ה. מה רבים הכיסופים

9. ברלין

עברו כמה שבועות שקטים, הם כמעט ואיחו את הקרע שנפער ביניהם, ואז שבה המריבה והתלקחה בשנית כי תהילה הזמינה את אחיה למסיבת הנישואים שלה בברלין, מדגישה שזו הזמנה ליחיד, ובן זוגו לא רצוי.

הלל שמעולם לא היה בחו"ל הסכים בשמחה, מעליב את דור עד עמקי נשמתו.

"אני לא הייתי מתנהג ככה, אם היו מזמינים רק אותי, בלעדיך, הייתי מוותר."

"אבל זו אחותי התאומה, והיא צריכה אותי שם."

"בשביל מה, כדי שתחזיק לה את הנר? קיבלתי רושם שעד עכשיו היא הסתדרה יפה מאוד בלעדיך."

"אני קרוב המשפחה היחיד שנמצא אתה בקשר, ועכשיו כשהיא בהיריון... בבקשה דור, אל תכעס עלי, אתה לא רואה שאני קרוע."

"לא, אני רואה שאתה נורא שמח לטוס לחו"ל על חשבונו של הטיפוס הזה שבגד באשתו עם אחותך."

"זה לא הוגן מצידך, הוא אוהב אותה, לא את אשתו. מה, אם היא הייתה מזמינה אותך לא היית בא?"

"לא, וגם אם הייתי בא הייתי משלם על הכרטיס שלי בעצמי."

"יפה מאוד מצידך, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לממן טיסה לאירופה, ואני מתגעגע לתהילה ורוצה לשמוח בשמחתה."

"גם אם זה יקרה בלעדי?"

"אני מצטער, אבל ככה יצא, זה רק שבוע, גם אתה עזבת אותי והלכת למילואים לשבועיים." ציין הלל.

"מה אתה משווה בכלל? טוב, עזוב, לא משנה, תיסע בכיף ותיהנה לך, מה אכפת לי."

"באמת לא אכפת לך?" נפגע הלל.

"אכפת לי מאוד, אבל מה זה עוזר לי?"

"ותיקח אותי לשדה התעופה?" ניסה הלל לחבק אותו.

דור סירב להתרכך, "אבל אתה טס בארבע לפנות בוקר, בשביל מה יש רכבת? אין טעם ששנינו לא נישן כל הלילה. אני אביא אותך לתחנה ואעזור לך עם המזוודה."

"אני מודה לך." אמר הלל בקרירות, והפך אליו את גבו, "מאוד יפה מצידך לטרוח." הוסיף ביובש והלך לארוז.

בזמן שהותו של הלל בגרמניה שוחחו הוא ודור כל בוקר בסקייפ. בהתחלה השיחות היו ממושכות ונעימות, רצופות ביטויי חיבה והבעות געגועים, אבל אחרי כמה ימים הן התחילו להתקצר, ופה ושם דילג הלל על שיחה. הוא התחמק מלהסביר למה בדיוק הוא מאריך את שהותו בברלין לעוד שבוע, ואחר כך לעוד כמה ימים שאותם, כך טען, הקדיש לסיור מקצועי במסעדות המשובחות של ברלין. יומיים לפני מועד שובו המיועד של הלל לארץ הוא נעלם פתאום ולא היה זמין בסקייפ או בנייד. דור התחיל להיות מודאג, ואובד עצות התייעץ בבנצי שפגש ממש במקרה, מטייל עם כלב חום קטן וקופצני בגן הציבורי מתחת לדירתו.

"מה אתה עושה פה?" התפלא דור, ורכן ללטף את הכלב, "איזה כפות רגליים ענקיות יש לכלב הזה." העיר בפיזור נפש

"הוא גור." הסביר בנצי, "לברדור מעורב, לקחתי אותו מצער בעלי חיים לפני חודש, נכון שהוא חמוד?"

"חמוד מאוד." הסכים דור.

