עוקבים

יום שבת, 30 בדצמבר 2017

א. מה רבים הכיסופים

1. פגישה עיוורת
אחרי יום הולדתו העשרים ותשע של דור החליטה דנה, אחותו הבכורה, שמספיק זה מספיק, הגיע הזמן שגם אחיה הצעיר והמפונק יטה את שכמו ויתחיל לשאת בעול.
בגיל שלושים היא כבר הייתה אם לשניים, והוריה החלו לרמוז שהנה, הילדים כבר גדולים והולכים לגן, ומה עם עוד נכד? ואם אפשר שתשתדל מאוד שזו תהיה ילדה הפעם כי הבנים המתוקים שלה נעשו סרבנים לאחרונה, והם מתעקשים להסתפר קצר ולהתרוצץ בחוץ כמו פראים עם חרבות צעצוע ואקדחים, מסרבים לשבת בשקט על ברכיה של סבתא ודוחים בבוז צעצועים של בנות, ולא מבינים לנפשה של סבתא שכמהה לנכדה מתוקה שאפשר יהיה להלביש בבגדים ורודים עם מלמלות, לסרק את תלתליה הבהירים והרכים ולעטר אותם בסרטים צבעוניים.
היא זימנה את אחיה, סרבן השידוכים, לשיחה רצינית, גילתה לו שהוא לא נעשה צעיר יותר ושכל חבריו כבר נשואים, חלקם כבר אבות לילדים, ותבעה לדעת מה נסגר איתו?
דור שהכיר היטב את אחותו הבכורה שמר על פנים שלוות ולא נכנס איתה לויכוח אלא ניסה להסב בעורמה את השיחה לנושא אחר - ציין שהעוגה שהיא הגישה פשוט מעולה, ושהוילונות שהיא תפרה לחדרי הילדים מקסימים, ושהדיאטה החדשה שלה עושה פלאים לגזרתה, וממש אי אפשר להאמין שהיא אם לשניים.
"תודה רבה." השיבה דנה, "יפה מצידך לשים לב, אבל אם לא תמצא לך מישהי ותתחתן איתה כל העבודה שעשיתי על עצמי תלך לעזאזל כי אימא רוצה עוד נכד, ורצוי שזו תהיה נכדה, ואם לא תעשה משהו מהר..."
"מה את רוצה שאני אעשה?" הצטחק דור ולקח עוד פרוסת עוגה מעשה ידיה להתפאר של אחותו שהייתה עקרת בית למופת.
"תתחתן כבר דור. כמה שנים תמשיך להתפרפר עם כל מיני... אני לא רוצה להעליב אבל אפילו אתה תודה שהחברות שלך הן לא מתאימות."
"לי הן מתאימות מאוד." הניח דור את הכפית שלו על הצלחת, נוקש בה נקישה החלטית שנועדה לרמז שהוא לא מוכן להמשיך בדיון.
דנה התעלמה מהרמז, הכריזה שאחיה הקטן מבזבז את זמנו על כל מיני פרפריות חסרות מוסר בעוד הבחורות הראויות מתחתנות סביבו והתריעה שעד שהוא יקלוט את טעותו הוא כבר יהיה קשיש מידי ואף בחורה שווה לא תרצה בו.
"אז לא, מה כבר יכול להיות? אז אני אשאר רווק, אז מה?"
"טיפש!" פסקה דנה, שלפה פתק עם מספר טלפון, הודיעה לאחיה הסורר שהאושר היחיד שיש לו ערך נמצא אך ורק בחיק המשפחה, ואדם שאין לו אישה וילדים ובית הוא אומלל, ולכן עליו להתקשר מיד לטלפון הזה לדבר עם הבחורה הנפלאה הזו ששמה תהילה, ולהזדרז לפני שגבר פיקח והחלטי ממנו יחטוף אותה מתחת לאפו.
