ב. מוסך השלום

הוא הקסים אותי בסיפורים על חוף הילטון, על המסיבות הנהדרות של ההומואים שכולם רוצים להשתתף בהם, ועל הצבעוניות והשמחה של מצעד הגאווה. דברים שהיו בשבילי כמו חלום אחרית הימים, ובשבילו מציאות רגילה לגמרי.

בלי שמץ בושה סיפר לי על הבילויים במועדוני סקס פרועים בהם יכולת לעשות ככל העולה על רוחך עם כל מי שרק רצה, כאילו תל אביב היא לפחות ברלין, והודה שבמשך כמה שנים החליף שותפים למיטה בקצב רצחני, מפצה את עצמו על כל שנות ההתבגרות המבוישות בבית הוריו השמרנים.

"אז אם היה לך כל כך נהדר בתל אביב למה באת לצפון?" שאלתי, כובש אך בקושי את הקנאה שהתעוררה בי לשמע סיפוריו המחרמנים.

"חיפשתי אותך מתוק שלי." הסתער עלי בנשיקות, ואחר כך הודה שאחרי גיל שלושים הקסם פג והוא החל לחוש בחילה מאורח חייו הפרוע וניסה למצוא מישהו לאהוב.

תל אביב הציעה לו זיונים בשפע, אבל האהבה הייתה נדירה שם מאוד.

כל מכריו וידידיו היו הומואים מקצועיים שחשבו רק על הזיון הבא ואחרי שליבו נשבר כמה פעמים החליט להסתלק משם.

"ידעתי שאם לא אברח בזמן מתל אביב אני אגמור בתור עוד הומו מזדקן ציני וממורמר." הודה, "לכן באתי לכאן. כולם אמרו שאני משוגע, אבל אני צדקתי." חייך לתוך עיני באושר. "איזה מזל שחיכית לי פה בצפון הרחוק, ואיזה מזל שנפגשנו. נכון?"

כן הסכמתי איתו. באמת מזל שנפגשנו. "נכון, רק לך חיכיתי כל הזמן." הסתרתי ממנו את האמת המכוערת בתירוץ שעלי להגן על דיאב ומשפחתו.

לא להגיד את האמת זה לא גרוע כל כך כמו לשקר השתקתי את מצפוני ונסחפתי בתענוגות שגופו החלק והדק של מאהבי הצעיר העניק לי בשפע נדיב.

חוץ מאהבה ופינוקים היה גם הסקס המדהים הזה שהוא עשה איתי כל יום בלי להתעייף. "יוסי, מתוק שלי, אני חולה על התמימות שלך." צחק כשראה את פליאתי למראה עוד תנוחה חדשה שסחטה ממני אנקות תענוג.

ניסיתי להסביר את זה לדיאב כשעמדנו חבויים מאחורי המחסן שלו. הוא גר עם הוריו בבית גדול בעל שתי קומות. הוריו בקומה התחתונה והוא עם ילדיו ואשתו בקומה מעל. פטמה שטפה את המדרגות החיצוניות כשהגעתי וחייכה אלי את חיוכה הבישני שנותר כשהיה מאז שהייתה כלה צעירה ומבוהלת שנישאה לקצין חמור פנים ממשמר הגבול. שררה ביני לבינה ידידות אילמת, ומעין ברית של שניים שאוהבים בשקט את אותו אדם, אבל מעולם לא יעזו לדבר על רגשותיהם.

"הוא מאחורה, במחסן." אמרה לי בעברית הטובה עד להפתיע שלה. היא כמעט לא דברה עברית כשנשאה לדיאב, אבל למדה מהילדים וממנו, מילה פה מילה שם, וכעת הטיבה להתבטא בעברית.

יחסית לבדואי דיאב היה בעל מודרני והניח לאשתו ללמוד נהיגה, לעבוד בעבודה חלקית במתפרה שבכפר, וללכת במכנסיים אם רצתה בכך.

עדיין הייתה צעירה למדי, אפילו לא בת ארבעים, וגזרתה, אם כי התעבתה מעט אחרי שש לידות, הייתה עדיין נאה למדי גם בשמלת הבית הרחבה שלבשה כעת.

"לפחות היא לא טיפשה כל כך כמו רוב הנשים כאן." אמר לי פעם כשליווה אותי החוצה אחרי שסעדתי בביתו.

נהגתי לבקר אצלו כל שבועיים שלושה, בדרך כלל בשבת, ולאכול עם משפחתו ארוחת צהרים. הכרתי את הוריו, את ילדיו, את בני הדודים שלו. הם סיפחו אותי אליהם בטבעיות נעימה, נוהגים בי בחביבות כאילו הייתי שייך למשפחתם.

"לדעתי פטמה אישה נבונה מאוד." אמרתי לו אז באבירות, מדכא את הקנאה שחשתי למראה ביתם המאושר ההומה ילדים וקרובי משפחה. 

הוא נאנח ולחץ את ידי בכוח בין שתי כפות ידיו. "אבא שלה הוציא אותה מבית ספר אחרי כתה ח'." אמר בקול מתנצל מעט, "אבל אני אשלח את הבנות שלי ללמוד בתיכון, ואם הן ירצו אפילו לאוניברסיטה."

מצאתי אותו עומד וממיין ברגים לתוך קופסאות פלסטיק. הוא לבש רק מכנסים קצרים ופלג גופו העליון היה חשוף. עמדתי ובהיתי בו דקות מספר עד ששם לב אלי. כתפיו הרחבות, חזהו השעיר, פטמותיו הגדולות והכהות, הכרתי כל פרט בגופו. ידעתי מה טעם עורו, ריחו היה חקוק בזיכרוני, יכולתי לעצום את עיני ולדמיין את מראה אברו שנחבא כעת במכנסיו הקצרים, וזכרתי היטב את התחושה שלו בידי, איך הוא מזדקף ומתמלא ורוטט בין אצבעותיי כשאני מלטף אותו.

הוא הרים את עיניו אלי וחייך באושר למראי ואז נזכר היכן אנחנו וחיוכו גווע מיד.

"מה אתה עושה?" שאלתי והתקרבתי אליו.

"מסדר את הבלגן," ענה, "ברגי עץ לפה, וברגי מתכת לכאן." 

הושטתי יד לעזור לו ואצבעותינו נפגשו בתוך תיבת הפח החלודה שממנה שלה את הברגים.

"זה ממש ריפוי בעיסוק." אמרתי בחיוך נבוך, מנסה לשחרר את ידי מאחיזתו החזקה.

"מה הייתי עושה לך אם רק היינו לבד יוסי." אמר לי פתאום בגילוי לב נדיר ואנחה הרעידה את חזהו.

מצאתי את עצמי נאנח גם כן. "מחר תבוא לעבודה דיאב?"

"כן. אני לא באמת חולה, אני רק... הייתי צריך לנוח קצת מהפרצוף של הז'וז'ו הזה שלך." ניסה לחייך אלי.

"הוא בחור טוב דיאב. אני חושב שהוא באמת אוהב אותי."

"בטח שהוא אוהב אותך. איך אפשר לא לאהוב אותך?" הופתע דיאב, ושוב נפגשו עינינו במבט ארוך ומכאיב.

"הוא יודע עלינו, עלי ועליך?"

"לא. שום דבר. לא סיפרתי לו כלום דיאב, באמת. זה הסוד שלנו."

הוא הנהן ושיקע את ידיו בתוך ערמת הברגים שבפח החלוד, רומז לי בעיניו לעשות כמוהו.

הכנסתי את ידי לתוך הפח וליטפתי את אצבעותיו החזקות. כובש את דמעותיי. זו הפעם האחרונה שאני נוגע בו, חשבתי לעצמי, וגל של צער נורא עלה בגרוני.

הוא מעך את ידי בכוח. "אל תבכה יוסי. תהיה גבר." נזף בי בקשיחות, אבל שוב היו עיניו אדומות מדמעות שלא הרשה לעצמו להזיל.

ואז הגיעו סייף וחאתם הקטנים והסתערו עלי בשמחה, מראים לי את הכדור שקיבלו, מאיצים בי להצטרף אליהם למשחק כדור רגל.

אחר כך עלינו לבית ושתינו קפה עם עוגיות טעימות, מעשה ידיה של אמל, הבכורה שלו שעמדה לסיים תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטה, ואז נעשה מאוחר ואני חזרתי הביתה, אל ארוחת הערב שהכין לי ז'וז'ו, ואחר כך נרדמתי מחייך בזרועותיו.שמור     בטל
אחרי הביקור ההוא, ביקור הפרידה שלי מדיאב, היו כמה שבועות שקטים.

דיאב השלים כמדומה עם היחסים ביני לז'וז'ו ואם כי לא שררה אהבה גדולה בין השניים הם הצליחו לשמור על שביתת נשק מתוחה, משתדלים לשמור מרחק זה מזה.

דיאב היה תמיד טיפוס סמכותי, ויחסו אל העובדים היה מאופק. איש לא שם לב שיחסו אל ז'וז'ו מעט נוקשה יותר מאשר אל השאר.

מאז שז'וז'ו הגיע הוא חייך עוד פחות מהרגיל, איבד את תאבונו והתהלך קודר ושקט.

תמיד היה אדם סגור, אבל רק אני, שהכרתי אותו טוב מכולם, שמתי לב עד כמה הוא אומלל.

לא ידעתי איך לנחם אותו והעדפתי להתעלם מסבלו ולשקוע בתענוגות של חיי החדשים, מתפעל מהקלות שבה התרגלתי לחיים של זוגיות ואהבה.

