א. קישטה שרגא

הכלב הגיע כמה ימים אחרי שאריק עזב. כלב רזה, בהיר, מכוער מאוד, עצבני וחששן. משום מה בחר לשוטט דווקא ליד הדירה שלי ובלילות היה ישן על רצועת הדשא שלפני הבלוק שלנו, דשא שאריק טיפח בשקידה עד שעזב. שום דבר ממה שעשיתי כדי להיפטר ממנו לא עזר. צעקתי, נופפתי ידיים, אפילו זרקתי אבנים שלא פגעו בו, 'זורק כמו ילדה' חזרו אליי הקנטורים של חברי ילדותי, והכלב, שום דבר. למרבה הזוועה הוא גם הלך בעקבותיי כשהייתי יוצא לטיול הערב שלי, ולפעמים אנשים היו חושבים שהוא שלי ומעירים לי שהוא צולע, שהוא סובל מנשירת שיער, ושהוא רזה מידי. אישה אחת אפילו כעסה עלי וטענה שאני מזניח אותו ושהיא תתלונן עלי.
"בבקשה, תתלונני, נודניקית שמנה!" צעקתי עליה חזרה, והיא נעלבה והלכה, אבל היו גם אחרים שהציקו לי בגלל הכלב. טענותיי שהוא לא שלי ואין לי מושג מאיפה צץ היצור הבזוי הזה לא עשו כמדומה רושם על איש. אנשים נוטים לחשוב שאני משקר דווקא כשאני אומר את האמת, אריק, למשל, הטיח בפני שאני שקרן כשביקשתי שלא יעזוב והתוודיתי שאני אוהב אותו.

למה הוא לא האמין כשאמרתי את האמת ואילו לשטויות ולשקרים שפלטתי כשהיינו חברים הוא כן האמין?
בדיוק חודש אחרי שאריק יצא לנצח מחיי, ככה אמר לפני שהסתלק, 'נמאס לי ממך עמיקם, אני יוצא לנצח מחייך.' עשיתי את הסיבוב הרגיל שלי ברחוב וישבתי לנוח בגן הציבורי הסמוך לדירתי וכמובן שהכלב, רזה וצולע מתמיד, מכוער ושמוט זנב, היה חייב לשוטט סביב הספסל שעליו ישבתי, שולח אליי מידי פעם מבטים מתחננים שגרמו לי בחילה. למה הוא לא מת, לעזאזל? חשבתי במיאוס, וניסיתי להתעלם ממנו כשלפתע הופיע בפארק בחור גבוה ורחב כתפיים והכלב זנח אותי וניגש אליו, מכשכש בזנבו בחנפנות. הזר שמט את תרמילו מכתפו והתיישב על הדשא, בוחן היטב את הכלב.
"מה קרה לך, חמוד?" הושיט לעברו את ידו, "למה אתה רזה כל כך? מה קרה לך ברגל? בוא, תראה לי." שידל בעדינות את הכלב שהניח במחווה כמעט אנושית את רגלו הקדמית על ברכו של הבחור רך הקול וייבב חרש.
"אוי, מסכן שלי, יש לך חתך ברגל. בוא נטפל בך." אמר הבחור, מסיט בתנועה יד קלה קווצות שיער כהות וחלקות מעל מצחו. בידיים גדולות וזריזות הוא הוציא מתוך תרמילו קופסת עזרה ראשונה, שלף תחבושת ומשחה צהבהבת, שטף את רגלו הפצועה של הכלב במים ששפך מבקבוק פלסטיק ויבש בעדינות את הרגל הפצועה עם ממחטה. הכלב התמסר ברצון לטיפול, גונח חרש כאילו חשש להפריע. הבחור ליטף את ראשו והשמיע לו דברי עידוד וחיבה, קרא לו 'גיבור שלי', כינה אותו חמוד ואמיץ, ואפילו אמר לו שהוא יפה למרות שכל אדם שעיניו בראשו היה מבחין שהכלב הזה מכוער להפליא. הוא חבש את טלפו של הכלב במיומנות ושפך את שארית המים שנותרו בבקבוק לכף ידו הגדולה, מניח לכלב ללקק מתוכה את המים. הצטערתי שלא היו גם לי מים. משום מה הייתי נורא צמא פתאום.
"חבל שאין לי מה לתת לך לאכול." אמר הזר לכלב, מניח לו להתכרבל על ברכיו. הכלב שחש בצערו של ידידו החדש ליקק בעדינות את לחיו כדי לנחמו. "אתה ממש חכם." אמר לו הזר בהתפעלות וליטף אותו, ושניהם הביטו זה בזה כאילו היו זוג מאוהב. המראה היה פשוט מגוחך, הוא לא ידע שום דבר על הכלב הזה, פגש בו רק הרגע וכבר הוא מלטף, מטפל, משמיע מילות חיבה. אין לו מושג איזה כלב חצוף, מטונף ומכוער מתרפק עליו לעיני כל בלי שמץ בושה. תקוף זעם צדקני ניגשתי אל השניים ושאלתי את הזר בכעס מה הוא עושה?
"כלום. סתם יושב פה עם הכלב הזה."
"זה לא הכלב שלך, אתה לא מכיר אותו בכלל, מי אתה? מאיפה הגעת לפה?" התנפלתי עליו.
שניהם, הזר והכלב, הביטו בי בעיניים חומות מופתעות. אלו של הכלב היו חומות כהות קטיפתיות, ואילו עיני הזר היו דבשיות ומנוקדות בירוק.
"באתי לכאן מהצפון." אמר הזר לאיטו, שוקל בזהירות כל מילה. "קוראים לי גבי," הוסיף. "ואני חדש פה. אתה יודע של מי הכלב הזה?"
"נראה לך?" רשפתי לעברו בבוז. "מה אכפת לי בכלל מהיצור המכוער והמגעיל הזה?"
"הוא לא מכוער," מחה גבי. "רק מוזנח קצת, אבל הוא חכם ויש לו עיניים יפות."
"הוא סתם כלב מגעיל ובטח מלא חיידקים. תיזהר שלא ידביק אותך במשהו."
גבי צחק ואמר שבדרך כלל כלבים בריאים יותר מבני אדם, ואולי כדאי שהכלב יזהר ממנו.
"עכשיו הוא יידבק אליך ובחיים לא תוכל להיפטר ממנו."
"אני לא רוצה להיפטר ממנו, אני אוהב כלבים. אני רוצה להאכיל אותו. איפה יש פה חנות מכולת?"
"אתה בתל אביב," סנטתי בו ברשעות. "לא בפרובינציה. פה אין חנויות מכולת, רק סופרים."
"שיהיה סופר." חייך גבי בסלחנות, והוסיף שגם הוא די רעב והוא צריך גם לקנות עיתון כדי להתחיל לחפש דירה.
"יש לך בכלל כסף לדירה?" סקרתי אותו במבט יהיר, מחקה את אימי שהתמחתה במבטים מצמיתים כאלו. "לא נראה לי שאתה עשיר במיוחד." נגעתי בקצה נעלי בתרמילו המרופט. גבי חייך ואמר שלא, לדירה שלמה אין לו כסף, אבל לחדר אחד בדירה כן.
"אף אחד לא ישכיר לך חדר אם תגרור אחריך את היצור המפורעש הזה."
"אני ארחץ אותו." הבטיח גבי וכרך זרוע שזופה ושרירית סביב הכלב שהתכווץ ונלחץ אליו כאילו הבין את דבריי.
"אל תדאג, שרגא," אמר לכלב. "נמצא לנו מקום עם גינה קטנה בשבילך שלא תצטרך להיות כלוא בחדר כל היום."
"שרגא?" השתנקתי. "איזה מין שם זה לכלב, שרגא?"
"מה רע בשרגא? איזה שם אתה היית נותן לו?"
"אני הייתי קורא לו קישטה." פסקתי.
גבי פרץ בצחוק וקם, נושא את הכלב בזרועותיו.
"מה, הוא תינוק?" התרגזתי, "יש לו ארבע רגליים, תן לו ללכת לבד."
"אבל כואבת לו הרגל והתחבושת שלו תתלכלך," מחה גבי. "זה בסדר, הוא לא כבד, מסכן קטן, הוא כל כך רזה ומורעב. דבר ראשון, אני חייב להאכיל אותו. אז מה בקשר לסופר הזה?"
הרמתי את התרמיל שלו ותליתי אותו על כתפיי, הוא היה כבד להפתיע. "תשכח מהסופר, חבל על הכסף שלך. יש לי בבית אוכל של חתולים שהשאיר השכן שלי, כשעזב."
"שרגא לא חתול."
"כלבים, חתולים, מה זה משנה, הכול אותו דבר." פסקתי והתחלתי ללכת לכיוון הדירה שלי.
גבי הלך בעקבותיי בצייתנות, נושא את הכלב בזרועותיו כאילו היה ילד מפונק.
"יש לך אולי גם עיתון? אני חייב להתחיל לברר בקשר לדירה."
"אין לי עיתון, אבל יש לי חדר פנוי להשכרה בדירה."
"באמת?" שמח גבי, "ומה בקשר לגינה בשביל שרגא?"
"יש לי גינה. היא קטנה, אבל אם היא הייתה מספיק טובה לחתולים של אריק היא תהיה מספיק טובה גם לקישטה."
"די לקרוא לו ככה, הוא ייעלב."
"אני מכיר את הכלב הזה יותר זמן ממך, הוא לא מתרגש מעלבונות. אפילו אבנים כבר זרקתי עליו ובכל זאת הוא עדיין כאן."
"אבנים? באמת זרקת על שרגא שלי אבנים?"
"אל תדאג, לא פגעתי. אני זורק אבנים כמו הומו."
גבי נעצר וגם אני נעצרתי. החלפנו מבטים. "אני דווקא מכיר כמה הומואים שזורקים אבנים מצוין." אמר גבי בקול שקט וקר.
"באמת? מי למשל?"
"אני למשל."
"ואללה?"
"כן, ואללה, ואם זה מפריע לך אני הולך."
"תרגיע כבר, פולניה, אתה בתל אביב. לאף אחד לא אכפת מה אתה עושה עם מי." אמרתי והמשכתי ללכת.
הוא המשיך לפסוע בעקבותיי כשהוא צוחק.
"מה מצחיק?"
"איך ידעת שאני פולני?"
"סתם ניחוש מוצלח, הנה הגענו, זאת הדירה שלי." פתחתי את הדלת ונכנסתי והוא בעקבותיי. "וזה החדר שלך." שמטתי את התרמיל הכבד על מיטת השלושה רבעים. "נראה לך?"
"כן, נראה בסדר. מה עם הגינה?"
"הנה, כאן." פתחתי את דלתות ההזזה שהובילו מהסלון לעבר הפאטיו המוקף גינה. את הגינה הקיפה חומת לבנים גבוהה שמטפס ריחני ריכך את חומרת אבניה.
"איזה יופי, ממש גן עדן קטן באמצע העיר." התפעל גבי, "מי מטפל בגינה?"
"אריק, השכן עם החתולים, היה הגנן שלי, אבל הוא עזב. אני אוריד לך משכר הדירה אם תיקח עליך את הטיפול."
גבי הוריד את הכלב למשטח מרוצף הקרמיקה של הפטיו ואמר לו להישאר על המרצפות כדי שהתחבושת שלו לא תתלכלך. הכלב הסתובב על הפאטיו בודק אותו סביב-סביב ואז השתרע באנחה בפינתו המוצלת ועצם את עיניו.
"בסדר." אמר גבי והושיט לי את כפו, "הוא אוהב את המקום הזה וגם אני. עשינו עסק."
לחצתי את ידו שהייתה קשה ומחוספסת כידו של אדם שעובד עבודה גופנית, ורק אז נזכרתי שלא אמרתי לו מה שמי.
"שמי עמיקם גולדברג, אבל אתה יכול לקרוא לי עמי."
"ולי קוראים גבריאל גליק, אבל כולם קוראים לי גבי. מה בקשר לאוכל של החתולים?"
הוצאתי את שק האוכל שאריק שכח והקרבתי קופסת פלסטיק ישנה וקערה מעוקמת לטובת קישטה שאכל את הכול, שתה את המים ואז שב ונרדם לו בצל. גבי היה שבע רצון, ליטף את גבו, דגדג אותו בין אוזניו והבטיח לו מקלחת ואבקה נגד פרעושים וגם עצם צעצוע.
"לפני שאתה רץ לבזבז את הכסף שלך על היצור העלוב הזה, בוא לאכול משהו." הזמנתי את גבי למטבח, "אבל תדע לך שאני שונא שמתעלקים על חשבוני. הארוחה הזאת על חשבון הבית, אבל ממחר כל אחד אוכל על חשבונו. אתה עובד, אני מקווה..."
"כן, בטח. אני עובד במוסך באזור התעשייה, וכשיש לחץ אני עוזר גם בנגרייה ליד."
אלוהים אדירים! חשבתי לעצמי, במה הסתבכתי? מה תגיד אימא כשתשמע שיש לי דייר מוסכניק שמחלטר מהצד כנגר? ציפיתי שיטרוף את האוכל כמו פראי חסר נימוס, אבל הוא דווקא אכל במתינות, משתמש כהלכה בסכין ובמזלג. הוא שיבח את הפסטה שלי, אבל דחה את היין בטענה שהוא לא מסוגל לשתות אלכוהול.
"במה אתה עובד, עמי?"
"אני מעצב גרפי של ספרים ודיסקים ולפעמים גם מצלם."
"באמת? נשמע ממש מעניין."
"ועבודה במוסך נשמעת ממש משעממת, וגם מלוכלכת."
גבי צחק והבטיח לי שהוא מתרחץ היטב אחרי העבודה. אחרי שסיימנו לאכול הוא עזר לי לנקות ולפנות את השולחן ואז הלך לחדרו החדש. נגררתי אחריו, סקרן לדעת מה יש בתרמיל הכבד שלו. התברר שהוא הכיל יותר ספרים מבגדים.
"אתה המוסכניק הכי מוזר שפגשתי בחיים." הודעתי לו, מביט איך הוא מסדר את חפציו המועטים בסדר מופתי בארון ועל המדפים.
"בזה, עמי, אתה צודק לגמרי." אמר גבי בחיוך נעים, הדף אותי בעדינות תקיפה אל מעבר לדלת חדרו וסגר אותה בפניי.

"אבל מה בער לך להכניס דייר, ועוד אחד שיש לו כלב?" התרעמה אימא בטלפון. "הוא בטח ימלא לך את הבית בשערות."
"הכלב נמצא רוב הזמן בחוץ, בגינה," התגוננתי. "ואין לו הרבה שערות. הוא דווקא כלב נחמד." הוספתי, לא מאמין שהמילים האלו יוצאות מפי.
"אין דבר כזה כלב נחמד!" פסקה אימא בתקיפות, והחלה לחקור אותי על הדייר החדש, כמובן שדבר ראשון היא רצתה לדעת אם הוא משלנו או מהשחורים? ואחר כך שאלה מה הוא עושה, בן כמה הוא, אם יש לו חברה, ומה ההורים שלו עושים...
"די כבר!" התחלתי לאבד את סבלנותי, דבר קבוע בשיחותיי עם אימא, "הוא רק דייר שלי, אני לא הולך להתחתן איתו, מספיק!" ידעתי שזה לא יעזור ושכבר מחר בערב היא ואבא יבואו לביקור פתע מתוכנן היטב כדי לבחון את השטות החדשה שעשיתי. אבא בטח יחבב את גבי וילטף בגעגועים את הכלב, הוא אוהב בעלי חיים, ואימא תהיה נחמדה ומתוקה מדבש תוך פיזור הערות ארסיות שנועדו להבהיר שאת עמי שלה אף אחד לא ינצל ולא יסדר. רק המחשבה על זה עייפה אותי.
הלכתי לישון מיד אחרי טקס המקלחת שלי, אבל באמצע הלילה התעוררתי שוב בגלל אחד החלומות המתועבים ההם שכרגיל אריק עמד במרכזם, והייתי חייב לעשות הכול מחדש והפעם בלי פינוקים ובלי ויתורים - ספוג ומברשת, סבון אנטיספטי ומים קרים בלבד. כשיצאתי מהמקלחת, רועד כולי מקור למרות החלוק, נתקלתי בגבי.
"מה אתה עושה?" נזפתי בו. "לך לישון."
"התעוררתי בגלל הרעש שעשית, למה אתה רועד ככה?"
הידקתי את חגורת החלוק סביב מותני וניסיתי לא לרעוד. "נגמרו לי המים החמים." שיקרתי, מנסה לא להביט בקו השיער העדין שירד מטבורו ונעלם בתוך סבך התלתלים שהציץ מתחת לגומי הרופף של מכנסיו הקצרים. היה לו גוף ארוך ושרירי והשרטוט העדין של הריבועים על בטנו וחזהו בלט בבירור מבעד לפלומה העדינה שכיסתה את עורו הבהיר, גורמת לקצות אצבעותיי לעקצץ מרוב רצון לגעת בה. הזעפתי אליו פנים לרמז לו שהוא מעיק עלי עם החקירות שלו ודחפתי את ידי חזק לכיסי החלוק המרופט שלי כדי לרסן אותן. גבי התעלם מהרמזים שלי, תלש מגבת מעל הוו והחל לנגב במרץ את ראשי ועורפי, תוהה תוך כדי כך איך זה יכול להיות שביום חם כל כך אין מים חמים בדוד שמש. למזלי הכלב החל ליבב בחוץ בקול נוגה והוא הניח לי וחש אליו.
רק אז נזכרתי שלא החלפתי את הסדין הרטוב והמצחין (יש ריח גרוע יותר מריח של זיעה וזרע?) ונחפזתי לחדר השינה שלי כדי לסלק את העדויות המרשיעות. לא הייתי זריז מספיק. הוא נכנס לחדרי עוד לפני שהספקתי לפרוש סדין חדש שיכסה על הכתם הרטוב שהתנוסס במרכז המזרון שלי. לרגע קפאתי, נבוך מאוד, ואז פניתי למוצא היחיד שאני מכיר והתנפלתי עליו בכעס, מנסה לזרוק אותו החוצה. הפעם זה לא עבד. אריק היה נעלב והולך מיד, ואחר כך הייתי צריך לבזבז שעות בהתחנפות ובקשות סליחה, אבל גבי קורץ מחומר אחר, פחות רגיש כנראה.
מתעלם מבקשתי שיעוף לי מהעיניים הניח את כף ידו הגדולה על הכתם הלח ואמר בשוויון נפש שתקלות כאלו קורות, בעיקר כשישנים לבד יותר מידי זמן.
"אל תדבר שטויות ואל תיגע לי במיטה!" ניסיתי להדוף אותו החוצה. זה היה כמו להדוף קיר, הוא בכלל לא התייחס למאמציי ואפילו חייך חיוך טוב לב שהרגיז אותי. אז מה אם הוא גבוה וחזק ממני, זאת לא סיבה להתנשא עלי. "אל תתנשא, אני שונא את זה!" צעקתי עליו, "אני ישן לבד כי אני אוהב לישון לבד! אני לא סובל שנוגעים בי ואני לא צריך אף אחד!"
הצעקות שלי גרמו לכלב ליילל שוב וגבי נאנח ויצא החוצה להרגיע אותו. הלכתי אחריו והבטתי בגועל איך הוא מלטף ומפנק את החיה המטופשת הזאת. "היצור האידיוטי הזה עוד יעיר את כל השכנים." אמרתי ונתתי לגבי שמיכת פיקה ישנה שהתגלגלה אצלי בירכתי הארון. "אולי, אם יהיה לו איפה לרבוץ, הוא יסתום כבר את הלוע?"
"רעיון מצוין, עמי." קרן אלי גבי, וסידר מצע נוח לקישטה העלוב שנרגע, השתרע עליו ונרדם.
"ועכשיו," פנה אלי גבי, אוחז באגביות במרפקי בלי שיבין עד כמה מגעו מרעיד אותי, "צריך לסדר גם לך איפה לישון."
"אני אישן במיטה שלי, תודה רבה לך." עניתי בנוקשות, וניסיתי לשחרר את זרועי, אך לשווא.
"המיטה שלך רטובה והספה הזאת יפה מאוד, אבל לא בנויה לשינה. מזל שאתה רזה כזה, נוכל שנינו לישון אצלי במיטה." אמר גבי בנועם, ומשך אותי לחדרו.
"אין לי שום כוונה לישון באותה מיטה עם הומו." אמרתי בזעף, ונתקעתי בפתח חדרו, מתעקש לא לעבור את הסף.
"ואם הייתי בחורה יפה כן היית ישן איתי?" גיחך גבי.
"שתוק כבר, אני שונא אותך!" צרחתי והתנפלתי עליו.
הוא התנהג כאילו אני חומד איתו לצון, נסוג לאחור כשהוא מחייך, ואפילו צחק כשהטיל אותי על המיטה ונשכב עלי. כל כך הרבה זמן לא נגע בי איש, מאז החיבוק שנתן לי אריק בלילה גשום אחד כשפסענו יחד מתחת למטריה בדרכנו לאופרה לא הייתי צמוד ככה לגוף של מישהו. פתאום מצאתי את עצמי בוכה כמו ילד, ראשי כבוש בכרית של גבי שהדיפה את ריחו הנעים, ריח של גבר צעיר. הוא הפסיק לצחוק והביט בי במבט בוחן, ואז הושיט את ידו, כיבה את האור ועזר לי להשתחרר מהחלוק הלח. אחר כך כיסה אותי בשמיכה ושכב לצידי, ממתין בשקט עד שאירגע. לאט לאט הפסקתי ליבב וביקשתי בלחש שיחבק אותי קצת, "אבל רק חיבוק, זה הכול."
"רק חיבוק." הסכים גבי וכרך סביבי ידיים חמות.
זה היה כל כך טוב, כל כך נעים שחבל היה לי להירדם. "סליחה שאמרתי שאני שונא אותך ושאני לא מוכן לישון עם הומו."
"זה בסדר, אני מבין."
"לא, אתה לא מבין. אני חושב שגם אני הומו."
"אתה לא בטוח?"
"אני כן בטוח, אני רק... הבעיה היא שאף פעם לא ניסיתי."
"ואיך היה עם בנות?"
"לא היה."
גבי שתק דקה ארוכה לפני שדיבר שוב. "אז עם בנים אתה רוצה ולא מעז, ועם בנות אתה אפילו לא רוצה?"
"משהו כזה, פתטי לגמרי, נכון?"
"האמת שזה הרבה יותר נפוץ מכפי שנדמה לך. בן כמה אתה?"
"כמעט שלושים, מעורר רחמים, נכון?"
הוא נאנח ואמר שפגש גם גברים מבוגרים יותר שטרם העזו לנסות, ושחיי המין שלי הם ענייני ושאני לא חייב הסברים לאף אחד, אבל מצד שני איך אני יודע אם לא ניסיתי?
"כי אני יודע!" הטחתי בו בזעף, מרגיש שוב את הכעס הזה שתמיד חונק אותי כשאני חושב על האין סקס שבחיי. "הנה, ככה אני יודע." הסתובבתי והצמדתי את אברי הזקור לירכו. "תאמין לי שאם היית בחורה יפה זה לא היה קורה."
הוא נרתע ממני במהירות, "תראה עמי... תבין..."
התיישבתי והורדתי את רגליי על הרצפה, מפנה אליו את הגב. "לדעתי, המזרון שלי כבר יבש, גבי, תודה. עדיף שאלך לישון במיטה שלי."
"אל תהיה טיפש." הניח גבי יד חמה על כתפי, "זה לא אתה, זה אני."
"ואללה? איזה בחור מקורי אתה. באמת כל הכבוד." התזתי לעברו בבוז, וניסיתי לקום.
"עמי, מספיק." הוא משך אותי חזרה למיטה, בלי התנגדות רבה מצדי, וחיבק אותי חזק. "אתה לא מבין, תן לי להסביר."
"מה יש להסביר? אני מכוער ומגעיל ואתה כוסון, ברור שאתה לא מעוניין."
"אל תקרא לי כוסון, אני שונא את המילה הזאת, ואתה לא מגעיל. אני לא מעוניין, זה נכון, אבל לא הכול סובב סביבך. יש עוד סיבות לזה שאני לא רוצה."
"נו, מה? תפתיע אותי?"
"סיבות אישיות, לא בא לי לדבר על זה."
"אהה, הבנתי. אני מספר לך שאני בתול ושאני שונא את הצורה שלי, ולך לא נאה לספר לי שום דבר על עצמך."
"איזו פולניה אתה עמי. בסדר, מה אתה רוצה לדעת?"
"הכול."
הוא צחק. "ישר ולעניין, אה?"
"ככה הכי טוב לדעתי."
"נו, טוב, אז בבקשה, אני מהקריות, חייתי מעל שנה עם בחור נחמד אחד שאהב מאוד לדהור על אופנועים, אהב אותם יותר מאשר אותי מסתבר כי למרות שהתחננתי הוא התעקש להמשיך עם האופנוע עד שהייתה לו תאונה קשה והוא נפצע."
"אוי, אני מצטער." אמרתי למרות שלא ממש חשתי צער, אבל זה מה שמקובל להגיד, נכון?
"כשהוא היה מאושפז בבית חולים, כולו שבור ומרוסק, הוא עשה כמובן המון בדיקות ואז התברר שהוא נשא."
"אוי ואבוי!" הפעם באמת נבהלתי, "ממי הוא נדבק?"
"לא ממני, זה בטוח." אמר גבי ונימת מרירות התגנבה לקולו היבש.
"אני מקווה שנזהרת כשהיית איתו."
"לא, לא נזהרתי. עשינו בדיקות לפני שהתחלנו לחיות יחד. למה הייתי צריך להיזהר?"
"אני לא מבין." אמרתי נבוך, וכמעט בלי להרגיש בכך התרחקתי מעט מגבי שלא התעקש וריפה את זרועותיו הכרוכות סביבי.
"גם אני לא." אמר, "ולצערי הוא לא נתן לי שום הסבר. אני לא מבין עד עכשיו למה הוא בגד בי ועוד בלי קונדום."
"נבדקת?"
"כן, אבל רק אחרי הבדיקה השנייה שתהיה בעוד חודשיים, אדע אם נדבקתי."
"אז זאת אומרת שהוא בגד בך ולא נזהר ואחר כך אתה והוא... זה באמת נורא ואיום. אימא תמיד אומרת שהומואים מביאים מחלות ושצריך להיזהר מהם."
"אימא שלך אישה מאוד חכמה." אמר גבי בארסיות שלא ידעתי שהוא מסוגל לה והפך אליי את גבו.
"אימא שלי אולי אישה לא הכי נחמדה, לפעמים היא קצת פסיכית והומופובית ואין לה שום טעם בבגדים, או בכלל, אבל במקרה הזה היא צודקת."
"שיהיה."
"אי אפשר להידבק מחיבוק סתם, נכון?"
"לא, מחיבוק אי אפשר להידבק, אתה יכול להירגע."
"אני רגוע לגמרי."
"אז לילה טוב."
"לילה טוב."

חלק ב'