"אני קורא לו טופי, גם בגלל הצבע וגם בגלל שהוא מתוק." גילה בנצי שנראה הרבה יותר שמח ונמרץ מכפי שנראה בליל הסדר האחרון, "בעוד כמה חודשים הוא יכפיל את הגודל שלו, והכפות רגליים שלו כבר לא יראו גדולות מידי."

"אחלה." הנהן דור, "תגיד, מה עושים אם מישהו נוסע לחו"ל ונעלם פתאום?"

"תלוי לאיזה חו"ל."

"לגרמניה."

"רק גרמניה? לא נורא, זה חו"ל מסודר, פחדתי שאתה מדבר על איזה חור באסיה או בהודו, תתקשר לשגרירות ישראל בגרמניה, הם בטח ידעו מה לעשות. מי בדיוק נעלם לך?"

"הלל, החבר שלי. זוכר אותו? נפגשתם בסדר פסח אצל הורי."

"בטח, בחור יפה, עיניים כחולות, שער שחור, חמוד כזה, למה אתה פה והוא בגרמניה?"

"הוא נסע לחתונה של אחותו בברלין, שבועיים דיברנו כמעט כל יום בסקייפ, אבל ביומיים האחרונים אני לא יכול להשיג אותו."

"ברלין, מה?" קימט בנצי את מצחו, "לדעתי כדאי שתחכה עוד יום יומיים לפני שתזעיק את השגרירות."

"אבל... למה?"

"כי הוא צעיר ויפה, וברלין... טוב, ברלין זו ברלין, העיר הזו מפוצצת מהומואים שבאים אליה מכל אירופה. יכול להיות שהוא עסוק כל כך עד שאין לו זמן להתקשר אליך."

פניו של דור האדימו מעלבון וזעם, "לך תזדיין בנצי." הטיח בזעף, הדף מעליו את טופי שניסה לרחרח את מפשעתו, והסתלק בכעס הביתה.

גם בלילה ההוא חלם דור חלומות מטרידים ומבולבלים ששכח מיד כשהתעורר, וזינק אל המחשב בתקווה שאולי הבוקר... אבל לא, גם הבוקר הלל לא התקשר ולא השאיר לו הודעה. דור הלך לעבודה סר וזעף, לא הצליח להתרכז בשום דבר ובזבז את זמנו במשך כמה שעות עד שנמאס לו, הודיע שהוא מרגיש לא טוב והסתלק הביתה במטרה להתקשר לשגרירות, אבל לא היה צורך בכך כי בשובו מצא את הדלת פתוחה ואת הלל עומד בחדר השינה שלהם וממלא מזוודה ענקית בבגדיו.

"דור, חזרת נורא מוקדם." נרתע הלל, ונראה נבוך אך נחוש.

"מה אתה עושה?" שאל דור, מרגיש איך כל הדם אוזל מפניו, ואחוז חולשה פתאומית נשען על הקיר, "למה... מה... מה אתה עושה הלל?"

הלל עצם את עיניו ונשם נשימה עמוקה ומיוסרת, "אני אורז." הכריז, פקח את עיניו ונעץ מבט מתנצל בפניו הלבנות מזעזוע של דור, "קיוויתי להספיק להתקפל לפני שתחזור מהעבודה." הודה חרש, "אני באמת מצטער דור, אבל זה נגמר."

"מה נגמר, אנחנו?"

הלל הנהן.

"אבל למה, אתה לא אוהב אותי יותר?"

"כן, בטח שכן, אבל... תראה, זה לא כל כך פשוט דור... אני... יש כל מיני אהבות וזה... זה מסובך."

"מה מסובך? אני לא מבין הלל, תסביר לי מה קורה, למה לא יכולתי להשיג אותך כבר יומיים? ולמה חזרת בלי להגיד, ומה אתה הולך לעשות עכשיו? מה קרה?"

הלל נאנח, "אני חוזר לגרמניה."

"למה, מה יש לך שם?"

"יש את תהילה כמובן, וחוץ מזה..." הוא השפיל מבט לסוודר שקיפל, "פגשתי מישהו... אני רוצה להיות איתו, והוא גר שם, אז..."

"ומה עם הלימודים שלך?"