עשרים שנות הבדידות לצידו של דיאב נמוגו כחלום רע. ז'וז'ו היה שונה מדיאב ככל שאדם אחד יכול להיות שונה ממשנהו. לא היה שום דבר מכאיב ומבויש באהבתו אלי. אצלו הכל היה פתוח, גלוי, מלא שמחה וצחוק. אחרי כמה ימים של פליאה מהפתיחות שלו הצטרפתי אליו והתחלתי לנהוג כמוהו. 

"אני אוהב אותך חמוד שלי." אמר לי כבר אחרי כמה ימים של חיים יחד, מדבר בטבעיות מדהימה שהשאירה אותי אילם ממבוכה.  

המשפט הזה, הקטן והפשוט כל כך שלא העזתי להעלות מעולם על דל שפתי יצא מפיו בקלות כה רבה, ובהתחלה נתקל בשתיקתי הנבוכה.

"יוסי." התרעם עלי אחרי ששוב עניתי בשתיקה על הצהרת האהבה שלו. "למה אתה לא אומר לי איך אתה מרגיש? אתה לא אוהב אותי?"

מסמיק הטמנתי את פני בשקע כתפו ושתקתי. לא יודע מה להגיד. לא יודע מה אני מרגיש.

הוא לא ויתר. אחז בפני בכפות ידיו הדקות והיפות והביט ישר בעיני.

"אתה מתנהג כאילו אתה אוהב אותי." אמר, סוקר את פני במבט בהיר וגלוי, "אבל אתה שותק. למה יוסי?"

"מפני שאני כבר בן ארבעים וחמש. גדלתי בעולם אחר לגמרי מזה שלך, ואני... אני לא יודע איך אומרים דבר כזה לגבר ז'וז'ו. תן לי עוד זמן."

עניין הגיל הטריד אותי מאוד. הוא היה צעיר ממני בשתים עשרה שנים וההבדל הזה נראה לי כתהום שאין לעברה. לקח לי זמן רב לבטא את חששי שהצחיק אותו מאוד.

"אז מה? טיפשון אחד. אתה נראה הרבה יותר צעיר ואתה מתוק ותמים ואתה..." הוא זינק עלי והפיל אותי על הספה, מתיישב עלי, כורך את עצמו סביבי, מנשק את פני וחזי בהתלהבות, ממטיר עלי מילות אהבה מעורבות בליטופים מתוקים עד ששכחתי את כל חששותיי ונסחפתי אחריו.

הוא אהב להתקלח איתי, מעביר ספוג מסובן בסבון ריחני על כל גופי עד שהגיע לאברי, ואז היה כורע לרגלי ומעביר עליו את כפו המסובנת הלוך ושוב בעוד אני יושב על האסלה הסגורה מתמכר בשתיקה לתענוג, אילם מרוב הנאה.

"תראה כמה אתה יפה." היה נאנח ומתיישב עלי, משפד את עצמו על הזין הזקוף והמסובן שלי, נשען עלי, רועד מהנאה כשהייתי מלטף את חזהו החלק ומועך את פטמותיו הרגישות כפי שאהב.

במיטה היה חסר מעצורים. הוא היה מנוסה הרבה יותר ממני ולא היה דבר שגרם לו בושה, עשינו הכל. ניסינו כל דבר. "תשכח מהשטויות האלו של אקטיבי פסיבי." אמר בתוקף, "אתה יכול לעשות לי כל מה שאני יכול לעשות לך." ומיד מיהר והדגים לי הלכה למעשה למה כוונתו.

בהשפעתו הברוכה הפסקתי לשמור את מחשבותיי לעצמי, הפסקתי להתבייש בהיותי הומו. הפסקתי להרגיש שאהבת גברים היא דבר סוטה ומכוער.

מעודד מהעניין הנלהב שבעיניו סיפרתי לו מה אני אוהב, מה גורם לי עונג. אפילו העזתי להגיד לו כמה הוא יפה בעיני.

הוא הקשיב וזכר כל מה שאמרתי ותמיד החזיר לי במחמאה על מחמאה. מעולם לא ידעתי שסוג כזה של יחסים קיים בעולם, ועוד בין שני גברים.

בהתחלה הייתי מבוהל מעט ואחר כך נרגעתי והתחלתי ליהנות מהאושר הפתאומי שצנח עלי בשלב כה מאוחר בחיי, מסב את פני כל פעם שנתקלו בפניו הקודרות של דיאב שהמשיך לעבוד איתי כרגיל ולא ניסה עוד למחות על נטישתי אותו.

הוא הבין בלי מילים שתמו הזיונים החטופים בשירותים ושאני לא שייך לו עוד, ודומה שהשלים עם כך.

בראש השנה החלטתי להיעתר להפצרותיו של ז'וז'ו ולנסוע איתו לתל אביב לבקר חברים שלו שהזמינו אותו לחגוג אתם.

מאחר והיו לנו עובדים יהודים וערבים יכולנו לפתוח את מוסך השלום כל השנה בלי לסגור בחגים. גם הקליינטים שלנו היו חציים יהודים וחציים ערבים וכולם היו מרוצים מהסידור הזה.

החלטתי שבראש השנה הזה ארשה לעצמי לגשור גשר ולחבר את החג לסוף השבוע ובכך לזכות בחופש ממושך מהרגיל. דיאב החמיץ פנים כששמע את תכניתי, אבל השלים עם החלטתי בשתיקה.

"שנה טובה ותבלה יפה." אמר בקול קודר כשהודעתי לו על נסיעתי.

"אני אהיה בתל אביב בחג ואולי גם בסוף השבוע אחר כך." אמרתי בקול סתמי ככל האפשר, והוא הנהן כאילו בילוי בתל אביב הוא דבר שבשגרה אצלי, מקפיד לא הביט בפני.

העדפתי לא להוסיף שאני נוסע עם ז'וז'ו, והוא העדיף לא לשאול מה פתאום אני נוסע לעיר שלא הייתה חביבה עלי ושנסעתי אליה עד היום רק בענייני עבודה.

"למה שלא תיקח גם אתה יום יומיים חופש?" שאלתי והנחתי יד על כתפו.

הוא ניער אותה בזעף והסתלק.

הלכתי אל פינת המנוחה של העובדים. היה שם שולחן אוכל ארוך מצופה פורמייקה חבוטה, מטבחון קטן עם מיחם ומקרר עתיק מטרטר בפינה.

הודעתי להם שבראש השנה העובדים שרוצים לצאת לחופש יכולים לקחת יום גשר אם ירצו, ושזה מה שאני וז'וז'ו עושים, והתיישבתי לצידו, מניח כבדרך אגב יד על שכמו.

לשנייה אחת קצרצרה נדמה היה לי שהעולם עצר את נשימתו וכולם קפאו במקומם ומיד אחר כך חזרו לחייך ולדבר כאילו כלום לא קרה.

הם ידעו כמובן עלי ועל ז'וז'ו ובהתחלה היו מעט חשדניים כלפיו. אבל הוא היה בעל מקצוע טוב, הסכים תמיד לתת כתף ולעזור לכולם, והתרחק ממחלוקות ממריבות ומדברי רכיל כמו מאש.

"אני יודע שבגלל שאני ואתה יחד המצב שלי קצת רגיש." אמר לי עוד בהתחלה, "אבל אל תדאג, אני לא אעשה לך צרות והבחורים פה הם חבר'ה טובים. יהיה בסדר." ובאמת היה בסדר ויחסית לסיבוכים שהיו עלולים להיווצר היה אפילו בסדר גמור.

אחרי כמה ימים הם הבינו שהוא לא הטיפוס שינצל את מעמדו כבן זוגי ויתחמק מעבודה וקיבלו אותו כאחד משלהם.

בסתר ליבי חששתי תמיד שמישהו יספר לו עלי ועל דיאב. לא היו לי אשליות שהצלחנו לשמור את יחסינו בסוד. הייתי בטוח שראמי, העובד הכי ותיק שלנו, שהיה מעין בן דוד שלו ידע עלינו, אבל ראמי שהתגרש מאשתו אחרי שנת נישואים אחת ומעולם לא נישא שוב ושהיה לוטש עיניים מבריקות מתאווה בצעירים הרוסיים בהירי העור והשיער שדיאב שכר, בטח לא ידבר.

עברתי בעיני רוחי על כל העובדים, מעריך את הסיכוי שאחד מהם יפלוט ולו כבדרך אגב שאני ודיאב... שאולי היה פעם משהו ביני לבינו.

סשה היה חדש מידי ולא ידע עלינו כלום, ובן חמו היה ביישן ומסוגר כל כך עד שבטח לא היה מעז לפלוט מילה גם אם שם לב למשהו.

רמזי עבד אצלנו כבר חמש שנים והתיידד מאוד עם ז'וז'ו שהיה הכי קרוב אליו בגיל, אבל הוא היה נבון ודיסקרטי מכדי שיפלוט, ואפילו בטעות, את הסוד הזה.

אני סתם דואג נזפתי בעצמי, כל העובדים שלנו, כל אחד מסיבותיו הוא, ישמור על מוצא פיו ולא ירכל על הבוסים שלו באזני העובד החדש שחי איתי.

הכל יהיה בסדר, ניסע לתל אביב ונבלה יפה והכל יבוא על מקומו בשלום, ובעוד כמה זמן גם דיאב יתרגל לכך שאני וז'וז'ו יחד ואולי גם הוא...

המחשבה שאולי גם דיאב ימצא מישהו שיסכים לסידור הזה שאני התמרדתי כנגדו גרמה לי מועקה פתאומית.

הוא מסוגל להתאפק כמה שבועות, אולי אפילו יותר, אבל בסופו של דבר הלחץ יגבר והוא ירצה שוב לאחוז בגוף של גבר, להצמיד את אברו הזקוף... פני התלהטו למחשבה על הכלי המפואר שלו. אם זה לא יהיה אני זה יהיה אחר הבנתי, ופתאום ידעתי איך הוא הרגיש כשראה אותי ואת ז'וז'ו יורדים כל בוקר מהמכונית שלי, וכמה כאבה לו הידיעה שבילינו יחד את הלילה. 

הביקור בתל אביב היה הצלחה עצומה החברים של ז'וז'ו - קוליה ומריו - זוג נחמד ומאוהב, האחד עולה מארגנטינה והשני מרוסיה אימצו אותי בחום וגרמו לי להרגיש מיד בבית. הם גרו בבית ישן במרכז תל אביב והכירו את כל העולם ואשתו. ביתם המה כל הזמן מאנשים נשים וילדים. בערב החג נערכה סעודה ענקית מרובת משתתפים, כולם עליזים וטובי לבב, וכולם שייכים לקהילה.

גברים חיבקו גברים בלי בושה, נשים התרפקו על נשים, ובכל מקום היו ילדים שקבלו בטבעיות את המצב הזה שרק אני כמדומה עוד התרגשתי בגללו.

בחג עצמו הלכנו לחוף הילטון ששמעתי עליו כל כך הרבה. לטשתי עיניים משתאות בגברים היפים והמטופחים שעברו לפני בסך ולא הסתירו את המבטים התאוותניים שלטשו אחד בגופו של השני, מבליטים בלי בושה את תוצאות מאמציהם בחדר הכושר ובמכוני הלייזר.

הקשבתי בהנאה לרכילות העוקצנית שנידב לי מריו על כל מי שמשך את מבטי, נהניתי ממבטאו הארגנטינאי החמוד שהוסיף לווית חן לדבריו, צחקתי מבדיחותיו ואפילו קבלתי מחמאות מכמה מכרים שלו שהרגיזו מאוד את ז'וז'ו שהתגלה כרכושני וקנאי.

"טיפש אחד. מה אתה מקנא לזקן כמוני?" חיבקתי אותו וצחקתי, "רק אותך אני רוצה." הבטחתי לו, וכשאמרתי את זה התכוונתי בכנות לכל מילה. לא זכרתי עוד את עיניו העצובות של דיאב שנפרד ממני בשתיקה קודרת.

ואז עשיתי טעות והדלקתי את הרדיו ופתאום כל העולם המוכר והידוע התהפך. מהומות בצומת אום אל פאחם, אבנים על אוטובוסים ביפו, המון משתולל בג'יסר אה זרקה.

בבת אחת העולם הידוע והמוכר לי השתגע!

התנפלתי על הטלפון וניסיתי להשיג את דיאב. פטמה ענתה לי מפוחדת שהוא נסע לאום אל פאחם להביא הביתה את אמל שנסעה לבקר חברה, ופרצה בבכי, מספרת לי בעברית מעורבת בערבית על שמועות שמסתובבות בכפר על יריות והרוגים בכל רחבי הארץ.

"תישאר פה. אני חייב לנסוע להיות עם דיאב." זרקתי מעבר לכתפי לז'וז'ו בעודי אורז במהירות את בגדי.

"למה אתה חייב?" שאל ז'וז'ו והקווים הדקים שירדו מאפו אל זוויות פיו העמיקו לפתע, גורמים לו להראות מבוגר ומריר.

"כי יש יריות ומהומות והוא לבד, אני חייב... " הרמתי את המזוודה ופניתי לדלת היציאה בלי לטרוח להשלים את דברי.

הוא הלך אחרי ואחז במרפקי. "חכה שנייה. אני בא אתך." ורץ לארוז את חפציו.

מריו וקוליה ניסו להתווכח ולעצור אותנו, אבל אני לא ראיתי ולא שמעתי כלום. הייתי חייב להגיע לדיאב ושום דבר אחר לא היה חשוב.

עד שיצאנו מתל אביב שמר ז'וזו' על שתיקה. רק כשעברנו את הרצליה הוא התחיל לדבר. "מה בדיוק קורה בינך ובין דיאב?" שאל בזהירות, מביט ישר קדימה, ידיו שלובות בחזקה על חזהו.

"כלום. אין שום דבר. אנחנו רק חברים. הוא נשוי."

"גם ראמי היה נשוי." הניד ז'וז'ו יד בזלזול.

"לדיאב יש אישה טובה ושישה ילדים נהדרים. יש לו משפחה נהדרת שהוא אוהב מאוד ואני רק השותף שלו במוסך." התעקשתי.

"מתי תפסיק כבר לשקר!" צעק ז'וז'ו צעקה פתאומית שהקפיצה אותי. "אתה חושב שאני סתום? אני לא עיוור יוסי, אני רואה אתכם יחד, אני לא מטומטם."

"מאז שאני ואתה יחד..." עקפתי במהירות טנדר איטי מידי לטעמי, "לא הסתכלתי על אף אחד אחר. מאז שאני ואתה יחד ז'וז'ו..."

"אני יודע." הוא לחש, מבויש מעט מהתפרצותו, "אבל אני גם יודע... שמעתי ש... אל תשקר לי יוסי. עדיף כבר שתשתוק."

"בסדר. אני שותק." אמרתי ושנינו שתקנו בעקשנות עד נתניה.

"מה שמעת?" נשברתי לבסוף.

"שאתה ודיאב... שאתם יותר מחברים. שלמרות שהוא נשוי... שמעתי שכשהוא היה מאורס אתם... כשהייתם חיליים אתם..."

"זה היה לפני עשרים וחמש שנים ז'וז'ו. עזוב את זה."

"ומאז לא היה כלום?"

שתקתי וקיללתי את עורי הבהיר שהסגיר בקלות את הסומק שעלה בלחיי.

"שאלתי אותך שאלה?" התעקש ז'וז'ו.

המשכתי להסמיק ולשתוק.

"שתיקה כהודיה." מלמל ז'וז'ו מתחת לאפו ושילב שוב את ידיו על חזהו, לוטש מבט עקשני בכביש.

הגענו לג'יסר אה זרקה. היו הרבה אנשים משני צידי הכביש, היו גם מכוניות משטרה, אבל איש לא עצר אותנו. המשכנו לנסוע, מאזינים מודאגים לדיווחים המצמררים ברדיו. בדרך החלטתי לא לפנות לאום אל פאחם כי הודיעו שהכביש חסום וחוץ מזה איפה אוכל לחפש שם את דיאב?

כל כמה דקות ניסיתי להתקשר אליו, אבל הקווים נפלו. נסעתי בכיוון צפון, מוטרד ומודאג, רדוף מזיכרון עיניו השחורות והעצובות.

"לאן אתה נוסע בדיוק?" שאל ז'וז'ו אחרי שעברנו את זיכרון יעקב.

"לא יודע." הודיתי, "אני חושב שכדאי שנגיע למוסך. כדאי לבדוק שהכל שם בסדר. פטמה אמרה שהם לקחו היום יום חופש כי לא הייתה עבודה. אני בטוח שגם ריאד יגיע למוסך אם הוא רק יוכל."

"אתה ממש מכיר אותו טוב, נכון? אתה יודע איך הראש שלו עובד, מה?" היה שמץ קנאה בקולו של ז'וז'ו.

"כן, בערך." מלמלתי נבוך קצת, "נפגשנו כשהיית תלמיד בכתה א' ז'וז'ו. יש לנו חתיכת היסטוריה מאחורינו."

"אני אקח את הדברים שלי לקרוון עוד הערב." אמר ז'וז'ו אחרי שעברנו את טבעון ופנינו לצומת איבטין.

זרקתי לעברו מבט חטוף ושבתי להביט קדימה. הוא נראה חיוור אך נחוש. "תעשה מה שאתה מבין." אמרתי ביובש. אם הוא חושב שאני אבכה ואתחנן לפניו אז...

דמעות החלו לגלוש מעיני, נוזלות על לחיי, מטשטשות את ראייתי. אי אפשר לנהוג ככה. עצרתי בטרמפיאדה לפני הפניה לקרית אתא והנחתי את ראשי על ההגה.

"תחליף אותי בבקשה ז'וז'ו. אני לא יכול לנהוג ככה, אני עוד אעשה תאונה."

"אני לא חושב שהמצב שלי יותר טוב." ענה ז'וז'ו וקינח את אפו בקול.

לקחתי טישו וניסיתי ליבש את עצמי מעט, אבל לא היו לכמה פיסות נייר סיכוי לעצור את זרם הדמעות שגאה בתוכי. בבת אחת בכיתי את כל הבכי ששמרתי בתוכי עשרים שנה.

ז'וז'ו כרך יד על כתפי ומשך אותי אליו ואני התייפחתי על כתפו, מרטיב אותו בדמעותיי עד שהתחלתי לגהק מרוב בכי. הוא חיבק אותי בשתיקה, טופח בעדינות על גבי, מנענע אותי בזרועותיו כאילו הייתי תינוק.

לאט לאט נרגעתי ודמעותיי כמעט שיבשו כשלפתע צלצול הנייד שלי הקפיץ אותי ממקומי. זה היה דיאב שצלצל אלי מהטלפון שבמוסך.

"מה עם אמל?" חקרתי אותו, מודאג.

"היא אצל אימא שלה עכשיו. הכל בסדר, יצאנו מאום אל פאחם בדרך צדדית, עקפנו את הצומת והתחמקנו מכל הבלגאן. הורדתי אותה בבית ואני מתכנן להישאר במוסך עד שהכל יירגע. הכל כאן שקט, אבל רק ליתר בטחון עדיף שהלילה יהיה פה משהו. אין לך מה לדאוג, תמשיך לבלות בתל אביב." אמר דיאב בעליצות מוזרה שלא תאמה את המצב.

"אל תדבר שטויות." נזפתי בו, "איזה תל אביב על ראשך?"

דיאב נאנח. "אל תגיד לי שאתה בדרך לכאן יוסי."

"בטח שאני בדרך לכאן. אני בקרית אתא, עוד חמש דקות אנחנו אצלך. באמת חשבת שאני אמשיך לבלות כשאתה תקוע בתוך כל המהומה הזו?"

הוא גיחך. "כבר אמרתי לך שאתה ג'חש יוסי?"

"כן. בערך פעם ביומים." גיחכתי אליו חזרה.

"ומה עשית עם הילד?"

"אני לא ילד דיאב." התעצבן ז'וז'ו, "אני בא איתו. לך תשים מים לקפה. אנחנו נביא את העוגיות. להתראות." סגר את הנייד בתנועה החלטית.

"אתה תנהג או אני?" פנה אלי בתוקפנות.

התנעתי את הרכב ויצאתי לדרך. "חשבתי שאתה רוצה להעביר את החפצים שלך לקרוון כמה שיותר מהר?" אמרתי לו.

ז'וז'ו נדרך כולו. "אתה רוצה שאני אעבור לגור שם?" שאל, סוקר את פני במתיחות.

"לא טמבל. בטח שלא. זה היה רעיון שלך לא שלי."

"אתה אוהב אותו?"

שקלתי את שאלתו בכובד ראש. "כן." אמרתי לבסוף באיטיות, "אני אוהב אותו כמו שאתה אוהב את האקס המיתולוגי שלך שהסתגרת איתו במרפסת של הרוני הזה שנישק אותך על הפה כשהוא חשב שלא ראיתי."

"לא חשבתי ששמת לב. היית עסוק כל כך עם אדם הכוסון." עקץ אותי ז'וז'ו והניח יד חמה על זרועי.

"אז טעית. כן שמתי לב. מה עשיתם שם כל כך הרבה זמן?"

"דברנו על ימים עברו. העלנו זיכרונות והגענו למסקנה שהנוסטלגיה היא לא מה שהייתה פעם." גיחך ז'וז'ו שמצב רוחו השתפר פתאום להפליא.

החלפנו מבט ושנינו חייכנו. "הנוסטלגיה היא בהחלט לא מה שהייתה פעם." הסכמתי איתו.

דיאב חיכה לנו עם קפה רותח וטוסטים מרוחים בחמאה, בצירוף העוגיות שהבאנו הכנו לנו ארוחת מלכים. אחרי כמה מהדורות חדשות היסטריות ומעצבנות החלטנו שעדיף לכבות את הרדיו וללכת לישון.

היו לנו שמיכות ומזרון זוגי גדול ונוח למדי, ואפילו שתי כריות נקיות שמורות בשקית ניילון. בתקופה שראמי עזב את הבית הוא גר כמה שבועות במוסך, ועד היום שמרנו על הציוד שהביא לכל צרה שלא תבוא. והצרה, כדרכן של צרות, באה בדיוק ברגע שהכי פחות ציפינו לה.

זה היה לילה מוזר. היה חמים, רוח קלילה נשבה מעלה רחשים מסתורים מכיוון שדה הקוצים, עצי האיקליפטוס רשרשו והירח שט מעלינו, קטן צהוב ואדיש.

התפשטנו עד לתחתונים ושכבנו שלושתנו על המזרון, עטופים איש איש בשמיכתו. אני וז'וז'ו חלקנו כרית אחת ודיאב קיבל את השנייה.

ז'וז'ו שכב בין שנינו, צמוד אלי, אבל קרוב גם לדיאב.

"אם לפני עשרים שנה המצב של ההומואים היה כמו שהוא היום," אמר פתאום דיאב, "אתה ילד לא היית שוכב כאן ביני לבינו."

"אם לך היה אומץ להגיד לאבא שלך שאתה לא רוצה להתחתן..." התפרצתי, אומר בפעם הראשונה את מה שהעיק על ליבי כל אותן שנים.

"אבל כן רציתי להתחתן יוסי. לא רציתי לוותר עליה. אני מצטער שסבלת, גם אני סבלתי, אבל הילדים שהיא נתנה לי שווים את כל הסבל. גם אתה יכולת להתחתן."

"לא. אני לא יכולתי. אני כמו ראמי, אני לא יכול... לא הייתי מסוגל להביא ילדים עם אישה דיאב. אחרי שעזבת ניסיתי וזה לא הלך."

"תודה לאל על זה." התפרץ ז'וז'ו לשיחה, "כי אם זה באמת גנטי, ההומואיות הזו, אז עדיף..."

"חשבתי שאתה מההמואים המודרניים האלו, שגאים להיות הומואים." סנט בו דיאב.

"אני גאה כי אין לי ברירה אחרת. אני לא רוצה לחיות בבושה, אבל אם הייתי יכול, אם הייתה איזה תרופה או כדור שיאפשר לי להיות כמו כולם..." הוא נאנח מעומק ליבו. "האחים שלי לא מדברים איתי. כבר עשר שנים לא ראיתי את אימא שלי ולא הייתי בלוויה של סבתא, ולא בחתונה של אחותי הקטנה." הוא החל לבכות חרש, "עוד מעט יום כיפור ושוב אני לא אוכל ללכת לבית כנסת ולשמוע את קול נידרי." יבב.

הקשבתי המום לדבריו. מעולם לא ידעתי שנותרו בו רגשות דתיים. הצטערתי על הרבה דברים בחיי, אבל היחס של הדת לנטייה המינית שלי לא העסיק אותי אף פעם.

לא היה לי מושג שז'וזו' מתגעגע לדת. שתקתי נבוך, מלטף את גבו בלי לדעת מה להגיד כדי לנחם אותו.

דווקא דיאב המוסלמי הוא שמצא את המילים הנכונות. הוא הסתובב על צידו ורכן מעל ז'וז'ו, מלטף אותו ברכות כאילו היה ילד מבוהל. "די, די לבכות ילד. אלוהים הוא רחמן וטוב יותר מבני אדם. הוא אוהב את כולם, לא אכפת לו מדברים כאלו, הוא ברא אותנו כמו שאנחנו והוא אוהב את כל הילדים שלו." אמר בקול רך וליטף את תלתליו השחורים של ז'וז'ו שהפסיק לבכות והביט בפניו של דיאב במבט מעריץ.

לפתע הוא הושיט את ידו ליטף בהיסוס את פניו השחומים של דיאב שהרכין את ראשו ונישק אותו על פיו.

הבטתי בהם מוקסם, מגורה ממראה שני הגברים הללו שאהבתי בכל ליבי מתנפלים זה על זה ברעבתנות.

זה היה לילה מוזר מאוד, לא רק שלא קנאתי להם אלא רציתי להצטרף, ושמחתי כשדיאב משך אותי מתוך השמיכה שלי וצירף אותי אליהם.

את מה שקרה אחר כך אשאיר לדמיונם של הקוראים. זה לא סיפור מסוג של איך ומי עשה בדיוק מה. די אם אגיד שעשינו אהבה בשלושה וזה היה טוב.

כל משקעי העבר – הטינות, החשבונות, הכעסים שנצברו, הצער על השנים שבוזבזו לשווא - כל הרגשות הרעים הללו שגררתי אחרי במשך יותר מעשרים שנה נעלמו בין זרועותיהם של אהובי.

נרדמתי לבסוף בין שניהם, מרגיש אהוב ומחובק משני צדדי, מפויס עם עצמי ומאושר על שיכולתי לאהוב את שניהם בלי שקרים ובלי פחד. 

הבלגאנים עם הערבים תושבי הארץ נמשכו עוד כמה שבועות ולאט לאט נרגעו, אבל הכעס והכאב על ההרוגים והפצועים, האמון שנשבר, כל הרגשות והזיכרונות הרעים הללו  עדיין כאן.

אחר כך באו הזמנים הקשים שעוד לא חלפו. הפיגועים האיומים שפגעו בלי אפליה בכולנו, הבעיות הכלכליות שמכאיבות לכולנו כאחד, וכל הסבך הזה של פוליטיקה ודת מעורבים בסכסוכי קרקעות, שאנחנו מסובכים בו כבר למעלה ממאה שנים.

כל הדברים הרעים שמאיימים להציף את מוסך השלום שלנו בגל עכור, אבל אנחנו לא מוותרים, אנחנו עומדים בפרץ.

אנחנו ממשיכים לאהוב, לחיות, לחייך. לפעמים אנחנו בוכים יחד, לפעמים צוחקים, ותמיד ממשיכים לחיות ביחד, ולפעמים, כשיש ליל ירח חמים ורוח קלילה נושבת אנחנו מצליחים גם לגנוב לנו כמה שעות לאהוב יחד.