"אם היא לא תזכור מי זה דור תגיד לה שאתה אח של דנה מביטוח לאומי." פקדה עליו ודחפה לכף ידו פתק צהוב.
"אני לא מאמין, סידרת לי פגישה עיוורת?" נדהם דור, "תשכחי מזה שמט מידו את הפתק.
"כמה דפוק אתה יכול להיות?" הרימה דנה את מבטה אל התקרה כמבקשת רחמי שמיים, ראתה ששוב העוזרת שכחה לנגב את הנברשת והורידה אותן, חוזרת אל אחיה המרגיז, "תסמוך עלי הפעם, היא בחורה מקסימה, יפה, עדינה, חכמה, פשוט מותק של בחורה. האמת, אני לא אתפלא אם היא תגיד שאתה לא לרמה שלה."
"אל תדברי שטויות." נעלב דור, "למה שאני לא אהיה לרמה שלה? מה רע בי?"
"אתה ילדותי, לא סגור על עצמך ולא בנוי לקשר. אתה יודע מה? אולי באמת עדיף שלא תתקשר, אני אתן את המספר לשגיא, הוא לא בחור יפה כמוך, ועדיין לומד לתואר ראשון, אבל הוא לפחות לא שחצן כמוך, אני בטוחה שהוא ידע להעריך בחורה יפה כל כך כמו תהילה."
"מה יפה בה כל כך, ומה זה השם הדפוק הזה, תהילה, היא דתייה או משהו?"
"היא לא דתייה, המשפחה שלה כן, אבל היא חילונית, והיא מדהימה, באמת, שער שחור חלק, עיניים כחולות מהממות, וגזרה של שחקנית קולנוע, פשוט מהממת, לא האמנתי כשהיא שאלה אם יש לי להכיר לה מישהו."
"אם היא כזאת מהממת למה היא צריכה שפקידה בביטוח לאומי תכיר לה מישהו?" הקשה דור אם כי תיאר לעצמו מה הסיבה - הייתה לו חולשה קלה לתדלשיו"ת והוא תמיד היטיב להסתדר איתן.
"כי נמאס לה מכל מיני אידיוטים שרואים רק את הפנים היפות שלה ואת הגוף המדהים שלה. היא רוצה מישהו רציני שירצה להכיר אותה באמת ולא יחפש רק בילויים."
"ואת חושבת ששגיא, האח המפגר של בעלך שעושה תואר שני כבר שש שנים, יתאים לאחת כזו?" לגלג דור, ותלש מידיה של אחותו את הפתק הצהוב עליו רשמה בכתב יד מסודר את מספר הטלפון של תהילה קליין. "תביאי, נעשה ניסיון, מה כבר יכול להיות?"
"מתי תתקשר אליה?" לא התאפקה דנה להציק כשליוותה אותו החוצה.
"בקרוב." הבטיח דור, "אל תהיי קרצייה כמו אימא." הוסיף עקיצה אחרונה, והסתלק לדרכו.
עוד באותו ערב הסתגר דור בחדרו והתקשר לתהילה. היא ידעה מיד מי הוא, מסרה דרישת שלום לאחותו, ואחרי שניהלו שיחה קצרה ונעימה הם קבעו פגישה למחרת היום בבית קפה בחוצות המפרץ, סמוך למקום עבודתה של תהילה, ונפרדו ברוח טובה.
מיד אחר כך נחפז דור ובדק את הפייסבוק של הגברת שהיה פרטי, אבל הרשה גם למי שלא נמנה עם חבריה לחזות בתמונת הפרופיל שלה. הוא ראה עלמה דקה אך לא שדופה, ארוכת רגלים, בעלת שער שחור, עיניים כחולות וחיוך נעים, בדיוק כמו שסיפרה לו אחותו, והחל לשקול לקחת לעבודה חולצה להחלפה בתום יום העבודה - אולי את הירוקה שמבליטה את הגוון הירוק של עיניו? - כדי שיגיע לפגישה נקי ומסודר.
