3. חורף

אחרי כחודש הבינו הבנות בבית הספר שאדם הוא הומו, ולא מהומואים החביבים שיעזרו להן לבחור שמלות ולרכל על בנים, אלא מהסוג הקודר שמתרחק מנשים. לאדם הייתה דעה מוזרה על נשים בכלל, ועל נשים חילוניות בפרט. הוא פחד מהן ושנא אותן, ועם זאת העריץ אותן. לדעתי הוא חש שלמין הנשי יש סוד שמעניק להן כוח על פני הגברים, והוא התנודד בין הערצת נשים לבין חשש מכוחן. אני לא יודע אם הוא קינא ביכולת שלהן ללדת, או שסתם כעס כי הן לא היו קלות דעת וטיפשות כפי שלימדו אותו בישיבה, אבל את כל היחס הדואלי והמבולבל שלו כלפי נשים הוא הוציא על בטי. הם רבו בלי הפסק על כל דבר כמעט.

אני חושד בה שהיא זו שרמזה לכמה מהמחזרות היותר עקשניות שלו שאין להן תקווה וגם הסבירה למה. רק אז הן הפנו את תשומת ליבן אל אחיו, מגלות שהוא באמת מתוק ומוכן להעריץ אותן בכל ליבו. הוא אמנם התפעל מכל הנערות הנועזות והחופשיות, אבל התאהב בסופו של דבר בנערה ביישנית וחמודה ממשפחה מסורתית. כמו בטי גם היא לבשה בגדים צנועים, לא התאפרה, ולא התגנדרה והצליחה להראות רעננה וסקסית פי כמה דווקא בגלל זה. שמה היה שיר שטרית, היא למדה בבית ספר דתי, והייתה צעירה ממנו בשנתיים, בת דודה מדרגה שנייה של רונן שטרית, שהביא אותה אלינו כדי שמיקי ייתן לה שיעור באנגלית.

הילדים המתוקים האלה התבוננו זה בזה פעם אחת, וזה היה זה. הם ישבו עם מיקי ליד שולחן האוכל, הוא נאם הסביר וכתב, והם הציצו זה בזה, מעמידים פנים שהם מקשיבים, אבל באותה מידה הוא יכול היה ללמד אותם טורקית.

בטי ולני נסעו למסיבת רווקות במועדון בצ'ק פוסט שנערכה לכבוד חברה שעמדה להינשא ואני ישבתי עם רונן ודוב בסלון, שתינו בירה והעמדנו פנים שאנחנו צופים במשחק כדורסל. כולנו ידענו מה קורה, אבל איש לא אמר דבר.

מיקי המשיך לברבר, עד שרונן, שעצביו הלכו ונמתחו התפרץ, "שתוק כבר מיקי, בוא לשתות ותן לילדים צ'אנס לנשום קצת."

מיקי הרים את ראשו מהספר - 'רומיאו ויוליה' דווקא - ותפס פתאום איזה טמבל הוא, "ישו המתוק!" אמר בפזיזות, גורם לשנים להירתע בתדהמה. "טוב, נעשה הפסקה. לכו לטייל קצת או משהו."

הם יצאו כמעט בריצה, ומיקי שקע בכורסא ושתה בירה, מעיין בשייקספיר עד שנרדם. הם חזרו אחרי כשעתיים, ורונן המפהק הסיע את שיר לביתה בלי להעיר מילה אחת על הזמן הרב שארך הטיול שלהם.

"איך אתה מרגיש ילד?" שאלתי את הילל שנשען על המשקוף וחיוך טיפשי מרוח על פניו מאוזן לאוזן, "כמו סיר שמצא את המכסה שלו." ענה, חיבק אותי ופנה לחדרו.

"אבל אתה רק בן שבע עשרה." רדפתי אחריו, "איך אתה יודע כבר עכשיו שזהו זה. יהיו עוד המון בחורות אחרות." מחיתי.

הילל צחק, "כבר עשיתי את החשבון. עוד שנתיים לימודים, ועוד שלוש שנים צבא, ועדיין זה פחות מהזמן שיעקב חיכה לרחל, והוא חיכה אחר כך עוד שבע שנים."

"כן, אבל לו הייתה לאה להיות איתה, ומי יודע כמה שפחות מהצד, ואתה לעומת זאת..."

"אני אהיה בסדר גמור, וחוץ מזה יש תמיד את האופציה של אמצעי מניעה, אם היא תרצה כמובן.  לא שכחתי שלא זה לא. אבל גם אם לא רואים את זה עלי אני די קרוב להתפוצצות."

"לא, לא רואים כלום חוץ מזה שאתה מחייך כמו דביל."

"ככה זה אצלנו הליטאים, שומרים את כל הרגשות בפנים, וחוץ מזה אני באמת דביל, עובדה שהסכמתי להצטרף לבני עקיבא." אמר הילל וירד במדרגות, צוחק כל הדרך למטה.

קנאתי בו קנאה עזה. הילל בר המזל הצליח תמיד לסחוט לימונדה טעימה מהלימונים החמוצים ביותר. הלוואי ויכולתי להיות כמוהו, אני בטוח שהכינוי שלו בצבא לא יהיה הנאצי. 

בטי נכנסה והופתעה לראות אותנו ישובים מול הטלוויזיה, מוקפים בבקבוקים ריקים. "ככה, אני יוצאת לכמה שעות ואתם משתכרים לכם? בושה וחרפה." צחקה ונישקה אותי. "פוי, אתה מסריח מבירה מקס."

היא התחילה לאסוף את בקבוקי הבירה, מספרת לנו על החשפן שהחל להתפשט ולענטז בריקוד. "זה היה נורא מביך לראות בחור מגודל לבוש בחוטיני אדום ומנענע את התחת ואחרי שהוא גמר היה סרט כחול משעמם, בסוף נמאס לי וחזרנו הביתה."

היא יצאה מהמקלחת, לבושה בכותונת החדשה שקניתי לה אחרי שקרעתי את הפלנלית המעצבנת, כאילו לא בכוונה. "רוצה לראות מה למדתי מהסרט שראיתי?" שאלה וקפצה עלי.

 

"יעל חמודה אני ממש אוהבת לטפל בך ולבשל לך, אבל מתוקה, את אשתו של דוב, הוא מחכה לך כבר שנה שלמה, והוא כל כך אומלל בלעדיך."

יעל מתכרבלת בשמיכתה העבה. "אני יודעת, אבל אני עדיין לא מוכנה בטי. תני לי עוד קצת זמן, אני כל כך עייפה, אני צריכה עוד זמן להתחזק."

בטי מעווה את פניה בספקנות. "זה תירוץ לא רע, ועכשיו, אולי תגלי לי מה האמת?"

יעל מתחילה לבכות. "כשהייתי שם אני...  אני..." היא מנגבת את אפה מנסה להפסיק לבכות, אבל לשווא.

בטי מחבקת אותה. "זה לא חשוב חמודה, אתם תחזרו להיות יחד ותשכחי את כל הדברים הרעים שקרו."

"נבדקתי ואין לי איידס או צהבת. אני יודעת שאני צריכה להיפגש איתו, אבל אני כל כך פוחדת."

בטי נאנחת ומשפשפת את פניה. "מה בדיוק קרה שם בהודו? מה עשית?"

יעל שוב בוכה. " שכבתי עם המון גברים... הם אמרו שאני חייבת... הייתי מסוממת ואני לא זוכרת הכל אבל..."

בטי נאנחת. "אם הוא ישאל, ורק אם הוא ישאל, תגידי לו שנאנסת כשהיית תחת השפעת סמים ועדיף שתיכנסי כמה שיותר מהר להריון."

יעל נרגעת ומפסיקה לבכות, "בסדר, אני לא מעזה לדבר איתו בטלפון, את מוכנה לספר לו?"

בטי מהנהנת בראשה ומלטפת אותה ברוך.

 

"אני כבר באה למיטה, רק עוד כמה דקות." אמרה לי בטי וישבה לכתוב במחשב. היא כתבה יומן שהיה מוגן בקוד. ידעתי את זה כי ניסיתי להיכנס לתוכו ולקרוא מה כתוב שם. אני מודע היטב לכך שזה מעשה שלא יעשה. למדתי על החרם של רבנו גרשום, והסכמתי עם הילל שזה תופס גם לגבי יומנים, אבל זה היה מקרה חירום והכול היה באשמתה של בטי. לפני שפגשתי אותה העברית שלי לא הייתה טובה מספיק כדי לקרוא בלי ניקוד, אבל השתפרתי מאוד, כל כך השתפרתי עד שהתחלתי לקרוא עיתון, ושם גיליתי מודעת אבל על מר לייזר (אליעזר) שניידר מטבעון, המעסיק של בטי שהמשיכה לעבוד אצלו כאילו הוא עדיין חי.

המודעה שהצהירה על שלושים למותו גרמה לי להצטער על הזמן שהשקעתי בלימוד השפה הארורה הזו, שבה למילים יש שורשים, והפעלים גרים בבניינים. שפה ארורה, וארץ ארורה, ואישה בוגדנית, שמספרת לי שהיא נוסעת לעבוד אצל בן אדם שמת ונקבר כבר לפני חודש.

וזו הסיבה שניסיתי לחדור ליומן שלה, כמובן שלא הייתי מספיק חכם לפצח את הקוד, לכן ניגשתי למיקי לתנות את צרותי ולבקש עצה.

"אולי השכירו את הדירה שלו לאדם אחר שצריך מנקה ומבשלת, ומאיזה שהיא סיבה בטי לא טרחה לציין את זה?" עיין מיקי במודעה כאילו ציפה לדלות ממנה הסבר לשקרים של בטי.

לקחתי ממנו את העיתון, מקפל אותו חזרה בדקדקנות רבה, כך שיראה כאילו איש לא קרא בו קודם. מיקי בחן אותי, מהורהר, "היא לא כמו לאריסה מקס. היא לא טיפוס כזה, אתה יודע שלא."