"אני אשלים מה שאני צריך בגרמניה, כבר יש לי עבודה במסעדה ממש שווה ו... עזוב דור, הפרטים הטכניים לא חשובים, אני עוזב, תשלים עם המצב, זה נגמר ודי."

כמה ימים אחרי שהלל הסתלק נפגשו שוב דור ובנצי בגן הציבורי הסמוך לדירתו של דור.

"שלום טופי." ליטף דור את הכלבלב, "מה שלומך טופי חמוד? מה אתה מאכיל אותו בנצי, הוא גדל על שמרים."

"אמרתי לך, בעוד כמה חודשים הוא יהיה ממש ענקי." ליטף בנצי בגאווה את ראשו הזהבהב של הכלבלב, "תגיד, מה קרה בסוף עם החבר שלך? נמצאה האבדה?"

"כן, בסוף מצאתי אותו, אבל אתה צדקת, הוא היה עסוק כי... בקיצור, נפרדנו, והוא חזר לברלין."

"מצטער לשמוע." הפטיר בנצי באדישות, "אבל ככה זה אצל הומואים, כמה זמן הייתם יחד?"

"חצי שנה בערך."

"בשנות הומואים זה די הרבה, לא נורא, אתה בחור צעיר ויפה, בקרוב תמצא אחר." ניסה בנצי, בדרכו המגושמת מעט, לנחם את מכרו הצעיר.

עיניו של דור התמלאו דמעות, "לא רוצה, היה לי מספיק מכל העניין הזה של אהבה ושל גברים."

"אני כל כך מבין אותך." נאנח בנצי שחש בדיוק כמוהו לא פעם ולא פעמיים.

"לא, אתה לא. לפני הלל בכלל לא ידעתי שאני הומו, חבל שבכלל נפגשתי איתו, היה לי טוב יותר להיות רק עם נשים."

"אם ככה בטח תסכים איתי שגם נשים יכולות להוציא לך את המיץ, ניסיתי גם זה וגם זה והחלטתי שהכי טוב זה כלבים." הכריז בנצי.

"אולי אתה צודק." נאנח דור, הם המשיכו לשוחח ולטייל, סיפרו זה לזה את סיפורי החיים שלהם, ניחמו זה את זה, ועם הזמן ואחרי עוד מספר פגישות, הפכו לידידים.

בנצי ראה בדאגה שדור לא מצליח להתאושש מהפרידה והמליץ לו לאמץ כלב שיעניק לו אהבה חסרת תנאים ויעזור לו להתגבר על הדיכאון שתקף אותו. אחרי שחשב על הרעיון במשך כמה ימים אימץ דור כלב לברדור צעיר ושחור, מלא מרץ ושמחת חיים שהוא כינה ללי.

הכלב הקל עליו את צער הפרידה, שעשע אותו בתעלוליו, העניק לו שפע חום ואהבה, ומה שחשוב יותר - לא הניח לדור לשקוע בדיכאון. בזכות ללי היה עליו לצאת כל יום לטיול בגן הציבורי, לנשום אוויר צח ולפגוש עוד אנשים מלבד אלה שעבד אתם, ובזכותו הוא החל לשוחח עם הילה השמנמונת והחמודה שטיילה בגן עם סוקי - הכלבה הקטנה והצפצפנית שלה.

הילה סיפרה אחר כך שהיא התאהבה בדור ממבט ראשון, גם דור חיבב אותה מאוד ונהנה להיות איתה. הוא הצליח לחבב אפילו את סוקי העצבנית והמפונקת, ועם הזמן גם ללי התרגל אל השתיים. כשהם נישאו, שנה אחרי שנפגשו לראשונה, סוקי וללי היו כבר חברים טובים.

בנצי הסכים ברצון לשמור על הכלבים שלהם כשהם יצאו לירח דבש בקפריסין, ואחרי התלבטות מהירה בינו לבין מצפונו הסכים גם – שנה אחרי הנישואים - לספק לדור אליבי כשהוא היה מבלה מידי פעם עם יזיז זה או אחר, ואפילו נתן לו, כשלא היה פתרון אחר, את מפתח דירתו.

נכון שבגידה זה עניין מכוער, והילה באמת חמודה ואוהבת, אבל מה לעשות שאת סוג הסקס שבעלה הצעיר והמסור זקוק לו פעם בשבועיים שלושה היא לא מסוגלת לספק? עם גברים זה הרי לא ממש בגידה, ומה שהיא לא תדע לא יזיק לה, שלא לדבר שעכשיו, כשהיא אם לתינוק, בקושי יש לה זמן או חשק לסקס. לא עדיף שדור יפרוק את החרמנות שלו על גברים ולא על נשים אחרות? העיקר שיהיה שלום בית, והם יגדלו את הילדים שלהם בבית יציב וחם, ובכלל כמה נוח שיש לו חבר מבין עניין שגר לידו, ויכול לטפל בטופי כשהוא עסוק עם גבר זה או אחר, מי יודע, אולי יום אחד גם הוא יקים עוד בית בישראל עם אישה נחמדה ולא חשדנית יותר מידי שכמהה לבעל ואוהבת כלבים? אם זה עובד בשביל דור אז למה לא בשבילו, הוא הרי היה בעל לא רע בכלל עד שהשתגע, יצא מהארון והרס את משפחתו במו ידיו, מזל שלפחות טופי אוהב אותו בלי תנאים.

10. סידור נוח

"הילה לא יודעת על הלל, ואין לה מושג על הקטע ההומואי שהיה לי בחיים, ובינתיים אני מעדיף לא לספר לה." הזהיר דור את בני משפחתו יום לפני שהציג בפניהם לראשונה את החברה החדשה שלו.

כל אחד מהם הגיב בצורה אופיינית לו - אביו הזעיף פנים ואמר לו שלא יהיה טיפש, אין לו שום כוונה לספר לחברה החדשה שלו שום דבר שיגעיל אותה, והוא מקווה שגם דור יסתום את הפה בנוגע לפאדיחה ההיא. אימו נעלבה ושאלה אם הוא חושב שהיא כזאת רכלנית שתלך ותספר עליו דברים לא יפים לבחורה שאולי יש סיכוי שתעשה ממנו סוף סוף בן אדם?

אחותו חייכה בלעג ואמרה שאם הוא מתכוון לחזור לארון זה בסדר גמור מבחינתה, הומו אחד במשפחה זה מספיק ודי, ורק תמיר, גיסו, הנהן ואמר בחביבות, "בסדר גמור, מה שתגיד דור, רוצה לשתות איתי בירה על המרפסת?"

דור אמר שכן, והם הניחו לנשים ולילדים להשתלט על הסלון ופרשו למרפסת, שתו בירה ישר מהבקבוק ושתקו שתיקה נינוחה של מכרים וותיקים. אחרי שהבקבוקים התרוקנו ותמיר סיים לעשן את הסיגריה הבודדת שהרשה לעצמו אחרי ארוחה הוא שאל את דור בקול חרישי אם הוא רציני עם הבחורה החדשה ההיא?

"כן, די, היא בדיוק מה שחיפשתי, נחמדה, אוהבת כלבים, ורוצה להתחתן ולהיות אימא."

"ואתה?"

"אני כבר בן שלושים, נראה לי שהגיע הזמן להתחתן ולהביא ילדים, אני לא רוצה להיות אבא קשיש שאין לו כוח לרוץ אחרי הילד."

"אני מבין, תגיד, אתה לא חושב שזכותה לדעת על העניין הזה שהיה לך עם גברים?"

"איזה גברים? היה רק אחד, וגם זה נגמר מהר מאוד."

"אז לא תספר לה? אתה חושב שזה הוגן?"

"תרגיע תמיר, בסוף אני אספר לה, אני רק מחכה לרגע המתאים."

"אחלה, רק תיזהר לא לחכות יותר מידי זמן."