בתום יום עבודתו כמהנדס בניין במשרד אדריכלים גדול דור התגלח, החליף חולצה, הוסיף בושם, רענן את התסרוקת, ויצא לבית הקפה בו נדברו להיפגש.
הוא הקדים מעט להגיע, תפס שולחן וכבקיא ומנוסה בעולם הדייטים עם בנות המין הנשי הכין את עצמו לציפייה ממושכת, אך להפתעתו הנעימה תהילה דייקה והגיעה בדיוק בזמן, והייתה יפה ומקסימה עוד יותר מתמונתה.
הפגישה עברה בנעימים, הם שוחחו שיחה מנומסת, למדו אחד את פניו והלכותיו של השני ושבעו נחת ממראה עיניהם וממשמע אוזניהם. בתום הפגישה ליווה דור את תהילה לדירתה, ונפרד ממנה בלחיצת יד ונשיקה צנועה על הלחי.
למחרת התקשר אליה כבר בבוקר, איחל לה בוקר טוב וקבע עוד פגישה. הם נפגשו שוב בערב והלכו לסרט ואחר כך למסעדה. הפעם הפרידה הייתה ממושכת וחמה יותר, הם בילו כמה דקות נעימות מאוד בהתנשקות סוערת במכוניתו, ודור העז לרמוז בעדינות שישמח לעלות אליה לדירה. הוא לא מחה כשתהילה אמרה שזה עוד מוקדם מידי, קיבל את הדין באצילות וכבר למחרת קבע איתה עוד פגישה בליל חמישי. הם הלכו לפאב, ראו הופעה, שתו קצת, והפעם היא הזמינה אותו לעלות אליה לדירה. הם שתו קפה בסלון, התחבקו והתנשקו כמקובל על הספה מול הטלוויזיה הכבויה, ולבסוף הגיעו למיטתה של תהילה.
אחרי היסוס קל תהילה הניחה לו להפשיט אותה, קיבלה בחן את מחמאותיו הכנות ושכבה ערומה בזרועותיו על המיטה. למרות שקיבל את רשותה היא הסמיקה כשדור שלף קונדום אבל הניחה לו לגלגל אותו על זקפתו, וקיבלה עליה את הדין כשהוא נשכב עליה, נישק וליטף, ליקק והחמיא, ולבסוף, אחרי שקיבל את אישורה, חדר לתוכה בזהירות, ונע בתוכה בעדינות מתחשבת.
"היית ממש חמוד, אני בטוחה שבפעם הבאה זה יהיה אפילו יותר מוצלח." אמרה תהילה אחרי שהכל הסתיים והלכה להתקלח. היא חזרה מהמקלחת רעננה וריחנית ומצאה את דור מנמנם על מיטתה, וידאה שוב שגם הוא לא עובד ביום שישי, ואז הזמינה אותו לישון איתה.
דור הסכים, חיבק אותה, דחף את אפו לשערה הלח והמבושם, ונרדם.
למחרת הוא קם מוקדם מאוד בגלל לחץ בשלפוחית. התגנב למקלחת, השתין, צחצח שיניים באצבעו, ואחר כך התקלח. לשמחתו מצא במקלחת הנקייה למשעי ארון מלא מגבות יבשות ומקופלות, ולקח לו אחת. בעודו מתנגב נפתחה פתאום דלת המקלחת ובפתח עמד צעיר אחד, לבוש רק בתחתונים, ושאל אותו בחומרה מה הוא עושה פה?
"אה... אני? אני מתנגב." השיב דור הנבוך, ונחפז לעטוף את חלציו במגבת, בוחן את הפולש הזר שדמה להפליא לתהילה. כמותה גם הוא היה דק גזרה וארוך גפיים, שערו היה שחור ועיניו כחולות, וקרוב לוודאי שאם היה מחייך היה חיוכו נעים כחיוכה של תהילה.
"אתה אחיה של תהילה?" שאל, והידק את המגבת למותניו.
"כן, אני הלל, אחיה התאום של תהילה, ומי אתה?"
"זה דור, הוא אורח שלי." צעקה תהילה מחדר השינה.
"אורח?" נעץ הלל מבט מזרה אימים בדור, "ואיפה הבגדים שלך, מר אורח?"
"אהה... הם... אני..." גמגם דור ונאחז במגבת שעל מותניו, "הם שמה." הצביע בסנטרו לעבר חדר השינה של תהילה.
"יפה מאוד." נהם הלל בזעף, ונעץ בדור מבט מאשים.
"תפסיק להציק לו ללי, תעשה פיפי ולך להכין לנו קפה." התערבה שוב תהילה בשיחה.
"אל תגידי לי מה לעשות ללי, אני אכין קפה מתי שיתחשק לי." התריס הלל, וכשהוא מתעלם מדור הפשיל את תחתוניו, השתין, שטף את ידיו והלך להכין קפה.

2. הפוך
"למה לא סיפרת לי שיש לך אח תאום?" דרש דור לדעת בלחש.
תהילה חייכה, "יש עוד הרבה דברים שלא סיפרתי לך." ענתה בשלווה.
"אני יודע, אבל בכל זאת, אח תאום... אם היה לי תאום זה הדבר הראשון שהייתי מספר על עצמי. הוא נורא דומה לך, את יודעת?"
"דומה לי כמו שאח דומה לאחותו, לא סיפור גדול, לך יש אחות, נחמדה מאוד אגב, ולי יש אח, למה אתה עושה מזה סיפור?"
"לא עושה סיפור, אני פשוט... איך זה ששניכם יצאתם יחד בשאלה?"
"אנחנו תאומים, אתה לא יודע שתאומים עושים הכל יחד?" המשיכה תהילה לחייך, אבל לדור היה רושם שהחיוך שלה מעושה מעט ומסתיר מבוכה קלה.
"איפה בדיוק בירושלים גדלתם?" שאל בסקרנות.
"בשכונת גאולה, ברחוב מלכי ישראל, ממש ליד כיכר השבת." השיבה תהילה בחוסר נוחות, ופניה החיוורים מטבעם החלו להווריד.
"הייתם דוסים או סתם מסורתיים?" המשיך דור לחקור, מביט בפליאה בפניה של תהילה ששינו את צבען במהירות מורוד ענוג לאדום בהיר, "למה את מסמיקה כל כך? אני רק מנסה להכיר אותך יותר טוב, לא להביך אותך."
"אני יודעת דור, אבל..." היא הניחה יד דקה ועדינה על כפו, "לפי השאלות שלך רואים שאתה לא מכיר את ירושלים."
"בטח שאני מכיר, ביקרתי בירושלים המון פעמים, הייתי בכותל ובחפירות עיר דוד ובמוזיאון ירושלים, ירושלים עיר מדהימה."
"כן, ממש... רק מי שלא גר בה יכול לחשוב ככה, עיר מגעילה, אני מעדיפה את חיפה, אפילו תל אביב יותר טובה." השיבה תהילה בתקיפות, והסומק גלש מפניה לעבר צווארה הצחור, מכתים אותו בכתמים מכוערים.
"טוב, בסדר, סליחה שאני מציק, אני פשוט מנסה להכיר אותך יותר טוב."
"אני יודעת, זה בסדר, בוא נלך לאכול ארוחת בוקר."
הם נכנסו למטבח ומצאו את הלל מקפיץ פנקייק במחבת.
"פנקייק ללי? איזה יופי! תודה." שמחה תהילה והחלה מסדרת בזריזות את השולחן.
הם אכלו יחד, מתענגים על האוכל הטעים וכשסיימו הציע הלל לשטוף כלים.
תהילה נדרכה, מודאגת. "מה קרה ללי, מה הבעיה?"
אחיה התחמק ממבטה ורטן משהו לא ברור, ודור הרגיש פתאום מיותר ומפריע, אמר תודה על הכל, הבטיח להתקשר מאוחר יותר, והלך לדירתו.
הם נפגשו שוב בערב, הפעם בדירתו של דור שטרח ובישל למען תהילה ארוחת ערב מושקעת. בזמן הארוחה נדדה השיחה שוב לעברה של תהילה וליחסיה עם אחיה התאום.
"איך זה ששניכם קוראים זה לזה ללי?" תהה דור בעודו מפנה את השולחן.
היא הצטחקה ומשכה בכתפייה, "סתם, הרגל ילדות ישן. זה מפריע לך?"
"שום דבר בך לא מפריע לי, את מושלמת." התחנף דור, נישק באבירות את כף ידה, התיישב על כורסה ומשך אותה אליו.
"גם אתה די קרוב להיות מושלם." השיבה תהילה בחיבה מבודחת, והתיישבה על ברכיו. הם התנשקו והתחבקו זמן מה ואחר כך הלכו למיטה. תהילה הייתה הפעם פחות מתוחה, וגם דור הרגיש רגוע יותר, ושניהם נהנו מאוד, ואחרי הסקס המשיכו לשכב חבוקים ונינוחים, ודיברו על עצמם.
דור ביקש מתהילה לספר לו איך היא ואחיה חזרו בשאלה, ואיך הגיבו בני משפחתם. היא ניסתה בהתחלה להתחמק בטענה שזה סיפור ארוך ומשעמם, אבל הוא התעקש ולשמחתו היא נכנעה לבסוף וגוללה את סיפורה.
"למזלנו," סיפרה תהילה, "אני והלל הכי צעירים במשפחה, יש לנו עוד שבעה אחים ואחיות, כולם נשואים כבר, אם היו לנו אחים או אחיות לא נשואים לא הייתי מסכימה לעזוב, זה היה עלול להרוס להם את השידוך, למעשה גם אני נפגשתי פעמיים עם בחור אחד... הוא היה נחמד והרגשתי שגם אני מוצאת חן בעיניו, אבא טען שהוא מודרני מידי לטעמו אבל לדעתי... לא משנה, הוא נשוי עכשיו לאחרת."
דור הניח את אצבעו תחת סנטרה שחריץ עדין במרכזו שיווה לו לווית חן, והציץ בעיניה, "את נשמעת עצובה, אני צריך לקנא?"
תהילה הסמיקה וביקשה ממנו לא להיות טיפש כזה, "רק דיברנו כמובן, הוא היה מודרני יחסית, אבל שמר כמובן על איסור נגיעה וגם אני... היו לו עיניים שחורות יפות מאוד." הוסיפה באנחה קלה.
"זהו, עכשיו אני לגמרי ירוק מקנאה." הצהיר דור, ספק בצחוק ספק ברצינות, "אז למה עזבת עם הלל?"
"בגלל פיקוח נפש, לא רציתי לעזוב ככה את אבא ואימא, אבל איך הייתי יכולה לתת לו לעזוב לבד? אתה לא מבין באיזה מצב נוראי הוא היה, פחדתי שהוא חס וחלילה... הייתי חייבת לשמור עליו."
"לשמור עליו ממה?"
"מעצמו, ידעתי שיש לו ספקות ולבטים עוד מאז הבר מצווה שלו אבל אחרי שאלקנה, החברותא שלו, התארס, המצב החמיר. הוא נעשה ממש מדוכא, אבל למען ההורים הוא העמיד פנים שהוא שמח ולא אמר כלום כדי לא להרוס לי את השידוך, ואפילו הלך לחתונה של אלקנה ורקד עם כולם, אבל אחרי החתונה הוא עזב את הישיבה, ברח הביתה וניסה להתאבד."
"מי? הלל? את רצינית, איך הוא ניסה לעשות את זה?"
"בתליה." לחשה תהילה, ופניה הלבינו כגיר, "זה קרה לפנות בוקר, כולם ישנו ופתאום התעוררתי בבהלה נוראית וידעתי שללי שלי בסכנה, רצתי לחדר שלו ומצאתי אותו..." היא כבשה את פניה בכפות ידיה - כפות ידיים דקות וקטנות בעלות אצבעות עדינות, נטולות טבעות – "הוא עמד על כיסא, הרצועות של התפילין כבר היו קשורות לוו של המנורה, וניסה לקשור אותן סביב הצוואר שלו, אם הייתי מאחרת בכמה דקות הוא כבר היה מת."
"אבל למה? מה עבר עליו?" חיבק אותה דור בעדינות, חש גל של חיבה ורוך כלפי הצעירה שהתרפקה על גופו.
"קשה לדעת, הוא סיפר לי שהוא הרגיש פתאום שהחיים שלו הם טעות אחת גדולה ועדיף יהיה לכולנו שהוא ימות."
"באמת? נשמע כמו התקף דיכאון רציני, אבל חשבתי שדתיים לא מתאבדים."
תהילה נאנחה, "הלל כבר מזמן לא דתי, הוא התחיל לשאול יותר מידי שאלות עוד לפני הבר מצווה ועד שהוא הגיע לישיבה הוא כבר לא היה באמת דתי."
"ואת כן? אני יודע שאת כבר לא חרדית, אבל את מאמינה באלוהים תהילה?"
היא הנהנה, "כן, אני עדיין מאמינה, אבל אפשר להאמין גם בלי להחמיר כל כך, נכון שאפשר?" נעצה בדור מבט מודאג.
"אני לא יודע." התחמק דור, "אני חושב שכן, תגידי, הוא סיפר לך מה קרה לו פתאום? למה הוא ניסה להתאבד?"
"הוא לא היה צריך, ידעתי לבד מה הסוד שלו."
"ולא תספרי לי?" נישק דור את שפתיה והידק סביבה את חיבוקו.
תהילה ניסתה להשתחרר מזרועותיו, אבל הוא לא הניח לה והתעקש שתסיים את סיפורה. "אני לא יכולה לספר לך, זה הסוד של הלל, לא שלי."
"בבקשה תגלי לי." הפציר דור, "אני לא אספר לאף אחד."
"אתה מבטיח?"
"כן, נשבע לך."
"טוב." אמרה תהילה ונשמה נשימה עמוקה, "הלל הפוך." הכריזה בדרמטיות, ואז השתתקה והביטה סביבה כאילו ציפתה שהשמיים יפלו עליה.
"הפוך? מה זאת אומרת הפוך?"
"אתה לא יודע מה זה הפוך? זה אומר שהוא..." היא שוב הסמיקה, "הוא אוהב בנים."
"את מתכוונת להגיד שאחיך הומו? לכן הוא הפסיק להיות דוס?"
"לא, אני חושבת שהוא היה מפסיק להיות חרדי גם אם הוא לא היה הפוך, הוא הלך לישיבה רק כדי לא להרוס לי את השידוך, ואז הוא התאהב באלקנה... ללי המסכן שלי, מזל שהצלחתי לעצור אותו בזמן, הוא הבטיח לי לא לעשות יותר שטויות בתנאי שאני אבוא איתו."
"אבל... זה לא כל כך הוגן מצידו, לבקש ממך להקריב את עצמך בגלל הבעיות שלו."
"אולי, אבל ככה זה אצל תאומים, הוא היה צריך אותי ולא יכולתי להגיד לו לא."
"אבל מה אתך, מה עם החיים שלך?"
