קוראים

יום ראשון, 24 בדצמבר 2017

ב. קישטה שרגא

בבוקר התעוררתי לפניו וכמה שניות שכבתי מאושר מאוד בתוך החיבוק הישנוני שלו, חש את נשימתו על עורפי ואת כף רגלו מעיקה על רגלי, מרגיש שמחה מעקצצת מקצה ראשי ועד בהונותיי. היה כל כך טוב לא להתעורר לבד במיטה ריקה, להרגיש גוף אנושי חמים מתרפק עליך. פתאום נתקפתי חשק עז לצלם אותו. לכאורה, הצילום הוא בשבילי רק תחביב, וכמו שאימא טוענת בתוקף, קשה להתפרנס ממנו, בעיקר כשאתה מסרב לצלם חתונות ובר מצוות, אבל צילום הוא אחד הדברים היחידים בעולם שגורמים לי אושר גדול. מאז שאריק הסתלק לא נגעתי במצלמה שלי, חשבתי שלעולם לא ארצה לגעת בה שוב, והנה הפתעה! פתאום אני שוב אחוז תשוקה להביט דרך העינית ולהנציח את העולם שסביבי.
זחלתי חרש מהמיטה, גבי זז ונאנח ואז התהפך על גבו, השמיכה נשמטה מעליו, חושפת את בטנו, חזהו ושמץ מחלציו. קרן אור סתווי רך נפלה על עורו, מזהיבה אותו קלות, מדגישה כל שערה וקמט. עמדתי ובהיתי בו, שוכח שאני עירום ושגבי הוא בעצם אדם זר, שכחתי הכול חוץ מהצורך העז להנציח את כל היופי הזה בעדשת מצלמתי. הספקתי לצלם רק עשר תמונות מכל מיני זוויות שונות לפני שהוא חש בנוכחותי והתעורר, פתאום הוא התיישב ולטש בי מבט נדהם.
"מה אתה עושה, עמי? למה אתה מצלם אותי?
"כי אתה יפה," נפלטה התשובה מפי. "אני אוהב לצלם דברים יפים."
"אני לא איזה חפץ יפה," הזעיף גבי פנים. לא עזר לו הוא עדיין נשאר יפה. "אני בן אדם, אין לך זכות לצלם אותי בלי רשות ועוד כשאני ישן."
"סליחה..." התנצלתי. "לא חשבתי ש... פשוט לא יכולתי להתאפק. לא הייתי מפרסם את התמונות שלך בלי רשותך כמובן."
"מפרסם אותן איפה?"
"בפורום הצלמים, כמובן, ובבלוג התמונות שלי."
"יש לך בלוג תמונות?"
"כן, אבל כבר המון זמן לא פרסמתי שם, מאז שאריק הלך..."
"אולי תספר לי סוף סוף מי זה היה האריק הזה? ולמה הוא הלך?"
"הוא היה השכן שלי. פעם היינו חברים טובים ואחר כך רבנו והוא הלך."
"למה רבתם?"
"אמרתי לו שלדעתי החבר שלו הוא אפס גמור ועלוקה."
"נו, טוב. קשה להאשים אותו שכעס." אמר גבי והלך להשתין. "והוא באמת כזה, החבר שלו, או שפשוט קנאת?"
"גם וגם, נראה לי." הודיתי. "אז מה בנוגע לתמונות האלו?"
"לא יודע, אני צריך לראות אותן קודם, אבל לא עכשיו, עמי. כבר נורא מאוחר ואני צריך לטוס לעבודה."
"איפה אתה אוכל בעבודה?"
"או שאני לוקח סנדוויצ'ים מהבית או שאני קונה משהו, בדרך כלל פלאפל, או בורקס."
"רוצה שאני אכין לך סנדוויצ'ים?"
הוא שרבב את ראשו מהמקלחת, פניו עטורות קצף גילוח וחייך. "כן, יפה מאוד מצדך, עמי, תודה."
הכנתי לו סנדוויצ'ים וגם קפה, והזהרתי אותו שבערב אימא תבוא לבקר.
"אל תהיה מודאג כל כך, עמי, אני מסתדר נהדר עם אימהות. יהיה בסדר, תודה ולהתראות."