"אל תדאג, יהיה בסדר." אמר דור בביטחון, ובאותו ערב אביבי חמים על המרפסת של תמיר הוא התכוון לכל מילה שאמר, ובאמת חשב שבקרוב, בעוד שבועיים שלושה, חודש גג, הוא יתוודה בפני הילה על ההרפתקה הקטנה שלו עם הלל, ידגיש שזה קרה רק פעם אחת - והרי גם היא הסכימה שצריך לנסות כל דבר לפחות פעם אחת - ולא ישכח לציין שעכשיו, אחרי שניסה גם וגם הוא יודע שהוא בהחלט מעדיף נשים, ובעיקר אותה... צריך רק לבחור את הרגע המתאים וזה יעבור בשלום.

בסופו של דבר הרגע המתאים לא הגיע, תמיד היו דברים אחרים, דחופים יותר. קודם אבא שלה קיבל התקף לב, קל אמנם אבל בכל זאת... ואחר כך לאימא שלה היו בעיות עם כיס המרה והיא הלכה לניתוח שהפחיד מאוד את כולם, ואחר כך, עוד לפני שאימא שלה השתחררה הביתה, המחזור החודשי של הילה איחר ושניהם נבהלו נורא שאולי היא בהיריון...

גם אחרי שהתברר שזו אזעקת שווא הילה נותרה נסערת ולחוצה והתחילה לדבר על פרידה, ורק המחשבה על חיפוש חברה חדשה, והתחלת כל התהליך של הכרות ובניית יחסים מחדש הלחיץ את דור כל כך עד שבצעד נואש הוא הלך והציע לה נישואים, ולפני שהבין מה ואיך הוא כבר עמד בבית דפוס והתלבט איזה פונט לבחור להזמנה לחתונה, ומשם הובהל לטעימות של מנות, הילה התעקשה על מפל שוקולד...  ואחר כך היה נורא דחוף להחליט על צבע המפיות והפרחים שחייבים להיות תואמים לכיסוי הכיסאות... רק מתחת לחופה דור הבין לאשורו מה זה בדיוק כיסוי לכיסאות, אם כי מעולם לא הבין למה לכל הרוחות הכיסאות זקוקים לכיסוי משונה כזה ועוד עם סרט ופרפר מאחור...

"לפחות זה מוכיח שאתה לא באמת הומו." התבדח בנצי כשדור סיפר לו על מה באמת חשב מתחת לחופה בעוד הרב משמיע בדיחות תפלות ואימו מוחה דמעות.

הוא התנהל בתוך ערפל מוזר שטשטש אותו ומנע ממנו לחשוב בבהירות לאורך כל הטקס, ורק אחרי ששבר את הכוס וכולם צעקו מזל טוב התפזר הערפל ודור קלט שהוא גבר נשוי עכשיו, והבין פתאום שמרגע זה נגזר עליו להתנזר לעולמי עולמים מסקס עם גבר, ושאם באמת יעשה מה שהוא אמור לעשות לעולם לא יחווה יותר אינטימיות פיזית עם אף אחד חוץ מהילה שעמדה לצידו, קורנת בשמלה לבנה, רכה ונשית מאוד, חיוך על פניה ודמעות בעיניה, וליבו נפל בקרבו.

הילה אמנם לא הייתה בהיריון כשעמדה איתו מתחת לחופה והזילה דמעות שהיו, כמו שהיא טענה בתקיפות - דמעות אושר, אבל היא הרתה עוד לפני שהם חגגו חצי שנת נישואים, ולקראת השליש השלישי של הריונה כשל כוח סבלו של דור והכיסופים לסקס עם גברים גברו עליו. הוא החל לבגוד בה עם גברים שצד לו פה ושם, בעיקר באטרף - שדה הציד הנצחי של ההומו הארץ ישראלי המצוי.

בהתחלה חש ייסורי מצפון, התלבט וניסה להתגבר על ייצרו, אבל עם הזמן התרגל ומצא לו תירוצים שהקלו עליו – הוא אמנם בוגד, אבל לא עם נשים, וזה מה שבאמת חשוב. הוא אוהב את הילה בכל ליבו, היא האישה היחידה בחייו, והעונג המיני שהוא מוצא עם גברים אחרים לא חשוב יותר מסתם אוננות מול סרט פורנו, וסך הכל הוא מנסה להקל עליה, ובמקום לבוא ולהתיש אותה בתביעות לסקס כשהיא עוד עייפה ותשושה מהלידה ומההנקה הוא מוצא לו פורקן בחוץ, וככה הוא פנוי יותר לעזור ולתמוך בה, ובכלל, מה שהיא לא יודעת לא יפגע בה...

