6. חורף

לא הצלחתי לספר לבטי מה קרה באותו יום, ולמה חזרתי באיחור, פרוע וחבול. דבר אחד טוב יצא מכל אותו אירוע אומלל, הפסקתי להעריך כל כך דייקנות ועמידה בלוח זמנים. הרי אם לא היו אותם קפריסאים רשלנים מזלזלים כל כך בזמני הטיסה, בטי הייתה ממריאה בלעדי, וכך הייתה תכניתו השטנית של רומן מתקיימת, הייתי נשאר חסר כל בקפריסין, נאלץ לפנות אליו לעזרה, ומי יודע אם הייתי שב עוד הביתה.

נזכרתי איך צחקנו באולפן מהישראלים שמעולם לא הצליחו לעמוד בלוח הזמנים שקבעו לעצמם. כל אירוע בישראל התחיל אחרי הזמן שנקבע, וכמובן שהתמשך הרבה יותר זמן ממה שהיה צריך. קראנו לזה 'זמן ישראלי', והלעג שחשנו גרם לנו - האירופים הדייקנים - להרגשת עליונות נפלאה על פני הלבנטיניים המפגרים.

כיום, אחרי שהשקעתי בזה מחשבה שנייה ושלישית, הבנתי שאיחורים לא תמיד מזיקים. אם הייתי מדייק להגיע למסוק שהמריא ללבנון הייתי שוכב כעת בבית הקברות הצבאי, ומי יודע מי היה לוקח על עצמו לנחם את בטי שלי. יורי בוודאי ואולי גם קוליה פסחוב החכם, שמאז נשף יום האהבה הרבה לבקר אצלנו, ובאורח פלא הצליח תמיד להגיע בהעדרי ולעזוב מיד כשהגעתי.

הכל התקלקל אחרי החתונה, הרגשתי אשם ומבולבל ושוב סבלתי מסיוטים. לא יכולתי לספר כלום לאף אחד, התביישתי נורא. אולי היה צידוק למה שעשיתי בכלא, אבל למה נשארתי עם רומן גם אחר כך? ומה שעשיתי איתו כשהיינו חיילים... די! לא רציתי לחשוב על זה יותר. 

***

מאז שחזרתי מהמילואים נדמה היה שהבית הומה כל היום מאורחים, לא היה לנו רגע לעצמנו. פלישתם העליזה של ידידי לביתנו, וההתמזגות המהירה של שני החלקים שהרכיבו עד כה את עולמי למין סחרחורת מבלבלת אחת, גרמה לי לשיתוק. הייתי חייב להודות שמאז נישואינו בטי השתנתה, דעתה הייתה כאילו מוסחת ומחשבותיה נמצאו במקום אחר. כל פעם שניסיתי לדבר איתה היא הייתה עסוקה, וכשהיא כבר נמצאה בבית היא ישנה. התחלתי להיות אומלל ועצבני ושוב התגעגעתי לבקבוק הוודקה שעמד על המדף במטבח.

מאז נישואינו לא רבנו אפילו מריבה בריאה אחת, אפילו להתווכח כמו שצריך לא הצלחנו. גרוע מכל, לא התעלסנו במשך כל אותו שבוע. בלילות היינו נופלים מותשים זה לצד זו ונרדמים מיד. בטי ניסתה לגעת בי מספר פעמים, אבל היא הייתה כל כך ביישנית ולא תובענית, ואני חשתי כל כך אשם ומבוהל, עד שקל היה לי יותר לטעון שאני עייף, או פשוט לחכות עד שתירדם ואז להתגנב למיטה.

לא סיפרנו לאיש על הנישואים, מבחינתם של שאר בני הבית סתם נסענו לחופש. בטי התעקשה על סודיות ואני לא התווכחתי, חששתי מתגובתם של בני משפחתה והעדפתי לדחות את הבעיה. רק העובדת הסוציאלית שטיפלה באימוץ של לירז ידעה שכעת אנחנו זוג נשוי. 

בטי מסדרת את הגלולות ואת כוס המים על שולחן הלילה הלבן הקטן שעומד ליד מיטתו של החולה. הוא מביט בה בחיוך קל, פניו רזות מאוד ועל שפתיו המלאות יש פצעים מכוערים, למרות זאת אפשר לראות שהוא היה, לפני שחלה, גבר יפה תואר. עורו הכהה והחלק נראה כעת אפור ודהוי וידיו היפות הפכו דקיקות וחלשות. הוא מחליק בעדינות על אמת ידה החשופה ונאנח. בטי נרכנת לנשק לו, אבל הוא מניח את אצבעותיו על פניו מונע ממנה לגעת בו. "תודה לאל, עוד מעט זה נגמר." הוא אומר בקול חרישי ועייף. "את בטוחה שאת סולחת לי?"

היא לא מסוגלת לדבר, הדמעות מציפות את עיניה וגולשות על הלחיים. היא מהנהנת בלי קול, לוקחת את ידיו, מרימה אותן אל פניה ומנשקת אותן. הוא עוצם את עיניו, עייף ומותש. "אני בהריון משה." לוחשת בטי. הוא מחייך חיוך קל, מלטף את ידה ונרדם. 

קבעתי עם יורי וקוליה להיפגש בבית קפה בהדר, במוצאי שבת, אבל כשהגעתי מצאתי רק את יורי. בזמן שהמתנו לקוליה מצאתי את עצמי מספר לו על ההתנהגות המוזרה של בטי.

"למה אתה מתכוון מוזרה? נשים תמיד מתנהגות בצורה מוזרה." צחק יורי ושתה מהבירה.

"היא כל הזמן עייפה, כל פעם שהיא מתיישבת היא נרדמת."

"אולי היא חולה?" אמר יורי והרצין, "תשלח אותה לעשות בדיקות."

נאנחתי, "היא הלכה לעשות בדיקות, או שככה היא טוענת."

הוא צמצם את עיניו לעומתי, "אתה לא מאמין לה?" שאל בקול תוקפני, כועס משום מה דווקא עלי.

"מי לימד אותי שכל הנשים שקרניות?" התנפלתי עליו בכעס, "אתה אמרת לי תמיד לחשוד בכולן."

יורי משך בכתפיו, "אמרתי כמעט כולן."

"אני בטוח שהיא לא חולה." ניסיתי לשכנע את עצמי יותר מאשר אותו. "ובכל זאת משהו בה השתנה, לא יודע מה אבל היא מתנהגת בצורה מוזרה, נעלמת מהבית לשעות בלי להסביר, אפילו הריח שלה נעשה שונה." התוודיתי.

במקום לצחוק כפי שציפיתי, הוא נשען אחורה בכיסאו והביט בי במבט רציני, כמעט מודאג, ככל שטיפוס כמו יורי יכול להיות מודאג. "התנהגות מוזרה, עייפות בלתי מוסברת. איך מצב הזיונים?"

משכתי בכתפי ולא עניתי. איך יכולתי להסביר לו שאני זה שלא רציתי סקס, ושבטי, קרוב לודאי, הייתה נענית לי ברצון אם רק הייתי רוצה בה. אפילו לא עם יורי לא יכולתי לדבר על זה.

"אפס זיונים." אמר יורי בשביעות רצון, מסיק את המסקנה המתבקשת למראה פני הזועפים. "תגיד לי מקס כמה זמן אתה מכיר אותה בעצם?"

לא אהבתי את נימת הקול שלו, קרה וזדונית כמו להב של סכין. יורי היה ידידי ויריבי כמעט כל חיי, נשים באו והלכו, אבל יורי תמיד נשאר. לרגע חשתי פיתוי לשפוך הכל, להתוודות לפניו על בטי, על רומן, על המלון בקפריסין, אבל היה מין רעב בעיניו הכחולות, מין הבעת להיטות סביב פיו, שהרתיעה אותי וגרמה לי לדבר איתו בזהירות ולצנזר את מה שספרתי לו.

"הכרתי אותה בצבא. היא הייתה זמן מה עם לאריסה באותו חדר ואחר כך עברה לחיל האוויר. נפגשנו שוב השנה, מיד אחרי החגים, ביום שסבא נקבר."

"כן, סבא אדי." אמר יורי בעצב. הוא חיבב את סבא אדי, כל החברים שלי חיבבו אותו. " חבל שלא ידעתי, למה לא הודעת לאף אחד כשחזרת מאמריקה? מה קרה שם?"

משכתי בכתפי, "אמריקה לא הייתה רעיון מוצלח, תעבור הלאה."

"בסדר, נעבור הלאה. גמרת עם לאריסה ועכשיו אתה עם הבטי הזו." כמה זועף ומרושע הוא נשמע פתאום. "מי היא? מאיפה היא באה? מה הסיפור שלה? איך אתה יודע שהיא לא עושה ממך צחוק כמו לאריסה?"

ואיך הוא יודע שלאריסה עשתה ממני צחוק? שאלה טיפשית פרידמן, הרי זה יורי.

"היא אשתי. התחתנו בקפריסין לפני עשרה ימים, אני אוהב אותה ואם תנסה לשים עליה ידיים כמו שעשית עם לאריסה כדאי שתתחיל לכתוב צוואה."

יורי נשען אחורה בתדהמה, "אתם נשואים? למה? למה עשית את זה?" שאל בתסכול, מתעלם מהאיום שלי על חייו.

זעם פתאומי הציף אותי, רכנתי ואחזתי בכוח את ידו של יורי. מועך ברשעות את כף היד המחוטבת וארוכת אצבעות שבשלב זה או אחר הונחה על גופה של כל אחת מהנערות שהיו שלי. "התחתנו כי אנחנו מאוהבים ורוצים לחיות יחד, רק שעכשיו, אחרי החתונה, היא השתנתה פתאום."

יורי עיווה את פניו ומשך את ידו ממני. "בסדר מקסים, אל תכעס. נשים משתנות אחרי החתונה." הוא רכן קדימה משעין את מרפקיו על השולחן מביט בעיון בפני, "ידידי המסכן, הכל מצביע על דבר אחד." אמר, אבל בטרם הספיק להסביר צלצל הנייד שלו.

יורי שלף אותו מכיסו, אמר כמה, 'אהה,' ו'כן,' וגם 'אולי' אחד. ניסה להתחיל ויכוח שנקטע בעודו באיבו, ואז סגר ונשאר לשבת דקה בעיניים עצומות. גם כשפתח אותן נמנע מלהביט בי ישירות. "זה היה קוליה, הוא לא יבוא, אמר שיש לו איזה עניין דחוף." אמר בחוסר רצון.

"מה רצית להגיד קודם, לפני שקוליה צלצל?" שאלתי.

"שכל הסימנים מצביעים או על הריון או על מאהב חדש." אמר יורי, ודבריו העירו בי את זיכרון פניה של בטי, מודאגות ומוטרדות, הזיכרון היה מעורפל כמו בדל של חלום שצץ פתאום באמצע היום ונעלם. מתי ראיתי אותה ככה? האם זה היה לפני שנסענו, או מיד כשחזרנו? היא עמדה ליד לוח השנה התלוי על הקיר מול מיטתנו ובדקה אותו בקפידה, סופרת את הימים וממהרת להתרחק ממנו כששמה לב שאני ער ומביט בה.

פתאום הייתי חייב לדבר איתה ולדעת מתי סימנה בפעם באחרונה את האיקסים הקטנים באדום לציון ימי הוסת שלה. ידעתי בביטחון גמור שהיא קבלה וסת ביום שבו יצאתי למילואים, ומאז? הנחתי שקיבלה שוב וסת אחרי שחזרה מאיילת השחר, אבל האם ראיתי סימון בלוח? לא זכרתי, הייתי חייב לדבר איתה עכשיו ומיד. לקחתי מיורי את הנייד וחייגתי את המספר שלנו בבית, רק אחרי כמה צלצולים ענה לי הילל, מתנשם בכבדות. "בטי לא בבית, היא נסעה לחיפה." אמר, "מתי אתה חוזר הביתה?"

למה בחור צעיר וספורטיבי כמו הילל נושם ומתנשף כמו זקנה מוכת קצרת חשבתי לעצמי, ואז התחלתי לצחוק, "תמסור ד"ש לשיר. אם אתה צריך יש קונדומים במגרה הקטנה מתחת לטלפון במטבח."

"סתום כבר מקס." אמר הילל, ואפילו דרך הטלפון יכולתי להרגיש איך הוא מסמיק.

"יש לך מושג איפה בטי?" חקרתי.

"לא יודע, תשאל את אדם." העביר הילל את הטלפון לאחיו.

אדם לקח ממנו את השפופרת ואמר לי לנסות לחפש את אשתי ברחוב טבריה 15 בחיפה. "מאז שחזרתם מקפריסין היא מבקרת שם כל הזמן, אולי תתחיל להשגיח קצת יותר טוב על אשתך." הוסיף בחוצפה, משאיר אותי, כמו תמיד אחרי שיחה איתו, חסר תשובה.

הילל לקח ממנו את הטלפון, "אתם נשואים? התחתנתם בקפריסין? למה?"

בטרם הספקתי לענות שמעתי את אדם אומר בקוצר רוח, "כי הם התחתנו בנישואים אזרחיים טמבל." נאלצתי, בחוסר רצון, לאשר את דבריו של אדם וגם דרך הטלפון חשתי את חוסר הנחת של הילל מהחתונה האזרחית והסודית שלנו.

נפרדתי ממנו בקצרה ופניתי לכיוון רחוב טבריה, כשיורי נגרר אחרי.

***

רחוב טבריה הוא רחוב קטן ונחמד מעל הדר ובית מספר 15 התברר כבית  בסגנון מיושן של פעם – חדרים גדולים, תקרות גבוהות ורצפות מצוירות מעטרות את חדר הכניסה המרווח. דלת העץ המקורית הוחלפה בדלת פלדת שלצידה הותקן מכשיר אינטרקום ולא היה שלט מזהה על הדלת. לחצנו על הכפתור, ובאורח כל כך אופייני לישראל, איש לא דרש מאתנו להזדהות. ברגע שאמרתי שאני בא לראות את בטי האלמוני מעבר לדלת לחץ על הזמזם והכניס אותנו פנימה.

כל חשדותיי על קן אהבים קטן ואינטימי התפוגגו ברגע שנכנסנו למסדרון רחב עם מרצפות מעוטרות ערבסקות ערביות כתומות. לכל אורכו של המסדרון היו דלתות סגורות, בסופו הוא התרחב לחדר אוכל קטן ומואר. בטי, לבושה חלוק כחול גדול ממידותיה, עמדה בכניסה לחדר האוכל, חבוקה בזרועותיו של קוליה ובכתה.

כשראתה אותי היא ניתקה מקוליה, שבכה גם כן, ונפלה על צווארי כמו ילדה קטנה. בלי לחשוב חיבקתי אותה, חש בהקלה את תחושת גופה המוכר נצמד אלי, אופף אותי בחומו ובריחו שהפכו חיוניים כל כך לחיי. "מה קרה חמודה?" שאלתי, מלטף את שערה הפרוע.

"הוא מת." ענתה בטי ומחתה את דמעותיה בחולצתי. התיישבתי על כסא והושבתי אותה על ברכי, עוטף אותה בזרועותיי, נושם את ריחה. "מה המקום הזה? מה קורה כאן? מי מת?"

קוליה התיישב לצידי, נתן לבטי מטפחת וענה על שאלותיי. "זה הוספיס לחולי איידס מקסים. בטי ואני עובדים כאן כמתנדבים, היום נפטר מישהו שחשבנו שיש לו עוד כמה חודשים, אבל..." הוא החווה תנועת אין אונים בידיו וניגב את אפו.

בטי התאוששה מבכייה, ירדה מברכי, עברה לשבת על כיסא ושאלה מה אני עושה כאן ואיך ידעתי שהיא פה.

"אדם אמר לי שאת פה." הסברתי ואחזתי בחוזקה בזרועה, "בואי, הולכים." פקדתי עליה בתקיפות.

בטי משכה את זרועה והסבה אלי את גבה. "יש עוד שלוש שעות עד סוף המשמרת. לך הביתה, אני אחזור אחר כך, קוליה יסיע אותי."

הייתי צריך לטפל בזה אחרת, בטי לא הגיבה בצייתנות לפקודות. ניסיתי להסביר לה פעם שבתור סמל בצבא אני רגיל לפקד על אנשים והיא צחקה ממני והודיעה לי שגם היא השתחררה כסמלת. כאילו שפקידה בדרגת סמלת בחיל האוויר, יכולה להשתוות לסמל בגולני. בינתיים התאספו סביבנו כמה אנשים, רובם בפיג'מות ומיעוטם בחלוקים כחולים. כולם הביטו בנו כאילו צפו בטלנובלה עסיסית. הייתי אדיש, אבל בטי שנאה סצנות וכעת היא לא רק כעסה, אלא גם הייתה נבוכה מאוד.

בינתיים הגיע הרופא, אדם מבוגר ושמנמן שלבש חלוק לבן ולא היה מרוצה מהמהומה שחוללתי. הוא נראה עייף וטרוד וראיתי מיד שאין לו סבלנות ובליבי הצדקתי אותו, הוא מטפל בענייני חיים ומות ואנחנו רבים על שטויות. "בטי, אם בעלך מתנגד לעבודה שלך כאן אני מעדיף שתעזבי." אמר בחריפות.

"אבל ד"ר ברנר," התרעם בחור צעיר, לבוש חלוק כחול, "היא באמצע המשמרת."

יורי ניתק את עצמו מהמשקוף עליו נשען בזמן שהתווכחנו וניגש אלינו, "אני אחליף אותה." אמר לצעיר הנרגש, "רק תראה לי מה לעשות."

בהיתי בו בפליאה. יורי מעולם לא התנדב לשום דבר. תראה מה זה בני אדם? אתה בטוח שאתה מכיר מישהו ופתאום הוא קופץ ומקלקל את כל הרושם שעשה עליך בעשרים השנה האחרונות.

זה לא כל כך יפה, אבל עלי להודות שחשתי הקלה עצומה להיות שוב בחוץ. בהוספיס ניסו לעשות הכל כדי לעודד את החולים, היו צבעים עליזים בכל מקום, אור שמש שטף את החדרים המאווררים והנקיים, והם לבשו פיז'מות שהביאו מהבית, אבל בכל זאת היה ריח של מוות במקום הזה. שיתפתי את בטי במחשבותיי והיא הנידה ראש במורת רוח, "זה לא נכון מקס, חלק מהחולים כן מצליחים להתאושש ולצאת משם, במיוחד עכשיו כשהמציאו את הקוקטייל, וחוץ מזה הרי בסופו של דבר בסוף כולנו מתים. מהרגע שאנחנו נולדים אנחנו נידונים למוות. לא?"

נו, זה בדיוק מה שהייתי צריך כדי להרגיש עוד יותר רע. כל זמן שנסעתי בתוך העיר שמרתי על שתיקה, מתרכז בנהיגה בתוך התנועה הקשה של מוצאי שבת, בטי שתקה גם כן.

רק כשעברנו מתחת לגשר פז ופנינו הביתה התחלתי לדבר, "למה הלכת לשם? מה יש לך לחפש בהוספיס לחולי איידס?"

בטי משכה בכתפיה במרדנות, "היה שם מטופל אחד שהיה זקוק לי."

כאב הראש שלי חזר ורקותיי החלו להלום, "את וקוליה, אתם מכירים מזמן?"

היא נאנחה עמוקות, "נפגשנו בהוספיס, אבל לא יכולתי לספר לך כי הבטחתי לקוליה שאני לא אגלה שהוא הומו. הוא נורא חשש מהתגובה שלך ושל שאר החברים." היא הצטחקה, "כמעט כמו שאתה חששת שהם יגלו שאתה חי עם ישראלית. נכון שזה מצחיק?"    

"מצחיק עד דמעות." עניתי בקול יבש. נזכרתי איך השתפכתי לפני קוליה והראיתי לו את התמונה של בטי. הוא העמיד פנים שהוא לא מכיר אותה ופחד לספר לי את האמת על עצמו, איזה מין חבר אני אם בחור טוב וחכם כמו קוליה פוחד ממני? ספרתי לבטי על השיחה שהייתה לי עם קוליה בפאב ואיך הוא לא אמר שהיא מוכרת לו.

"כן, אני יודעת, הוא סיפר לי על זה." אמרה בטי, והסמיקה קצת.

"אז איך הגעת בכלל לטפל בחולי איידס?" שאלתי בסקרנות.

בטי נעה בחוסר נוחות על הכיסא וידעתי מיד שהיא עומדת לשקר לי. "אה... מיקי הביא אותי." אמרה בקול קצת גבוה מידי ושוב הסמיקה כמו ילדה קטנה.

"את משקרת!" אמרתי בכעס, "מיקי בחיים לא ילך למקום כזה. הוא פוחד אפילו מבדיקת דם." בטי ניסתה להגיד משהו, אבל לא הנחתי לה. "לא חשוב, אל תספרי לי, אני לא רוצה לדעת!" הטחתי בזעם. היא השתתקה והביטה דרך החלון, מתעלמת ממני. נדמה לי שהיא בכתה קצת, אבל לא יכולתי לראות בחושך.

