עוקבים

יום ראשון, 24 בדצמבר 2017

מבין לאט

מסתבר שאני אחד שמבין מהר רק אם מסבירים לו לאט, מאוד לאט. לקח לי הרבה זמן להבין מה קורה, כנראה שאני תמים ואולי אפילו טיפש כי רק אחרי שראיתי את המסרון של דקל על הנייד של אילנית והחלטתי הפעם אני לא שותק. הפעם אני לא אומר שכפרה, וכפי הנראה לא נועדנו להיות יחד. הפעם היה מדובר באישה שאני אוהב ומעריך ומכבד וחושב עליה כעל אם ילדי לעתיד, והפעם אני מתכוון להיות גבר ולהחזיר לבוגד הזה כגמולו. 
לכן אני עומד בחושך בגן הציבורי הקטן הסמוך לדירתו של דקל, אורב לו שיחזור ממכון הכושר, מכין את עצמי נפשית לרסק אותו לחתיכות.
אחר-כך אני אחשוב איך לטפל בה.
הלילה דווקא נחמד מאוד, לילה אביבי חמים. ריח עדין של יסמין רפואי מדגדג לי את האף, והירח משחק מחבואים בין העננים, מחייך אלי חיוך צהבהב וזורח ושוב נעלם.
קשה לכעוס בלילה כזה. כדי לשמור על מצב רוח תוקפני ההולם את המשימה העומדת לפני, שחזרתי שוב בזיכרוני איך הכל התחיל ואיך קרה שאני, אילן פרידמן, דוקטורנט להנדסת מחשבים, אדם שקול, נבון ורציונאלי לכל הדעות, מתחבא פה בצל השיחים, ממתין לדקל הבוגד כדי להכות אותו מכות רצח, כראוי לטיפוס מאוס שכמותו.
הכל התחיל בקיץ שעבר, כשנפגשתי שוב עם דקל במצעד הגאווה. מאז שנפגשנו בטירונות, דרכינו מצטלבות מדי פעם. אפשר להגיד שאנחנו מעין חברים, אם כי בשנה וחצי האחרונות הוא היה בחו"ל ולא היה לי קשר איתו.
נפגשנו במצעד הגאווה לגמרי במקרה. הגעתי לשם כדי לחזק את ידיה של החברה שלי, אילנית, ופתאום נתקלתי בו. המון זמן לא נפגשנו. הוא שמח מאוד לראות אותי, לחץ בחום את ידי ושאל מה אני עושה פה. נחפזתי להסביר לו שאני פה רק בגלל החברה שלי, אילנית, והוא חייך ואמר שאילן ואילנית זה נורא מתוק.
הנהנתי בהסכמה, וכדי להסיר כל אבק ספק הבהרתי לו הבהר היטב שאנחנו פה רק כדי להזדהות עם מאבקה הצודק של קהילת הלהט"ב למען שוויון זכויות בלי הבדל של דת גזע ומין.
דקל נענע את ראשו בכובד ראש. "וואלה?" אמר בהשתאות.
לרווחתי לא הבחנתי ב'וואלה' שלו שום לעג, או רמיזה קלה שבקלות שאני צועד עם כל הגאים והגאות כי אני אחד מהם.
לא שיש משהו רע בלהיות הומו, או לסבית, אבל רציתי שיהיה ברור לכל מי שרואה אותי שאני פה למטרות הזדהות בלבד. ליתר בטחון לבשתי ג'ינס רפוי וחולצה רחבה כזו, די מרופטת, ואת הכובע הכי חנוני שמצאתי בבית - לקחתי אותו מסבא - מין גרסא מטופשת של כובע טמבל שהסתיר כמעט לגמרי את פני. בדיעבד הכובע הסתבר כרעיון מצוין בגלל השמש החזקה, אבל הבגדים הארוכים והרחבים הכבידו מעט. מצד שני, אין מצב שהייתי מסתובב במכנס קצר והדוק על התחת בין כל הגברים החשופים והפרובוקטיביים הללו שבלי בושה חשפו כל חלקה טובה ושרירית של גופם, מרחו אחד את השני בקרם שיזוף, מעבירים ידיים תאוותניות זה על גופו החלק של זה, מתנשקים בלי שמץ התחשבות באנשים שרק באו להזדהות איתם ולא נעים להם לראות את כל ה... לא שאני מתנגד לביטוי בריא של חיבה בין שני בני אותו מין, אבל מצד שני קשה היה לי עם החושניות הסקסית, המתפרצת המיוזעת, הלוהטת, חסרת המעצורים והצבעונית הזו ש...
"אחי, לא חם לך עם כל-כך הרבה בד עליך?" צעק לי חצוף אחד, בטח מסומם, שהלך עם בגד ים זעיר ביותר שהיה הדוק מאוד על ה... איך להגיד? הציוד שהעניק לו הטבע.
הוא תלש מראשי את הכובע של סבא ושפך על פדחתי בקבוק שלם של מים מינראלים - ככה לכל הפחות קיוויתי – ואחר-כך חייך למראה פני הנדהמות, שלח לי נשיקה באוויר והמשיך ללכת, עכוזו הקטן והשרירי מעכס בחוצפה בבגד הים האדום והמבריק שלו.
איזה מזל שלא נישק אותי כי אז הוא בטח היה מצמיד לגופי את הציוד שלו ו....
"למה התלבשת בבגדים כאלו? לא חם לך?" שאלה אילנית וחייכה בתמימות כובשת אל בחורה שרירית אחת שכל גופה השזוף היה מקושט קעקועים.
היו לגברת הזו המון צמידים על כל יד, ושערות קצרות מאוד צבועות בלונד פלטינה. לי היא הזכירה חייל מרינס שהתחפש לאישה, אבל אילנית התנהגה כאילו היא עוד בחורה רגילה אחת ולא... נו, אתם יודעים למה אני מתכוון.
"אני רגיש מאוד לשמש, את יודעת את זה." הזכרתי לה.
הגיע הזמן שהיא תדע שאני לא אוהב להשתזף, אחרי הכל אנחנו יחד כבר כמעט שנה וחצי, "וחוץ מזה את חשופה מספיק בשביל שנינו." ניסיתי להגיד את זה בתור בדיחה, אבל האמת שהפריע לי שהיא לבשה כל-כך מעט. רק חולצת בטן בלי חזייה ומכנסים קצרצרים ביותר.
היא בטח לובשת חוטיני הרהרתי לנפשי, וזה בטח מציק לה, מי הטיפש שהמציא את הכאילו תחתונים הטיפשיים הללו שנכנסים לחריץ של הישבן - רעיון דבילי. הצגתי לפניה את דקל שחייך בחן רב, הציע לה מים ושאל אם היא רוצה שימרח אותה בקרם שיזוף.
"כבר מרחתי אותה בבית." אמרתי לו בקרירות ונעצתי בו מבט חודר. אחת הבעיות שלי עם דקל הייתה שהוא הצליח, כאילו מבלי משים, להרוס לי את הקשרים עם כל בחורה שהייתי איתה. אולי זה היה סתם מזל נאחס, ואולי אני מדמיין, אבל כל פעם אחרי שנפגשנו הייתי מקבל מהבחורה ששהיתי איתה באותו זמן את הנאום המעצבן הזה של - זה לא אתה זו אני - ושוב נשאר רווק.
זה התחיל עוד בטירונות - הנדסה קרבית גיוס נובמבר 99 – הוא בא אלי פעם לחופשה קצרה, פגש את סיגל, ויום אחר-כך נפרדנו.
זה המשיך בקורס צלפים, נורית באה ליום הורים עם הורי וכמה ימים אחר-כך, מיד עם סיום הקורס, הסיפור שלנו נגמר.
בקורס מכי"ם הייתי עם רקפת החמודה והייתי מאושר מאוד עד שדקל בא לביקור, יומיים אחרי זה היה לנו פיצוץ נוראי והיא עזבה.
את הרגילה האחרונה שלי בצבא ביליתי עם איריס באילת, הכל היה אידיאלי עד שנפגשנו פתאום בדקל. לא יודע איך הוא עשה את זה, אבל הגעתי לאילת כחלק מצמד ועזבתי לבד.
אחרי הצבא הייתי עם עירית. זה היה ממש רציני, אפילו הפגשנו את ההורים לפני שנסענו לחופשה ברודוס, ואז הוא הופיע פתאום והצליח לגרום לי להראות בוגד חרמן ושפל, למרות שסך הכל ניסיתי להיות מנומס אל השוודית ההיא שכמעט לא דיברה אנגלית. בקיצור, כל פעם שהוא היה צץ בסביבה הבחורה שהייתי איתה הייתה שמה לב פתאום שאני בעצם לא בנוי לקשר, או לא אמין, או סתם שקרן, או שוביניסט, ואפילו, אוי לאותה בושה, שמאלן מניאק שאי אפשר להביא הביתה להורים.
אף פעם לא יכולתי להאשים אותו במפורש כי הוא אף פעם לא עשה שום דבר בגלוי, אבל היו יותר מדי צירופי מקרים מכדי שזה יהיה מקרי. מצד שני רוב הסיכויים הם שהייתי נפרד מאותן בנות גם ככה כי אף אחת מהן לא הייתה אילנית. היא הייתה האחת והיחידה שלי! נפגשנו באוניברסיטה ביום הראשון של הלימודים ומאז אנחנו יחד.
אף פעם לא רבנו ברצינות ותמיד הסתדרנו בינינו נהדר. הייתי כל-כך גאה בה – ביופייה, בתבונתה ובחוש הצדק הלוהט שלה, בכך שהיא הבינה שיש דברים הרבה יותר חשובים מבילויים, ריקודים, שתייה וסקס.
בניגוד לשאר בנות הזוג שלי היא הסכימה איתי שיחסים בין בני זוג הם משהו רציני וחשוב שיש לבנות לאט ובסבלנות על סמך דעות והשקפות דומות, ולא ללכת על התלהבות ארוטית שנכבית מהר ומשאירה אחריה אדמה חרוכה.
"בוא, אני רוצה שתכיר את החברות שלי, הן נהדרות." אמרה אילנית בהתלהבות שאין לעמוד בפניה, ומשכה את דקל המחייך לתוך הקבוצה הצבעונית והעליזה של הבנות שפסעו לפנינו. אני שנותרתי מאחור ראיתי את המבטים שנשלחו לעבר ישבנה העגלגל ורגליה החשופות והארוכות, ואמרתי לעצמי שזה נהדר שהיא כל-כך חופשייה ומשוחררת ואין לה שום חששות ופחדים ללכת ככה, בין כל הלסביות הללו שבטח רצו ל...
תפסיק עם זה! נזפתי בעצמי מיד על מחשבותיי הכל-כך לא תקינות פוליטית. לא עניינך מה לסביות עושות זו עם זו במיטה, ושלא תעז לחשוב בכלל על הורדת סרט פורנו שיראה לך בפירוט מגעיל ומדויק מה הן עושות. פורנו מהווה ניצול לרעה של נשים. סרטי פורנו גורמים ליחס של חוסר כבוד למין, לאהבה, ולאנושיות על כל גווניה, וגם אם כל המשתתפים בהם הם גברים זה עדיין לא תקין פוליטית.
אחרי המצעד הקשר שלי עם דקל התהדק מאוד. ביוזמתה של אילנית נפגשנו לעיתים קרובות והרבינו לבלות יחד, כשהיה לי פנאי כמובן.
היחסים שלי עם אילנית לא התקלקלו עקב הידידות שלנו עם דקל, ככה זה כשהזוגיות היא נכונה ויציבה, אפילו הנאחס של דקל לא יכול לפרק אותה. התחלנו לדבר על מגורים יחד, ופה ושם נזרקה המילה חתונה.
אילנית המשיכה להיות פעילה מאוד בנושא זכויות האזרח, ואני המשכתי לתמוך בה ולעודד אותה, אבל רק מרחוק. הלימודים גזלו ממני זמן רב, בעוד שדקל שלא למד אלא רק עבד היה פחות עסוק ממני והיה לו זמן ללוות אותה לכל מיני הפגנות, הרצאות וסמינרים של זכויות האזרח. במשך כל חודשי החורף הייתי מרוצה מאוד – הייתה לי חברה מקסימה ונהדרת שהיו לה חיים משלה ולא הפריעה לי ללמוד, היה לנו חבר טוב שליווה אותה לכל העיסוקים שלה ושחרר אותי לעיסוקים שלי.
מה יכול להיות יותר טוב מזה? כן, אני רואה אתכם נדים לי בראשכם בעצב, עד כמה טיפש, עיוור ומטומטם, יכול להיות בן אדם שמחזיק מעצמו אינטיליגנט, ובטוח שהוא מבין ויודע הכל?
רק אתמול נפל לי האסימון - אילנית שכחה אצלי את הנייד שלה וכשהבטתי בו בתום לב גיליתי על הצג את המסרון הזה – "אלף נשיקות לך אהובתי הקטנה" ואחר-כך ציור של לב ומתחתיו החתימה - דקל שלך.
בבת אחת הכל התברר. החברות של דקל ואילנית הייתה הסוואה לפרשיית אהבים שנרקמה מאחורי גבי. בעוד אני שוקד על לימודי ומתכנן לי ולה עתיד בטוח, היא פשקה רגליים לחבר שלי. לא פלא שהיא דחתה שוב ושוב את בקשתי שנתחיל לגור יחד בטענה שהיא חוששת להפריע לי ללמוד, ואני הטיפש הרגשתי אשם שאני מזניח אותה. מסתבר שאין גבול לטיפשות ולעיוורון האנושי - אני ההוכחה החיה לכך.
ואז דקל הגיע סוף סוף, הפסקתי לשקוע בזיכרונות מרירים והסתערתי עליו, מפיל אותו על הדשא הדליל. אחרי שניה של תדהמה הוא התחיל להיאבק בי ושנינו התגוללנו על הדשא כמו שני ילדים. פעם אני למעלה ופעם הוא.
ברגעים הראשונים הוא לא זיהה אותי וצעק שאעזוב אותו, ומה אני רוצה ממנו בכלל, וניסה שוב ושוב להשתחרר ממני, אבל הייתי עקשן יותר וזועם יותר, וסירבתי להרפות, מנסה שוב ושוב להצמיד אותו לקרקע, ואז זרח הירח במפתיע מבין העננים והוא ראה את פני, הבין עם מי הוא נאבק, הפסיק להילחם בי וסתם שכב, מביט בי בתדהמה.
אחרי שהצלחתי לרתק אותו תחתי ישבתי עליו, ברכי לופתות בחזקה את מותניו וידי על כתפיו הרחבות. שנינו התנשמנו והתנשפנו בכבדות, לוטשים זה בזה מבטים, מנסים להחזיר לעצמנו את הנשימה בטרם נתחיל לדבר.
"אתה בן זונה מלוכלך, בוגד, שפל, מניאק. חשבתי שאתה חבר שלי!" צעקתי עליו וניסיתי להנחית עליו אגרוף ישר בפנים, או לפחות סטירה שתעיף לו כמה שיניים, אבל משום מה לא הצלחתי לגייס בתוכי די זעם כדי לבצע בו את המעשים האלימים הללו.
לארוב בחושך ולדמיין בעיטות, סטירות וחבטות זה דבר אחד, ולהביט בפנים של אדם שאתה מכיר כל-כך הרבה שנים ולחבוט בו בדם קר זה דבר אחר לגמרי.
"אני באמת מצטער אילן, לא יכולתי לעשות שום דבר כדי למנוע את זה, אתה יודע איך זה כשנשים מתעקשות על משהו, היה לי מאוד לא נוח עם השקרים הללו, אבל הבטחתי ו..."
"ומה? " צעקתי, "ומה איתי? אני אוהב אותה, תכננתי שנתחתן!" ובבת אחת הבנתי שעכשיו אין שום דרך חזרה, אחרי שהוא הודה אף פעם לא נוכל להינשא, לעולם לא נגדל יחד ילדים.
גל ענקי של עצב שחור הטביע אותי בבת אחת, מנקז מתוכי כל שריד לזעם. התמוטטתי לצידו של דקל, התקפלתי כמו עובר על הדשא ופרצתי בבכי. הוא נשכב לצידי, עוטף אותי בזרועותיו, מתאים את גופו לגופי וניסה להרגיע ולנחם אותי בעדינות, ולמרבה הפלא מצאתי נחמה במגע החם של גופו - אותו גוף שהחליף אותי בין זרועותיה של אילנית שלי.
אחרי כמה דקות שבהן התייפחתי על חזהו, שואב ניחומים ממגע ידיו על גבי וכתפי, תפסתי עד כמה המצב הזה חולני והדפתי אותו מעלי.
"די, די חמוד." הוא אמר ברוך והמשיך ללטף אותי, "אל תכעס עלי, בוא, תן לי לחבק אותך, כל-כך הרבה זמן חיכיתי עד שתבין ש..."
"מה? שאני אבין מה?" נבהלתי מדבריו, ועוד יותר מהבליטה הנוקשה שצצה בין רגליו, נלחצת אל בטני. "לא הספיק לך שזיינת את החברה שלי? מה עוד אתה רוצה ממני?"
"מה? על מה אתה מדבר?" נדהם דקל, והייתה תדהמה כל-כך כנה בקולו ובהבעת פניו עד שלא יכולתי שלא להאמין לו, אבל מצד שני הוא הרי הודה רק לפני כמה דקות ש...
"מה אתה קופץ ככה? הרי רק לפני כמה דקות הודית שאתה ואילנית..."
"מה פתאום?" התרגז דקל, "גם אם לא הייתי הומו, בחיים לא הייתי בוגד ככה בחבר."
"אתה הומו?" נדהמתי, ופתאום קלטתי שאני שוכב צמוד מאוד להומו, ושידיו מלטפות את גבי ועורפי, וחולצתו רטובה מדמעותיי, דמעות ששפכתי כי חשבתי שהוא והחברה שלי...
"אתה עובד עלי, נכון? מה פתאום אתה הומו?"
דקל התחיל לכעוס ברצינות, דבר שקרה לעיתים מאוד רחוקות. "אני לא פתאום הומו, תמיד הייתי. שכחת שפגשת אותי במצעד הגאווה?"
"כן, אבל... אבל היית איתי בהנדסה קרבית, היו לך חברות ו... למה לא סיפרת לי קודם?"
"כי היה לי קשה להודות בזה, כי ניסיתי להשתנות, אפילו נתתי לעירית לנשק אותי אחרי שעזבת אותה בשביל התיירת ההיא."
"לא עשיתי שום דבר עם התיירת." התעצבנתי, "זו הייתה סתם אי הבנה טיפשית, ומה פתאום התנשקת עם החברה שלי?"
"לא התנשקתי איתה, היא נישקה אותי, אבל... נו, די כבר עם הויכוח הטיפשי הזה. אני הומו ואני לא שוכב עם נשים."
"אז למה אמרת שאתה מצטער? ומה עם ההודעה שהשארת בנייד של אילנית? אלף נשיקות לך אהובתי הקטנה?"
בבת אחת הכל התבהר לי - הוא שוב משקר, שקר גס ועלוב שנועד לרמות אותי ולשכח את חשדותיי. "שקרן אחד, אתה חושב שאני כזה טמבל? אתה לא הומו, אתה בוגד ושקרן!" ושוב ניסיתי להכות אותו. נאבקנו זה בזה, מתגלגלים על הדשא עד שהגענו לסלע אחד שעמד בשולי המדשאה. הוא התהפך ודחף אותי בחזקה, וראשי כמעט שפגע בסלע, אבל ברגע האחרון הוא שלח בזריזות את ידו קדימה וספג את רוב עוצמת החבטה בכף ידו שהגנה על פדחתי.
"אי!" גנח דקל, טלטל את ידו הכואבת והתיישב, בוחן לאור הירח את השריטה המדממת שנמתחה לאורך כל גב כף ידו.
"טיפש אחד." נזפתי בו, "תיזהר קצת, תראה מה עשית לעצמך?"
"אתה הטיפש!" התרגז דקל, ודמעות צצו בעיניו מעצמת הכאב, "אם הראש המטומטם שלך היה פוגע בסלע היית חוטף זעזוע מוח! דביל אחד." ואז הוא רכן מעלי, לפת את עורפי בידו הבריאה ונישק את שפתי בכוח.
"עכשיו אתה מאמין לי שאני הומו?" שאל וקם, מושך אותי אחריו.
חסר מילים מרוב פליאה הנהנתי והנחתי לו לגרור אותי אחריו, ידו אוחזת בחוזקה בכף ידי. "לאן אנחנו הולכים?"
"לדירה שלי, הגיע הזמן לסיים את הפארסה הזו. נדבר איתן ונברר הכל."
"נדבר עם מי?" שאלתי ונגעתי בפליאה בשפתיי שפיו של דקל נח עליהן רגע לפני כן. לא רציתי לדבר עם אף אחד ולא עניין אותי לפתור כלום. כל מה שרציתי היה שהוא ימשיך לנשק אותי. זה הפחיד אותי. "תגיד," נעצרתי בבת אחת בכניסה לחדר המדרגות האפלולי, "אתה מנשק כל מי שלא מאמין לך שאתה הומו?"
הוא צחק. "לא כל אחד, רק בחורים יפים כמוך." ושוב התנשקנו. הפעם לא היה מקום לספק, זה לא היה אקדח, דקל באמת ובתמים שמח לנשק אותי, וגם אני שמחתי.
הוא לחץ על כפתור התאורה ואנחנו התחלנו לעלות במדרגות, אוחזים יד ביד, ואז האור כבה בפתאומיות ושוב היינו בחושך. "דקל." משכתי בידו כדי שיעצור, "איך הצלחת לגרום לכל החברות הקודמות שלי לעזוב אותי?"
"אני?" נדהם דקל, פניו היו כתם חיוור באפלה, ניחשתי את הבעתו המשתוממת על פי טון קולו, "מה פתאום? איך אני יכול להשפיע על מישהי שתעזוב אותך? אתה עשית את זה, כל פעם שהיינו נפגשים היית מקטר עד כמה הבחורה הזו לא מתאימה לך, ואחרי יום יומיים היית מספר לי שאתם כבר לא."
עדיין חשבתי על דבריו כשנכנסנו לדירתו ופסענו חרש לעבר חדר השינה שלו שדלתו הייתה פתוחה למחצה. הייתי בדירתו פעם או פעמיים בעבר וזכרתי שיש מזרון זוגי בחדר השינה ושטיח קיר ססגוני על הקיר שמעליה.
הוא דחף את דלת חדר השינה בעדינות והניח לי להציץ פנימה, החדר היה מואר רק באורו של נר עבה וקצר שנח לצד המיטה בצלוחית זכוכית. לצד הצלוחית הייתה ערמה של חישוקי מתכת דקים – צמידים.
אילנית ואישה אחת בעלת שיער בלונד פלטינה קצוץ בתספורת מרינס צבאית ישנו בשקט אחת בזרועות השניה. קצוצת השיער הניחה יד שרירית מגוננת על שדיה של אילנית שראשה נשען בנוחות על כתפה של חברתה. חיוך רך ומאושר נח על שפתיה, ואני נזכרתי פתאום שכבר המון זמן לא ישנו יחד, וגם הסקס בזמן האחרון היה... מתי בעצם היה לנו סקס בזמן האחרון?
נסוגותי לאחור וסגרתי חרש את הדלת. "למה הן אצלך דקל?"
"כי דקל חיה עם שותפה לחדר שאוהבת לפטפט, ואילנית חששה שתבוא לדירה שלה בלי הזמנה ותגלה."
"גם לה קוראים לה דקל?" נדהמתי, "איזה מקריות."
"שום מקריות, זו הבת דודה שלי ושנינו נקראים על שם אחיו הצעיר של אבא שנהרג ביום כיפור. הם קראו לה דקלה, אבל יום אחרי שהיא יצאה מהארון היא שינתה את שמה לדקל. הן נפגשו במצעד הגאווה, אני הצגתי אותן זו לזו והשאר הוא היסטוריה."
עכשיו הכל היה ברור.
"בוא נחבוש לך את היד." אמרתי. הוא הביא לי קופסת עזרה ראשונה ונשך את שפתיו כשחיטאתי בזהירות את השריטה שלו, אבל שתק. ראשי המה ממחשבות, כל ההיסטוריה שלי שעד היום הייתה ברורה ופשוטה נעשתה פתאום סבוכה ומבלבלת. לכל אירוע היו פתאום יותר מפירוש אחד ושום דבר לא היה הגיוני יותר. "תראה דקל, אני מצטער שהרבצתי לך וש... שהתנפלתי עליך ככה. אני נורא נורא מתנצל. טעיתי בגדול ואני מבקש סליחה."
דקל חייך וליטף את לחיי בעדינות, "זה בסדר, אני מבין." אמר וניסה שוב לנשק אותי.
התחמקתי ממנו בזהירות. "לא, אני חייב... אני נורא מבולבל עכשיו, אני צריך ללכת לאיזה מקום, להיות קצת בשקט, לחשוב קצת."
ראיתי שהוא מצטער שאני הולך, אבל מבין.
חיבקתי אותו לפני שיצאתי וביקשתי ממנו למסור לאילנית שאני לא כועס, ושהיא לא צריכה לחשוש יותר מביקור פתע שלי בדירה שלה.
"היא הרגישה נורא שהיא מרמה אותך, אבל גם היא הייתה מאוד מבולבלת ולקח לה זמן להתאפס על עצמה, וחוץ מזה, היא פחדה שאם תדע הלימודים שלך יפגעו."
"זין על הלימודים שלי!" אמרתי בזעם שהפתיע גם אותי, "אני בכלל לא בטוח שאני רוצה להיות מהנדס מחשבים."
"אבל אילן... תשמע אילן..." ניסה דקל לעצור אותי. הוא לא הספיק, הסתלקתי משם במהירות והסתובבתי כל הלילה ברחובות, מנסה להבין מי אני ומה אני, ולמה אני מאוכזב שדקל לא מחפש אחרי ורוצה שוב לנשק אותי.
במשך כמה ימים לא הלכתי ללמוד, לא אכלתי כמעט, זנחתי את אורח חיי המסודר וההגיוני וישנתי במשך היום, מקדיש את הלילות לשיטוטים חסרי תוחלת ברחובות.
כשהייתי מתעייף הייתי נכנס לפאב, שותה יותר מכפי שהייתי אמור לשתות, וחוזר מתנודד הביתה כדי לישון עד הלילה הבא. התקשיתי מאוד להשלים עם כך שכל המבנה ההגיוני של חיי, כל המטרות ששאפתי אליהן, הכל היה בנוי על בסיס שקרי.
ככל שהעמקתי לחשוב על חיי במשך הטיולים הליליים הללו כך היטבתי לפרש אותם כפי שהיו באמת. היה עלי להודות שמעולם לא נמשכתי באמת לבנות שיצאתי איתן במשך כל שנות התבגרותי. אף פעם לא הייתי הבחור הטוב והג'נטלמן המושלם שחשבתי שאני - פשוט לא הייתי מעוניין בהן, זה הכל. כל האנרגיות שהפניתי ללימודים, המשמעת העצמית החמורה שהטלתי על עצמי כדי לארגן את חיי ולבנות לי עתיד בטוח, הכל נבע מהמאמץ להסתיר מעצמי מי אני באמת. רק עכשיו הבנתי למה, במקום לדבר עם אילנית ולשאול אותה מה פשר ההודעה שמצאתי בנייד שלה, הלכתי לארוב לדקל בחשכת הגן הציבורי.
כל התכנית שלי לנקום בו נראתה כעת כל-כך פאתטית. זה היה כל-כך שקוף - חיפשתי תירוץ נוח לגעת בו וכמו דביל תכננתי להרביץ לו כדי לא להודות שאני רוצה לחבק אותו.
הוא צדק, כל פעם שהוא היה בסביבה איבדתי עניין בחברה הנוכחית שלי וחיפשתי תירוץ להיפרד, מאשים בכך את הנאחס שדקל הביא עלי. איך יכולתי להיות כל-כך טיפש?
נכון, אהבתי מאוד את אילנית, אני עדיין אוהב אותה, אבל לא כבת זוג אלא כאדם, כחבר ואם היא תרצה בכך גם כאבא לילדיה. ובכל זאת, למרות שהכל היה ברור ומובן לי המשכתי לנדוד כרוח רפאים של האדם שהייתי פעם, מתאבל על אילן - הדוקטורנט למחשבים הכל-כך הגיוני, רציונלי ונורמאלי שהלך לבלי שוב. כל-כך רציתי לחזור ולהיות אותו אדם, אבל לא ידעתי איך אוכל לשלב אותו עם הרצון העז שלא הפסיק לפעם בי, הרצון לחזור ולנשק את דקל.
אחרי כמה ימים מטורפים והרסניים שכאלו יצאתי לפנות בוקר מפאב אחד ונלכדתי בידיה של דקל בעלת תספורת המרינס בגוון הפלטינה. היא לפתה אותי בזרוע איתנה והוליכה אותי בתקיפות אל הג'יפ הקטן והמטופח שלה. ניסיתי להתנער ממנה, אבל היא הייתה חזקה ואני הייתי שיכור ומותש. "תעזבי אותי דקל, מספיק, תניחי לי." פעיתי חלושות.
"עכשיו אתה שותק ואני מדברת." פסקה דקל והושיבה אותי לצידה. הצמידים של זרועה שקשקו בנועם כשטלטלה אותי טלטלת גבר כדי להדגיש שהיא רצינית.
"אני לא סובלת טיפוסים שלוקח להם יובלות להחליט. אני, אם הייתי פוגשת את המלט, הייתי בועטת לו בתחת במקום לתת לו לבלבל את המוח במשך שלוש מערכות."
"וככה היית משמידה את אחד ממחזות המופת של שיקספיר הגדול."
"אה...." היא הניפה את ידה בביטול, משקשקת בצמידיה, "יש לו מספיק ודי מחזות אחרים. המתלבט הזה תמיד עלה לי על העצבים, וגם אתה מתחיל לעצבן אותי, מה הבעיה שלך? תפסיק להסתובב כמו סהרורי ותחליט כבר מה אתה רוצה."
"אני רוצה שהכל יהיה שוב כמו קודם, שאני ואילנית..."
"תשכח ממנה אילן, היא שלי."
"אבל אני אוהב אותה, רצינו להביא ילדים יחד."
דקל העבירה עלי מבט בוחן שהיה בו יותר משמץ זלזול. "טוב, אפשר לסדר את זה, אני רק מקווה שהילדה שתיוולד תדע לשתות יותר טוב ממך."
"אני שותה רצוף כבר כמעט שבוע." התפארתי.
"אל תגזים, רק ארבעה ימים." אמרה דקל ופיהקה מלא פיה. "די משעמם לעקוב אחריך." הוסיפה במורת רוח, "מסתובב במעגלים ברחובות וגומר כל לילה באותו פאב. אתה טיפוס די מרובע אילן."
"מי אמר לך לעקוב אחרי בכלל?" התכעסתי.
"אני." דחף דקל את ראשו לתוך המכונית וחייך אלי. "עשינו תורנות שמירה עליך, מה, לא הרגשת?"
"אה... לא." הודיתי נבוך, ופתאום הרגשתי מטונף, מסריח ולא מגולח. מי ירצה לנשק אותי ככה?
מסתבר שהוא. התנשקנו כל הדרך לדירתי וכשהגענו אליה, מהר מדי לדעתי, העיפה אותנו דקל מהג'יפ שלה בלי יותר מדי גינוני נימוס, אמרה לי ללכת להתרחץ, והסתלקה.
"בוא נלך לנקות אותך קצת." חייך אלי דקל.
"ומה נעשה אחר-כך?" שאלתי.
"חכה ותראה." גיחך דקל והוביל אותי לקראת חיי החדשים שבסופו של דבר היו דומים מאוד לחיי הקודמים. המשכתי ללמוד מחשבים, ובקרוב אקבל את התואר, ואז נלך ארבעתנו למרפאת הפוריות שבחרנו בקפידה כדי שאני ואילנית ניצור יחד את התינוק שלנו. הן בטוחות שזו תהיה תינוקת, ואני לא מעז לשאול אותן מה נעשה אם ייוולד תינוק – דיה לצרה בשעתה.
או כמו שאומרת אימא שלי - העיקר שיהיה תינוק בריא.
אני אפילו גר באותה הדירה, רק שכעת דקל גר איתי, ובלי שום התחשבות בלימודים שלי הוא מפריע לי עם הנשיקות שלו שהתמכרתי אליהן מאז אותו לילה בלתי נשכח כשהלכנו מכות בגן החשוך.

אין תגובות:

פרסום תגובה