דור היה באמת אב למופת, סבלני, חביב ורגיש, ושש תמיד להשתתף בכל המטלות המייגעות של ההורות. הוא החליף חיתולים, האכיל וניגב, הלך בלי היסוס לטיפת חלב ולרופא, הביא והחזיר מהגנון, וכשהילה הרתה שוב אחרי שלילד הראשון מלאו שנתיים - היריון לא מתוכנן שקרה בחופשת סוף שבוע בצימר בצפון, מתנת נישואים של הוריו והורי אשתו - הוא תמך בהחלטתה לשמור את ההיריון, הבטיח לעזור ככל הניתן וקיים את ההבטחה.

אחרי תשעה ירחי לידה לא קלים נולדה תינוקת - הנסיכה הקטנה שלו שמלאה את ליבו רוך ואהבה גדולים כל כך עד שמחק את הפרופיל שלו באטרף, ובמשך למעלה מחודש התנזר לגמרי מגברים וניסה להסתפק רק בהילה.

למרות כוונותיו הטובות זה לא הלך, היא העלתה במשקל אחרי ההיריון השני, הייתה עייפה ונרגנת, היו לה תפרים כואבים ואפס סבלנות לבעלה שפתאום, אחרי חמש שנות נישואים רגועים נעשה חרמן פתאום, ולא מניח לה לישון דווקא כעת, כשהיא כל כך זקוקה למנוחה.

מאוכזב וכועס פנה דור לבנצי ידידו לתנות בפניו את צרותיו. "להילה אין כוח וסבלנות אלי ואני חרמן אש, רוצה סקס, אבל לא רוצה לחזור לרדוף אחרי אטרפונים, נמאס לי מכל הגברברים הלא רציניים האלה, אין לי כבר כוח לזה, אני כבר בן שלושים וחמש, אבא לשניים ומוכן ומזומן להיות בעל נאמן, אבל איך אפשר עם אישה כזאת? אף פעם אין לה חשק או כוח, והאמת, גם לי אין כבר כל כך חשק אליה, היא רק בת שלושים וארבע ונראית כמו אימא שלה."

"היא אחרי לידה, תן לה זמן להתאושש ולחזור לעצמה."

"ומה אני אמור לעשות בינתיים, ביד?"

"למה לא? גם זה פיתרון." חייך בנצי בסלחנות.

"פיתרון עלוב, אם כבר אני מעדיף לעשות ביד לגבר אחר." איבד דור את סבלנותו.

"אבל אמרת שנמאס לך מגברים?"

"לא מגברים, מאטרפונים שרוטים ולא יציבים. אני חושב שאני צריך למצוא לי מישהו רציני, איזה גבר שנמצא במצב שלי, נשוי ואבא שחשובה לו המשפחה, אבל רוצה גברים מהצד... מה דעתך?"

"רעיון מצוין, קשר קבוע ויציב עם בן אדם אחד עדיף בהחלט על הבלגנים שהיו לך עד עכשיו." הסכים בנצי.

"הבלגנים שלי? ומה עם הבלגנים שלך?"

"שייכים לעבר." קרן בנצי באושר, וגילה לדור המופתע, שלא חשב שהיום הזה יגיע אי פעם, שידידו, גבר שחגג יום הולדת חמישים לפני שנה, מצא סוף סוף אהבה ויש לו זוגיות פורחת, ולא חלילה עם אחד הפרחחים הצעירים שהוא חמד תמיד, אלא עם גבר בגיל העמידה, מבוגר אפילו יותר ממנו.

"חשבתי שאתה אוהב אותם צעירים, רזים ושחומים?" השתומם דור.