"אני צריך לאסוף אותה מהספרייה בטבעון, להתראות." אמרתי לו ויצאתי, מכריח את עצמי להישאר שליו ורגוע למרות שחשתי שכולי רועד מרוב מתח ועצבנות.

איך שוב עשיתי את זה לעצמי? למה שוב נתתי לאישה לעשות ממני צחוק? הפעם לא התכוונתי לשתוק ולאכול את עצמי. הפעם גם אני אתנהג כמו טיפוס קר ומחושב, בסוף אני אצליח לפרוץ למחשב שלה ואגלה את שמו של המאהב שלה ואז... ואז אני... החניתי את הרכב בתחנת האוטובוס מול הספרייה, השענתי את ראשי על ההגה ופרצתי בבכי.

עד שבטי הגיעה כבר נרגעתי ואפילו חייכתי אליה כשהגשתי לה את מפתחות המכונית. עדיין אסור היה לה לנהוג בלי ליווי של נהג ותיק. בימים הראשונים היא נהגה בחוסר ביטחון ואני הערתי לה ללא הרף, מערער את בטחונה עד כדי כך שהיא סירבה לאחוז בהגה במחיצתי. רק אחרי שבוע של הפצרות מצידי והבטחות שיותר לא אפצה פה היא הניחה לי להיות הנהג המלווה שלה. נזכרתי איך הפצרתי בה והתנצלתי בפניה וחשתי גועל. עד שהגענו לנשר כבר רתחתי כל כך עד שלא יכולתי יותר להתאפק. "אל תעצרי בחניה, תמשיכי הלאה ותעצרי בגן השעשועים." פקדתי עליה בקשיחות.

היא הציצה בי, מבוהלת מהטון החמור שלי. "למה מקס?" שאלה, קולה רועד מעט.

"כי זה מה שאמרתי לך!" פקדתי, "ותפסיקי להתווכח איתי כל הזמן כמו איזו יהודיה." הוספתי ברוסית, מבחין לאור פנסי הרחוב שעורה הזהוב מאדים מכעס.

"הרוסית שלי מספיק טובה כדי להבין אותך, ואני לא אוהבת מה שאמרת מר פרידמן." הטיחה בזעם ועצרה על רחבת החצץ שליד הגן.

היא קפצה החוצה בלי למשוך את מעצור היד ובלי לכבות את הפנסים ועד שהחניתי את הרכב ויצאתי היא כבר ישבה בתוך החבית, רגליה מקופלות תחתיה ואגרופיה קפוצים בחיקה. התיישבתי לצידה, מקפיד לא לגעת בה, מאז שהתפלצים - כמו שקראנו לתאומים - באו לגור איתנו, היה לנו קשה לריב בבית, ומאחר והפרטיות הייתה חשובה לשנינו הפכה החבית למקום המועדף עלינו לויכוחים ומריבות.

עד כה היו כל הויכוחים שלנו קלי ערך - בטי טענה שאני נותן לילדים יותר מידי כסף, כעסה שהנחתי למיקי לבלות כל כך הרבה זמן עם אדם, ושנתתי להילל קונדומים. היא רצתה שאפסיק לפנק את לירז, שלא אנשק אותה בעבודה, במיוחד לא ליד רונן, או שלא אשתה כל כך הרבה בירה (בשבילה יותר מחצי בקבוק בשבוע היה הרבה) ודרשה שאקפיד להשכיב את לירז בשעה שמונה בלילה - סתם אי הבנות קטנות, שנפתרו בנשיקה ובהתנצלות.

הויכוח הכי גדול שלנו עד כה היה ההסכם שעשיתי עם הילל, הוא ילמד ממני אנגלית ופיזיקה, וילמד אותי לימודים תורניים. בטי חששה שהילל יגרום לי לחזור בתשובה, ונרגעה אחרי שהסברתי לה שהשנים שביליתי עם נוצרים ששנאו אותי כי רצחתי להם את ישו ועם יהודים שהסתכלו עלי בחשדנות כי לא עשו לי ברית, חיסנו אותי מהשיגעונות של שתי הדתות כאחת.

ישבנו בשתיקה, אני חיכיתי שהיא תתחיל והיא המתינה שאני אפתח. כמו תמיד אני נשברתי ראשון. "אז איך זה לעבוד אצל רוח רפאים?" שאלתי.

במקום לקפוא על מקומה בהבעת אשמה היא פרצה בצחוק. "איך גילית?"

העמדת הפנים הרגועה שלי התנפצה באחת, נשכבתי עליה, מועך אותה בחזקה, וכדי להעניש אותה שפשפתי את פניה בפני הלא מגולחות, וקיללתי אותה.

"די כבר מקס, אתה מכאיב לי, די." לחשה בטי ברוך ועצמה את עיניה. שחררתי אותה והנחתי לה לשבת.

"מקס אני מצטערת שלא סיפרתי לך, אבל יש לי סיבות. אתה מאמין לי?"

נאנחתי וחיבקתי אותה. "אני רוצה, אבל קשה לי מאוד."

"תנסה." אמרה בטי, החליקה את ידיה לתוך חולצתי, מוליכה את אצבעותיה לאט לאט במורד בטני.

"אני לא מצליח." גנחתי, מנסה להישאר רגוע ולהתעלם מהמגע הרך והקליל שהבעיר את עורי. אסור לי להרשות לה להתעלל בי ככה, אני גבר או סמרטוט?

"תשתדל." לחשה בטי, נוגעת בקלילות בקצה לשונה בתנוך אוזני, יודעת היטב כמה זה מדליק אותי. היא ידעה איך להפעיל אותי כמו בובה על חוט, הגבתי אליה כמו כלב מאולף ושנאתי את זה.

"אולי נלך הביתה?" ביקשה, מביטה בי בעיניה החומות זהובות, מלטפת את העור הרגיש שבבסיס האגודל וגורמת לי צמרמורת שהרעידה אותי מקצה עורפי ועד לבהונותיי.

דחפתי אותה בגסות, "עזבי אותי, אני רוצה הסבר ולא מזמוזים." בטי נפגעה, ראיתי את הדמעות מבריקות בעיניה, אבל היא עצרה אותן בכוח, התרחקה ממני וישבה נוקשה וזקופה, לא יכולתי שלא להעריץ את העקשנות והגאווה שלה.

"בבקשה, הנה ההסבר שלך, מר שניידר מת לפני חודש בערך. הבן שלו התקשר אלי ושאל אם אני מכירה מישהו שיוכל לשכור את הדירה של אביו. באותו יום פגשתי במקרה את אימא של יעל, אשתו של דוב. מסתבר שיעל חזרה מהודו ורצתה לגור לבד למרות שהייתה חולה מאוד וחלשה. בקיצור, נתתי לה את המספר של הבן של שניידר והמשכתי לעבוד שם כמנקה ומבשלת של יעל. היא נראתה נורא ואיום. רזה נורא, וצהובה מצהבת. ניסיתי לשכנע אותה שדוב עדיין אוהב אותה ושלא חשוב לו איך היא נראית, אבל היא התעקשה והכריחה אותי להבטיח שלא אספר לו איפה היא."

נגעתי בסנטרה בקצה אצבעי, מסיט אותו בעדינות, בוחן את השריטות על פניה וצווארה. "בטי, אני כל כך מצטער, למה לא ספרת לי?"

היא התרחקה ממני ודחפה את ידי. "כי הבטחתי לה, ואם היית יודע ומבטיח לי שלא תגלה לדוב היית מרגיש חרא, חשבתי שעדיף לשתוק ולא להרוס את החברות שלכם." היא קמה וישרה את חולצתה, "זהו, החקירה נגמרה? אני יכולה ללכת עכשיו?"

כבשתי את פני בידי, חרב הרפאים ננעצה בחזי שוב, מכאיבה לי עם כל נשימה שנשמתי. "בטי בבקשה..." אבל היא כבר הלכה ולא שמעה אותי.

כשחזרתי הביתה היא כבר ישנה. החלקתי למיטה וחיבקתי את בטי, היא שכבה קשוחה בזרועותיי, אבל הניחה לי לנשק בעדינות את עורפה. עשיתי לה כל מה שמיקי רצה לעשות לאחיה ועוד הרבה יותר. היא הניחה לי להתאמץ במשך רבע שעה עד שנכנעה לבסוף וסחפה אותי אחריה. נרדמתי רק אחרי שהיא הבטיחה שהיא סולחת לי.

 

"דוב, שב רגע, יש לנו משהו לספר לך." דוב מתיישב על הספה בסלון ומביט בחרדה בבטי ובמקס היושבים מולו. "זה בקשר ליעל נכון? קרה לה משהו? היא בצרות?"

"היא חזרה לארץ דוב, היא רוצה לראות אותך, היא גרה בטבעון."

דוב בהה בה במבט כאוב, לא מאמין. "מה מצבה? היא בסדר?"

"היא הייתה בהודו ועברה שם כמה חוויות קשות, היא לקחה סמים, חלתה בצהבת, וגם..." היא מביטה במקס, מעבירה אליו את רשות הדיבור. "כנראה שהיא נאנסה דוב," אומר מקס ברכות. "יש לה זיכרונות מאוד מעורפלים מהתקופה ההיא, היא הייתה בהשפעת סמים ואולי זאת רק הזיה, עדיף שתתעלם מהנושא ואל תעלה אותו ביזמתך."

דוב גונח, ולחרדתם הוא מתחיל להטיח את ראשו בקיר, "הכל באשמתי, זו אשמתי." הוא בוכה.

בטי מחבקת אותו ומקס מחזיק אותו בחזקה מונע ממנו להזיק לעצמו. הם מנסים להרגיע אותו, מדברים בבת אחת, נכנסים איש לדברי רעותו. "די, די, היא בסדר עכשיו. היא זקוקה לך, היא מתגעגעת אליך. לך אליה דוב ותפסיק להיות היסטרי, בבקשה דוב." הוא נרגע שוטף את פניו וחש לבית אשתו.  

