קוראים

יום שני, 25 בדצמבר 2017

7. חורף

אחרי לילה כזה לא פלא שכל היום עבר עלינו בשתיקה מתוחה. התעלמנו זה מזו, עובדים בחריצות, מנסים לשקוע בעבודה ולא לחשוב. התעלמתי מהכאב שחשתי כל פעם שבטי עברה לידי והסבה את מבטיה ממני ולא שמתי לב לשטרית שגם לו היה שבוע קשה - הוא קיבל צו מילואים ראשון אחרי השחרור, ונפרד מהחברה שהייתה לו בשבועות האחרונים – לא פלא שהוא היה עצבני וחסר סבלנות, ואני עצבנתי אותו עוד יותר מהרגיל.

אם היינו הולכים הביתה בארבע, כמו תמיד, לא היה קורה כלום, אבל צבי ביקש ממני להישאר עוד חצי שעה כי המשלוח של הצבעים מאחר להגיע, ובטי נשארה גם כן, כי אני הייתי ההסעה שלה הביתה. התאומים הבטיחו לקחת את לירז מהצהרון, ולני נסעה לחיפה להיפגש עם חברה. קיוויתי שנהיה כמה דקות לבד, אבל רונן לא הלך הביתה אלא התמהמה והתעכב במקלחת עוד ועוד. עמדתי ליד המקלחת, חצי גוף ערום, והתעצבנתי עליו, שוכח לגמרי שהחלטתי לא לתת לאף אחד לראות אותי עם כל הסימנים שבטי עשתה עלי.

"עוף כבר הביתה שטרית!" צעקתי אחרי כמה דקות של ציפייה.

"שתוק! אין לך זכות להגיד לי מה לעשות!" צעק שטרית חזרה, עצבני לא פחות ממני, ויצא החוצה. עיניו התעגלו כשראה את הסימנים על כתפי.

"מה זה? מה עשית לבטי!" צעק וחבט בי. אופייני לשטרית, הסתום הזה, לקפוץ מיד ולהאשים אותי. למרות שאני זה שהיה שרוט וחבול הוא החליט מיד שזו אשמתי ובטי היא זו שנפגעה.

"מאין לך שזה קשור בכלל לבטי?" התגריתי בו, "יש עוד בחורות בעולם." זו הייתה טעות, שטרית לא התגבר על החולשה שלו לבטי ולא סלח לי אף פעם על זה שלקחתי לו אותה.

"בן זונה, רוסי מניאק, נאצי  מסריח!" הטיח בי והתנפל עלי.

לא התרגשתי עד שהוא שלף סכין מתקפלת, גם עם הסכין הייתי מתגבר עליו אבל בטי שיצאה מהמעבדה לשמע הרעש שהקמנו, לא ידעה את זה. במקום לעמוד בצד ולצרוח, כמו כל אישה נורמאלית, היא נכנסה באמצע וניסתה להפריד. לא הייתה לי ברירה, במקום לחמוק מהסכין הייתי חייב להפיל את עצמי עליה כדי שבטי לא תפגע, אחרת רונן הטמבל, שזו בטח הייתה הפעם הראשונה שלו להחזיק סכין ביד, היה פוגע בה מרוב בהלה. חשתי את הסכין חותכת את השרירים במותן הימנית שלי, שמעתי את בטי צועקת, ואחר כך הכל נעלם בתוך ענן שחור. 

מה עוד צריך? פעמים בחודש אחד הוא כמעט מת לי, אני חייבת לקיים את הנדר. שיחה עם שני שמוקים שרצו לזיין אותי בלי הצלחה וכעת הם לא זוכרים מי אני, לא נחשבת. מי שאני צריכה להתפייס איתו זה אבא, וגם עם אימא צריך לדבר. וכמובן ורד, גנבתי לה את הילד. בטח יש לה משפחה, יש אנשים שיודעים מי האבא של לירז, צריך לטפל בזה לפני שיקרו דברים עוד יותר גרועים. 

הרגשתי את נוכחותו של אבא עוד לפני שפתחתי את עיני. ידו הגדולה והמחוספסת נגעה בפני, מלטפת את לחיי. שוב חזרתי להיות ילד חולה, לוהט מחום. כשפתחתי את עיני ראיתי הכל מטושטש, כאילו הייתי מתחת למים, לפי זה ידעתי מיד שיש לי חום גבוה.

"למה אתה עצוב פפה?" שאלתי בלחש, מרגיש שעכשיו לילה וכולם ישנים. כמו ילד טוב לא רציתי להעיר אף אחד. אבא ניסה לחייך אלי, אבל עיניו היו עצובות. הריח של בית החולים הזכיר לי שמארק ואימא מתו וגם סבא וסבתא מתים כבר. רק אני ואבא נשארנו, חשבתי בבהלה ואז נזכרתי בבטי ובתינוקות שלי. ניסיתי להתרומם, מבוהל פתאום, "איפה בטי? לחשתי, "באיזה בית חולים אני? מה קרה?"

אבא דחף אותי בעדינות חזרה למיטה. הכל התערפל מול עיני, אף פעם לא הייתי כל כך שיכור או מסומם, מעניין למה שום דבר לא כואב לי? הייתה המחשבה האחרונה שחלפה במוחי לפני ששוב צללתי לאפלה.

התעוררתי שוב אחרי כמה שעות ומיד הייתי צלול לגמרי. זכרתי שרונן שטרית דקר אותי אחרי מריבה מטופשת, שבטי כמעט נפגעה ולפי המראה הים שנשקף אלי מהחלון הבנתי מיד שאני בבית חולים רמב"ם.

אבא נכנס לחדר וחייך אלי, "איך אתה מרגיש עכשיו?" הוא נראה עייף, אבל כבר לא היה עצוב.

"איפה בטי?" שאלתי מיד, "היא בסדר?"

אבא התיישב על המיטה ואחז בידי. "היא בסדר גמור. השוטרים מדברים איתה." הוא סיפר לי שבית החולים דיווח על פציעתי למשטרה מיד כשהגעתי, שהייתי מחוסר הכרה ומסומם מתרופות במשך כל הלילה, ושהיה לי מזל שלא נהרגתי ולא נפצעתי בצורה חמורה יותר.

אז עוד לא ידעתי שבמשך כל זמן שהותי בבית החולים אשמע את כולם אומרים לי את זה שוב ושוב, כל פעם בניסוח אחר - היה לך מזל שלא נהרגת, שלא איבדת כליה, שלא נפצעת בצורה יותר רצינית. - עד שיצאתי משם כבר נמאס לי לשמוע את זה, אבל בפעם הראשונה ששמעתי כמה מזל היה לי שמחתי. "רונן ובטי באו אתך לבית החולים באמבולנס בדיוק כשגמרתי את המשמרת. אתה היית באלונקה, חסר הכרה וחיוור כמו מת והם היו מרוחים בדם. בטי רעדה והבחור השני בכה כמו תינוק." הוא נד בראשו, "אני זקן מידי לדברים כאלה מקסים." אמר בעצב.

הרגשתי כאילו עשיתי תעלול טיפשי וגרמתי לו צער מיותר. מלא חרטה לחצתי את ידו הגדולה והחמה, מאושר שהוא נמצא לידי והוא אבא שלי.

אחות צעירונת ונמרצת התפרצה לחדר, דחפה לי מדחום לפה והחלה לנער את השמיכות ולסדר את הסדינים. היא שוחחה עם אבא ברוסית כאילו היה מכר ותיק שלה, וליטפה את ראשי כשהוציאה את המדחום מפי. היה לי קצת חום והתחלתי להרגיש את הכאב של הדקירה. השפעת הסמים פגה ושוב חזרתי לעצמי, הייתי מודאג בגלל בטי, בגלל רונן, ובגלל שהייתי אמור להיות עכשיו בעבודה ולא לשכב במיטה.

האחות יצאה ובטי נכנסה, מנסה לחייך לעברי חיוך מעודד, היא נשקה לי וחיבקה את אבא. היו שקעים כהים מתחת לעיניה היפות ופניה היו עייפות. כשאחזתי בידיה חשתי שהן קרות. היא לבשה בגדים שונים מאלו שזכרתי מאתמול, מישהו הביא לה בגדים להחלפה.

היא נאנחה, משפשפת את לחייה בפני הלא מגולחות, "חשבנו שאתה הולך למות," אמרה בקול רועד. "גם רונן מאושפז כאן, הרופא אומר שהוא בהלם וצריך להשגיח עליו." היא לחצה את כף ידי אל פניה הקרים, מדברת בקול איטי וברור כאילו חששה שלא אבין, "הסברתי לשוטרים שזו הייתה תאונה טיפשית ושאתם סתם השתעשעתם עם הסכין, אבל הם לא מאמינים לי." היא הביטה הישר בעיני, מנסה להפנט אותי להאמין שזו הגרסא האמיתית.

הנהנתי בשקט, מחזיר לה מבט ישיר. מבטיח לה בלי מילים שאני מבין ומסכים.