"גם אני חשבתי ככה, אבל טעיתי. אלכס מבוגר ממני בשלוש שנים, וגם הוא גרוש עם ילדים, למעשה הוא כבר כמעט סבא, ובהתחלה סתם היה לי נחמד לקשקש איתו במסנג'ר, אבל אז נפגשנו, והיה לנו נעים לדבר ולבלות יחד, ומשם הגענו למיטה והשאר הוא היסטוריה." הראה בנצי לדור את תמונתו של אלכס שהתברר כגבר רגיל למראה בגיל העמידה - עיניים כחולות טובות נחבאות מאחורי משקפיים, קו שיער נסוג, כרס קטנה, פנים עגלגלות וחיוך חביב.

"הוא נראה בן אדם נחמד מאוד, אבל... אבל..." דור הביט בבנצי בתימהון וחיפש מילים לא מעליבות לבטא את השתאותו.

"אתה בטח שואל את עצמך מה יש לי לחפש עם דוד כזה?" גיחך בנצי.

"כן, בערך."

בנצי המשיך לחייך, "אני יודע שהוא נראה קצת ויאז'ה, גם אני הרי... טוב, זה לא חשוב, מה שבאמת חשוב זה שטוב לי איתו, שהבטן שלי מתאימה בדיוק לשקע שיש לו בגב, שאנחנו צוחקים מאותם דברים, ויש לנו אותו טעם כמעט בכל דבר. פשוט נוח לנו יחד, וזה באמת מה שחשוב, הבנת?"

"אהה... כן, בערך." השיב דור שנזכר פתאום בהלל, וליבו התחמץ מצער וגעגועים, "אני חושב שכן."

הוא חזר הביתה, עזר להילה לרחוץ את הקטנים ולהשכיב אותם לישון, הבטיח לטפל בכיור המלא כלים מלוכלכים, לתלות כביסה ולשטוף את הסלון, ושלח גם אותה למיטה.

היא נרדמה מיד, ואחרי שדור סיים את כל משימותיו הוא התפנה לחזור לאטרף, אבל הפעם כתב בפירוש שהוא מחפש מישהו במצב שלו - נשוי ובעל משפחה שרוצה להישאר נשוי, ואחרי שצלח כמה הודעות מרגיזות ולא מתאימות, ושלח כמה טרדנים צעירים או מבוגרים מידי לרשימה השחורה, הוא קיבל הודעה ממישהו מבוגר ממנו בשנתיים שגר לא רחוק וקרא לעצמו גידי.

הם התחילו להתכתב, ודי מהר התברר לשניהם שהם מכירים מהחיים האזרחיים, כמו שקרא לזה גידי בבדיחות הדעת, ושהחברה שבה עובד דור עושה עסקים עם החברה של גידי המתמחה בבניית קירות ונישות מגבס, ולמעשה יצא להם להיפגש פה ושם באתרי בניה.

"בחיים לא הייתי מאמין עליך, ואני אומר את זה כמחמאה." שלח דור מסר לגידי שהשיב בסמיילי, והחזיר לו במחמאה דומה.

יומיים אחר כך הם נפגשו בדירה הישנה של סבתו של גידי שהלכה לבית אבות כדי לבדוק אם זה מתאים, ובינתיים הניחה את דירתה הקטנה והמטופחת בקרית אתא ריקה. הם שוחחו, השקו יחד את העציצים, שתו קפה, ואחר כך הלכו למיטה.

הם נהנו כל כך יחד עד שחזרו על כל העניין שוב למחרת ואחר כך שוב ושוב. כמה חודשים אחר כך כשבנצי עזב את דירתו ועבר לגור עם אלכס שלו, גם דור וגידי הפכו לזוג, סודי אמנם, אבל זוג יציב ומאושר. שניהם היו מרוצים מאוד מהסידור הנוח שגיבשו לעצמם, חשו בני מזל שמצאו אחד את השני, והיו מוכנים להמשיך בסידור הנוח הזה לתמיד, או לפחות עד שישתנו התנאים והם אמנם השתנו ומהר יותר מכפי שהם תיארו לעצמם.