 

השבוע האחרון לפני צאתי למילואים היה רע מאוד. בטי עמדה לקבל וסת וכאב לה הגב וגם המצב רוח שלה לא היה משהו. ביום רביעי בבוקר היא נסעה לאחותה, ללוות אותה לבדיקת אולטרא סאונד ברמב"ם, דוב נסע ליעל ואני נותרתי בבית לבדי. מזמן כבר לא הזדמן לי להישאר לבד בבית. הילדים היו בבית הספר, לני אצל חברה, ומיקי היה חייב ללכת למשרד. ניקיתי קצת, עבדתי בגינה ועשיתי קניות לפי הרשימה שבטי השאירה. בערך באחת עשרה בבוקר, כשכבר גמרתי את כל העבודה וישבתי עם כוס קפה ועיתון, לאריסה הופיעה פתאום.

לא ראיתי אותה מאז היום של הנשיקה ההיא ב'יהלום'. מידי פעם בטי מסרה לי דרישת שלום ממנה. היא נראתה נהדר, כמו תמיד. עלתה קצת במשקל, הפנים שלה נראו יותר צעירות ורגועות, ג'ינס הדוק על גזרה דקה ורגלים אינסופיות. איפור מושלם וזוהר. טריקו מתוח על חזה הסיליקון החדש, השיער פרוע ברישול מוקפד ואלגנטי.

פעם הייתי נשפך מההופעה שלה והיום כלום. מה עשיתי כל כך הרבה שנים עם הבחורה הזו? על מה דברנו בכלל? לא זוכר. רק מריבות מטופשות - היא משפיטה אותי ושופכת עלי טונות של בוז קר, ואני שתוי, עצבני, אומלל וחרמן.

לא, לא יכול להיות שזה היה כל כך רע, בטח היו גם דברים טובים ששכחתי. מסיבות שבהם היא הייתה הכי יפה ורקדה רק איתי, לילות אהבה ארוכים ולוהטים, טיולים למקומות יפים, אני רק צריך לשבת ולהיזכר, אבל אני לא זוכר כלום, רק כעסים ואומללות.

"באתי להיפרד ממך." אומרת לאריסה, ומנשקת אותי בעדינות על הלחי. "פיליפ יבוא לאסוף אותי עוד מעט, הוא נסע לסידורים."

פיליפ? אני מרגיש ריח של בושם צרפתי נודף ממנה ונזכר פתאום בנשיקה לוהטת שקבלתי ממנה כשהבאתי בקבוק של שאנל 5, בעצם כל פעם שקבלתי נשיקה או זיון זה היה אחרי שהבאתי משהו יקר שלא יכולתי להרשות לעצמי.

אולי בטי צודקת כשהיא מתעקשת לא לקבל ממני מתנות? לשמחתי כל תכשירי הקוסמטיקה שלה צנועים ונטולי ריח וככה עדיף, אני אוהב את הריח הטבעי שלה בלי שום תוספות.

"נפגשנו בגמילה ומיד התאהבנו, הוא לוקח אותי לצרפת." היא מחייכת באושר ומראה לי טבעת אירוסין גדולה ונוצצת. "אני כל כך מאושרת מקס, גם אתה מאושר, רואים עליך. אתה נראה נפלא." היא מלהגת עוד ועוד בתערובת מזעזעת של אנגלית רוסית ועברית.

'שעטנז', אני נזכר במילה שלמדתי לציון ערבוב של סוגי בדים. האם זה תופס גם לעירוב בין שפות? צריך לשאול את הילל.

"אני רואה שבסוף כן הגדלת את השדיים." אני אומר בתקווה להשתיק את הלהג המעצבן שלה. תמיד היא דיברה כל כך הרבה? בטי מדברת רק כשיש לה מה להגיד, וגם אז היא חושבת על כל מילה.

לאריסה משתתקת סוף סוף ואפילו נדמה לי שקצת מסמיקה, אבל אולי אני טועה. "אני חושבת שהם נהדרים, בגללם עשיתי את הסרט ההוא, זוכר?"

אם אני זוכר? זה נצרב לי בזיכרון עם עוד כמה תמונות שהייתי נותן הרבה לשכוח. מארק עם חור בראש, העיניים של אימא בלוויה שלו, הפעם האחרונה שראיתי את אבא, הפיצוץ בבסיס ההדרכה והגופות של עשרים החיילים שלי, שמתו בגלל טעות טיפשית אחת, רומן עומד ערום ומסובן במקלחת של הכלא הצבאי, צוחק אלי ו... די. מספיק כבר.

יש לי אורחת ואני לא מסוגל להתרכז בה יותר משלוש שניות. זו בחורה שהייתי מאוהב בה כמעט ארבע שנים, מה קורה איתי?

"אני זוכר מצוין לאריסה." אני אומר ברכות, מסתכל ישר בעיני הספיר הנפלאות שלה, שפעם גרמו לי לרצות להיות משורר. עכשיו אני בטוח שהיא מסמיקה, לא מבושה, מכעס.

"לא לכל אחת יש חזה יפה כמו לבטי שלך." היא מתיזה, "בחורות כמוני צריכות קצת עזרה. לפיליפ לא אכפת."

פיליפ המסכן, למרות שמעולם לא נפגשנו אני משתתף בצערך.

היא נרגעת ומחייכת אלי בחמימות, "בטי כל כך נחמדה מקס, אני מאוד שמחה שסוף סוף יש לה גבר כמוך." היא שמה יד ענוגה, לבנה ודקה על ידי. הציפורנים שלה מושלמות ואדומות, ויש לה צמיד שעון מצועצע ויקר. אני בטוח שהיא בחיים לא שפשפה אסלות בתי שימוש, או טגנה ערמות של שניצלים, ובטח שלא החליפה חיתולים. אני מנער מעלי את היד הלבנה והקרירה ומסובב אליה את הגב. פיליפ, קח אותה כבר, היא עולה לי על העצבים.

"אל תכעס מקס, אני יודעת שזה לא היה בסדר לספר שהיא נותנת לכולם, אבל היא הייתה כזו בתולה מעצבנת, מסמיקה מבדיחות גסות ולא מוכנה לשתות אפילו בירה. היינו צעירות ועשינו שטויות. בטי כבר סלחה לנו מזמן. היא בחורה טובה, לא מפריע לך שהיא לא משלנו?"

אני מניד בראשי לאות לא, ומוליך אותה לפי בקשתה לחדר שלנו, שבטי - כך היא מתחנחנת - ספרה לה עליו כל כך הרבה.

היא מתפעלת מהחדר הספון עץ ומאדן החלון המרופד כריות. "כמה חמוד, אני רואה אתכם יושבים פה ומתנשקים כמו זוג יונים." היא אומרת, ומחייכת אלי חיוך ערמומי, ואני יודע פתאום שאם ארצה אוכל לזיין אותה עוד פעם אחת אחרונה לפרידה.

זה מפתה אותי פחות מאשר הרעיון של זיון עם אוקסנה השמנמונת, שישבה מולי עם שדיים מידלדלים, חשופים למחצה וירכיים עבות מפושקות, מנסה לרכך את בדידותה בעזרת וודקה ומין.

"איך את יודעת שבטי לא שכבה עם אף אחד בצבא?" אני שואל, ולאריסה מבינה מיד שזיון לא יהיה פה, ומחייכת אלי בעצב, ואולי קצת בהקלה. היא לא ממש אוהבת סקס, זה מקלקל את האיפור ופורע את השיער, סקס זה משהו שהיא עושה כדי להשיג שליטה לא כדי להביע רוך או חלילה אהבה.

"אני מכירה אנשים ושמעתי שמועות מפה ומשם. היה טייס אחד של הליקופטר שבטי שיגעה לגמרי. בחור נחמד ממשפחה מאוד עשירה, הוא ממש התאהב בה והיא אפילו לא רצתה לשתות איתו קפה. אני מקווה שאתך היא פחות ביישנית." היא צוחקת בלגלוג, נראית פתאום מבוגרת מעשרים וחמש שנותיה.

לאריסה המסכנה אני חושב בעצב, "אני מקווה שיהיה לך טוב בצרפת." אני אומר ומחבק אותה בזהירות, נוהג בה כמו דוד מבוגר וחביב בנערה צעירה ותמימה.

היא נפרדת במבט אחרון מאדן החלון ומהנוף של הכרמל הנשקף ממנו ויורדת למטה, מטופפת בעדינות על המדרגות בעקביה הדקים. אני יורד אחריה ולא טורח לתקן אותה שהחלון נשקף אל הכרמל, ולא אל התבור כפי שהיא חושבת, ושהוא המקום המיוחד של בטי, שיושבת שם כשהיא רוצה להיות לבד, או כשהיא כועסת עלי, ושהספרים המונחים שם הם רק שלה לא שלי.

אני מקווה שפיליפ כבר יגיע כי השעה מאוחרת ואין לי חשק להפגיש את התאומים עם לאריסה, כמובן שהם מקדימים לבוא, וכן פוגשים אותה. הפנים של הילל, כשאני מציג אותה לפניו, הם מחזה הראוי להיזכר לדורות. הוא מסמיק, מחוויר, פוער פה, מנסה לדבר ונחנק. רק אדם מציל את המצב, לוחץ בקרירות את ידה ומציג את עצמו בחן, כאילו בילה כל חייו בבית ספר לנימוסים והליכות.

פיליפ מופיע במאזדה אפורה וצופר ללאריסה, היא יוצאת בחיפזון ואני מלוה אותה וזוכה לעוד נשיקה צוננת על הלחי.

"הם חמודים מאוד." היא אומרת, "ההוא שדומה לבטי הוא הומו. אבל אתה בטח כבר יודע את זה. סדרת לך יופי של משפחה, אישה ילד וגיסים, והכל תוצרת הארץ."