היא רכנה אלי ולחשה לאוזני, נוגעת בלשונה בתנוך, גורמת לי, כמו תמיד כשעשתה את זה, לזקפה. "תדבר איתו כשתוכל לקום, הוא נורא מדוכא ומאשים את עצמו בכל. אסור שהוא יגיע לכלא."

הנדתי בראשי, "הבנתי, אל תדאגי לכלום."

בטי נאנחה אנחת רווחה והמשיכה לספר לי מה קרה, "עמית הביא לי בגדים להחלפה, כל מה שלבשתי היה מרוח בדם, זרקתי הכל לפח. צלצלתי לצבי עוד אתמול בלילה, הוא יבוא לבקר אותך היום. אני אסע הביתה להכין אוכל לילדים ואחזור לכאן. הרופא אמר שעד סוף השבוע בטח תשתחרר." היא חייכה אלי חיוך מעודד וקמה כדי לצאת ואז התנודדה לפתע ופניה הלבינו. אבא תפס אותה בזריזות לפני שצנחה והשיב אותה על המיטה כשהוא אוחז בכתפיה ומביט בה, מבוהל.

הסתכלנו בה, יושבת על המיטה בעיניים עצומות ומנסה להתעשת, כשאחות אחת, לא הנמרצת מקודם אלא אחת אחרת, מלאה יותר, בעלת פנים רציניים ושיער קצוץ, התפרצה לחדר במהירות.

"נו בטי!" היא קראה בקול נוזף במבטא צרפתי קל, "אישה במצבך לא יכולה להתנהג ככה! לא לישון כל הלילה, ובלי לאכול מי יודע כמה זמן." היא שלפה חבילת כדורים בצבע כתום ונתנה לבטי שפקחה את עיניה וחייכה אליה חיוך מתנצל.

"אפילו אם תלכי לוועדה את חייבת ברזל. יש לך המוגלובין נורא נמוך, פלא שאת עדיין על הרגליים." כעסה האחות, "הבעל במצב כזה, ויש עוד ילד קטן בבית, את מוכרחה לדאוג לעצמך לפני שתטפלי בהם." ומיד דחפה לה לפה כדור והגישה כוס מים. בטי בלעה בצייתנות את הכדור ושתקה.

האחות פנתה אל אבא, כאילו שהוא המבוגר היחידי בחדר, "היא צריכה הרבה נוזלים, וארוחות מסודרות, והרבה מנוחה. אסור שהיא תעבוד כל כך קשה, ותזמין לה מונית הביתה." פקדה בסמכותיות.

אבא ניסה לענות, אבל מישהו בחוץ צרח בחוסר סבלנות, "בלה, אחות בלה, בואי מיד, ביקור רופאים." האחות בלה חייכה אלינו חיוך מתנצל שגרם לה להראות לרגע פחות סמכותית ויותר צעירה, וברחה החוצה, מותירה אותנו לבד.

בטי קמה, "בוא נלך ויטלי, לא מרשים מבקרים כשיש ביקור רופאים." אבל אבא אחז בכוח בזרועה והשיב אותה על המיטה.

"איזה מצב ואיזה וועדה?" שאל בזעם.

אם אני דומה לו כשאני כועס לא פלא שקוראים לי נאצי, חלף הרהור במוחי. איך שכחתי כמה הוא היה כועס עלי לפעמים? בעיקר בחורפים הארוכים כשהיינו כלואים כל הזמן בבית. סבא היה ממלט אותי החוצה מהדירה הצפופה והמחניקה ומטייל איתי בחוץ עד שאבא יירגע.

בטי השפילה מבט אל חבילת הכדורים הכתומה ושתקה בעקשנות. ידעתי שאם היא לא רוצה לדבר שום דבר לא יעזור לאבא, אם היא לא מתרגשת מהכעס שלי היא בטח לא תתרגש ממנו.

"בטי בהריון אבא." אמרתי בשקט, מנסה להרגיע את זעמו.

"איזה וועדה?" התעקש, מביט בי בעיני קרח כחולות, נוקב אותי במבטו, כמו לפני שנים כשתפס אותי מעולל תעלול כלשהו.

"וועדה להפסקת הריון." ענתה בטי. פניו של אבא האדימו, ראיתי שהוא מתאפק בכל כוחו לא להכות אותי.

בטי אחזה בזרועו, "לא ויטלי, זה לא הוא, זו אני." אמרה בבהילות.

אבא התעלם ממנה, ספק אם הבין מה אמרה, כל העברית שידע נשכחה ממנו. מרוב כעס עבר לרוסית, מדבר בקול תקיף וזועם, מקרב את פניו אל פני וידיו אוחזות בכתפי, מטלטל אותי כמו לולב, בדיוק כשם שאני נוהג בבטי כשהיא מרגיזה אותי. "אתה חושב שאישה וחתונה זה משחק?" הטיח בי, "מה אתה? ילד קטן? שום הפסקת הריון לא תהיה כאן! יהיה לכם ילד עוד מעט, תתנהגו כמו אנשים מבוגרים."

לא יכולתי לענות אפילו אם הייתי יודע מה להגיד. הטלטול האלים העיר בי כאב עז ששלח גלים מגבי הפצוע אל כל הגוף, משתק אותי לגמרי.

בטי הצילה אותי, מושכת את אבא ממני ונוזפת בו. "מה אתה רוצה ממנו? תעזוב אותו, עוד תפתח לו את התפרים."

אבא הפנה אליה את זעמו. "איך בחורה כמוך הסתבכה עם הפרחח העלוב הזה? אל תסכימי לשיגעונות שלו ואל תעשי הפלה. הגיע הזמן שהוא יתנהג כמו גבר ויפסיק עם השטויות."

בטי משכה אותו והשיבה אותו על כורסת בית חולים חומה ומכוערת שעמדה מול מיטתי. למרבה המזל שתי המיטות הנוספות שהיו בחדר היו ריקות מחולים. "ויטלי זאת אני שרוצה הפלה, לא מקס. אני אשמה." אמרה בבהילות, אוחזת בחזקה בכפות ידיו. קולה ומגע ידיה הרגיעו את אבא והקרח שבעיניו הפשיר כשהביט בפניה המתחננים.

היא ישבה לצידו על שרפרף קטן שנועד לעזור לחולים לרדת מהמיטות והוא ליטף בעדינות את שערה, מביט בעיניה ברוך, "אל תדאגי חמודה, אני מבין למה את פוחדת להיתקע עם האידיוט הזה, אבל אני אשגיח עליו והוא יהיה אבא למופת. לא יחסר לך כלום, אני מבטיח לך."

נו, מה תגידו על זה? לא משנה מה בטי אומרת או עושה, תמיד יצא שאני אשם בכל, בטי נותרה צחה כשלג בעיני כל העולם. גנחתי מרוב תסכול ובטי הביטה בי, עינינו נפגשו וראיתי שמינית של חיוך, שנגע בזוית פיה לרגע קט, ושוב נעלם. לפחות בטי יודעת מה האמת חשבתי ונרגעתי.

היא שבה ופנתה לאבא, "אתה לא מבין ויטלי, הוא רוצה את התינוקות. זאת אני שלא רוצה. הוא לא פרחח, הוא בחור מצוין והוא יהיה אבא נהדר. הכל באשמתי."

אבא העביר את מבטו בין שנינו הלוך ושוב "תינוקות?" שאל, חוזר שוב לעברית.

"כן, אני בהריון עם תאומים ואני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך את ההיריון הזה." אמרה בטי. "מקס רוצה ואני לא." היא קמה ורצתה לצאת, אבל אבא אחז בה והשיב אותה שוב על המיטה, בוחן את פניה כאילו למד אותם בעל פה.

"למה בטי?" שאל בקול רך, "למה חמודה?"

כמה זמן לא שמעתי אותו מדבר בקול כל כך עדין? רק אימא זכתה לשמוע אותו מדבר אליה ככה. זיכרון ילדות ישן צץ פתאום - אבא מביט באימא הישנה על הספה הירוקה בסלון במבט רך מלא הערצה ומכסה אותה בעדינות.

עיניה של בטי נמלאו דמעות והיא השפילה את מבטה, "אני לא יכולה." לחשה, "לא יכולה ודי." אבא המשיך להסתכל עליה במבט הרך הזה, פניו נראו חשופים לחלוטין, בלי שום מסכות והגנות.

בטי הציצה בו לרגע ועצמה את עיניה, שתי דמעות זלגו על לחייה. לא יכולתי לשאת את זה יותר, "אבא תעזוב אותה. מספיק כבר. תן לה ללכת." התחננתי, "בטי זה הגוף שלך והחיים שלך, תעשי מה שאת רוצה. אני לא אומר יותר כלום. את חופשיה לגמרי."

המילים האלו גרמו לה להתנער ולחזור לעצמה, היא מחתה את פניה בשרוול חולצתה וקמה, "אל תדבר שטויות מקס, אצל אישה אין דבר כזה, חופשיה לגמרי."

היא לקחה את התיק שלה, תלתה אותו על כתפיה ופנתה לצאת ואז, רגע לפני שנעלמה, הסתובבה שוב אל אבא, "תדע לך שאם מקס לא היה זורק את עצמו על הסכין אני הייתי שוכבת כאן במקומו. הוא לא פרחח ולא אידיוט, הוא גבר, בדיוק כמוך." אמרה ונעלמה.

נשארנו לשבת שותקים, לא מעיזים להביט זה בזה, עד שלחדר התפרצה קבוצה של רופאים ואחיות והודיעו לנו שהם עושים ביקור רופאים וכל מי שלא חולה נא לצאת החוצה. אבא פלט לעברי שלום רפה והלך לעבודה משאיר אותי בידי הרופאים שמיששו ובדקו אותי, ניתקו את האינפוזיה והודיעו לי שאם לא יעלה לי שוב החום אוכל לחזור הביתה ביום שישי.

מיד כשיצאו הרופאים והאחיות נכנסו השוטרים. מאז עלייתי לארץ לא הסתבכתי אף פעם עם המשטרה ובכל זאת חשתי איך השערות על עורפי מסתמרות כשהם נכנסו. למרות שמעולם לא הסתבכתי עם החוק, והשוטרים היחידים שהיה לי קשר איתם היו שוטרים צבאיים של הצבא הרוסי אני לא אוהב שוטרים, אף אחד ברוסיה לא אוהב שוטרים.

הם היו שנים, אחד קטן ועגלגל והשני גבוה ורחב. למרות שנראו שונים מאוד זה מזה, גם בצורה וגם בסגנון ההתנהגות, לשניהם היו עיניים קרות וחשדניות שבחנו אותי בקפידה.

השוטר הקטן היה כהה עור, שערו מתולתל כשל כושי וחיוך נעים שפוך על פניו העגולים. שמו היה עובד שרעבי והוא דיבר במבטא תימני גרוני, שהוא, כפי שאמרה המורה שלנו באולפן, המבטא העברי הנכון.

השוטר השני - גרוזיני בשם מישה קאזשוילי, לא ניסה להסוות את פרצוף השוטר שלו בחיוך. אולי היום היה התור שלו להיות השוטר הרע ואולי זה פשוט היה האופי שלו.

חזרתי על הסיפור שבטי המציאה - הסכין הייתה שלי, ניסיתי ללמד את שטרית, החבר שלי, איך להלחם עם סכין, בטי יצאה במפתיע החוצה, נבהלה וצעקה, שטרית הרים את היד ובלי כוונה תקע את הסכין בגבי. איזה מזל שהכל נגמר בפציעה קטנה וחסרת חשיבות, כולנו חברים טובים וכשאצא מבית החולים נלך כולנו לבית הכנסת ונדליק נרות או משהו.

עובד צחק, "פרידמן, לא מדליקים נרות בבית כנסת. אתה מתכוון שתתפללו שהחיינו." החלפתי מבט מהיר עם מישה ולרגע, רק לרגע, ראיתי את העולה החדש חסר הביטחון שהסתתר מאחורי המדים הכחולים של נציגי החוק והסדר, הציץ ונעלם.

"אז אתה לא רוצה להגיש נגדו תלונה?" האשים אותי השוטר קאזשוילי ברוסית וכל הסימפטיה שחשתי כלפיו נעלמה.

"מישה בחייך, לא דברנו שאתה מדבר רוסית רק עם כאלה שלא יודעים טוב עברית? דברנו או לא דברנו?" התלונן עובד שרעבי. כשהפנה את ראשו לעבר הגרוזיני הזועף הבחנתי בכיפה סרוגה קטנה שנחה לה בין תלתלי הכושי שלו.

מישה הביט בו בקוצר רוח ממרום קומתו הגבוהה, "אל תהיה נודניק עובד." חתך בקוצר רוח. "בחקירות פליליות צריך לדבר עם הנאשמים בשפת האם שלהם."

עובד התעצבן והחיוך נמחק מעל פניו, "מה פלילי? מי פלילי? מאיפה הבאת את זה שהוא נאשם? אתה לא רואה שזו סתם תאונה? וחוץ מזה הוא זה שנדקר."

קאזשוילי נד בראשו בספקנות, "אני יגיד לך מה אני רואה עובד, אני רואה שני בחורים צעירים עם סכין ובחורה יפה באמצע. זה מה שאני רואה."

עד כאן, חשבתי, והחלטתי להתערב, "הבחורה הזו היא אשתי ואל תערבו אותה בעסק!" אמרתי בקול רם.

עובד נחפז לחייך אלי חיוך חנפני ומרגיע, שעצבן אותי עוד יותר מהפרצוף הזועף של השוטר הגרוזיני, אבל מישה נותר נאמן לעצמו והביט בי במבט חשדני, "איך אשתך?" אמר בחמיצות, "אם אתה פרידמן והיא מינץ?"

עובד נחפז להתערב, "מישה," אמר בתוכחה, "אף פעם לא תתקדם בחיים אם תמשיך ככה. אתה לא יודע שהגברת היא הבת של הרב שליט"א יהושע מינץ, ושהדוד שלה הוא זכריה סיטון ממשרד הפנים ו..." הוא עצר רגע כדי לנשום.

"אני שוטר, לא מדור לחיפוש קרובים." חתך אותו מישה בקוצר רוח. "לא אכפת לי מי אבא שלה, שליט"א או לא שליט"א, ובטח שלא מעניין אותי מי הדוד שלה."

עובד נחרד. "מישה, למה אתה מדבר ככה? היא התחתנה רק לפני שבועיים, עוד לא הספיקה להירשם במשרד הפנים בשם החדש שלה וכבר בעלה בבית חולים. והיא מסכנה, ישבה לידו כל הלילה ועוד במצבה..." הוא הפנה אלי מבט לח מלא חיבה, "היא קצת בהריון הגברת, נכון? בגלל זה התחתנתם בקפריסין?" מסתבר שעובד, למרות הסגנון המרושל שלו היה, בדרכו שלו, שוטר לא פחות טוב ממישה הקפדן והרציני.

מישה הביט בי במבט חשדני, "היא בהריון?" שאל ברוסית. ברור היה שההיריון של בטי רק חיזק את חשדותיו שפציעתי אינה תאונה תמימה.

רומן צדק לגמרי - כל השוטרים בכל העולם הם אותו דבר - בטוחים שכולם משקרים תמיד, ובדרך כלל גם צודקים.

עובד חייך אלי בתמימות, כאילו ששותפו לחקירה רק ברך אותי ברוסית במזל טוב, ופנה לצאת. אבל עכשיו, כשהחקירה הרשמית הסתיימה, לא רציתי שילכו, גם אני רציתי לשאול כמה שאלות, הזדקפתי במיטתי ופניתי אל עובד, "אני רק עולה חדש שלא מבין הרבה, מי זה הרבי מינץ הזה?"

עובד הביט בי, נדהם. "אתה נשוי לבת שלו ואתה לא מכיר אותו?"

משכתי בכתפי, "היא לא בקשר עם ההורים שלה, אני לא מכיר אותם וגם לא אכפת לי כל כך. אני רק רוצה שהיא תהיה מרוצה ושתאהב אותי כמו שאני אוהב אותה."

שלושתנו הבטנו זה בזה, ולרגע היינו פשוט שלושה גברים צעירים שרוצים בדיוק אותו דבר - אישה שתאהב אותם.

עובד התיישב בטבעיות על המיטה שלי, ואילו מישה, אחרי רגע של היסוס, התיישב על הכורסא, אבל נותר זקוף ולא הניח לעצמו להישען לאחור.

"הרב שליט"א יהושע מינץ עלה לישראל מליטא לפני עשרים וחמש שנה בערך, ומיד התגלה כעילוי גדול בתורה." שח עובד, עיניו זוהרות בשחור לח מתחת לגבותיו העבותות, מאירות את פניו המגושמים והשחומים. "למרות שהוא אשכנזי הוא קירב אליו את הספרדים ואפילו התחתן עם משפחת צורף שהם ס"ט טבריינים מכובדים מאוד. הוא גר במאה שערים, הקים לעצמו חצר עם חסידיים והיה מכובד ואהוד על כולם, עד שלפני עשר שנים בערך עזב פתאום את הליטאים, ועכשיו הוא מחשובי הרבנים של הזרם הלאומי הדתי. תלמידי הישיבה שלו משרתים בצבא, הוא תומך בשירות לאומי לבנות ומנסה לפשר בין כל הפלגים של היהדות והפסיקות שלו..." עובד הרגיש שהוא מאבד את השומעים שלו, שרק המילה פסיקה דתית, גורמת לעיניהם להזדגג בחוסר הבנה, ועבר לשפה קלה יותר. "הרב מינץ הוא רב חכם, מקובל על כולם ורודף שלום. אבא שלי, שיהיה בריא, מעריץ אותו והולך תמיד לפי הפסיקות שלו." סיכם.

"גם אבא שלי מחשיב אותו מאוד." אמר רונן, שהופיע בפתח החדר מלווה באחות טניה התוססת. היא הייתה שחרחורת צחת פנים, עם פה אדום משורבט בפינוק, ועיניים שחורות צוחקות.

"נו מישקה, אי אפשר ככה, תראו את הידיים שלו." אמרה בתרעומת ידידותית לשוטרים, "באמת, תהיה בן אדם." פנתה לגרוזיני שפניו הסמיקו בעודו מביט במותניה שנעו בתנועות מפתות מתחת למדים הלבנים.

היא התכופפה כדי לבדוק את כרטיס החולה התלוי על מעקה המיטה שלי וכולנו לטשנו מבט בישבנה העסיסי, שפיזז בעליצות מתחת לבד הלבן והמעומלן של חצאית האחות הלבנה שלה.

"איך אתה מרגיש רונן?" שאלתי בנימוס, הוא תקע מבט סרבני ברצפה ושתק, מושיט את ידיו לעובד שהתיר את האזיקים. טניה בדקה את פרקי ידיו ועיסתה אותם בעדינות.

"הוא חופשי?" שאלה את השוטרים.

"כן," אמר עובד, מביט בהערצה במחשוף שלה.

מישה הסב ממנה את מבטו, "פרידמן, נחזיר לך את הסכין אחרי שנסיים את החקירה באופן רשמי." אמר בזעף ונעץ בי מבט מתגרה, מצפה שאמחה, אבל אני שתקתי.

מאוכזב הוא פנה אל רונן ונהם, "ואתה שטרית, אל תשחק יותר בסכינים." הם פנו לצאת, עובד ראשון ומישה נגרר אחריו, מסובב את ראשו ונועץ בי מבט קודר אחרון לפני שיצא. ידעתי שהוא לא מאמין לי, והוא ידע שאני יודע, ושנינו ידענו שהוא לא יכול לעשות שום דבר בקשר לזה.

טניה השיבה את רונן על המיטה ובחנה את מצחו החבול, "אתה יכול ללכת הביתה עכשיו, ובלי לדפוק יותר את הראש בקיר, ברור?" נזפה בו בקול אימהי. שדיה הדשנים מתנודדים כמה סנטימטר מפניו, אבל הוא אפילו לא שם לב, והמשיך לשבת בפנים זועפים כמו ילד נזוף.

טניה יצאה, מותירה אותנו לבד. טפחתי על קצה מיטתי בהזמנה ורונן קם, מבטו עדיין מושפל לרצפה, והתיישב לצידי. היו בחדר שלוש מיטות וזו שלי הייתה ליד החלון, בדיוק מול הכניסה לחוף השקט, שהיה בעונה הזו באמת שקט.

חיכיתי בחוסר סבלנות, ממתין לרונן שיגיד משהו. הוא המשיך לשתוק, בוהה בידיו המונחות בחיקו. לבטי בטח הייתה מספיק סבלנות לחכות עד שיתחיל לדבר, אבל אני ממש גרוע בקטע הזה.

הרמתי את סנטרו המושפל ובחנתי את מצחו. הייתה עליו חבורה כהה, ועיניו היו מלאות דמעות שלא זלגו. "שלא תעז לילל." הזהרתי אותו. "אני שונא בכיינים. ההורים שלך יודעים איפה אתה?"

דברי השפיעו עליו בדיוק ההפך ממה שציפיתי. הוא הניח את ראשו על ברכי ופרץ בבכי מר, "סליחה מקס, סליחה. לא התכוונתי, תסלח לי." ילל כמו ילד.

הבטתי בו בחוסר אונים, היה לו שיער שחור מבריק, גזוז בתספורת קצרה ועורפו השחום היה חלק כמו של ילד. ליטפתי אותו בעדינות.

"די, די, מספיק כבר ילד, די כבר לבכות." אמרתי לו ברוסית. במקום להירגע הוא נפל לזרועותיי ממרר בבכי, "כמעט שפגעתי בבטי," התייפח "חשבתי שאתה... לא ידעתי שהיא בהריון."

על ארון הלילה שלי הייתה חבילת ממחטות ניר, דחפתי אותו מעלי והגשתי לו אותן. "איך אתה יודע שבטי בהריון?" שאלתי.

"היא התעלפה במיון ואז היא ספרה לאחות הזו שהייתה כאן, זו עם השדיים."

אז הוא כן שם לב. "מה אמרת לשוטרים?"

"כלום, נתנו לי זריקה כי... כי..." הוא התחיל שוב להתייפח. "רציתי למות, דפקתי את הראש בקיר." ייבב, הלוואי ובטי הייתה כאן לטפל בו.

למרבה המזל דוב וצבי נכנסו פתאום לחדרי עם פרחים, צידנית מלאה אוכל ורדיו קטן. חזרתי על הסיפור של התאונה, בעוד רונן שהתעשת ונרגע, יושב על מיטתי ושותק. שוב שמעתי כמה מזל היה לי ושוב קיבל רונן המסכן אזהרות לא לשחק עם סכינים. לרווחתי הרבה הוא התאפק ולא בכה ואפילו אכל את המזון הטעים ששלחה בטי.

לי לא היה תיאבון, אכלתי קצת מרק ירקות ודחיתי את שאר המזון שנאכל בתאבון רב על ידי כל האורחים הרבים שזרמו לחדרי, מתעלמים לגמרי מהשלטים שהבהירו בדייקנות רבה מה הן שעות הביקור בבית החולים. באורח אופייני מאוד לישראל כולם קראו בהם ואף אחד לא ציית להוראות.

צבי בדק מהורהר את מצחו של רונן והציע לו טרמפ הביתה. רונן הודה לי על שחילצתי אותו מהשוטרים וכשאמרתי לו שזו הייתה תאונה ואין מה להודות לי הוא התאדם, השפיל את עיניו לרגע ואז לחץ את ידי בכוח ואמר, "שקר נשאר שקר גם אם חוזרים עליו מאה פעמים מקס." ולמבוכתי הרבה חיבק אותי ואחר כך הלך.

אחריהם באו גם יורי וקוליה שהרימו גבה כששמעו אותי מספר שוב פעם את גרסת התאונה.

"סיפור יפה." אמר קוליה בחיוך, ודחף מרפק ליורי שהצטחק אליו חזרה. הם הכירו אותי והאמינו לי עוד פחות ממישה הגרוזיני, ואחרי שגמרו את פשטידת הבצל, לחצו את ידי ויצאו.

ארוחת הצהרים של בית החולים הייתה מזעזעת. אף בן אדם שהתרגל לאוכל של בטי לא היה מסוגל לטעום את האוכל המגעיל הזה. חוץ מזה לא היה לי תאבון, והתחלתי להתעצבן מזה שבטי עדיין לא באה. הילל ושיר באו לביקור קצר עם עוד צידנית עמוסה מטעמים, קופסא מלאה בפרוסות של עוגת התפוחים האהובה עלי, ותיק מלא בגדים וכלי רחצה בשבילי.

"בטי אמרה שתלבש את הבגדים האלה כשתצא, ושלא תעיז להיכנס למקלחת בלי כפכפים." הורתה לי שיר והתחילה לסדר את הארונית שלי. הילל הביט במבט מזועזע בשכן שלי - זקן אחד שהגיע רק עכשיו מניתוח, ונראה חצי מת - והסב מהר את מבטו. שיר לעומתו ניגשה אל הזקן, דברה איתו בערבית מרוקאית, ניגבה את פניו והטיבה את הכרית שלו.

הבטנו בה בהערצה. "איפה בטי?" שאלתי, "למה היא לא באה?" הם החליפו מבטים נבוכים ושתקו.

לני ומיקי הופיעו עם הילד שהכניס רוח חיים עליזה לאווירת הנכאים שאפפה את הביקור שלהם. לירז דרש לראות את הפצע שלי, מישש את התחבושת נישק את פני, צעק שאני דוקר ושיש לי ריח מגעיל של בית חולים, יצא למרפסת הקטנה שצפתה על הים, והקים כדרכו מהומה ורעש שגרמו אפילו לזקן המרוקאי ששכב לידי לחייך.

אחות קטנה ורזה עם פנים כועסות זרקה את כולם החוצה, תלשה מעלי את התחבושת, חושפת חתך מכוער בצידי הימני, שאוחה בסיכות של שדכן, פקדה עלי לרדת מהמיטה וללכת להתקלח והציעה לי בזעף עזרה שדחיתי בנימוס.

מיקי, חיוור ורציני שלא כדרכו לקח אותי למקלחת, הפשיט אותי בעדינות, עזר לי להתקלח ואפילו גילח אותי. הוא עזר לי ללבוש פיג'מה נקייה של בית החולים - בגד כותנה דהוי מכביסות, מפוספס כחול, שהזכיר לי מדים של אסיר -   וכשכפתר את הכפתורים של החולצה פרץ בבכי וחיבק אותי בעדינות.

עמדתי שם, נשען על הכיור, מחבק אותו, ממתין שיירגע, נזכר שוב באחי המת. "נו די מיקי, אני יודע שאתה פוחד מבתי חולים." אמרתי וליטפתי את תלתליו הבהירים.

"זה לא הבית חולים. אני פשוט לא יודע מה הייתי עושה אם היית מת." אמר באנגלית, מוחה את דמעותיו ונישק אותי.

"אם הייתי מתפגר אתה היית צריך להתחתן עם בטי כדי שהיא לא תישאר לבד עם הילדים." אמרתי בחיוך.

מיקי הסמיק ונשך את שפתו התחתונה. הבטתי בו במבט בוחן והוא הסב את מבטו במבוכה, שפשף את פניו ונראה אשם להפליא. "נו," אמרתי לו בתוכחה, יודע שהוא מסתיר ממני דבר מה.

"היא רצתה לבוא, אבל פתאום האיש הזה צלצל שוב. הם דברו יידיש, ואז היא נסעה."

שתקנו בעוד אני חושב על דבריו ואז דפק מישהו על הדלת בחוזקה, "מקס! מיקי! טבעתם שם?" צעק אדם.

החלפנו מבטים, הנער מקנא למיקי בגללי הבנתי והפעם היה זה תורי להסמיק. מיקי חייך אלי בשובבות ונשק פתאום לשפתי, מרוצה מאוד מעצמו.

יצאנו החוצה ומצאנו את אבא יושב על מיטתי, לירז על ברכיו, מדבר התרגשות, מנופף מכונית פח חדשה. אדם עמד במרפסת והזעיף פנים אל הנוף שהחשיך כבר. "אתה לא יכול להתקלח לבד?" נהם לעברי ברשעות.

הוא היה האדם הראשון שהתנהג כלפי בטבעיות מאז שאושפזתי, זה היה מרענן. הילל השפיל את מבטו, נבוך בגלל התפרצותו של אחיו התאום. "החמצתם את השקיעה," אמרה שיר, מנסה לשנות את הנושא, ואחזה בכף ידו של הילל בתנועה מנחמת.

מיקי חייך אל אדם בפייסנות. "איך הגעת לכאן?" שאל.

אדם משך בכתפיו. "ויטלי הביא אותי." אמר.

"אספתי אותו מצ'ק פוסט." הסביר אבא.

"איפה בטי?" שאלה אניקה שצצה פתאום בפתח הדלת.

החלפתי מבטים עם מיקי, "היא נסעה לסידורים." אמרתי במהירות, מיקי שתק ונע בעצבנות על מקומו. הוא לא אהב לשקר והיה גרוע בזה אפילו יותר מבטי.

האחות הכועסת שרבבה את ראשה פנימה והודיעה לנו שכבר שבע בערב ושעות הביקור הסתיימו. מיקי זירז את כולם החוצה, מבטיח לי שינהג בזהירות וישכיב את לירז לישון בשמונה. שיר נשקה על לחיי וביקשה שאוכל ארוחת ערב. הם אכלו את רוב האוכל שהביאו לי, אבל עדיין נשארו די הרבה שאריות. כולם חיבקו אותי ורק אדם לכסן אלי מבט זועף שהזכיר לי את בטי.

אניקה בדקה את הפצע שלי וחבשה אותו שוב. "זה נראה מצוין" אמרה, "איזה מזל שהסכין עברה ליד הכליה, היית יכול להיהרג."

אחרי כל הפעמים ששמעתי את זה היה לי כבר קשה להתרשם. היא צבטה את לחיי בחביבות, ופנתה לצאת. אבא ליווה אותה אל מחוץ לחדר וכשהיו לבד במסדרון הריק נישק אותה על שפתיה, מלטף את ישבנה. צפיתי בהם שלא בטובתי בגלל שהחושך בחוץ הפך את שמשת החלון לראי, ושוב הסמקתי. היה מביך לראות את אבא שלך כגבר שנוגע באישה בצורה כזו.

אניקה הסתלקה ואבא חזר והתחיל לארגן את החדר, אוסף את כל האוכל לצידנית, זורק כביסה מלוכלכת לאוגר, ומיישר את המצעים שלי.

"חוץ מהמרק לא אכלת כלום," נזף בי בעדינות, "איך תצליח להבריא ככה?" משכתי בכתפי בזעף. לא היה לי תאבון, רציתי את בטי, לא אוכל.

אבא הביט בי מודאג ושינה נושא. "מה קורה עם הילד הזה, אדם? למה הוא כועס עליך?"

שתקתי. אבא התיישב לצידי וכיסה אותי, מישר את השמיכה ומרים אותה עד לכתפי. "הוא ומיקי הם... אה..." הוא החווה תנועה לא ברורה בידיו.

הנהנתי בשתיקה ואבא הביט בי בזעף, "עצבן אותו שנסגרת עם מיקי במקלחת, מה עשיתם שם?"

"מיקי עזר לי להתקלח."

"כל כך הרבה זמן?"

הסתובבתי על הצד, מפנה אליו את גבי, "חוץ מזה גם דיברנו, למיקי היה משהו לספר לי."

אבא אחז בכתפי והפך אותי אליו, "בקשר לבטי? איפה היא לעזאזל?"

התחשק לי להתחבא מתחת לשמיכה כדי לא לראות את פניו הזועמים. "כן, בקשר לבטי, היא דברה עם מישהו ביידיש ונסעה, השד יודע לאן."

אבא לא הספיק לחוות את דעתו על היעלמותה של בטי כי האחות הזועפת הופיעה שוב ובקשה ממנו, בקול נעים לשם שינוי, שיבוא לתקן את המזגן בחדר הרופאים.

אבא נאנח, "עוד רגע עדנה,"  אמר לה בחביבות ופנה אלי, שוב רגוע. "מקסים אם לא תאכל לא תבריא, אתה חייב לאכול ולהתחזק."

דווקא קולו הרך גרם לדמעות לעלות בעיני. עוד מעט אבכה כמו רונן. אמרתי בסדר ומשכתי את השמיכה על ראשי, אבא טפח על גבי והלך.

***

אחיות הלילה היו עדנה הרזה והזועפת והלינה השמנמונת והחייכנית. בשמונה בערב הן התפרצו לחדרי, מלוות בסניטר ערבי כסוף שיער ושתקן, "מקסים, אנחנו צריכות להעביר אותך לחדר אחר. יש תאונה והגיעו כמה פצועים מאותה משפחה שרוצים להיות יחד באותו החדר." הכריזה עדנה בקול תקיף שנועד לחסל כל ניסיון מחאה מצידי.

הסניטר החל לדחוף את המיטה שלי, "אל תקום, אל תקום." פקד עלי כשניסיתי להתיישב. נשכבתי בצייתנות על גבי, מביט בתקרה הנוסעת מעל לראשי. "הצידניות בחדר הרופאים הן שלך?" שאלה הלינה בביישנות.

"כן," התנצלתי, "אשתי שלחה לי יותר מידי אוכל."

"למה אתה לא אוכל כלום?" נזף בי הסניטר בקול אבהי.

"תאכל או שהפראמדיקים והרופאים יגמרו הכל." הוסיפה הלינה. "עוגת תפוחי העץ ממש נהדרת. ד"ר פאהום כבר אכל חצי."

"בבקשה, שיאכלו הכל," נחפזתי להרגיע אותה. "אשתי תשמח שמישהו נהנה מהאוכל שלה ולי אין תאבון." לקרוא לבטי אשתי גרם לי להרגשת חמימות בלב, הייתי זקוק להרגשה הזו.

לאן נעלמת אשתי היקרה?

הסניטר, שכאילו קרא את מחשבותיי, צחק, "גם אני ככה, בלי האישה בורח לי התיאבון ובורחת השינה. כבר שלושים וחמש שנים אני נשוי וכל פעם שהיא נוסעת לבקר את הילדים אני מרזה בכמה ק"ג."

הם הביאו אותי לחדר קטן מאוד עם חלון זעיר שהיה קבוע קרוב לתקרה, כמו בצינוק. היה שם מקום רק למיטה אחת וכורסא אחת. "לא ידעתי שיש חדרים כאלה בבית החולים," אמרתי.

"זה חדר לחולים קשים שזקוקים למנוחה." הסבירה הלינה והסבה את עיניה מפני בשמץ מבוכה.

הבנתי שכאן הם מחביאים את הגוססים, אלה שמרפסת פתוחה לים כבר לא יכולה לעזור להם, אבל לא היה אכפת לי איפה שמים אותי, ידעתי שבין כה וכה לא אוכל להירדם. "אשתי תדע איך למצוא אותי כאן?" שאלתי בדאגה.

הלינה הבטיחה לי שיש בעמדת האחיות שרטוט המראה היכן נמצא כל חולה, כך שכל אחד ידע מיד היכן אני, ונתנה לי כמה כדורים, אחד לבן ושניים ורודים. שטפתי אותם בעזרת כוס המים הקטנה שהיא הגישה לי, והיא יצאה בזריזות והסניטר הקשיש מדשדש בעקבותיה.

שכבתי על גבי, ידי שלובות מאחורי ראשי וחלמתי על בטי, לבושה מדים לבנים בלי תחתונים וחזייה, פטמותיה הכהות נלחצות אל הבד הדק של החולצה. זה היה כאילו שבתי לכלא, שוכב במיטה צרה, בחדר קטן, הוזה על בחורות. רק רומן היה חסר. רומן שהשתלט על גופי ועל נשמתי. מה היה אבא אומר אם היה יודע מה עשיתי בכלא? האם היה מבין או מביט בי בעיני קרח כחולות וקרות?

כמו נענה למחשבותיי עליו צץ פתאום אבא בפתח החדר. "הכניסו אותך לצוללת." אמר בגיחוך. "לא נורא, בטח כבר ישנת במקומות יותר גרועים. למה אתה לא אוכל כלום? בטי לא טרחה לבשל כדי להאכיל את כל הפרעסערים של פנימית א'."

משכתי בכתפי וקמתי, שם לב שהחתך כבר לא מציק לי כל כך. כנראה שאחד הכדורים היה נגד כאבים. מי יודע מה היה בכדורים האחרים? אולי אנטיביוטיקה?

"אני לא רעב ולא רוצה לישון." אמרתי לאבא. לא מופתע הוא נד בראשו ואחז במרפקי, מוציא אותי מהחדר דמוי הצינוק.

המחלקה הייתה מוארת, אבל ריקה מאנשים, כולם הלכו כבר לישון. הלכנו במסדרון ארוך, צבוע אפור. על הקירות היו תלויות תמונות, עבודות רקמה, גובלנים זוועתיים, ואפילו צלחות חרס מצוירות ותבליטי גבס צבעוניים - חפצים מכוערים להפליא ועליהן כתובות הקדשות נרגשות - כל הקישוטים הללו נתרמו מתוך כוונה טובה ואסירות תודה, אבל רובם היו כה מכוערים עד שאפילו אדם בריא היה עלול לחלות למראיהם. המשכנו ללכת, חולפים על פני חדרים חשוכים מלאי חולים נאנחים בשנתם, עוברים את חדר הרופאים המואר בניאון חולני, מטבח צבוע בלבן בוהק שהכאיב לעיני, חדר כביסה, אמבטיה, מחסן תרופות ולבסוף עציץ פיקוס ענקי שמאחוריו נחבאה דלת זכוכית כבדה, מוגנת בסורגי מתכת. מאחורי הדלת היו מדרגות חירום ממתכת, צבועות אדום. ישבנו על המדרגות וצפינו בירח גדול וכתום של אמצע החודש. נזכרתי בביטוי, אותיות קידוש לבנה, והסברתי אותו לאבא שהקשיב לי בשתיקה מחויכת.

"בטי מלמדת אותך?" שאל אבא. הוא ישב לצידי, כתפו מתחככת בשלי, ורגלינו נסמכות על מדף מתכת. "לפעמים, אבל בעיקר הילל." סיפרתי לו, "וגם אדם כשמתחשק לו. כשאנחנו לא יודעים משהו הילל שואל את אבא שלו."

אבא נד בראשו ושלף ממעילו פחית בירה פילזן כהה ומרה. שתיתי, מתעלם מכל ההבטחות שהבטחתי לעצמי לא לשתות שוב. אבא הביט איך אני גומר את כל הפחית בלגימה אחת ארוכה, והוציא עוד פחית, "אתה שותה כי אתה לא יודע איפה היא?" שאל ולגם לגימה קצרה.

משכתי בכתפי, לקחתי ממנו גם את הפחית שלו וגמרתי גם אותה.

אבא נאנח. "אני מעדיף וודקה." אמר ונתן לי פחית שלישית.

"גם אני." הודיתי, "אבל כשאין, שותים מה שיש." את הפחית הרביעית והאחרונה שתיתי לאט, מקשיב תוך כדי כך לאבא שניסה לחקור אותי בעדינות למה בטי רוצה לעשות הפלה. אם הוא חשב שבעזרת קצת בירה תוצרת חוץ הוא יצליח לגרום לי לפטפט הוא צדק. מצאתי את עצמי מספר לו על בטי, על העבר שלה וקצת על הנסיבות בהן הכנסתי אותה להריון.

אבא עטף אותי במעילו ועטף את ידי בכפותיו החמות, "הילדות שלה, ההורים שלה, זה הכל תירוצים. היא לא רוצה להקים אתך משפחה כי היא לא מרגישה בטוחה אתך." אמר בפסקנות.

הוא ניסה להביט בפני, אבל אני רכנתי והסתרתי אותם בין ברכי. אבא המשיך ללא רחם. "אישה צריכה ביטחון. איך היא יכולה להרגיש בטוחה עם גבר שמתנהג כמוך?"

הרמתי את ראשי והבטתי בו בכעס, "אבל לא הכיתי אותה אף פעם." מחיתי.

אבא לא התרגש. "גם זה יבוא."

עכשיו כבר כעסתי, "לא נכון."

"שאלת את עצמך למה לא הכרת את ההורים שלי?" חתך פתאום אבא לנושא שונה לגמרי. הנדתי בראשי. תמיד חשבתי שהוריו של אבא מתו לפני שנולדתי.

"ברחתי מהבית בגיל שש עשרה. אחרי שאימא מתה הוא בכה כמו ילד קטן, אולי הוא באמת אהב אותה, אבל הוא זה שהרג אותה."

שתקתי, המום, אבא לא דיבר אף פעם על משפחתו. "אתה חושב שאנחנו יודעים לשתות? היית צריך לראות את הגנרל, שלוש גלונים של וודקה היו בשבילו כמו כוס בירה בשבילך."

קולו של אבא היה תערובת של בוז והתפעלות. כאילו לא החליט אם יכולת שתייה מופלאה כזו היא דבר שיש להתבייש בו או להתגאות.

"הגנרל?" שאלתי, אבא משך בכתפיו, "כן, גנרל סולומון פרידמן. הוא היה חייל בצבא האדום, לחם במלחמה הגדולה, היה חייל טוב אבל אזרח גרוע, בעל נורא ואבא איום."

"למה אימא שלך סבלה אותו?"

אבא חייך בעצב, "נשים, מי יכול להבין אותן? למה בטי סובלת אותך?" הוא אחז בכתפי וטלטל אותי בפראות. שוב חזרתי להיות ילד קטן ושובב שמוחו הקודח ממציא כל יום תעלול חדש. אבא מעולם לא הכה אותי, אבל הוא נהג לטלטל אותי עד ששיני נקשו. כשאני נזכר בשטויות שעשיתי... הייתי ממש פרא אדם קטן.

"אתה זוכר איך הייתי נתלה על החשמלית? וקופץ ממנה בדיוק בסוף הסיבוב?" שאלתי אותו, "אם לירז היה עושה דבר כזה הייתי מכה אותו מכות רצח."

אבא טלטל אותי שוב, אבל בעדינות, "לא מחנכים ילד במכות, שלא תעיז לשים יד על הילד הזה מקסים. אני אכסח אותך אם תכה אותו."

"תיקח מספר ותעמוד בתור. קודם כל בטי תגמור עלי. ואחר כך מיקי והתאומים." 

המחשבה על הילד הקטן והעירני הזה, עם עיני הצועני השחורות והגדולות שלו, מלאה אותי חמימות. לגמתי עוד בירה והצעתי את הפחית לאבא שגמר אותה וקימט את הפח הדק ביד אחת.

"לא רע לזקן בגילי." אמר וחייך לעצמו.

"אתה לא זקן." מחיתי, "אתה רק בן חמישים." אבא הניד את ידו בביטול, דוחה את מחאתי, הוא היה מוטרד מדברים אחרים.

"חשבת שבעוד שתים עשרה שנים הוא ילך לצבא?" קטע אותי, "ואם בטי תהיה מספיק טיפשה להישאר אתך יהיו עוד ילדים שילכו לצבא כדי למות בשמחה בשביל הארץ הדפוקה הזו."

שתקתי, מה אפשר היה להגיד? הוא צדק.

אבא שרת באפגניסטן והיו לו מדליות שהוכיחו, כמו ששמעתי אותו אומר פעם לסבא, שגם יהודי פחדן מסוגל להיות גיבור טיפש כמו כל גוי. "אני לא יכול ללכת מכאן אבא." אמרתי, "בטי תהיה אומללה במקום אחר, וגם אני." נזכרתי כמה אומלל הייתי באמריקה ונרעדתי. אם בטי הייתה באה איתי אולי זה היה נראה אחרת, אבל בטי הייתה קשורה לאדמה העתיקה הזו בכל נימי נפשה. היא כבר עזבה פעם אחת את הבית במאה שערים וחששתי שעוד עקירה אחת תהיה יותר מידי בשבילה.

"למה אתה לא הולך מכאן אם זו דעתך?" שאלתי בהתגרות.

הוא משך בכתפיו בהשלמה, "לפחות כאן כולם יהודים, לא צריך לחשוב מי כן ומי לא. עושים לך בעיות כי לא חתכו לך?"

דאגתו נגעה לליבי, האמת היא שהיו פה ושם, בעיקר בטירונות של גולני, הערות, שהגבתי עליהן באלימות כה קשה עד שהן פסקו מיד.

"אל תדאג אבא זה בסדר. החבר'ה כאן הם בחורים עדינים לעומת הקולגות שלי בצבא האדום." אבא לא היה צריך פירוט, הוא ידע על מה אני מדבר.

הוא קם ומשך אותי אחריו, "בוא נשכיב אותך לישון ילד, אתה רועד כולך. אולי אסור היה לי לתת לך לשתות אחרי כל הכדורים שלקחת." נשענתי עליו, מביט בפיקוס הענק שעליו הבריקו באור הניאון הקלוש. אולי הוא היה בכלל מפלסטיק? לך תדע?

"ביום של אסון המסוקים בטי נדרה נדר. היא עשתה עסק עם אלוהים, אם הוא יציל אותי היא תתפייס עם הוריה ואני פוחד." נגעתי בעלים הירוקים, ממשש אותם, לא מסוגל לקבוע אם הם אמיתיים או לא. "מה אם היא נסעה לירושלים וההורים שלה שכנעו אותה לחזור לצד שלהם?"

ראשי הסתחרר, יכול להיות  שכל כך הרבה בירה על קיבה ריקה לא היה רעיון כל כך טוב, נשענתי על הדלת. "אתה מבין מה אני אומר?" מיקדתי את מבטי בפניו המודאגות של אבא. "זה יבוא לה בטבעיות, גם ככה היא כל כך צנועה ושומרת כשרות, אתה יודע כמה אני צריך להתאמץ כדי שהיא תתפשט לידי?"

אבא עצם את עיניו והסב ממני את פניו במבוכה, "מקס, די." רטן, המחשבה על בטי עירומה במקלחת הביכה אותו, כמו שאני חשתי נבוך כשראיתי אותו מנשק את אניקה שלו. 

"אני פוחד שהם יחטפו אותה ויחתנו אותה עם איזה אברך. בגלל שהיא לא בתולה בטח ימצאו לה איזה דפוק אחד, חולה או גרוש, או משהו... בטי שלי היפה תלך עם בגדים שחורים, ומטפחת וגרביים שחורות גם בקיץ, והוא יוכל לעשות לה כמה ילדים שהוא ירצה..." התחלתי לבכות.

אבא אחז בי בחזקה וגרר אותי לחדר. "אתה מדבר שטויות מקס. אתה בעלה, וחוץ מזה מקסים," הוא צחק לנפשו כשהשכיב אותי במיטה וכיסה אותי, "אל תזלזל בעצמך, אתה אולי לא אברך ישיבה, אבל יש לך יחוס מכובד מאוד." הוא התיישב על קצה מיטתי והביט בי בחיבה, "לפי ההלכה אישה נקנית. החתונה היא בעצם עסק והאישה היא רכוש. נתת לה טבעת?"

הנדתי לאות הן. "נתתי לה את הטבעת שסבתא הורישה לי. היא נתנה לה את כל התכשיטים שלה, חוץ מטבעת הנישואים, את הטבעת היא השאירה לי."

אבא חייך, "סבתא שלך ז"ל הייתה אישה חכמה מאוד. אתה יודע שהיא התארסה עם סבא בגרמניה עוד לפני המלחמה, וחיכתה לו עד שהוא חזר. לא הסכימה לאף שידוך אחר, ולאישה כמוה לא חסרו הצעות."

הוא התיישב בכורסא החורקת, מתח את רגליו ופיהק. ראיתי שהוא כבר עייף, אבל הוא המשיך לדבר, מנסה להרגיע אותי. "לפי ההלכה ברגע שבטי הכניסה אותך למיטה שלה היא נעשתה אישה נשואה. אשת איש שבוגדת בבעלה אסורה גם לבעלה וגם לבועלה, ידעת את זה?"

בטח שידעתי, אבל מאין אבא ידע? הוא ליטף את לחיי, "דוד שלי, אח של אימא שלי, היחיד ששרד מהמלחמה, לימד אותי. אפילו בר מצווה עשו לי. אתה יודע שהייחוס של המשפחה שלי מגיע עד למהר"ל מפראג? למרות שכשאני מסתכל עליך אני חושב שאולי הייחוס נעצר בגולם."

הוא צחק למראה פני, למה אף פעם לא דברנו על המשפחה שלו ועל החיים שלו כנער?

"זה מה שהדוד מישה היה אומר כשהייתי מתבלבל בהפטרה שלי. הוא מת שבוע אחרי הבר מצווה שלי. אתה כבר תינוק שנשבה. אפילו שם עברי אין לך." הוסיף בעצב.

"מה היה השם העברי של הדוד שלך?" שאלתי, המום מהידע שהפגין פתאום ביהדות.

"מיכאל, כמו השם של החבר שלך, הפייגלע האמריקאי הזה שתמיד מחבק אותך."

אולי אלו היו התרופות שהתערבבו עם הבירה ואולי הפתיחות הנדירה שאבא גילה, אבל לראשונה בחיי ראיתי בו גם חבר ולא רק אבא. פתאום היה לי חשק לדבר איתו.

"אבא, אהבת פעם אישה עד כדי כך שלא יכולת לאכול או לישון בלעדיה?" שאלתי.

"את אימא שלך." הוא ענה מיד. "בגלל זה לא הייתי מוכן להתגרש ממנה למרות כל האחרים."

"אם בטי תעזוב אותי אני אהפוך להומלס שתיין ואקפא מקור על איזה מדרכה." הצהרתי והתכרבלתי בהנאה מתחת לשמיכות.

אבא חייך, מצב הרוח הסנטימנטאלי שלי החזיר אותו לעצמו כפי שזכרתי אותו תמיד, קשוח ולגלגן. "די קשה לקפוא בחורף המצחיק הזה שיש להם כאן." אמר בעוקצנות, "ובשביל לשתות צריך כסף, ואתה לא טיפוס שיקבץ נדבות או יגנוב. אם היא תעזוב אותך תהיה אומלל כמה זמן, ובסוף תתגבר, כמו כולם." 

ידעתי שהוא צודק וזה הרגיז אותי, "כמה זמן עבר עד שהתגברת על אימא?" הטחתי, פותח שוב פצעים ישנים.

"מאין לך שהתגברתי?" ענה אבא בזעם. חוזר שוב לדפוס המוכר של היחסים שלנו.

הסתכלנו זה בזה ושנינו התביישנו בעצמנו. אבא התיישב על המיטה ונגע בידי בהתנצלות. מקבל את התנצלותו, לא משכתי אותה והוא חייך אלי, הבנו זה את זה בלי מילים.

"אל תיתן לה ללכת." אמר כשעמד כבר ליד הדלת. "תדבר איתה, תגיד לה שאתה אוהב אותה. נשים זקוקות למילים, הן צריכות הצהרות מפורשות כדי להיות בטוחות."

איך הוא יודע? חשבתי בפליאה, בעודי גולש לתרדמה, איך הוא יודע כל כך הרבה על נשים? 

***

התעוררתי בשש בבוקר כשאחות טניה דחפה מדחום לפי. היום היא לבשה חליפת מכנסיים לבנה, הדוקה על גופה העסיסי. כמעט שנפלתי מהמיטה כשהתכופפתי, מנסה לעקוב במבטי אחרי ישבנה, שנע מתחת לבד הדקיק כאילו יש לו חיים משלו.

מיקי תפס אותי ברגע האחרון, מונע ממני להחליק על הרצפה, וצחקק בהנאה. "אתה מסריח כמו מבשלת בירה." סנט בי.

הוא הכריח אותי להמתין חמש דקות תמימות לפני ששלף את המדחום מפי והגיש אותו בתנועה אבירית למירי המתולתלת - האחות המתלמדת החמודה, שבאה לאסוף את מדי החום ולרשום את התוצאה.

היה לי חום לא גבוה, וחוץ מכאב מציק שהטריד אותי כשזזתי, הרגשתי טוב, רציתי ללכת הביתה. מירי, מוקסמת מחיוכו של מיקי, חזרה לחדר והביאה לי פתק עם הודעה בשבילי מבטי.

 נסעתי לסידורים בכל מיני מקומות. אחזור בבוקר.

בטי 

קימטתי את הפתק בזעם והשלכתי אותו על הרצפה. "בבוקר של איזה יום לעזאזל, ומתי היא צלצלה לכאן?"

מיקי לא התרגש, "אם היא הייתה רואה כמה אתה נהנה להסתכל על האחיות אולי היא הייתה ממהרת יותר לחזור." אמר בעוקצנות, בעודו פורם את כפתורי חולצתי. "לך תתקלח ותתגלח, אני אשמור עליך."

הלכתי למקלחת התגלחתי והתרחצתי ומיקי, שהתעקש להשאיר את דלת המקלחת פתוחה, ישב על הכורסא ועקב אחרי, דרוך לתפוס אותי אם אפול פתאום.

ספרתי לו על חששותיי שבטי תושפע מהוריה ותעשה שוב דתייה.

מיקי הרצין, "אני מקווה שזה לא יקרה." אמר, "אבל אסון המסוקים והפציעה שלך, וכל העסק הזה עם המוות של העילוי וההיריון שלה..." הוא נאנח, "לא היה לה קל בזמן האחרון."

יצאתי עירום וחיפשתי את התיק עם בגדי, חש במבטו של מיקי על גבי ועכוזי. פתאום נעשיתי מודע מאוד לכך שאני עירום ושמיקי נהנה להתבונן בי. "מה שלום אדם?" שאלתי, לובש את תחתוני.

מיקי צחק, "אתה צדקת כמובן. הוא צעיר מידי. עשיתי טעות הוא לא מבין... נו, מילא." הוא משך בכתפיו, מחייך את חיוכו המקסים חסר הדאגה וחיבק אותי פתאום, מצמיד אותי אל גופו הארוך. "רזית מקסי," אמר והניח את ראשו על כתפי.

ליטפתי את שערו הרך מעביר את אצבעותיי בתלתליו. "כשבטי איננה אני לא מסוגל לאכול או לישון. מתחשק לי רק לשתות." אמרתי והרשיתי לעצמי לחבק אותו עוד כמה שניות, נהנה מהחמימות שעלתה מגופו.

"אתה כנראה באמת חולה, נתת לי הארכת זמן." הצטחק. מיקי טען שאני מרשה לעצמי לחבק אותו רק חמש עשרה שניות בדיוק, כאילו יש לי שעון עצר במוח, ובשנייה השש עשרה אני תמיד מתנתק ממנו. הוא תמיד לעג לי על זה בצורה ידידותית, מצחיק אותי כשסיפר לי על התגובות של אנשים אחרים להומואיות שלו.

אחד הדברים המקסימים במיקי היה חוש ההומור שלו, תמיד היה לו משהו משעשע להגיד. אהבתי את התכונה הזו בו, הוא הזכיר לי את מארק שמצא משהו משעשע בכל מצב, גרוע ככל שהיה. הדאיג אותי שהפעם אפילו הוא לא מצא שום דבר מצחיק בהיעדרותה של בטי.

הייתי מודאג ועצוב כל כך עד שהחלטתי לשחרר את עצמי מבית החולים ולנסוע לחפש אותה. מיקי הזדעזע לשמע החלטתי, "אל תהיה סתום מקס, זה טיפשי ומסוכן. אתה עדין לא בריא. כמה זמן אתה חושב שתמשיך לחיות על דיאטה של מרק ואלכוהול?"

היה בזה משהו, אחרי שקמתי הרגשתי סחרחורת קלה ורגלי לא היו יציבות.

מיקי לקח אותי לחדר האוכל הקטן של המחלקה. התפאורה כללה כמה שולחנות רעועים מצופים פורמייקה לבנה מוכתמת, כסאות פלסטיק לא תואמים ניצבים סביבם, ובפינה תלויה טלוויזיה אילמת שבשעת בוקר מוקדמת זו הוקרנו בה סרטים מצוירים לילדים. הסתכלתי על הדרדסים הכחולים ונזכרתי בפיז'מת הדרדסים של לירז שבטח מסתכל עכשיו באותה תכנית ממש. נתקפתי געגועים לחיוכו הרחב המקמט את אפו בצורה מצחיקה, ולקולו העליז, ממטיר עלי שאלות ורעיונות. רק אני ובטי ידענו שעליצותו הקולנית כיסתה על תהום עצומה של חרדות וחוסר ביטחון.

לירז חשש מהמון דברים מוזרים, בהתחלה הוא פחד אפילו מחגורות של מכנסיים. כל פעם שהייתי פותח את החגורה כדי להתפשט הוא היה פורץ בבכי ורץ לבטי. הוא פחד להיות לבד בחדר סגור, והיה עלינו להחביא את המפתחות של חדרי השינה כדי שהוא יהיה בטוח שאיש לא ינעל אותו בחדרו. לעומת זאת הוא לא פחד ממפלצות וממכשפות דמיוניים, כבר בגיל חמש לירז ידע שרק בני אדם אמיתיים הם מסוכנים.

ישבתי והבטתי דרך החלון על החצר הפנימית של בית החולים הענק. ראיתי דשא גדול ומוריק תחום בכמה צריפים שוודים ועליו פזורים ספסלים. המדשאה הפסטורלית הסתיימה במסדרון זכוכית מרוצף בטון, מעין אקווריום שחיבר בין שני הבניינים העיקריים של בית החולים.

מיקי מופיע שוב, נושא פיתה דחוסה בביציה חמה וסלט, וכוס שוקו חם. התאמצתי לגמור את האוכל, מקשיב למיקי המספר לי על ראיון עבודה חדש שהוא הולך אליו היום. הוא החליט להפסיק לחיות בשקר, הוא רוצה לעבוד במשרד המתמחה בזכויות האזרח. הפעם, הוא הבטיח לי, לא יסתיר את זהותו המינית. מיקי חש שאני לא מרוכז וקיצר את סיפורו. אחרי ששב והבטיח לי שבטי תחזור, הוא הלך.

הרגשת הבדידות והכלא העיקה עלי בצוללת הסגורה, יצאתי ממנה והשתרכתי חזרה לחדר האוכל, בוחן תוך כדי כך את הזוועות התלויות על הקירות.

טניה העסיסית והנמרצת, הבחינה בי ממקומה בדלפק האחיות ונחפזה אלי. "לך לחדר שלך וחכה שם לביקור רופאים." פקדה עלי בחיוך נעים ונגעה במצחי, "נדמה לי ששוב מתחיל אצלך חום." מלמלה ברוסית במבטא מוסקבאי רך.

היא הייתה בדיוק לטעמי, מטופחת, עדינה ונשית, מדברת רוסית מצוינת, מתנהגת בצורה נעימה ותרבותית כמו שאישה צריכה להתנהג. אני מבין כל מה שהיא אומרת ויותר מכך, כל מה שאינה אומרת. פעם הייתי מנסה להחמיא לה, לחזר אחריה, פעם הייתי מאושר לזכות בבחורה כמוה. "החבר שלך מאוד נחמד. יפה מצידו שהביא לך אוכל." אמרה בחמימות, משלבת ידה בזרועי ומובילה אותי חזרה לצוללת. "אתם מכירים הרבה זמן." שאלה בנעימות, ואני ידעתי שהיא מנסה לברר אם הוא חבר סתם, או מאהב.

"כן, הוא חבר ותיק מאוד. עוד מהאולפן." הסברתי, גולש בקלות לרוסית. היא חייכה, מרשה לשד מלא ורך להתחכך בזרועי כשעברנו בפתח הדלת. פניה הרכים התקרבו לפני כשעזרה לי לשכב על המיטה הגבוהה מידי.

"אשתך חמודה מאוד למרות שהיא לא משלנו." אמרה בקול רך, ובחנה אותי בעודה מנסה לברר אם אני ובטי זוג אמיתי, או שאלו רק נישואים על הניר בשביל לקבל אזרחות.

כמה נחמד להבין את כל מה שנאמר לך, כולל מה שנרמז בין השורות. עם טניה לא ארגיש לעולם כל כך נרגז ומתוסכל כמו עם בטי חשבתי.

"היא צברית," עניתי בעצב, "אבל היא חכמה ולמדה גם קצת רוסית."

טניה הניחה את ידיה המטופחות על מתניה הדשנים, ציפורניה האדומות בולטות על רקע הבד הלבן, סקרה אותי במבט שהיו בו בגרות וניסיון חיים מפתיעים בפנים כה צעירים, ונאנחה אנחה קטנה של השלמה. איכשהו, מנימת קולי ומניסוח דברי היא הבינה שאני שייך לאחרת, אמנם לא משלנו, כזו שמעולם לא תדבר רוסית בצורה מושלמת, אבל אני רק שלה.

"אל תדאג ואל תעשה שטויות. היא תגיע עוד מעט." אמרה ופניה לבשו ארשת מקצועית אדיבה, קולה היה חביב ונעים אך חסר אינטימיות, "תתנהג יפה." הורתה לי והסתלקה.

למה התאהבתי דווקא בבטי? חשבתי במרירות, מפתיע את עצמי. אני ובטי לא שייכים לאותו עולם, לא באים מאותו רקע, לא מדברים באותה שפה, ובכל זאת גם צעירה נחמדה ועסיסית כמו טניה לא מצליחה להשכיח את הכאב הזה, שרק בטי מצליחה לגרום לי בהעדרה.

נשארתי במיטה, חושב על בטי ועל הנדר שלה ומה עלול לקרות בגלל הרעיונות החדשים שצצו במוחה, וכמעט נרדמתי עד שביקור הרופאים הגיע אלי.

החדר התמלא ברופאים לבושי לבן מלווים באחיות. הם סקרו את הפצע במותני, מספרים לי שוב שאני בר מזל ויצאו. רק רופא אחד, קטן קומה עגלגל ושחום נשאר בחדר. הוא הציג את עצמו כד"ר פאהום, מסר לי דרישת שלום מאבא, התנצל שאכל את העוגה שבטי הביאה, וסיפר לי שהיא התקשרה למחלקה לפני כמה דקות כדי להודיע שהיא בדרך לכאן.

"למה לא קראתם לי?" התרגזתי.

דוקטור פאהום משך בכתפיו וחייך בחוסר אונים. "אסור לחולים לדבר בטלפון של המחלקה." התנצל, במבטא ערבי קל. התנצלתי בחזרה על רגזנותי וניסיתי לסחוט ממנו הבטחה שאוכל ללכת היום הביתה. ד"ר פאהום סירב להתחייב, "נראה, אם החום לא יעלה לך אז אולי... ואתה צריך להתחיל לאכול." הורה לי לפני שהלך. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה