עוקבים

יום ראשון, 24 בדצמבר 2017

א. מוסך השלום

פגשתי את ז'וז'ו בקיץ הראשון של המאה החדשה. דיאב הביא אותו למוסך באותו בוקר בלי הודעה מוקדמת, כמו שנהג תמיד.
כזו הייתה חלוקת העבודה בינינו. השותף שלי מצא את העובדים חדשים ואני זה שהחליט אם לקבל אותם או לא.
זה רק עוד אחד מהדברים שהם בתחום האחריות שלי, בנוסף אני מתעסק בצד הכספי – קבלות, חשבוניות, משא ומתן על גובה המיסים עם המועצה ועם מס הכנסה. הוא מתעסק בצד המקצועי של ניהול העבודה והזמנת חלפים.
הסידור הזה נוח לשנינו. ככה נקבע עוד בהתחלה, כשפתחנו יחד את מוסך השלום בדרך השלום, באזור התעשייה בקריות, ומאז ועד היום זו הדרך בה אנחנו מנהלים את העסק המשותף שלנו.
ז'וז'ו ירד מהרכב של דיאב בביטחון עצמי של אחד שאבא שלו קנה לו את כל המזרח התיכון במתנה. הביט סביבו בשלווה, הנהן לעצמו כאילו מאשר לעצמו שהמוסך שלנו שנמצא בקצה אזור התעשייה, גובל בחורשת איקליפטוסים מאובקים מצד אחד, ובשדה קוצים יבשים מצדו השני, הוא בדיוק מה שחיפש.
צ'יפי - הכלב של המוסך - ניגש אליו באיטיות מכשכש במתינות בזנבו, וכולנו הבטנו בצעיר הזר ובכלב שלנו, אורבים לדעת מה תהיה תגובתו של צ'יפי לחדש שזה מקרוב בא.
לא יודע מה עושים במוסכים אחרים, אולי ראיון עבודה, אולי מבחן, אצלנו יש את צ'יפי. כל פעם שבא אדם חדש צ'יפי מרחרח אותו, בודק ומגשש סביבו ולפי תגובתם זה לזה אני מחליט אם לקבל אותו או לא.
ז'וז'ו כרע ברך לפני צ'יפי, חייך אליו בחיבה של אוהב כלבים נלהב וליטף אותו בעדינות, מניח לו להריח אותו ולחכך את חוטמו השחור והלח בפניו.
הכלב כשכש בזנבו בשביעות רצון, הניח כף רגל גדולה ומאובקת על זרועו של ז'וז'ו וברגע זה היה ברור שיש לנו תחליף לשגיב הצעיר שהתגייס לפני כמה ימים. 
"כלב נחמד." אמר ולחץ את ידי בנימוס "שלכם?"
"אה, לא בדיוק. אנחנו יותר שלו מאשר הוא שלנו." עניתי תשובה מתחכמת מידי.
בדרך כלל איני נוהג לענות תשובות פלצניות, ובכלל אני מעדיף לדבר כמה שפחות עם העובדים. הרי זה התחום של דיאב, אבל היה משהו בעיניים השחורות הללו שערער אותי.
מקרוב ז'וז'ו נראה פחות צעיר ממה שחשבתי בתחילה. לפחות בן שלושים הרהרתי לעצמי, סוקר את הפנים הצנומים והנאים.
הוא היה דק גזרה, לא גבוה במיוחד, אבל זקוף וקפיצי, מסופר קצר, ידיים יפות, מוארכות ודקות, והעיניים הללו - גדולות וכהות ונוזליות, ומעליהן מתקמרות בחן גבות שחורות עדינות.
הזמנתי אותו למשרד הקטן והמבולגן שלנו. הוא ישב מולי, מביט בעיני במבט הרך והסקרני שלו כאילו ניסה לחדור לתוכי ולדלות משם את כל הסודות שלי.
הוא התנהג כאילו הוא מראיין אותי ולא ההפך. שאל שאלות על המוסך ועל העובדים ועל העבודה ועל טיב ההסכם ביני לבין דיאב, ורק על המשכורת לא שאל כלום.
"לא שאלת מה גובה המשכורת?" הזכרתי לו אחרי שהסברתי שאני ודיאב שותפים שווים ויש לנו בדרך כלל ארבעה עובדים.
"אה, כן. מה המשכורת?" שאל בחוסר עניין.
אמרתי לו והוא הנהן בשביעות רצון ושאל אם אני יודע על מישהו שמשכיר דירה קטנה, רצוי בסביבה.
"יש לי קרוון קטן ליד הבית אם אתה מעוניין. הוא עמד ריק כמה חודשים. אם אתה רוצה אותו תצטרך לנקות קצת, אבל הוא במצב טוב."
הוא הנהן. "בסדר. מקובל עלי." אמר וקם, מושיט לי את ידו ללחיצה. לחצתי אותה, מתענג על המגע של כפו החמה. לחיצתו הייתה חזקה ויבשה, לא קצרה מידי, לא ארוכה מידי, ממש מושלמת.
דיאב דחף את ראשו בעד הדלת. "אתה בא ז'וז'ו?" שאל בקוצר רוח.
"כן." נפנה אליו ז'וז'ו, "אני בא." ואז נזכר ופנה אלי, "התקבלתי בוס?" שאל בחיוך קל.
"כן, התקבלת." עניתי וחייכתי אליו חזרה.
עד לאותו חיוך רק חשדתי, אבל אחרי החיוך כבר ידעתי שגם הפעם דיאב לא טעה וז'וז'ו הוא אחד מאתנו.
היה לו כשרון לזהות את החבר'ה שלנו במבט אחד. לקח לי כמה שנים לקלוט שרוב העובדים שהוא שוכר הם כמונו.
כששאלתי אותו למה הוא צחק אמר שהוא מעדיף להעסיק אנשים שלא ירצו לתלות תמונות של בחורות ערומות על הקירות ולא ינסו לחזר אחרי הקליינטיות.
המשכתי לעבוד על החשבוניות שהייתי אמור להביא לרואה החשבון שלנו מציץ מידי פעם דרך קיר הזכוכית המאובק שהפריד בין המוסך למשרד, ממתין לדיאב. אחרי כשלושת רבעי השעה הוא נכנס וצנח על הכסא מולי.
"הבחור החדש אמר שאתה משכיר לו את הקרוון של אבו מוך." ניגש ישר לעניין.
הסרתי את משקפי הקריאה שאני נאלץ לחבוש מזה כמה שנים והבטתי בפניו של דיאב, פנים המוכרות לי טוב יותר מפני שלי.
הוא התחיל להתמלא קצת מאז מלאו לו ארבעים, אבל גם כעת, כשהוא כמעט בן חמישים, הוא עדיין גבר נאה מאוד. שחום עור, בעל שיער שחור צפוף שמעט שיבה מעטרת את רקותיו. תווי פניו רבועים וגבריים, אפו גדול וקמור, וכשהוא נרגז יש לו מבט נוקב שמסוגל לשתק בן אדם.
"כל הזמן כעסת עלי שהסכמתי לקחת מאבו מוך קרוון במקום כסף, עכשיו אני הולך להרוויח על הקרוון הזה, למה אתה שוב כועס?"
"שמעת ממני מילה אחת של כעס?" התרתח דיאב.
נאנחתי ושתקתי, ממתין להמשך שלא איחר לבוא. "זה לא טוב יוסי. זה לא רעיון מוצלח." ניסה דיאב לרכך את קולו.
"מה? להשכיר את הקרוון? למה לא? יש חיבור למים, יש חשמל, יש ביוב, צריך רק לסדר דוד שמש. למה לא להשכיר אותו ולעשות עליו איזה רווח?"
"לא טוב שעובד שלך יגור אתך."
"הוא לא יגור איתי אלא בחצר שלי, ממה אתה פוחד? אני לא אעשה לו פרוטקציה."
"יוסי!" התרעם דיאב, ומבטו האפיל מכעס.
"כן דיאב." עניתי בנחת וחייכתי אליו כאילו לא הרגשתי את הקפיץ הזה בתוכי נמתח פתאום, כמו שקורה לי תמיד כשהוא כועס עלי.
הוא קם והלך אל השירותים של המשרד שנמצאים מאחורי המדפים של התיקים. המתנתי דקה או שתיים בעוד הקפיץ ההוא נמתח והולך בתוכי, ואז קמתי והלכתי אחריו.
כבר כמה שבועות הוא לא קרא לי לשם, וכרגיל חשבתי שזהו, הוא התגבר עלי וזה לא יקרה יותר, אבל הנה זה שוב קרה, וכמו תמיד זה היה קצר ואלים ומאוד מספק.
השירותים קטנים מאוד. חדר מלבני בגודל מטר על מטר וחצי, עם אסלה וכיור קטן וחלון פעוט בקיר מולו.
אני נשען על הקיר, הוא מאחורי, ידו על כתפי. הוא מנשק את עורפי ואחר כך נושך אותו, ואז מפשיל את מכנסי וחודר לתוכי בעדינות.
הוא היחיד שאני מניח לו לעשות זאת. לאחרים, ההם שאני פוגש בגן ובסאונה, אני לא מרשה אפילו להתקרב לשם. אצלם אני מסתפק במציצות ודי.
אני מניח כפות ידיים פרושות על אריחי החרסינה הלבנים והפשוטים, משעין את המצח על הקרירות הלבנה ונושם עמוק.
ידיו על הזין שלי, חולפות עליו בתנועות בטוחות. בהתחלה הוא נוגע בי בעדינות כמחדש את היכרותנו, ואז מגביר את הקצב ועובר לשפשף אותו חזק יותר ויותר.
הזין שלו בתוכי, הולם בגופי בכוח, אשכיו מטלטלים כנגד ירכי. הוא עושה את מעשיו בגופי בשתיקה ורק לקראת השיא הוא נאנק אנקה אחת חרישית כנגד עורפי.
גם אני שותק. כל מה שהיה להגיד כבר נאמר ועכשיו רק זה נשאר לנו - החדר הקטן והלבן הזה, מדיף ריח כלור וסבון זול, והכאב הזה שגורם מגעו לגופי ולליבי, כאב שאני מעדיף על פני ליטופיהם של הבחורים הזרים ההם שאני מוצא ומאבד באפלולית שבגן.
הוא ממתין בסבלנות עד שאגמור ואז מסובב אותי אליו ומנשק את פי בכוח. יותר נושך ממנשק, עוד חיבוק אחד קצר ועז והוא מסתלק.
אני נשאר לשבת קצת על מכסה האסלה. ממתין עד שהרעד יפוג מברכי ונשימתי תחזור לסדרה ואז חוזר בשקט לחשבוניות שלי.
אני יודע, זה עלוב, זה פתטי, זה תחליף מעליב לחיים, אבל זה כל מה שיש לנו.
הוא כבר היה מאורס כשנפגשנו מזמן, בשלהי שנות השבעים, קצת לפני מלחמת לבנון, ואז... בן בכור למשפחה בדואית מכובדת, הראשון מבני משפחתו שעבר קורס קצינים, לא העלה בדעתו את הרעיון המטורף הזה - לחיות עם גבר אחר.
ידענו מה אנחנו מרגישים, אבל אף פעם לא דברנו על האפשרות שנממש את הקשר שלנו. הוא היה מאורס לפטמה והפרת האירוסין לא עלתה בכלל על הפרק.
הוא התחתן איתה כפי שתוכנן והוא חי איתה עד היום. חי יפה מאוד אפילו. בנו לעצמם עוד קומה מעל בית הוריו, הולידו שישה ילדים. אני מבקר אצלם מידי פעם ורואה שטוב להם יחד.
אחרי שהשתחררתי הקשר שלנו נותק. גרתי פה ושם, טיילתי קצת בחו"ל. ניסיתי כל מיני אפשרויות, עבדתי בכל מיני עבודות, ואפילו היו לי כמה חברות, ואם הייתי רוצה הייתי יכול אפילו להתחתן, אבל תמיד נרתעתי ברגע האחרון.
אחרי שלא התראינו כמה שנים הוא צץ פתאום במוסך שעבדתי בו כמנהל עבודה והציע לי שותפות במוסך שהוא רצה לקנות בקריות.
הסכמתי מיד. לא בגלל מה שהיה אז, אלא כי רציתי לחזור ולגור קרוב להורים שהתחילו להזדקן, וגם רציתי להפסיק להיות שכיר. הרעיון להיות עצמאי קסם לי.
השקעתי את כל חסכונותיי במוסך שלנו. זה לקח כמה שנים, אבל עבדנו קשה ובנינו לעצמנו שם של בעלי מקצוע רציניים והגונים. לא במפתיע חלק גדול מהקליינטים שלנו הם נשים שמרגישות נוח לבוא אלינו גם בלי גבר לצידן.
רק אחרי כשנה של עבודה זה לצד זה בלי רמז למה שהיה אז, לפני נישואיו, הוא נשבר ושוב לקח אותי לצד ומשך מעלי בשתיקה את מכנסי. יכולתי להתנגד, יכולתי להגיד שלא, שאני לא מוכן, אבל הרעיון אפילו לא עלה בדעתי. הייתי מאושר כל כך לקבל ממנו את המעט הזה שיכול היה לתת לי. לא עלה בדעתי שיש לי זכות לדרוש יותר.
וככה זה נמשך כבר כמעט עשרים שנה. כל כמה שבועות הוא לוקח אותי הצידה, עושה מה שעושה בשתיקה, ואחר כך הולך.
בשאר הזמן אנחנו רק שותפים. מדברים בעיקר על עבודה וקצת על המשפחה. היום רק על הילדים שלו, פעם גם דברנו הרבה על הורי שהיו חולים כמה שנים עד שנפטרו, וזהו. אלו לא חיים רעים כלל. יש לי את הבית של ההורים, ויש לי את העבודה במוסך.
לא חסר לי כלום. אני מרוויח לא רע, מרשה לעצמי לנסוע לאירופה לכמה שבועות כל קיץ ובשאר הזמן אני יכול להרשות לעצמי את הבחורים ההם מהגן או הסאונה שתמיד נשארים צעירים ויפים.
יצאתי עם ז'וז'ו מהמוסך קצת אחרי שלוש ונסענו הביתה. אני גר בבית קטן העומד בחזיתה של חלקה גדולה מגודלת עצי פרי, הדרים בעיקר.
עשרה דקלי ושינגטוניה דקים ותמירים תוחמים את החלקה שלי משני קצותיה, ובין הדקלים משוכת סברס דוקרנית. הקרוון שקבלתי תמורת חוב גדול שחב לי אחמד אבו מוך עומד בקצה החלקה, ושביל אבנים שטוחות מתפתל ממנו בין העצים עד למרפסת האחורית של הבית, שם אני תולה את הכביסה בימות החורף.
הבית ישן וגדול מידי בשביל אדם אחד. אני מתחזק אותו בקפידה, לא מוסיף כלום, לא משפץ, אבל שומר על הקיים.
קבלנים באים אלי מידי פעם ומנסים לשכנע אותי למכור חצי מהחלקה שלי, או את כולה, ולקבל כמה דירות ברב הקומות שיוקם עליה.
אני דוחה אותם תמיד בנימוס ומסביר שהבטחתי להורי לא להרוס את הבית שלהם אחרי מותם. אחרי שאלך לעולמי שיעשו כרצונם, כל עוד אני חי הבית והחלקה יישארו כפי שהיו בילדותי.
אם איני יכול להקים להורי דור המשך, לכל הפחות אשמור כהלכה על הירושה שהורישו לי. הבית נראה כמו ציור של ילד. קובייה לבנה עם חלונות ירוקי תריסים וגג רעפים אדום. בחזית מרפסת כניסה קטנה ששלוש מדרגות מובילות אליה.
לפני המרפסת צומחים כמה שיחי ורדים מופרדים מהרחוב השקט בגדר חיה הזקוקה לגיזום.
"בוא תכנס ותשים את המזוודות שלך כאן." הזמנתי את ז'וזו'.
הנחתי מזוודה אחת בחדר הכניסה הקטן ליד ארון הנעלים, והוא שם את השנייה לידה והביט סביבו בסקרנות.
הכל נשאר כפי שהיה בימיהם של הורי. הם נפטרו בהפרש של שנה זה מזה. השנה הקשה ביותר בחיי. הם לא מתו בבית חולים, טיפלתי בשניהם בבית כפי שהבטחתי.
זה היה קשה מאוד. מעולם לא הייתי מצליח לעבור את זה בלי עזרתם של דיאב ופטמה שתמכו בי, עודדו אותי, וחלקו איתי את כל הייסורים הנובעים מצפייה במותו של אדם אהוב הסובל מגסיסה איטית ורבת כאבים. מהר מאוד אתה מוצא את עצמך מתפלל בשקט למוות הגואל שיציל אותך ואותם מעוד יום רצוף כאב.
לקחתי אותו דרך המטבח למרפסת האחורית ומשם לקרוון. הוא פסע בצייתנות בעקבותיי, מביט סביבו בסקרנות, אבל שמר על שתיקה.
הקרוון מתאים למשפחה של ארבעה נפשות. קובייה מלבנית מאלומיניום בצבע כחול חיוור עם שורת חלונות אלומיניום לבנים קטנים לכל אורכו.
הבוגנוויליה שטיפסה על הברוש שעמד מאחוריו כבר שלחה זרועות פורחות בלבן ואדום לנוח על גגו השטוח, מרככת מעט את מראהו החמור.
עלינו בשתי מדרגות מתכת ונכנסנו. היו שם שני חדרי שינה זעירים, מטבחון צמוד לחדר אוכל שהיה גם סלון, ובקצה שתי חדרונים זעירים עומדים זה מול זה. אחד עם אסלה והשני עם טוש.
לעומת החדרים הגדולים וגבוהי התקרה שבביתי נראה הקרוון זעיר כבית בובות. רהיטים מכוערים עשויים מתכת שחורה רותכו לקירות, והרצפה מחופה לינוליאום ירוק כהה מדכא המהווה ניגוד מזעזע לרצפות הקרמיקה הבהירה שהתקין אבא לפי דרישתה של אימי כמה חודשים לפני שמחלתה החמירה עד כדי כך שחדלה לשים לב לסביבתה.
"צריך לבדוק שהחשמל מחובר כמו שצריך ושאין נזילות מים." אמרתי מודאג. חש שמץ אשמה בגלל שהנחתי לקרוון לעמוד מוזנח כל כך הרבה זמן. הכל היה מאובק, אבל החשמל והמים פעלו כמו שצריך וכשהורדתי מים באסלה הם שטפו אותה בגרגור עליז. לא היו מים חמים כמובן כי לא חיברתי את דוד השמש לצנרת.
"צריך לחבר את הצינור של הדוד שמש וכבר מחר יהיו לך מים חמים." אמרתי, מנסה להישמע כמו בעל בית מנוסה, מתעלם מתחושת הקלאוסטרופוביה שאחזה בי.
לא זכרתי שהקרוון קטן כל כך. הרגשתי חנוק ולחוץ במקום המגומד הזה. הייתי כל כך קרוב לז'וז'ו עד שיכולתי לראות את הדופק פועם בתחתית צווארו השחום והחלק.
"לא נורא, אני אדליק בוילר ובעוד שעה יהיו לי מים חמים." אמר בחיוך עליז, לא מוטרד כלל מגודלו של הקרוון.
"עזוב ז'וז'ו, חבל שתחכה כל כך הרבה זמן. בוא אלי, אצלי יש תמיד מים חמים ויש לי המון אוכל."
אחזתי במרפקו, מכוון אותו לעבר הפתח. הוא הלך איתי ברצון, נענה בצייתנות חביבה לדרישותיי.
הוא התקלח ראשון בעוד אני מבשל את הפסטה, ואחר כך התקלחתי אני, משאיר אותו להשגיח על הפסטה המתבשלת.
מהרגע הראשון הרגשתי נוח איתו. הביישנות הרגילה שלי שמשתקת אותי בדרך כלל ליד זרים כמעט שלא הציקה לי הפעם.
השיחה קלחה בנחת. הוא סיפר לי על עצמו כמה פרטים הכרחיים, נוהג בגילוי לב נעים בלי להטריח יותר מידי.
הוא עבד במוסך בתל אביב כמה שנים, אבל הסתכסך עם בעל הבית ועזב בחיפזון. הוריו גרים אצל אחותו הנשואה במושב בדרום, שאר אחיו ואחיותיו פזורים בכל הארץ. הוא ממוצא טוניסאי, שמו יוסף כשמי, אבל כולם קוראים לו ז'וז'ו.
גדל בבאר שבע, למד מכונאות רכב בבית ספר אורט, שירת בשריון, חי כמה שנים בארצות הברית בלי גרין קארד עד שמאס בחיי עוני ובדידות וחזר הביתה.
עד שדיאב מצא אותו מחפש עבודה במוסך בצ'ק פוסט הוא גר אצל חבר מהצבא בחיפה, אבל החבר נשוי עם ילדים והוא מעדיף לא להכביד על הכנסת האורחים שלו.
אכלנו יחד את הפסטה עם רוטב הבשר, והוא שיבח את הבישול שלי בנדיבות למרות שלדעתי המלחתי יותר מידי את הרוטב ולא שמתי די שום.
אחר כך ישבנו על הספה הישנה של הורי וצפינו בטלוויזיה, מרותקים למשחק כדור סל אמריקאי. מסכימים מיד שלכדור רגל אמנם יש את היתרונות שלו, אבל הוא חסר את האלגנטיות והברק של הכדור סל.
שנייה לפני שהשופט שרק להפסקת המחצית קלע הקפטן של אחת הקבוצות סל מזהיר מאמצע המגרש, מטה את הכף לטובת קבוצתו.
הרענו לו יחד, טופחים אחד על שכמו של חברו ולפתע היינו ישובים קרוב מאוד זה לזה מביטים אחד בפניו של השני במעין פליאה נדהמת. השתררה דממה מוזרה בת שנייה שבה ידעתי שאנחנו עומדים להתנשק ואז אכן התנשקנו. 
אף גבר חוץ מדיאב לא נישק אותי מעולם על פי, ואף פעם לא תיארתי לעצמי שנשיקת גבר יכולה להיות כל כך רכה, כל כך מתחשבת ולא מכאיבה.
מהרגע שהתחלנו לא יכולנו להפסיק. הטלוויזיה נשכחה, שכבנו פנים אל פנים, צמודים זה לזה על הספה הצרה מידי לשנינו, ורק התנשקנו עוד ועוד ועוד.
הוא ליטף את פני עם שפתיו, טועם את פי בעדינות, מחדיר את לשונו בזהירות בין שפתי, ממתין בסבלנות לתגובתי.
לאט לאט החל להגביר את הקצב ועבר ללטף גם את גופי, מחליק ידיים חמות ורגישות מתחת לגופיה שלי, עובר על גופי מהעורף ועד לחגורה, ממשש את צלעותיי וגבי ובטני, נענה ברצון לליטופים שלי, מניח לי להתרגל לתחושת עורו החלק והחמים, גונח חרש כשלחצתי את אברי אל ירכו, מועך אותה בין ברכי.
בסוף לא יכולתי לשאת זאת יותר. "בוא נלך למיטה." ביקשתי והתרוממתי מהספה, מושך אותו אחרי.
יש לי יתרון של חמישה ס"מ ועשרה ק"ג על פניו. אני מבוגר ממנו והבית הוא שלי, ואם לא די בכך אני גם הבוס שלו, ובכל זאת חשתי צורך לבקש את רשותו. חש שהוא זה ששולט במצב וקובע את קצב ההתרחשויות.
"רק היום נפגשנו יוסי." הזכיר לי, עומד מולי, ידיו על כתפי, מביט בפני במבט יציב וחם. "אנחנו לא צריכים למהר לשום מקום. אתה לא רוצה שנכיר אחד את השני טוב יותר?"
הרגשתי שאני מסמיק ממבוכה. מה חשבתי לעצמי, שהוא אחד מאותם פרחחים בגן הזיכרון שאפשר...
"כן בטח." מלמלתי, "אבל המיטה יותר נוחה ואני כל כך... כל כך... "
לקחתי את ידו והנחתי אותה על מפשעתי. עמד לי כמובן, למרות שרק הבוקר... לא רע לגבר שכבר חגג את יום הולדתו הארבעים וחמש וכעת הוא דוהר במהירות לעבר החמישים.
"אתה לא רוצה גם?" חקרתי בעודי מושך את חולצת הטריקו הלבנה שלו מעליו.
הוא חייך וצנח בקלילות חיננית על המיטה, בועט מעליו את הכפכפים שלו.
"נראה לך שלא?"  גיחך ופרש אלי את זרועותיו.
ובכל זאת, למרות שגם לו עמד כמו טיל הוא לא מיהר. הכל נעשה לאט ובלי חיפזון כאילו יש לנו את כל הזמן שבעולם.
אמרתי לו שזו הפעם הראשונה שאני עושה את זה במיטה, ושהוא הגבר הראשון שהבאתי הביתה והוא נאנח חרש וחיבק אותי בעדינות כאילו סיפרתי לו משהו איום ומעורר רחמים.
סיפרתי לו בין נשיקה לנשיקה על המקומות ההם שהייתי הולך אליהם פעם בחודש, או אפילו יותר, תלוי בחשק שלי, וגם על המקומות ההם בחו"ל שבהם אפשר לעשות הכל עם כל אחד בלי דיבורים.
רק על דיאב לא סיפרתי, ומה כבר יכולתי להגיד? שבעשרים ומשהו השנים שאני מכיר אותו עשינו אהבה רק בעמידה ותמיד בחפזה ובאלימות ובבושה גדולה, בלי נשיקות רכות, בלי חיבוקים עדינים. שאנחנו תמיד נבוכים מכדי לדבר, ובשנים האחרונות אפילו מעט המילים שהיו לנו פעם אזלו ואנחנו נוהגים זה בזה כמו חיות מזדווגות?
זה לא דבר שמספרים לאיש צעיר כמו ז'וז'ו שעיניו הכהות רכות ונוזליות, וריסיו סמיכים וארוכים, ודופק עדין פועם מהר בגומת צווארו החלק.
ברגע שהבין שזו הפעם הראשונה שלי במיטה שלי ובבית שלי הוא החליט להיות חגיגי והדליק כמה נרות סביב המיטה ואז כיבה את האור.
בבת אחת השתררה בחדר אפלולית רכה שהכניסה אותי למצב רוח מפויס. הוא השכיב אותי על בטני ועיסה בעדינות את עורפי גבי וכפות רגלי. זה היה כל כך טוב עד שהתחלתי לנהום ולהתפתל מרוב הנאה, מתחנן לפניו שיבוא אלי כבר.
סוף סוף הוא בא ואהב אותי, חודר לתוכי בזהירות כאילו עמדתי להישבר, מרעיף עלי נשיקות מרפרפות, לוחש מילות חיבה עדינות. כשגמרתי הוא חיבק אותי חזק ושב ונישק אותי, נצמד אלי במתיקות מלאת אימון.
אחר כך נמנמנו חבוקים, וכשקמנו שוב עשינו אהבה, והפעם היה זה תורי לחדור לתוכו. פעם ראשונה שעשיתי דבר כזה. זה היה נפלא. איתו כל דבר שעשיתי היה נפלא. אפילו לבישת הקונדום הפכה ממשימה מאוסה שחייבים לעשות כי אין ברירה למשחק ארוטי מרגש ומשעשע.
ישנתי מעט מאוד באותו לילה ראשון נהדר וכשהתעוררתי לקול צלצולו העקשני של הטלפון, גיליתי לתדהמתי שהשעה שבע בבוקר.
בדרך כלל השעה הזו מצאה אותי כבר בעבודה, עובר עם דיאב על התוכניות שלנו לאותו יום, שותה איתו קפה, מכרסם עוגייה או שתיים, מנהל שיחת חולין קלילה על תכנית טובה שראיתי אתמול בטלוויזיה או על דבר מה מעניין ששמעתי בחדשות.
היום הייתי עדיין במיטה, אפוף בריחו של ז'וז'ו שעמד במטבח, לבוש בתחתונים בלבד, והכין קפה וכריכים, שורק לעצמו שיר שלא הכרתי.
"איפה אתה?" נהם עלי דיאב דרך הטלפון.
בלי בוקר טוב ובלי מה שלומך, חשבתי במורת רוח, ישר הוא מתנפל.
"בוקר טוב דיאב." עניתי בקול נעים, וחייכתי אל ז'וז'ו שחייך חזרה, אבל נראה מודאג קצת.
"איפה אתה יוסי?" חזר דיאב בקוצר רוח על שאלתו.
"במיטה. היום אני אאחר קצת דיאב." עניתי בקשיחות, והצטערתי שנדבקתי מקוצר הרוח שלו שהרס את מצב רוחי הטוב.
"והחדש, ז'וז'ו? איפה הוא? גם הוא עוד לא הגיע." חזר דיאב להציק לי.
"הוא כאן לידי. אנחנו נבוא יחד דיאב, רק תן לנו לאכול משהו." עכשיו כבר הייתי נרגז ועניתי לו בקוצר רוח שתאם את שלו.
שתיקה רועמת צרמה את אזני ואז הוא סינן בארסיות, "טייב יוסי, הבנתי." וטרק. 
"בגללי אחרת לעבודה וגם אני מאחר." הגיש לי ז'וז'ו את הקפה בפנים מלאות חרטה.
"שטויות, אני בעל הבית של עצמי." התרגזתי, "ואני אגיע לעבודה מתי שארצה, ואני מאשר לך לאחר גם כן."
משכתי אותו אלי לנשיקה, ואם הוא לא היה עקשן כזה היינו מאחרים הרבה יותר, אבל ז'וז'ו התחנן לפני שנמהר ללכת כי לא נעים לו מהעובדים האחרים, והוא חושש להרגיז עוד יותר את דיאב.
נכנעתי לו לבסוף למרות ששוב עמד לי כאילו לא עשיתי איתו אהבה כל הלילה הקודם. איתו הרגשתי שוב כמו החייל הצעיר ומלא המרץ שהייתי אז, כשפגשתי לראשונה את דיאב. 
הימים הבאים עברו עלי כשאני מרחף בערפל של אושר, חש כאילו רגלי לא נוגעות בקרקע. כל יום הביא איתו גילויים חדשים, כל יום הביא שמחות חדשות.
הדבר היחיד שפגם באושרי היה דיאב.
הוא לא אהב את הסידור החדש הזה. ממש לא סבל אותו. לא הטעינו איש כמובן. כולם הבינו מיד מה קורה איתי ועם ז'וז'ו, אבל רק את דיאב זה הכעיס.
"רק שתדע שכולם מבינים שהוא לא באמת ישן בקרוון של אבו מוך." אמר לי קדורנית, אחרי שלושה ימים של זעף שקט.
הרמתי אליו את עיני מערמת הניירות שבחנתי. "אה, אתה גם מדבר?" הקנטתי אותו בחיוך. בימים אלו מצב רוחי היה כה טוב עד שאפילו כעסו של דיאב שעשע אותי.
פניו השחומים האפילו. הדם שזינק אל לחייו הכתים אותן בארגמן כהה ועיניו השחורות ירו בי ברקי זעם.
"יא חמר!" אחז בכתפי ותלש אותי מכיסאי, "אתה לא מבין מה אתה עושה?"
התנערתי ממנו, "עזוב אותי דיאב. זה לא עסקך מי ישן אצלי."
כעסי הגלוי, כעס שהבעתי בפעם הראשונה, השקיט אותו מיד.
הוא גרר כיסא מהפינה והתיישב מולי, מניח ידיו על ברכי. "יוסי," אמר ברכות, "מה קורה אתך?"
"שום דבר לא קורה איתי." התרגזתי. "לך יש את פטמה ואת הילדים ואני חי לבד כמו כלב. אז עכשיו יש לי מישהו שמסתכל לי בעיניים כשהוא מזדיין איתי, ואוהב לחבק אותי לפני השינה, אז מה? למה זה מרגיז אותך?"
הוא עצם את עיניו ונשען לאחור, משלב את ידיו על חזהו, נושם נשימות עמוקות כדי להירגע, כפי שהיה עושה תמיד כשכפה על עצמו לשתוק ולא להגיב כשמשהו הרגיז אותו. בדרך כלל הערה גזענית כלפי ערבים ששמע בטלוויזיה או ברדיו, או גרוע מכך, מאחד הקליינטים.
אני מכאיב לו הבנתי פתאום בזעזוע. מעולם לא ידעתי שיש בכוחי להכאיב לו.
"עוד מעט יהיו החגים." ניסיתי להסביר את עצמי, מדבר אליו ברוך. "כולם יהיו עם המשפחות שלהם ורק אני... בשנה שעברה הייתי לבד דיאב, וזה היה מאוד לא נעים, אז השנה... לך יש משפחה כל כך גדולה ולי אין אף אחד, רק הוא. למה אתה לא מבין?"
הוא פקח את עיניו והביט בי. הלובן בעיניו שתמיד היה צח כל כך היה מוצף לפתע באודם. מעולם לא ראיתי אותו קרוב כל כך לדמוע. הייתי מבוהל כל כך עד שכמעט בכיתי בעצמי.
"אני לא מבין," אמר, מעפעף בכוח כדי גרש את הדמעות המבישות, מגייס שוב את הכעס שנסוג זמנית. "למה אתה אומר כל הזמן שאתה לבד? אני ואתה... אנחנו יחד כל הזמן. אני רואה אותך יותר ממה שאני רואה את אשתי. אתה יכול לבוא אלינו מתי שמתחשק לך. אתה לא לבד יוסי, אתה איתי."
"לא נכון. אתה נשוי אני רק אורח אצלך, ואני שונא לעשות את זה בעמידה בשירותים. אני רוצה יותר, והוא נותן לי מה שאני רוצה."
"אני לא יכול לתת לך יותר. אתה יודע שאני לא יכול." התרגז דיאב והאדמומית שבעיניו התגברה. לחות חשודה החלה להרטיב את ריסיו.
"דיאב, בבקשה." לחשתי והושטתי יד לגעת בלחיו, דבר שלא עשיתי כבר שנים רבות.
הוא חבט על ידי בכוח והתפרץ החוצה, שם התנפל על סשה המסכן שהסתבך עם החלפת השמן של איזה פז'ו עתיק וכילה בו את זעמו. 
למחרת בא לדבר איתי שוב. הפעם היה רגוע יותר, כמעט נוטה חסד.
"חשבתי על מה שאמרת לי." אמר בכובד ראש והשעין את מרפקיו על השולחן, נוטה כלפי. "תראה יוסי, אני ואתה... אנחנו... אני לא הבנתי ש... אנחנו יכולים אולי לעשות איזה סידור או למצוא איזה פתרון ש..."
גל של בהלה הציף אותי. "אל תדבר שטויות דיאב. אתה ופטמה, אתם... והילדים... אל תדבר שטויות כאלו. אתה נשוי. המשפחה שלך זה הדבר הכי חשוב, תמיד זה היה ככה. אני יודע את זה."
"זה לא הוגן!" חבט דיאב אגרוף גדול בטבלת השולחן הרעוע שלי. "זה כל כך לא הוגן."
הנחתי את ידי על ידו הגדולה והקשה, המוכרת לי כמו שלי. אצבעותינו השתלבו זו בזו ועינינו נפגשו. אני אוהב אותו הבנתי פתאום, אני בחיים לא אפסיק לאהוב אותו, וגם הוא בדרכו אוהב אותי. נכון, זו אהבה פגומה, כואבת, לא מספיקה, אבל זו האהבה היחידה שהוא מסוגל להעניק לי. במשך עשרים שנה, הסתפקתי בה, ועכשיו אני לא רוצה עוד והוא סובל. 
"אנא בחיבק דיאב." אמרתי חרש, מתאפק לא לילל. הוא שונא לראות גברים בוכים.
"גם אני אוהב אותך יוסי." החזיר לי בלחש, וברח.
למחרת הוא לא הגיע לעבודה. התקשר והודיע דרך ראמי שהוא חולה. בסוף יום העבודה הורדתי את ז'וז'ו בבית ואמרתי שאני נוסע לבקר את דיאב.
פניו הביעו חוסר רצון, אבל הוא שתק. נפרדתי ממנו בנשיקה על לחיו, מתעלם מהעובדה שזו שעת יום ואנחנו בחוץ וכל השכנים יכולים לראות אותנו.
זה שיפר את מצב רוחו. הוא חייך אלי וביקש שלא אאחר לארוחת הערב לפני שדילג החוצה.
ז'וז'ו השתלט על המטבח הישן של אימא שלי ואהב לבשל לי מאכלים טוניסאים צבעוניים ריחניים וחריפי טעם. הוא לקח על עצמו כמובן מאליו את הטיפול בבית שכבר זמן רב לא היה נקי ומסודר כל כך, ועשה הכל כדי להנעים לי את החיים.
מאז ילדותי לא פונקתי ככה, ואני מודה שאהבתי כל רגע. מעולם לא דברתי כל כך הרבה על עצמי. מאז שפגשתי אותו לא הפסקתי לקשקש. הוא רצה לדעת עלי הכל, ואני סיפרתי ברצון כל פרט על חיי, שומר לעצמי בסוד רק את הקשר עם דיאב.
הרגעתי את מצפוני בכך שזיון חטוף פעם בכמה שבועות לא שווה בכלל דיבור, ושזה ממש לא משנה, ושחבל לסבך הכל, וחוץ מזה הרי אין לי זכות להוציא את דיאב הנשוי מהארון בלי רשותו.
ז'וז'ו חי כמה שנים בתל אביב, שם מיצה עד תומם את החיים כגבר צעיר שאוהב גברים. הוא סיפר לי בגילוי לב על אורח החיים הפרוע שלו, פותח לפני עולם חדש שעד היום יכולתי רק לחלום על קיומו.

חלק ב' 

אין תגובות:

פרסום תגובה