"החיים שלי בסדר גמור, בהתחלה היה לי באמת קצת קשה והייתי די מבולבלת, אבל אחרי שיצאתי מהבית גיליתי שהחילונים לא נוראיים כל כך כמו שלימדו אותי, וכיום אני די נהנית ללבוש מכנסיים ולהיות חופשייה יותר, אם הייתי נשארת חרדית הייתי עכשיו נשואה עם כמה תינוקות ובטח הייתי נעשית מורה." הבעת מורת רוח חמודה עלתה על פניה כשאמרה, "רק אחרי שעזבתי הבנתי שלא כל כך מתאים לי להתחתן בגיל צעיר, ושאני עוד לא רוצה להיות אימא, אני רוצה ללמוד ולהתפתח, בשנה שעברה למדתי הנהלת חשבונות ויש לי היום עבודה טובה ואני גרה עם שתי שותפות נחמדות, גם הן דתלשיות, ועכשיו פגשתי אותך אז בכלל..." חייכה אליו במתיקות.
"מה הלל עושה עם עצמו? איפה הוא גר?"
"רוב הזמן הוא לומד להיות שף, ופה ושם גם קצת עובד כעוזר טבח. עד עכשיו הוא גר אצל החבר שלו והם שילמו יחד את שכר הדירה, אבל הם נפרדו אתמול, בגלל זה הוא הופיע אצלי ובינתיים הוא איתי."
"זה לא מפריע לשותפות שלך?"
"כן, קצת. בעצם הרבה, לא נעים להן שגבר מסתובב אצלנו בדירה והוא לא מרשה לי לספר להן שהוא הומו." היא הרימה אליו עיניים כחולות מודאגות, "אולי אתה מכיר מישהו שמחפש שותף לדירה?"
"אהה... האמת שלאחרונה המצב די קשה ושקלתי להכניס דייר כדי שיהיה לי קל יותר לשלם את החשבונות." שיקר דור, וקיווה שהיא לא תחוש כמה מהר פועם ליבו.
"באמת?" התרגשה תהילה, "אתה רציני? כמה אתה רוצה עבור חדר?" שאלה ולפני שהספיק להשיב התעטפה בשמיכת פיקה, קפצה מהמיטה והחלה לסייר בדירתו של דור - דירה נחמדה, לא גדולה אך מתוכננת היטב, עם שלושה חדרי שינה וסלון שנפתח למרפסת תלויה מעל נוף של גן ציבורי ירוק ומטופח.
"אני רוצה אלף ₪ לחודש." זרק דור, נהנה ממראה גבה החשוף למחצה. שערה השחור גלש על עורה הלבן והניגוד היה מקסים בעיניו.
היא הסתובבה ונעצה בו עיניים כחולות, חודרות, "יפה מצידך אבל זה מעט מידי דור, אני לא מוכנה לערב עסקים עם חברות, אתה צריך לבקש חצי משכר הדירה שאתה משלם."
"אני לא משלם שכר דירה, זו הדירה שלי." נהנה דור להפתיע אותה, "ואם הלל יסכים גם לבשל בשבילי אז זה נראה לי שכר דירה הגיוני לגמרי."
"הוא ישמח מאוד לבשל, הוא ממש אוהב להיות במטבח." הבטיחה תהילה, ושקעה במחשבות, מצופפת את גבותיה בעודה מחשבת חישובים מסתוריים, "בסדר." החליטה לבסוף, "אני בעד, עכשיו צריך לשאול את ללי, אבל הוא בטח יסכים, תודה דור."
"מה תודה, תתפשטי." גיחך דור.
תהילה האדימה, ועיניה נמלאו דמעות, "מה?" נדהמה, ועור צווארה העדין הוכתם באדום של מבוכה ובושה.
דור התמלא חרטה והצטער על פזיזותו, "זה היה בצחוק חמודה, רק התבדחתי, זה רק משהו כזה שאומרים לפעמים... בבקשה, אל תבכי, לא רציתי להעליב אותך." נבהל, חיבק ונישק והתנצל שוב ושוב, ולבסוף הצליח לפייס אותה וזכה להסיר מעליה את השמיכה הדקיקה ולהתענג על גופה הלבן והמחוטב. 

אין תגובות:

פרסום תגובה