ובעקיצה אחרונה זו היא נפרדת ממני, ומעכסת לה אל מחוץ לחיי. פיליפ יוצא מהמכונית ופותח לה את הדלת ואני מתאפק לא לצחוק. הוא דווקא נחמד, לא צעיר כבר, קצת שמנמן וקירח, אבל חביב. אני חש כלפיו אהדה כאילו היינו חברים לנשק.

"קדימה מפלצים, תרחצו ידיים ונשב לאכול." אני מאיץ בתאומים.

הייתי מת! הם מתנפלים עלי משני הצדדים ומפציצים אותי בשאלות. מזל שלירז יחזור בעוד כמה דקות מהגן ואז הם יעזבו אותי לנפשי. 

אני מסביר שזו הייתה החברה הקודמת שלי, שבטי מכירה אותה, ושהיא רק באה להיפרד ממני לפני שתיסע לחו"ל. "אז למה היא עלתה למעלה לחדר שלכם?" מתפרץ הילל, פניו אדומים ממבוכה, "למה מקס?" המילים - איסור יחוד - רשומות על פניו המאשימים.

דווקא אדם תומך בי. "דביל," הוא מסנן בבוז אל אחיו, "היא סתם צצקע צבועה, אני בטוח שהחזה שלה הוא מסיליקון, חוץ מזה אל תהיה ילד, אם מקס רוצה להשתעשע קצת עם האקסית שלו זה לא עניינך."

אני נדהם לשמע הארס והשנאה שבקולו. האם הוא הולך להיות אחד מההומואים הללו ששונאים נשים? אני צריך לדבר עם מיקי על זה. אולי הוא ישפיע על הילד, אני לא מסוגל.

"שניכם טועים לגמרי." אני אומר, נאבק לשמור על פנים רגועות. אני לא מתכונן להתנצל לפני שני הפרחחים הללו על משהו שלא עשיתי. "היא ידידה ותיקה ואני לא..." בעוד אני נאבק למצוא את הביטוי הנכון למה שלא עשיתי, הדלת נפתחת, ולירז, אוחז בסוכרייה על מקל, נכנס, ובטי אחריו.

פניה עייפים ושוב אני מצטער שלא נסעתי איתה לבית החולים. הביקור בבית חולים עורר בה זיכרונות רעים, והנסיעה באוטובוס צפוף ואיטי בטח לא הקלה עליה.

לירז קופץ על ברכי ומספר לי בהתרגשות שפגש דודה יפה שנתנה לו סוכרייה על מקל ונשיקה וידעה איך קוראים לו. ברור שהם נפגשו בלאריסה. אני מריח את הבושם שלה משערו של הילד ונאנח. בטי לוקחת מלירז את הממתק ומתחילה לארגן את ארוחת הצהרים. מיקי נכנס ושואל מה הריח הזה של הבושם, והיא משיבה לו שלאריסה ביקרה את מקס. מיקי מקמט את אפו בסלידה ושותק.

"היא השאירה כאן ריח כמו כלבה מיוחמת." מסנן אדם בתיעוב, והילל שוב מסמיק באומללות.

אני מחליף מבטים עם מיקי ושנינו שותקים. במקרים כאלו עדיף לסתום את הפה כי כל הסבר נשמע עוד יותר גרוע. זו השבת האחרונה שלי לפני המילואים וזה לא נראה  טוב.

אחרי האוכל אדם ומיקי הסתלקו לחדר הכושר והילל לקח את לירז לגן השעשועים. הם יפגשו שם עם שיר שתביא את אחותה הקטנה, ואני יודע שכולם ידברו עלי ועל ההתנהגות הגועלית שלי, אבל לא אכפת לי מהם, אכפת לי רק מבטי. אנחנו שוכבים במיטה, שנינו כבר התקלחנו והבית כולו לרשותנו. בכל זאת אנחנו שוכבים סתם ושותקים.

"בטי, היא רק באה להיפרד ממני, לא עשינו שום דבר, אפילו לא חשבתי על זה..."

בטי קוטעת אותי. "אני יודעת, אני יודעת, דברתי איתה. שמונה שנים בארץ והיא עדיין לא מבדילה בין הכרמל לתבור." היא מתהפכת על בטנה, מפנה אלי את עורפה. "תן לי לנוח עכשיו."

אני שונא שהיא עושה את זה. בתנועה תקיפה אני הופך אותה אלי ונשכב מעליה, מצמיד את ידיה מעל ראשה ביד אחת ומושך את הכותונת שלה ביד השנייה, מועך אותה בגופי ומתחיל לנשק אותה בחזקה על פיה ועל צווארה. היא מסרבת להיענות לי ושוכבת בשקט, עיניה עצומות ודמעות זולגות מהן. כל החשק לסקס עובר לי מיד.

בטי לא בכיינית, נדיר לראות אותה ככה. אני מרגיש כאילו החזה שלי נמעך מרוב בהלה וחרטה. "בטי, בבקשה, אני אוהב רק אותך. את יודעת שרק אתך..."

בטי פוקחת עיניים ומסתכלת עלי, ואני טובע בתוך הזהב שבעיניה. "אני לא מודאגת בגללה טיפשון, זה משהו אחר לגמרי." היא אומרת ומנשקת אותי.

"בטי בבקשה, את יודעת שאני מוכרח ללכת למילואים. עשיתי לך ייפוי כוח לחשבון הבנק שלי, והשארתי מספיק כסף בשביל כל החשבונות, ויש לי סלולרי, נוכל לדבר מתי שתרצי. אני חייב ללכת לשם, את יודעת שאני לא יכול להשתמט מזה. מספיק שהייתי בחו"ל והברזתי לחברים יותר משנה, אני מוכרח. דוב סומך עלי וגם צבי ו..." הויכוח הזה כבר נמאס על שנינו. חשבתי שהיא מבינה כבר. למה צריך שוב לחזור על זה? אני משחרר אותה ומתיישב במיטה, בטי מלטפת את גבי בקצות אצבעותיה, זה נעים, אבל אני לא מרגיש שום חשק לזיונים. מין דיכאון משתק יורד עלי וכל מה שמתחשק לי לעשות זה לשתות וודקה ולשתוק.

"היום פגשתי את אבא שלך." מקפיצה אותי בטי בהכרזה מדהימה שנאמרת בקול עדין והססני. אני מסתובב ומסתכל עליה המום. היא מסדרת חזרה את הכותונת, מקפידה לא לחשוף שום דבר לעיני. אני חי איתה כבר כמעט שלושה חודשים והיא עדיין מתנהגת כמו הבת הצנועה והחסודה של הרבי. עד היום עוד לא זכיתי לראות אותה מסתובבת סתם ערומה בחדר. כשסבא שלי ז"ל כעס על סבתא הוא קרא לה הבת של הרב, והיה מזהיר אותי לא להתחתן עם יהודיה ומוסיף הערות מגעילות על יהודים. סבתא הייתה מקשיבה בשלווה ובסוף עונה לו בכמה מילים ביידיש שהיו משתיקות אותו. תמיד חשבתי שהוא מדבר שטויות בגלל הוודקה, אבל אולי הוא צדק.

בטי מסתכלת עלי בחשש, בוחנת את הבעת פני, וממשיכה. "נפגשנו בבית חולים רמב"ם, הוא עובד שם בתור איש תחזוקה, על תג השם שלו היה כתוב ויטלי פרידמן, שאלתי אם יש לו בן ששמו מקס פרידמן, והתברר שזה באמת אבא שלך. הוא נורא התרגש והוא באמת דומה לך, זאת אומרת אתה דומה לו, רק שהוא נחמד, עדין כזה, לא כמוך." 

היא חייכה, בלי להבין מה הדברים שהיא אמרה עושים לי. כל הפיוזים קפצו לי, עכשיו כבר ידעתי שאת הלילה אני אבלה עם בקבוק וודקה, לא עם בטי. קמתי מהמיטה, התלבשתי והלכתי לדלת, לפני שיצאתי זרקתי לה בקור. "אין לי אבא. אני לא רוצה לשמוע ממנו. הוא מת בשבילי, ואם תמשיכי לדבר עליו גם את תהיי מתה בשבילי." והסתלקתי.

הלכתי לטייל בחוץ, קניתי בקבוק אצל מוסה הגרוזיני שלא סוגר אף פעם את החנות, וישבתי בגן השעשועים, מחכה עד שהם יאכלו ארוחת ערב וילכו לישון. את הלילה ביליתי עם הבקבוק בדירה הריקה של לני, בוכה ומקלל את עצמי, את אבא, את בטי, את הצבא, ובסוף - שמרתי בשבילו את הקללות הכי חזקות - את אלוהים.

התעוררתי בחמש בבוקר, כמה דקות לפני השעון המעורר. כזה אני, מכוון את השעון לשעה מסוימת ומתעורר לפניו. אני דייקן בצורה חולנית ובישראל זו תכונה איומה, לא רק שאני מגיע תמיד ראשון עוד צוחקים ממני על זה.

סידרתי את המיטה של לני והלכתי הביתה. הצ'ימידאן שלי עם הנעלים המצוחצחות היו מונחים ליד הדלת, עליתי למעלה והופתעתי לראות שבטי כבר ערה. היא ישבה על אדן החלון, גבה אל הדלת, ולא הסתובבה אלי. "בוקר טוב בטי." אמרתי בהיסוס, חש נקיפות מצפון למראה גבה הזקוף והמתוח.

"בוקר טוב מקס." ענתה בקול צרוד שהעיד שהיא בכתה הלילה והתחלתי להצטער שאת הלילה האחרון לפני המילואים ביליתי לבד במקום להיות איתה. איזה דביל אני, מי יודע כמה זמן יעבור עד ששוב ניפגש.

התיישבתי לידה וחיבקתי את כתפיה, "את לא יודעת איך הוא התנהג אחרי שמארק מת. זה היה נורא."

היא טמנה את פניה בחזי ודחפה את ידיה מתחת לחולצתי, מלטפת את בטני. "אני יודעת, אבל הוא נורא מתגעגע אליך מקס." אמרה.

"אמרתי לך כל מה שהיה לי להגיד אתמול. אני לא רוצה לדבר יותר." הודעתי לה, קמתי ויצאתי מהחדר, וקיוויתי שבזה סגרנו את העניין.

היא הלכה למטבח והחלה להכין לנו קפה והתעסקה בהכנות ליום העבודה. דוב הגיע, נפרדתי מבטי בנשיקה, חיבקתי אותה חזק, נושם עוד פעם את ריח שערה, ויצאתי. יעל הסיעה אותנו לצ'ק פוסט במכוניתה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מאז שחזרה מהודו. היא הייתה שונה מאוד מהנערה העליזה וארוכת השיער שהתחתנה עם דוב, היא רזתה מאוד, שערה היה קצוץ ועורה לבש גוון חיוור צהבהב. ירדנו בתחנת האיסוף לחיילים, דוב נישק אותה בעדינות על הלחי והיא חייכה אל שנינו ונסעה. דוב סקר אותי במבט ארוך ומהורהר. "אני רואה שגם אתה לא קבלת זיון הלילה פרידמן." אמר פתאום, מפתיע אותי בדקות אבחנתו.

"לא המפקד, אבל גמרתי בקבוק וודקה שלם והספקתי להתפייס איתה לפני שיצאתי." עניתי, מקווה שלא יספר לי מה הוא עשה הלילה. באזרחות היינו חברים, אבל מהרגע שנעמדנו בטרמפיאדה נהיינו חיילים, מעכשיו הוא יהיה הקצין המפקד ואני סמל פרידמן.

הצבא, בתבונתו הרבה, סידר לנו הסעה לקרית שמונה באוטובוס צבאי ישן וקופצני. ישנתי כל הדרך ודוב ישן על כתפי. התעוררתי ברגע שהאוטובוס עצר במגרש החניה המאובק של שדה התעופה הצבאי בקרית שמונה. כל החבר'ה הישנים היו שם, וגם כמה חדשים. חיבוקים, צעקות, קללות וגידופים גבריים קבלו את פני. להפתעתי הסתבר שבמשך הזמן שנעדרתי הם לא מצאו מישהו מוצלח יותר שיחליף אותי וכולם שמחו לראות אותי. בוסקילה השמן חיבק אותי, מועך אותי לכרסו הענקית. "מקס! היה כאן כזה בלגן. אם היית רואה איזה קקות הביאו לנו במקומך." 

החזרתי לו חיבוק ושמעתי את לוי מסביר לאיזה בחור צעיר לא מוכר לי, "זה הנאצי, הסמל שלנו, אין לו אלוהים, אבל אצלו אין תאונות ואין חפיף."

טסנו למוצב בהליקופטר. יותר אין נסיעות בספארי, זה נהיה מסוכן מידי בגלל מטעני הצד. הציבו אותנו במוצב עלוב ונידח בהר דוב. היה קר, לא היו מים זורמים, לא היה אוכל נורמאלי והמגורים היו מסריחים, אבל אנחנו היינו מאושרים כי ברגע שהגענו הודיעו לנו שלא יהיו יותר סיורים. מסתבר ששטרית הטמבל צדק, למרבה השמחה הוחלט שהסיורים והמארבים מהווים סיכון מיותר וביטלו אותם.

במוצב קיבלו אותנו באושר גדול, המילואימניקים שהיו שם חודש שלם עשו חפיפה זריזה וברחו מיד. נשארנו לבד עם הסדירניקים שנראו לי עוד יותר צעירים מהפעם הקודמת שעשיתי מילואים, הילדים האלה היו צריכים להיות בבית עם אימא, לא כאן, בין ההרים הקרחים האלה.

הייתי חייב להצדיק את המוניטין שלי והתחלתי לארגן את הציוד והתורנויות וכל מה שצריך, מדהים איך שום דבר לא השתנה מאז שהייתי חייל. כמו תמיד המחלקה שלנו גמרה להתארגן ראשונה ובתור פרס היינו צריכים לעזור לשאר.

"כל הכבוד דיאמנט, אני לא יודע מה עשית כדי להחזיר לנו את הנאצי, אבל עכשיו אני יודע שלא נתפוצץ ביחד עם הנשקייה." שמעתי את אחד הקודקודים אומר לדוב.

דוב צחק. "מה עשיתי? נתתי לו את העבודה שלי, ואת הבית שלי, ולקינוח סדרתי לו את הבחורה הכי סקסית בקריות רק כדי שיישאר איתי."

בלבנון אין פרטיות, סמל או לא סמל, כולם יודעים  עליך הכל וכולם נוגעים לך בחפצים. ישבתי על המיטה העלובה והחורקת עם המזרון המסריח ושאלתי את עצמי איפה להחביא את התמונות של בטי שהבאתי איתי. התמונות היו בתוך אלבום פלסטיק קטן עם צילום של מפרשית צבעונית על הכריכה. הכנסתי לתוכו מבחר מכל התמונות של בטי שלני צלמה. עוד אני יושב וחושב והאלבום נחטף מידי על ידי אחד מהחדשים שלא הכרתי. הוא עיין בתמונות, פניו מרצינות והולכות, וקצב הדפדוף שלו נעשה איטי יותר ויותר. במקום לצחוק ולהעביר את התמונות של בטי בין כל החבר'ה, כפי שציפיתי שיעשה, הוא התיישב לצידי והחזיר לי את האלבום. "תמונות מצוינות, אתה צילמת אותן?" שאל בקול שקט עם מבטא צרפתי חזק. עשיתי לא עם הראש, חושש שאם אנסה לדבר אבכה מרוב געגועים ועצב. כל כך רציתי להיות עכשיו עם בטי. היא בטח יושבת עכשיו ב'יהלום' אוכלת ארוחת בוקר ורונן שטרית יושב לידה ויכול להסתכל עליה, ואפילו לגעת בה אם יתחשק לו.

"אני דוד גוטמן," אמר הבחור, "אני לא יודע מי צילם את החברה הסקסית שלך, אבל כדאי שתשים לב אליו, לדעתי הוא מאוהב בה. איך קוראים לה?" פרץ הכעס והקנאה שחשתי גירש את הדמעות והחזיר אותי לעצמי.

"את התמונות צילמה חברה שלה וזה לא עניינך מה שמה." אמרתי בגסות, הכנסתי את התמונות לדובון שלי והסתלקתי משם.

כמובן שזה לא עזר לי, קשה לשמור על פרטיות במקום כזה קטן וצפוף ובשלב זה או אחר התמונות של בטי עברו בין כל הגברים שהיו בבסיס, ולכל אחד היה משהו להגיד. אולי בגלל שהם היו מילואימניקים ורובם כבר היו נשואים, ואולי בגלל שפחדו ממני, איש לא העיר הערות מכוערות וכולם חשבו שלני צלמת מעולה. ראיתי כמה אישונים מתרחבים למראה התמונות היותר נועזות, אבל זה היה הכול.

שוב שמעתי את סיפור הרכילות הישן על בטי וטייס ההליקופטר שהיא אמללה כל כך עד שהוא גנב מסוק והנחית אותו ליד מגורי הבנות כדי להרשים אותה. הבחור שסיפר את זה השתתק ברגע שראה אותי והתחמק משם. העמדתי פנים שזה לא נוגע לי ורשמתי לעצמי לברר את זה עם בטי ברגע שנהיה לבד. להיות שוב לבד עם בטי היה החלום שהחזיק אותי כל זמן שהייתי במקום המגעיל והמסריח הזה.

לצערי הסלולרי שעבד כל כך יפה בארץ לא קלט טוב בלבנון ונשאר לי רק להתגעגע בשקט ולקוות שגם היא חושבת עלי. יכולנו ליצור קשר עם הארץ רק בטלפון הצבאי שהיה מוגבל לשיחות דחופות וחשובות. העובדה שאני הייתי חבר של דוב - הקצין האחראי - לא הועילה. ידעתי שגם הוא לא עשה לעצמו הנחות ולא התקשר ליעל ולא רציתי לבקש ממנו טובות, וככה שנינו התגעגענו והתאפקנו כמו שני אידיוטים חולי אהבה.

בטי מנצלת את העדרו של מקס וטורחת על ניקוי יסודי של הארון בחדרם. "מיקי מה יש בארגז הזה שמקס הביא?"

"לא יודע. אלו החפצים של סבא שלו ז"ל."

הם פותחים את ארגז הקרטון ומגלים אלבומי תמונות ישנים. מיקי מתלהב כשהם בודקים את התמונות. "הנה מקס כילד והנה ההורים שלו. תראי כמה אימא שלו הייתה יפה, נראית קצת כמו לאריסה, רק יותר חכמה. וזה בטח אחיו הגדול, בחור יפה. אני לא מאמין שאני מכיר את הבחור הזה כמעט שש שנים ואף פעם לא ראיתי את התמונות האלה."

בטי נאנחת ומעלעלת באלבום. התמונות הישנות הן בשחור לבן והחדשות צבעוניות.

"מקס מאמין במידור החיים שלו. אתה יודע שאחיו דומה לך קצת?" היא מעירה, בוחנת את פניו הנאים של מיקי. הם מתבוננים זה בזה, שניהם חושבים על אותו דבר בדיוק.

"איך נעשיתם חברים?" היא שואלת.

מיקי מחייך. "גרנו במרכז קליטה בקיבוץ ולמדנו באולפן, נפגשנו בטיול של האולפן לתל אביב. הוא הסתכל על בחורות ואני על בחורים ושנינו צחקנו. מיד הבנו זה את זה. כמה ימים אחר כך ג'פרי גילה שהוא חולה איידס והחליט לעזוב אותי. הייתי שבור לגמרי ומקס מיד קלט אותי והיה איתי בימים האיומים הראשונים. הוא נראה קשוח, אבל הוא פחות או יותר העמיד אותי על הרגליים, הלך איתי לבדיקת איידס ושמר שלא אסחף עם הסמים. אז הוא גם פגש את לאריסה ונדלק עליה קשות. אני לא סבלתי אותה, לא בגלל שקינאתי, פשוט לא סבלתי אותה וזהו."

הוא כורך את ידיו סביב בטי מנשק את לחיה. "הוא אוהב אותך בטי, אני בטוח בזה, אני מכיר אותו, הוא מסתכל על נשים כי ככה זה עם גברים, אבל אין לזה שום משמעות."

בטי מושכת את כתפיה. "שיהיה, מיקי אתה יכול לסרוק את התמונות ולהכניס אותן למחשב? אני פוחדת שמקס יתחרפן ויחליט לשרוף אותן יום אחד."

מיקי מתלהב. "בטח, זה רעיון מצוין."

במשך כל השבועיים שהיינו שם דוב קרא לי סמל, או פרידמן, ואני קראתי לו המפקד, ולכן, כאשר בוקר אחד הוא הופיע, התיישב על המיטה שלי ואמר, "מקס, יש לי משהו לספר לך." ידעתי  מיד שמשהו רע קרה. חשבתי על בטי ועל לירז, והרגשתי איך כל הדם עוזב לי את הפנים, אחר כך גוטמן סיפר שנעשיתי לבן כמו מת. דוב נבהל וחיבק את כתפי. "זו סבתא שלך מקס. היא נפטרה, אתה צריך לחזור לארץ ללוויה."

שוב ה'קדיש' הזה, חשבתי במרירות ומיד התביישתי שזה הדבר הראשון שעולה לי במוח. למה אני לא מצטער על סבתא? נכון, היא כבר הייתה מאוד מבוגרת ובקושי זיהתה אותי, אבל היא גידלה אותי מאז שהייתי תינוק. מגיע לה שאני אתאמץ להגיד עליה קדיש, גם אם זה בארמית מחורבנת. בטי ביקרה אותה כל שבוע ואפילו לקחה את התאומים לביקור. אני הקפדתי פחות, העדפתי לזכור אותה כמו שהייתה פעם, לפני שסבא מת, ולא כמו שנעשתה עכשיו, זקנה יהודיה ששכחה לדבר רוסית ולעיתים יותר ויותר רחוקות ידעה מי אני, בדרך כלל היא חשבה שאני מארק או אבא. כשזיהתה אותי היא הפצירה בי להתחתן ולהגיד קדיש על כל המתים שלנו. אני לא יודע לאיזה מתים היא התכוונה, אבל אני שונא להגיד קדיש למרות שהילל הסביר לי בדיוק את פירוש המילים, ולימד אותי איך לבטא אותן כמו שצריך.

כנראה ששקעתי במחשבות כי דוב ניער אותי בעדינות והזכיר לי שהמסוק ממריא עוד חצי שעה וכדאי שאזדרז. לקחתי צ'ימידאן מלא כביסה מלוכלכת שלי ושל דוב והמראתי חזרה לארץ.

אחרי שבועיים של מילואים בין ההרים הקרחים והלבנים אפילו קרית שמונה נראתה פתאום צבעונית ועליזה. טלפנתי הביתה ותפסתי את בטי, היא דיברה בקיצור כי מיהרה מאוד לסידורים. החלטנו שניפגש כבר בבית הקברות. סבתא תיקבר ליד סבא בצור שלום בשעה אחת עשרה בצהרים. היו לי שלוש שעות להגיע לשם, ובאותו היום, בשעה שבע בערב, היה עלי להיות בשדה התעופה של קרית שמונה ולתפוס מסוק חזרה ללבנון. דוב אמר שאין מה למהר ואני יכול לחזור רק למחרת, אבל ידעתי שיהיה לו קשה בלעדי. לקחתי על עצמי חלק גדול מהעבודה שלו, זה עזר לי להעביר את הזמן, ועכשיו אני לא יכול סתם להסתלק. גם ככה היציאה הלא מתוכננת שלי דפקה את כל לוח העבודה והתורנויות שהכנתי.

***

הגעתי בזמן לבית הקברות. בטי, מיקי ולני חיכו לי בסובארו ליד השער, ומיד לקחו ממני את הצ'ימידאן וחבשו כיפה לראשי. לא העזתי לנשק את בטי בבית הקברות, ורק נגעתי בעדינות בפניה. היא לבשה שמלה חומה מכוערת, בטח של תהילה. פניה היו חיוורים ושערה פרוע מהרוח העזה. היא חייכה אלי בפיזור נפש ונראתה עצובה. היא באמת חיבבה את סבתא שלי והצטערה על מותה.

הם נתנו להילל לעשות את כל הסידורים עם חברה קדישא. הוא היה ממש נהדר, דיבר איתם ביידיש וסידר הכל כמו גדול. אדם נשאר בבית הספר וסירב לבוא. להפתעתי ראיתי את צבי ואת המנהלת מבית האבות, ועוד כמה אנשים מבוגרים שלא הכרתי.

רק אחרי שחבשו לראשי כיפה ותקעו לי ביד ספר עם ה'קדיש', שאמרתי הפעם בצורה יותר מוצלחת, יצאתי מההלם והתחלתי להתבונן סביבי. מיקי שעמד לצידי כל הזמן התנצל שעליו לחזור מהר למשרד, לחץ את ידי והלך. אחריו התפזרו לאיטם כל שאר המתאבלים, הולכים בין המצבות לכיוון השער.

רק אז ראיתי אותו, לא ראיתי אותו כבר מעל עשר שנים. הוא לא השתנה כמעט. אולי רזה קצת והלבין מעט, אבל עדיין נראה טוב. פנים רזות, עיניים צרות, בהירות ופה דק ורחב, ממוסגר בקמטים עמוקים. להסתכל עליו היה כמו לראות את עצמי בעוד שלושים שנה. הוא ניגש אל צבי ולחץ את ידו, ואחר כך נישק על לחיה של בטי וחיבק אותה.

נכנסתי ביניהם מפריד אותו ממנה בכוח. "פפה!" אמרתי בכעס, מנסה לדבר בשקט, אבל לא כל כך מצליח. "מה אתה עושה כאן?"

"אל תצעק מקס, באתי ללוויה של סבתא." ענה אבא בשקט.

רועד מרוב כעס ניערתי את ידה של בטי מעלי והתנפלתי עליו, מגלה לתדהמתי שהוא נמוך ממני. למרות זאת הוא השתלט עלי בקלות, אוחז בי בחיבוק הדוק ומצמיד את ידי לגופי. משום מה לא יכולתי לזוז, אבל יכולתי לדבר, "למה לא באת ללוויה של אימא?" הטחתי בפניו. הוא נרתע, אבל לא הרפה ממני.

"עשיתי טעות מקס, לא הייתי צריך לעזוב. לא תסלח לי?" עכשיו גם הוא רעד, יכולתי להרגיש את ידיו שאחזו בי נחלשות ומרפות. לרגע רציתי לחבק אותו ולבכות, אבל לא יכולתי, זה כאב יותר מידי.

"עזוב אותי, אני לא צריך אותך יותר, אני מסתדר מצוין בלעדיך!" צעקתי. תפסתי את בטי והלכתי לאוטו, מושך אותה אחרי. היא שתקה והלכה איתי בצייתנות. הילל בא אחרינו, חיוור ומבולבל. לא שמתי לב אליו, התנעתי את הרכב ונסעתי משם בלי לדבר עם אף אחד ובלי להיפרד מאיש.

נסענו הביתה בשתיקה מעיקה, הם חיכו שאירגע, אבל לא יכולתי. רעדתי כולי מבפנים וכל הזמן הרגשתי שעוד רגע אפרוץ בבכי, או אתעלף. עצרתי ליד הבית וירדתי עם הצ'ימידאן. מתעלם מהם עליתי מיד לחדר שלנו והלכתי להתקלח.

בטי נכנסה אחרי כמה דקות, ידעתי שהיא התעכבה כדי להפעיל את מכונת הכביסה.

"מתי אתה חוזר לבסיס?" שאלה. "כדאי להפעיל את המייבש?"

יצאתי ערום מהמקלחת והתנפלתי עליה, "אמרתי לך שאני לא רוצה שום קשר איתו." אמרתי לה בגסות והטלתי אותה על המיטה. "לא היית צריכה להתקשר אליו בטי. אמרתי לך לא לעשות את זה, זוכרת?" דברתי אליה בקול שקט וקר, כמו שרומן לימד אותי, "הקול שלך צריך להיות חד ומפחיד כמו סכין." הורה לי.

ראיתי שהיא פוחדת, אבל זה לא היה מספיק, המחשבה על זה שהיא התעלמה ממה שאמרתי לה והלכה נגד הרצון שלי הרתיחה אותי. ויתרתי על כל כך הרבה דברים בגללה, שתקתי על העסק של האוכל הכשר, ועל כל הכאב ראש עם הצניעות שלה, וזה שהיא לא ידעה לשתות ו... בוא נגיד את האמת, הרגשתי שהקרבתי קורבן בזה שהתאהבתי באחת שהיא לא משלנו, לא רוסיה אלא אחת שבאה מתרבות פרימיטיבית ומפגרת, ובתמורה היא ניסתה לכפות עלי את המשפחתיות היהודית הדביקה שלה ועוד ביום הלוויה של סבתא.

זה הכעיס אותי, וכאב לי, וזעזע אותי בצורה כזו שלא יכולתי אפילו להתחיל להסביר לה למה. ביד אחת אחזתי את ידיה מורמות מעל ראשה, ומשכתי את השמלה המגעילה מעל לגופה בידי השנייה. עשיתי את זה המון פעמים, אבל תמיד בעדינות וכחלק מהמשחק המקדים שלפני הסקס. הפעם לא הייתי מסוגל לנהוג בעדינות. כל העדינות והאהבה שהיו בי נעלמו, נעשיתי שוב יצור מכוער וחסר רגש, כמו שהייתי בצ'צ'ניה. נפגעתי ורציתי להכאיב לה ולפגוע בה בחזרה. לא הייתי מגולח והרגשתי את זיפי הזקן שלי שורטים את עורה. היא גנחה, מבוהלת, אבל לא צעקה.

לא הסרתי מעליה את החזייה, פישקתי את רגליה בחזקה בברכי, משכתי הצידה את התחתונים שלה ותקעתי לה את הזין בכל הכוח. היא שכבה בשקט, עיניה עצומות, מניחה לי לעשות כרצוני. הרגשתי כאילו אני שוכב עם גוויה, בטי לא הייתה שם בכלל.

זה הרגיז אותי, רציתי שתצרח, שתראה כאב, אז הפכתי אותה על בטנה, ידעתי כמה היא שונאת את התנוחה הזו. היא התחילה להיאבק וניסתה לדבר, אבל אני סתמתי לה את הפה ביד אחת, משכתי את התחתונים הצידה בשנייה, ואז תקעתי לה אותו שוב.

אחרי כמה תנועות שלי היא התחילה לגמור. הרגשתי את ההתכווצויות שבאו מתוך הגוף שלה וגמרתי יחד איתה.

מתמוטט על גופה פרצתי סוף סוף בבכי שעצרתי בתוכי מרגע שראיתי את אבא שוב. הרגשתי במעורפל איך היא חומקת מתחת לגופי והולכת למקלחת, ואז, הרוס וממוטט מכל היום שעבר עלי, פשוט נרדמתי.

התעוררתי בשעה ארבע כשלירז נכנס לחדר. הייתי ערום, אבל מכוסה בשמיכה. שמעתי את בטי למטה, מדברת עם הבנים בקול רגוע. הכל היה שקט ונורמאלי כאילו כלום לא קרה, רק חרב הרפאים הזו, שרק בטי יכלה להוציא אותה, הייתה תקועה שוב עמוק בלב שלי.

חיבקתי ונישקתי את הילד, לבשתי את המדים הנקיים שחיכו לי על הכסא ליד המיטה, וירדתי למטה. בטי נראתה כמו תמיד, לבושה בטרנינג הכחול עם העיגולים הורודים, פניה רגועים, שערה מסורק ורק על צווארה נראו שריטות אדומות, תזכורת למה שעשיתי.

התאומים ישבו בשקט ואכלו, ישבתי לאכול איתם, שואל את עצמי איך להיפטר מהם כדי לדבר איתה בפרטיות.

לירז נדבק אלי, מאושר שחזרתי, והיה עלי להסביר לו שאני חייב לחזור לצבא עוד הערב. השעה כבר הייתה מאוחרת וחששתי שלא אתפוס את המסוק חזרה.

צבי הופיע פתאום עם לני, לחץ את ידי והציע לתת לי הסעה לצומת גולני. פתאום ראיתי שנורא מאוחר, השעה כמעט חמש ואני עלול לפספס את המסוק. הייתי חייב לזוז, בגלל כל האנשים שהיו סביבי בקושי נפרדתי מבטי, שהתעסקה עם הכביסה והאוכל במקום להביט בי.

פתאום הייתי ברכב, מנסה לענות לשאלות של צבי, בעוד הראש שלי עסוק בבטי, ובמה אני הולך לעשות עכשיו.      

צבי לא טמבל, הוא ראה מיד שיש לי בעיות. "מה קרה מקס?" שאל אחרי שנמאס לו לראות אותי בוהה בחלון ושותק.

"טוב, סבתא מתה, ופתאום אבא שלי הופיע, ובטי... אמרתי לה שאני לא רוצה לראות אותו והיא הזמינה אותו בכל זאת ללוויה." כשאני מתרגש העברית שלי נעשית כמו של עולה חדש.

דוב נאנח. "מקס, לוויה זה לא כמו חתונה, לא מזמינים אנשים ללוויה, מפרסמים מודעה ומי שרוצה בא."

איך לא ידעתי דבר כזה? הייתי בטוח שבטי ניצלה את ההזדמנות והזמינה את אבא ללוויה בתקווה לאיזה התפייסות רגשנית מעל הקבר הטרי.

"היא פרסמה מודעה בעיתון רוסי?" שאלתי, אבא בטח לא יודע לקרוא עברית. בן אדם בגילו לא יכול פתאום להתחיל לקרוא הפוך, ואם כבר חושבים על זה, איך הוא דיבר עם בטי? הוא לא מדבר עברית והיא לא מבינה רוסית.

"הבית אבות פרסם מודעה בעיתון רוסי וויטלי התקשר ל'יהלום' וחיפש אותך. אני דיברתי איתו, העברית שלו לא משהו, אבל היידיש שלו ממש טובה."

הייתי המום, אבא שלי מדבר יידיש? איך זה יכול להיות? ובטי לא התקשרה אליו בכלל, סתם כעסתי עליה. חרב הרפאים עשתה סיבוב כפול בלב שלי, מזכירה לי שהתנהגתי כמו נאצי. זה כאב כל כך עד שהתקפלתי לשתיים, שמתי את הראש על הברכיים וניסיתי לנשום כמה שפחות כדי להפחית את הכאב. צבי נבהל ועצר את הרכב. היינו בכביש חשוך שנמתח בין שדות ירוקים, מידי פעם עברו מכוניות, מאירות אותנו באלומות אור וממשיכות הלאה.

"מה קרה מקס? אתה חולה?" ירדתי מהרכב ברגלים כושלות והקאתי, רק עכשיו קלטתי מה באמת עשיתי והייתי מבוהל ואומלל.

"אני חושב שאחרי המילואים אני אצטרך לעזוב את 'יהלום'. אני לא אוכל להיות יותר עם בטי. לא בבית ולא בעבודה. אני אסע לאיזה מקום רחוק ממנה. אולי..." לא יכולתי להמשיך לדבר. מה זה חשוב לאן אסע? אחרי מה שעשיתי לא אוכל לפגוש אותה יותר, זה בטוח.

צבי ניגב בעדינות את פני במטלית לחה. "תירגע מקס, מה עשית? רבת איתה בגלל אבא שלך? לא נורא, היא לא תכעס עליך." חייך אלי בעידוד כאילו הייתי ילד קטן וטיפשון.

נאנחתי, "לא צבי, לא רבתי איתה, עשיתי משהו איום כי כעסתי עליה ועליו ועל כל העולם. אני לא יכול לספר לך מה, אבל אני לא יכול לפגוש אותה יותר. בוא ניסע, אני אאחר את המסוק."

צבי לא ויתר, גם אחרי שחזרנו לנסוע הוא ניסה לחקור אותי. שתקתי בעקשנות וקיוויתי שהוא יוריד אותי בצומת גולני ויסתלק.

"אתה תאחר אם תיסע בטרמפים. אני אקח אותך לקרית שמונה." הודיע לי אחרי שכבר חלפנו במהירות על פני האנדרטה לחיילי גולני והמקדונלד שהקימו לצידה.

"נו מה? צעקת עליה? קללת אותה? הרבצת לה? מה כבר יכול להיות כל כך גרוע שאתה חייב לברוח לנו ככה?" התפרץ אחרי כמה דקות של שתיקה.

"עזוב כבר צבי, די, תשכח מזה." ביקשתי.

הוא שתק עוד כמה דקות ואז שבר פתאום הצידה ועצר על השוליים. יצא מהרכב, משך אותי החוצה ותקע לי אגרוף בבטן. "אנסת אותה! בגלל זה היו לה סימנים של שריטות על הצוואר, מהזקן שלך!" הוא העביר יד על פני, ממשש את הזיפים. "חרא אחד!" אמר בתיעוב ותקע בי עוד אגרוף, מזל שכבר הקאתי, אחרת הייתי מקיא עליו.

צבי דחף אותי חזרה לרכב והמשיך לנסוע בשתיקה זועמת, גם אני שתקתי. כשהגענו לקרית שמונה כבר היה לי ברור שאיחרתי, השעה הייתה קצת אחרי שבע ושמעתי את המסוקים ממריאים.

צבי ניסה להגיד משהו, אולי שאיחרתי את המסוק, אבל פתאום היה פיצוץ אדיר והשמים בכיוון צפון הוארו באור חזק. זה נראה כמו זיקוקים, רק בלי כל הצבעים היפים. מיד ידעתי שאלו המסוקים. התחמושת שהייתה בפנים התפוצצה, מי ששמע פעם אחת דבר כזה כבר לא ישכח את זה לעולם.

לא ידענו מה לעשות ולכן המשכנו לנסוע לשדה התעופה. עוד לפני שהגענו שמענו את צפירות האמבולנסים. נשארנו בחניה של שדה התעופה הקטן של קרית שמונה כי פשוט לא ידענו לאן ללכת.

בהתחלה היו שם מעט מכוניות ואחר כך הגיעו עוד ועוד מכוניות. אחרי כמה זמן המקום עשה רושם של קן נמלים שמישהו דרך עליו. כולם התרוצצו הלוך ושוב, אזרחים התערבבו בחיילים. כולם דברו והפריחו שמועות וצרחו לסלולרים, אבל אף אחד לא הצליח לשמוע כלום כי היה עומס על הקווים או משהו כזה. די מהר התברר ששטרית שוב צדק. אף אחד לא ניצל מההתנגשות והאמבולנסים חזרו ריקים. בעשר בלילה הצלחתי לשכנע את צבי לנסוע הביתה.

"אני מצטער שהרבצתי לך." חיבק אותי לפני שנסע.

"לא, זה הגיע לי. היית צריך להרביץ חזק יותר. אני חרא. אני רק מבקש שתגיד לבטי שאני אוהב אותה ושלא תדאג, היא לא תראה אותי יותר."

צבי היסס קצת, ואז דיבר, מסתכל מעבר לכתפי אל חבורת עיתונאים עם מצלמות. "כשאני הגעתי אליכם זה כבר היה אחרי ש..."

הנהנתי לאות כן.

"אבל היא נראתה בסדר, רק, אתה יודע..." הוא היה נבוך מאוד, "כמו אחרי סקס, אבל לא כאילו... אתה לא הרבצת לה, נכון?"

הרגשתי שוב בחילה. "לא, להרביץ לבטי? מה פתאום? אני..." הייתי כל כך נבוך שהייתי שמח אם האדמה הייתה בולעת אותי. גם צבי נראה כאילו היה מעדיף להיות במקום אחר.

במרחק כמה מטרים מאיתנו השדרן החל מדבר בפנים רציניות אל המצלמה.

"היא בטח חושבת שנהרגתי." הבנתי פתאום, "אמרתי לה שאני רוצה לתפוס את הטיסה הזו ואני אף פעם לא מאחר. היא בטח חושבת שקיבלתי מה שהגיע לי, היא בטח שמחה שנפטרה ממני." משום מה המחשבה על בטי, מחייכת למחשבה על מותי, שברה אותי לגמרי. נשענתי על המכונית ונאבקתי בדמעות, היו שם הרבה חיילים שבכו כך שאיש לא שם לב אלי.

דוב חיבק אותי שוב, "לא נכון, היא אוהבת אותך." הוא חייך פתאום, חיוך צעיר ושובב להפתיע. "נשים הן יצורים לא צפויים, יכול להיות שעוד תופתע." הוא שוב חיבק אותי ונסע.

נשארתי לבדי עם כל המאחרים שניצלו בנס והתביישתי שאני חושב יותר עליה מאשר על כל המסכנים שמתו בגלל תאונה טיפשית. האסון של אובדן המסוקים והחיילים היה צריך לגמד את האסון הפרטי הקטן שלי, אבל זה לא עובד ככה. לפחות הפרצוף העצוב שלי השתלב יפה בנוף הכללי. בחמש לפנות בוקר הגיע עוד מסוק, וכבר לפני שש בבוקר הייתי שוב בבסיס.

כשדוב ראה אותי עומד לפניו בגודל טבעי, קצת עייף, אבל חי לגמרי, הוא נפל על צווארי, נישק אותי ופרץ בבכי. כולם הצטרפו אליו בחיבוקים ונשיקות ועד שלא צעקתי עליהם שיפסיקו להתנהג כמו נקבות, אני לא מזוזה ומספיק לנשק אותי, הם לא נרגעו.

רק אחר כך, אחרי שכולם נרגעו קצת וכל שמות המתים נודעו, לקח אותי דוב הצידה ושאל אותי למה איחרתי.

"נרדמתי ולא קמתי בזמן." עניתי, בודק את הניירת שלנו ומקפיד שדוב לא יראה את פני.

הוא סובב אותי אליו, הסתכל לי ישר בעיניים ונאנח. "איך הייתה הלוויה?"

משכתי בכתפי, "לוויה, סתם. אבא שלי הופיע פתאום."

"הוא לא ברוסיה?" הופתע דוב.

"לא, הוא עובד ברמב"ם, בטי פגשה אותו שם." הקפדתי על קול אדיש ופנים תואמות.

"אתה עדיין כועס עליו? בטי בטח רצתה שתתפייסו, רבת איתה בגללו?"

"עזוב, אני לא רוצה לדבר על זה." אמרתי ורציתי ללכת, אבל דוב עדיין לא גמר. "אני לא יודע מה קרה אתך ועם אבא שלך, אבל אתה צריך לפתור את הבעיה הזו, כמה שנים אתה חושב שהוא עוד יחיה?" הוא תקע את אצבעו בחזי, "לדעתי אתה מרגיש אשם, בגלל זה אתה כועס עליו."

אני לא חושב שהוא הופתע כשזינקתי עליו וניסיתי להכות אותו. התגלגלנו על הרצפה המטונפת ומזל שבוסקילה בא והפריד בינינו בגופו העבה, לופת אותי בידיים שעירות וחזקות ומנער אותי עד ששיני נקשו בראשי. "מקס! דובל'ה! מספיק כבר." צעק עלינו.

רק אז נרגעתי והסתלקתי משם. כל כך התביישתי שלא יכולתי להסתכל לדוב בעיניים ובמשך כמה ימים השתדלתי להתחמק ממנו.

דוב צדק כמובן, כעסתי על אבא כי הרגשתי אשם שלא הצלחתי למלא את מקומו ולשמור על אימא ועל מארק. הרגשתי אשם שלא הצלחתי לשמור על החיילים שלי שנהרגו בתאונה, ושלא הייתי מספיק גבר בכלא ונכנעתי לרומן. לא עזר לי ההיגיון הבריא שאמר לי שמארק התאבד בגלל הבעיות שלו, לא בגללי, ושאימא מתה כנראה בתאונה ולא התאבדה, ושהטעות שעשיתי כקצין צעיר ובלתי מנוסה אינה באשמתי, ושאם לא הייתי מתחבר עם רומן, קרוב לודאי שהייתי מת בכלא.

זה היה הגיוני ואפילו נכון, אבל ממתי יש קשר בין אשמה להגיון?

האם היחסים המחורבנים שלי עם לאריסה היו ניסיון להעניש את עצמי? האם היחס הרע שלי אל בטי היה ניסיון לקלקל את הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם? ולמה היא הסכימה לקבל ממני את כל החרא הזה? הייתי משוכנע שהסלחנות שלה כלפי נגמרה, ושהיא הצטערה לשמוע שבסוף לא נהרגתי. היא בטח חשבה שעדיף שאני הייתי נהרג במקום איזה צעיר נחמד עם הורים וחברה שאהבו אותו, ועכשיו הם יושבים ובוכים עליו.

אם הייתי מת, מי היה בוכה עלי? אולי אבא, אבל הוא כבר היה רגיל להיות בלעדי ככה שזה לא היה משנה לו. מי עוד? מיקי, לירז, הם צעירים והם היו שוכחים אותי מהר. בטי בטח תרקוד על הקבר שלי. ישבתי בנקודת השמירה הצפונית ושיחקתי עם המחסנית של האם 16, תופס פתאום כמה אני קרוב להתאבדות. אולי ככה מארק הרגיש לפני שירה בעצמו? אולי הוא חשב שאף אחד לא יצטער על המוות שלו? הוא טעה. כל המשפחה שלנו נהרסה בגלל ההתאבדות שלו. אימא מתה, אבא עזב וסבא וסבתא המסכנים, הלב שלהם נשבר. איך יכולתי לעשות להם את זה? לעזוב את הלימודים ולהסתלק ככה לצבא? כמה שנים אני עוד אמשיך לברוח מהסיבה להתאבדות של מארק? מתי יהיה לי אומץ לדבר עם אבא ולברר מה קרה אז?

הורדתי את היד מההדק והחלטתי להפסיק מיד עם המחשבות על התאבדות. תהיה גבר מקס, תיפגש עם אבא ותדבר איתו ואם טעית תבקש סליחה. זה מה שסבא היה אומר לי, אבל קודם כל, אחרי שהמילואים יגמרו אני אדבר עם בטי, אתנצל לפניה, אבקש סליחה, אסביר הכל בשקט ובהגיון, בלי להתחנן, ומה שהיא תחליט ככה אני אעשה.

השענתי את ראשי על זגוגית החלון של מגדל השמירה ובכיתי כמו ילד קטן. קול צעדים נשמע על מדרגות הברזל ולפני שהספקתי לנגב את הדמעות הופיע דוב. הוא הושיט לי ממחטות ניר. "כבר כמה ימים שלא ראיתי אותך, התגעגעתי אליך. אתה עוד כועס עלי?"

ניגבתי את פני. "לא, בטח שלא, אני כועס על עצמי. לא הייתי צריך לנסות להרביץ לך. מגיע לי משפט צבאי."

דוב צחק. "הייתי צריך לדעת... מת עליך מקס."

הסבתי ממנו את מבטי ותקעתי אותו בחלון, כפי שהייתי אמור לעשות כל הזמן בתוקף תפקידי כשומר. "אתה צדקת בכל מה שאמרת דוב. אני חרא ואני רק מזיק לבטי. אחרי המילואים אני עוזב את העבודה ואת הבית. אבא שלך כבר יודע ולבטי אני אספר כשהמילואים יגמרו."

דוב צחק ופרע את שערי. "תספר לה מחר, היא ויעל מחכות לנו בקרית שמונה ומשם ניסע לחופשת סוף שבוע חלומית באיילת השחר. חדר שינה רומנטי, ארוחות פאר ונוף מהמם של חצור העתיקה." הוא חייך אלי בעליזות מלאת ציפייה, מתרגש כמו ילד. "נו מה אתה אומר?"

מה יכולתי להגיד? איך יכולתי לספר לו למה בטי תעדיף חופשה בגיהינום על בילוי איתי? הסתכלתי בדבקות על החלון, מפנה אליו את גבי, כובש את דמעותיי בכוח. "אני מוותר על החופשה המפקד. עדיף שאני אשאר בבסיס. אולי תוכל להודיע לבטי שלא תבוא?"

דוב לא התרשם. "לא, אתה יוצא איתי מחר וזאת פקודה." 

ברור שהגיע הזמן לטקטיקה אחרת, התחלתי להתחנן. "אני לא יכול דוב, אתה לא מבין, היא לא רוצה לצאת איתי לסוף שבוע רומנטי. זה יהיה עינוי לשנינו, בבקשה ממך דוב, אני לא יכול."

הוא נאנח. "נפגש אתן מחר ונחליט. אני לא חושב שבטי כועסת עליך כמו שאתה חושב, ואני יודע שאתה אוהב אותה, נכון?"

הנהנתי. נכון, אני אוהב אותה. הייתי בטוח שהיא לא תסלח לי. לא סלחתי לעצמי אז למה שבטי תסלח לי? רציתי לראות אותה לפחות עוד פעם אחת ולהגיד לה שאני מצטער. החלטתי שאחרי שאגיד לה מה שתכננתי אסתלק חזרה לבסיס ויותר לא אפגוש אותה לעולם.