בבית מצאנו את הילדים ואת מיקי ולני. לירז שיחק עם איזה צעצוע רעשני, לא מוכר לי, שיר והילל ערכו את השולחן. כולם התנפלו עליה בטענות, דרישות ושאלות. בטי ידעה הכול - איפה חולצת המזל של הילל, ולאן נעלם ספר ההיסטוריה של אדם, מה מספר הטלפון של רופא השיניים של לני, ואפילו היכן נעלי ההתעמלות של מיקי שנמצאו, הפלא ופלא, זרוקים בחצר מתחת לשיחי הגדר החיה. היא שתקה בזעף כשלירז סירב לארוחת ערב מפני שאכל עם לני במקדונלד, משם הגיע הצעצוע הרעשני, והשכיבה אותו לישון. בינתיים הכינה לני חביתה וסלט וכולנו ישבנו לאכול. בטי נגסה ביס סמלי אחד בחביתה והחלה לריב עם לני על הארוחה במקדונלד. היא שנאה את החברה הזו, ששיחדה את הילדים בצעצועים זולים כדי שיאכלו אוכל לא כשר, שמנוני וחסר טעם. לני הסמיקה והתנצלה, הילד נורא רצה ולא היה לה מספיק כוח להתנגד.

"מה שהכי מרגיז אותי זה שניסית לסדר אותי כי חשבת שאני אחזור מאוחר!" צעקה בטי, מוציאה על לני המסכנה את כל העצבים שצברה במשך הימים האחרונים.

בגילי כבר הייתי צריך להיות יותר חכם ולא להתערב במריבה בין שתי נשים, אבל כמו שכל מי שמכיר אותי יודע, אני לא חכם. "עכשיו את מבינה כמה לא נעים לגלות שמשקרים לך." הטחתי בבטי.

כולם השפילו עיניים במבוכה. אפילו אדם העדיף לסתום את הפה. "אתה תסתום, שקרן אחד, לך בכלל אין זכות לדבר!" הדהימה אותי בטי בהתפרצות זעם, פרצה בבכי וברחה החוצה, מותירה אותנו אילמים מתדהמה.

כולם נעצו בי מבטים מוכיחים, אף אחד לא ניסה לטעון שבטי הגזימה ואני לא כזה ואדם אמר, "הכל באשמתך מקס, מאז שחזרתם מקפריסין בטי מתנהגת בצורה מוזרה וגם אתה. מה קרה לכם? בשביל מה הייתם צריכים להתחתן בכלל?"

הסברתי בקיצור את המצב עם לירז והם הנהנו בהבנה חוץ ממיקי שנע חסר מנוחה בכיסאו. "מה קורה מיקי?" שאלתי "יש לך משהו לספר לי?"

הוא קפץ מהכסא, "לא, שום דבר." שיקר באומללות וברח לחדרו.

יכולתי ללכת אחריו ולהוציא ממנו הכל, אבל העדפתי לדבר עם בטי. קמתי ויצאתי לחפש אותה, מותיר חביתה קרה ואכולה למחצה על הצלחת. קודם עליתי לחדר שלנו ובדקתי את לוח השנה. האיקס האדום האחרון סומן על לוח השנה ביום שיצאתי למילואים, מאז לא היו יותר סימנים, אולי היא שכחה?

המשכתי לחטט, פתחתי את המגרה של שולחן הלילה בצד של בטי. היו שם שתי מעטפות, על אחת היה הסמל של בית חולים רמב"ם ובתוכה היה מכתב הפניה לוועדה להפסקת הריון בשביל בטי גולדין הנמצאת בשבוע הרביעי להריון עם תאומים. הועדה תתכנס ביום חמישי בבוקר - כלומר בעוד שבעה ימים מעכשיו. אז יכול להיות שיורי בכל זאת מבין בנשים?

ריסנתי את הדחף לרוץ מיד לחפש אותה ולצעוק עליה, ובדקתי את המעטפה השנייה, מעטפה חומה גדולה עם כמה תצלומים שלי ושל רומן עם הזונה הקפריסאית. עכשיו הבנתי הכל. החזרתי את המעטפות למגרה, אספתי את כל האומץ שלי והלכתי לגן השעשועים.

כמו שחשבתי, מצאתי אותה יושבת בחבית, מקופלת בתנוחה עוברית, ידיה מחבקות את ברכיה, ודמעות זולגות על לחייה. לפני שעליתי ארצה ביקרתי אצל חבר אחד מהפלוגה שלנו. הוא לא נפצע, אבל מאז ההפצצה הראשונה נתקע במצב כזה, מקופל סביב עצמו, בוכה ושותק. הרופאים חששו שהוא יישאר ככה עד שימות מזקנה. הגוף נשאר שלם אבל המוח נשרט ללא תקנה והבחור המסכן יישאר מאושפז עד יומו האחרון. שנאתי לראות אותה ככה והידיעה שאני אשם קרעה אותי מבפנים. נשכבתי לצידה, מנסה לחבק ולחמם אותה. התמונות ששלח רומן בטח נורא הכאיבו לה. מי יודע כמה זמן היא סובלת בשתיקה ולא מעיזה לספר לי כלום? החלטתי לא להגיד כלום על מה שגיליתי במגרה שלה. היא תספר לי כשתרצה. הייתי נחוש בדעתי לא לאפשר לה לעשות הפלה. רציתי את התינוקות הללו, אבל רציתי שגם בטי תרצה אותם. בינתיים עלי לתת לה להרגיש מספיק נוח איתי כדי שתוכל לדבר על התמונות מרצונה החופשי. חיבקתי ונישקתי אותה כדי לנחם אותה, אבל כמו תמיד נסחפתי ונעשיתי נורא חרמן. להטתי כולי, אחרי הכל כבר לא זיינתי מעל לשבוע ובטי הייתה בזרועותיי, חמה ורכה, נמסה בתוך ידי. תמיד ידעתי שיום אחד נעשה את זה כאן, בחבית, שהתנענעה בעדינות כמו עריסה, מתאימה את עצמה לתנועותינו. לא התפשטנו לגמרי - היה עדיין קריר בתחילת מרץ - אבל העירום החלקי היה עוד יותר מגרה. גמרנו נורא מהר וכבר לא היה לנו קר. רק אז הצליחה בטי להרגיש מספיק נינוחה ולדבר איתי בצורה גלויה. "הבחור שמת הוא משה סיטון." אמרה, והביטה בי, מצפה לתגובתי.

נאנחתי, "הבן דוד שאנס אותך?" שאלתי.

בטי הנהנה בעצבנות, לחצתי את ידה בעידוד והיא המשיכה לדבר, "אחרי שעזבתי את הקיבוץ עברתי לגור בחיפה ושם נפגשנו שוב. הלכתי לסרט עם מיקי ופתאום הוא היה שם, שתי שורות מתחתנו, יושב עם כמה חברים, גם קוליה היה איתם. בהפסקה הוא ניגש אלי ודיבר איתי, זה היה באולם פנורמה, עמדנו ליד השירותים ואני החזקתי למיקי את היד כל כך חזק עד שכמעט תלשתי לו את האצבעות. הוא אמר לי מיד שהוא הומוסקסואל ושהוא חולה איידס, אמר שישלח לי מכתב וחזר לשבת עם החברים שלו. בסוף הסרט קוליה ניגש אלי, הציג את עצמו כחבר של משה, מסר לי מכתב ממנו וסיפר לי שמשה חלה באיידס בניו יורק וחזר לארץ כי הוא חשב שהוא גוסס. הוא התחיל לקבל טיפול בהוספיס והגיב יפה מאוד לקוקטייל. קוליה שאל אם אני רוצה לבוא לעבוד כמתנדבת עם חולי האיידס ואני הסכמתי, מיקי כמובן התחמק, הוא הודה שהוא פחדן שמתעלף ממראה דם. ככה התחילה ההיכרות שלי עם קוליה. משה הגיב טוב מאוד לקוקטיל ובמקום למות הוא הבריא ויצא מההוספיס. הוא חשב שנעבור לגור יחד ושאני אתפייס עם הורי, אבל לא רציתי לעשות את זה ולא העזתי להגיד לו את זה ולכן ברחתי לנשר ושם פגשתי אותך." הסבירה והחביאה את פניה בכתפי.

"מה היה כתוב במכתב של משה?"

בטי הסמיקה מאוד והחלה לגמגם. "זה היה מכתב התנצלות. מין הסבר למה שקרה אז, במכתב הוא ניסה להסביר לי למה הוא... הוא כתב שנראיתי אז כמו בן, רזה ובלי שדיים וירכיים."

"בן זונה." אמרתי בזעם, והייתי מוסיף עוד כמה קללות, אבל בטי השתיקה אותי והמשיכה לדבר.

"הוא רק... אנחנו לא... לא הייתה אף פעם חדירה. רק חיבוקים ו... אתה יודע, הוא גמר, אבל לא מחדירה, הוא היה מתגנב אחרי למקלחת ומתחכך בי מאחורה. לא כל כך הבנתי מה קורה, רק שאסור לי לדבר על זה ושזה נעים לי שמישהו מחבק אותי ואוהב אותי. לא סיפרתי כלום לאף אחד, אפילו לא לתהילה, היא הייתה שמנמונת ונשית, לכן הוא לא נגע בה, רק בי. הוא התנצל וביקש שאסלח לו כי הוא בעצמו היה ילד מבולבל שלא רצה לפגוע בי. חוץ מזה גם היינו לומדים יחד ומדברים ופשוט היינו חברים."

היא כבשה את פניה בידיה, "אני עוד מתגעגעת לחברות הזו. הוא דאג לי ותמיד רצה לדעת איפה אני ולאן אני הולכת. הרגשתי שאכפת לו ממני."

עכשיו ברור למה הזכרתי לבטי את העילוי שלה, האם בגלל זה היא בחרה בי? לא אהבתי את הרעיון הזה.

החלטנו שכבר קר ומאוחר והתחלנו ללכת חזרה. בטי המשיכה לדבר, "ההיריון היה תאונה שנבעה מחוסר מזל ומחוסר ניסיון. אחרי הפעם האחרונה שלנו הוא החליט שהוא חייב לעזוב, אבל פחד שבינתיים יחתנו אותי ויתגלה שאני לא בתולה, ויהיה סקנדל ובושה נוראית לי ולמשפחה. משה החליט שהפתרון היחיד הוא שאנחנו נתחתן. הוא עדיין לא הבין אז שהוא הומו והוא באמת חיבב אותי ורצה בטובתי. הוא לא הסביר לי את זה אז כי חשב שאני צעירה מידי. אם הוא היה יודע שאני בהריון הוא לא היה עוזב אותי."

צעירה מידי להבין, אבל לא צעירה מידי להיכנס להריון. חשבתי במרירות. לא יכולתי להבין את הסלחנות של בטי כלפי המשה הזה, הפדופיל הסוטה הזה ולא הצטערתי כלל על מותו.

"כשהיינו בקפריסין הוא שוב אושפז וכשחזרנו קוליה התחנן לפני שאבוא להיות איתו בימים האחרונים שלו. הוא היה כל כך חולה ו..." היא התרפקה עלי. "הסתבכתי עם כל כך הרבה שקרים בגללו, לא ספרתי לך שאני מכירה את קוליה ושאני עדיין בקשר עם משה ו... ו... שאני בהריון." חיבקתי אותה בחוזקה, מאושר על שהיה לי מספיק שכל לשתוק ולא להתנפל עליה כמו אידיוט.

"אני יודע." הודיתי, "ראיתי את המעטפה במגרה שלך וגם את התמונות שלי מקפריסין." הוספתי, מצפה לקבל את ההאשמות והנזיפות שהגיעו לי.

היא נשכה את שפתיה ושתקה, המשכנו ללכת בשתיקה עד שנשברתי, "ידעת שאת בהריון כשנסענו לקפריסין?" שאלתי בקול עדין, חושש מתגובתה.

הלב שלי קפץ משמחה כשהיא הסתובבה ונצמדה אלי, דוחפת יד קטנה וקרה מתחת לסוודר שלי. "חשדתי, אבל לא הייתי בטוחה. הלכתי לבדוק רק כשחזרנו. ליוויתי את תהילה לבית החולים ובאותה הזדמנות נבדקתי, למחרת הגיעו התמונות שלך. אתה חושב שרומן שלח אותם?"

"בטח." אמרתי במרירות, "בגלל זה את רוצה לעשות הפלה? זה העונש שלי? אולי תתני לי הזדמנות להגן על עצמי לפני ביצוע גזר הדין?"

היא התיישבה על המדרגות שהובילו לפתח הבית, והביטה בי בעיניים עגולות מפליאה, "על מה אתה מדבר? אתה לא שמח שאני פותרת את הבעיה בעצמי?"

הדם עלה לי לראש, זה היה ערב ארוך ומתיש והייתי הרוס מעייפות וממתח. פותרת את הבעיה, היה ביטוי מנומס לרצח של התינוקות שלי.

תפסתי בכתפיה וטלטלתי אותה, "על גופתי המתה תעשי הפלה!" צעקתי עליה, יודע תוך כדי כך שזו טעות, אבל לא מסוגל לעצור את עצמי. יותר מידי שנים פתרתי בעיות בצורה כזו, מפעיל כוח פיזי ואלימות במקום דיבורים.

"למה על גופתך? לא חסרות מיטות ברמב"ם." ענתה לי הצברית החוצפנית שלי בקרירות. "ולמה אתה חושב שאני עושה הפלה בגללך? אתה בכלל לא מבין אותי." אמרה והסתלקה הביתה, משאירה אותי נואש ומנסה להבין איך הכל השתבש בצורה כל כך נוראית? אהבתי אותה כל כך, עד היום הייתי מוכן להישבע שגם היא אוהבת אותי, איך הצלחתי לקלקל הכל?

***

התיישבתי על מדרגות הבית עיסיתי את רקותיי בכפות הידיים וניסיתי להתרכז, בטי קבלה וסת כשיצאתי למילואים, שבועיים אחר כך חזרתי ללוויה, רבתי איתה ואנסתי אותה ומיד אחר כך חזרתי ללבנון. אם בטי נכנסה להריון כשהייתי במילואים. היו שתי אפשרויות - או שהיא הרתה מגבר אחר, או שהיא בהריון מהפעם ההיא, שלא רציתי לחשוב עליה, אחרי הלוויה של סבתא. האם היא מבינה שבזכותה, ובזכות צבי שהסיע אותי לקרית שמונה, לא נהרגתי באסון המסוקים? כמו תמיד, מיקי הופיע בדיוק ברגע הנכון וכרך זרוע מנחמת על כתפי, "אתה רוצה את התינוקות האלו?" הנהנתי, כובש את דמעותיי.

הוא חיכך את לחיו בכתפי, "תצטרך להילחם בשבילם." אמר בפשטות. "תתעקש, אל תוותר. היא פוחדת, אתה צריך להיות חזק בשביל שניכם. בוא, היא במיטה."

"זה לא כל כך פשוט." נאנחתי, וספרתי לו בקיצור על רומן ועל ההרפתקה הקטנה שלי בקפריסין. על הנסיבות שבהן בטי נכנסה להריון לא העזתי לספר אפילו למיקי.

הוא צחק, "הוא לקח אותך לזונה, צילם אותך ושלח את התמונות לאשתך ואתה עוד קורא לו חבר? עם חברים כאלו לא צריך אויבים."

"מיקי אתה לא מבין. לא עשיתי כלום, לא עמד לי בכלל. נעשיתי אימפוטנט, לא פלא שהיא לא רוצה ילדים ממני."

הוא קם ומשך אותי אחריו. "אם תדבר איתה ותסביר לה הכל יהיה בסדר." התעקש.

בטי שכבה במיטה וישנה למרות מנורת הלילה שהייתה דלוקה לצידה. הספר שקראה נשמט מידיה ונפל על הרצפה. הרמתי אותו וכיביתי את המנורה, מקפיד לא להעיר אותה. פתחתי את המגרה ושבתי לעיין בתמונות שרומן שלח. הבטתי בתמונות, הן לא היו נועזות במיוחד והדבר הכי מרשיע בהן היה התאריך שנכתב בספרות ירוקות בצד כל תמונה - יום אחד בדיוק אחרי נישואינו. חוץ מזה הן נראו כמו סתם תמונות של שני גברים ובחורה אחת לבושים למחצה, יושבים בחדר במלון. אני צולמתי יושב על כורסה, לבוש מכנסיים בלבד, חזי חשוף ורגלי יחפות. הזונה שרומן הביא, צעירה מחומצנת לבלונד פלטינה, דקת גוף ומלאת חזה, מנסה להתרפק עלי. ידעתי למה הוא בחר דווקא אותה, זו הייתה פשרה בין ההעדפות שלי לבחורות מלאות, לבין המשיכה שלו לגופות נערים דקים ושריריים. נערים כמו הנער שהייתי. ברוב התמונות הזונה ורומן צחקו, מדושני עונג, ועל פני נראתה הבעה נבוכה, קצת אבודה. רק בתמונה אחת שבה היינו עדיין כולנו לבושים הוא הביט בי בעצב כאילו אכזבתי אותו איכשהו. כשהבנתי שרומן מתכנן שידור חוזר על מה שהיה פעם, קמתי ללכת. הוא ניסה לעצור אותי בכוח, התפתח מאבק, ושוב גיליתי שרומן עדיין חזק ממני. מזל שהנערה נבהלה מכל האלימות, זרקה את בגדי מבעד לחלון, פתחה את הדלת והניחה לי להימלט.

שרפתי את התמונות המרשיעות בפח האשפה שעמד בגינה למרות שידעתי היטב שיש לו עוד העתקים, אבל לא רציתי שבטי, או חס וחלילה לירז, יתקלו בהן. אין דבר שפחדתי ממנו יותר מאשר הסבר לבטי על טיב הקשר שלי עם רומן. אני עצמי פחדתי לחשוב על הנושא הזה.

בפעם הראשונה שנפגשנו במקלחת של הכלא הייתי כל כך צעיר ומבוהל, שמעתי שמועות איומות על אונס קבוצתי שנעשה באסירים חדשים וציפיתי שכל רגע תסתער עלי חבורה של אסירים מיוחמים. המבטים שנעצו בי האסירים הותיקים גרמו לי להבין מה מרגישות נערות שעוברות ברחוב, נתונות לסקירה של הגברים. בפעם הראשונה מאז קרתה התאונה עלה בדעתי שאולי היה חכם יותר מצידי להתאפק ולא לנסות לתקן את העולם באגרופי. התאונה הרי טויחה בין כה וכה, ואני, לא די שהוכיתי מכות נמרצות לפני המשפט הושלכתי לכלא ודרגת הקצין הטריה שלי נשללה ממני, שוב הייתי טוראי מושתן.

רומן בלט בין כל שאר האסירים בשערו הארוך מידי, שלא לפי התקנות, ובעיני התכלת הבורקות שלו. היו לו עיניים חודרות, כחולות כהות, והוא הביט בי במבט בוחן, גורם לי, בפעם בראשונה בחיי, להרגיש מבוכה בגלל גופי העירום ואז דחף את האסיר שעמד לידי במקלחת ותפס את מקומו. הלה היה גדול וחזק משנינו, ובכל זאת פינה את מקומו בהכנעה לרומן.

"קח את זה ילד," אמר בקול שקט ותרבותי, מגיש לי את הסבון שלו, "הסבון כאן יהרוס את העור היפה שלך." לקחתי ממנו את הסבון המשובח, שהיה טוב פי כמה מהסבון הצבאי הגס והזול.

"תודה המפקד." אמרתי, חוזר באופן אוטומטי לטירונות.

"טוראי רומן סובורוב, לשירותך." אמר ברשמיות מכופתרת שלא הלמה את המקלחת הצבאית המטונפת. רומן הביט על הגופות העירומים המהבילים שהקיפו אותנו, ואז חייך אלי, "נכון שזה מזכיר את הגיהינום של דנטה?" שאל, והביט הישר לתוך עיני. אחר כך הוא סיפר לי שההערה על דנטה הייתה מבחן. הוא רצה לבחון את השכלתי. "לא שזה היה משנה קוטק," כך הוא קרא לי כשהיינו לבד. "ברגע שראיתי את העיניים האפורות האלה ואת התחת היפה הזה, ידעתי שאני רוצה אותך." העובדה שהבנתי שהוא מתכוון לקומדיה האלוהית שכתב דנטה - המשורר האיטלקי - רק גרמה לו לרצות אותי יותר. אמרתי לעצמי שאני מסכים לעבור לחדר שלו, (אף סוהר לא התווכח איתו), כי אני פוחד ואין לי ברירה, אבל זה לא היה מדויק. היה דבר מה מהפנט בעיניים הכחולות הללו שגרמו לי לשתוק ולציית.

בימים הראשונים הוא היה סבלני ועדין, מתנהג כאילו הייתי בתולה צעירה ומבוהלת, מה שבאמת הייתי. מההתחלה הוא לקח על עצמו את תפקיד המורה שלי, מלמד אותי איך להסתדר בכלא, מי נגד מי, ואיך אפשר לחיות שם לא רע אם רק יודעים איך. רק אחרי כשבוע, כשכבר נרגעתי קצת והבנתי שאיש לא יגע בי לרעה כל זמן שאני תחת חסותו, הוא החל להיות נועז יותר. הייתי רק בן תשע עשרה והוא היה בן עשרים ושמונה, מבוגר יותר ממריה והרבה יותר מנוסה ממנה. רק הזיכרונות על גופה וריחה מנעו ממני לצאת מדעתי. המאבק הפנימי שלי בין העונג שחשתי ממגע ידיו ופיו ובין התחושה שלי שזה אסור ולא בסדר, גרם לו הנאה מיוחדת. רומן שנא את כל הדתות בצורה שווה ולא הסתיר את זה ממני, הוא נהנה לערער את אמונתי באלוהים הטוב והמיטיב ששומר על כל ילדיו.

"כמה נפלא, יהודי שקיבל חינוך נוצרי." אמר לי עוד בימים הראשונים שלנו יחד, כשהוא מחייך חיוך מרושע, וידו שליטפה את גבי מחליקה בין פלחי עכוזי. המחאות שלי, שנאמרו בשפה רפה ולא משכנעת ותמיד מאוחר מידי, הצחיקו אותו. "להשחית אותך קוטק, זה נעים כמעט כמו לזיין אותך." אמר בחיוך, אחרי שגרם לי לגמור בפעם השלישית באותו לילה. ככל שנהניתי יותר, כך נקרעתי יותר מבפנים בגלל הסתירה בין מה שידעתי שאני צריך לעשות ולהרגיש, ובין מה שבאמת עשיתי והרגשתי.

יום אחד הוא הותקף על ידי כמה קווקזים עצבניים, ואני עזרתי לו להלחם, מפתיע את עצמי במידת האלימות שגיליתי, ובנכונות שלי לסכן את עצמי כדי לעזור לו. אחרי הקרב הזה הפסקתי להיות כנוע וסירבתי לשכב על הבטן בצייתנות. רומן קיבל את היפוך התפקידים ברוח טובה, ורק מידי פעם היה מאלץ אותי להיות הפסיבי. בדרך כלל הוא ויתר לי, למרות שהיה חזק ממני ויכול היה, אם רצה, להתגבר עלי בקלות. הוא המשיך לאמן אותי בקרב מגע ובתכסיסי ג'ודו, ולימד אותי איך לתקוף עם סכין ואיך אפשר לחסל אדם במכה אחת במקום הנכון. בכלא הפכתי מסתם חייל טוב וצייתן לרוצח. גם חיצונית השתניתי. מנער צנום ועדין הפכתי לגבר שרירי וחזק. את תרגילי הכושר שלמדתי שם אני ממשיך לעשות עד היום. רומן שלט על חלק נכבד מסחר הסמים והמשקאות בכלא, ובתור החבר שלו היו לי שם חיים די נוחים, אבל שנאתי את זה. הרגשתי כמו זונה, כעסתי כל הזמן, על עצמי ועליו, ורק בגלל שהוא שמר עלי כמו נץ לא הפכתי למכור לסמים.

"אתה יודע לשתות קוטק, אבל מסמים תתרחק." הזהיר אותי עוד בהתחלה. "אם תהפוך למכור לסמים אני אתן אותך לגרוזינים שיקרעו לך את התחת ויציירו כתובות קעקע על כל העור הלבן והחלק שלך." הוא חייך כשאמר את זה, אבל ידעתי שהוא לא יהסס להעניש אותי כהוגן אם אהפוך למסומם. רומן היה סוחר סמים נבון שלא נגע בסחורה שלו. הוא ניחן בשליטה עצמית חזקה, לא אכל יותר מידי, לא שתה ולא זיין מהצד. רק כשזה נגע לי הוא איבד את האיפוק שלו, אף פעם לא הבנתי למה הוא פיתח אובססיה כזו כלפי. למרות שלא חסרו לו פיתויים הוא נשאר נאמן רק לי ובמשך הזמן התפתחה בינינו מין ברית ידידות מוזרה. הגנו אחד על הגב של השני, כמו שצריך לעשות בכלא. גיליתי שאני סומך עליו, ומניח לו לסמוך עלי, למרות שאם חשבתי על זה בצורה הגיונית, דבר שמיעטתי לעשות אז, עדיף היה שאהיה מת במקום להיות מה שהייתי.

סיפרתי לרומן מה עשיתי רק אחרי שחתמתי על טופס ההתנדבות לצאת לחזית תמורת קיצור העונש שלי. הוא שרק בתדהמה "קוטק, איזה אידיוט אתה! אני אבטל את זה תוך שנייה אם רק תגיד." אמר וניסה לחבק אותי.

סירבתי להניח לו לגעת בי. "אני עוזב לצ'צ'ניה ואני מקווה למות שם בקרב," אמרתי לו בכעס. הייתי שוב שתוי, אחרת לא הייתי מדבר בפתוס מטופש כזה, "עשית ממני זונה! אני שונא אותך! אני עוזב בעוד שלושה ימים."

פניו החווירו. "כל כך מהר." לחש, גורם לי לחוש נקיפות מצפון מוזרות.

"אל תיגע בי יותר. אף פעם אל תיגע בי יותר!" סיננתי לעברו, מגייס זעם ונבזות כדי להביס את החרטה שחשתי. "אם תרצה לזיין אותי שוב תצטרך להרוג אותי קודם!" לא התכוונתי לדברי, ואני חושב ששנינו ידענו את זה. רק רציתי שהוא יבין כמה אני מתעב את המצב שהוא הכניס אותי אליו. רומן הביט בי במבט ארוך ומהורהר ושתק. הוא יכול היה להיאבק בי ולהכניע אותי, אולי לא בקלות אבל הוא היה יכול לעשות את זה. לחילופין היה יכול לשלוח כמה מחבריו שהיו שמחים להתעלל בי, לאנוס אותי ואפילו להרוג אותי. במקום זה הוא הלך משם וחזר אחרי כמה שעות, רציני ונחוש. "גם אני חתמתי, נלחם יחד ואם צריך נמות יחד." אמר והושיט לי בפעם הראשונה בחיי סיגרית חשיש. זו הייתה ההצהרה הכי קרובה להצהרת אהבה ששמעתי אי פעם מפיו. כמו בטי, גם רומן לא האמין בדיבורים על אהבה. עישנו ביחד את הסיגריה ואני נרדמתי בחיקו וקמתי כשפני רטובות מדמעות. זו הייתה הפעם האחרונה בחיי שישנתי איתו.

רומן כיבד את דרישתי ומעולם לא נגע בי יותר, חוץ מאשר חיבוק חברי מידי פעם. הוא ויתר על ההכנסה הכספית היפה מאוד שהייתה לו בכלא מהעיסוק בסמים ושירת לצידי כטוראי פשוט. שומר על הגב שלי בגיהינום הקפוא של צ'צ'ניה הארורה, לעיתים בתפקיד מלאך מגן ולפעמים כשטן מדיח. בחופשות הוא לקח אותי לזונות ולימד אותי איך ליהנות ממין בשלושה, אלוהים אולי יסלח לי על זה יום אחד, אבל אני אף פעם לא אסלח לעצמי על הדברים המלוכלכים שעשינו לזונות הרעבות והמסכנות האלה. 

לא נהרגתי בחזית, אפילו לא נפצעתי. חזרתי יחד איתו למוסקבה, והוא אפילו גר איתי אצל סבא וסבתא כמה ימים, מקסים אותם בנימוסיו הטובים ובגרמנית המצוינת שבפיו. כשהתחלנו לטפל בעליה לארץ הוא נפרד ממני, מאופק כמו תמיד, בנשיקה ובלחיצת יד. הייתי בטוח שיותר לא אראה אותו לעולם. אפילו הודיתי לאלוהים שיצאתי מכל הסיפור הזה בשלום, פחות או יותר. כרגיל אצלו, אלוהים שוב עשה ממני צחוק ודפק אותי.

חזרתי למיטה ושכבתי על הצד, פני אליה. בטי שכבה כמה סנטימטר ממני, אבל לפי תחושתי הייתה רחוקה ממני כמו הירח. לא העזתי לגעת בגופה החמים והרך. הרגשתי מלוכלך, רומן טימא אותי עם הטינופת שלו. בטי קלטה אותו מיד וסלדה ממנו ממבט ראשון, איך יכולתי לתת לו לגעת בי? ולמה לעזאזל הורדתי את החולצה וחלצתי נעלים?

"מקס?" לחישה רכה בחושך עקרה אותי מהרהורי. היא דחפה ברך חמימה ועגולה אל בטני. "אתה ישן?" חיבקתי אותה בעדינות והיא נמסה לתוך חיבוקי, נלחצת אל אברי הזקוף ובלי הקדמות מיותרות מכניסה אותי לתוך החום הלח והלוהט שבין רגליה, גונחת חרש, מתפתלת מתחתי, מהדקת אותי אליה. זה היה נהדר, אם כי למרבה הצער שוב קצר מידי. גמרנו אחרי כמה דקות, רועדים ומתנשמים מהנאה. "חשבתי שאתה כבר לא רוצה אותי כי לחצתי עליך להתחתן." אמרה בטי, "אבל כשקיבלתי את התמונות הבנתי, הרגשת אשם?" פניה היו כבושים בחזי ושערה דגדג את סנטרי.

"כן, למרות שלא שכבתי איתה, לא הייתי צריך לתת לו לגרור אותי. סליחה בטי." אמרתי. היא החליקה על בטני מלטפת אותי בלטיפות עדינות ומרפרפות, גורמת לי לרעוד ולהתנשם. "אתה באמת רוצה שאני אשמור את ההיריון?" שאלה

"כן מאוד." עניתי, נלחץ אליה מתפלל שלא תפסיק. אברי החל להראות שוב סימני חיים ברורים ונעימים.

"אני חושבת שזה רעיון גרוע ואתה טיפש." פסקה בטי. ידה החליקה אל בין ירכי, נוגעת בעורי, מרגשת אותי, מעוררת אותי שוב. היא השכיבה אותי על גבי, והתיישבה עלי, גבה אלי, חופנת את אשכי ומשתמשת בי כדי לענג את עצמה, מתעלמת ממני ומתרכזת רק בתענוג שלה. הפכתי אותה אלי, מנסה לנשק אותה ולגעת בה, אבל היא גלשה מעלי והתהפכה על בטנה, מפנה אלי את ישבנה העגול. "בוא אלי," פקדה. "אני רוצה להרגיש אותך. תזיין אותי בכוח. תפסיק להתנהג כאילו שאני מזכוכית."

הפעם הקודמת שהיינו בתנוחה הזו לא הייתה זכורה לי כשעתי היפה ביותר, אבל אם זה מה שהיא רוצה... עשיתי כדבריה ושוב גמרנו יחד. בטי גנחה כשגמרה ונשכה את זרועי. היא אף פעם לא הייתה כל כך פראית ואף פעם לא חילקה לי פקודות בצורה כה בוטה. לא הייתי בטוח שאני אוהב את זה. "מה קרה לך היום חמודה?" ליטפתי את פניה, מנסה לנשק לה, אבל היא השתמטה ממני וצחקה ברשעות.

"תראה מה זה גברים? כל הזמן מתלוננים שאנחנו לא רוצות סקס, אבל כשאנחנו כן רוצות הם נבהלים." היא התיישבה בישיבה מזרחית מולי, לא טורחת לכסות את עצמה, מתעלמת מהמבט שנעצתי בין רגליה. "אתה מעדיף אותי עדינה וחמודה נכון? קשה לך לסבול שאני כזו פראית ותוקפנית. זה בגלל ההיריון, תהילה ספרה לי. זה יהיה ככה עד החודש החמישי בערך. גבי מכוסה כולו סימני נשיכות ושריטות. בהתחלה הוא נהנה, אבל עכשיו הוא כבר מבוהל."

נזכרתי שבזמן האחרון גבי באמת נראה קצת ירוד. "מה תהילה אמרה על ההיריון שלך?"

"היא נתנה לי סטירה כשאמרתי שאני רוצה הפלה." הודתה בטי.

"טוב מאוד, אני צריך לשלוח לה פרחים." אמרתי בשביעות רצון.

"היא הייתה מעדיפה ויברטור." צחקקה בטי ברשעות. "ההורמונים של ההיריון עושים אותנו חרמניות נורא. אתה בטוח שאתה מסוגל לעמוד בזה?"

היה משהו מרושע ולא מוכר בהתנהגות שלה. ליטפתי אותה ונרתעתי כשהיא נשכה אותי בכתפי. "בטי, די בבקשה." התחננתי.

"אני זרקתי למיקי את הנעלים מתחת לגדר החיה. הריח שלהם עצבן אותי." אמרה בטי פתאום בעליצות וצחקה כמו ילדה קטנה ומופרעת, ואז התהפכה על בטנה, דחפה רגל חמימה אל בין ירכי ונרדמה בפתאומיות, בעודה מחייכת.

התעוררתי בבוקר וניסיתי להיזכר אם בטי באמת התעוררה בארבע לפנות בוקר ו... אין לי מילים אחרות לתיאור מה שעשתה חוץ מאשר אונס. מבט אחד בראי על כתפי השרוטות והנשוכות החזיר אותי למציאות. כן, היא שכבה איתי עוד פעם הלילה ושוב התנהגה בפראות. העובדה שהייתי רדום למחצה ולא כל כך שיתפתי פעולה לא הפריעה לה כלל. אף בחורה שהכרתי לא התייחסה אלי ככה, לא ידעתי שנשים מסוגלות בכלל להתנהג בצורה כזו. אני בטוח שאם היה שם גבר אחר במקומי היא לא הייתה מהססת להזדיין איתו, בלי שום מחשבה עלי. מזל שעכשיו חורף ואף אחד לא יראה את הסימנים שהיא עשתה לי. אני חייב לדבר עם גבי, לא יכול להיות שגם תהילה הצנועה והביישנית מתנהגת ככה. בטי ישנה שנת ישרים, מותשת אחרי כל הפעילות הלילית שלה. גם אני הייתי עייף מאוד, במקום להתלבש נשכבתי על המיטה, מבטיח לעצמי לקום בעוד כמה דקות ושוב נרדמתי. בשש וחצי היא העירה אותי כשדחפה לי יד לתחתונים, פקדתי עליה להפסיק מיד והיא צחקה כמו מכשפה וניסתה להפשיט אותי. ברחתי למקלחת, התלבשתי במהירות ורצתי למטבח. צחוקה של בטי ליוה אותי כל הדרך למטה.

הגענו באיחור לעבודה, הייתי עייף ועצבני, בטי לעומתי נראתה פורחת ועליזה. חשבתי שנשים בהתחלת ההיריון מקיאות בבקרים, כנראה שטעיתי. כמו תמיד בימי ראשון הייתי מאוד עסוק ולא היה לי זמן לדבר איתה. בתשע וחצי, בשעת ארוחת הבוקר, שמתי לב שבטי לא הגיעה לאכול. רינה, הבחורה החדשה ששכרנו כדי לעזור לה במעבדות, אמרה שהיא מסדרת את המשלוח של גלופות הפלדה, ושהיא תגיע עוד מעט. גלופות המתכת שקלו המון, בדרך כלל עזרתי לבטי להכניס אותן למעבדה והיא הייתה מסדרת אותן בארון. החלפתי מבט עם שטרית, "אתה הכנסת את הגלופות למעבדה?" שאלתי.

"לא, עוד לא הספקתי." הוא ענה, "זה דחוף?"

"בטי עשתה את זה לבד." אמרה רינה בתמימות, "היא לא רצתה עזרה. היא אמרה שזה לא כל כך כבד." את המילים האחרונות שמעתי כבר מאחורי גבי כי זינקתי החוצה, מדלג על כל שתי מדרגות בחפזוני להגיע למטה. בטי עמדה בפתח המעבדה שלה, מחזיקה בידיה חבילה של חמש גלופות פלדה כבדות. לקחתי אותן מידיה ושטפתי אותה בצעקות ברוסית, רותח מכעס על ההתנהגות המטופשת שלה.

"באמת מקס," אמר צבי שנכנס באותו רגע מבחוץ, "אם בטי מרגישה שיש לה מספיק כוח להרים גלופות כל כך כבדות אז..."

הסתובבתי אליו, אוחז עדיין את החבילה הכבדה בידי, "היא בהריון!" אמרתי בזעם.

צבי השתתק, נדהם. בטי נעצה בשנינו מבטים רושפים ונכנסה למעבדה ואנחנו אחריה. היא התיישבה על הכסא שלה, שלבה ידיים ושתקה בעקשנות. הנחתי את הגלופות הכבדות במגרה והתיישבתי מותש על שרפרף העץ הקטן שעמד ליד הארון. צבי סקר אותנו בעניין וניסה להבין מה קורה.

"אם את בהריון חמודה." אמר בהיסוס לבטי, "אז אולי מקס צודק, אסור לך להרים דברים כל כך כבדים. באיזה חודש את?" בטי שתקה בסרבנות, ידעתי שעכשיו היא כועסת עוד יותר כי סיפרתי לצבי שהיא הרה. מזל שלא ידעה כל מה שצבי ידע עלינו. היא שנאה שאנשים אחרים התערבו לה בעסקים, בדרך כלל הסכמתי איתה, אבל הפעם לא הייתה לי ברירה.

"בטי נכנסה להריון בדיוק ביום של אסון המסוקים, כשבאתי מהמילואים ללוויה של סבתא שלי. אתה זוכר שהסעת אותי?" אמרתי, מביט בפניו של צבי שהאדימו קצת.

הוא זכר היטב את אותו היום וכמוני העדיף לשכוח אותו. גם בטי לא רצתה להיזכר במה שקרה אז, אבל התינוקות לא יניחו לה לשכוח את זה אף פעם. מה שעשתה הוכיח שהיא באמת לא רוצה ללדת את התינוקות שלנו. מהרגע הראשון שנודע לי על ההיריון לא חשבתי עליהם כעל עוברים, אלא כעל תינוקות. לא ידעתי איך הם יראו ומה יהיה המין שלהם, ידעתי רק שאני רוצה אותם ואוהב אותם. הייתי משוכנע שאם בטי תעשה הפלה - תרצח אותם, כמו שחשבתי על זה ביני לבין עצמי - היא תצטער על זה כל חייה. היה לי ברור שלא אוכל להמשיך לחיות איתה במקרה כזה, לא יותר ממה שיכולתי לחיות עם לאריסה אחרי שגיליתי שהיא מצטלמת לסרטי פורנו.

מרוב ייאוש התחלתי לחשוב על רעיונות טיפשיים, כמו לנעול אותה בחדר שלה עד שההיריון יהיה בשלב כל כך מתקדם שלא תוכל יותר לעשות הפלה, אבל ידעתי שזה לא מעשי, לא הייתי מסוגל לבצע דבר כזה. הייתי ממש מיואש, כל כך התמקדתי במטרה של שמירה על חיי התינוקות שלא ניסיתי בכלל לחשוב למה זה כל כך חשוב לי. ישבתי לרגליה, מביט בה בתחנונים, מנסה לשכנע אותה לא לרצוח את התינוקות שלנו. 'לשון רכה תשבר גרם' לימד אותי הילל, ובאמת, כבר מזמן גיליתי שאם אני הולך עם בטי ראש בראש היא נעשית עקשנית וסרבנית עוד יותר, ולעומת זאת תחנונים ומילים רכות משפיעות עליה כמו מחבת רותחת על חמאה. "חשבת שלא תוכלי להיכנס להריון והנה אלוהים עשה לך נס. לעשות הפלה זה כמו לתת לו יריקה בפרצוף." אמרתי לה. בשלב הזה הייתי כל כך נואש עד שהייתי מוכן אפילו לערב את אלוהים בעסק.

פניה של בטי איבדו את ההבעה העקשנית שהייתה עליהן והיא הושיטה יד ונגעה בעדינות בפני. התנועה הקטנה הזו הורידה לי טון שלם מהלב. "אולי תנסה לראות את זה מהצד שלי מקסים." היא אמרה בעדינות. "מה שאתה מבקש ממני זה להיכנס למאסר של עשרים שנה עם עבודת פרך." 

צבי חייך, "בעצם זה מאסר עולם." אמר ברכות.

הבטתי בו בכעס, "אתה לצידי או לצידה?"

הוא הרים את ידיו כנכנע, "אולי, אם תציע לה להתחתן אתך?" החלפתי מבט עם בטי שחייכה, חיוך קטן אמנם, אבל חיוך אמיתי.

"אנחנו כבר נשואים צבי, התחתנו כשנסענו לקפריסין." אמרה והחיוך שלה התרחב מעט.

הוא נאנח. "נו, חתונה אזרחית דווקא, הנוער בימינו. טוב, תסדרו את זה בפרטיות ואחר כך תבואו לספר לי מה החלטתם."

הוא פנה לצאת ובטי קמה ועצרה אותו. "אני מתכוונת לעזוב בכל מקרה צבי. אני רוצה להתחיל ללמוד באורנים. כבר דברתי עם רינה ובעוד שלושה חודשים היא תתחיל לעבוד משרה מלאה ואני אעזוב. עד אז היא כבר תהיה לגמרי בעניינים."

צבי נד לאות הן בראשו. "בסדר, אני מקווה שלפחות לברית תזמיני אותי. אם לא רקדתי בחתונה אז לפחות נרים כוס לחיי התינוק."

בטי לא יכלה שלא לחייך אליו, "התינוקות צבי. אני בהריון עם תאומים, זה כנראה משפחתי."

הוא נישק את לחיה, "מזל טוב." אמר בעליזות.

"צבי בבקשה אל תספר לאף אחד. אני לא בטוחה שאני רוצה ללדת אותם." היא נראתה אומללה ויפה מאוד וצבי ניצל את ההזדמנות ונישק אותה שוב, "בסדר," אמר, לחץ על כתפי בעידוד ויצא.

בטי ביקשה שאשב על כסא רגיל, "לא נוח לי שאתה יושב ככה למטה." אמרה.

"אני מוכן לכרוע על הברכיים רק כדי שתסכימי." אמרתי, כאילו בצחוק, אבל שנינו ידענו שאני רציני לגמרי.

"למה מקס? למה זה כל כך חשוב לך? אתה לא מבין שאם אני אלד את התינוקות האלה זה בעצם סוף הסיפור שלנו? שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. כל הכיף שיש לנו יחד יעלם."

"אבל יהיה לנו כיף אחר. כיף לגדל את הילדים שלנו ולהיות משפחה." התעקשתי.

בטי נאנחה, "לגדל משפחה זה מעט מאוד כיף והמון עבודה שנופלת ברובה על האישה."

"אני אעזור לך בטי, אני נשבע שאני אעשה הכל, כמו עם לירז."

היא צחקה בלגלוג. "אתה בקושי יודע לסדר את הכלים במדיח או לתלות כביסה. אין לך מושג איזה עבודה קשה זה לגדל ילדים. כל פעם שאימא חזרה מבית החולים עם תינוק היא נשכבה במיטה והפסיקה לתפקד ועם כל תינוק זה נעשה יותר קשה. אחרי התאומים היא שכבה במיטה שנה שלמה. אני ותהילה עשינו הכל לבד. אני לא רוצה יותר להיקבר בין החיתולים, אני רוצה ללמוד, לחיות, לא להיתקע עם תינוקות צרחניים."

"ובשביל זה את מוכנה אפילו להיות רוצחת!" צעקתי בכעס, מנסה להשתיק את הקול שאמר לי שגם היא צודקת ואני מתנהג באנוכיות, מנסה לכפות עליה משפחה שהיא לא רוצה בה.

היא לא כעסה כלל. הושיטה יד וליטפה את גב כף ידי בתנועה עדינה, "אני כל כך מצטערת, באמת חשבתי שלא אוכל יותר ללדת, אחרת הייתי נזהרת יותר. סליחה מקס." אמרה ופנתה ללכת.

נפלתי על הברכיים, חוסם את דרכה והתחננתי אליה, "בבקשה בטי, בבקשה, אל תעשי את זה. אני אעשה הכל. את תוכלי ללמוד ולעשות מה שתרצי. הכל ייפול עלי, אבל אל תעשי את זה, בבקשה."

בטי התיישבה שוב בעייפות. " אתה תעזוב אותי אם אני אעשה הפלה?"

השפלתי עיניים ושתקתי, מניח לה להבין לבד את התשובה. היא נאנחה שוב וחיככה את עיניה באגרופים, כמו ילדה קטנה. "לא ידעתי שאתה כל כך רוצה משפחה, חשבתי שאתה מרוצה מהמצב כמו שהוא, זו הייתה אחת הסיבות שהיה לי טוב אתך. לא הרגשתי שאני עושה לך עוול בזה שאני עקרה."

קמתי והתיישבתי לצידה ולקחתי את ידה הקטנה בידי. "גם אני חשבתי ככה, אבל ברגע שנודע לי שאת בהריון... אני רוצה לגדל יחד אתך תינוקות בטי. אני ממש רוצה את זה חמודה." הפצרתי בה. "אני יודע שאני לא מציאה גדולה ואני מבין את הסיבות שלך. אני לא מרוויח הרבה ואני לא בן אדם כל כך נחמד ואפילו ברית מילה לא עשיתי ו... את רוצה שאני אעשה ברית מילה? רק תגידי." היא חייכה, נגעה בעדינות בפני והמשיכה לשתוק.

"זה בגלל שאנסתי אותך?" שאלתי בלחש.

בטי הסמיקה ומשכה בכתפיה, "אולי, אני לא יודעת." אמרה והסיטה את מבטה מפני. הנושא של האונס שבצעתי בה היה טאבו אצלנו. שנינו התחמקנו מלדבר עליו, אבל מהתוצאות של מעשי לא נוכל עוד להתעלם. חיבקתי אותה, חושב על עוד דברים שאוכל להגיד כדי להגיע אליה ולשבור את עקשנותה. "את פוחדת שגם את, כמו אימא שלך תשכבי במיטה ולא תוכלי לטפל בתינוקות?" הבנתי לפתע בהבזק אינטואיציה.

בטי הנהנה, עיניה הבריקו מדמעות ואני ידעתי שהיא שותקת כדי לא להתחיל לבכות. איזה מטומטם אני, כל ניסיונות השכנוע שלי רק העלו עוד סיבות להפלה. חיבקתי אותה, ממתין שתירגע והתפללתי בשקט לאלוהים שהיא בכל זאת תסכים. כמו תמיד, אלוהים לא נענה לתפילותיי, אבל לשם שינוי לא אכזב אותי לגמרי. "אני יודעת שאני עומדת להפסיד אותך בכל מקרה." אמרה בטי אחרי שנרגעה. "אתה תתחיל לבגוד בי אחרי החודש השביעי בערך, וקרוב לודאי שתשבר ותעזוב אותי עוד לפני שהילדים יהיו בני שלוש." ניסיתי למחות, אבל היא עצרה בעדי, "אני בטוחה שתמשיך לטפל בילדים ותשלם לי מזונות והכל, אבל לא תמשיך להיות המאהב שלי כמו עכשיו. זה הולך להיגמר ככה או ככה."

היא דחפה אותי הצידה והפכה אלי את גבה. "תן לי עוד כמה ימים לחשוב על זה, אני אתן לך תשובה ביום חמישי בבוקר. עכשיו לך מכאן." הדפה אותי החוצה. 

"מה קורה לך בטי? למה את ומקס כל כך מצוברחים? יש סיכוי שתיפרדו?"

בטי מחייכת חיוך חיוור, "בסוף כולם נפרדים לני. את הרי יודעת את זה."

לני שולפת את מצלמתה ומתחילה להבזיק מול פניה של בטי. היא מתעצבנת, "די כבר לני, לפחות לא בעבודה, מספיק." בטי מנסה לא לבכות ולני מסלקת את המצלמה ומחבקת אותה, "מה קרה מתוקה? את כל כך עצובה, מי מת?"

בטי מתחילה לצחוק צחוק עגום ומותש, "הבן דוד שלי משה מת. הוא מת מאיידס, הוא היה הומו והמשפחה לא רוצה לקבור אותו. הלוויה שלו תהיה היום בחיפה והם לא ישבו עליו שבעה. מזל שהחברים שלו מטפלים בכל, נתתי להם כסף למצבה."

לני מתבוננת בה בפליאה. "מאיפה היה לך כסף?"

"סבתא של מקס הורישה לי כסף וגם תכשיטים."

לני מתיישבת על הכסא בוהה בה בתימהון, "ומה מקס אומר?"

בטי מושכת כתפיים. "לא אכפת לו, הוא מרוצה. את התכשיטים הוא רצה לתת לי בין כה וכה, ולא אכפת לו מהכסף."

לני מנידה ראש בפליאה, "מוזר, אולי הוא לא כזה גרוע. אולי תתחתני איתו?" בטי שוב צוחקת ולני מסתלקת משם נבוכה. 

כשחזרנו הביתה כבר חיכו לנו שם תהילה וגבי וסביבם ישבו כל בני הבית, כולל שיר. כולם נעצו בנו מבטים. תהילה קמה והודיעה בקול מתוח שבטי בהריון והיא רוצה לעשות הפלה ומה דעתכם?

בטי התפוצצה מכעס והתנפלה על אחותה ביידיש, כשאדם והילל ניסו להתערב גם הם חטפו על הראש. כל הבנות, כולל לני ושיר, הסתלקו לדירה של לני והותירו אותנו עם הוראה מעורפלת להכין ארוחת ערב ולהביא את הילד מהצהרון.

השארתי את התאומים במטבח, מנסים להכין סלט, ולקחתי את גבי לצהרון של לירז. "אתה בטח כועס עלי שלא ריסנתי את אשתי ונתתי לה להתערב." אמר גבי במבוכה.

צחקתי, "לא גבי, אני כבר יודע עם מי יש לי עסק. איך אתה שורד את הלילות איתה?"

הוא הסמיק והשפיל את עיניו. "היא בחודש הרביעי, זה כבר מתחיל להירגע, אבל היו לי כמה שבועות קשים. בהתחלה זה היה נהדר, אבל יש גבול לכל דבר, ואיך אתה מרגיש?"

פתחתי את החולצה והראיתי לו את הסימנים שבטי השאירה עלי, "ככה זה יהיה כל לילה?"

הוא הנהן, "תחזיק מעמד."

הגענו לצהרון שבו הילדים שוהים עד חמש אחר הצהרים. לירז התרגש מאוד מביקורו של גבי והתעקש לעשות לו סיור ואחר כך לקח אותו לשחק בגן השעשועים. ישבנו על הספסל בעוד לירז משחק עם כמה חברים, עולה ויורד בסולמות העץ, צוחק בהתרגשות ומפחיד את גבי בתעלוליו. "אני מקווה שתהיה לי בת." הודה גבי, "מה אתה רוצה?"

משכתי בכתפי וסיפרתי לו שבטי לא רוצה ללדת והוא נאנח. "אני לא יכול להאמין, זה פשוט לא יעלה על הדעת..." אמר בהתרגשות, אבל השתתק כשלירז החליט שעלינו לחזור הביתה.

אכלנו יחד ארוחת ערב. בטי הייתה אומללה, הילד היה מתוח וחרד, שאר בני הבית היו מודאגים, והכל היה באשמתי. לא הייתי צריך ללחוץ עליה ככה. כאב לי לראות כמה היא עצובה. התיישבתי לידה ולקחתי את ידה הקטנה והקרה בידי.

היא ישבה קפואה, בוהה נכחה ופניה אטומות לגמרי. התחלתי להבין שאם אמשיך ללחוץ עליה אני אפסיד אותה.

היא סלחה לי על המון דברים, אבל הפעם הגזמתי. מאיפה לקחתי את החוצפה לדרוש ממנה לשעבד את כל החיים שלה לטיפול בילדים שלי. ומה בקשר לכאבים של הלידה? אני פחדתי לעבור ברית מילה ואילו היא תאלץ לעבור לידה, דבר כואב הרבה יותר, נישקתי את ידה הקטנה והיא משכה את ידה ושלבה את זרועותיה על חזה בלי להביט בי. הרגשתי ממש רע והצטערתי שהתחלתי עם כל העסק הזה. כשגמרנו לאכול התחלתי לפנות את הכלים, מנסה לעזור לבטי ומצליח, כמו תמיד, להסתבך לה בין הרגלים ולהפריע. אחרי שהשולחן הגדול בפינת האוכל נוקה מהכלים ומשיירי האוכל פרשה בטי מפה ובקשה מכולם לשבת סביב, "מאחר ואחותי היקרה החליטה לספר לכולכם כדאי שנעשה ישיבה וכל אחד יגיד מה הוא חושב."

לירז דיבר ראשון, "תינוקות הם בכיינים ומגעילים. הם מסריחים ולא יודעים כלום. אני לא רוצה תינוקות בבית." הודיע בתקיפות והלך לצפות בתוכנית החביבה עליו בטלוויזיה.

אדם משך בכתפיו. "גם ככה יש בעולם התפוצצות אוכלוסייה, מי צריך עוד פיות להאכיל? תיפטרי מהם." הורה לה ושקע בכורסא החביבה עליו עם ספר.

מיקי נע בחוסר נוחות בכיסאו, "אין לי זכות להגיד לך מה לעשות בטי, תעשי מה שאת רוצה, ואל תתני לאף אחד להכריח אותך. אלה החיים שלך בלבד." אמר, נבוך למראה פני הזועמות. כמו שחשבתי, ברגע האמת, מיקי ידידי הוותיק, היה בצד של בטי לא שלי.

לני נעצה בי מבט זועם. "אל תתני לו להלחיץ אותך בטי. תלדי רק אם את רוצה."

שיר התפרצה לתוך דבריה, "אתם באמת נשואים? למה עשיתם מזה סוד? זה נהדר שאת בהריון, אני מתה על תינוקות! אנחנו נעזור לך לגדל אותם, נכון הילל?"

הוא חייך ולחץ את ידה, "אלוהים בירך אתכם בתאומים. אני לא מבין למה את מתלבטת."

אדם גנח ממקומו שבכורסא וגלגל עיניים. "שמן זית זך." אמר בלגלוג.

"שתוק טמבל!" צעקה עליו תהילה, וגבי הניח את ידו על כתפה וניסה להרגיע אותה.

הדיון התרבותי הדרדר לויכוח רעשני, כל אחד אמר את דעתו ולא הקשיב לאחרים, ורק אני ובטי שתקנו וחיכינו שהם ילכו כבר ויעזבו אותנו לבד.

"אדם מה נעשה? איך אפשר לשכנע את בת-אל לא לעשות הפלה? אולי נתקשר להורים?"

אדם מרים את ראשו מהספר, "למה צריך לשכנע אותה? ברור שזה פנצ'ר. מה שמפליא אותי זה למה מקס רוצה להשריץ תינוקות? חשבתי שהוא הראשון שיגרור אותה לעשות הפלה. אני די מאוכזב ממנו."

הילל תולש מידו את "כוכבים בחוץ" של אלתרמן. "שתוק אידיוט, דווקא מקס הפתיע אותי לטובה. כשרק ראיתי אותו חשבתי שהוא איזה גוי שיכור שבת-אל חיה איתו כדי להרגיז את ההורים, אבל הוא התגלה כמענטש אמיתי."

אדם לוקח שוב את ספרו, "אם אתה אומר, לדעתי הוא אידיוט, אני לא מבין למה הוא מאוהב בפרה הזו, טוב, כל אחד וטעמו."

הילל מתרתח. "הפרה הזו היא אחותך הגדולה, שמשקיעה המון זמן ומאמץ כדי לטפל בנו, היא זקוקה לעצה ולתמיכה, ולא לציניות המעושה שלך."

אדם עוצם את עיניו ושותק, מכורבל בכורסתו, מתעלם מאחיו. "אתה יודע שרק בזכותה אבא עזב את מאה שערים. אם לא היא היינו עכשיו באיזה ישיבה שחורה ואתה...  החיים שלך היו הרבה יותר קשים. אולי אפילו היית חוטף מכות רצח ממשמרות הצניעות. "

אדם פוקח את עיניו ומביט בתאום שלו בחיוך נבזי, "ואותך היו משדכים לאיזה עקומה מכוערת ממשפחה אשכנזית מיוחסת, ושיר שלך הייתה מתנשקת ומתמזמזת עם איזה מרוקאי עם זין גדול."

הילל מסתער עליו ושניהם מתגלגלים על הרצפה, מכים ובועטים זה בזה עד שמיקי מתערב ומפריד. "מה קורה אתכם? תפסיקו, מופרעים!" הוא צורח.

אדם חוטף את ספרו ומסתלק והילל נשאר לשבת על הרצפה רועד מכעס ומתסכול. "אם הוא לא היה אחי התאום מיקי הייתי...  הייתי שונא אותו!" הוא אומר בזעם.

מיקי מושיט יד ועוזר לו לקום. "אני חושב להתקשר להורי ולספר להם על ההיריון שלה, אולי הם יצליחו לשכנע אותה."

מיקי מניד ראש בגינוי, "לא, אל תעשה את זה הילל. בטי לא דברה עם ההורים שלכם כבר שנים. היא עדיין לא סלחה להם."

"אבל הם השתנו, הם נעשו יותר חופשיים, הם נותנים לכל ילד ללכת בכיוון שלו. עמנואל התחתן עם בחורה חילונית והם חיים במושב, מגדלים פלפלים אדומים בחממות. אבא רקד בחתונה שלהם ולא אמר מילה על זה שהכלה לבשה שמלה כמעט שקופה עם כתפיות."

מיקי מלטף את כתפו של הנער הנרגש. "כן, אבל זה קרה רק אחרי שהיא עזבה. בשבילה הם האנשים שגזלו ממנה את הילדות וקשה לה להתגבר על זה."

הילל משתתק, "עכשיו אני כבר לא יודע כלום." הוא מסתלק ומשאיר את מיקי העצוב לבד.

היום הבא - יום שני, היה גרוע באותה מידה. בלילה בטי העירה אותי כל שעתיים, נושכת ושורטת אותי, מתנהגת כמו גבר חסר התחשבות שנמצא עם זונה. למה נכנעתי לה? גם כי לא הייתה לי ברירה וגם כי זה היה נעים, חוץ מהנשיכות שכבר התחילו להיות מוגזמות.

בפעם הרביעית נשברתי והפעלתי כוח. "מספיק בטי, די עם זה. אני לא רוצה יותר ואם תנשכי אותי שוב אני מדביק לך מסקינטייפ על הפה." היא צחקה את הצחוק החדש והמרושע שלה.

"בסדר, בלי נשיכות, פחדן שכמוך." הייתי עייף מכדי להתווכח.

"רוצה לדעת למה סלחתי למשה?" שאלה פתאום, מעירה אותי שוב. הנהנתי בראשי מותש מכדי לדבר, "בלילה ההוא של אסון המסוקים נדרתי נדר. נדרתי שאם אתה תינצל אני אשתנה."

"איך תשתני? תתחילי להתנהג כמו גבר? תציעי לי נישואים ואחר כך תאנסי אותי כל לילה?"

"מצחיק מאוד." דחפה בטי את ברכיה אל בין רגלי, "אי אפשר לאנוס גבר, כולם יודעים את זה."

"אפשר אם יודעים לאן לדחוף את הידיים." רטנתי ולמוד ניסיון שמתי יד על פיה מחשש ששוב אחטוף נשיכה.

"אם הייתי יודעת שאתה כזה תינוק בכיין הייתי קונה בקפריסין ויברטור ולא ארנק עור." עקצה אותי בטי וכרסמה את אצבעותיי שנותרו על פיה, מוכנות לחסום אותו. "החלטתי שאני אסלח לכולם, לכל מי שפגע בי והעליב אותי והכאיב לי." המשיכה בוידויה, "אני נוטרת טינה וקשה לי לסלוח בלב שלם. זה החיסרון שלי."

"על מי חשבת? למי החלטת לסלוח?" חקרתי, אדם שעושה עסקאות עם אלוהים הוא לא אתאיסט גמור כפי שבטי התיימרה להיות.

"קודם כל החלטתי לסלוח למשה, מזל שהספקתי לפני שהוא מת. אחר כך רציתי לדבר עם יובל ועם וקסמן, שני האקסים שלי."

"שכבת איתם פעם?" שאלתי, בהבזק חריף של קנאה.

"לא. וקסמן ואני אף פעם לא היינו לבד. אני חושבת שהוא פחד להיות איתי לבד. קוראים לזה פחד מאינטימיות, או משהו כזה." בטי נפנפה אותו בתנועת יד קלילה והמשיכה למספר שתיים שלה, "ויובל לא ידע איך לנשק אותי כמו שצריך, לא די שהנשיקות שלו היו מגעילות, אחר כך הוא גם... אתה יודע..." היא הסמיקה ולא פירשה יותר.

לא חקרתי אותה יותר, לדעתי שני המחזרים שלה היו עלובי נפש מטופשים. הקיבוצניק היה ילד דביל, ואילו וקסמן היה חזיר וסוטה מין. "נו, ודיברת איתם?" שאלתי.

"דברתי עם יובל, הוא נשוי ויש לו ילד, והוא עדיין גר בקיבוץ. הוא מאוד שמח לשמוע ממני ובכלל לא הבין על מה אני מדברת, כאילו שאף פעם לא קרה בינינו כלום. איזה מזל שלא התחתנתי איתו, הוא טמבל." הסכמתי איתה במאה אחוז, אבל למוד ניסיון המשכתי לשתוק.

"עם וסקמן לא הצלחתי לדבר. הוא  עזב את הארץ, גר עכשיו בניו יורק," ספרה בטי, "אחותו אמרה לי שהוא מתנסה במיניות אלטרנטיבית. התביישתי לשאול, למה היא מתכוונת לדעתך?" 

נאנחתי, נמאס לי מהניסוחים המכובסים האלו ואחרי מה שעשינו במיטה לא היה טעם לדבר כמו איזה ג'נטלמן יפה נפש. "הוקסמן שלך אוכל בתחת במועדוני המין של ניו - יורק. רק שיזהר מאיידס, אחרת הוא יגמור כמו העילוי."

"למה אתה מדבר בצורה גועלית?" מחתה בטי והתרחקה מחיבוקי.

"כי זו האמת." הטחתי. "אין לך מזל בטי, פעמיים נכנסת להריון לא רצוי בגלל אונס. את דפוקה עוד יותר ממני."

היא פרצה בבכי, והלכה לשבת על אדן החלון. זה היה עוד שינוי שחל בה אחרי שהרתה, היא התחילה לבכות בקלות מכל שטות. הייתי צריך לנסות לפייס אותה ולנחם אותה, אבל הייתי עייף מידי ונרדמתי.

הוא לא אוהב אותי. כל הזמן ניסיתי להתחמק מהעובדה הזו, אבל זה נכון. הוא אמנם התחתן איתי מאהבה, אבל מאהבה לילד, לא אלי. רק הילד מעורר בו רוך, סבלנות, אמפתיה, אני לא.

אני עוברת במוחי על כל ההיסטוריה של היחסים שלנו ואני רואה שם הרבה סקס נהדר, אולי אני חושבת ככה כי אין לי ניסיון עם אחרים, אבל לדעתי זה נהדר! מה עוד אני רואה? הרגל ונוחיות, הוא, כמו כל הגברים, עבד להרגלים שלו שונא שינויים ואוהב את הבישול שלי. הדרך ללב הגבר באמת עוברת דרך קיבתו, מה עוד? פחד מבדידות, רצון לא לישון לבד, רצון במשפחה תוצרת הארץ, וכמובן אישה צייתנית ונוחה.

והקנאה שלו? איך את מסבירה אותה? רכושנות, כמו ילד שיש לו המון צעצועים זנוחים ובכל זאת לא יוותר על אף אחד, רק כי הם שלו. זו האהבה שלהם, יצר ההתרבות, גאוות הקניין וזהו!

מתי יפסיק להיות לי אכפת אם הוא מחייך אלי או מזעיף פנים? וההפלה? האם אני מסוגלת לעשות את זה שוב? כנראה שלא.