אחרי שהלך העברתי את התמונות שצילמתי למחשב. הן היו נפלאות, ממש מלאכת מחשבת, וגם הדוגמן היה נהדר, לא יכולתי להתאפק ופרסמתי בבלוג שלי תמונה אחת שבה לא נחשפו פניו ואחר כך, שמח ומאושר לראשונה מזה זמן רב, הלכתי לעבודה.
חזרתי מהעבודה עייף ועצבני - המחשב נתקע, המזגן התקלקל, הקולגות שלי היו מרגיזים יותר מהרגיל, לא הייתה לי סבלנות לכלום – כל היום רציתי לחזור כבר הביתה, לבדוק מה התגובות לתמונה שהעליתי. בעבודה לא העזתי להיכנס לבלוג שלי מחשש שמישהו יעלה עלי. האמת שיותר מכפי שרציתי לראות את הבלוג, רציתי לראות שוב את גבי, אבל קשה היה לי להודות בזה אפילו ביני לבין עצמי. הרי נפגשנו רק לפני יום, אתמול בבוקר עוד לא ידעתי על קיומו, והנה הוא ממלא את כל מחשבותיי. זה היה מגוחך, מביש, חסר טעם! הבן אדם סתם מוסכניק ובטח חולה איידס. אין ספק שהוא גם שקרן ו... שקעתי בהזיה מתוקה איך הוא ממתין לי בבית בזרועות מחבקות, מביט לעיניי ומספר לי שהתגעגע אליי, שהוא בריא, שהוא חשב עלי כל היום. התפרצתי בקוצר רוח פנימה ו... הוא לא היה בבית.
לא נורא, אלך לבדוק את הבלוג. להפתעתי הנעימה מאוד קיבלתי המון תגובות אוהדות מאוד, אם כי כמה היו קצת חצופים כששאלו למה לא רואים את פניו של הדוגמן, ואחד, ממש גס רוח, שאל למה השמיכה מכסה את מה שבאמת מעניין? בדיוק ברגע שעסקתי בניסוח תשובה זועמת לאותו חרמן חסר נימוס והבנה באמנות הצילום נכנס גבי הביתה וקישטה המתנשף צועד בעקבותיו. "עשינו טיול קטן." אמר בעליזות. לא יכולתי שלא להבחין שהוא לבוש מכנסים קצרים וגופייה, ומזיע קצת. הוא נראה כל כך סקסי בבגדים האלו, החיוך שלו היה כל כך חמים ועליז, ואז הוא ראה את התמונה על מסך המחשב והחיוך נעלם. "אמרת שתיתן לי לראות קודם את התמונות!" צעק בעלבון. "איך אתה מעז לעשות לי את זה, עמיקם? סמכתי עליך, שקרן אחד!"
רציתי לענות, להתנצל, להסביר שזאת רק תמונה אחת, שלא רואים בה פנים והעיקר בה הוא הקומפוזיציה הנפלאה של הגוף וקפלי השמיכה, אבל קישטה התחיל לנבוח בהתרגשות, ולרגע חשבתי שגם הוא כועס עלי בגלל שמעלתי באמונו של גבי, אך כמובן שטעיתי, הוא נבח כי שמע את הוריי מעבר לדלת. ברגע שהם נכנסו נחפזתי לכבות את המסך ולקבל את פניהם, מקווה שגבי ילך בינתיים להחליף מהר בגדים כדי שיראה מהוגן יותר, אבל הרעיון כלל לא עלה בדעתו. הוא נשאר במכנסים קצרים וגופייה כל זמן הביקור של הורי, מלטף בנחת את הכלב ומתעלם מהרמיזות העבות של אימא שקישטה צריך להישאר מחוץ לבית.
אימא ניסתה להפעיל עליו את הטכניקה הרגילה שלה - חקירה חטטנית ויורדת חדרי בטן עטופה במתיקות דיבשית, אבל על גבי זה לא עבד. הוא ענה רק על מה שהתחשק לו ופשוט דילג בקלילות מעל לשאלות שהיו חטטניות מידי לטעמו, ועוד הוסיף חטא על פשע בכך שניסה לערב כל הזמן את אבא השתקן בשיחה, דבר שהכה את אימא בתדהמה. עד היום כולם התייחסו לאבא כאל חלק מהתפאורה שלה, היא הייתה רגילה שאבא שותק כדג כשהיא מדברת, ההתנהגות של גבי היממה אותה.

אבא דווקא נהנה מתשומת הלב שהופנתה אליו, וכשגבי שאל אותו מה הוא אוהב לעשות בשעות הפנאי הוא התחיל לדבר בהתלהבות על התחביב היחיד שלו – אופרה. גבי הודה שהוא בור גמור בנושא ובכל ימי חייו ראה רק אופרה אחת - את כרמן של ביזה. הוא ואבא שקעו בדיון על האופרה כרמן לעומת הסיפור של פרוספר מרימה שאתו גבי קרא וזכר היטב. אבא היה כל כך נרגש מכך שמישהו מתייחס אליו עד שבלי לבקש ממני רשות עלעל בדיסקים שלי - המסודרים לפי סדר אלפביתי ולפי נושאים - שלף את כרמן בביצוע של מריה קלאס אלילתו והשמיע לגבי קטעים נבחרים.
אפילו קישטה שגבי הציג ברוב הדר כשרגא, הכלב שלנו, הקשיב רוב קשב לזמרת הנשגבה הזאת. אבא ליטף את הכלב ושיבח את המוזיקליות שלו ודיבר המון, יחסית לאבא, חייך אפילו פה ושם, מתעלם בגבורה ממבטיה הרושפים של אימא שהבטיחו לו שהוא עוד ישלם על זה ביוקר ברגע שהם ילכו הביתה.
"אבא המסכן." אמרתי אחרי שהם הלכו מוקדם מכפי שציפיתי. אימא שאיבדה את רסן השיחה לא מצאה עוד טעם בביקור ודרשה ללכת הביתה מיד.
"נראה לי שהוא דווקא נהנה מאוד." אמר גבי, פשט את הגופייה וניגב בה את חזהו המזיע.
בהיתי בו, נטול יכולת דיבור ושתקתי. למראה גופו החשוף שכחתי על מה דיברתי קודם. אצבעותיי להטו מרצון לגעת בו, או לפחות לצלם אותו. "אני יכול לצלם אותך, בבקשה?" נפלטה השאלה מפי כמו מאליה.
"בשום פנים ואופן לא! ולא ענית לשאלה הקודמת שלי, למה אתה תמיד מתעלם מהשאלות שלי?"
"גם אתה התעלמת מהשאלות של אימא."
"רק מאילו שלא בא לי לענות עליהן. זה לא עסקה מה ההורים שלי עושים וכמה אני מרוויח, ואני רוצה לדעת למה אמרת שאבא שלך מסכן?"
"כי היא תמרר לו את החיים בבית."
"למה? הוא היה ממש נחמד אליי. אבא שלך בן אדם מקסים. אני מקווה שהוא ישיג לנו כרטיס לאופרה כמו שהבטיח."
"באמת תלך איתי ועם אבא לאופרה?"
"בטח, למה לא? אימא שלך לא תבוא איתנו, נכון?"
"לא, היא לא סובלת אופרה."
"איזה מזל." הוא ענה בחוסר טקט, ושנינו פרצנו בצחוק. התנצלתי על התמונה שלו ששמתי בבלוג בלי רשות והראיתי לו את התגובות הנלהבות. הוא נהנה הנאה תמימה מההתלהבות של המגיבים והודה לי שגרמתי לו להראות יפה כל כך.
"אתה פשוט יפה בלי שום קשר אליי." טרפתי אותי במבטי. הוא הסמיק ונסוג למקלחת, ואני המשכתי לענות למגיבים אוכל את עצמי למה לא הצעתי לסבן לו את הגב.

שכבתי במיטה חסר מנוחה ולא הצלחתי להירדם. גבי שכב במרחק לא גדול ממני, לבוש רק במכנסיים קצרים, אולי אפילו רק בתחתונים, אולי אפילו... הרגשתי שהסדינים מתחילים ללהוט מתחת לגופי. איך אני יכול לחזור ולישון לבד אחרי שישנתי איתו אתמול? אולי אני אמציא איזה תירוץ? אולי אני אגיד ש... ואז הכלב המשוגע הזה התחיל פתאום ליבב, נשמע כאילו הוא מנסה לבצע חיקוי של זאב המיילל אל הירח. קפצתי מהמיטה ורצתי לפטיו רק כדי לגלות שגבי הקדים אותי. הוא באמת לבש רק תחתונים, והם היו הפוכים! גבי ליטף את קישטה החנפן שכשכש אליו בזנבו וניסה לדחוף את אפו לחיקו ממשיך ליבב בצורה מעצבנת מאוד.
"די, די כבר, שרגא." אמר גבי בקול רך, מעביר את אצבעותיו הארוכות והחזקות בתוך פרוותו הדהויה של הכלב, "מספיק, שקט. תהיה כלב טוב."
"התחתונים שלך הפוכים." אמרתי לגבי אחרי שקישטה הואיל להפסיק את ניסיונות החיקוי הזאביים שלו והשתתק.
הוא השפיל מבט. "אה, כן, מיהרתי ולא שמתי לב, כמעט שיצאתי עירום מהמיטה. טוב, אז לילה טוב, עמי."
"אהה, לילה... תגיד, לא בא לך לשתות משהו?"
"האמת שלא, אני הרוס מעייפות. היה לי יום קשה במוסך, הרגליים ממש כואבות לי."
"באמת? רוצה מסג'? אני ממש טוב בזה." שיקרתי. מעולם לא עשיתי מסג' אמיתי.
"מי? אתה? מה פתאום?"
"עשיתי קורס ברפלקסולוגיה בשנה שעברה."
"מה פתאום?"
"זה היה השי לחג שלנו מהעבודה, או רייקי או רפלקסולוגיה."
"שי משונה מאוד."
"כן, גם אנחנו התפלאנו קצת, אבל אחר כך התברר שהחברה של הבוס היא רפלקסולוגית שלמדה לעשות רייקי באיזה אשראם בהודו."
"לבוס שלכם יש חברה?"
"ששש... אל תצעק. אשתו לא יודעת."
"איזה מצחיק אתה עמיקם, בסדר, למה לא? איפה נעשה את זה?"
"אצלך. אתה אמור לשבת בנוחיות ואני צריך... רק רגע, אני מביא את הקרם המיוחד."
חיטטתי בארון התרופות ומצאתי את הקרם שקניתי מהמורה בשנה שעברה. זה היה קרם רגליים מיוחד בעל ניחוח שהכיל שמן פפרמינט ותמצית ארניקה. לצערי אין לי מושג מה טיבם של המרכיבים הללו, כשהחברה הקצת מטורללת של הבוס הסבירה את התכונות הייחודיות של הקרם בהיתי בכפות הרגליים של שגיא, הקב"ט. זה קורה לי לפעמים, אני נדלק על כפות רגליים או ידיים של מישהו שחוץ מזה לא עושה לי כלום. באמת מביך, אבל קשה לי לשלוט בזה.
גבי ישב על המיטה שלו רגליו מונחות על הרצפה והביט בי בסקרנות. התיישבתי על הרצפה למרגלות המיטה שלו משכתי את רגליו לחיקי והתחלתי לעבוד עליהן. קודם על כף רגל ימין ואחר כך על שמאל. נהניתי מאוד לגעת בהן, הן היו נהדרות, גדולות כמו כפות ידיו, אבל שלא כמותן לא שרוטות ומחוספסות מעבודה קשה אלא רכות, מחוטבות ונאות מאוד.
"הרגלים שלך יפות כמו רגליים של פסל יווני." אמרתי והתחלתי לעבוד עליהן, נזכר במהירות במה שלמדתי ומאלתר מידי פעם כיד הדמיון הטובה עלי.
בהתחלה הוא צחקק קצת וטען שאני מדגדג אותו, אבל כשהתחלתי לעבוד על הרווח שבין האצבעות הוא הפסיק לצחוק והתחיל להיאנח חרש, ופתאום התיישב במהירות ומשך אליו את שמיכת הפיקה שלו, אוסף ומכרבל אותה לכדור בחיקו.
"מספיק עם זה, תודה רבה לך." משך אליו את רגליו, משאיר אותי עם זין זקוף וידיים שמנוניות ממשחה.
החלפנו מבטים והוא השפיל את מבטו ראשון. "כבר מאוחר," אמר בעדינות, "עדיף שתלך לישון, עמי."
הרגשתי איך אני מסמיק. כל כך רציתי אותו, רציתי את החיבוק שלו, את המגע שלו, והוא ידע את זה ודחה אותי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שדחו אותי, אבל הפעם הזאת כאבה במיוחד. "לילה טוב." אמרתי ופניתי ללכת, יודע שהלילה אני כבר לא אירדם אלא אשכב במיטה ואשחזר שוב ושוב איך הוא לא רצה אותי.
ואז, ממש כשעברתי את סף הדלת, ראיתי עכביש רץ על הקיר בסלון. אני יודע שזה נשמע אידיוטי, אבל אני סולד סלידה עזה מהיצורים המגעילים הללו בעלי הרגלים הדקיקות, עצם המחשבה עליהם גורמת לגופי להצטמרר. בלי לחשוב מה אני עושה הסתובבתי וזינקתי על גבי בצרחה.
"מה קרה לך?" הוא נבהל, אבל כרך את ידיו סביבי כמנסה להגן עלי ולהרגיע אותי. "מה הבעיה, עמי, מה ראית?"
"עכביש," ייבבתי וטמנתי את ראשי בשקע הריחני שבין צווארו לכתפו, "ראיתי עכביש מגעיל."
ידיו החליקו על גבי בתנועה קצובה, מרגיעה. "אתה פוחד מעכבישים? אתה רוצה שאני אלך לגרש אותו?"
"לא, אל תלך. אל תעזוב אותי." נצמדתי אליו חזק יותר.
"אתה לא רוצה שאסלק את העכביש כדי שתוכל לחזור למיטה שלך?"
"לא, אני רוצה להישאר אתך."
"אבל, עמי..." הוא התחיל לצחוק, "בסדר, בסדר, רק אל תחנוק אותי מרוב פחד מהעכביש."
"אתה בטח חושב שאני טמבל." התכרבלתי בתוך החיבוק שלו.
"לא, חס וחלילה. הרבה אנשים פוחדים מעכבישים. קוראים לזה ארכנופוביה. אז מה, אתה מתכוון לישון אצלי כל הלילה?"
"כן, בבקשה. אם לא אכפת לך."
"לא אכפת לי, אבל זה עלול להיות קצת בעייתי, עמי." אמר גבי בקול מתנצל ולחץ אל עכוזי את אברו הנוקשה.
"זאת לא בעיה." אמרתי באומץ למרות שקצת רעדתי.
"אתה בטוח?"
"כן, אולי. לא יודע, אני... אני פוחד."
"אנחנו יכולים סתם להתחבק ולהתלטף." אמר גבי בעדינות והחליק יד לתוך המכנסים הקצרים ששימשו לי כפיג'מה, נוגע בזין שלי בידיים חמות ונבונות. זה היה כל כך טוב! כל כך נהדר ועם זאת מפחיד קצת, וכשהוא החל ללטף את ישבני בידו השנייה קרתה לי תקלה מביכה ופשוט גמרתי בתוך כף ידו. בחיים לא הייתי כל כך נבוך, התחלתי להתנצל, אבל הוא השתיק אותי בנשיקה רכה על פי והביא מגבת.
אחרי שניגב אותי ביקשתי ממנו שישכב בשקט ויניח לי לחקור את גופו. הוא שכב דומם ולא זז כשנגעתי בו בידי ובלשוני, מחליק את שפתיי על כתפיו, חזהו ובתי שחיו. רק כשהעברתי את לשוני על פטמותיו ובמורד בטנו הוא החל לגנוח חרש, וכשניסיתי לקחת את אברו הזקוף בפי הוא הדף אותי בעדינות ואמר שאין לו קונדום וזה מסוכן מידי. נאלצתי להסתפק בליטופים ומובן ששוב עמד לי. גבי הבחין במצבי, חייך והפך אותי על בטני, נשכב מעלי, לחץ את אברו אל ישבני, מחכך אותו בין שני הפלחים חיכוך נעים ומטריף דעת שגרם לי ליבב ולהתחנן שיחדור אליי. הוא סירב, אבל ליטף, סחט ופינק את הזין שלי והמתין בסבלנות עד שגמרתי לפני שגמר גם כן על שיפולי גבי. אחר כך ניגב אותי במגבת, נישק את עורפי ופקד עלי לישון. שנייה אחר כך שקעתי בשינה עמוקה ומאושרת, ולראשונה מאז הייתי ילד התעוררתי בבוקר עם חיוך.


פרק ג'

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה