1. עונת מעבר

"מה שהכי גרוע בפורים זה שחודש אחריו מגיע פסח." אמרה בטי בסלידה, מביטה בשאט נפש בפירמידה נאה של קופסאות אבקות כביסה במבצע. "החודש הזה בין פורים לפסח הוא חודש העבדות שלפני חג החירות. שמת לב איך כל הנשים מתנהגות כאילו אבק זה חמץ?" היא דחפה את העגלה מאגף חומרי הניקוי, מקום סולידי ונטול זוהר בדרך כלל, שלקראת הפסח בוצעה בו מתיחת פנים והוא שפע פיתויים של מבצעי הנחות והוזלות.

בטי הצהירה שלא תנקה במיוחד לכבוד פסח וגם לא תשתעבד לבישולים של סדר הפסח, ומיד אחר כך התחילה, כמו ברפלקס בלתי נשלט, לנקות את כל הפינות השכוחות בבית ולהתייעץ עם אחותה לגבי תפריטים וסידורי הישיבה של הסדר.

לעשות קניות עם בטי היה חוויה מאלפת, היא אף פעם לא הכינה רשימות, הדברים החסרים בבית נרשמו באגף מיוחד במוחה וקפצו ממנו ברגע שתלתה את סל הרשת הירוק על העגלה והחלה משוטטת ברחבי הסופר.

"מקס יש לנו עוד פופקורן בטעם חמאה? מיקי מגיע היום לסוף שבוע." בדקה את היין שבחרתי.

גיא לא יצא מהארון ומיקי היה נעזב לנפשו כשהחבר שלו נסע לביקור אצל הוריו. מיקי היה בשבילם רק שותף שחלק עם גיא את הדירה. מיקי שנא את זה אבל שתק, אין לי מושג למה ולא העזתי לשאול.

מיקי חיכה לנו על המדרגות, משחק עם מנגו ועם פרעסר החתול - התוספת החדשה למשק הבית שלנו - רעיון של לירז כמובן. חששנו שמנגו יאכל את החתול השחור והצנום, אבל מנגו, חכם מכולנו, ראה כמה לירז אוהב את חופן הפרווה הקטן, הבין שחלקו במנת האהבה שלירז משפיע עליו לא יגרע, ולכן התעלם בבוז מהגור שבין כה וכה ישן רוב היום והיה פעיל רק בלילה.

נטלי הציעה לקרוא לו קוטק – חתלתול ברוסית - איש לא הבין למה אני מתנגד בחריפות כה רבה לשם הזה. בטי הצילה אותי עם השם פרעסר, כלומר זללן ביידיש. אחרי שהילדים הלכו, מרוצים מהחתול החדש ומהשם שלו, היא הביטה בי במבט בוחן, אבל שתקה ולא שאלה כלום.

היא כבר למדה שיש דברים שאני פשוט לא מוכן לדבר עליהם ולמדה לשתוק בקשר להרבה דברים, למשל החלומות הרעים שהציקו לי בזמן האחרון.

תהלוכת הפצועים וההלוויות הבלתי נגמרת מלבנון העלו בי זיכרונות על צ'צ'ניה והזיכרונות צצו בשעות הכי פחות מתאימות - בעבודה, בזמן האוכל, או כששיחקתי עם הילד. גם בלילה חלמתי על פצועים ומוקשים וחלקי גופות, הייתי מתעורר מזיע, שיני חשוקות במאמץ לא לצעוק וידי אוחזות בגופה של בטי, משאירות על עורה סימנים כחולים, ששינו את צבעם אחרי כמה ימים לסגול ולצהוב, עד שנעלמו.

מיקי בדיוק הלך לשירותים כשכתב בריטי צעיר בעל שיער בהיר קלוש, שפם דק, ומבטא יוקרתי מאנפף, ציין את המצב הגרוע בצ'צ'ניה, מביע את סלידתו המעודנת והתרבותית משדות המוקשים העצומים שהשאירו הרוסים בארץ האומללה והיפה הזו. יתומי מלחמה קטועי גפים ספרו על מוקשים רוסיים שהוטמנו בדרכים המובילות לבתי ספר ולגנים ציבוריים. ולקינוח - ראיון קצר ומזעזע עם אישה צעירה, אוחזת ילד קטן בידה, שנאנסה על ידי חבורת חיילים שיכורים - היא נישקה את הילד ברכות על ראשו המתולתל בעוד היא מספרת ברוסית שבורה איך התעללו בה במשך לילה תמים ואז זרקו אותה מהמשאית ונסעו, מותירים אותה רצוצה ומוכה, כדי לגלות מאוחר יותר שהיא הרה את ילדם.

בטי נהגה להקליט את היומן של ימי שישי בשביל גבי ותהילה שלא הדליקו טלוויזיה בשבת, כך שהכל היה מוקלט. בשלב מסוים היא ניסתה להפסיק את ההקלטה, אבל אני חטפתי מידה את השלט ולא הנחתי לה לקום, אוחז בחזקה בכתפה, מרתק אותה לספה עד שהכתבה נגמרה. קמתי ממקומי והוצאתי את הקלטת ממקומה, שואל את עצמי מה לעזאזל אעשה איתה כעת.

"מקס בבקשה," אמרה בטי, והושיטה אלי את ידה בתחינה.

מיקי נכנס בדיוק בזמן כדי לשמוע אותי פוקד עליה בגסות שתסתום את הפה והתאדם מכעס."מה קרה לך? מה קורה אתכם בזמן האחרון?"

בטי קמה ממקומה ועוד לפני שהיא פתחה את הפה ידעתי שזהו, נמאס לה לשתוק. "זה מה שקורה איתנו היום," אמרה ופשטה בתנועה חלקה אחת את הסוודר הלבן שלבשה. עבר כבר זמן מה מאז שטרחתי להביט בגופה והזדעזעתי קשות. כתפיה החלקות והזהובות, זרועותיה הדקות, ואפילו הצלעות שלה, בולטות מידי מתחת לעור הקטיפה, על הכל היו כתמים שחורים סגולים וצהובים.

זו הייתה כמעט הקלה לחוש את אגרופו של מיקי נוחת בדייקנות במפתח הלב שלי, בדיוק כפי שלימדתי אותו פעם. הוא שילב את המכה המוצלחת הזו עם בעיטה מדויקת בקרסולי, מוציא אותי משיווי המשקל ושולח אותי לרצפה.

בטי צעקה ונחפזה להיכנס בין שנינו, מגנה עלי בגופה, "לא מיקי! אתה לא מבין!" קראה בבהלה.

מיקי הסיט אותה מדרכו והוסיף בעיטה לצלעותיי. גנחתי, זה ממש כאב, אחזתי ברגלו והפלתי אותו לצידי."זו הסכנה כשבועטים באדם שוכב," הסברתי לו, "אם הוא מספיק זריז אתה עלול למצוא את עצמך על הרצפה לידו. שים לב לבעוט רחוק מהידיים של היריב."

מיקי התחיל לבכות ובטי חיבקה אותו.

"בטי, אני שוב מבקש ממך, כשאת רואה שני גברים נלחמים אל תכנסי באמצע, את עלולה להיפגע. למה את לא יכולה לעמוד בצד ולצרוח כמו כל אישה נורמאלית בהריון."

"נאצי שכמוך! למה אתה מתעלל בה?" צעק עלי מיקי,

התיישבתי בכבדות, ונישקתי על מצחו, "גם אני אוהב אותך מיקי." אמרתי וגררתי את עצמי אל הספה. אולי שברתי צלע? גל של בחילה הציף אותי והגעתי לאסלה ממש ברגע האחרון. בעוד אני מקיא את ארוחת השבת הטעימה של בטי שמעתי אותה מסבירה למיקי שאני סובל מסיוטים ופוגע בה תוך כדי שינה בלי לדעת מה אני עושה. זה לא נשמע משכנע, אם לא הייתי יודע שזו האמת לא הייתי מאמין לאף מילה. אני חושש שגם מיקי לא האמין.

בזמן שניקיתי את הלכלוך שעשיתי והתרחצתי שמעתי את הטלוויזיה חוזרת על הכתבה מצ'צ'ניה בפעם השנייה, כשיצאתי הטלוויזיה כבר הייתה כבויה ובטי לא הייתה בחדר. מיקי הושיט לי את הקלטת, "היית חייל ומלאת פקודות." אמר.

"כן," הסכמתי איתו, "מילוי פקודות היה קו ההגנה העיקרי של פושעי המלחמה בנירנברג."

מיקי החוויר והתיישב על הספה. צנחתי לצידו וחיבקתי אותו. "אני לא מאמין שאנסת פעם מישהי," אמר, "הנחת מוקשים כי זה התפקיד שלך במלחמה, אבל לא רצית לפגוע באף ילד, ובטח שלא אנסת נשים."

"להניח מוקשים זה די קל, עושים קורס, לומדים את הטכניקה וזהו. בקשר לאונס זה קצת יותר מסובך, אני לא חושב שהייתי עובר בהצלחה קורס לאונס מיקי, בטח הייתי נכשל." ניסיתי לצחוק.

"זה לא מצחיק." מחה מיקי.

"לא אנסתי אף אחת כי לא היה צורך בכך, הנשים התמסרו לך בקלות תמורת קופסאות שימורים, או מעיל חם, או זוג נעלים, היה מאוד פשוט להשיג אישה במקום ההוא." מיקי גנח וטמן את פניו בידיו. "אתה צריך עזרה מקס, אתה צריך לדבר עם מישהו."

"טיפול אצל פסיכולוג זה שטויות. עוזר בערך כמו להשתטח על קברי צדיקים או להתיז מים קדושים."

"זה עוזר אם מאמינים בזה," מחה מיקי, "אתה לא מאמין בפסיכולוגיה?"

"לא. אף מת לא יקום לתחייה ואף רגל קטועה לא תצמח שוב אם אני אדבר עם פסיכולוג."

"נכון, אבל זה יעזור לך להשלים עם מה שעשית, להקל על רגשות האשמה שלך."

"מי שאשם צריך לקבל עונש, לא לשכב על ספה, לקשקש ולרחם על עצמו."

"במה אתה אשם?"

"ברצח, בהריגה עקב רשלנות, ובסטיות מיניות."

"את מי רצחת?"

"כל מי שעלה על המוקשים שפיזרתי." עניתי, מתפלא קצת על השאלה המטופשת שלו.

"והרשלנות?"

"לא השגחתי מספיק טוב על המשפחה שלי, בעיקר על אימא." הסברתי ובבת אחת חזר אלי הזיכרון של עצמי, יושב על הספה החומה בדירה שלנו במוסקבה ומחכה לאימא. רק אחרי יותר מעשר שעות של היעדרות באו לספר לנו שהיא מתה. עשר שעות ישבתי ודאגתי, ומשעה לשעה ידעתי שיש פחות תקווה שהיא תחזור, ובכל זאת ניסיתי לספר לעצמי שהיא אצל חברים, או שהיא עם אבא והם משלימים ומתפייסים. כל מיני סיפורים של ילד תמים שלא מבין מה זה החיים.

לא שמרתי על אימא שלי והיא מתה, הדמעות החלו לנזול לי על הלחיים כאילו זה קרה רק אתמול.

"מה קרה מקס?" נבהל מיקי.

"אימא שלי מתה." הסברתי לו, "אני רוצה לשתות משהו."

"עוד מעט, רק תספר לי על הדבר השלישי, על הסטיות שלך." הפציר בי.

"אני חייב לשתות בשביל לדבר על זה." אמרתי והלכתי למטבח. מיקי בא אחרי, היה לנו שליש בקבוק וודקה, שני בקבוקי יין פתוחים, ריקים למחצה ושניים סגורים, וכמה בירות.

ערכתי תערוכה על השיש במטבח. "אני ובטי עשינו כאן אהבה כשהיא חזרה מהטיול עם אחיך." אמרתי למיקי, הזיכרון הנעים הזה עודד אותי קצת, רציתי לעודד גם אותו, הוא נראה נורא רציני.

"זה לא נחשב סטייה מקס. זה בסדר." הוא ענה ברכות, טועה בפירוש כוונתי.

"אני יודע מיקי, הסטיות שלי הן אחרות." עניתי וחיפשתי כוס, מילאתי אותה וסיפרתי לו על רומן ועל הכלא, וגם קצת על מה שקרה אחר כך.

תוך כדי דיבור התחלתי לבכות וכל מה שאני זוכר זה שבקשתי ממיקי לספר לבטי על הפשעים שלי כדי שלא תצטער שאני הולך ואז התעלפתי כנראה.

השעה כבר אחת לפנות בוקר. מיקי נשכב על מיטתה של בטי. היא שוכבת בבגדיה, מביטה הישר לתקרה, ידיה שלובות מתחת לראשה. החדר חשוך ורק קצת אור מהמסדרון מאיר את פניה.

מיקי מתפשט ונשכב לצידה, "אולי יהיה לך נוח יותר אם תלבשי פיג'מה חמודה?" הוא אומר באנגלית. הוא כל כך עייף עד שאין לו כוח לדבר עברית. "שמעת מה הוא סיפר? הבנת הכל?" הוא שואל.

"כן, הבנתי הכל." היא עונה, קמה ומתחילה להתפשט.

"הבחור הזה, רומן, אנס אותו כשהוא היה בכלא. זה מה שהבנתי, מקס העדיף ללכת להילחם בצ'צ'ניה מאשר להישאר איתו."

בטי מהנהנת ונשכבת לצידו של מיקי לבושה גופיה של מקס. מיקי מסתובב ומחבק אותה. "יש לך ריח נהדר בטי."

"זה מהגופייה שלו מיקי."

הוא טומן את ראשו בין שדיה. "וגם ממך. את חושבת שהרומן הזה אהב אותו?"

"כן, אהב אותו ועדיין אוהב אותו. בגלל זה הוא הפריע לנו בקפריסין. לדעתי הוא עוד יחזור." היא מסתובבת על הצד ולוחצת את גבה לבטנו של מיקי. "גם מקס אהב אותו, אבל בחיים הוא לא יודה בזה. כל הקטע ההומואי הזה נורא מלחיץ אותו."

מיקי חש לתדהמתו שאיברו מזדקף כנגד ישבנה של בטי, וממהר להרחיק אותו ממנה בתקווה שלא חשה בו. "מקס לא הומו, בחיים הוא לא היה שוכב עם גבר מרצונו החופשי, זה בכלל לא הכיוון שלו."

בטי משתחררת מחיבוקו הרופף ונשכבת על בטנה, מביטה לתוך עיניו של מיקי, "ונשים הן לא הכיוון שלך ובכל זאת עמד לך כשחבקת אותי, ואם הייתי לוחצת עליך היית שוכב איתי, ומכיוון שאתה גבר גם היית נהנה, נכון?"

מיקי מסמיק בחשכה. "די כבר בטי לכי לישון."    

התעוררתי בחדר הישן של מיקי כשבטי נכנסה עם כוס קפה לחדרי. "בטי את צריכה לאכול יותר טוב," הודעתי לה "רואים לך את כל הצלעות, אישה בחודש השלישי צריכה להתחיל להשמין." היא חייכה אלי והניחה את הקפה על שולחן הלילה לצידי.

"בסדר," אמרה, "אני אשתדל. אתה רוצה ארוחת בוקר?"

שתיתי את הקפה והלכתי למטבח. בטי הכינה לי חביתה בדיוק כמו שאני אוהב, מקושקשת ומטוגנת היטב, אבל לא שרופה וחיממה בשבילי פיתה עם זעתר, אכלתי בתאבון וניסיתי להיזכר איך הגעתי למיטה של מיקי.

"איפה מיקי ישן?" שאלתי את בטי, שעמדה בגבה אלי, מכינה משהו לצהרים.

"מיקי ישן איתי, לא היית צריך לספר לו מה עשינו על השיש, זה נורא הביך אותו." נזפה בי ברכות.

הרגשתי שאני מסמיק, לא ידעתי שבטי שמעה את השיחה שלי עם מיקי. אחזתי במרפקה ומשכתי אותה אלי, "בואי שבי." היא התיישבה על ברכי ונמסה לתוך החיבוק שלי.

"את שונאת אותי בטי? את חושבת שאני סוטה? לא גבר? לא הייתי צריך להסכים. הייתי צריך למות ולא לתת לו..."

היא חסמה את פי בנשיקה ולא הניחה לי להמשיך לדבר. "אני הולכת לטיול. תסדר לבד את השולחן. לא, אל תבוא איתי, אני רוצה להיות קצת לבד."

עמדתי כמו טמבל ליד השולחן המבולגן והסתכלתי עליה במבט אומלל.

"אני אחזור מקס, אני מבטיחה, לך תתקלח בינתיים ואל תשכח להתגלח." הורתה לי בטי והלכה, משאירה אותי לבד עם כל הכלים המלוכלכים. הכנסתי אותם למדיח ותוך כדי כך חשבתי על מה שקרה אתמול. איך זה שאני, גבר שמחזיק מעצמו קשוח וחזק, בוכה כמו תינוק בגלל אימא שלו שמתה לפני יותר מעשר שנים? ולמה אני לא מסוגל לדבר עם אשתי אלא צריך לשוחח איתה דרך מיקי?

אדם נכנס מפהק למטבח, מחפש משהו לאכול. הוא נהם לעברי ברכת בוקר טוב למרות שכבר היה כמעט צהרים, וטלטל את הקומקום, בודק אם יש בתוכו די מים.

"חאתם אצלך?" שאלתי. חאתם - נער ערבי דק ושחום, שתקן ומבוהל, שנראה כאילו הוא רוצה להיבלע בתוך הקירות כשמישהו ניסה לדבר איתו – היה מעין חבר של אדם ובשבתות הוא היה לן אצלנו לפעמים.

מאז החל ללמוד בבית ספר אקסטרני אדם פגש חברים חדשים שסחפו אותו למקומות שונים מאוד מהבית הדתי שבו גדל. דאגנו לו מרחוק, אבל אי אפשר היה לעצור אותו. אדם לא התכוון לחיות בארון, ואחרי כל השנים שחי בסביבה דתית הוא רצה לבלוע את כל העולם בבת אחת. כל מה שיכולנו לעשות היה לדאוג שיהיה לו בית חם לחזור אליו, ומלאי בלתי נדלה של קונדומים בארנקו.

גם בהופעתו חל שינוי, הוא הקפיד על בגדים אופנתיים, שיער ארוך, ועגיל שאותו ענד כשיצא בערבי שישי.

לעומתו הילל נשאר אותו הילל סולידי ויציב, בעל אופי מתוק ונעים. טיפין טיפין הוא חזר לדת ושב להניח תפילין, התפלל בבית כנסת כל בוקר ושמר שבת בקפדנות. לכאורה הנערים כמעט שלא דברו זה עם זה וחייהם התנהלו בנפרד, אך למרות זאת לא נותק הקשר בין התאומים.

גילינו את זה בערב שישי אחד כשהילל קפץ פתאום ממקומו וביקש שמיד, כעת, עכשיו, ניסע למועדון בו מבלה אחיו ונחזיר אותו הביתה כי חייו בסכנה.

"אבל עכשיו שבת." נדהמתי.

בטי דחפה את מפתחות הרכב לידי, "אם הוא אומר הוא צודק, אדם בצרות." פסקה.

הפסקתי להתווכח, לקחתי את יורי ואת בוריס שהתארחו אצלנו ונסענו.

המועדון היה מבנה תעשייתי מכוער, חבוי בין עצי איקליפטוס מאובקים בשולי אזור התעשייה של הקריות. הילל כיוון אותנו לשם בביטחון מלא, אין לי מושג איך.

כשהגענו הקטטה גלשה מהמועדון לרחבה שבחוץ וצופרי המשטרה כבר נשמעו מרחוק. המון צעירים וצעירות השתוללו במגרש החניה, ומוזיקה (אם אפשר לקרוא ככה לרעש הזה), רעמה מתוך המועדון.

הילל זינק החוצה עוד לפני שהספקתי לעצור את הלינקולן הנאמנה שלנו וצלל הישר לתוך המהומה. בוריס יצא אחריו, מנצל את גופו הגדול כדי לפלס לנו דרך בהמון. הלכנו בעקבותיו, שלפנו משם את אדם החבול והמוכה והסתלקנו שנייה לפני שהמשטרה הגיעה.

איכשהו - הכל קרה כל כך מהר – הסתפחו אלינו גם חאתם ונערה ג'ינג'ית דקיקה שלא הפסיקה לבכות, מלווה במה שנדמה היה כנער גוץ ושמנמן שאולי היה בעצם נערה, לא בטוח.

הילל חיבק את אחיו ומיד התחיל לריב איתו ביידיש.

בוריס חייך, "ככה סבא שלי היה מדבר אחרי שהיה שותה יותר מידי" סיפר לנו בנוסטלגיה. זה היה כל הקשר של בוריס ליהדות, סבא אחד שדיבר יידיש כשהשתכר.

הג'ינג'ית הדקיקה לא הפסיקה לבכות גם כשירדה מהרכב ונכנסה עם חברתה לווילה מפוארת בקרית ביאליק, את חאתם לקחנו איתנו הביתה כי מאיזה סיבה מסתורית הוא לא יכול היה לחזור לביתו. בדרך עצרנו וחאתם ירד להקיא, עמדתי לידו והגשתי לו מפית לחה לנגב את פניו,

"שוקראן." הוא לחש חרש, מתבייש להביט בפני.

"מה קרה שם?" חקרתי אותו.

"הגרוזינים שתו יותר מידי והתווכחו עם הקווקזים, ואז אדם אמר משהו ברוסית והם שלפו סכינים..." הביט בפני בעיניים טראגיות כהות ושוב השפיל מבט. "מזל שבאתם." הוסיף בביישנות ונדם.

***

אדם סקר אותי בביקורתיות, "אתה נראה חרא," פסק בביטחון נעורים שחצני. "אתה מודע לזה שמיקי ישן עם אשתך אחרי שהשתכרת?" אדם לא הפסיד שום הזדמנות להרבות מחלוקת בין אנשים. כשאמרתי לו את זה הוא פרץ בצחוק.

"נעשית ממש תלמיד חכם, חבל רק שאתה שותה כמו חבדני"ק." לעג לי.

חאתם התגנב לחדר נושא את החתול  בידיו, מחכך את פניו בפרוותו השחורה ולוחש לתוכה מילות חיבה בערבית. הכנתי לחאתם קפה וניסיתי לפתות אותו לאכול עוגיות חמאה. הוא אכל קצת, מציץ בי ובאדם חליפות.

בטי נכנסה, סמוקה ופרועה אחרי הטיול שעשתה, חייכה אל כולם בעליזות, פרעה את שערו המתולתל של חאתם שחייך אליה ונשקה לאחיה על לחיו. הוא התנער כאילו שפכה עליו מים, ובטי צחקה וצנחה על ברכי, מנשקת את פני, בעוד הנערים מביטים בה מוקסמים.

בטי התחילה להכין ארוחת צהרים, הילל חזר עם שיר וכמה דקות אחר כך נבח מנגו ומיקי נכנס עם לירז. המטבח נמלא קולות צחוק ורעש, אפילו חאתם נראה קצת יותר נינוח.

עזרתי לבטי לערוך את השולחן הגדול בחדר האוכל, היא חייכה אלי, לאוכל היה ריח נהדר ושוב הייתי מאושר.

מפליא כמה מעט נדרש כדי לגרום לי אושר.

"ברור לך שחאתם מאוהב במיקי, בגלל זה הוא בא אלינו כל פעם." לחשה לי בטי, ואכן, הנער הביט במיקי מוקסם, שפתיו פשוקות מעט ועיניו מבריקות.

"אדם יודע?" שאלתי בטיפשות. היא אפילו לא טרחה לענות ורק לכסנה אלי מבט חטוף שאמר – נו, שאדם לא ידע?

"את חושבת שיהיו צרות?" דאגתי. חיבבתי את חאתם, להיות גם הומו וגם ערבי מוסלמי זה בטח נורא קשה.

מיקי ישב לידו, חייך אליו, סיפר לו בדיחות, שיתף אותו בשיחה ואחרי האוכל מיקי הציע לחאתם טרמפ והנער הסכים מיד, מוכן כנראה לנסוע איתו אפילו לגיהינום.

תפסתי את מיקי ברגע האחרון לפני שיצא, חאתם כבר המתין לו באוטו, "מה אתה חושב שאתה עושה מיקי?"

הוא חיבק אותי קצרות וחייך את חיוכו המקסים. "יהיה בסדר, אל תדאג." אמר בעליצות, "לגיא לא אכפת, יש לנו הסכם."

"אז מה בכלל הטעם להיות יחד מיקי?"

הוא משך כתפיים. "זוגיות זה לא בית סוהר." הצהיר בעליזות, כרך יד על צווארי ונישק אותי על הפה, דוחף את לשונו לפי.

נחלצתי ממנו במהירות, מקלל בשקט ברוסית, וחאתם, שקילל חרש בערבית, התניע ונסע.

שעה אחר כך הוא צלצל להגיד לי שהם בבית ומיקי הלך לישון. "תוכל להישאר איתו עד שהחבר שלו יחזור?" שאלתי, מקווה שקיומו של גיא ידוע לחאתם.

"כן מקס, אני אשמור עליו." הבטיח לי הנער."שוקראן." הוסיף אחרי רגע וניתק.

 

"מה את מתעצבנת? הוא לא יכניס את בעלך להריון בגלל נשיקה אחת." צחק אדם.

"לא אכפת לי שהוא נישק את מקס, אבל לא חבל על חאתם?"

אדם הרצין, "ככה זה אצל הומואים. את לא מתעללת בבעלך? פעם נחמדה ופעם קרה. פעם נותנת ופעם לוקחת. הטמבל העלוב הזה, עדיף שהיה מוצא איזה גבר נחמד במקום כלבה כמוך."

בטי מניפה את ידה כדי לסטור לו והוא תופס אותה, מועך את פרק היד הדק בכפו הקטנה והחזקה. "שלא תעזי לעשות את זה יותר. תרביצי למקס, או לכלב, לא לי." הוא דוחף אותה מעליו ומסתלק.

 

אחרי שהם נסעו וכל שיירי ארוחת הצהרים נטמנו במקרר הלכתי לנוח את מנוחת הצהרים. בטי שוחחה עוד קצת עם אדם ואז באה למיטה. היא צנחה לצידי, מתרפקת עלי בחום, לובשת את הגופייה שלי. כרגיל רגליה היו קרות. חיממתי אותה, מעתיר נשיקות על שדיה היפים. היא התמסרה לי, מניחה לי להפשיט אותה ולקבוע את התנוחות ואת קצב ההתעלסות. גונחת חרש כרכה את רגליה סביב מותני, מנשקת אותי. אחרי שזה נגמר היא המשיכה לחבק אותי, ולא מיהרה להתרחק ממני כמו שעשתה בפעמים הקודמות.

"אולי אני צריך להתנשק עם מיקי לעיתים קרובות יותר?" עקצתי אותה.

היא נשכה את כתפי ברכות נזהרת לא לפצוע את העור, עוד חידוש מרענן לעומת התנהגותה הקודמת.

"מיקי התנהג בצורה גועלית, אני כבר ארד עליו. גם אני הייתי גועלית כלפיך בזמן האחרון מקס. אתה סולח לי?" חיבקתי אותה, מאושר מכפי שהייתי מזה זמן רב.

"בטח, אני אוהב אותך, את אוהבת אותי?"

היא נישקה אותי בלהט, "כן, תבטיח שלא תכעס בגלל התערוכה של לני." ביקשה.

"איך אני יכול להבטיח אם עוד לא ראיתי אותה? מה היא צילמה?" חקרתי בעצבנות.

לני התגנבה סביבנו עם המצלמה שלה כל כך הרבה זמן עד שהפסקנו להיזהר ממנה והופתענו מאוד לשמוע שהיא הצליחה לשכנע מישהו לעשות לה תערוכה. בעקיפין היה לי חלק בכך כי דוד גוטמן שעשה איתי מילואים התרשם כל כך מהצילומים שלה עד שיצר קשר עם לני וארגן לה תערוכה בגלריה של יד לבנים בטבעון. שם התערוכה היה "תשוקה ביתית" והוחלט לפתוח אותה בחול המועד פסח.

"אתה זוכר מה עשינו כשחזרתי מהטיול עם סם?" שאלה בטי, זכרתי היטב והזיכרון גרם לי להסמיק.

"היא צילמה אותנו," המשיכה בטי ללא רחמים, "וזו תהיה התמונה שתופיע בהזמנה."

"אבל בטי," נבהלתי, "אנחנו... אבל..." המבוכה גרמה לי לגמגם.

"אל תדאג, לא רואים כמעט כלום חוץ מהתחת היפה שלך." הראתה לי בטי את התמונה וצחקה למראה פני המבוהלים. "בתמונה המקורית רואים את המטבח שלנו וגם את הידיים שלך ושלי, ורואים את הקצ'קע שעל היד שלך, ולכן לני חתכה את זה."

בחנתי בקפדנות את התמונה שבה כיכבו התחת הערום שלי וכפות רגליה של בטי שהיו כרוכות על מותני. זה היה יכול להיות כל זוג בכל מקום בעולם, אבל עדיין חשתי נבוך מאוד ממראה הישבן הערום שלי.

"נכון שלא הייתה לה זכות לצלם אותנו ברגע כזה, אבל מצד שני זו תמונה כל כך יפה והקומפוזיציה כל כך מקורית ומקסימה." בטי התיישבה עירומה, מתעלמת ממבטי המוקסם שננעץ בשדיה הנהדרים שהתנודדו בקצב דיבורה בעוד היא מנסה לשכנע אותי להסכים לפרסום התחת שלי בראש חוצות.

"התערוכה של לני נועדה להראות מחוות חיבה רגילות בחיי זוגות רגילים שחיים יחד ו..." לא יכולתי להתאפק יותר והסתערתי עליה בנשיקות.

בטי צחקה ומשכה אותי לעוד התעלסות, סותמת את פי בנשיקות, ומשכיחה ממני את דאגותיי.     

 

"בטי מתוקה, מה עם מקס, הוא עדיין כועס עלי?"

"לא טמבל, הוא רק דואג לך. מה שלום גיא, יצא כבר מהארון?"

"עזבי, לא רוצה לדבר על זה."

"טוב, גם אני לא רוצה לדבר." היא טורקת את הטלפון בזעם ופורצת בבכי.

הטלפון מצלצל שוב, "לך לעזאזל מיקי. אתה וגם החבר שלך. מצידי תמשיכו לשתוק עד שתתפוצצו. נמאס לי מכם, אני יוצאת לחופשה."

 

מיקי ניתק מאיתנו מגע. במשך כמה ימים הוא לא התקשר וגם אני סירבתי להתקשר אליו עד שביום רביעי בבוקר הוא הופיע פתאום לצידי כשיצאתי לרוץ את ששת הקילומטרים הקבועים שלי לפני העבודה. רצנו יחד בשתיקה ורק כשנכנסנו הביתה, מזיעים ומתנשפים, הוא פתח סוף סוף את הפה. "סליחה שהתמסטלתי והתנהגתי כמו אידיוט מקס." אמר, מחביא את פרצופו מאחורי כוס הקפה. "מאז שאני עם גיא אני קצת בבלגאנים ו..." הוא השתתק, מצפה שאבין אותו בלי הסברים.

"אז למה אתה עושה את זה? תגיד לו שאתה לא מוכן, תעמיד אותו בפני עובדה."

"בטח, כמו שאתה מעמיד את בטי בפני עובדות."

"למה אתה מתכוון מיקי?" התרגזתי.

"כשאתה מאוהב במישהו אתה לא מעמיד אותו בפני עובדות. אתה אוכל את הלב ומקווה לטוב. עזוב, לא משנה, אני הולך להתקלח."

נגררתי אחריו למקלחת, "מה עם חאתם?"

מיקי חפף את שערו במרץ. "שלחתי אותו הביתה, אבל הוא חזר אחרי יומיים, מוכה וחבול. גיא החליט לתת לו לגור אצלנו תמורת עבודות ניקיון ובישול. הוא מבשל לא רע, והוא ילד טוב."

נתתי לו מגבת והתחלתי להתפשט, "כן, אבל הוא מאוהב בך. מי הרביץ לו?"

מיקי יצא מתא המקלחת, מפנה לי מקום. "לא בטוח, כנראה שאחיו הגדול. אל תדאג, הוא לומד, עובד, הכל בסדר איתו. אנחנו נותנים לו קצת דמי כיס ורוב הזמן שוכחים שהוא בכלל שם."

הסידור הזה לא מצא חן בעיני וזה מה שאמרתי למיקי שכעס ואמר לי לא להתערב.

אני מודה שנפגעתי. "מאז שאתה עם גיא השתנית לי מיקי."

"נכון. זה לא מה שרצית?"

"כן, אבל..." זה מה שקורה ששני גברים מנסים לדבר בגילוי לב - הכל מסתבך עוד יותר וכולם כועסים.

יותר לא דברנו, הורדתי אותו בתחנה והוא הסתלק בלי לנשק אותי כמו תמיד, אפילו בלי ברכת שלום.

אולי, אם בטי הייתה באה איתנו היא הייתה מפייסת ומשלימה בינינו, אבל בטי נשארה בבית באותו יום. היא עבדה רק חצי משרה ובאה פחות ופחות לעבודה ב'יהלום'. גם ללמוד היא עדיין לא התחילה, טוענת שאין טעם להתחיל ולהפסיק בגלל הלידה במקום היא התעסקה בתרגום מיידיש ומלדינו ובעזרה לכמה מטורפים שעשו אתר אינטרנט ביידיש.

 ***

למרות חוסר הרצון שלי להתערב בתערוכה של לני איכשהו נסחפתי לכל העסק. המקדחה התקלקלה, אב הבית שהיה אמור לעזור בתליית התמונות חלה בשפעת, רונה נפצעה בכף ידה ממסמר, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי תולה תמונות, מותח חוטי ברזל, מדביק שלטים, ועושה כל מה שבטי ציוותה עלי, ובא על שכרי בערב בנשיקות מתוקות ובהתעלסות עדינה.

אחרי הסיפור עם הכתבה על צ'צ'ניה בטי נעשתה יותר נחמדה אלי. היא קבלה בהבנה את הסיוטים שלי, העירה אותי מיד כשהייתי מתחיל לחלום ולהכאיב לה. אחרי שהיו מראים בטלוויזיה את לבנון היא הייתה הולכת לישון בחדר האורחים. שנאתי את זה, אבל הבנתי אותה.

כמה ימים לפני פסח בטי בקשה שאחרי העבודה אסע לטבעון לבדוק משהו בתערוכה של לני. הכל היה כמעט מוכן ובעצם לא היה לי מה לעשות שם. בכל זאת נהניתי להסתובב בגלריה, לעניות דעתי התמונות היו מצוינות. רוב התמונות היו של נשים ערומות, מעט הגופות הגבריים היו מרומזים והופיעו ברקע ורובן היו שלי או של מיקי וכמעט בטוח שכתף אחת הייתה של אדם. ברור היה מאופן הטיפול של הצלמת בעירום הנשי שהיא לסבית. לני תכננה להזמין את הוריה לפתיחה, בתקווה שהם יבינו בלי יותר מידי הסברים שאין להם סיכוי לרקוד בחתונה שלה.

בעודי מסתובב שם ומחפש לי עוד תעסוקה צלצל הנייד שלי ואבא ביקש שאפגוש אותו בלב המפרץ מהר ככל האפשר. הוא דיבר רוסית ונשמע לחוץ ועצבני. נבהלתי כל כך מהלחץ שלו עד שמיד חטפתי כאב בטן. "מה קרה?" צעקתי, "בטי בסדר? איפה אתה?"

"תפסיק להתרגש." פקד עלי אבא, "אני בצ'ק פוסט. אניקה ובטי ביקשו ממני להגיע לרמב"ם ולהביא גם אותך, אין לי מושג למה, אתה בא?"

אספתי אותו מקניון לב המפרץ ובשתיקה מתוחה מיהרנו לרמב"ם. מצאנו אותן בכניסה, עומדות מול המעליות וממתינות לנו. בטי נישקה את אבא על הלחי, וכששאל בדאגה מה קרה היא החוותה כלפי זקן אחד, חסון ורחב כתפיים כמו מתאגרף, שיצא ממשרד קבלת חולים אוחז בידו מעטפה חומה של צילומי רנטגן שעליה היה כתוב - סולומון פרידמן.

אבא גנח כאילו חטף מכה בבטן, ניסה לדבר, אבל השתנק. הזקן החסון פסע לעברנו בצעד קל של אדם צעיר והתייצב מולנו. הוא היה נמוך ממני, אבל רחב ומוצק. פניו האדמדמים היוו ניגוד נאה לשערו הלבן הקצוץ והסמיך והוא היה לבוש בחליפה אפורה ובאפודה צבעונית עליזה מעל חולצה לבנה. היה דבר מה מוכר בצורת ההליכה ובשפת הגוף שלו והבחנתי שעיניו אפורות, בדיוק כעיני.

"ויטלי, עברו שלושים שנה ועדיין אין לך משהו חכם להגיד." אמר והביט באבא בזעף.

עכשיו הבנתי ממי אבא למד לדבר ככה.

במשך דקה עמדנו שם מסתכלים זה על זה. אבא והגנרל מחליפים מבטי זעם קפוא והנשים מביטות בהם בחשש ובפליאה.

בטי דברה ראשונה. "תהיה נחמד גנרל." אמרה ברוסית הנוקשה והמוזרה שלה והניחה יד על שכמו של סולומון פרידמן. "בואו נלך למשרד של ויטלי ונדבר בפרטיות." הציעה בחביבות ואחזה בזרועו של אבא.

אבא מצא את קולו האבוד וניער מעליו את ידה, "לא רוצה."

הגנרל הושיט יד גדולה  ורחבה, עם ציפורנים רחבות ושטוחות, בדיוק כמו שלי, ונתן לאבא טפיחה קלה על עורפו. "אל תתחצף לגברת ויטלי." ציווה בקול של אדם שרגיל לתת פקודות ושילב את ידו בידה של בטי, "אחריך גברתי," אמר בחביבות.

היא חייכה אליו בהערצה והובילה אותו למשרד של מחלקת התחזוקה שנחבא במבוך המסדרונות של בית החולים. הלכתי אחרי בטי, מעריץ, למרות המצב המתוח, את ישבנה היפה שנע בתנועות עיכוס קלות ומגרות.

אבא ואניקה פסעו בעקבותיי, וגם בלי להסתכל עליו ידעתי שאבא רותח מכעס, ואניקה מתוחה וחרדה.

ישבנו במשרד של אבא, חדר קטן ונוח עם ספה דהויה מקורדרוי ירוק, שולחן עבודה עם מחשב, מדפים עמוסי ספרות מקצועית ושלוש כיסאות משרדיים. בפינה היה שיש עם כיור ועליו קומקום  וכמה כוסות. מתחת לשיש היה מקרר קטן עם חלב.

אבא הכין לעצמו קפה בלי להציע לאף אחד לשתות. אף פעם לא ראיתי אותו מתנהג ככה, נקרעתי בין האהדה שחשתי כלפיו - הייתי בטוח שהוא רועד כולו מבפנים וחש נבגד וכועס - ובין ההערצה שלי לגנרל שישב רגוע כאילו זה עניין של מה בכך לפגוש פתאום בן שלא ראה יותר משלושים שנה.

בטי ישבה על הספה ואניקה התיישבה לצידה, חיוורת ומוטרדת. "ויטלי..." התחילה להגיד בהיסוס, אבל השתתקה למראה מבטו.

"תתנהג יפה ויטלי." הורה סבא, לקח מאבא את כוס הקפה שלו, התיישב על אחד הכיסאות ולגם בנחת.

אבא הביט בו בחוסר ישע ואז פנה להכין עוד קפה. אחזתי במרפקו והושבתי אותו על הכיסא מול סבא.

"שב אבא, אני אכין לך קפה. מי  עוד רוצה?"

אף אחד לא ענה ואני הכנתי נס קפה לאבא ולי. עמדתי מאחוריו, נשען על השיש ושתיתי, מניח יד מרגיעה על עורפו.

כולם שתקו עד שהקפה היה מוכן ואז בטי אמרה, "אני אשמה ויטלי, אניקה באה לספר לי שיש סולומון פרידמן אחד מאושפז ברמב"ם עם יד ימין שבורה. העובדת הסוציאלית באה אליה לשאול אם יש לו קשר לויטלי פרידמן, כי מדובר בבן אדם מבוגר בלי משפחה שיצטרך עזרה אחרי שישתחרר מהאשפוז." סבא נע בכיסאו בחוסר נוחות וידעתי שהתיאור שלו כזקן חסר ישע מעצבן אותו.

בטי לכסנה אליו מבט מתנצל והמשיכה, "אניקה דיברה עם סולומון והבינה מיד שהוא אבא שלך, אבל היא פחדה לספר לך עליו ויטלי, אז..." היא נגעה בעדינות בזרועו, "היא התייעצה איתי והחלטנו לחכות עד שסולומון ישתחרר מהאשפוז ואז להפגיש אתכם."

"עדיף שהיית מדברת איתי קודם." אמר אבא בזעף, אבל ידעתי לפי הטון שלו שהוא נרגע קצת.

הוא גחן והביט בידו הימנית של הגנרל שקיפל את שרוול חולצתו והרים את אמת ידו, מראה אותה לכולנו. היא נראתה מעט חיוורת ודקה וקצת מאובקת, מהגבס כנראה, אבל מה שהכי תפס את תשומת ליבי היה המספר הכחול המקועקע על הצד הפנימי של פרק ידו.

"היית במחנה ריכוז?" השתוממתי.

"רק כמה חודשים, באביב ארבעים ואחת ברחתי מהלאגר והצטרפתי לפרטיזנים." ענה לי ברוסית, "ברחתי עם מאירק'ה, אחי הצעיר, כדי להילחם בנאצים, אבל הוא נהרג חודש לפני השחרור. אתה מאוד דומה לו מקסים." אמר ודמעות הבריקו בעיניו הצרות והאפורות, עיני זאב זקן.

רק שלא יבכה לי עכשיו חשבתי בבהלה.

"ויטלי אני חייבת לדבר אתך." אמרה אניקה בתוקף, אבל רעד קל בקולה סתר את הטון התקיף של דבריה ופניה הוורודות והחלקות נראו נפולות וחיוורות.

"אחר כך." אמר אבא בקוצר רוח, גורם לי לתהות עוד פעם מה בדיוק טיב היחסים שלהם. היא הייתה צעירה ממנו בעשר שנים בערך, אישה נאה ומאופקת בדרך כלל. רק פעם אחת, כשהיא באה לביקור בלעדיו, ראיתי אותה מתנהגת בקלות דעת, צוחקת בלי חשבון, אפילו מספרת בדיחות. היא ובטי ושיר אפו איזה עוגה ולא הפסיקו לצחקק כמו ילדות.

אבא התייחס אליה בחיבה מנומסת, אבל חוץ מהפעם ההיא שהוא ליטף את ישבנה ונישק אותה בבית החולים כשחשב שאיש לא רואה אותו אף פעם לא ראיתי אותם מתחבקים.

"בבקשה ויטלי אל תאשים את אניקה," הפצירה בטי "זה היה רעיון שלי, היא..."

אבא קטע אותה בחוסר נימוס מאוד לא אופייני לו, "היא מכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת שאני לא אוהב תרגילים כאלה והגיע הזמן שגם את תלמדי את זה."

אניקה התחילה לבכות בשקט, ובטי הניחה יד מגוננת על כתפה ודברה אל אבא בקול שקט וברור כאילו ניסתה להסביר משהו לאדם מוגבל. "רק ניסיתי לעזור, יכול להיות שטעיתי, אני מצטערת אם נפגעת ואני מבקשת שלא תוציא את זה על אניקה."

הביטה באניקה שנאבקה בדמעותיה עם ממחטה קטנה ועדינה מבד - לא ראיתי ממחטה כזו מאז שבאתי לישראל - והבנתי שהיא בוכה מרוב פחד שאבא יעזוב אותה למרות שכל בן אדם נורמאלי שהיה מסתכל עליהם מהצד היה אומר שאבא צריך לרדת על הברכיים ולהגיד לה כל בוקר תודה על זה שהיא ישנה איתו.

אבא היה מבוגר יותר ממנה, לא משכיל, לא יפה, לא עשיר. היא הייתה אחות מוסמכת, אישה משכילה ותרבותית והוא סתם פועל פשוט שמתקן מכשירים לפי פקודות של הרופאים והאחיות ובכל זאת, היא ישבה שם בוכה כמו תינוקת, פוחדת שהוא לא ירצה אותה יותר.

איזה עולם מוזר? ממש 'עוילם גוילם' כמו שסבתא הייתה אומרת.

למראה דמעותיה אבא נאנח, עבר לשבת לידה וחיבק את כתפיה. אניקה התרפקה עליו בהקלה ובכתה עוד יותר חזק. הוא נאנח ויכולתי ממש להרגיש איך הוא בולע את הקללה שעמדה לו על קצה הלשון.

כמוני, גם אבא לא סבל נשים בכייניות, מבטנו נפגשו לרגע והוא חייך אלי, קרץ וכבש את פניו בשערה הבהיר שנפרע מעט של האישה הבוכייה שבזרועותיו, דיבר איתה בעדינות והרגיע אותה כמו שמרגיעים תינוק מבוהל.

אחרי שאניקה הפסיקה לבכות אבא פנה אל בטי שישבה מצידה השני."בטי," אמר בעדינות, "אני לא כועס עליך כי את לא מבינה שהאיש הזה," הוא החווה בסנטרו לעבר אבא שלו, "הוא איש רע שהתעלל בי ובאימא שלי והרס לי את הילדות."

הגנרל הקשיב, אבל לא הגיב ופניו נותרו קפואים וחסרי ארשת. תהיתי אם הוא הבין מה אבא אמר. אולי העברית שלו לא מספיק טובה?

אבא פנה אלי ברוסית, "חבל שהאישה המתוקה שלך לא מסוגלת להבין שהזקן הזה הוא אדם רע." הסביר לי.

הנהנתי בחזרה יודע עכשיו שהרוע של הגנרל עבר אלי בירושה יחד עם צבע העיניים וצורת הידיים."אתה חושב שגם אני רע כמוהו?"

אבא הרכין שוב את ראשו אל שערה של אניקה. שיער בלונדיני דק וחלק כמו משי, "כן, אני מצטער מקסים. אני יודע שזו לא אשמתך, אבל חבל שלא נולדת ילדה קטנה ומתוקה כמו שרציתי."

תמונה של רומן ושלי במיטה, רגלי מונחות על כתפיו והוא חודר לתוכי, גונח מילות חיבה, שפתיו על שפתי, מנסה להכניס את לשונו לפי, עלתה בי פתאום בחדות, גורמת לי לחוש מחנק. החדר הארור הזה היה כל כך קטן, הרגשתי שהקירות סוגרים עלי וכל האוויר נגמר לי.

בטי אחזה בי ביד יציבה, "מחניק כאן," אמרה מיד, "בוא החוצה מקס, אתה צריך אוויר צח."

עמדנו בחוץ על הרחבה המוגבהת וסחופת הרוח בכניסה לבית החולים והבטנו בעבודות הבניה שהתנהלו בקצב נמרץ בחצר. פועלים התרוצצו הלוך ושוב ומחפרון קטן עמד בצד, נח אחרי שהפך את ערוגת פרחים בכניסה למחלקת הילדים לערמת בוץ.

"מקס?" שאלה בטי בלחש, "מה הבעיה?"

הרגשתי שעיני מתמלאות דמעות, לא יכולתי לדבר."הרגשת רע בגלל שויטלי אמר שהוא היה מעדיף שתהיה ילדה? זה הזכיר לך את מה שקרה עם רומן?"

הנהנתי בלי מילים וחיבקתי אותה, היא נצמדה אלי לרגע, אבל התרחקה בביישנות כשאבא הופיע עם הגנרל.

אבא לחץ את ידי, נישק את בטי וטלטל את כתפו של הזקן, "בטי בהריון ויש אצלם גם ילד קטן, פעם אחת בחיים שלך תתנהג כמו שצריך." אמר בזעף והסתלק.

נשארנו לבד עם הגנרל. בטי חייכה אליו, "קדימה בואו נלך." אמרה בקול עליז.

"רגע," הוא עצר בעדה, "מה עם הדירה שלי?" בטי הסבירה לו שהדירה כבר לא שלו. היא ביטלה את החוזה ולקחה את חפציו אלינו.

"תגור לידנו בדירה נחמדה," אמרה, "תשלם שכר דירה הרבה יותר נמוך ולא תצטרך לבשל. תאכל אצלנו או שאני אביא לך אוכל ואגב, יש לך תור בשבוע הבא לפיזיותרפיה, הודעתי כבר לדואר ולביטוח לאומי שעברת דירה, קדימה, בוא ניסע הביתה."

"תמיד היא כזו?" שאל אותי סבא ברוסית ונאבק בחגורה.

"איך כזו?" שאלה בטי גם ברוסית, ובתנועה זריזה אחת סגרה את האבזם שלו.

"מחליטה לכולם על החיים, מסדרת הכל בלי לשאול, מעבירה אנשים דירות בלי רשות?" הביט בי סבא במבט בהיר וסקרני, מתעלם מבטי שישבה מאחור.

צחקתי, מזג האוויר היה צח ובהיר, שמש חמימה ונעימה ליטפה את פני מבעד לשמשת המכונית, וטעם מלוח של ים נח על שפתי. היה לי מצב רוח טוב והקנטורים בין סבא לבטי שעשעו אותי.

"כן גנרל, היא כזאת." אמרתי ונסעתי לבנק כדי שסבא יעביר את החשבון שלו לבנק בנשר.

סבא נכנס לבדו לבנק, מסרב בתוקף שבטי תלווה אותו. ניצלתי את הזמן לשיחת הבהרה עם בטי. לפי תכניתה סבא יתמקם בדירה של לני שהחליטה לעבור לגור עם רונה ושם ייהנה מעצמאות ומפרטיות, אבל יהיה נתון להשגחתה.

כל התכנית הבשילה במוחה בימים האחרונים וכמובן שאני לא ידעתי כלום עד עכשיו. בטי טענה שלא רצתה לבלבל לי את המוח עם תכניות אפויות למחצה ועד עכשיו לא היה ברור אם הרופאים יסכימו בכלל לשחרר את סבא. היא לקחה על עצמה אחריות על סבא ואני קיבלתי על עצמי את הדין כמו שקבלתי את כל הרעיונות האחרים שלה.

"למרות מה שאבא שלך אמר אני לא חושבת שאדם בן שבעים, אפילו שהוא בריא ובכושר מצוין, צריך לחיות לבד." אמרה בטי."ויטלי טוען שהוא שתיין, אבל אניקה ראתה את תוצאות הבדיקות שלו וטוענת שזה לא נכון."

"איך הוא שבר את היד?" שאלתי.

בטי חייכה בהנאה, "הוא ראה שנטפלו לאיזה בחורה ובא לעזור לה. היא ברחה והוא חטף מכות, נפל, קיבל זעזוע מוח קטן ושבר את היד. המשטרה בדקה ואשרה את דבריו. הבחורה שהוא עזר לה הייתה כנראה זונה שרבה עם הסרסור שלה."

לא ידעתי מה לחשוב על הסיפור, איזה מין סבא זה שמסתבך בקטטת רחוב בגלל זונה?

"אני לא מבין למה הוא היה צריך להתערב?" אמרתי במורת רוח.

"אתה כועס. הייתי צריכה לשאול רשות קודם, נכון?" שאלה, מודאגת פתאום.

עכשיו היא נזכרת?

"כן אני מאוד כועס עליך." עברתי למושב שלה, "ועכשיו תקבלי עונש." הכרזתי, משכתי אותה אלי ונישקתי לה, דוחף ידיים מתחת לחצאית הג'ינס הצנועה שלה, מגלה בשמחה שיש לה גרביונים שחורים עם דוגמת תחרה ותחתונים סקסיים תואמים.

בטי צחקקה והתפתלה תחתי, דוחפת את ידיה מתחת לסוודר שלי. מזל שסבא חזר והפסיק את ההשתוללות שלנו. אין לי מושג מה הוא חשב כשראה אותנו סמוקים ומתנשפים, פניו נותרו אטומים לגמרי,

בדרך הודיע לנו סבא שהוא מקבל את ההצעה לגור איתנו במשך שישה שבועות עד שיגמור עם  הפיזיותרפיה, אבל אחר כך הוא לא בטוח.

"אולי לא תסתדרו איתי? אני לא בן אדם נחמד." אמר בכובד ראש, "אני קשה מאוד עם האוכל ואני שונא רעש ובלגן."

בטי צחקה, "אתה שונא אוכל קפוא ואתה אוהב לשחק שח, נכון?"

סבא נד בראשו לאות הן, בוחן אותה בעיניו."מכשפה. איך ידעת?" שאל. הבטנו זה בזה ופרצנו בצחוק. הוא נשמע בדיוק כמוני.

"ויטלי צודק, אתה ומקס נורא דומים. גם אתה מסוגל לשתות יותר מבקבוק שלם של וודקה בלי לקבל הנגאובר?" שאלה בטי בעברית.

סבא הבין כמדומה את דבריה ונאנח."מאז שאימא של ויטלי מתה אני כמעט לא שותה יותר." אמר, "ויטלי תמיד היה ילד רגיש מידי שאהב מאוד את אימא ואני באמת לא הייתי אבא טוב ולא בעל טוב, אבל לא הייתי מפלצת. גם אני וגם אנה יצאנו פגועים מהמלחמה ואנה..." הוא שקע בזיכרונות, "היא איבדה שני ילדים ובעל ואף פעם לא סלחה לעצמה שהיא חיה והם מתים. בסוף היא חתכה לעצמה את הורידים ומתה. לילד סיפרנו שהיא חולה ושהיא בבית חולים. ככה היה נהוג אז, לא סיפרו לילדים את האמת כמו היום."

"למה לא הסברת לו את זה. ויטלי חי כבר שלושים שנה במחשבה שאתה הרגת את אימא שלו." התרעמה בטי.

הוא משך בכתפיו, "ואולי הוא צודק? אולי, אם הייתי בן אדם טוב יותר, היא לא הייתה עושה את זה, אבל מה שקרה קרה, מה הטעם לדון בזה? אחרי המלחמה היא הייתה צועקת מתוך שינה ולפעמים מנסה לפצוע את עצמה. ויטלי חשב שאני מכאיב לה, הוא לא הבין ולא חשבנו שהוא מבוגר מספיק להסביר לו. הכי גרועים היו לילות שישי, היא באה ממשפחה דתית ולילות שישי היו מאוד קשים לה. אנה המסכנה שלי." הוא  נאנח והשתתק שוב.

הייתי די גאה כשחניתי מול ביתי הנאה וקיוויתי שהגנרל מופתע לטובה ממקום מגורנו. במוסקבה גרים רוב האנשים בדירות צפופות ומתפוררות והנה אני, למרות היותי עולה חדש עם משכורת של שכיר, גר בוילה מרווחת בנויה לתלפיות.

לקחתי את המזוודה שלו, פותח לפניו את הדלת ברוב נימוס. קודם הוא יראה את הכניסה המרווחת עם המראה הנאה במסגרת המתכת והמתלה התואם, ואחר כך את הסלון רחב הידיים עם הכוננית הענקית מלאת הספרים, הוילונות הנאים, הכורסאות והספות התואמות ויציאה למרפסת המשקיפה לכרמל.

סבא נכנס והתבונן סביבו בשביעות רצון, הוא בטח חשב שיאלץ לבלות בדירה קטנה וצפופה, כמו בחיפה, ופתאום הוא נמצא בדצ'ה מפוארת.

האידיליה נגמרה ברגע שהוא נתקל בדלת הפתוחה שהובילה לשירותים. הגנרל הציץ פנימה ופלט גידוף מפולפל שכרך את אם האלוהים הקדושה עם השטן, ואת רוח הקודש עם כמה שדים.

קפאתי מתדהמה, את הקללה הזו עוד לא שמעתי. בטי שעמדה מאחורי דחפה אותי בלי גינונים הצידה וחשה פנימה. הצצתי מעל כתפו של סבא וראיתי את מיקי יושב יחף על האסלה, זב דם ופצוע, בגדיו קרועים ועיניו עצומות. חאתם כרע על הרצפה לצידו, דמעות זולגות על לחייו, וניסה לנקות את פרצופו המדמם במגבת רטובה.

"מיקי, מה קרה?" קראה בטי בבהלה.

אחזתי בכתפיה והזזתי אותה הצידה, צברתי כבר הרבה ניסיון בטיפול במיקי וידעתי שהוא שונא ששואלים אותו שאלות ברגעים כאלה."אני אטפל בו, לכי להכין לסבא משהו לאכול." פקדתי עליה וניגשתי לטפל במיקי ובחאתם.

ניקיתי אותו, שמתי פלסטרים על השריטות העמוקות ופניתי לחאתם. גם הוא חטף כמה בעיטות בבטן ובצלעות, אבל על פניו חסו."האחים שלי ושל הבחורה שרוצים לארס לי," הסביר בתמציתיות, "הם שמרו  שהפנים שלי יהיו נפוחים. אבל על מיקי לא ריחמו." מיקי הביט בעצמו בראי וגנח.

"איפה היה גיא?" שאלתי, הם החליפו מבטים ושתקו.

"כדאי שתישארו לישון כאן לפחות הלילה." עזרתי למיקי לקום מהאסלה. הוא נשען עלי, עיניו עצומות והמתין עד שרגליו יתייצבו.

חאתם קם בכוחות עצמו ואחז במרפקו של מיקי."גיא הולך להתחתן עם איזה מורן אחת." שח לי חרש, "היא בהריון והם הולכים להתחתן, היא יודעת עליו, אבל לא אכפת לה." קולו גווע והוא השפיל את עיניו, הרפה ממרפקו של מיקי ויצא החוצה.

מיקי כרך את ידיו סביב צווארי והשעין את ראשו על כתפי. לא היה טעם בדברי נחמה או הבעת רחמים. חיבקתי אותו, ליטפתי את גבו והוצאתי אותו מהמקלחת. 

סבא ישב על הכורסא של אדם וסקר את הספרים בכוננית שנמתחה מקיר לקיר. בני משפחת מינץ אהבו ספרים וכל הרווחים שנותרו אחרי שיעל לקחה את הקישוטים שנחו על המדפים נמלאו ספרים. כל הצד הימני של הכוננית היה עמוס בספרי קודש. לתימהוני סבא לקח את 'השולחן ערוך' והחל מעיין בו.

בטי קראה לו לאכול והגישה לו מרק, הוא לקח את הכף, טעם ואז חייך, נישק את ידה ואכל ברצון את הכל. מיקי וחאתם, נקיים וחבושים, הגיעו למטבח, הצגתי אותו בפניהם כסבא שלי, גנרל סולומון פרידמן.

הם אמרו שלום בהיסוס, התיישבו ואכלו. כמו תמיד בשעה ארבע הדלת נפתחה בסערה, לירז דהר פנימה ונעצר, המום למראה האורח החדש, ואחר כך חייך בהיסוס אל מיקי והושיט את ידו לחאתם. הם פיתחו איזה פולחן מסובך של לחיצת יד מתוחכמת, אבל לירז היה נסער מכדי לזכור את כל הטקס. הוא נגע בידו של חאתם ואז רץ אלי מהר והתחבא מאחורי.

בטי אחזה בכתפיו וסובבה אותו לעבר סבא, "זה סבא של מקס ואבא של ויטלי. קוראים לו סולומון." הסבירה. לירז בחן אותו בשקט, שואב ביטחון מהנוכחות שלי וממגע ידיה של בטי על כתפיו, ואז הדהים אותנו כשניגש לסבא, לחץ את ידו כמו גדול, ושאל אותו אם הוא רוצה לראות את הרכבת שלו. סבא קם, נתן את כפו הגדולה בידו של לירז והם הלכו ביחד לחדרו של הילד.

 

"איפה אתה גר?" שאל לירז והוציא את הקופסא עם פסי הרכבת מהארון.

"גרתי בחיפה ועכשיו אני אגור אצלכם." ענה סבא מביט סביב בחדר הצבעוני ועמוס הצעצועים.

"אתה מדבר מצחיק." אמר לירז, "אתה עולה חדש?"

"כן," אמר סבא.

"אתה אוהב רכבות?" סבא חייך, הנהן, ועזר לילד להרכיב את הפסים.

"אני רוצה שהם יישארו מסודרים ככה תמיד, אבל בטי מפריעה לי כל הזמן." הסביר לירז, "היא אוספת את הפסים ומנקה את השטיח עם שואב אבק, אני רוצה חדר מיוחד רק לרכבת. אני אכתוב על הדלת - אין כניסה לשואבי אבק." הוא הציץ בזקן, "אתה נראה כמו סבא אמיתי, ויטלי בכלל לא נראה כמו סבא."

סבא חייך וליטף את ראשו בשתיקה. הם הניחו את הקטר והקרונות על הפסים והפעילו את הצעצוע, מתרכזים בביצועי הרכבת הפעוטה על המסילה.     

 

מיקי אכל את המרק שלו וסירב לאכול שום דבר נוסף, "אני אצא קצת החוצה לעשן." אמר בביישנות. היא חיבקה אותו בזהירות, חוששת להכאיב לו ונתנה לו קופסת גפרורים.

יצאתי אחריו, משאיר את חאתם ובטי לבדם. הנער אכל ברצון מנה של אורז עם בשר ופניו אורו כשבטי אמרה לו שהילל ואדם יחזרו הביתה בעוד כחצי שעה בערך.

מנגו קיבל אותנו בשמחה, מקשקש בזנבו ומנסה להניח את כפותיו הענקיות על חזהו של מיקי שדחף אותו בעדינות כלפי מטה. אחרי שהכלב נרגע מעט מיקי הוציא מתחת לאחד הרעפים שכיסו את גג מלונתו של הכלב שקית ניילון עם כל החומר הדרוש לעישון גראס וגלגל לנו שתי סיגריות.

מיקי הקפיד להחזיק את הגראס שלו מחוץ לבית ועישן רק בחוץ. בטי ואני ידענו על המחבוא שלו וקרוב לודאי שגם אדם, אבל העדפנו לדבר על זה כמה שפחות. אני חושב שהילל לא ידע ומוטב כך.

"נתתי בו אימון ואכלתי אותה." אמר, "בוא נעזוב את זה." הפטיר באדישות, וכך עשינו, עזבנו את זה ולא דברנו עוד על גיא. רק עישנו ושתקנו.

אני הסתפקתי בסיגריה אחת ומיקי גלגל לעצמו עוד שתים, מעשן בשתיקה בעוד אני יושב לצידו, מנסה בפעם המאה להבין למה וודקה עושה לי את זה, ואילו העישון רק גורם לי לחוש קליל ומטופש, אבל לא ממסטל אותי.

ספרתי לו על האיחוד המחודש של סבא עם משפחתו, הוא הקשיב בשתיקה ונאנח. העישון לא פגע כלל בכושר השכלי שלו, רק גרם לו להיות יותר אופטימי, מסלק מעליו את עננת הדיכאון שהיה אופף אותו לפעמים. ידעתי גם שגראס גרם לו גם לחוש חרמן, אבל זו כבר לא הייתה הבעיה שלי.

"למה בטי חייבת לדחוף תמיד את האף?" התלוננתי."הם לא נפגשו שלושים שנה, והכול היה בסדר, פחות או יותר, למה היא חייבת להתערב תמיד?" הפעם הגראס לא הצליח לגרום לי לחוש קליל וחסר דאגות.

מיקי צחק וטפח על שכמי, "אבל חייבים לדבר. אפילו אם כל פגישה תיגמר בסקנדל ויהיו צעקות עד השמים, חייבים לדבר, ככה זה אצל יהודים."

זה לא מצא חן בעיני, "אני יהודי ואני לא חייב לדבר." מחיתי בזעף.

"אתה רק יהודי טכני." אמר מיקי וצחק מהבדיחה שלו.

ההגדרה שלו דווקא מצאה חן בעיני."יהודי טכני, זה טוב." הצטרפתי לצחוקו ופתאום גיליתי שהסם כנראה כן השפיע עלי, דמעות זלגו על לחיי למרות שחייכתי.

מיקי חיבק אותי, נשען עלי קצת, וכך נשארנו לשבת שם, יהודי אחד מסומם, והשני סתם יהודי טכני, ושתקנו.

***

סבא הסתדר בנוחות רבה בדירה שהייתה פעם של ורד והרגיש כמו בבית. לירז קרא לו סבא סולי, שיחק איתו ברכבת החשמלית שלו, לקח אותו לגן השעשועים, הציג אותו לפני כל חבריו וחברותיו, וכל לילה היה הגנרל בא לברך אותו בלילה טוב. ביחד הם היו קוראים סיפורי ילדים, שומעים שירים בקלטת, ובדרך כלל נרדמים יחד, לירז במיטתו והגנרל על כורסת הנדנדה לצידו.

הצגנו בפניו את תהילה וגבי, דוב ויעל וכמובן את צבי ולהפתעתי כולם חיבבו אותו מאוד. הילל וסבא ממש התאהבו זה בזה, שיחקו שח יחד ואחר כך הלכו לטיולים ארוכים, משוחחים תוך כדי הליכה, אין לי מושג על מה.

אדם, כרגיל היה יותר מסויג, אבל לפחות לא התחצף. סבא נדהם לראות כמה שעות יכול היה האיש הצעיר הזה לשבת ולהתעמק בקריאה."יש לך עוד המון שנים לפניך," נזף בו."צא קצת, תזוז, תטייל, לך לחדר כושר, רוץ אחרי בחורות, הספרים יחכו לך." אמר ולקח מידו של אדם את הספר שלו, כרך של כל כתבי קפקא. פחדתי שאדם יפרט לו מדוע אין טעם לשלוח אותו לרוץ אחרי בחורות, אבל לשמחתי הוא התאפק ושתק.

באותו לילה כשבאתי לחדרו של לירז להעיר את סבא וללוות אותו לחדרו הוא ביקש ממני להיכנס ולשבת רגע."אני מקווה שאני טועה," אמר לי, נבוך מעט, "אבל לדעתי אדם לא רץ אחרי בחורות כי הן לא מעניינות אותו, אני חושב שהוא פייגלה, אבל אולי אני טועה?"

סבא המסכן, הוא כל כך קיווה שהוא טועה."אתה צודק סבא," הודיתי.

"הגברות יודעות?" שאל סבא בדאגה. בטי ושיר - שזכתה להערצתו ממבט ראשון - נקראו בפיו הגברות.

הנהנתי בשתיקה, מנסה לא להתחמק ממבטו האפור."נו שויין," אמר ונאנח אנחה יהודית מאוד."פעם עוד היו מתביישים ומסתירים דבר כזה, אבל היום אין בושה יותר. אולי יותר טוב ככה?" הוסיף בעברית במבטא אשכנזי מצחיק. התאומים הבינו אותו בלי קושי ורק אני נאלצתי לבקש תרגום.

גיליתי שסבא שלי, למרות גילו המבוגר, היה פיקח ובעל הבחנה, בעל ניסיון חיים של אדם מבוגר וסקרנות של נער.

לני ממש נדלקה עליו ושנייה אחרי שראתה אותו שלפה את מצלמתה והחלה לצלם אותו בהתלהבות. סבא נבוך מעט בהתחלה, ואחר כך, כשראה שפגיעתה אינה רעה התעלם מהמצלמה וניסה לדבר איתה, לני סיפרה לו בגילוי לב שהיא חיה עם החברה שלה ושהן ישנות יחד במיטה אחת והזמינה אותו לתערוכה שלה, סבא הסכים בלי בעיות.

אחר כך נתתי לפמיניסטית שלנו על הראש, "סבא שלי, בגילו, צריך לראות צילומי עירום? ולמה היית צריכה לספר לו שאת לסבית? מה את רוצה ממנו?"

לני, שנהנתה הנאה מרובה מהכעס שלי, צחקה לי בפרצוף, בעטה בי בקרסול והסתלקה. היא המשיכה לצלם את סבא, משחק עם לירז ברכבת שלו, משוחח עם הילל ומטייל עם מנגו.

אבא דיבר עם לירז כל יום בטלפון ושמע ממנו דיווח נלהב על סבא סולי. הוא הקפיד לדבר עם בטי ולשאול לשלומה, אבל סירב בתוקף לדבר עם הגנרל או לבקר אצלנו. לירז שהיה רגיל לראותו לעיתים קרובות התחיל להתלונן על העדרו.

"אבא, אם לא תבוא לסדר לירז יחשוב שהוא אשם, יהיו לו תסביכים. בטי תהיה אומללה, אני אהיה עצבני. למה שלא תבוא לסדר עם אניקה? תדברו, תאווררו את כל הכעסים הישנים שלכם..."

"לא." אמר אבא בזעם וטרק לי את הטלפון בפרצוף.

לפי התכנון של בטי היו אמורים להיות איתנו בסדר תהילה וגבי, אבא ואניקה, וכמובן התאומים, לני ורונה, ומיקי. רק שיר נעדרה, היא חגגה עם משפחתה.

חאתם נשאר לגור אצלנו ומיקי חזר מחוסר ברירה לדירה של גיא וגר שם תוך שהוא מחפש דירה יותר קטנה ופחות יקרה. הנער רצה לבוא איתו, אבל בטי סירבה לשמוע על זה.

"זה רק עניין של זמן עד שהוא יכנס איתו למיטה." אמרה בתוקף, "ושוב יהיו בעיות, הילד הזה צריך ללמוד. יש לו עוד כמה חודשים לגמור את הבגרות. כשהוא יהיה בן שמונה עשרה שיעשה מה שבא לו, עכשיו שיישאר כאן."

חאתם העלה את עניין התקציב של האכלתו ושאר ההוצאות שלו והיא צבטה את לחיו בחיבה."אתה תהיה העוזר של סבא סולי. אל תדאג, תעבוד קשה בשביל המשכורת שלך."

בהתחלה סבא הפחיד את חאתם הביישן, אבל אחרי כמה זמן הוא התרגל אליו ונרגע, ואפילו לימד את סבא לשחק שש בש. הוא דאג ללוות את סבא לפיזיותרפיה ועשה איתו את התרגילים בבית, עזר לו להתקלח ולקשור את שרוכי נעליו. סבא מצידו השגיח שלא יזניח את לימודיו ושיאכל היטב.

חאתם שקד במרץ על לימודיו, למרות שהשקיע הרבה יותר מאמץ מאדם ומהילל ציוניו היו בינוניים. בטי עזרה לו עם העברית והספרות ומיקי היה בא לביקורים ועובד איתו על האנגלית שלו.

בימים שלפני הסדר בטי נצלה בלי רחמנות את שלושת הבנים שהיו בחופשת פסח, והם עבדו קשה במה שהילל קרא עבודות רס"ר. הם ניקו וקרצפו כל פינה, בעוד בטי מתייגעת במטבח, מכינה אוכל שיספיק לגדוד. יום לפני ערב הסדר התחלתי להילחץ בגלל סרבנותו של אבא לבוא אלינו לסדר. ידעתי שאניקה שרצתה לבוא לא תעז להמרות את פיו, ברור היה שאם הוא יישאר בבית, היא תישאר איתו.

הגעתי למסקנה שרק פניה ישירה של הגנרל לאבא תעזור לפתור את הבעיה והחלטתי לרכך מעט את הגנרל לפני שאעלה לפניו את בקשתי.

בטי ושאר בני המשפחה לא היו בבית, סבא אמר שהם הלכו לחפש את לירז שלא חזר עדיין מהצהרון."הוא בטח אצל חבר." אמרתי בלי לדאוג במיוחד. ללירז היו המון חברים וחברות שנהגו לבקר זה אצל זה בלי תיאום מוקדם. רוב הזמן הילדים שוטטו בין גני השעשועים, או הבתים השונים, חופשיים ומאושרים, צורחים צועקים מתקוטטים. מתנהגים כחבורת פראים, בדיוק כפי שצריכים ילדים להתנהג.

"בוא סבא, נלך קצת לטייל." הובלתי אותו לקיוסק של הגרוזיני. הקיוסק שכן בבניין קטן מבטון שהיה חם בקיץ, קר בחורף, ומכוער כל ימות השנה.

בחדר הקדמי היה דוכן לממתקים, סיגריות, גלידות וכריכים. ומאחור, פתוח רק לנבחרים מעטים, היה עוד חדר שבו יכולת לשבת על כיסא פלסטיק לבן ליד שולחן פורמייקה עגול, כוס וודקה לפניך ולהשתכר בנחת.

זו הייתה הגרסא הצנועה של נשר לפאב, ומאחר ורוב האנשים שנהגו להשתכר העדיפו לקחת את הבקבוק הביתה, די היה בכך.

בעל המקום - מוסיה טיזאשווילי שנקרא בפי כל מוסה הגרוזיני, היה גבר מוצק, שעיר ומזיע דמוי טרול. לכבוד האביב הוא הסתפק בגופיה אפורה, מניח לכולם לראות את חזהו השעיר.

מוסה הקפיד שבחדר האחורי ישבו רק עולי חבר העמים, שגילם עולה על שלושים. אצל מוסה אדם שהתפרע פעם אחת בלבד אחרי שהשתכר, נפסל לכל החיים. צעירים, או כאלו שלא היו משלנו, לא זכו אפילו להזדמנות אחת ונפסלו על הסף. הוא סקר את הגנרל במבט אומד, הגיע למסקנה שלפניו לקוח מועדף והרים בזריזות את דלפק העץ השרוט, מניח לנו להיכנס, מחווה שבשבילו הייתה שוות ערך לפרישת שטיח אדום. סבא, לא מודע לכבוד הגדול, הזמין מיד וודקה תוצרת סנט פטרבורג, מתעקש לשלם מראש על כל הבקבוק היקר.

"מאז שאני אצלכם אני חוסך המון כסף." אמר בחיוך, "הפעם תרשה לי להיות בזבזן." שתינו כמה כוסות בשתיקה נינוחה בעוד סבא בוחן אותי בקפידה מצד אחד, ומוסה מציץ בי בדאגה מהצד שני. מאז הפעם הבלתי נשכחת בה נשארתי שיכור שלושה ימים ברציפות, מוסה הקפיד להשגיח עלי, סבא חש בכך ודרש לדעת אם משהו מציק לבעל הבית הנכבד.

למרבה הבושה מוסה התיישב לצידנו עם צלחת של בוטנים וחטיפים מלוחים אחרים, והחל לספר לסבא איך הייתי שיכור שלושה ימים תמימים בגלל בעיות עם האישה.

"נו, די לרכל." הבטתי בו בכעס.

רציתי לדבר על אבא ועל ליל הסדר, לא להעלות נשכחות מימים עברו. מוסה חייך והסתלק, מותיר אותנו לבד.

"אתה זוכר מה קורה כשאתה שתוי?" חקר סבא.

"רק אם זה משהו חשוב."

הוא הנהן כאילו ציפה לתשובה כזו בדיוק."ויש לך כאב ראש אחר כך?" המשיך.

"לא," עניתי.

סבא הניד בראשו בהבנה."בטי שותה?" התעניין.

"לא נוגעת במשקה, אף פעם לא השתכרה."

"היא טובה מידי בשבילך." חיווה סבא את דעתו בכנות.

"כן, אני יודע." אמרתי ולגמתי עוד כוס כדי לאזור אומץ ולעבור לנושא העיקרי של שיחתנו."תראה סבא, אני רוצה שתדבר עם הבן שלך, תשכנע אותו לבוא לסדר. לבטי זה חשוב מאוד וגם ללירז."

סבא נופף בידו בקוצר רוח."הילד הזה תמיד היה רגיש מידי. בוכה ומתעצבן מכל שטות. אימא שלו שמרה עליו מתחת לסינר שלה יותר מידי זמן." הוא מזג לעצמו ולי עוד כוסית ושנינו לגמנו.

מפלס הנוזל ירד עד לחצי הבקבוק, הרגשתי צלול לגמרי, גם סבא נראה בסדר גמור."הרבצת לו?" שאלתי.

"חס ושלום, אנה הייתה הורגת אותי אם רק הייתי מעז. גם אחרי שהיא מתה פינקתי אותו ודאגתי לו. איך אתה חושב שהוא פגש את אדי? כמובן שלא ידעתי שהוא יתחתן עם הבת של היקה המשוגע הזה."

"הכרת את סבא אדי?" נדהמתי ודחפתי לעברו עוד כוס. מזועזע מהרעיון ששני הזקנים האלה, שמחלציהם יצאתי, הכירו זה את זה עוד לפני שנולדתי.

סבא גיחך ברשעות למראה פני, "אתה בדיוק כמו ויטלי, כל מחשבה שעוברת לך במוח תכף רואים על הפנים. אל תשחק פוקר ילד, תפסיד את המכנסיים." ייעץ לי ומזג לעצמו עוד כוס.

"ולדמן ואני נפגשנו בסוף המלחמה, הוא היה רק סמל, אבל דיבר גרמנית מצוינת ויחד חקרנו את השבויים הגרמנים וגם עזרנו להם לדבר מידי פעם. קצת סטירות, קצת בעיטות, לרענן להם את הזיכרון." הוא נאנח ושתה שוב."אדי שנא את זה. אחר כך הוא היה בוכה ומשתכר. לא ידע לשתות בכלל הייקה פוץ הזה." הוא דחף כוס מלאה לעברי ואני שתיתי בצייתנות.

הייתי זקוק לכוסית הזו אחרי מה ששמעתי. סבא אדי שלי, הקפדן והאנין, שאהב להעיף עפיפונים ולקרוא שירה בלטינית, חקר שבויים בעינויים? לא יאומן.

"כשויטלי ברח למוסקבה לא מיהרתי להחזיר אותו, חשבתי שעדיף שיירגע קצת." הסביר סבא, "היו לי במוסקבה עוד די חברים מהמלחמה ובכל מקום שהוא הלך קיבלו אותו יפה. לא אמרו לו כלום, שלא ייעלב. שיחשוב שהוא מסתדר לבד. היה כאן ושם, עד שנפל כמו כולם."

"נפל לאן גנרל?" מזגתי לו עוד כוסית.

"נפל בידיים של אישה." השתומם סבא על טיפשותי."הבת של אדי, האימא שלך. התאהב, התחתן, נעשה גבר."

איך הוא מדבר כל כך ברור אחרי כל מה ששתה? ממש פלא פלאים.

"וויטלי יודע?" שאלתי, רוכן להביט מקרוב בעיניו שנותרו צלולות וממוקדות. סבא משך בכתפיו הבעת בוז שפוכה על פניו הרחבים כאומר אולי כן ואולי לא, מי יודע?

קולו של מוסה נשמע מבחוץ, "אבל מאדם פרידמן." הפציר, "את יודעת שאצלי אין כניסה לנשים."

"זה עניין של חיים ומוות מוסה. אני חייבת לדבר איתו." ענתה בטי בתוקף.

"כן, אבל..." הביט מוסה בחוסר אונים בבטי המרימה את הדלפק ונכנסת בלי היסוס לקודש הקודשים.

"לירז נעלם וגם כל הכסף שהיה לו בקופה איננו." הודיע לי בטי, משתדלת לאזור  כוח ולא להיכנע להיסטריה.

"הוא בטח אצל חבר," ניסיתי להרגיע.

"לא נכון! בדקנו אצל כולם, הוא נעלם." היא העיפה מבט על הבקבוק המרוקן ועל הכוסות, והתיישבה על כיסא הפלסטיק הלבן.

התיישבתי לצידה ולקחתי את ידיה הקרות בידי, מנסה לחמם אותן.

"הוא בטח לקח את הכסף והלך לסופר הגדול לקנות משהו." הצעתי - הסופר הגדול נמצא בתל חנן, בדרך לטכניון, היינו עושים שם קניות מרוכזות רק פעם בשבוע. לירז אהב את המעברים המרווחים, העגלות החדישות ושפע הממתקים והצעצועים שנחו ליד הקופות.

בטי הנידה בראשה לשלילה, "צלצלתי למנהל והוא לא שם, וחוץ מזה אני בטוחה שהוא לא היה הולך לבד רק בשביל לקנות ממתקים. הוא ילד מאוד מחושב וזהיר."

היא צדקה, לירז אהב סדר יום קבוע ותיעב הפתעות. החיים הלא בטוחים אצל ורד גרמו לו לאהוב חיי שגרה מסודרים ולהיזהר מהרפתקאות.

היא הביטה בי מודאגת, "אתה חושב ש..." היא לא השלימה את המשפט אבל ידעתי שהיא  פוחדת שסייף עבדל ראזק התחרט והחליט לקחת חזרה את בנו.

לפני שהספקתי לענות - לא היה לי מושג מה עמדתי להגיד, הוודקה דברה מגרוני וההיגיון שלי שבת - צלצל הנייד של בטי.

היא הקשיבה והצבע חזר לפניה החיוורים, "תודה ויטלי… כן… נורא דאגנו… כן. בטח, הוא כאן לידי, וגם סולומון. כן, אני מבינה, בסדר, אבל זו גם אשמתך. יופי, נהדר, להתראות." היא קמה ממקומה, שוב רגועה."הוא אצל ויטלי ואניקה. עכשיו הוא מתקלח, נדבר איתו בערב. הוא יחזור מחר עם ויטלי ואניקה כשהם יבואו לסדר פסח, אתם באים?"

נשרכנו אחריה, גורמים לחבורה של פנסיונרים גרוזינים, שבאו לשתות קצת לפני ארוחת הערב, להירתע בתדהמה למראה בטי שיצאה בשוויון נפש מקודש הקודשים הגברי, ועיכסה לה בדרכה הביתה, מנענעת בתמימות את ישבנה היפה העטוף בחצאית ג'ינס צנועה.

***

לירז חזר למחרת אחרי שהתפנק אצל אבא ואניקה. הוא קיבל עוד מערכת שלמה של פסי רכבת עם קרונות, ומי יודע עוד כמה פינוקים וממתקים והיה גאה מאוד בעצמו על שגרם לסבא ויטלי לבוא לסדר.

דברתי איתו בטלפון עוד באותו ערב, מסתבר שהפרחח הקטן חסך לעצמו כמה עשרות שקלים מהכסף שהיה מקבל ממני ופשוט עלה על מונית, נסע לבת גלים והלך לדירתו של אבא ברגל, חוצה בדרכו כמה כבישים די סואנים. מזל שאניקה ואבא היו בבית.

הסברתי לו שלברוח מהבית זה מאוד לא אחראי ומסוכן, ושכמעט קראנו למשטרה לחפש אותו. לירז הקשיב בתשומת לב, ביקש סליחה על הדאגה שגרם לנו, ואחר כך הסביר לי שלא הייתה לו ברירה.

"רציתי להגיד לויטלי שהוא חייב להשלים עם סבא סולי ולבוא לסדר פסח. אני רוצה שכולם ישמעו איך אני שר את הקושיות ויראו איך אני מוצא את האפיקומן. אף פעם לא הייתי בסדר פסח אמיתי."

נאלצתי להודות שגם אני לא. עד היום הצלחתי להתחמק מההזמנות שופעות החסד של הישראלים שהכרתי וביליתי בחג הפסח כשאני אוכל ושותה חמץ בלי שום בעיה, בגלל בטי זה נגמר, מעכשיו אהיה כשר לפסח.

"בטי נורא כועסת?" חקר לירז, וסוף סוף נשמעה קצת דאגה בקולו.

"בטח שהיא כועסת," שיקרתי, "וגם אני, למה לא אכפת לך שאני כועס?" לירז הקדיש לנושא שתי שניות מחשבה לפני שענה, "כי אתה נרגע מהר. אני רוצה לדבר עם בטי." דרש.

בטי דיברה בטון רציני, מנסה לגרום לפושע הקטן רגשי אשמה."זה לא בסדר לברוח מהבית. יכולת להידרס, או ללכת לאיבוד, אני מאוד מאוכזבת ממך. חשבתי שאתה ילד  אחראי. אני כן אוהבת אותך, אני רק... היא התחילה לחייך."טוב בסדר, אל תשכח לצחצח שיניים. לילה טוב מתוק."

"הוא כזה ממזר הילד הזה," חייכה אלי, "מעניין ממי הוא למד להתחנף ככה?" כרכה את ידיה סביבי, "גם אתה מתוק למרות שאתה כעסן ושתיין," אמרה בחיבה וסתמה את פי בנשיקה.

"על מה דברת עם סבא סולי?"

סיפרתי לה על סבא אדי וסבא סולי שלחמו יחד במלחמה והיא הקשיבה כמו שרק בטי ידעה להקשיב, עיניה פקוחות, עוקבת מרותקת אחרי כל מילה.

"מעשה אבות סימן לבנים." אמרה כשסיימתי, וסיפרה לי שגם אבא שלי ידע כל הזמן היכן אני. ועקב אחרי כל הזמן ממוסקבה, מחכה שאפסיק לכעוס עליו. הוא גם היה בלוויה של אימא. הייתי שיכור מכדי לשים לב, וגם בלוויה של סבא אדי הוא היה, עוקב אחרי מרחוק.

"הוא אף פעם לא עזב אותך מקס." אמרה, ולקחה אותי למיטה. 

***

סדר פסח עבר איכשהו. לירז שר נפלא את הקושיות, ואחר כך מצא מיד את האפיקומן והחזיר אותו תמורת הבטחה לאופניים חדשים. סבא ואבא התנהגו בקרירות אחד כלפי השני וישבו רחוק ככל האפשר זה מזה, מקשיבים בנימוס להילל וגבי שקראו לחליפין מההגדה. מי שסבלה יותר מכול הייתה אניקה שנראתה כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי בעוד רגע.

בטי נזפה חליפות בשני הגברים ביידיש מהירה שגרמה לכול מי שהבין אותה לחייך. דרשתי תרגום אבל הילל הודיע לי שרק ביידיש זה נשמע מצחיק ושאפסיק לנדנד.

סבא ואבא חייכו אליה בנימוס והמשיכו להתעקש. לקחתי את אבא הצידה בזמן שחיכינו לאוכל, וניסיתי להפתיע אותו בידיעה שסבא עקב אחריו וידע כל הזמן מה קורה איתו. אבא לא הופתע, "כן, אדי סיפר לי רבע שעה אחרי שנפגשנו שהוא מכיר את הגנרל. רציתי להסתלק מיד, אבל אז אימא שלך נכנסה ונשארתי."

אכלנו ארוחה נהדרת ואחרי שהקינוח של אניקה, מין עוגה עשויה קרם ואגוזים נזללה עד תום, המשכנו בקריאת ההגדה. הילל הסביר לי הכל ופעם ראשונה שהבנתי על מה מדובר בכלל. הם היו עושים כל פעם הפסקות בשביל לשיר, ושרו שירים בלדינו ובעברית שמעולם לא שמעתי, שתו מעט וצחקו המון.

אחרי שכל העסק נגמר היינו מותשים מרוב אוכל ודיבורים ורצינו רק לנוח. הבנים הלכו לחדר של הילל והתארגנו שם עם שקי שינה. גבי ותהילה קבלו את עלית הגג של אדם שקצת החמיץ פנים - בטי הכריחה אותו לסלק פוסטרים נועזים שתלה על הקירות - אבל ויתר.

אבא ואניקה יצאו בדרכם הביתה ולהפתעתי הגנרל ליווה אותם, נישק באבירות את ידה של אניקה, ביקש ממנה סליחה על שעליה לסבול מהבן העקשן שלו, ואז לחץ את ידו של אבא הנדהם ונישק אותו על לחיו. עמדנו קצת המומים בפתח, מביטים באבא הנרעש שקפא לרגע במקומו ואחר כך החזיר לסבא חיבוק מהיר, אחז בזרועה של אניקה והסתלק.

החלפתי מבטים עם בטי, "עכשיו כבר ראיתי הכל," היא אמרה בחיוך.

סבא יצא לטיול."אני צריך להוריד את האוכל," הודיע לנו והסתלק לכיוון גן השעשועים.

"הוא נפגש שם עם סבתא של נטלי." הלשין אדם, "הם נעשו חברים ממש טובים."

עזרתי לבטי לאסוף הכל ולסדר את המטבח, דרך חלון המטבח ראיתי את מיקי יושב על הספסל בחצר האחורית ומעשן. חאתם, שחגג איתנו, ישב לידו וניסה לדבר איתו, אבל מיקי התעלם ממנו.

"תשלח את חאתם לישון ותבדוק מה שלום מיקי," אמרה בטי, "ואל תיתן לו לנסוע הביתה. הוא שתוי."

היא נשקה לי והלכה לישון, בודקת בדרך שהילד מכוסה. יצאתי החוצה, חאתם המסכן היה הרוס מעייפות, אבל מתוך נאמנות למיקי נשאר לשבת לידו, מפהק שוב ושוב ומשפשף את עיניו.

"לך לישון חאתם." אמרתי לו. הוא הביט בי בעיניו הכהות והעצובות."אני דואג לו. אל תעזוב אותו לבד."

טפחתי על שכמו, "אל תדאג יהיה בסדר." הוא קם ונשען עלי, "אני לא רוצה לישון עם אדם. אני רוצה להיות עם לירז." אמר בקול ילדותי.

"בסדר," הסכמתי, "תישן איפה שאתה רוצה, לילה טוב."

"אדם מציק לילד בגללי," אמר מיקי ומעך את הבדל של הסיגריה בפחית קטנה."זה לא עוזר בכלל," אמר בעצב, "שום דבר לא עוזר יותר." הוא נשען על כתפי."אם לא הייתי הומו הייתי מתחתן עם בטי." הודיע לי.

"כן ואם אני הייתי הומו היית נמצא איתי במקום עם כל מיני מנוולים ששוברים לך את הלב." השלמתי בחיוך את החלק השני של הפנטזיה שלו.

"אם הייתי נוסע לאי בודד," אמר מיקי, "הייתי לוקח איתי אותך, את בטי ואת הילד וגם את חאתם, ואולי גם את הילל ושיר. את כל השאר הייתי מעיף לעזאזל." הוא התחיל לגלגל עוד סיגריה ואחר כך התייאש, הפסיק ופנה אלי, מביט בי במבט בוחן, כאילו ראה אותי לראשונה."מקס." אמר בקול חגיגי ולקח את פני בשתי כפות ידיו הארוכות והיפות.

לרגע חשבתי ששוב ינשק אותי, אבל מיקי רק חייך."תפסיק לדאוג. אתה לא פושע מלחמה ולא סוטה מין."

"בסדר." הבטחתי."מה שלומך מיקי?"

"לא בסדר." אמר מיקי."אבל נעזוב את זה, אני רוצה לספר לך עכשיו משהו חשוב, מבטיח להקשיב ולא להתרגז?"

"כן, אבל אתה כבר יודע שההבטחות שלי לא שוות כלום, במיוחד כשזה נוגע לבטי."

מיקי צחק, "כן, זה נכון. תגיד, שמת לב שיורי נעלם בזמן האחרון?"

"כן בערך, הוא עובד קשה, הוא בסדר?"

"לא כל כך, תראה הוא... בטי והוא..."

כל הדם עלה לי לראש, שוב יורי מנסה לגנוב ממני בחורה, קמתי מהספסל, "אני אהרוג אותו." הודעתי למיקי שנרתע ממני.

"לפני שאתה הורג מישהו שב ותקשיב," אמר, "בטי באה אלי כל יום רביעי כדי להדפיס עבודות במדפסת שלי. בחודש האחרון יורי התחיל לצוץ אצלי כל פעם שהיא באה. מסתבר שהוא נדלק עליה כשהם נפגשו ביום של אסון המסוקים. זו הסיבה שהוא התנדב לעבוד במקומה בהוספיס, הוא אוהב אותה, הוא אמר לי שהיא אהבת חייו."

"מי, יורי?" צחקתי בפרצופו."אין מצב." החוויתי תנועת ביטול בידי.

מיקי התעצבן."למה אתה חושב שהוא נפרד מקטיה?" שאל בכעס.

"את מי מעניינת קטיה!" עניתי בגסות, "מה קרה אצלך בדירה?"

מיקי נאנח."זהו, שכלום לא קרה. בטי חשבה שהם נפגשים במקרה, וגם אני לא חשדתי בכלום. מאז שעברתי לחיפה הוא היה בא לבקר מידי פעם. לא קלטתי בהתחלה שתמיד אנחנו מגיעים לדיבור עליך ועל בטי. דווקא גיא שם לב לזה, אבל לא האמנתי לו. יום אחד הייתי צריך לצאת ובטי נשארה איתו לבד. אני חושב שהוא ניסה לנשק אותה או משהו. בטי נבהלה ונתנה לו מכה מאוד חזקה עם סרגל מתכת שאני משתמש בו לפתיחת מכתבים." הוא השתתק ובדק את פני, "אתה בסדר?" שאל באנגלית, "אפשר להמשיך?"

הנהנתי, מבולבל לגמרי."היא גם דחפה אותו תוך כדי כך, הוא נפל מהכיסא על הרצפה ושם מצאתי אותו, מדמם כהוגן. עשו לו שני תפרים בשפה והשאירו אותו להשגחה כי היה לו זעזוע מוח. עוד מבית החולים הוא שלח לבטי פרחים עם התנצלות." מיקי צחק בלגלוג, "זאת אהבה! היא כמעט הרגה אותו והוא מתנצל."

למראה פני הוא הפסיק לצחוק והרצין שוב."פעם היא לא הייתה מעיזה להילחם עם גבר. אתה נתת לה אומץ, למרות שאני לא חושב שיורי היה מנסה משהו בכוח, הוא לא הטיפוס."

"בניגוד אלי אתה מתכוון. כנראה שאני כן הטיפוס." הערתי במרירות. מכל הרגשות הסותרים שחשתי הרגש החזק ביותר היה אכזבה."למה היא לא סיפרה לי?"

"היא פחדה מקס, היא יודעת שאתה ויורי תמיד התחריתם על בחורות והיא פחדה מהתגובה שלך."

נאנחתי, שוב פעם פישלתי. ידעתי בדיוק מתי זה קרה. באותו ערב בטי המליחה יותר מידי את החביתה, שרפה את הטוסט, וקיבלה כוויה ביד מהטוסטר. היא צעקה בבהלה ושלפוחיות פרחו על קצות אצבעותיה הקטנות. מבוהל מהכאב שראיתי בעיניה הידקתי לידה חבילת אפונה קפואה עטופה במגבת, וצעקתי עליה שתפסיק להיות כל כך מגושמת. היא שתקה, כמו תמיד כשהייתי מתרגז, וחיכתה בסבלנות שאירגע ואחזור לעצמי.

"אם לא הייתי כזה חרא היא הייתה מספרת לי בעצמה. היא בקשה ממך לספר לי?"

מיקי משך בכתפיו."היא הרגישה שאתה מתגעגע אל החבר שלך. אתם חברים כבר המון זמן נכון?"

"מהיום הראשון בגן הילדים." עניתי בעצב. הידידות שלנו שרדה המון משברים ומריבות, היינו תחרותיים ומטורפים כמו כל הנערים, אבל עד כה יורי מעולם לא התאהב. הוא תמיד השיג אותן בקלות בעזרת קסם אישי ופנים יפים. כל בחורה שהייתה שלי עברה בשלב זה או אחר לידיו. עד כה זה לא היה אכפת לי, אפילו הרומן שניהל עם לאריסה בחודשים שחלפו בין השחרור שלי לשלה, לא הצליח להרוס את החברות שלנו. נודע לי על זה רק באמריקה, לאריסה הטיחה את סיפור הבגידה המכוער שלה בפני בימים האחרונים שלנו יחד. אז כבר לא אהבתי אותה יותר והייתי אדיש למה שאמרה. כשחזרתי יורי הודה בכך בחצי פה, וביקש את סליחתי באותה דרך אגבית וקלילה שמעולם לא יכולתי לעמוד בפניה. 

"יורי תמיד שכב עם החברות שלי. זו כבר מסורת אצלנו." אמרתי בקול רגוע כדי לא להפחיד שוב את מיקי. אני לא חושב שהטעיתי אותו, הוא עדיין שמר מרחק ממני, מציץ בי בחשש."אבל אף פעם לא הייתי נשוי. חשבתי שהוא מבין את ההבדל בין אישה נשואה לחברה. אני מתאר לעצמי שהוא לא יודע שהיא בהריון?"

"הוא יודע עכשיו. סיפרתי לו. הוא באמת מאוהב בה מקס. כשהרגש הזה פוגע בך בפעם הראשונה בגיל שלושים זה רומס אותך. הוא כבר לא מעז לדבר איתה יותר, רק מחכה לה ליד הדירה שלי, מתחבא כמו איזה כלב מאחורי עץ רק כדי לראות אותה. זה מעורר רחמים. אחרי שהיא הולכת הוא בא ומדבר איתי קצת. הוא מתגעגע אליך מקס. חסרות לו השיחות אתך, אני סתם תחליף עלוב."

התחלתי לצחוק."הוא רוצה לספר לי כמה הוא סובל כי אשתי לא רוצה אותו?" מיקי פרש את ידיו בחוסר אונים ושתק."הוא נפגע קשה? הפנים שלו בסדר?" שאלתי, מופתע מהדאגה שחשתי, למרות הכל היה אכפת לי ממנו.

"נשארה לו צלקת קטנה על השפה. זה נראה די סקסי בעצם."

משכתי בכתפי."טוב, אני אתקשר אליו בעוד כמה ימים, אולי אחרי התערוכה. רק שלא יספר לי מה הוא מרגיש כלפיה. אני לא רוצה לדעת." משכתי את מיקי מהספסל ותמכתי בו בדרך למיטה.

"רק אל תציק לבטי." ביקש, "תזכור שהיא לא אשמה." התחנונים בקולו הרגיזו אותי.

"אני יודע," רטנתי, "אתה חושב שאני לא יודע?"

אני לא אתרגז ולא אצעק על בטי הבטחתי לעצמי, אני פשוט אשכח מכל הסיפור ולא אדבר עליו לעולם. קיוויתי שאת ההבטחה הזו אצליח לקיים.

"בעצם המצב שלכם די דומה." אמר מיקי, ונשען על המשקוף, נמצא בשלב הפטפטני של ההתמסטלות שלו, "מאוהבים בפעם הראשונה ומתנהגים כמו מטורפים. אתה והקנאה שלך, והבהלה שלך כל פעם שנדמה לך שהיא לא אוהבת אותך יותר... דביל, היא כל כך אוהבת אותך והיא כל כך נאמנה לך ואתה..." הוא השתתק ופיהק, "אני הרוס, נמשיך מחר. לילה טוב נסיך מתוק." חיבק אותי.

הציטוט מהמלט היה סימן בדוק לכך שהוא מחוק מעייפות וחשיש. כרכתי את זרועי סביבו וכיוונתי אותו לדלת כשמנגו פלט פתאום גרגור נביחה חרישי, אות אזהרה שמישהו מתקרב.

שמעתי צעדים מגששים בזהירות במורד המדרגות החשוכות ואז גיא הופיע פתאום, מביט בי ובמיקי עומדים חבוקים בכניסה האחורית לבית, מוארים רק למחצה באור הקלוש שבקע מהמנורה התלויה מעל לראשנו.

הוא היה מגונדר כמו חתן בחולצה לבנה עם עניבה צהובה ופיכח לגמרי."חג שמח חברים וחברות." קרא וחייך אלינו בלעג.

מיקי החוויר פתאום ונאחז בי בחזקה כדי לא ליפול."למה אתה לא עם כלתך המסמיקה?" שאל  באנגלית.

גיא התקרב אלינו בוחן את מיקי בקפידה."אתה מסטול מיקי, בגלל זה אתה מחובק עם מקס. חשבתי ש..." הוא נאנח כאילו אבן ירדה מעל ליבו."לרגע חששתי שאתה ומקס... מצטער."

"טעות לעולם חוזרת." אמרתי בחביבות, השענתי את מיקי על הקיר וניגשתי אליו. הרמתי אגרוף בתנועת הטעיה, הוא התחמק הצידה, חושף את צידו הימני, וחטף ממני בעיטה הגונה בקיבתו.

מיקי צעק, ניסה לגשת אליו ונפל. גיא השתופף על הקרקע, גונח מכאב, מנסה לנשום ולקלל באותו הזמן. עזבתי אותו והרמתי את מיקי שבכה וניסה להשתחרר ממני. גיא קם לאיטו, "הרבצת לי בגלל מיקי או כי חשבתי שאתה הומו?" שאל.

אם יש משהו שאני שונא זה חוכמולוגים ששואלים שאלות מהתחת גם כשהם בקושי נושמים."החטפתי לך כי מגיע לך." אמרתי בקרירות, והסתלקתי לחדר שלי.

בטי התעוררה למחצה כשנכנסתי למיטה והתכרבלה בזרועותיי, חמימה ורכה, דוחפה לעברי את ישבנה, מניחה את ידי בין שדיה ומיד אחר כך נרדמה שוב. דחפתי את פני בשקע כתפה, נושם את ריחו המריר מתוק של שערה וישנתי שנת ישרים עד הבוקר.        

 

"אני מסטול" אמר מיקי, יושב על הקרקע ותומך את ראשו בידיו, "מה אתה עושה כאן?"

גיא התיישב לצידו והניח יד מגששת על כתפו, "פוצצתי את כל העסק. מיד אחרי האוכל הודעתי לכולם שאני לא מתכוון להתחתן עם מורן כי אני הומו, ושאני חוזר לחיפה לברר אם החבר שלי מוכן לסלוח לי ולקחת אותי חזרה." מיקי עוצם את עיניו ופורע את תלתליו הבהירים לערמה מדובללת.

"אני מוכרח ללכת לישון גיא." לחש באנגלית."לך הביתה לישון, נדבר מחר."

גיא ניסה לחבק אותו, "אל תגרש אותי מיקי, בבקשה." התחנן.

מיקי דחף אותו מעליו והתנדנד לכיוון הדלת. גיא קם ותמך בו, "בסדר, עשיתי טעות." אמר בקול מובס."לא באתי בזמן טוב, העלבתי את מקס שנשוי באושר לבחורה מדהימה, ואני מנסה ללחוץ עליך כשאתה מסטול ועייף. למה בעצם אתה מסטול בליל הסדר?"

מיקי כרך את ידיו על צווארו, "מה אתה חושב?" שאל בקול חנוק.

הם נכנסו לחדרו של הילל והתכרבלו יחד בשק השינה של חאתם ונרדמו חבוקים ומחייכים.

 

ברגע האחרון בטי לא רצתה ללכת לפתיחת התערוכה של לני."אין לי מה ללבוש," אמרה, מחטטת בין הבגדים התלויים בארון, "אני נורא שמנה, אולי כדאי שאני אשאר בבית?"

החלפתי מבטים עם מיקי. אני התעצבנתי ומיקי היה משועשע, "בחורה בסוף החודש השלישי מתחילה להתעגל פה ושם בטי. זה לא אומר שאת שמנה." טען והחל לחפש לה בגד הולם. מיקי תמיד התנהג ככה עם בטי, מלביש אותה, מסרק אותה, מתנהג כאילו היא בובה שנועדה לשעשועו הפרטי.

יצאתי משם, מניח למיקי לשכנע את בטי לבוא. ברור היה לי שהיא חייבת להיות איתנו בתערוכה. מה כבר היה לי לעשות שם בלעדיה?              

 

בטי פושטת את החלוק שלה ולובשת שמלה כחולה, בודקת בביקורתיות את המכפלת.

"זה לא קצר מידי? איזה גרביונים ללבוש?"

מיקי מחטט במגרת הגרביים ושולף גרביונים כסופים נוצצים."מאיפה כל הדברים המדהימים האלה?" הוא שואל, בוחן כמה זוגות של גרביונים שחורים דקיקים עם דוגמת תחרה נועזת.

בטי מתחילה לגרוב את הכסופים, "מקס הביא לי מתנה מחו"ל."

מיקי מרים את גבותיו בבדיחות הדעת, "לך או לעצמו?" היא מנסה לחייך, אבל לא מצליחה."מה קרה מתוקה?" הוא מחבק אותה, מרים את שערה ומנשק את עורפה."אם גיא יראה אותך הוא שוב יתעצבן." היא אומרת, ודוחפת אותו הצידה.

מיקי מעווה את פניו, "הדרך הטובה ביותר לשמור על אהובך היא לתת לו חופש." הוא מצטט באנגלית."שניהם צריכים ללמוד את זה. סיפרתי לו על יורי, הוא אמר לך משהו?"

בטי מביטה בו בעיניים רחבות ומודאגות, "מתי? הוא לא אמר כלום."

"בליל הסדר, כמה דקות לפני שגיא חזר."

בטי קמה וסוקרת את עצמה בראי."יורי התקשר אתמול בלילה ואמר שהוא יפגוש אותי בתערוכה. גם קודם לא היה לי חשק ללכת ועכשיו כשמקס יודע..." היא צונחת על המיטה לצד מיקי, "אני כל כך עייפה מזה." היא גונחת.

מיקי מחבק אותה בחום "הכל יהיה בסדר חמודה, אני אשמור עליך. יורי בטח רק רוצה להיפרד ממך. הוא נוסע בקרוב לחו"ל. הכל יסתדר, תני נשיקה." הוא פותח את הכפתור העליון בשמלה ומנשק את כתפה החלקה.

 

גיא ישב על כיסא במטבח ושתה קפה, ברגע שנכנסתי הוא קם ממקומו והביט בי.

"מה קורה גיא?" שאלתי בקלילות ונגעתי בכתפו בדרכי לכיור, מקווה שלא ניכנס לוויכוח דווקא עכשיו.

גיא ומיקי חזרו זה לזה אחרי שגיא פיצץ את תכניות החתונה שלו. הם חזרו לגור יחד בדירה של גיא כאילו כלום לא קרה, מיקי פשוט רצה להמשיך את החיים שלהם כמו קודם, אבל זה לא עבד משום מה. גיא ויתר למען מיקי על החלום הבורגני שלו ורצה שמיקי, בתמורה, יוותר גם על דבר מה יקר.

"לא אכפת לך שמיקי מלביש אותה? לא מפריע לך שהם נדבקים זה לזה כל הזמן?"

"לא. הקשר שלהם תמים לגמרי, אל תציק למיקי, בטי היא כמו אחות בשבילו." אמרתי, מנקה את הכיור והשיש ומטעין את המדיח.

"לא ראיתי שהאחים שלה נוגעים בה ככה," רטן גיא בזעף."ואני לא מבין למה מיקי היה חייב לעצור אצלכם? למה לא נסענו ישר לתערוכה?"

לא ידעתי מה לענות לו. היו הרבה דברים שלא הבנתי. לא הבנתי למה מיקי אוהב כל כך את בטי? לא ידעתי להסביר למה אני קשור כל כך למיקי? ובטח שלא הבנתי למה בטי אוהבת דווקא אותי.

"ובמופלא ממך אל תחקור." עניתי לו בציטוט, מנסה להפעיל עליו את השיטה של בטי. כמו שזה לא עבד עלי זה לא עבד גם עליו. הוא העווה את פניו ברשעות ובטח תכנן עוד כמה הערות נבזיות, אבל לירז נכנס פנימה עם הרולר בליידס החדשים  שלו, ובטי הופיעה פתאום, זוהרת בשמלה כחולה קצרה עם גרביונים אפורים כסופים שהבליטו את רגליה הארוכות ואחרי הופיע חאתם עם מברשת בידו ומיד התנפל על בטי והחל לקלוע את שערותיה, מגרש את כולנו החוצה.

חאתם התגלה למרבה הפלא כספר מוכשר. הוא סיפר את בטי ואת שיר, ואחר כך עבר לראשיהם של כול בני הבית ומשם עבר לשכנות, וכבר קיבל הזמנות מנשים מכל נשר ותל חנן, ואפילו מטבעון באו אליו נשים להסתפר.

נתתי לו הוראות מדויקות בקשר לשערה של בטי, והוא היחיד שלא חשב שאני נודניק מעצבן כשהסברתי לו שאני אוהב את שערה ארוך וטבעי, בלי ריחות מגעילים של צבע.

***

בית יד לבנים בטבעון הוא מבנה לבן ונאה הניצב על ראש גבעה קטנה בכניסה לטבעון. חלונות זכוכית גדולים מכניסים פנימה את הנוף, הרצפה עשויה שיש מלוטש וכל האווירה במקום אומרת תרבותיות נעימה ומודרנית. המבנה כולל גם ספריה גדולה עם פינת ילדים נחמדה, ובקומה השנייה שוכנת ספרית עיון וחדר לימוד.

התערוכה של לני נחלה הצלחה עצומה. תאריך הפתיחה נקבע בתבונה רבה ליום הראשון של חול המועד, אנשים חיפשו תעסוקה בחופש והגיעו בהמוניהם. התערוכה התקיימה בגלריה - אולם מרווח עם קיר זכוכית פתוח לנוף ירוק של דשא ועצים.

האור זרם פנימה והאיר יפה את התמונות של לני. מוזר איך צילומי ישבנים ושדיים ערומים הופכים לאמנות ברגע שהם ממוסגרים במסגרות יפות ונתלים על הקיר.

שמעתי בהנאה אנשים מדברים על הארוטיקה המרומזת בצילומים הנפלאים והייתי גאה בלני ומרוצה שאיש לא זיהה את ישבני העירום המתנוסס על הקטלוג המהודר.

גוטמן התרוצץ הלוך ושוב, דואג לחדש את הכיבוד במזנון הקטן, זורח מאושר כל פעם שהדביק עוד נקודה אדומה על עוד מסגרת. הגיעו המון אנשים שהכרתי, עמית דגני ואדי האתיופי עם אחותו היפה ובעלה הרוסי, אלכס ואינה עם אורי הקטן, אבא ואניקה, בוריס וקטיה, וכמובן מיקי וגיא. אנחנו באנו עם סבא שהזמין גם את הגברת יבגניה דניאלובה הידועה לכולנו כגניה - סבתא של נטלי. היא וסבא התיידדו מאוד, ובחברתה הגנרל נראה פחות קודר, כמעט מרוצה.

הילדים התרוצצו בחוץ על רחבת הגרנוליט הענקית ששמשה לטקסים של ימי זיכרון וימי עצמאות וגם להקמת הדוכנים של שבוע הספר. בקצה הרחבה עמדה אנדרטה גדולה עשויה שלוש קורות מתכת ענקיות, מסודרות בצורת אוהל אינדיאני.

לני ורונה התנהגו כמו מארחות למופת והסתובבו בין האורחים עם מגשי עוגיות וכוסות מיץ, משוחחות בנימוס עם מכריהם ומחייכות לכולם.

למרות תלונותיה על המלתחה שלה בטי נראתה נהדר, היה תענוג להביט בה, זורחת בשמלה הכחולה, שערה אסוף במה שחאתם קרא צמה צרפתית. היא לקחה מאינה את אורי הקטן, ופניה נהרו משמחה למראה חיוכיו של התינוק. לני לא עמדה בפיתוי, זנחה את המגש, הוציאה מצלמה והתחילה לצלם אותה.

שטרית הופיע פתאום לצידי ושאל אם אני יודע למה הבחור הערבי מתעסק עם שערה של החברה שלו. בעוד אני מסביר לו שלחאתם יש עניין מקצועי בלבד בנשים, הוא שאל אם אני חושב שהדוגמנים של לני ידעו שהיא מצלמת אותם.

"לא יודע," עניתי, מרגיש שאני מסמיק קצת."אולי."

שטרית התאפק לא לצחוק לי בפנים, "אני בטוח שאתה לא ידעת. גם אני, במצב כזה, לא יודע מה קורה סביבי." אם הייתי יכול הייתי נבלע בתוך הקירות מרוב מבוכה.

הוא התמוגג למראה פני וטפח על שכמי, "אל תדאג בקשר לזה. חוץ מבטי אני אחד היחידים כאן שרואה כמעט כל יום את התחת הערום שלך."

"רק אל תגיד כלום לבטי," ביקשתי והוא צחק כל כך עד שכמעט נחנק."אל תדאג," הבטיח לי, "איפה בטי?" שאל והביט סביבו ואז גיליתי למורת רוחי שבזמן שדברתי עם שטרית בטי נעלמה פתאום.

אלכס ניגש אלי עם אורי שמוט על כתפו, מפתל קווצה משערו של אלכס על אצבעו ומפהק."רק ככה הוא מצליח להירדם." צחק אלכס, "איפה בטי ויורי?" שאל בתמימות, "ראיתי אותם לפני כמה דקות, אבל הם נעלמו לי פתאום." למרות שקיבתי התכווצה במחאה שמרתי על פנים רגועות. ליטפתי בנחת את ראשו הבהיר של התינוק, נפרדתי בנימוס משטרית ומאלכס ויצאתי בצעד איטי מהגלריה והמשכתי ללכת לאט על הרצפה המבריקה והחלקה. רק ברגע שהוסתרתי מעיניהם על ידי מדרגות השיש האדמדם המתעקלות בחן, התחלתי לרוץ.

קודם הצצתי לחדר ההנצחה, על קירותיו היו רשומים שמות כל הנופלים בטבעון, ובמרכזו עמד מעין כן מתכת מפוסל בצורת להבה שהואר על ידי נר תמיד חשמלי. סבא וגניה עמדו שם ובחנו בסקרנות את השמות שעל הקירות. הם היו מחולקים בטורים, לפי מלחמות ישראל. תהיתי לרגע מה סבא חושב על תרבות ההנצחה של  מדינת ישראל ואחר כך עזבתי את זה, היו לי צרות יותר דחופות.

דהרתי במעלה המדרגות והתפרצתי לאולם העיון. היו שם רק כמה תלמידים שעשו את העבודות לחופש שלהם, יושבים ליד שולחנות עמוסי ספרים, או משוטטים בין מדפי האנציקלופדיות.

עשיתי סיבוב מהיר בין המדפים והצצתי מהחלון אל הרחבה בחוץ. המון ילדים נסעו על רחבת הגרנוליט האדמדם באופנים או בסקטים. גם לירז ונטלי היו שם, מחליקים על רולר בלייד, פניהם מאירות מהתרגשות והנאה. הלוואי והייתי שוב ילד, מחליק על הקרח עם יורי ואלכס, לא מוטרד מבעיות של קנאה, לא מודע לכאב שיגרמו לי בעתיד פניו המוכרים כל כך של יורי.

כשיצאתי החוצה החליק אלי לירז ונאחז בחזקה בזרועי. סומך עלי שאחזיק בו ולא אניח לו ליפול, בטוח שאיתי הוא מוגן מכל רע. גם אני הרגשתי ככה כשהייתי ילד. לאן נעלם הביטחון הזה?

"ראית את בטי לירזי?" שאלתי, מלטף את לחיו הלוהטת. על ראשו הייתה קסדה שהסתירה את רוב שערו השחור, רק קצות הפוני שלו בצבצו ממנה, נופלים על מצחו.

"נו, מקס, אל תביך אותי." דחה את גילויי החיבה שלי."אל תעשה לי בושות כמו בטי. היא נישקה אותי כרגע לפני כולם והלכה לשם עם יורי." החווה בידו לכיוון האנדרטה.

בין שלושת קורות המתכת העבות נוצר חדרון משולש שנחסם בקירות בטון משני צדדיו, משאיר רק צד אחד פתוח. באוהל הבטון הקטן הזה היו מדליקים משואה ביום הזיכרון, ומניחים את הזרים לכבוד הנופלים במערכות ישראל. גם שם היו שמות כל הנופלים בני טבעון כתובים על הקיר, מסודרים יפה לפי תאריכים. משאירים מקום לבאים בתור.

הלכתי לאיטי על אבני הגרנוליט החלקלקות שהיו מסודרות במשולשים אדומים ולבנים, עיני נעוצות באוהל הבטון הקטן. נדמה היה שלקח לי שעות להגיע לשם, ועם זאת הגעתי מהר מידי.

 

"למה לקחת אותי לכאן?" שואל יורי, "כולם רואים אותנו, אין כאן פרטיות."

"בדיוק בגלל זה. פעם אחת עברתי על איסור יחוד אתך ותראה מה קרה. איך הראש?"

"הראש בסדר, זה הלב שדופק אותי." הוא עונה, קודר ורציני.

היא מחייכת, חושבת שהוא יפה מאוד, יפה מידי בשביל גבר, זה רק מגביר את חוסר האמון שלה בהצהרות האהבה שלו."מקס אומר שאתה תמיד מתאהב במי שלא רוצה אותך." היא מנסה לשמור על טון קליל, אבל יורי נותר רציני.

"מקס אידיוט, הוא לא מבין כלום. אני אוהב אותך. תנסי אותי, בואי אלי."

"ואז מקס בטח יהרוג אותך, או את עצמו, או את שנינו." היא מחייכת, מקווה שהוא יפסיק לעשות תכניות מטורפות לעתיד שמעולם לא יתגשם.

"שטויות, הוא לא יהרוג אף אחד, טוב, אולי את עצמו."

"אבל אז אני נורא אתגעגע אליו יורי." היא צוחקת, מקווה שהשיחה המוזרה הזו תיפסק כבר.

יורי תופס שהצעתו מגוחכת בעיניה ונעלב."הוא יעזוב אותך בעוד כמה חודשים. רק אני אוהב אותך באמת," הוא ממשיך לנסות, "אף פעם לא הרגשתי ככה לאף אחת."

"גם אני לא הרגשתי ככה קודם. הוא היחיד שאני אוהבת יורי, אני נשואה לו ואני לא רוצה לשמוע יותר על מה שאתה מרגיש, הבנת?"

יורי כובש את פניו בכפות ידיו מסרב לענות לה.

 

בטי ויורי ישבו משני צידי כן בטון מפויח שעליו הדליקו את המשואה. היו שם מעין אדניות בטון מלאות באדמה, אבל ריקות מצמחים. הם ישבו עליהן, רחוקים זה מזה, נראים כמתאבלים שבאו לחלוק כבוד לנופלים, ולא כזוג אוהבים בוגדניים.

בטי הרימה אלי את מבטה ובחנה את פני בדאגה, מנסה לעמוד על מצב רוחי."מקסים, מה נשמע?" שאלה בקול הססני.

התיישבתי לצידו של יורי שפניו היו כבושים בכפות ידיו. הכרתי אותו כל כך טוב, די היה לי להביט בתנוחת כתפיו כדי לעמוד על מצב רוחו, ידעתי שהוא אומלל. מעולם לא ראיתי אותו כל כך מדוכא בגלל אישה.

"הכל כרגיל בטי," אמרתי באדישות, "אין חדש. כמו תמיד, ברגע שאני מסובב את הגב אשתי נעלמת עם גבר אחר."

יורי הרים את ראשו והביט בי בתוכחה, "אל תדבר אליה ככה מקס, זה לא נכון."

בטי קמה ממקומה וישרה את שמלתה."אני חוזרת פנימה," אמרה.

אחזתי בפרק ידה העדין ומשכתי אותה בגסות לצידי, היא מעדה קצת והתיישבה בצורה מגושמת על אדן הבטון, גונחת מהפתעה. חשתי סיפוק מכוער מהכאב שהסבתי לה.

"תישארי." אמרתי לה ברוסית, "תיהני קצת מהחיים. אנחנו חברים מגיל חמש ואת הצלחת להרוס את זה תוך דקה, ברכותיי."

דברתי ברשעות, באכזריות, יודע שאני טועה, לא מסוגל לעצור את השד המרושע  שעבר אלי בירושה מסבא ודיבר מגרוני.

בטי השפילה את ראשה ושתקה, ירכה החמימה נוגעת בשלי, כפות ידיה הקטנות משולבות זו בזו, נתונות בין ברכיה עטופות הניילון. היא לבשה את אחד מזוגות הגרביונים שהבאתי לה מהדיוטי פרי, אחד המעטים שעוד לא הרסתי. תכננתי לפשוט אותם מעליה אחרי הצהרים ולהתעלס איתה לאט וברוך, ואחר כך לשקוע בשינה עמוקה, אפי נעוץ בשערה וידי מונחת בין שדיה.

הייתי צריך להסביר לה עוד קודם כמה נפגעתי כשהיא העדיפה לדבר עם מיקי ולא איתי. הייתי צריך לספר לה כמה הבגידה של יורי מכאיבה לי, לחשוף רגשות וכאבים, לדבר, להסביר. זה כל כך קשה ומעייף, העדפתי לשתוק. מה פלא שהיא הלכה עם יורי?

"אתה מדבר שטויות מקס ואתה יודע את זה." אמר יורי בעייפות, קולו מותש, אפילו משועמם. הוא כבר הכיר את ההתפרצויות שלי ולא התרגש. "הנה, תראה מה היא עשתה לי כשרק ניסיתי לנשק אותה." הוא הסב אלי את פניו, מראה לי את הצלקת מעל שפתו העליונה. מיקי צדק - הצלקת שיוותה לו מראה קשוח, פוגמת ביפי תוארו המושלם מידי, גורמת לו להראות סקסי וגברי.

"לדעתי זה רק שיפור," אמרתי וניסיתי להניח יד על שכמו. זה היה יורי סוקולוב ידידי הוותיק ביותר. האדם היחיד בעולם שזכר אותי כילד. לא יכולתי לכעוס עליו.

הוא השתמט ממני בכעס, "מה אתה כועס עליה? אני אשם, היא היחידה מכל הבחורות שלך שסירבה לי, ורק עליה אתה כועס, למה?"

בטי הרימה את מבטה והתרחקה ממני מעט, מנתקת את המגע בין ירכינו. "אני הולכת, שלום יורי, שיהיה לך בהצלחה." אמרה וחלצה את טבעת הנישואים שלה מעל אצבעה מניחה אותה על משטח הבטון בין שנינו. "לוחץ לי, אני לא יכולה יותר." הפטירה ביובש, קמה והלכה.

יורי גנח וכתפיו רעדו, "מאז שלוקומוטיב מוסקבה הפסידה את האליפות לא ראיתי אותך כל כך מדוכא." אמרתי והנחתי את ידי על כתפו, מוצא נחמה במגע גופו החמים.

"אידיוט!" אמר יורי והכניס לי אגרוף. "אתה משווה בין כדור רגל לאהבה? לך אחריה, תתנצל, תבקש סליחה." הוא תפס בכתפי וניער אותי, מנסה להוציא ממני תגובה. "אם היא תעזוב אותך אני אקח אותה עם ההיריון שלה והכל. אתה לא מבין שאני מאוהב בה? ממש מאוהב!" הוא הביט בי במבט נואש, נראה פתאום דומה לאבא שלו שנפטר עוד לפני שהם עלו לארץ.

"היא הייתה צריכה לספר לי מיד כשזה קרה." אמרתי בקרירות, "ולא להתחמק אתך החוצה מאחורי הגב שלי."

יורי התחיל לצחוק, "נכון מקס, אתה צודק. היא אישה איומה, בוגדנית, וגם ההיריון שלה הוא בטח מגבר אחר. אני במקומך הייתי נותן לה גט כבר מחר. אתה יודע מה? תעזוב אותה. תעזוב את הבית ואל תפגוש אותה יותר בחיים. אני מוכן להעיד בבית משפט איך היא בגדה בך מהיום הראשון. אני אספר איך השכבתי אותה חצי שעה אחרי שנפגשנו, ומאז אני והיא מנהלים רומן סוער מאחורי הגב שלך וצוחקים עליך בכל העיר, בסדר?"

הצחוק שלו היה רע ודוקר. אף פעם לא האמנתי שיורי מסוגל לצחוק ממני ככה.

"גוי מטומטם שכמוך!" אמרתי לו, "אתה לא יודע שאצל היהודים אישה נואפת אסורה גם על בעלה וגם על בועלה?" הוא הפסיק לצחוק והביט בי נדהם.

"מה?" שאל בטיפשות.

הסברתי לו בקצרה את החוק היהודי והוא שקע במחשבות, "היהודים האלה ערמומיים. טוב, אז נביא את קוליה שיספר שהיא בגדה בך איתו."

"שתוק כבר דביל." לקחתי את הטבעת של בטי ושמתי אותה בכיס חולצתי. הבוקר, ממש לפני שיצאנו, בטי תפרה לי כפתור שנפל מהחולצה, ידיה הקטנות נגעו בבד הזה, טורחות למעני כמו שעשתה כל יום מאז שנפגשנו.

איך יכולתי להכאיב לה ככה? למה אני תקוע במעגל הקסמים הזה? האשמות, אלימות ואחר כך התנצלויות. כמה זמן עוד ייקח עד שאתחיל להכות אותה באמת?

"אני צריך לעזוב אותה יורי." אמרתי, מביט בכפות ידי המכוערות והמגושמות, חושב על כל הפעמים שהן הכאיבו לבטי. "אני עוד עלול להרביץ לה או חס וחלילה להרוג אותה."

יורי שלף בקבוק מתכת קטן ושטוח, שתה קצת, ונתן לי, סירבתי, "לא. אסור לי, אני צריך לנהוג הביתה, אני אוהב אותה כל כך, למה אני מתנהג ככה?"

יורי משך בכתפיו, "לא יודע, בינתיים אני והפסיכולוג מדברים רק עלי, לא עליך."

"אתה הולך לפסיכולוג? אתה יורי? מה קרה לך?"

"מה שקרה לי זה שאני בן שלושים ואחת, והבחורות היחידות שמעניינות אותי הם אלו שהיו קודם שלך. מה שקורה לי זה שפתאום אני, כמו איזה מטורף, מאוהב באשתך. זו סיבה טובה ללכת לפסיכולוג? ודרך אגב לאריסה שלך הייתה זיון ממש מחורבן, איך יכולת לסבול אותה? אני מקווה שבטי קצת יותר חמה."

הוא אמר את זה בכוונה, יודע שזה יקפיץ לי את כל הפיוזים, וזה מה שקרה.

התנפלתי עליו ותוך דקה התגלגלנו על הדשא, נאבקים זה בזה, כמו שעשינו מאות פעמים בעבר. הוא טען תמיד שהוא מניח לי לפרוק את הזעם שהצטבר בי כדי שאפשר יהיה לדבר איתי כמו עם בן אדם. מאחורי האנדרטה היה משטח דשא משופע ואנחנו התגלגלנו עליו, חובטים זה בזה עד שהגענו לסוף המדרון ונתקלנו בספסל.

"די, די כבר מקסים. כואב לי." אמר יורי בקול מבוהל כשראשו נחבט ברגל המתכת של הספסל. הפסקתי מיד והרמתי אותו, מושיב אותו על הספסל ובודק את פניו. הוא עצם את עיניו, חיוור ומותש. רק עכשיו שמתי לב כמה רזה בזמן האחרון, וכמה לבנים היו פניו.

לירז דהר לעברנו, נרעש ומבוהל, לרגליו היו רק גרביים, "מקס? למה אתם רבים? תראה את הכתמים על החולצה שלך, בטי תכעס עליך נורא." אספתי אותו אלי, "אני ויורי חברים. זה סתם בצחוק, אל תדאג. למה אתה בגרביים?"

הוא הביט בי, נדהם מטיפשותי, "כי אי אפשר להחליק עם רולר על הדשא." אמר בקוצר רוח, "נו, בוא כבר." משך אותי בזרועי, פניו להטו באודם כהה ועיניו נצצו, הוא נראה חולה.

הנחתי יד על מצחו. "אתה מרגיש טוב לירז? מה קרה לך?"

לירז חבט בזעם על זרועי, "תעזוב אותי! אני בסדר גמור, בטי אמרה לי לקרוא לך מהר, היא לא מרגישה טוב. היא עם שיר בשירותים. אתה צריך לבוא אליה מיד."

הרמתי אותו בזרועותיי ונשאתי אותו לרחבה. "תישאר כאן, אני אחזור אחר כך." אמרתי, מניח אותו ליד הרולר שלו. חציתי בריצה את הרחבה והתפרצתי לבניין, חש במעומעם שיורי רץ אחרי. התעלמתי ממנו, כל מה שידעתי זה שבטי זקוקה לי ועלי להיות לצידה.

ירדתי בדהרה במדרגות לקומת המרתף החשוכה ומצאתי את בטי יושבת על כורסת בד אדומה ליד פתח השירותים ושיר רוכנת מעליה, קשה היה לי לראות את פניהן באור העמום.

כרעתי ברך לצידה, מציץ בדאגה בעיניה, "בטי, מה קרה?"

היא נאנחה והניחה יד על כתפי, לרגע חשתי כאביר הכורע ברך לפני מלכתו. "תודה שהגעת כל כך מהר מקס. אני באמת מצטערת, אבל אני חייבת להגיע מיד לבית חולים. יש לי דימום חזק, נדמה לי שאני מאבדת את ההיריון."

לא יכולתי להאמין כמה שלווה ורגועה היא נשמעה, זה היה מפחיד. יצאנו משם מהר, כמעט בחשאי. בטי לא רצתה שאף אחד יראה אותה. מכל הדברים שבעולם מה שהדאיג אותה ברגע זה היה לא להרוס את פתיחת התערוכה.

רק שיר הנאמנה, שלמרבה המזל היו לה תחבושות היגייניות בתיקה, ידעה מה קרה, וכמובן יורי, שליווה אותנו לרכב.

בטי פנתה לשיר, "תדברי בשקט עם אניקה שתודיע למיון נשים שאנחנו בדרך." היא ליטפה את לחיה החלקה של הנערה, "אולי זה שום דבר. בשליש הראשון של ההיריון יש לפעמים דימומים. יש לך את המספר של הנייד שלי? ילדה טובה."

היא חייכה אליה ופנתה אל יורי שעמד קפוא לצידי, "יורי, אתה צריך להישאר כאן ולדאוג להסיע את כולם חזרה." הורתה לו בקול שלו בצורה לא טבעית, שהפחיד אותי. "תספר להם רק בדרך הביתה, ושים לב שלירז לא ישכח את הנעלים שלו." הוסיפה ונגעה לרגע בזרועו מחייכת לתוך עיניו, "אני סומכת עליך יורי." אמרה ונכנסה לרכב.

נכנסתי אחריה בלי להביט בו ונסעתי משם במהירות, משנן לעצמי שעלי להיות זהיר ולא לעשות שטויות על הכביש. רק זה חסר, שנעשה עכשיו תאונת דרכים.

"אני אשם," אמרתי לה כשירדנו בסיבובים התלולים לכיוון שער העמקים. "אם לא הייתי מושך אותך בכוח ומושיב אותך על הבטון..."

"אין טעם לדבר על זה עכשיו, חבל רק שלא סיפרתי לך בעצמי על יורי..." היא חיבקה את עצמה ודמעות החלו להתגלגל על לחייה. "אני פוחדת." אמרה בלחש.

הושטתי יד ונגעתי בברכה. לא יכולתי לעשות יותר מזה תוך כדי נהיגה. היא אחזה בכפי, "הידיים שלך תמיד חמות כל כך." אמרה, "באמת הרסתי את החברות שלך עם יורי?"

"לעזאזל עם יורי!" התפרצתי, "ולעזאזל ההיריון, מצידי שכל העולם יזדיין! רק את חשובה."

בטי התחילה לצחוק, "עכשיו אתה אומר את זה? איפה היית עד עכשיו?"  

"כאן. לידך, אני תמיד לרשותך בטי." אמרתי והלב התכווץ לי כשנזכרתי בכל הפעמים שבמקום להיות לרשותה הייתי נגדה, מציק לה, רב איתה, מכאיב לה.

שוב, כמו אידיוט, ניסיתי להתנצל, אבל היא הנידה את ראשה, "עזוב," לחשה "בוא נשתוק קצת. אני עייפה."

היא נמנמה כל הדרך לבית החולים ונראתה יותר טוב כשהגענו.

חיכו לנו בדלפק האחיות עם כיסא גלגלים, בטי הובלה מיד למסדרון צדדי קטן שבקצהו היה חדר האולטרסאונד. חיכיתי יובלות על ספסל עץ קשה מול דלת לבנה שהיה כתוב עליה בירוק:

                                                         אולטרסאונד!

נא לא להיכנס

אחרי שנים שלא עישנתי השתוקקתי להקלה של סיגריה, אבל אסרתי על עצמי לזוז. כל גופי כאב, רציתי לקום וללכת קצת כדי למתוח את שרירי, אבל נותרתי מאובן, לא מרשה לעצמי להישען על הקיר מאחורי.

אין לי מושג כמה זמן עבר עלי בצורה כזו, יושב מתוח, נועץ עיניים בדלת הלבנה עם הכתובת הירוקה, מנסה לעשות עסקה עם אלוהים. אם הוא יציל את בטי אני אשתנה, אני אעבוד על עצמי, אני אפסיק להתעלק עליה, אני אניח לה לנסוע לירושלים לעשות את עבודת המחקר ב'יד ושם' בשביל פרופסור שכטר שכותב ספר על אנשים שברחו ממחנות ריכוז.

נזכרתי בבושת פנים איך החמצתי פנים כשבטי סיפרה לי בשמחה על הצעתו להיות התחקירנית שלו. הפרופסור הנכבד היה גבר נאה כבן ארבעים, מרשים ברעמת שיער מאפירה ועיניים כחולות בורקות בפניו השחומים. את הספר רצה לכתוב כמחווה להוריו ניצולי השואה שנפטרו לא מזמן. בטי הביטה בו בהערצה, מתפעלת מהיקף ידיעותיו ומרוחב השכלתו, ואני התפוצצתי מקנאה. ברגע שעלה הרעיון שהיא תעבוד אצלו התחלתי לשנוא אותו.

לשמחתי הרבה לירז פתר לי את הבעיה, הוא שמע שהעבודה תחייב את בטי לשהות מחוץ לבית ומיד פצח בנאום זועם מלא האשמות. הוא מחה בתוקף שהיא תמיד עובדת, שהוא תמיד לבד, שהוא יתגעגע אליה, ושנמאס לו להישאר רק עם התאומים או עם סבא. הילד דיבר בשכנוע רב, משבץ בנאומו מילים בוגרות כגון הזנחה ובדידות. במקום להרגיע אותו ולתמוך בבטי שתקתי, מניח לו לעורר בה רגשי אשמה, התנהגות חסרת בגרות ושפלה מצידי.

אחרי שהפרופסור הסתלק ולירז רץ לשחק עם חבריו ניסתה בטי להסביר לי שבעוד כמה חודשים, בסוף ההיריון שלה היא כבר לא תהיה יותר ניידת ואחרי הלידה היא תהייה ממש כלואה בבית ולא תוכל לעבוד יותר.

"תחשוב על זה כעל חודשי החופש האחרונים שלי לפני שאכנס לכלא." אמרה בניסיון אמיץ להתבדח, אבל עיניה היו עצובות ונצצו מדמעות שלא זלגו.

ידעתי שאם הפרופסור שכטר היה זקן, שמן, קרח ומכוער, לא הייתי אומר מילה אלא שמח על התוספת לתקציב המשפחתי, ומשתיק את הילד הזועם על נטישתו המדומה, אבל מאחר והיה גבר נאה הודעתי לה בטון די נפוח שעליה להתבייש בעצמה על השוואת חווית האימהות לכלא, והזכרתי לה כמה סבלה אחותה עד שהצליחה להיכנס לכלא הזה. בטי השפילה את ראשה והסתלקה בבושת פנים ויותר לא עלה הנושא בביתנו.

אתה סתם חרא עלוב פרידמן שחתי לנפשי, אתה מקנא בכל גבר חכם או מוצלח יותר ממך ומה לעשות שאחד כמוך לא יכול ללכת יותר משני צעדים ברחוב בלי לפגוש גברים שווים יותר. מה אתה מתכוון לעשות? לכלוא אותה בבית? היא יפה, היא משכילה וחכמה יותר ממך, אתה אפס לידה. אם אתה לא מסוגל להתמודד עם זה לפחות תניח לה לנפשה, מטומטם שכמוך!

רגע לפני שעמדתי לדפוק את ראשי האטום בקיר שלפני, נפתחה הדלת והרופא שנכנס עם בטי שרבב את ראשו המקריח דרך הפתח ורמז לי להיכנס.

בטי שכבה בחדר חשוך על מיטת בית חולים מכוסה סדין, לצידה היה מכשיר גדול עם מסך קטן וירקרק. "בוא תראה את התינוקות שלך אבאל'ה," אמר לי הרופא בחביבות, הושיט יד מתחת לסדין שכיסה את בטי והניע את ידו. "תסתכל על המסך." הורה לי כשראה שאני מביט בבטי, היא שכבה בשלווה ידיה שלובות מתחת לראשה, ברכיה כפופות ופניה מופנות לכיוון המסך.

ראיתי שם שפע של צללים חסרי פשר שנעו בחוסר מטרה לכאן ולשם.

"שים לב," אמר הרופא, "הנה יד והנה הראש. וכאן אתה רואה את הדופק. הנה הראשון והנה השני." הבטתי מוקסם במה שנראה כמנוע קטן שפעם בקצב מהיר אך קבוע, היו שנים כאלה, ואחרי כמה דקות באמת ראיתי מתאר מטשטש של גולגולות וידיים קטנות, סנפיריות משהו.

הרופא שלף מתחת לסדין שעטף את בטי מוט מתכת עטוף קונדום נוצץ ממשחה.

בטי התרוממה והניחה יד על זרועי, "זה אולטרסאונד ואגינלי," אמרה לי, מנחשת את תדהמתי. היא קמה מהמיטה והתלבשה במהירות בעוד הרופא מכבה את המכשיר.

"הכל בסדר גמור עם ההיריון," אמר לי בקול מעודד, "מה שמדאיג אותי זה שלבטי יש לחץ דם נמוך מידי. אני רוצה להשאיר אותה להשגחה ללילה. מחר, אם הכל יהיה בסדר, היא תחזור הביתה."

בטי נלקחה על ידי אחות אימהית אפורת שיער לחדר אחר והרופא חקר אותי לגבי האירועים שקרו לפני שהגענו לבית החולים. ספרתי לו שבטי עזרה לחברה לארגן תערוכת צילומים והייתה נתונה במתח ואולי עבדה קשה מידי.

הוא היה די מבוגר, קצת קרחת ושיער שיבה, פנים עייפים, עיניים טובות וקצת זיפי זקן מאפירים על לחייו. מצאתי את עצמי מספר לו על פתיחת התערוכה, ורק אז נזכרתי שהיא בכלל לא רצתה ללכת. עכשיו, כשהיה מאוחר מידי, הבנתי שהיא ידעה שיורי יבוא ורצתה להימנע משערורייה.

התחלתי לגמגם, "אני מרגיש שהכל באשמתי. היא עובדת כל כך קשה, יש לנו בית גדול, וחוץ ממני ומהילד יש גם את האחים שלה שגרים איתנו ועכשיו גם סבא שלי, וכולם רוצים אוכל חם, ובית נקי ומסודר ובגדים מגוהצים." דברתי שטויות, והרבה. גרוע מזה, העיניים שלי התמלאו בדמעות.

"בטי לא אוהבת לגהץ, אבל היא עושה את זה כמעט כל יום." אמרתי לרופא העייף שהיה זקוק לגילוח, והרגשתי שעוד רגע אפרוץ בבכי.

הוא נאנח, "אני רואה את זה כל יום," סח לי בקול רך. "הנשים לא מבינות שהריון, במיוחד של תאומים, הוא עומס גדול על הגוף. ממשיכות לדרוש מעצמן להיות עקרות בית מושלמות, לעבוד כרגיל גם בבית וגם בחוץ בלי לעשות לעצמן הנחות, בסוף הן מתמוטטות. תראה, הדימום הזה לא היה רציני. הכל בסדר, אבל היא מאוד מתוחה ועייפה." הרופא רכן אלי, "היא צריכה קצת מנוחה, קצת שינוי אווירה. פחות התעסקות במשק בית, קחו עוזרת ותגיד לשאר בני המשפחה שיעזרו קצת יותר. היא צעירה ובריאה והכל יסתדר, אל תדאג."

"הציעו לה לעבוד כתחקירנית אצל פרופסור אחד," אמרתי, חש פתאום גאווה בבטי. "היא צריכה להיות כמה ימים בירושלים. לעבוד על מחקר בספריה של יד ושם. היא ויתרה כי הילד לא רצה, אבל אולי יהיה לה טוב לנוח כמה ימים לבד במלון. היא אוהבת לקרוא."

הרופא חייך והניד את ראשו באישור, "רעיון נהדר," אמר, "שכולם יתרגלו להסתדר בלעדיה. זה רק יועיל להם."

קמתי ללכת והוא עצר בעדי, "אחרי שהדימום יפסק חכו עוד יומיים שלושה, ואז תוכלו לחזור לקיים יחסי מין." אמר בחיוך, "בטי אמרה לי שאתם ממשיכים בחיי מין סדירים וזה טוב. אין צורך להעמיס עוד מתח על המערכת הזוגית."

יצאתי משם, שואל את עצמי ממתי השעות הקסומות והמטורפות שלנו במיטה הפכו לחיי מין סדירים? ואיך האהבה שלנו נעשתה מערכת זוגית?

***

ישבתי ליד בטי שעה שלמה ואז היא נעשתה מנומנמת ורצתה לישון. היא צברה הרבה שעות חוסר שינה ובית החולים נתן לה מעין לגיטימציה להוריד מעליה את העול ופשוט לנוח.

ניסיתי שוב לבקש ממנה סליחה ושאלתי בדאגה אם היא פוחדת ממני. בטי צחקה חרש, "ממך מקס? מה יש לי לפחד ממך?" דגדגה את צלעותיי בחיוך. כעת כשראתה את העוברים בריאים ושלמים הייתה עליזה ורגועה. "זה בסדר חמוד, אל תדאג." אמרה בקול מנומנם, "צריך להודיע לכולם שאני בסדר." פיהקה ועצמה את עיניה.

צלצלנו לכולם, מודיע להם שהכל בסדר ושמחר בטי תחזור. ירדתי על התאומים, מודיע להם שמעכשיו אין גרביים מלוכלכים מפוזרים על הרצפה ואין כיור מפוצץ מכלים. המשרתת שלהם התפטרה והם אמורים לדאוג לעצמם. עמוסי רגשי אשמה וחרטה הם הבטיחו שמהיום יעשו את כל עבודות הבית לבד ובטי חייכה אלי וליטפה את זרועי, "אתה כזה מתוק כשאתה צועק." אמרה, ונרדמה.

האחות יעצה לי להסתלק הביתה. נשקתי על לחיה של בטי ויצאתי, היא המהמה דבר מה לא ברור והמשיכה לישון.

בפתח בית החולים מצאתי את יורי יושב על הגדר ליד הכניסה לרמב"ם, הוא קפץ ממקומו כשראה אותי. "איפה היא?" שאל במתח.

למרות הכל מראה פניו המוכרות שימח אותי. סיפרתי לו קצרות על דברי הרופא והוא גנח והתיישב שוב. "הכל באשמתי." אמר וכבש את פניו בידיו.

"לא הכול, אבל בטח שלא הועלת." אמרתי בקוצר רוח, ורציתי להסתלק הביתה.

יורי תפס אותי בזרועי. "בוא תישן אצלי מקסים." ביקש בקול מתחנן. "ככה תוכל להגיע מחר מוקדם בבוקר לבית החולים. בבקשה, אני חייב לדבר אתך. אני שונא שאתה כועס עלי."

מקס הישן היה מסרב, אולי אפילו מכה אותו, אבל הרי הבטחתי לעצמי להשתנות, וחוץ מזה לא התחשק לי לחזור למיטה הריקה בלי בטי. שנאתי להיות בלעדיה בבית וככה, בסופו של דבר, מצאתי את עצמי, מכל המקומות בעולם, דווקא בדירה של יורי.

יורי גר בדירה קטנה ומדכאת בקצה רחוב הגליל. הנוף של מפרץ חיפה נשקף בקושי דרך החלונות המלוכלכים, הקירות התחננו לצבע טרי, והרצפה הייתה זקוקה לשטיפה. כמו רוב הגברים הרוסים יורי חשב שהעולם יגיע לקצו אם הוא ינקה קצת, או חלילה יבשל.

הערתי לו שהדירה שלו נראית כמו מזבלה, והוא הרכין את ראשו והודה שאני צודק, שהוא אפס, שוביניסט גברי, גבר שעבר זמנו וסמרטוט עלוב. "מאז שקטיה עזבה אותי אני עזוב ואומלל." ריחם יורי על עצמו.

אחרי ששטפנו את הרצפה וניקינו את המטבח הכנתי חביתה, והצלחתי להפיק טוסטים אכילים מהלחם ומהגבינה שהיו במקרר המלוכלך שלו. אוכל בקושי היה לו, אבל בירה ויין היו בשפע, וכמובן, בקבוק וודקה אמריקאית חיכה לנו במקפיא.

אחרי שאכלנו ושתינו יורי התחיל לשפוך את לבבו לפני. הוא סיפר לי שתמיד קינא בי, בביטחון העצמי שלי, בכך שכל הבנות רצו אחרי, ובכך שאני מאהב טוב יותר. "מאיפה בחור יפה ומוצלח כמוך מביא את השטויות האלו?" שאלתי בתימהון.

"כולן אמרו שאתה טוב יותר." גילה לי יורי, "והאמת, לא היה לי אכפת עד שפגשתי את בטי. בפעם הראשונה שראיתי אותה בכלל לא ידעתי שהיא שלך. ראיתי בחורה מקסימה, עצובה, מיואשת, עם עור חלק ונהדר ועיניים של איילה מבוהלת, ורציתי להציל אותה. כשנודע לי שהיא החברה שלך ושאתם חיים יחד, הבנתי למה הסתרת אותה מאתנו, אבל אז כבר היה מאוחר מידי, הייתי מאוהב בה מעל הראש."

הוא אחז בידי, מביט בפני ברצינות. "היא הייתה עצובה אז סיפרתי לה בדיחות, לימדתי אותה לרקוד טנגו, הלכתי אתה לקניות, ובסוף ניסיתי לנשק אותה. אני לא מבין למה היא נבהלה כל כך, היא צעקה עלי שהיא לא חפץ, שהיא בן אדם עם זכויות, ושאסור לי להתעלל בה, והכניסה לי מכה עם סרגל. טרח! ישר בפנים." החווה בידו, מדגים לי איך בטי הרביצה לו.

"יורי המסכן." אמרתי ונישקתי על לחיו, בשלב הזה כבר ישבנו שיכורים על השטיח המלוכלך, משעינים את ראשנו על ספה מרוטה שידעה ימים טובים.

יורי הפך את הבקבוק הריק על ראשו, לא נשארה בו אף טיפה. "בגללה נפלתי וקיבלתי זעזוע מוח." התלונן כמו ילד קטן.

כנראה שהייתי מאוד שיכור אם ניסיתי להתנצל בפניו בשמה של בטי, "בטי עברה כמה חוויות קשות עם גברים. היא לא התכוונה לפצוע אותך, היא פשוט נבהלה."

יורי השעין את ראשו על כתפי, "אני יודע, התנצלתי ושלחתי לה פרחים, אבל היא זרקה אותם. אתה כועס עלי?"

נאנחתי, "כן יורי, אני כועס עליך. היא אשתי, אנחנו נשואים, זו לא סתם עוד בחורה שאני מבלה איתה. אתה מבין שבטי מחוץ לתחום בשבילך?"

יורי פרץ בבכי, השכרות גרמה לו להיות רגשני, "אבל אני אוהב אותה," ילל, "אני אומלל כל כך." המשיך לבכות, ממלמל שטויות לא ברורות.

השעה כבר הייתה עשר בלילה, הדירה הייתה קרה ושנינו היינו עייפים ושיכורים מאוד. הרמתי אותו ולקחתי אותו למקלחת, הפשטתי אותו והעמדתי אותו מתחת לזרם. כילדים ונערים ישנו והתקלחנו יחד המון פעמים וגופו העירום היה מוכר לי כמו שלי. התפשטתי ונכנסתי איתו למקלחת, סיבנתי את עצמי וגם אותו, ואפילו חפפתי לו את הראש. יורי עמד אדיש, מניח לי לטפל בו, ולא הפסיק לבכות.

"שתית יותר ממני," אמר כשניגבתי אותו במגבת נקייה שמצאתי דרך נס בארון חדר השינה. "ובכל זאת אתה לא שיכור בכלל." אפילו בזה הוא עשה איתי תחרות.

"אני כן שיכור." עניתי, מנסה לא להיכנס לוויכוח, "פשוט לא רואים את זה עלי, איפה יש לך כלי מיטה נקיים?" הספה שלו הייתה מגעילה, לא רציתי לישון עליה ולכן התכוונתי לחלוק איתו מיטה.

להפתעתי יורי הזדעזע מדברי כאילו הצעתי לו לקפוץ מהגג, "אתה לא יכול לישון איתי באותה מיטה." הודיע לי בתוקף, והתעטף במגבת כמו בחורה שגילתה פתאום גבר זר במקלחת שלה.

כבר מזמן למדתי שאין טעם להתווכח עם שיכורים, עזבתי אותו וחיטטתי בארון. מצאתי סדין נקי ואפילו ציפה וציפיות תואמות, החלפתי אותן, ושמתי בכביסה את כלי המיטה המלוכלכים.

יורי הופיע, לבוש פיג'מה מפוספסת מפלנל, והביט בי בביקורתיות. "למה אתה ערום בקור הזה?"

משכתי בכתפי, "אם לא קפאתי מקור במוסקבה אני אחזיק מעמד גם כאן." אמרתי והחלקתי למיטה, "אני הולך לישון יורי. לילה טוב." הודעתי לו, וכיביתי את האור.

יורי עמד והביט בי כמה דקות ואז התיישב לצידי בזהירות, מקפיד לא לגעת בי. זה היה פשוט מגוחך, מה לעזאזל הוא חשב? שאאנוס אותו?

"בוא כבר לישון, אידיוט שיכור שכמוך," אמרתי לו בקוצר רוח, "אני מבטיח שאני אמשיך לכבד אותך בבוקר, ואפילו אכין לך קפה."

"מצחיק מאוד." אמר יורי בעלבון ונשכב לצידי, נזהר לא לגעת בי.

"אתה זוכר איך ישנו יחד באותו שק שינה בקייטנה. באיזה כיתה היינו?" שאלתי אותו, בניסיון לגרום לו לחוש נוח יותר.

"היינו בכיתה השישית," ענה יורי בקול חולמני. לפי טון קולו הבנתי שהשכרות שלו מתחילה להתפוגג. יורי היה שתיין טוב, לא כמוני, אבל עדיין בסדר. ולמזלו הוא אף פעם לא נשאר שיכור יותר מידי זמן.

למרות העייפות לא הצלחתי להירדם, המתיחות של יורי עברה אלי. הוא שכב נוקשה, ידיים צמודות לצידי הגוף, מביט בתקרה ומנסה להעמיד פני ישן. כשישנו יחד יורי נהג לישון על בטנו, ובדרך כלל הייתי מתעורר בלילה, מרגיש שהוא מחבק אותי מתוך שינה. נהגתי לסובב אותו הצידה, אבל בבוקר מצאתי אותו שוב צמוד אלי. אף פעם לא חשבתי על זה יותר מידי, רק עכשיו, בגלל ההתנהגות המוזרה שלו, השינה איתו נעשתה פתאום עניין מוזר ולא טבעי. התחלתי להצטער שבאתי, תכננתי לקום מוקדם, לקחת את בטי הביתה וללכת לעבודה לכמה שעות. בית המלאכה היה סגור בחול המועד, אבל היו  כמה בעיות שרציתי לפתור.

"אתה בטח מצטער שבאת אלי."  אמר יורי פתאום בקול ערני לגמרי.

"נכון," הודיתי. היה כבר יותר מידי מאוחר בשביל להתחיל להיות מנומס, ויורי היה חבר ותיק.

"אני מתנהג ככה בגלל מה שהפסיכולוג שלי אמר," הודה יורי והתהפך על צידו, גבו אלי, "הלכתי אליו אחרי שנפגשנו עם קוליה ועם בטי בהוספיס. פתאום מצאתי את עצמי מרוקן סירי לילה של חולי איידס כדי לעשות רושם על בחורה שלא אכפת לה אם אני חי או מת. ד"ר פוקס אמר שלפעמים גבר מנסה להתקרב לחבר שלו דרך אשתו."

"להתקרב?" תהיתי, בעוד התמונה שלי ושל רומן במיטה עם בחורה צצה במוחי. היא הייתה רזה וכהה עם שדיים קטנים מחודדים. אני שכבתי על גבי ורומן הושיב אותה עלי וזיין אותה בתחת, מעסה את פטמותיה ונושך בעדינות את עורפה, וכל אותו הזמן היו עיניו נתונות בעיני. למה נזכרתי בבחורה הזו דווקא עכשיו? כנראה שהייתי ממש שיכור.

"הוא אמר שלפעמים שני גברים רוצים את אותה בחורה רק כדי להתקרב זה לזה..." התעצבן יורי, וגם בלי לראות אותו ידעתי שאוזניו אדומות, הושטתי יד ונגעתי באחת מהן, כמו שחשבתי, היא להטה מחום.

הוא קפץ בבהלה, "תפסיק!" צעק, כמו בתולה מבוהלת. ואז, כשהרגיש שזה כבר מוגזם פרץ בצחוק שהפך לבכי, הסתובב ונצמד אלי, בוכה כמו ילד.

"הפסיכולוג שלך קורא לך הומו ואתה עוד משלם לו?" הפכתי את הווידוי המביך שלו לבדיחה.

"הוא לא אמר שאני הומו, הוא רק אמר שאני מנסה להתקרב אליך." מחה יורי.

"אז זה התירוץ שלך? אתה מנסה לפתות את אשתי כי אתה חבר שלי? בחייך יורי."

"זה באמת נשמע קצת אידיוטי." הודה יורי. "אבל בדבר אחד הוא צדק, תמיד הערצתי אותך מקסים. את העצמאות שלך ואת האומץ שלך. אתה גבר אמיתי ואני סתם תינוק של אימא. אני פוחד ללכת מכות, פוחד להיות חייל, והכי אני פוחד לחיות כאן, עם היהודים המשוגעים האלה. לדעתי המדינה הזו היא עניין זמני שיתפרק עוד מעט, גם קטיה חושבת ככה. למה שלא תיקח את בטי ותסתלק לפני שהערבים יהרגו את כולכם?"

שתקתי, מתאמץ לנסח תשובה משכנעת, ולא הצלחתי. מבחינה מסוימת יורי וקטיה צדקו, אבל גם טעו לגמרי, רק שלא ידעתי איך להסביר את זה.

"אני חייב להישאר כאן," אמרתי לבסוף, יודע שזה לא הסבר מוצלח. "כי אני יהודי, היהודים גמרו לברוח, כאן הבית שלנו."

יורי הבין שאין טעם להתווכח ונאנח. "אתה מכה את בטי?" שאל פתאום, משנה לגמרי נושא. "למה יש לה סימנים שחורים על הכתף?" ניסיתי להסביר על הסיוטים ומה שהם גרמו לי לעשות תוך שינה.

יורי הקשיב לי בשתיקה, "הלם קרב." אמר, "שמעתי על זה, לא היית צריך ללכת שוב לצבא בארץ. אני מעריץ אותך, אבל אתה ממש אידיוט. לך לפסיכולוג."

התחלתי לצחוק, "בטח, שהוא יספר לי שאני הומו? לא, תודה."

"אם אחרי כמה חודשים בכלא לא יצאת הומו," צחק יורי, "אז אתה כנראה מקרה אבוד." הוא השתטח על בטנו, פיהק ונרדם, משאיר אותי ער ומוטרד. לא ישנתי הרבה אותו לילה, אבל הרביתי לחשוב והחלטתי כמה החלטות.

***

בבוקר קמתי כרגיל בשעה שש, התקלחתי והלכתי לקנות אוכל. יורי היה ער כשחזרתי וניסה להכין קפה. עיניו אורו כשראה את האוכל שהבאתי.

"פיתות טריות!" קרא בשמחה, "איפה מצאת פיתות בפסח?"

איזה מין יהודי אני? רק זה חסר לי, שבטי תדע שאני אוכל חמץ בפסח. "יש חנויות של ערבים שמוכרים חמץ." הסברתי לו. "איך נשארת בחיים בלי אישה שתטפל בך?"

יורי גדל עם אימא ושתי סבתות שהעריצו אותו ופינקו אותו, בלי אישה שתשרת אותו הוא היה חסר ישע לחלוטין.

"או שתלמד לבשל ולנקות או שתמצא אישה." יעצתי לו, "למה אתה לא מתחתן עם קטיה? היא אוהבת אותך. היא עם הבוריס הזה רק כי היא לא רוצה להיות לבד."

הוא משך בכתפיו, "יותר טוב כלום מסתם אחת." ציטט, הוא ידע לצטט שירים בעל פה כמו מורה לספרות, אבל לא ידע להכין לעצמו אוכל.

"יורי!" התעצבנתי עליו, "אם תישאר לבד תמות מרעב, או מדיזנטריה."

"אין בך שום רומנטיקה," הוא נעלב, "אם בטי תעזוב אותך בטח תמצא לה תחליף אחרי יום."

לא יכולתי להסביר לו איך אני מתפורר בלעדיה, הוא לא היה מבין. יורי נהג להתאהב כל כמה חודשים בבחורה אחרת, משוכנע כל פעם שזו אהבתו האמיתית, עד שבאה אחרת במקומה. פעם גם אני הייתי קל דעת כמוהו והחלפתי בחורות במהירות, הימים האלו נגמרו.

"אם בטי תעזוב אותי אני לא אבכה ואצטט שירים מטופשים, אלא אחזיר אותה אלי, וחוץ מזה היא לא תעזוב אותי כי היא אשתי." הצהרתי וזירזתי את יורי לגמור מהר את האוכל, חטפתי את מעיל הג'ינס שלי והדפתי אותו החוצה.

לא דברנו יותר על התקרבות של חברים, על בטי, או על פסיכולוגיה. יורי ידע שיותר לא אזכיר את הנושא המביך, וסמך עלי שאירועי הלילה שעבר יישארו רק בין שנינו. בחנתי את פניו כשנהג לכיוון בית החולים, הוא באמת היה בחור יפה, והזיפים על פניו בתוספת הצלקת מעל לשפתו העליונה, גרמו לו להראות כמו גיבור קולנוע רומנטי,

כשאמרתי לו את זה הוא צחק. "שתוק כבר מכוער." אמר בעליזות, ואני ידעתי שהיחסים שלנו שוב חזרו לקדמותם והכל בסדר אתנו.

הוא הוריד אותי ליד בית החולים, ביקש שאנשק את בטי בשמו, ונסע. הבנתי שהוא לא רצה לפגוש אותה וזה היה בסדר גמור מבחינתי.

***

הבנים בטח קמו בארבע לפנות בוקר כדי להספיק לצחצח את הבית, הם קיבלו אותנו עם ארוחת בוקר נהדרת ויצאו מגדרם לרצות את בטי. אפילו אדם הציני והאדיש עשה מאמצים לעזור ולשתף פעולה, אם כי יש להודות שחאתם ושיר עשו את רוב העבודה.

סבא חיכה בסבלנות עד שכולם פנו לדרכם ואז לכד אותי בחדרו, סגר את הדלת, שלף אלבום ישן ומרוט, כרוך עור שחור עם עיטורי זהב שחוקים, והראה לי תמונה של חייל צעיר ונאה עומד ליד צעירה בלונדינית עסיסית שגופה המלא היה לחוץ בתוך שמלה מנוקדת עם שרוולים תפוחים.

"הטיפש הצעיר הזה הוא אני מיד אחרי שהתגייסתי לצבא האדום." ביאר סבא, "והעלמה שלידו, שכיום הייתה בטח מתעקשת לעשות דיאטה, היא הגברת אליזבטה איוונובה. עשינו פיקניק נחמד בשדה ליד העיר ויום אחר כך נסעתי לחזית וחזרתי רק אחרי חמש שנים."

הוא העביר עוד דף והראה לי כמה תמונות של חיילים מסודרים בשורות, עושים כל מיני פוזות ליד טנקים. סבא, במדי קצין, עדיין צעיר אך כבר לא חייכן, הופיע בכולן.

"היא הבטיחה לחכות לי וכמובן שלא קיימה את ההבטחה. הודיעו לה שנהרגתי והיא התגיירה והתחתנה עם נתן מינץ והפכה לגברת בתיה מינץ, כשחזרתי הם כבר היו נשואים שנתיים."

הרגשתי שפני מחווירות, הייתה לי הרגשה רעה מאוד. "הכרת את סבתא וסבא של בטי עוד לפני המלחמה?"

סבא הניד את ראשו לאות הן. "גם אני וגם נתן מינץ באנו מאותו שטעטעל בליטא. הוא ברח עם הוריו לרוסיה עוד לפני שהתחילה המלחמה, אני... אני התעכבתי קצת." גיחוך עצוב עיוות לרגע את שפתיו כשנזכר כיצד ברח מהלאגר. "בגלל זה אני רוצה שבטי תעשה בדיקות עוד לפני הלידה. יש כל מיני מחלות גנטיות, שמעתי על כל מיני בעיות כשההורים הם קרובי משפחה..."  קולו נחלש לקראת סוף המשפט ואז התחזק שוב, "אתה מבין אותי ילד?"

קמתי והתחלתי ללכת הלוך ושוב, ראשי מזמזם מרוב בהלה. "אתה וסבתא של בטי..." חשד נורא צץ בי פתאום, מקפיא את הדם בעורקי, "הפיקניק הזה? לפני שיצאת לחזית? לא נתת לה סיבה לרוץ ולהתחתן מהר עם הנתן הזה?"

סבא קם ממקומו והעיף לי סטירה. למרות גילו הוא עדיין היה גבר חזק, גב כף ידו שנחתה על לסתי הכאיבה לי מאוד. אחוז בחילה התיישבתי על המיטה והשפלתי את ראשי מאלץ את מוחי הדפוק לעשות כמה חישובים - יום הולדתו החמישים של אבא של בטי חל בחודש שעבר. כלומר, הוא נולד בשנת ארבעים ושבע, כמה שנים טובות אחרי הפיקניק. המתמטיקה, תודה לאל, לא הסתדרה עם החשדות שלי.

"סליחה סבא," אמרתי בלחש ולא העזתי להביט בפניו.

הוא צחק, "לפחות אתה יודע לעשות קצת חשבון פשוט. נתן היה בחור פיקח, אבל לא היה לו מזל. הוא נפצע קשה עוד בהתחלת המלחמה, חזר הביתה, ושכנע את אליזבטה להתגייר ולהתחתן איתו. כולם חשבו שאני מת, אחרת הוא לא היה מעז להציע לה נישואים. פעם אנשים התנהגו אחרת, לא כמו היום, שהחבר הכי טוב שלך מנסה להשכיב את אשתך."

בטח, חשבתי בלגלוג, פעם כל הגברים היו ג'נטלמנים וכל הכלות היו בתולות. כמו שסבא אמר, כל מה שאני חושב רואים מיד על הפנים שלי. "בסדר," הוא צחק, "אולי לא כל אחת התחתנה בתולה, אבל היא כן. הסבתא של בטי שלך הייתה האישה היחידה שאהבתי אי פעם, בגללה באתי לארץ, לחפש אותה. הגעתי מאוחר מידי, אבל לפחות עליתי לקבר שלה." סיפר לי בלי שמץ רגשנות.

"גיליתי שאתה חי עם הנכדה של אליזבטה איונובה עוד כשבקרתי את רבי יהושע, הבן שלה, בירושלים. אחר כך באתי לחיפה והתקשרתי לויטלי, הוא דיבר איתי בצורה כל כך מכוערת עד שהחלטתי לא לנסות יותר. מי צריך משפחה בכלל? נשארתי לגור בחיפה כי מצאתי דירה לא יקרה, וכמה חברים שגרו בסביבה, ואז החוליגאנים האלו שברו לי את היד. מי ידע שהאישה של ויטלי ובטי שלך ימצאו אותי דווקא בבית חולים?"

הוא ליטף את לחיי הבוערת מהסטירה, "אתה ילד טוב מקסים. אדי חינך אותך כמו שצריך. מצחיק שגם אתה וגם אני..." הוא התיישב לצידי וחיבק את כתפי.

לסבא היה מנהג מעצבן לא לסיים את המשפטים שלו.

"בטי דומה לסבתא שלה?" שאלתי בסקרנות.

"לא, בכלל לא. אליזבטה הייתה בחורה גדולה ובהירה עם עיניים כחולות נהדרות ועור לבן כמו שמנת." הוא שקע בזיכרונותיו, מחייך בנוסטלגיה, "היה לה חיוך ענקי שהאיר את כל העולם וריח..." שוב הוא נתקע בלי לסיים את המשפט. לא היה צורך בכך, הבנתי אותו בלי מילים.

"נפגשת איתה אחרי המלחמה?" שאלתי.

סבא הנהן, "פגישה קצרה, רק כדי להגיד שלום. נתן כבר היה די חלש, הריאות שלו..." הוא השתתק לרגע, הולך לאיבוד בעברו ואז חזר לדבר, "דברים כאלו קורים בזמן מלחמה. רציתי לחכות לה עד שתתאלמן, כל אחד ראה שזה רק עניין של זמן, אבל היא התעקשה לגרש אותי. נסעתי משם ברכבת ובדרך פגשתי את אנה. אחרי כמה חודשים התחתנו ושנה אחר כך אבא שלך נולד."

סבא הטמין את האלבום במזוודה ישנה ודחף אותה מתחת למיטה. "אני מספר לך את הבובע מעיישס האלה רק כי בעיירה שאני ונתן באנו ממנה כולם היו פחות או יותר קרובי משפחה, וכיום ידוע שכדאי להיזהר בדברים האלה ולהיבדק לפני שנולדים תינוקות." הסביר וליטף את לחיי, מתנצל בלי מילים על הסטירה שהעיף לי. קמתי וחיבקתי אותו כי למרות ששיקר לי סבא שלי היה גבר לעניין, ואני אהבתי אותו מאוד.

אחרי שהוא הלך לבקר אצל גניה חמקתי בחזרה לחדרו והצצתי שוב באלבום. לא היו לי נקיפות מצפון, אם סבא לא רצה שאעשה את זה היה עליו להחביא את האלבום טוב יותר. התמונה האחרונה של הגברת אליזבטה הייתה משנת ארבעים ושש, מיד אחרי המלחמה. אולי הם לא דיברו הרבה, אבל הם הספיקו להצטלם יחד.

בתמונה נראו סבא עם אדון וגברת מינץ. סבא ואליזבטה עמדו מחייכים חיוך שכבר לא היה זוהר ותמים כל כך, ונתן ישב רזה וחלוש בכיסא גלגלים. הם נראו מבוגרים יותר מאשר בתמונה הקודמת, הוא היה לבוש עדיין במדים והיא בשמלה כהה. שלושתם הביטו ישר קדימה. ידיו של סבא היו שלובות על חזהו וידיה היו מונחות על כתפיו של בעלה החולה.

שנה אחר כך נולד בנה היחיד, אבא של בטי. כשהרב יהושע מינץ היה ילד בן שש אביו נפטר ואימו נותרה אלמנה עד יום מותה, כמעט שלושים שנה אחר כך.

עלעלתי באלבום, מביט בתמונות ישנות של אנה סבתי ושל אבא שלי, נער רזה ומתוח, דומה לי מאוד, לבוש במדי בית ספר, נראה רציני ועצוב מידי.

האלבום הסתיים בכמה דפים ריקים, כמעט שהחזרתי אותו למקום, אבל שמתי לב פתאום לקצה של מעטפה שהציץ מבין הדפים הריקים. בתוך המעטפה הייתה עוד תמונה, הבטתי וידעתי מיד למה סבתא בתיה נשארה אלמנה עד יום מותה, ולמה סבא שיקר לי כשאמר שהם כמעט לא דברו בפגישה האחרונה שלהם. מצד שני, אולי טעיתי וסבא לא שיקר. יכול להיות שהם באמת לא דיברו הרבה, מה אני יודע? גם אם הם שתקו הפנים שלהם אמרו הכל. בתמונה הם צולמו יושבים על ספסל, רציניים ועצובים. מעיל הצבא שלו היה מונח על ברכיה, וידיהם היו חבויות מתחתיו, שלובות מן הסתם.

ארשת פניו הייתה אומללה ונואשת, והיא נראתה נחושה ועצובה. לא הייתי מתפלא אם הכתובת מאחורי התמונה הייתה מכריזה שאלו שני נידונים למוות ברגעיהם האחרונים, אבל מאחורי התמונה היה כתוב - יולי 1946 ומתחת ציטוט בעברית משיר השירים שנכתב בעט נובע - "שימני כחותם על ליבך". הכתב היה נשי, אותיות מעוגלות ויפות נטויות מעט ימינה, אולי גרפולוג מומחה היה יודע משהו על אופי הכותבת, אני לא.

באותן אותיות ממש נכתבה הכתובת על המעטפה שנשלחה למר סולומון פרידמן במוסקבה, לא היה בול ולא היה שם השולח. הדואר באותם ימים לא היה אמין במיוחד. אולי חבר משותף מסר אותה לסבא? חישוב פשוט הוביל אותי למסקנה שאבא של בטי נולד בדיוק תשעה חודשים אחרי שהתמונה צולמה.

רק אחרי שהחזרתי את התמונה למעטפה וטמנתי אותה שוב בין הדפים הריקים נזכרתי שאסור לפתוח מכתבים של אדם אחר, יש על זה איסור חמור שנקרא חרם דרבנו גרשום, אותו רב שאסר על ריבוי נשים, נורא מצחיק. החזרתי את האלבום למקומו מתחת למיטה, והלכתי לדבר עם בטי.

לא ספרתי לה על השיחה עם סבא ועל מה שגיליתי, לא העזתי. נכון שסבא משותף הפך אותנו לבני דודים מצד האבא, לא ממש מומלץ, אבל עדיין לא בגדר גילוי עריות, אבל אישה נשואה שיולדת לגבר אחר? זה כבר סיפור אחר לגמרי. חששתי שהגילוי שהרב מינץ הנכבד הוא ממזר שאסור לו ולזרעו לבוא בקהל ישראל יגרום לה לזעזוע נורא, שלא לדבר על הנזק האיום שהיה נגרם לכל משפחתה. אדם בטח היה מצפצף, אבל תהילה והילל, הרב יהושע והרבנית לאה... מוטב לשתוק.

בטי הסכימה ברצון לרעיון של בדיקות גנטיות עקב המוצא המשותף של הסבים שלנו מאותה עיר בליטא. "אין בעיה מקסים," התיישבה על ברכי, כורכת את ידיה בעליזות סביב צווארי, "תן נשיקה," דרשה, מחליקה את כפה הקטנה מתחת לחולצתי.

"בטי," מחיתי, "הרופא אמר..."

"שטויות, הדימום כבר נגמר." מחתה בטי.

למזלי לירז פרץ לחדר והסיח את דעתה. אלוהים! איך אני אחזיק מעמד אם היא תמשיך לשבת עלי ככה?

המצב לא השתפר בהמשך, בלילה שלמחרת בטי ניסתה מתוך שינה למשוך אותי להתעלסות, ומאחר והייתי רדום למחצה כמעט שנסחפתי, עד שהתעוררתי ודחפתי אותה מעלי, "לא בטי!" אמרתי בתוקף, כועס על פזיזותה, "זה עדיין מוקדם מידי, נחכה עד השבוע הבא."

היא התעוררה לגמרי והתיישבה, מביטה בי במבט המום ונפגע. "טוב, איך שאתה רוצה." ענתה לי בקול קר. למרות החושך ראיתי שעיניה מבריקות מדמעות.

מאז אותו לילה היא התייחסה אלי בנימוס קריר וסירבה להניח לי לחבק אותה במיטה. חול המועד נגמר מהר מידי, ומיד אחרי המימונה בטי נסעה לירושלים וחזרה רק אחרי שלושה ימים. בזמן שנעדרה היא התקשרה כל ערב לאחל ליל מנוחה ללירז, מדברת איתי בנימוס אך בקצרה.

נורא התגעגעתי אליה, שקעתי בעבודה כדי לא לחשוב עליה וכל ערב הייתי חוזר הרוג הביתה ונרדם כמו מת מול הטלוויזיה. לחדר שלנו נכנסתי רק כדי להתקלח ולהחליף בגדים. ישנתי על הספה או בחדר האורחים.

***

סבא הודיע לי שהוא וגניה עוברים לגור יחד ולוקחים את חאתם איתם. חאתם התחיל לעבוד באופן קבוע אצל איז'ו - הספר הרומני שרצה כבר מזמן להרחיב את המספרה. הם הסכימו שהוא יספר נשים והרומני יעבוד על הגברים. סבא היה מרוצה מאוד מהתכנית שלו וסגר הכל לבד עם גניה ועם חאתם. לי רק נשאר לעזור להם לצבוע את הדירה ולהעביר את החפצים.

סיפרתי לבטי על התכנית של סבא בטלפון והיא נאנחה. "הייתי צריכה לדעת שהגנרל לא יקבל ממני פקודות ויסדר את החיים שלו כמו שהוא רוצה. מה אימא של נטלי אומרת?"

"אני חושב שהיא מרוצה, לנטלי יהיה חדר משלה ואולי אירנה תוכל למצוא איזה גבר עכשיו כשאימא שלה לא תשגיח עליה כל הזמן." שנינו הסכמנו שזה די מצחיק שדווקא סבתא גניה מצאה לעצמה גבר ואילו בתה אירנה חיה לבד.

"נו טוב, גם אם זה לא יסתדר לסבא תמיד יהיה לאן לחזור." אמרה בטי, "מי שמדאיג אותי הוא חאתם, איך זה שאיז'ו הרומני נותן לו לעבוד במספרה שלו?"

"כי זה משתלם לו," עניתי בקצרה, לא איז'ו ולא חאתם עניינו אותי ברגע זה, רציתי רק לדעת מתי היא חוזרת אלי.

"אני קצת ממהרת מקס, בבקשה תברר עם חאתם שהכל בסדר ואיז'ו לא מנצל אותו ולא מציק לו. אתה יודע שאיתי הוא לא ידבר, אבל לך הוא יספר אם הוא יהיה בצרות." התחנפה, יודעת שאני לא מסוגל לעמוד בפניה.

"יש עוד משהו שאני צריך לברר הוד מעלתך?" שאלתי בעוקצנות שאפילו לא שרטה את שלוותה.

"כן, תברר מה קורה עם הילל, תסביר לו שאם הוא יתעקש להיות כזה צדיק ולא לגעת בשיר היא תמצא מישהו אחר שיעשה את זה." פסקה בטי כאילו ידעה על השיחה המביכה שניהלתי עם שיר רק לפני כמה ימים.

זה היה אחרי שחזרנו מבית החולים, בטי לא הניחה לי לגעת בה אחרי שדחיתי אותה באותו לילה והייתי אומלל ומתוח. שיר תפסה אותי יושב בחוץ, שותה כוס בירה לפני השינה. הילדה ישבה קרוב מידי אלי ודרשה לדעת אם היא יפה בעיני. חיבבתי מאוד את שיר, היא הייתה בת שש עשרה, דקיקה וקלה, חזה קטן רגליים ארוכות ופנים נעימות. מובן שהחמאתי לה והבטחתי לה שהיא יפה מאוד.

שנייה אחר כך היא התיישבה על ברכי וחיבקה את צווארי, מחככת שדיים עגולים ומוצקים בחזי. "הילל לא חושב ככה יותר, הוא כבר לא נוגע בי ולא מנשק אותי." אמרה בעצב, "אתה חושב שאני שמנה מידי?"

כמעט פרצתי בצחוק, גם עם נעלים ומפתחות שיר שקלה בקושי חמישים קילו. משקלה על ברכי היה כמעט לא מורגש, אבל בכל זאת, תודה לאל שלבשתי ג'ינס עבה שריסן את הזין הדבילי שלי שנאבק ברוכסן. לא היה לו סיכוי. למרות הבירה, ולמרות הריח הנהדר שלה, והצמרמורת שהעבירו בי פטמותיה הנוקשות שכמו שרטו את גופי, מזל שאין לי נטייה לגילוי עריות או לקטינות דקות גו שהולכות בלי חזייה.

"את כבר לא ילדה קטנה שיר, תפסיקי עם זה." אמרתי בתוקף והורדתי אותה מעלי, "את לא מכוערת ולא שמנה ואת יודעת את זה. בהלכה כתוב שאסור לגעת באישה עד החתונה. הילל חי לפי ההלכה, את צריכה לדבר איתו, לא איתי." הודעתי לה וברחתי משם מהר כמו שפן.

אין לי מושג איך הילל מחזיק מעמד, אני במקומו כבר מזמן הייתי...  טוב לא חשוב. הוא כמעט קדוש ואני סתם אידיוט. 

***

הייתי לבד בבית. כולם יצאו חוץ ממני ומלירז שישן. בטי אמרה שתחזור בערך בתשע בערב, ברבע לתשע הדלת נפתחה והיא נכנסה פנימה, מלווה בפרופסור שכטר שנשא ברוב אבירות את מזוודתה הקטנה. הייתי בטוח שהיא שוהה לבד במלון, עובדת בחריצות על המחקר. מאין הוא הגיע פתאום? בטי לא הזכירה אותו בשיחות הטלפון.

היא חייכה אלי בנימוס, ולפי נימת קולה כשברכה אותי לשלום אפשר היה לחשוב שאני שותף סתמי לדירה. אחד שאין לו שום זכות לברר מה היא ושכטר עשו יחד בירושלים.

שכטר הניד את ראשו כלפי, נישק את לחיה כשהוא כורך יד על כתפיה ונפרד ממנה בחום, מציין כמה נעים היה לו לעבוד איתה והסתלק. לקחתי את המזוודה לחדר השינה שלנו ובטי הלכה להביט בילד הישן. חיכיתי לה על המיטה, משנן לעצמי להיות רגוע ולא להתעצבן.

"איפה כולם?" שאלה בטי, "סבא וחאתם כבר עברו? איפה הבנים?"

היא דברה באדישות, כאילו אני סתם חבר, ולא בעלה שהתגעגע אליה ולא עשה אתה אהבה יותר משבוע. שוכח את כל ההבטחות שהבטחתי מול הדלת של האולטרסאונד בבי"ח רמב"ם, קמתי מהמיטה וניסיתי לגשת אליה.

היא עמדה ליד פתח חדר הארונות, המזוודה הפתוחה מונחת על הרצפה לידה והתיק שלה עוד תלוי על כתפה. כשראתה את פני הזועמות נסוגה לאחור, הסתבכה עם המזוודה הפתוחה ונפלה, שורטת את מצחה באבזם המתכת של המזוודה.

כל הכעס שחשתי נעלם למראה הבהלה שראיתי בעיניה. הכל קרה כל כך מהר וכל כך בשקט. אחרי שהיא נפלה בקול חבטה עמום השתררה בחדר דממה מוחלטת. הרגשתי שהזמן עבר להילוך איטי ובמשך כמה שניות נוראות איש מאתנו לא אמר מילה. שריטה ארוכה ומכוערת נמתחה לרוחב מצחה, ממש מתחת לקו השיער שלה, נראית כמו קמט על המצח החלק והבהיר.

הושטתי אליה יד, "בטי, אני..." ניסיתי להחזיר את המצב לקדמותו, לתקן את המעוות שלא ניתן לתיקון, אבל פעמון הכניסה צלצל פתאום והזמן חזר להילוכו הרגיל, המהיר מידי.

בטי קמה, "לך תראה מי זה." פקדה עלי בעודה נחפזת למקלחת, סוגרת את הדלת בפני.

בדלת עמד שוב פרופסור שכטר ולידו אישה נאה, אלגנטית בחליפה שחורה ובתסרוקת מעוצבת. "זו נאווה אשתי," הציג אותה, נאווה חייכה אלי חיוך קורן ושילבה את ידה בידו של בעלה שחייך אליה באהבה. פרופסור שכטר נתן לי תיק זהה לזה של בטי והסביר שהתיקים של אשתו ושל בטי התבלבלו בדרך ורק אז הבנתי שהוא ואשתו שהו עם בטי בירושלים וכל החששות שלי היו לשווא.

הסברתי שבטי במקלחת, ולפני שהספקתי להזמין אותם פנימה בטי הופיעה, לבושה בחלוק המגבת הישן שלה, ועל ראשה מגבת גדולה שעטפה את ראשה כמין טורבן הודי והסתירה את השריטה על מצחה. היא צחקה מהטעות, החליפה חזרה את התיקים, נפרדה מהם בחום וחזרה למקלחת.

נגררתי אחריה וניסיתי לגעת בה, היא סטרה על ידי, לא מתוך משחק, כמו תמיד, אלא ממש בכוח, פניה היו זועמים.

"בטי את עוד כועסת כי לא הסכמתי בפעם הקודמת? זה רק בגלל שהרופא אמר שאסור." היא הביטה בי ומשהו פקע בה פתאום, "אני לא יכולה ככה מקס! חשבתי שאוכל, אבל אני לא יכולה." הטיחה בקול זועם.

"לא יכולה מה?" אף פעם לא ראיתי אותה כועסת כל כך. זה הפחיד אותי, משהו קרה לה, לא הבנתי מה, אבל חשתי אשם.

היא זרקה את המגבת מעל ראשה, חושפת שוב את השריטה שכבר לא דיממה. "איך אתה מעז לקנא לי כשאתה... אתה..." גמגמה מרוב זעם.

התיישבתי על הכיסא ושתקתי. חושש שכל מה שאומר יהיה טעות. עוד כילד למדתי שלפעמים, בלי שום אזהרה, העולם המוכר והבטוח נעשה לפתע מוזר ומאיים - ההורים מתחילים לריב ולצרוח, אבא משתכר ומאבד שליטה, אימא לא חוזרת הביתה במשך כמה ימים, סבתא בוכה בלי סיבה - במקרים כאלה עדיף לשבת בשקט, לזוז כמה שפחות ולחכות שזה יעבור.

בטי הוציאה מחדר הארונות את מעיל הג'ינס שלי וזרקה אותו על המיטה. "לא חשבתי שתבגוד בי כל כך מהר." אמרה בעצב והכאב שראיתי בפניה צבט את ליבי. היא הוציאה חבילת קונדומים פתוחה מהכיס של המעיל וזרקה אותה עלי. "בשבילי זה כבר מאוחר מידי, אבל יפה שאתה דואג שהבחורה הבאה בתור לא תסתבך." אמרה, לא מצליחה להסתיר את עלבונה.

הבטתי במעיל וראיתי מיד שזה המעיל של יורי לא שלי, לפני שעליתי ארצה הלכנו לקנות בגדים יחד. לא היה מבחר גדול בחנויות במוסקבה ולכן קנינו אותו מעיל, ההבדל היחיד היה בכפתורים, שלי היו עם תבליט של עוגן ושלו עם מין נשר פרוש כנפיים.

ברגע שמצאתי הסבר הגיוני לקונדומים נרגעתי וחזרתי להיות אדם מבוגר.

"כשהיית בבית חולים ישנתי אצל יורי. בבוקר יצאתי משם במהירות ולא שמתי לב שהחלפנו מעילים. אלו הקונדומים שלו. לי אין קונדומים ואני לא שוכב עם אף אחת חוץ ממך."

היא בחנה את המעיל ואחר כך את פני, "למה ישנת אצלו?"

סיפרתי לה איך פגשתי את יורי וכמה הוא היה מדוכא בגללה. "אנחנו חברים כל כך הרבה שנים בטי. לא יכולתי פשוט להתעלם ממנו. אם תגידי אני לא אפגש איתו יותר."

היא התיישבה מולי על המיטה והניחה את ידיה על ברכי, מביטה ישר בעיניי, "מקס, תבין אותי," אמרה בקול נמוך ורציני, "מהיום הראשון שלנו יחד אני כל הזמן בכוננות לרגע שתעזוב אותי. אתה מבין?"

בטח שהבנתי, הפחדים שלה היו זהים לשלי. מיום שהתאהבתי בה הייתי בטוח שעוד מעט היא תגלה איזה זיוף עלוב אני ותעזוב אותי. כל יום של שהות במחיצתה היה אוצר לשמור עליו לימים שיבואו כשהיא לא תהיה איתי עוד.

הידיעה שגם היא מרגישה ככה גרמה לי לחייך מרוב הקלה.

בטי נעלבה, "אני מצחיקה אותך?" שאלה בעלבון וניסתה לצאת מהחדר, אבל הפעם הייתי זריז יותר, תפסתי אותה ולקחתי אותה למיטה. נישקתי את פניה, טועם את הדמעות שזלגו על לחייה, מריח את שערה, מרגיש איך חמימות נהדרת מתפשטת בכל גופי. "בטי אני אוהב אותך כמו שאת אוהבת אותי. למה את מסבכת הכל?"

היא הפסיקה להיאבק בי והניחה לי להפשיט אותה. בחודש הרביעי להריונה היא נראתה כמו פרי בשל ועסיסי. טרפתי ממנה בכל פה, נהנה לראות איך היא נמסה ורועדת מתחת ידי. ההתעלסות שלנו, אחרי שבוע של התנזרות, הייתה סוערת, נפלאה וקצרה מידי. אחר כך שכבנו מתנשמים ועירומים, ואני הרגשתי כאילו הפכנו לגוף אחד והתמזגנו זה בזו – פיצוי נהדר לכל הפחד והסבל שעברנו קודם.

"אחרי שלא רצית אותי בלילה ההוא." אמרה בטי, לא מניחה לי למחות ולהגיד שכן רציתי, רציתי עד כאב, אבל בגלל הוראות הרופא...

"אני יודעת, אסור היה לנו, אבל נורא נעלבתי, ולמחרת מצאתי פתאום את הקונדומים, ועד שהספקתי להתאושש מזה באה אילנה וסיפרה מה היה אתכם."

"מי? לני? היא שונאת אותי, היא שונאת את כל הגברים." מחיתי, שואל את עצמי מה כבר הלסבית הכועסת הזו המציאה עלי.

"לא מקס, לא לני שלנו. אלא אילנה, הבחורה הקטנטונת מחיל האוויר שלקחת טרמפ."

אין אפס, כשאתה מפשל זה תמיד חוזר כמו בומרנג. פוגע בך ברגע ובמקום הכי פחות נוחים. "היא אמרה ששמה לנה, זה היה לפני שאנחנו... מה היא רצתה? למה היא חיפשה אותי?" שאלתי, מקלל אותה בשקט בלב.

"היא רצתה מישהו להתייעץ איתו. משום מה יצרת אצלה רושם של גבר שמבין נשים ויכול לתת להן עצה טובה, היא קצת הופתעה לשמוע שאתה כבר נשוי, אבל הייתה לנו שיחת בנות מרתקת, אני חושבת שהצלחתי לעזור לה."

"בטי אני נשבע לך, אם היא הייתה פוגשת אותי היום לא היה קורה כלום. את מאמינה לי?"

בטי נאנחה. "אני רואה איך אתה מסתכל על נשים אחרות. במוקדם או במאוחר תנסה, כמו כל הגברים, לאכול את העוגה ולשמור עליה שלמה. כבר השלמתי עם זה ואני יודעת ש..."

"זה לא נכון בטי." הפסקתי אותה בכעס, "אני מסתכל על נשים כי אני גבר וזה מה שגברים עושים. ולא צחקתי ממך, צחקתי כי גם אני פוחד כל הזמן שעוד מעט תעזבי אותי."

היא חיבקה אותי, "גם אוויל מחריש לחכם יחשב." חסמה את פי בנשיקה.

רק אחר כך, כששוב הצלחתי לדבר, ניסיתי להסביר לה כמה קינאתי בפרופסור שכטר וכמה התגעגעתי אליה. "היית כל כך קרה ומרוחקת, בקושי דברת איתי בטלפון..."

היא התכרבלה בזרועותיי, "זה היה פשוט צירוף של כמה דברים שקרו בבת אחת, הקונדומים, ולנה, ואחר כך התכשיט שקנית, הכל ביחד..."

כמו תמיד, היא שוב השאירה אותי המום. "איך את יודעת שקניתי לך תכשיט?" השתוממתי.

בטי צחקה בעונג. "אחותה של טניה הקופאית בסופר עובדת בלב המפרץ מול חנות התכשיטים והיא סיפרה לאחותה שסיפרה לי."

ככה זה בישראל, כולם מכירים את כולם. כולם יודעים שההיא הייתה פעם נשואה להוא, ושהזמר הזה הוא האח של השדרן ההוא, והדודה של הפוליטיקאי מהמפלגה הזאת נשואה לתעשיין שתומך במפלגה ההיא.

רק אנחנו, הרוסים שהגיעו לא מזמן, לא יודעים ולא מבינים כלום.

"ביקרתי אצל אחותי במודיעין," סיפרה בטי "והיא לא מאושרת שם. אני לא מבינה איך אבא הסכים שהיא תתחתן עם הדביל הזה? היא חיה ליד חמותה והגיסות שלה, כולם גרים דלת מול דלת ומחטטים לה בחיים, והעופר הזה אף פעם לא תומך בה נגד האימא השתלטנית שלו."

אמונה, אחותה הצעירה של בטי, הייתה בת עשרים ושתים, ובתמונות שראיתי היא נראתה דומה מאוד לאימא שלה, אבל עיניה היו כחולות. בטי קפצה אליה לביקור כשהייתה בירושלים וחזרה נרגזת ממה שנראה לה כיחס מחפיר כלפי אחותה.

"הייתה לה הפלה, ובמקום לעודד אותה, חמותה, הפולנייה מגעילה הזו, אומרת לה, "חשבתי שאצלכם בחורות נכנסות להריון מיד כשהבעל מוריד את המכנסיים." חיקתה בטי מבטא פולני ופניה סמקו בהתמרמרות. "כשנוח לה חמותה מתייחסת אליה כאל אשכנזייה וכשהיא רוצה לעקוץ אותה היא מזכירה את המוצא הספרדי שלנו. הם לא יודעים איך לאכול אותה. כשהם קלטו שהיא מבינה יידיש הם כמעט השתבצו."

"אז באמת, מאיזה מוצא אתן?" שאלתי.

"מעורב ירושלמי." אמרה בטי, מנשקת את פני וצווארי ומחליקה משם לפטמותיי.

זה היה אחד הלילות המאושרים שהיו לי מזה זמן רב. בטי אוהבת אותי, מתעצבת כשהיא חושבת שאני בוגד בה, מקנאת אפילו. מאושר נתתי לה את החבילה הקטנה שהסתרתי מתחת לתלושי המשכורת שלי.

היא פתחה אותה ונאנחה בעונג למראה תליון הענבר היפה שהיה מקושט במסגרת זהב. הראיתי לה איך ללחוץ על הסגר הזעיר ולפתוח את התליון שבתוכו חרט הצורף את המילים  -  לבטי, אשתי ואהובתי, שמיני כחותם על ליבך.

בטי הרצינה כשקראה את הכתוב ואז בחנה את פני במבט מרוכז שחרך אותי כמו קרן לייזר, "למה המשפט הזה דווקא?" שאלה.

אולי זה היה הרגע המתאים להתוודות על חשדותיי בקשר לסבא שלי וסבתא שלה, אבל השתפנתי. "הצורף הציע, זה משיר השירים."

היא רכנה ונישקה אותי ברכות, "זה נפלא, תודה רבה לך."

"אני רוצה שמעכשיו נספר אחד לשני הכול." אמרתי לה.

היא נשכבה לצידי, ערומה לגמרי חוץ מהתליון שנצץ על עור הקטיפה שלה והביטה בי במבט מלא אמון. "באמת מקס, אתה באמת מתכוון לזה?"

"בטח." אמרתי בלי להבין שנפלתי בפח.

"אז אולי אתה יכול לספר לי מה עשית עם הכסף שנשאר לך אחרי שמכרת את האופנוע?" שאלה בטי בביישנות, ומיד הוסיפה שאני לא חייב לענות, ושאין לה זכות לשאול, ואולי כדאי שאשכח את זה בכלל, אבל כל זה היה שטויות. הצעתי גילוי לב מוחלט ושנייה אחרי זה התחמקתי מתשובה על שאלה מאוד פשוטה, אבל לא יכולתי לענות לה, פשוט לא יכולתי, לא הייתי מסוגל.

"אני נורא מצטער," לחשתי לשערה, "אני לא יכול להסביר, אבל אני נשבע לך שזה בשביל מטרה טובה." שנאתי את עצמי בגלל הפחדנות שלי, אבל לא הייתי מסוגל להתגבר עליה.  

"בסדר," אמרה בטי קצרות, "בוא נלך לישון." היא הניחה לי לחבק אותה, אבל שכבה מתוחה בזרועותיי, רק אחרי שנרדמה רפה המתח מגופה, היא התאימה את גופה לגופי והתמסרה בשלמות לחיבוקי. שכבתי ער עוד שעה ארוכה, מאזין לנשימתה השלווה, שואל את עצמי למה אני לא מסוגל לספר לה שאני הולך לטיפול אצל ד"ר פאנוב - פסיכולוג ממוצא רוסי שהתמחה בבעיות של פוסט טראומה.

***

בטי חזרה והציקה לי אחרי שובה ובסוף נאלצתי ללכת לדבר עם חאתם שכמעט בין לילה הפך לספר נשים מבוקש במספרה של איזו' הרומני, שהמספרה שלו נעשתה פתאום שוקקת חיים. בזכות חאתם גדשו נשים רבות את חדר ההמתנה, איז'ו העסיק עוד חופפת, ואירינה - אימא של נטלי - הייתה באה לעזור בימי שישי וחמישי העמוסים.

חאתם למד בבוקר ועבד בערבים, הרוויח המון כסף ועוד מצא זמן לעזור לסבא ולגניה עם הקניות והבישול.

כמו תמיד, בטי הייתה חייבת לדחוף את האף ולנסות למצוא פגמים בסידור המושלם הזה. "אשתו של איז'ו ברחה ממנו אחרי שמצאה אותו עם אחד הקליינטים הקבועים במצב שאינו משתמע לשתי פנים." גילתה לי רכילות שכבר אבד עליה הכלח. "רק אז היא הבינה למה בעלה תמיד עייף וסובל מכאב ראש כשהם מגיעים למיטה. היא כבר הייתה אז כמעט בת ארבעים והיא רצתה ילדים, ולכן היא הסתלקה עם איזה חשמלאי חרמן ועד כמה שאני יודעת הם עדיין יחד, ומאז איז'ו חי לבד."

"לא מתאים לך לרכל בטי." נזפתי בה, "אז עוד ספר אחד הוא הומו, אז מה?"

"אל תהיה כזה מקליש קלישאות," אמרה בטי, "יש גם ספרים לא הומואים."

"מקליש? איזה מין פועל זה בכלל?" התעצבנתי, "את לא יכולה להמציא סתם מילים."

ככול שלמדתי יותר עברית ככה התעצבנתי יותר על הנוהג הישראלי המרגיז של המצאת מילים והטית ביטויים משפות זרות בכל מיני צורות עבריות.

בטי התפוצצה מצחוק, "בטח שאני יכולה, שפה זה לא דבר מאובן מקס, היא צריכה להתחדש ולהשתנות."

היא צדקה כמובן, אבל צריך לחדש לפי חוקים לא סתם בצורה פראית. זה היה וויכוח ישן בינינו ובטי נהנתה לחזור עליו כל פעם מחדש. תמיד הפסדתי בוויכוח איתה, אבל בתמורה זכיתי בפיצוי של נשיקות והתעלסויות שלא דרשו ממני שום כשרון ורבאלי.

***

הדירה שסבא שכר הייתה ממש ליד המספרה והיו בה שלוש חדרי שינה וסלון גדול שנפתח למרפסת עמוסה עציצים. לא ידעתי מה בדיוק הסידורים הכספיים שהוא וגניה עשו ולא שאלתי. הגנרל לא היה מסוג האנשים שאפשר לחקור על חשבון הבנק שלו או על סידורי השינה שלו, אולי לבטי היה אומץ, לי לא.

מצאתי את חאתם לבדו, משקה את העציצים. סבא וגניה נסעו לטיול של מועדון הקשישים.

"אהלן מקס." האיר לי פנים. בשבועות האחרונים פניו הצנומים התמלאו מעט ונדמה לי שהוא גם גבה קצת. "רוצה קפה?"

ישבנו על כוס קפה במטבח הנקי והחמים. "סדרתם הכל יפה מאוד." אמרתי, מביט סביבי בשביעות רצון.

הנער חייך אלי, "הכל בזכות גברת גניה," אמר, "אני וסבא רק ממלאים הוראות. אני מטפל יפה בסבא שלך, מה מדאיג אותך מקסים?"

מצאתי את עצמי נע בחוסר מנוחה על הכיסא. "אותי לא, אבל בטי..."

חאתם חייך, "מה מדאיג אותה?"

"החיים שלך השתנו בזמן האחרון חאתם, רציתי לדעת אם אתה מרוצה מהם." שאלתי, מופתע מהקשקושים שיצאו מפי.

גם חאתם נראה מופתע כשהחווה בידיו תנועת פליאה מזרחית רבת הבעה, כשואל - מה זה החארטה הזו? - ואז נעתר לי וענה, "גם בכפר חייתי עם סבא וסבתא שלי וסיפרתי נשים. פה אני גם לומד ואף אחד לא מכה אותי יותר, מה רע?"

הגיע הזמן להפסיק להתחמק, "טוב חאתם, אתה ואיז'ו... אם זה רק קשר עסקי אז אין בעיה, אבל... זאת אומרת... רציתי שתדע שאתה לא חייב לו כלום, אתה מבין?"

חאתם הרצין, חושב על דברי, "זה שטויות מקס. תמיד חייבים משהו למישהו, אי אפשר לחיות בלי חובות וקשרים. אבל אל תדאג, אני ואיז'ו זה רק ביזנס. לא הייתי מתנגד שזה יהיה יותר, אבל הוא אמר לי עוד בהתחלה שאני צעיר מידי בשבילו." חייך חאתם חיוך מזמין, נותן לי להבין בלי מילים שאם ארצה בו הוא מוכן.

ככה זה אצל הומואים, מזיינים כשמתחשק, בלי שום קשקושי רומנטיקה מסביב. הבעיה היא שאחרי שאתה מתבגר מהחרמנות של גיל ההתבגרות אתה מגלה שבלי קצת רומנטיקה ורגש הסקס נעשה משמים כמו התעמלות.

כנראה שהוא קרא את מחשבותיי כי פניו האדימו. "מיקי עם גיא עכשיו, ולאדם כבר נמאס ממני. חשבתי שאולי אתה..." ידו נגעה בידי בתנועה קלה ומרפרפת, משכתי את כפי בחזרה, "אני מעדיף נשים ואני עם בטי, למה אתה חושב שאני..." התקשיתי לנסח את השאלה בצורה שלא תעליב אותו, אבל חאתם הבין מיד, "לא יודע, אולי בגלל שאדם תמיד פינטז עליך, אולי סתם, כי יש לי מין הרגשה כזו..."

"כן, הגיי-דאר." תהיתי למה אני מפעיל אצל כל ההומואים את הראדר הארור הזה.

"היית פעם עם גבר?" שאל חאתם בסקרנות, בוחן את פני בעיניים כהות ונוזליות.

לפני כמה שנים הייתי מוחה בזעם על עצם הרעיון, מרביץ אולי? כן, בטח הייתי מרביץ אבל היום, משום מה, מצאתי את עצמי אומר את האמת בלי להסס. "כן, פעם אחת, בכלא. הייתי צעיר ומבוהל והוא היה מבוגר וחזק. לא מתחשק לי לחזור יותר על החוויה הזו, אני מעדיף נשים."

חאתם הניד בראשו ולא יכולתי לפענח מהבעתו הסתומה אם האמין לי או לא.

 

שלושת הילדים ישבו על השטיח ושיחקו בסוסים קטנים מפלסטיק. היו שם סוסים מכל הצבעים והגדלים. כמו כן היו אורוות וגדרות ואפילו שקתות קטנות ועצי פלסטיק קטנים. לירז וללי הקשיבו לאולג שטווה את הסיפור והסתפקו רק בהערות ובתוספות. המבוגרים ישבו במטבח, מקשיבים להם בשקט, מעמידים פנים שהם שותים תה.

"זה אבא סוס ואימא סוסה, וזה הילד שלהם. אימא הלכה לאיבוד ואבא נסע לחפש אותה ואז הדוד הרשע חטף את הילד ואת הבת דודה הקטנה ולקח אותם לארץ רחוקה כדי שאימא שלהם לא תמצא אותם, ושם סבתא שלהם חלתה מאוד ועכשיו הם עצובים לבד לבד ואין מי שיטפל בהם." הוא מעמיד את הסוסים הקטנים, המסמלים את דמות המספר ואת בת הדודה הקטנה, זה לצד זה, בעוד שהסבתא, שלבשה דמות סוס פלסטיק גדול ולבן, שוכבת על צידה. את הדוד הרשע מסמל סוס גדול ושחור. "הוא כעסן נוראי," מסביר אולג, "וגם בועט וצועק ומכאיב לסוס הקטן שמתגעגע לאימא שלו."

הוא מקפיץ את הסוס השחור סביב הסוס הלבן והקטן, מדגים איך הסוס השחור דוחף ומפיל את הסיח הלבן.

"והסייחה הקטנה?" שואל לירז "גם אותה הוא דוחף?"

אולג מניד לאות לא, "היא קטנה וחמודה. כולם אוהבים אותה."

במטבח ואניה נאנק וטומן את ראשו בכפות ידיו.

"אולי אימא שלו מתה?" מציע לירז בהיסוס.

"היא לא מתה!" צורח אולג ומסתער על הילד הקטן ממנו. לירז מתחמק בזריזות, אוחז בידה של ללי ובורח משם במהירות. אולג אוסף את הסוסים ושאר האביזרים ומסדר אותם יפה בקופסא, מדבר לעצמו בשקט ברוסית. "אימא שלי אוהבת אותי ומחפשת אותי כל היום וכל הלילה, ובסוף היא תמצא אותי ותיקח אותי הביתה, וגם את ללי וגם את סבתא שתבריא, וואניה יישאר כאן וימות במלחמה."

ואניה יוצא בשקט מדלת המטבח לחצר ויושב שם, לוגם ישר מהבקבוק, בוכה חרש. בטי ומקס מחליפים מבטים חסרי אונים ושותקים.

 

ואניה התחיל לחפש דירה חדשה אחרי שסבתא שלו חלתה והרופא אמר שהיא חייבת לגור רחוק מהים. עד אז הם גרו בדירה קטנה בקרית ים, ממש ליד החוף, הלחות הזיקה לשיגרון של סבתא והיה צורך למצוא מקום יבש יותר.

ואניה חי עם סבתא ועם אחיו הצעיר אולג ובת אחותו לידיה, שכולם קראו לה ללי. אולג היה בן שבע, אבל נראה גדול ובוגר לגילו. ילד בהיר ורחב עם עיניים כחולות כועסות ושיער חום פרוע. ללי הקטנה הייתה רק בת ארבע, ילדונת מתוקה כמו סוכרייה, בעלת מזג נוח וחיוך שובה לבבות. היו לה שערות זהב מתולתלות, ופנים חמודים וורודים עם עיני תכלת גדולות.

אימא של אולג וואניה, יחד עם אחותו הגדולה של ואניה, נשארו ברוסיה. גם הגברים במשפחה הזו נעלמו עוד לפני שהילדים נולדו, רק ואניה נשאר לטפל בכולם.

כשהבאתי את ואניה לנשר לא ידעתי כמה צרות אגרום לעצמי ולבטי. סך הכל רציתי לעזור לחבר לעבודה, הוא שאל אם אני יודע על דירה להשכרה וכשסיפרתי לו על בית קטן עם חצר, ממש ליד הבית שלנו, הוא קפץ על המציאה.

הבית לא היה יקר במיוחד - בגלל קרבתו של בית החרושת למלט נשר לא נחשבת לאזור מבוקש - וואניה היה שבע רצון. הוא תמיד רצה לגור בבית עם דשא ונדנדה לילדים. כמה ימים אחרי פסח הם כבר גרו לידנו.

הייתי מסיע את ואניה לעבודה כל בוקר, ושומע על הצרות שלו עם הבריאות של סבתא ועם בעיות המשמעת של אולג - החוליגאן הקטן.

בטי, כדרכה בקודש, התגייסה מיד לעזור. היא זו שלקחה את אולג לבית הספר ודאגה שיאבחנו אותו כילד היפר אקטיבי שזקוק לכדורי ריטלין ולעזרה מיוחדת בלימוד הקריאה. היא זו שקנתה לקטנים בגדים חדשים, דאגה שהמקרר יהיה מלא אוכל, ושסבתא של אולג תלך לרופא מומחה ותעבור בדיקות. כמה ימים אחרי שהם הגיעו היא כבר התמצאה בכל הבעיות שלהם ועבדה במרץ לפתור אותן. לא אהבתי את זה, היה לי מספיק מואניה בשעות העבודה, לא רציתי שהוא יסתובב לי בבית גם בערב. לא סבלתי גם את אחיו, הפרחח הקטן והחצוף, שלימד את לירז קללות מכוערות בכל מיני שפות וניסה לשכנע אותו לגנוב לי את הוודקה.

לירז סיפר לי את זה, ובטי, במקום לעזור לי להעניש את הפושע הקטן, יזמה משחק בסוסים. ישבנו והקשבנו לילד, מספר את הסיפור מנקודת ראותו וריחמנו עליו ועל  אחיו כאחד.

"אסור לך להרביץ לו ואניה." אמרה בטי בחומרה, "לא חשוב מה הוא יעשה, מכות רק יחמירו את הבעיה." ואניה הרכין את ראשו והביט בברכיו. "הוא משגע אותי בטי, אני לא יודע איך לחנך אותו. אולי יותר טוב ששירותי הרווחה ייקחו אותו ואת ללי, שימצאו להם משפחה אומנת. אני רק בן עשרים וארבע. אין לי יותר כוח לזה."

אין לי מושג מה השאר חשבו, אבל אני חשבתי שאולי זה לא רעיון רע. ואניה לא היה מסוגל לטפל אפילו בדג זהב, בטח שלא במשפחה שלו.

בטי כמובן חשבה אחרת, "זו המשפחה שלך ואתה חייב לטפל בהם." אמרה בפסקנות.

"אולי אתה צריך או-פר שתגור אתכם?" הציעה שיר וקמה. "כבר ארבע וחצי, הבטחתי לללי שאקנה לה נעלי התעמלות, וגם אולג צריך סנדלים ואולי ג'ינס חדשים."

שיר החמודה הייתה היחידה שעזרה לבטי בצורה מעשית. אני וסבא רק רטנו על הזמן והכוח שהיא מבזבזת על משפחה זרה. ואניה גנח ונתן לה את הארנק שלו, היא לקחה משם כמה מאות שקלים וחייכה אליו כשהחמיץ פנים.

"אז יהיה לך פחות כסף לבזבז על שתיה ומסג'ים." אמרה בעוקצנות והסתלקה לפני שהילל הספיק למחות על דבריה. המסג'ים היו בעצם זיונים, כולם ידעו שואניה אוהב ללכת למכון עיסוי בצ'ק פוסט ולבזבז שם את המשכורת שלו על זונות.

הילל לא אהב לשמוע אף אחד מדבר על דברים כאלה, בטח לא את החברה שלו. הוא נעץ מבט זועם בואניה והסתלק משם, מותיר אותנו לבד. סבא הביא בירה וחילק לנו כוסות.

"לפחות יהיה לנו מזג אויר נחמד ביום השואה." אמר בחביבות וטפח על שכמו של ואניה העצוב.

***

מזג האוויר היה נפלא. שמים בכחול עמוק וזוהר נמתחו ממעל, מקושטים בעננים שנראו כמו גושי קצפת. עצי האלון, שעמדו עד כה בשלכת, הצמיחו עלים ירוקים, רעננים כל כך למראה עד שהתחשק לי לטעום מהם. כל הפרחים האדומים של החורף נעלמו ועכשיו הגיע הזמן הצהוב. חרציות, סביונים, ציפורני חתול ושיחי קידה שעירה פרחו במרץ. רוב הפרדסים של קיבוץ יגור כבר נכרתו לפני שנים, אבל עדיין נשארו די עצי הדר פורחים שבישמו את האוויר בריח מתוק ומשכר. במשך שלושה ימים בערך מצאתי את עצמי, פה ושם, מחייך בלי סיבה, ואז הגיעו הימים הנוראים.

היהודים יכולים לקרוא לימים שבין ראש השנה ויום כיפור הימים הנוראים, אבל בשבילי אלה הימים שבין יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל. הכי גרוע הוא יום השואה, ומיד אחריו, בדיוק כשאתה מתחיל קצת להתאושש, יום הזיכרון, ומה שהכי גרוע זה שמיד אחר כך צריך להתחיל לשמוח בגלל יום העצמאות.

כמה ימים לפני יום השואה הגעתי הביתה ומצאתי את בטי יושבת ורואה סרט על אנשים שגילו, אחרי שכל החיים שלהם חיו כנוצרים, שהם בעצם יהודים. אחד היה כומר קתולי בפולין, אחת הייתה נזירה בצ'כיה, ואחד סתם היה פקיד אנטישמי באוקראינה. הם בכו מרוב צער ותדהמה כשגילו שלפני חמישים שנה ההורים היהודים שלהם מסרו אותם לנוצרים כדי להציל אותם מהנאצים. אחד מהם סיפר בבכי איך קילל את אימו המאמצת ואת אימו הביולוגית ושקל התאבדות.

"אם האלוהים הקדושה," התפרצתי, "פסטיבל השואה מתחיל רק בעוד יומיים. למה צריך כבר עכשיו לראות דברים כאלה?" כולם הביטו בי בתדהמה ועיניו של אבא לבשו את הארשת הקרחונית המוכרת. מזל שסבא לא היה שם.

הילל ישב עם אולג, מנסה להחדיר קצת השכלה למוחו האטום. הילד המסכן לא הצליח בשום פנים ואופן לכתוב כמו שצריך את האות א', לירז כבר ידע את כל האותיות והיה מנסה לקרוא שלטים וכתובות כשהיה מטייל איתי ברחוב, אפילו הילדה כבר למדה לכתוב את שמה, רק אולג היה תקוע עם האות הראשונה של שמו. ללי ולירז ישבו ושיחקו בקוביות, וואניה כמובן לא היה בבית, כמו תמיד הוא הסתובב, אלוהים יודע איפה, מבזבז את הכסף שנועד למשפחתו על שתייה וזיונים.

"למה אתה מתכוון פסטיבל השואה?" שאל אדם בקול לא נעים.

בטי קמה וכיבתה את הטלוויזיה, "כבר מאוחר ילדים בואו לישון, אני אחכה אצלכם עד שואניה יחזור." הם קמו בצייתנות וניגשו אליה, שלושתם לבשו כבר פיג'מות והיו רחוצים ומוכנים לישון.

"את מתכוונת להמשיך ולראות את הזבל הזה אצלם, נכון?" התפרצתי כמו דביל. הילדים נבהלו, כל אחד בדרכו שלו, ללי התכווצה והתחבאה מאחורי בטי, ואילו לירז השפיל את מבטו והתחיל לאסוף את הקוביות, משימה שהייתה שנואה עליו בדרך כלל. רק אולג לא פחד, הוא לטש בי מבט עוין וקימץ את אגרופיו. בעוד כמה שנים הוא כבר יהיה מספיק גדול לחבוט בי, בטוח שאת זה הוא ילמד יותר מהר מאשר לכתוב את שמו.

"נדבר על זה אחר כך." אמרה בטי בתקיפות, "בוא איתנו לירז, תישן היום אצל אולג." היא התעלמה ממני והסתלקה עם הילדים.

אבא קם ממקומו, "בוא תלווה אותי לאוטו," אמר לי בעדינות מפתיעה ומשך אותי אחריו. אבא היה בא לבקר אצלנו מידי פעם כשאניקה עבדה משמרת לילה. לפעמים הוא היה יושב אצל סבא סולי והם היו מדברים קצת בליטאית וביידיש, ולפעמים הוא היה בא לעזור לבטי עם הילדים.

אולג העריץ אותו והיה מתרפק עליו בכל הזדמנות, גורם ללירז התקפי קנאה וכעס. איכשהו אבא הצליח לפשר תמיד בין השניים, מפנק אותם במתנות ובסיפורים. למה כשאני הייתי ילד הוא לא היה כל כך נחמד? אף פעם לא היה לי אומץ לשאול.

בדרך לרכב שלו, שחנה כמה מטרים מהבית, הספקתי לשפוך את כל הכעס שלי על יום השואה האיום, על סיפורי הזוועה והמחקרים המרגיזים, והסרטים המצמררים, וכל הזבל הנוראי הזה שמחייבים אותנו לשאת כל שנה מחדש.

"מתי הם ישכחו כבר מהשואה? מספיק עם זה כבר." התלוננתי, דוחף את ידי הרועדות לכיסי מעילו של יורי. "ראית את הסרט שנקרא המכה השמונים ואחת? הראו לנו אותו ביום השואה הראשון שלי בארץ, כשעוד הייתי במרכז הקליטה. אתה יודע שהם מראים את זה לילדים בגיל בית ספר?"

כל הפולחן הזה של זיכרון השואה הרתיח אותי. יכולתי להבין למה עושים יום זיכרון לנופלים במלחמה, למרות שהעסק הזה של הקרנת שמות כל החיילים שמתו במלחמות ישראל, נראה לי מקברי, אבל יום השואה? וכל המחקרים והסרטים? ודור שני ודור שלישי לשואה... די, מספיק כבר, תעזבו אותי מזה.

"היהודים זוכרים את חורבן בית המקדש מלפני אלפיים שנה. אתה רוצה שהם ישכחו דבר שקרה לפני חמישים וחמש שנה?" שאל אבא בצחוק.

בזמן האחרון הוא נעשה ממש חביב כלפי, עדין אפילו. לא ידעתי אם זה בגלל שהוא התפייס עם אבא שלו, או בגלל שהוא הושפע מבטי, ולא רציתי לדעת, פשוט שמחתי שהוא לא כועס יותר עלי.

"אבא, תספר לי על אימא," ביקשתי, "איזה מין אישה היא הייתה?"

אבא חיבק את כתפי, "היא הייתה נהדרת," אמר, "אתה זוכר כמה היא הייתה יפה? היא הייתה מבוגרת ממני בחמש שנים. בפעם הראשונה שראיתי אותה היה לה ילד קטן בידיים וחיוך של מדונה. הייתי בן תשע עשרה אז, שלוש שנים הסתובבתי לבד בעולם. לא הייתה לי משפחה והייתי עצוב ועייף. מיד כשראיתי אותה ידעתי שהגעתי הביתה."

הוא הביט בידיו, בוחן את ציפורניו. "היא הייתה הכל בשבילי, אבל אחרי שנולדת הכל התקלקל."

אהה! ידעתי, שוב פעם אני אשם.

אבא לכסן אלי מבט מבודח כאילו קרא את מחשבותיי "זו הייתה אשמתי. היא לא רצתה ללדת עוד ילד. היא רצתה לעבוד וללמוד, אני התעקשתי, ואחרי שהיא ילדה אותך במקום הילדה שרצינו..." הוא נאנח, "ניסיתי וניסיתי וגם היא ניסתה, אבל זה כבר לא היה זה. אחרי שנה ברחתי לצבא. כשחזרתי היו כמה שנים לא רעות, כמעט טובות, עבדנו ובנינו קריירה ואתם הילדים נשארתם להתחנך אצל סבא וסבתא. אחרי כל מה שהם עברו בשואה... לא פלא שאתה שונא את יום השואה, זו תסמונת נפוצה אצל הדור השני."

התחלתי למחות שאני לא דור שני לשואה, אבל אבא לא הניח לי לסיים. "וכמו אידיוט עשיתי שוב את אותה שגיאה ולחצתי על נכדים למרות שבטי לא רצתה." 

נשארתי המום, האם אני טועה? נדמה לי או שאבא ביקש ממני כרגע סליחה?

"זה בסדר. זה מה שהיא רצתה, היא לא ממשיכה את ההיריון בגללך ואפילו לא בגללי." הרגעתי אותו.

נשענו על הרכב כתף אל כתף ושתקנו קצת, ואז, משנה שוב את הנושא, שאל אותי אבא פתאום, "שמת לב כמה סבא דואג לבטי? אפשר לחשוב שהיא הנכדה שלו."

"גם היא דואגת לו ומטפלת בו יפה ואל תשכח שהיא בהריון עם הנינים שלו."

אבא לא השתכנע, "כן, אבל הוא קורא לה הנכדה שלי, וגם אל הילל ואדם הוא מתייחס כמו אל הנכדים שלו, ואל תגיד לי שהוא סנילי," הוסיף בחיוך." כבר שבוע לא הצלחתי לנצח אותו בשח."

הפיתוי לספר לו על התמונה של סבא ושל הגברת אליזבטה היה גדול, כדי לא להיכנע שאלתי אותו על אימא שלו, סבתא אנה, שמתה לפני שנולדתי.

"היא הייתה אישה שבורה. אחרי המלחמה היא לא הצליחה לבנות את החיים שלה מחדש. היא ניסתה, אבל זה לא הלך. סבא הצליח והיא לא. הוא ניסה לעזור לה, הם נפגשו ברכבת, היא ניסתה לקפוץ מהקרון תוך כדי נסיעה והוא הציל אותה ולא העז לעזוב אותה. הוא ידע שאם הוא יסתלק היא שוב תקפוץ. היו להם נישואים מחורבנים, תמיד האשמתי אותו, אבל עכשיו כשאני זקן חכם יותר אני חושב שאולי טעיתי." אבא שפשף את עיניו העייפות. "היא הייתה אימא שלי ואהבתי אותה, אבל היא אהבה רק את הילדים שמתו, והוא אהב איזה אישה שהתחתנה עם החבר שלו כי חשבה שהוא נהרג במלחמה. עכשיו אני מבין שהם היו פשוט יותר מידי אומללים בשביל להיות הורים, חבל שהם לא הצליחו לנחם זה את זו, חבל שאני נתקעתי בין שניהם, אולי בגלל זה התחתנתי עם אימא שלך, התאהבתי בה כשראיתי איזה אימא טובה היא, הייתה לה המון סבלנות אל מארק."

לא הייתה לה המון סבלנות אלי, נזכרתי במרירות וכמו תמיד, כשחשבתי עלי ועל אימא, הבטן התכווצה לי מרוב כאב וגעגועים.

"אז שנינו נולדנו בטעות, מה?" אמרתי, "לא פלא שאלוהים שונא אותי. אף אחד לא אוהב טעויות."

אבא טלטל אותי בזעם. "אל תדבר שטויות מקסים. אתה לא טעות, וגם אני לא, ואלוהים, אם הוא בכלל קיים, לא שונא אותך, תפסיק לדבר ככה." הוא חיבק אותי, מכאיב לי בניסיון מגושם להראות לי שהוא אוהב אותי, ואחר כך נכנס למכונית ונסע.

נגררתי הביתה. בטי כבר הייתה במיטה, שוכבת בחושך, ידיה שלובות מאחורי ראשה מתבוננת בתקרה החשוכה. אולי ממתינה לי, ואולי מקללת אותי, מי יודע?

החלקתי לצידה, משתוקק לגעת בה, אבל מהסס. "בטי," התחלתי בהיסוס.

"רק אל תתחיל עם ההתנצלויות שלך." חתכה בזעם, "נמאס לי כבר מזה. אתה שונא את היום הזה? בסדר, אבל אנחנו מצווים לזכור, אז אנחנו זוכרים. אתה מעדיף לשכוח אז תשכח, אף אחד לא מכריח אותך. זכותך לבחור לחיות איך שאתה רוצה, לא לעשות ברית מילה, ולא לאכול כשר, ולא לזכור שאתה יהודי, אבל אל תציק למי שבוחר כן לזכור."

חיבקתי את גבה וטמנתי את פני בשערה. "אני בוחר לאהוב אותך בטי." אמרתי לתוך צווארה.

***

בשנים הקודמות שלי בישראל, לפני שפגשתי את בטי, עברתי את יום השואה כשאני שקוע בעיתונים ובספרים, מנותק מכל התקשורת, מקסימום ראיתי סי. אן. אן. בטי ניסתה להתחשב בי ובילד ולכן לא הדליקה את הרדיו והניחה ללירז לראות סרטים בווידיאו. איכשהו עברתי בשלום את יום השואה למרות שבכל זאת, בעל כורחי, קלטתי מידי פעם קטעי דברים שהזכירו לי את השואה. פה שיר עצוב ביידיש, ושם איזה קטע מסיפור מזעזע שסופר בקול עצור שרק הגביר את הזוועה.

בגן הסבירו לילדים על השואה בצורה שאמורה להיות מתאימה לגילם. את השאלות שצצו במוחו של לירז אחרי שחזר מהגן הפניתי לבטי שענתה לאט ובסבלנות על השאלות המעצבנות שלו.

כמעט הצלחתי לעבור בשלום בין הטיפות ולא להסתבך עד שבטי עשתה טעות והלכה לעשות קניות, משאירה אותי ואת סבא לבד עם הילד. הוא ראה בפעם המיליון את בת הים הקטנה בווידאו ואני נמנמתי לתומי על הספה כשפתאום הוא התיישב עלי ומשך לי בחולצה.

"ומה אם האנשים הרעים שרצו להרוג יהודים יבואו לכאן וירצו להרוג אותנו?"

"נילחם בהם, יש לנו עכשיו חיילים שילחמו ברעים." עניתי בקול סבלני, מבחין בסבא יושב על הכורסא ומביט בי בחיוך דק ולעגני.

"בגלל זה הלכת למילואים? וכשאני אהיה גדול גם אני אלך להיות חייל?"

"כן, תהיה חייל גיבור ואמיץ." חייכתי אליו וחשבתי שיצאתי מזה בשלום, אבל מובן שהצרות שלי רק התחילו.

"אבל אני פוחד, אני לא רוצה להיות חייל גיבור ולמות!" הצהיר הילד בלי בושה.

הבטתי בו בפה פעור ולא ידעתי מה לענות. מזמן לא הרגשתי כזה דביל. לירז התעלם ממני והמשיך לדבר, "אני רוצה לחיות תמיד, אני אף פעם לא אמות." הודיע לי.

סבא הרים את העיתון שלו והסתתר מתחתיו. היה לי רושם שמאחורי העיתון הוא מתפוצץ מצחוק.

"כל אחד מת בסוף." התעקשתי על האמת המרה.

"אני לא." הכריז לירז בביטחון, "אני רוצה שגם אתה ובטי, וסבא, והתאומים, וללי, והגננת דבורה, שכולכם תמיד תחיו ולא תמותו אף פעם."

"יופי לירזי אבל..." ניסיתי לגמגם משהו חינוכי כתשובה, אבל הפשטות והכנות של הילד שיתקו אותי לחלוטין. מוחי התרוקן מתשובות, למזלי בטי נכנסה עם חבילת מעדני מילקי והילד עזב אותי ורץ לאכול.

"לילד בגילו קשה להבין את מושג המוות." אמרה כשדיווחתי לה על השיחה עם לירז, "מזל שלא סיפרנו לו על ורד, אבל באיזה שלב גם זה יבוא. אולי כדאי שנתייעץ עם פסיכולוגית."

"המוות זה לא מושג. זה דבר אמיתי ומוחשי לגמרי." אמר סבא מאחורי העיתון שלו.

"אני יודעת סבא, אני יודעת." נאנחה בטי והושיטה יד להדליק את הרדיו הקטן שעמד על מדף מעל השיש, וברגע האחרון נזכרה כמה אני סולד מתכניות השואה והתחרטה.

חיבקתי אותה ונישקתי את צווארה, "תודה בטי, אני אוהב אותך," לחשתי לה ומיד חטפתי מכה חזקה בברך מלירז שהתנפל עלינו ונדחף בין שנינו, כמו שנהג לעשות תמיד כשראה אותנו מתחבקים. 

מהצפירה של יום השואה הצלחתי להתחמק כשהתחבאתי במחסן, אבל מצפירת יום הזיכרון לא התחמקתי, דוב סחב אותי לצומת גולני להשתתף בעצרת מול האנדרטה.

בנסיבות כאלו, אני מניח למוחי להתנתק מהמציאות ולרחף אי שם, עיור וחרש למציאות סביבי. גיליתי את השיטה בניסיון להקטין את הסבל שהמיטו עלי הטקסים הממושכים שהיו כל כך חביבים על המשטר הקומוניסטי, אבל הפעם, למרות כל מאמצי, לא הצלחתי להתנתק מדברי הנואמים בטקס, ובסוף הייתי צריך להרכיב את משקפי השמש להסתיר את הדמעות. אני ממש שונא את הקטעים האלו.

בערב הילל התעקש שנלך למצעד המחולות בטבעון והצליח לשכנע גם את סבא לבוא, גם אולג בא אתנו ורק ואניה העדיף להישאר בבית עם ללי ועם סבתא

לירז ואולג נהנו מאוד מהרעש והמהומה, והכריחו אותנו לשוטט הלוך ושוב לאורך הרחוב שנחסם לתנועה ולקנות להם שטויות משונות כגון קרניים מאירות ומהבהבות להרכיב על הראש ויד פלסטיק מצפצפת.

סבא ישב לו בנחת עם עוד כמה מכרים שלו על כיסאות פלסטיק שהוצבו ברחבה שמול המועצה והמתין בסבלנות לזיקוקים. הילל ושיר גמרו לצעוד ולרקוד והצטרפו אלינו. ישבנו מול הבמה המאולתרת על הדשא של הגן העירוני, סביבנו היו המוני אנשים שצחקו ואכלו ונהנו מהמוזיקה הרעשנית, רומסים בלי רחמנות את הדשא האומלל.

"אתה נהנה סבא?" שאלתי אותו. זה היה יום העצמאות הראשון שלו בארץ והייתי סקרן לדעת מה דעתו.

"לא קר לך?" דאגה בטי, "אני מקווה שלא ירד גשם," הוסיפה. לגשם האחרון בארץ הייתה נטייה לרדת דווקא ביום העצמאות, אולי כדי לקלקל את הזיקוקים שהכל ציפו להם בקוצר רוח.

בטי מתחה את צווארה כדי לראות מה שלום לירז, הוא ואולג קיפצו בגרביהם על מין מפלצת גומי ענקית מתנפחת שהוצבה באמצע הכביש (שנחסם כמובן לתנועה), יחד אתם קיפצו עוד המוני ילדים  צורחים מאושר.

סבא ליטף את ידה, "הילדים בסדר גמור, הם מאושרים עד הגג." אמר לה, "ולא קר לי בכלל," הוסיף. "תראה מקסים, איך כולם שמחים וצוחקים ואף אחד לא שתוי." התפלא.

לא ידעתי מה לענות. אין לי מושג איך הישראלים מסוגלים להיות כל כך עליזים בלי קצת אלכוהול? היחידים ששתו היו חבורת צעירים קודרים למראה שישבו בחושך על האנדרטה הישנה שעמדה על גבעה קטנה מאחורי הגן המואר וההומה. הם שתו וודקה ובירה, קיללו ברוסית ונראו אומללים ועצבניים.

בטי העיפה לעברם מבט חטוף. "למה הם כאלה חמוצים?" שאלה אותי בלחש, "אם הם שותים לפחות שישמחו קצת," למזלי, בדיוק באותו רגע החלו הזיקוקים ולא הייתי צריך לענות לה.

אישית אני לא מתלהב מזיקוקים. הרעש שלהם מזכיר לי רעש של הפצצות וכשאני שומע אותם, אפילו בטלוויזיה, אני חייב להתאפק כל פעם מחדש כדי לא לזנק ותפוס מחסה.

כולם סביבי היו מאוד מרוצים שאין גשם וציינו שהשנה הצבעים והדוגמאות של הזיקוקים יפים במיוחד. הילדים נהנו מאוד, לירז קיפץ בהתלהבות, צורח מרוב שמחה על כל זיקוק נוסף, ואולג שתק לשם שינוי ורק הביט בפה פעור כלפי מעלה ואפילו לא שם לב שהנעלים שלו לא רכוסות.

השתדלתי מאוד להתרכז רק ביפי הזיקוקים הצבעוניים וקיוויתי שאף אחד לא שם לב איך אני מתכווץ כל פעם שנורה עוד זיקוק מעל ראשי. רק בדרך חזרה הביתה, כשלירז ישן בזרועותיה וסבא עם אולג מנמנמים במושב מאחור, בטי נזכרה שוב בשתיינים העצובים וחזרה על שאלתה. "רק ככה הם יודעים לשמוח בטי," התנצלתי בשמם, מרגיש משום מה אשם באופי הרוסי הדפוק.

"רוסים לא יודעים איך לשמוח באמת," בא סבא לעזרתי, "ככה זה, זאת הנפש הרוסית, חסרה להם הוויטאליות והשמחה של היהודים. זה הטבע שלהם להיות מלנכוליים כאלה." ראיתי שבטי לא מבינה, אבל היא כבר הייתה עייפה ולא רצתה להתווכח עם סבא.

אחר כך, כששכבנו במיטה, היא התרפקה עלי ושאלה אם הרעש של הזיקוקים הפריע לי כי הם הזכירו לי את המלחמה. "כן קצת," הודיתי ונישקתי אותה.

"בגלל זה אתה עצוב תמיד?" שאלה, "בגלל העצבות הרוסית?"

"אני לא עצוב," מחיתי. "טוב לי, באמת. אני פשוט לא מראה את זה כמו הישראלים. זה עניין של מנטאליות. ככה זה אצל הרוסים."

בטי דחפה את רגליה בין רגלי, "אולי זה בגלל שאין להם מספיק שמש?" תהתה בקול מנומנם ונרדמה.

שכבתי ער עוד כמה דקות וניסיתי לחשוב למה הרוסים לא יודעים לשמוח כמו הישראלים ששמחים עם כול הלב והנשמה, בלי שום עזרה של אלכוהול, ובסוף נרדמתי בלי תשובה.

***

כמה ימים אחרי יום העצמאות ישבתי ליד הטכנופור ועבדתי, הדלתות הגדולות של בית המלאכה היו פתוחות לרווחה, מכניסות פנימה את אור השמש. האביב הגיע ונגמר כמעט באותו שבוע, למרבה אכזבתו של סבא שהתגעגע מאוד לפריחת עצי הלילך ומצא פיצוי בכליל החורש שגדל מול החלון שלו. הוא התלהב מצבעם הנהדר של הפרחים שפרחו בין לילה, מבליג על אכזבתו מכך שלא היה להם שום ריח. למרבה הצער הפרחים נעלמו אחרי כשבוע בגלל רוחות חמות ויבשות שנשבו כל היום והסתיימו בכמה דקות קצרות ואלימות של ברד פתאומי. סבא התרגז וקילל את מזג האוויר הארור של ארץ ישראל. אפילו הריח הנפלא של הלבנה הרפואי שניצל מהברד לא פייס אותו.

"אפילו מזג האוויר כאן משוגע." פסק בזעם, מביט בי כאילו אני אחראי על האקלים. "יותר מידי שמש בחורף, וכשיש גשם הוא יורד חזק מידי ומהר מידי. משוגע כמו כל האנשים כאן!" הוא בעט ברוגז בעץ החף מפשע והסתלק משם בצעדים נמרצים, כשגניה חשה בעקבותיו, מחייכת אלי בהתנצלות. האביב גרם לסבא להיות רגזן וחסר מנוחה. הבוקר הוא התנפל עלי בגלל ששוחחתי עם מיקי בטלפון לפני שיצאתי לעבודה.

"למה הוא לא בא לבקר יותר?" התעצבן סבא, "חשבתי שהוא חבר טוב שלכם? לירז שואל עליו כל יום, אפילו ויטלי נמצא כאן יותר." לא הייתה לי תשובה על זה. מיקי התרחק מאתנו לאחרונה את הביקורים שלו החליפו שיחות טלפון קצרות וחסרות משמעות. דאגתי לו והחלטתי שהיום, אחרי הביקור אצל ד"ר פאנוב, אסע לבקר אותו.

על פי האור הזוהר שהתעמעם לרגע ידעתי שמישהו עומד בפתח בית המלאכה. גמרתי לסמן את החלק שהחזקתי בידי ורק אז נשאתי את עיני וגיליתי בחורה צעירה ורזה עומדת בפתח ומביטה סביבה.

הופעתה הפתאומית הזכירה לי את הביקור הגורלי של לאריסה ב'יהלום', אבל הבחורה הזו הייתה שונה לגמרי מלאריסה, היא הייתה לבושה חצאית ג'ינס ארוכה וצנועה, ומעליה חולצה כחולה ורחבה עם שרוולים שכיסו את מרפקיה, שערה השחור והמבריק היה קשור במטפחת אדומה, גולש על כתפיה הדקות. בידה נשאה מזוודה קטנה ועל כתפה היה תלוי תיק נסיעות, כבד מידי לכתפיים כה צנומות. הפנים של אימא שלה, פני נסיכה ספרדייה גאה, היו מוארות בעיניים כחולות כהות, שהביטו בי במבט חרד.

עוד בן אדם שבא להפיל על בטי את החבילה שלו, חשבתי במורת רוח, שנשקפה כנראה בעיני כי הצעירה נרתעה ממני והשפילה את מבטה הכחול אל רצפת הבטון המטונפת.

"את אחותה של בטי, אמונה?" שאלתי, משתדל לדבר בקול נעים, שיסתיר את מורת רוחי. למה היא באה לכאן, עד היום מקנטרים אותי בגלל הנשיקה ללאריסה, ועכשיו הבחורה הזו... ולך תסביר שהיא בעצם אחותה של בטי.

"חבל שלא נסעת ישר לנשר. אני גומר לעבוד רק בעוד שעה בערך." אמרתי, מנסה לדבר בחביבות.

היא הביטה בי במבט תמים של ילדה קטנה, "אבל היה לי טרמפ לכאן."

"נסעת בטרמפים?" נחרדתי, "את לא יודעת שזה נורא מסוכן? למה לא לקחת מונית?" נזפתי בה.

אמונה החווירה ועיניה נמלאו דמעות. לתגובה כזו לא ציפיתי, לפני שהספקתי להגיב הופיע פתאום ואניה שעמד עד עכשיו ליד המסור החשמלי, דחף אותי הצידה בגסות ואחז בעדינות במרפקה של הנערה.

"אל תשימי לב אליו, הוא סתם מבלבל את המוח. את בטח עייפה מהדרך, אפשר להציע לך לשתות משהו קר? אולי תה?" ואניה פרק מעליה באבירות את התיק הכבד, "עזבי הכל כאן." אמר בסמכותיות מפתיעה ולקח אותה למעלה למטבח, מותיר אותי פעור פה וחסר מילים.

לקחתי את המזוודה והתיק של אמונה ושמתי אותם בלינקולן, מקלל בשקט ביני לבין עצמי. ידעתי כבר שהיום אסע לדוקטור פאנוב באוטובוס ובטח לא אספיק להגיע למיקי.   

בתום יום העבודה הסעתי אותם לצ'ק פוסט, יושב מקדימה כמו נהג, בעוד הם מתרווחים להם על המושב האחורי. ואניה הדביל התנהג כמו מדריך תיירים ולקח על עצמו להסביר לה מה היא רואה.

הנוף לא היה משהו, בתי הזיקוק המסריחים, גשר צר מעל לנחל קישון המצחין, קניון חוצות המפרץ, המון מבני תעשיה מכוערים, הפקק הנצחי בכניסה לטכני, קניון לב המפרץ שהופצץ במלחמה, וגולת הכותרת - הצומת המגעילה ביותר בצפון הארץ - צ'ק פוסט. חייכתי לעצמי כששמעתי איך ואניה מדבר בהתלהבות על מלחמת המפרץ, למרות שהוא לא היה אז בכלל בארץ, מספר כיצד שוקם הקניון במהירות רבה כך שפתיחתו כמעט לא נדחתה.

אף פעם לא ידעתי שואניה דברן כזה גדול, כשאנחנו נסענו יחד הוא פתח את הפה רק כדי לשתות בירה או לקלל.

עצרתי בשולי הכביש ורצתי לתחנה כדי להספיק את האוטובוס להדר, מבחין שאמונה עברה לשבת לצידו של ואניה שחייך כמו אידיוט.

בימים כתיקונם ואניה היה בחור שקט, מהטיפוסים הרחבים והדחוסים הללו שבגלל רוחבם נראים תמיד קצרים יותר ממה שהם באמת. היו לו עיניים כחולות תמימות, תקועות בפני ילד עגולות, בלורית קצוצה בצבע חול, וחיוך ביישני שעלה על פניו לעיתים רחוקות מידי.

בניגוד לאחיו הצעיר הוא היה בחור רגוע ושליו, אבל כשכבר היה מתרגז הוא היה מתפרץ כמו הר געש. למרבה המזל זה קרה לעיתים רחוקות מאוד.

הוא אהב נשים, ראיתי איך הוא מתבונן בהן בהתפעלות, שם לב לכל שינוי בתסרוקת או בלבוש, ומתבייש להחמיא גם כשרצה בכך. הוא אהב את סבתא שלו מאוד, והיה מסור לה ולבת אחותו הקטנה. אימו עזבה מיד אחרי שאולג נולד, וסבתו גידלה אותו ואת אולג בעזרת אחותו הגדולה. בסוף גם האחות עזבה, משאירה מאחור את ללי - הילדה הקטנה שלה. פעם הוא פלט שאולג נולד לאימו מגבר אחר, לא מאביו, וממנו הוא ירש כנראה את מזגו הרתחני. למיטב ידיעתי אף פעם לא הייתה לו חברה רצינית, לא ראיתי אותו אף פעם עם בחורה. את הצרכים המיניים שלו הוא סיפק אצל זונות.

***

ביקרתי אצל דוקטור פאנוב פעם בשבוע ולבטי סיפרתי שאני קופץ לחיפה כדי לפגוש חברים, היא לא חקרה אותי אף פעם עם מי אני נפגש ולא הזכירה יותר את עניין הכסף ממכירת האופנוע.

"אתה חושב שהיא שכחה?" שאל ד"ר פאנוב בתמימות.

"לבטי יש זיכרון טוב, אני בטוח שהיא זוכרת ואני אספר לה בסופו של דבר מה עשיתי עם הכסף, אני רק צריך לחכות לרגע הנכון."

ד"ר פאנוב חייך במסתוריות וליטף את זקנקנו הלבן. הנושא של יחסי עם בטי, ולמה אני מרגיש צורך להעמיד בפניה פסאדה של גבר ללא חת שלא זקוק לעזרה, היה מוטיב חוזר בשיחותינו.

חיבבתי אותו, הוא היה בן חמישים בערך, דיבר עברית נהדרת במבטא מולדבי רך, והיה בוגר מלחמת אפגניסטן, כך שהוא ידע על מה אני מדבר כשנזכרתי בגופות, בריחות, בסיוטים ובפחדים. עדיין לא ספרתי לו על רומן, אבל אולי גם זה יבוא. הרגשתי נוח איתו, פעם בשבוע הייתי חוזר הביתה, מותש מדיבורים ומזיכרונות, יודע שהוא ימתין לי גם בשבוע הבא בחדר הקטן והאלגנטי שלו ברח' ירושלים.

נוח היה לי לשמור את חיי מסודרים וממודרים. בטי שמעולם לא אבדה את קור רוחה למראה בלגן קנטרה אותי שאני מסודר מידי וטענה שאין שום רע במעט חוסר סדר, חבל לבזבז את הזמן בסידורים כשאפשר פשוט לחיות.

נדמה לי שד"ר פאנוב, בדרכו החשאית והמסויגת, הסכים איתה וחיכה שיום אחד אשלים עם המהומה הזו שנקראת החיים שלי.

סיפרתי לד"ר פאנוב על מה שקרה וכדרכו הוא התעניין יותר ברגשות שלי מאשר באירועים עצמם. "למה התרגזת כשהיא באה?" שאל, מביט בי בעיניו הפקחיות.

"כי עכשיו יהיה לבטי פחות זמן אלי. " עניתי בלי מחשבה, ומיד הצטערתי, איזו מין תשובה זו? דברתי כמו ילד קטן.

"היא כבר מטפלת במספיק אנשים גם ככה." הוספתי, מנסה להישמע יותר בוגר.

"אולי אחותה תעזור לה ולא תוסיף עבודה." הציע ד"ר פאנוב בעדינות.

"אולי." עניתי בנימוס, אבל פקפקתי בכך. בטי לא נהגה להשתמט מחובותיה המשפחתיות שהתרחבו ללא הרף, דוחקות אותי לשוליים.

"אתה צריך להסביר לה מה אתה מרגיש." הדריך אותי הד"ר, "ולא לשבת זועף בפינה. היא לא קוראת מחשבות מקסים."

קל להגיד, אבל קשה לביצוע, חשבתי בזעף ועברתי לדבר על דברים פחות מסובכים מרגשות, על סקס למשל - סיפרתי לו שעכשיו, כשהיא התחילה את החודש הרביעי, ביליתי את רוב הזמן הפרטי שלנו בחיפוש אחרי דרכים חדשות לעשות אהבה בלי לפגוע בעוברים.

בטי טענה שאני מגזים, העוברים צפים במים שמגנים עליהם היטב, טענה, מנסה לשכנע אותי להפסיק להתנהג כאילו היא עשויה מזכוכית. לדעתי החלק הכי טוב של היום היה כשכיבינו את האור והתכרבלנו יחד במיטה. ידי מונחת בין שדיה וישבנה צמוד לבטני.

"אתה חושב שהקשר שלכם יחזיק מעמד גם בלי סקס?" שאל דוקטור פאנוב מטרידה.

"כל זמן שהיא מרשה לי לישון איתה ולנגב לה את הדמעות הכל יהיה בסדר." ציטטתי לו את השיר של שלמה ארצי, אבל הוא לא הכיר את הציטוט והבין את דברי כפשוטם.

"למה היא בוכה?" שאל בפליאה מוכיח לי שלמרות שהוא למד שנים על גבי שנים והיה לו ניסיון רב בטיפול באנשים, עדיין, כשזה הגיע לנשים, הוא לא הבין שום דבר, בדיוק כמוני.

"לא יודע, לפעמים אני מוצא אותה עם דמעות בעיניים. היא אומרת שלא אשים לב וזה בגלל ההיריון." סיפרתי לו, תוהה אם אדע אי פעם מה התשובה.

כשיצאתי משם כבר התחיל להחשיך, השעה הייתה כמעט שש וחצי, שוב היה הטלפון תפוס אצלנו. התחלתי להתעצבן, גם לפני שנכנסתי לד"ר פאנוב הטלפון היה תפוס כל הזמן, והנייד של בטי היה כבוי.

פסעתי במורד רחוב בלפור בדרכי לתחנת האוטובוס ברחוב הרצל כשראיתי מעבר לרחוב, בצל השער של הטכניון הישן, זוג עומד מתנשק. הם הפסיקו להתנשק והתחילו ללכת במעלה הרחוב לכיוון רחוב ארלוזורוב ואז ראיתי שהגבר הוא גיא של מיקי. הבחורה הייתה צעירה וסקסית מאוד, בעלת רגלים ארוכות, חזה קטן וישבן מלא ובולט. לא ראיתי את פניה בבירור כי שערה הארוך והפראי גלש על כתפיה, משאיר את פניה בצל. היא לבשה חולצה הדוקה שחשפה את מותניה ובטנה השטוחה וגיא דחף את ידו לתוך הרווח שנוצר בין מכנסיה ובין השקע הענוג בקצה גבה, ותוך כדי כך הפנה את ראשו לאחור וראה אותי עומד ולוטש בו מבט. הוא נבהל, הסב את פניו בבהילות אליה, אמר לה משהו, ועבר בריצה את הכביש בדרך אלי.

"זה נורא מסוכן לעבור ככה את הכביש, גיא," נזפתי בו, "כמעט נדרסת."

גיא הביט בי בדריכות, מתעלם מנזיפתי. "זה לא מה שאתה חושב." אמר בבהילות, "אל תספר לו כלום, בבקשה מקס, אם אתה חבר שלו אל תגיד לו כלום. הוא סתם יאכל את הלב. אתה מבטיח לי?"

הנדתי בראשי לשלילה, "אז מה זה, אם זה לא מה שאני חושב?" שאלתי והצטערתי שראיתי אותם.

"גיאגיא," התפנקה הבחורה שצצה פתאום לצידנו, "נו, בוא כבר ממוש!" חייכה אליו והניפה קווצת שיער מתולתל מעל מצחה.

באמת בחורה יפה, חשבתי וריחמתי על מיקי המסכן ועל הבחורה המתפנקת שלא ידעה איזה חרא הוא החבר שלה, וגם על עצמי, שראיתי אותם.

גיא הציג אותי כמקסים, חבר שלו מהמילואים, נתן לי צ'פחה רצינית על הכתף, והוסיף לחיצה בריאה על זרועי, מנסה לרמוז לי לשתוק, ואולי מנסה להבטיח לי בלי מילים שהכל יהיה בסדר ומיקי לא יפגע, והסתלק עם היפיפייה שלו.

בבית מצאתי את ואניה יושב ומביט במסירות בפניה של אמונה שהחזיקה את ללי על ברכיה והברישה את שערה היפה. אדם ישב בכורסתו, קורא ספר, מציץ מדי פעם אל אחותו המברישה את שיער הילדה ושרה לה בקול רך שיר אידיוטי על לילה, ופרשים, ונרות דולקים, ושאר ירקות.

אולג ולירז ישבו על הרצפה לרגליה ושיחקו בלגו. הילל ושיר ישבו ליד השולחן הגדול עם ארקאדי ולמדו למבחן בתנ"ך. בטי נמצאה בכל מקום ועשתה קצת מכל דבר, בלי לתת מנוחה לרגליה העייפות. הבית הריח כמו בכל  ערב, ריח של אוכל טוב וילדים רחוצים וחפופים. בטי חייכה אלי, מנצלת את העובדה שאנחנו לבד במטבח דחפה את ידה מתחת לחולצה שלי, מחליקה על בטני.

"רעב?" שאלה.

הושבתי אותה על כיסא והתיישבתי מולה, "תנוחי, אני אקח לבד. למה הטלפון תפוס כל הזמן?" בטי הרימה את השפופרת מהשולחן והניחה אותה על הטלפון שצלצל מיד. דרך הדלת של המטבח ראיתי שתנועת ידה של אמונה המחזיקה במברשת נעצרה לשנייה ואחר כך המשיכה, היא לא שרה יותר. בטי הרימה שוב את השפופרת ונתנה לי אותה באנחה.

"הלו, אמונה!" צעק מישהו בעצבנות.

הרחקתי את הטלפון מאזני, "מדבר מקס פרידמן, מי זה?"

"מדבר עופר נוימן, אני בעלה של אמונה ואני רוצה לדבר איתה עכשיו!"

"רק רגע בבקשה." הבטתי בבטי בפליאה. "היא ברחה מהבית?" שאלתי ברוסית.

"בערך," ענתה בטי בעברית, "בגלל זה היא נסעה בטרמפים. לא היה לה כסף."

קמתי והלכתי לסלון. "אמונה, את רוצה לדבר עם בעלך?" שאלתי את הנערה שהשתמטה מלהביט בעיני ורק הנידה את ראשה לשלילה. פניה השחומים האפירו ושפתיה נראו דקות וחיוורות. ואניה התקרב אליה מעט, דרוך כמו כלב שמירה ערני.

חזרתי לטלפון, "תראה עופר, אמונה קצת עייפה, היא לא רוצה לדבר אתך כרגע."

"אני רק רוצה..." הוא התחיל שוב, נסער מאוד.

"רק רגע, תקשיב לי," גייסתי את מיטב כישרונותיי הדיפלומטיים, "היה לה יום קשה. היא נסעה הרבה שעות והיא מאוד עייפה. תנוחו שניכם, מחר בבוקר הכל יראה טוב יותר. החיפזון מהשטן." הזכרתי לו.

"אני רק רוצה לדבר אתה דקה." עבר עופר לתחנונים. הבטתי באמונה שהחביאה את פניה בשערה של ללי והנידה את ראשה לאות סירוב.

"מצטער, היא לא רוצה, אני לא יכול להכריח אותה."

"כן, תכריח אותה, את הזונה הזו! רק בכוח אפשר עם אחת כזו!" סינן עופר בקול ארסי כלחישת נחש.

הנימה המרושעת של קולו הפחידה אותי, "שלא תעז להתקשר יותר לכאן, חולה נפש שכמוך." אמרתי, משתדל להישמע תקיף ובטוח בעצמי, וטרקתי את הטלפון.

שנייה אחר כך הוא שוב צלצל, משכתי את התקע וניתקתי את הרעש המטריד כשאני רועד מזעם.

בטי החליקה את ידה על כתפי, "הרס לך את התיאבון?" שאלה ברוך, הנדתי בראשי לאות הן, כמה טוב היא מכירה אותי.

"אני אוכל משהו יותר מאוחר." אמרתי, והלכתי לסלון.

ללי ישבה בחיקו של אדם כעת ודרשה שהוא ישחק אתה במשחק של סבתא בשלה דייסה. הוא נעתר לה, מעמיד פנים שהוא נרגז, אבל ראיתי שנהנה להחזיק את הילדה המתוקה הזו בחיקו ולדגדג את ידה השמנמנה. מכל האנשים בבית היא נדבקה דווקא לאדם, היחיד שלא ניסה לצבוט את לחייה הוורודות או ללטף את שערה, והניח לה ללכת ולבוא כרצונה. הקטנה הזו הייתה כולה אישה, חוץ מאדם היא יכלה לסובב כל גבר שראתה בחנחוניה, רק אדם התייחס אליה כמו אל אדם מבוגר השווה לו בחכמתו, מתעלם מיופייה. ללי אהבה אותו דווקא בגלל זה.

"איפה אמונה תישן?" שאלתי את בטי. המיטה בחדר האורחים הייתה עמוסה ערמות של ניירות, מסודרות לפי נושאי המחקר שלה, ספרים היו מונחים בכל מקום בחדר, אפילו על הרצפה.

ואניה התרומם ממקומו, נראה נבוך מעט, "אה, מקס, יש לי רעיון, ואם זה בסדר מצדך ומצד בטי אז אולי..." פניו להטו באודם מפתיע כשאחז בזרועי ויצא איתי דרך הדלת האחורית לספסל שבחוץ. "תראה מקס, אני צריך מישהי שתעזור לי עם סבתא ועם הילדים, אי אפשר שבטי במצבה... ואני... אני לא יכול לבד. סבתא כבר צריכה עזרה באמבטיה ובשירותים ואני..."

הוא התנשם עמוקות, נרגש ומתוח כאילו עמד לקפוץ למים קרים, ואז פלט את הרעיון שלו, "אני מבקש שאמונה תבוא להיות איתנו. היא תגור בחדר של סבתא ו... אני אשלם לה, היא תהיה האופר שלנו ו..."

הוא השתתק, נבוך מהופעתה של בטי שהתיישבה לצידו ונגעה בעדינות בזרועו, "אתה מכיר אותה רק כמה שעות ואניה. אולי היא תחזור לבעלה?"

ואניה קפץ ממקומו בבהלה, הוא נראה כמו שיכור, פניו מתוחים ועיניו נוצצות. "אני לא ארשה את זה!" צעק. "הוא מכה אותה, ראיתי את הסימנים על הידיים שלה. הוא איש רע, אסור שהיא תחזור אליו!"

הוא נפל על ברכיו לפני בטי וחיבק את רגליה, "אני אוהב אותה בטי. אני כל כך אוהב אותה." הכריז ואחר כך המשיך לקשקש באסטונית, נשמע מטורף לגמרי.

"שיכור ולא מיין." אמר הילל בעדינות ומשך אותו לשבת לצידו על הספסל.

"אתם מסכימים שהיא תגור אצלי?" שאל ואניה בלהט, חוזר שוב לעברית.

"נקרא לנערה ונשאל את פיה." התבדח אדם שהפקיד את הקטנה בידי שיר ויצא גם כן החוצה.

נכנסתי לקרוא לאמונה, היא עמדה ליד החלון החשוך, מביטה החוצה, דמעות זלגו על לחייה הצנומות, אבל כתפיה נותרו זקופות ויציבות.

שיר וארקאדי הביטו בילדה שישבה מולם וקשקשה על דף ניר. הם ישבו קרוב מאוד זה לזו ומזווית עיני ראיתי שארקאדי ניסה ללטף את ידה השזופה של שיר שנרעדה, הסמיקה, והרחיקה את ידה מידו.

ארקאדי היה תלמיד חדש בכתה של שיר והיא לקחה על עצמה ללמד אותו עברית ולעזור לו להתמצא בארץ. בעוד הילל הולך ושוקע בעולם התורה וההלכה התקרבו שני הצעירים הללו מאוד זה לזו ופעמים רבות הבחנתי שארקאדי אדום השיער, שפניו היו חיוורים מטבעם, מסמיק כולו כששיר פונה אליו.

רק הילל כמדומה לא שם לב לכלום ונהג בנער בידידות. ארקאדי היה שחיין טוב ושחה בנבחרת השחייה של הפועל ק. טבעון. היה לו גוף דק וצנום של שחיין, שיער אדמוני מתולתל ופנים נאים, חדי תווים, שלבשו כעת הבעה משתוקקת וכואבת.

עוד מאוהב אחד, חשבתי, זו השפעת האביב מן הסתם.

לואניה נמאס לחכות, כשהבין שאף אחד מאתנו לא לוקח על עצמו את האחריות על אמונה הוא ניגש אליה וביקש בקול רגוע יותר, והפעם, תודה לאל, בלי מלמולים באסטונית או כריעה על הברכיים, שתבוא לעבוד אצלו כמטפלת בסבתא ובילדים.

לירז קפץ ממקומו נסער מאוד, "מה פתאום שהיא תגור אצלכם? היא הדודה שלי! למה היא צריכה לגור אצל אולג?" קרא בזעם.

יכולתי להבחין לפי קולו שהוא היה עייף מאוד ורק בקושי מתאפק לא לבכות. הושבתי אותו על ברכי, "אמונה צריכה לגור אצל מישהו, והיא צריכה לעבוד במשהו, וואניה צריך עזרה בבית, נכון? מה דעתך אולג?" פניו של אולג היו תערובת מרתקת של כמיהה, התפעלות, כעס וקנאה.

"מה אכפת לי." רטן, "שואניה יעשה מה שהוא רוצה. רק שתדעי לך," פנה לאמונה, בזעם פתאומי, "גם הוא מרביץ!" צרח וברח החוצה.

ללי הפילה את העיפרון ופרצה בבכי מר ואמונה הרימה אותה בידיה ונשקה ברכות את שערה. "קח את המזוודות שלי" אמרה לואניה, "נלך הביתה. אולג יירגע ויחזור, הוא מבולבל קצת, זה הכל. אני אטפל בו." היא חייכה אל ואניה שהביט בה כחולם ושניהם יצאו והלכו יחד לבית הקטן מול הבית שלנו, שם חיכתה להם סבתא של ואניה עם סבא וגניה שאירחו לה חברה.

 

"שלום גברת גניה," אומר ואניה בנימוס "שלום בבושקה, שלום מר סולומון. מהיום אמונה תהיה האופר שלנו." שלושת הזקנים שישבו בנחת ושתו תה עם עוגיות, מעשה ידיה של גניה, לטשו בו מבט נדהם ושתקו. ואניה נחפז לחדרה של סבתא, פותח את הספה הכפולה ומפריד את שני החצאים. בינתיים משכיבה אמונה את הילדה לישון במיטתה הקטנה וסוקרת את סביבתה. הבית הפוך, צעצועים, בגדים ועיתונים מפוזרים בכל מקום. המטבח מבולגן, והכיור מלא כלים.

"תשים את המיטה ככה," אומרת אמונה לואניה ומתחילה לסדר את מעט הבגדים שהביאה איתה על המדפים בארון. היא מוציאה מתיקה כלי רחצה, כמה ספרים, וקופסת תכשיטים גדולה עשויה עץ, וכבר היא במטבח, מדיחה במהירות את הכלים, בודקת את הארונות, ומכינה רשימות.

"את לא רוצה לנוח קצת או לשתות משהו," שואל סבא בזהירות. אמונה מנגבת את ידיה הרטובות במגבת ומתיישבת ליד בבושקה. סבתא של ואניה היא ישישה עדינה וקטנת קומה, מפרקיה כואבים משנים של עבודה קשה וליבה כואב על משפחתה המתפוררת. הרעיון של עליה לישראל היה שלה וכעת היא חוששת שזה היה רעיון רע שהזיק יותר משהועיל.

"בבושקה." אומרת אמונה ברכות, "את מבינה יידיש?" בבושקה מנידה ראש לאות הן. אמונה לוקחת את ידיה מעוותות השיגרון של הזקנה בידיה העדינות והצרות. שרוולי חולצתה מופשלים מעט כלפי מעלה ואפשר לראות חבורות מכוערות על פרקי הידיים הרזים. יד גברית חזקה לחצה על עורה בכוח והותירה בו סימנים כהים. אמונה מדברת לאט ובנחת ביידיש, מסבירה שלואניה קשה לטפל בה וגם לצאת לעבודה ולכן היא תבוא לגור אצלם ותחיה אתם. "בסדר?" היא שואלת, מביטה ישר בעיניה הדומעות של בבושקה שצבען כחול דהוי. בבושקה מנידה את ראשה בעייפות ומלטפת את לחיה השחומה של הנערה, "אבל הוא אוהב אותך יקירתי, הוא רוצה אישה, לא מטפלת." היא אומרת לה באסטונית.

אמונה מביטה בואניה שפניו שוב לוהטים, "סבתא מדברת אסטונית." הוא מסביר, "היא אמרה שזה רעיון נהדר ושהיא רוצה ללכת לישון עכשיו." הוא משקר לה במבוכה.

אמונה תומכת בזקנה בזהירות ולוקחת אותה למקלחת, סבא קם ממקומו ולוקח את ואניה הסמוק החוצה. הם עומדים ליד גדר האבן המגדרת את החצר הקדמית ורבים.

"אין לך גרוש לשלם לנכדה שלי!" הוא אומר לצעיר בזעם, "חוץ מזה היא נשואה ואסור לה לגור אתך. אתה לא מבין את זה? גוי מטומטם שכמוך!"

 

מצאתי את סבא אוחז את ואניה בדשי חולצתו ונואם לפניו נאום זועם. ואניה שתק והניח לסבא לטלטל אותו ולקלל אותו בלי מחאה. "אתה חושב שבעלה יוותר עליה סתם ככה? גם אם היא תתגרש, למה שהיא תהיה עם אפס עלוב כמוך?" הוא צעק בזעם. ניתקתי את כפותיו של סבא מחולצתו של ואניה.

"נו די, די סבא, מספיק." ניסיתי להרגיע את הזקן הכועס, אך לשווא.

"כמה אתה כבר מרוויח? מאיפה יש לך כסף לשלם לילדה הזו? מה שאתה רוצה זה להכניס אותה למיטה שלך, נכון?"

ואניה מניד בראשו לאות הן, עיניו זולגות דמעות וכתפיו רועדות. המראה מעורר רחמים, אבל סבא לא נרגע. הוא חובט בו בכוח ומקלל אותו, וואניה מקבל את הכל בהכנעה.

סוף סוף יוצאת גניה מהבית ומניחה יד על כתפו של סבא, "נו, די כבר סולי, תן למקס לטפל בזה. בוא לישון." היא אומרת, ומושכת את הגנרל, רוטן ומקלל, הביתה.

אני וואניה מתיישבים על גדר האבן ושותקים. "הוא צודק," מפר לבסוף ואניה את הדממה הנעימה. "אני אפס עלוב, אין לי כסף ואין לי עתיד, רק שני ילדים וסבתא זקנה. מה יש לי להציע לאישה כזו?"

לפני שאני מספיק לחשוב על תשובה אמונה יוצאת החוצה ומתיישבת בין שנינו. "אני דואגת לאולג." היא אומרת, "כבר לילה, איפה הוא יכול להיות? אולי נלך לחפש אותו?" היא מחבקת את עצמה בידיה, ומיד ואניה פושט מעליו את חולצת הפלנל המשובצת שהוא לובש ועוטף אותה בזהירות, נותר לבוש בגופית טריקו קצרה ולבנה.

אני בטוח שהוא היה מעדיף לחמם אותה בחיבוק, אבל הוא לא מעז, "אל תדאגי לאולג," הוא אומר בעליזות, "הוא בטח מתכנן שוד בנק או מנסה לשדוד את המלאי של מוסה."

אני מסביר לה מי זה מוסה ועיניה הכחולות מתרחבות מתדהמה. "אבל הוא רק ילד, אסור לו לשתות, אתם צוחקים  נכון?" היא פונה אל ואניה שנראה שרירי וחזק בגופיה ההדוקה.

"לא קר לך ואניה? קצת קריר היום לא?" הלילה חמים ובהיר, רק רוח קלה נושבת ומסיעה את העננים המעטים על פני השמים. הירח נסתר מידי פעם ושוב נגלה.

"הכל יחסי," אני אומר לה, נזכר כמה קר עכשיו במוסקבה.

"אל תדאג לכסף," אומרת אמונה לואניה, "מספיק שאתה נותן לי מקום לגור בו וקצת אוכל, זה יותר ממה שבעלי נתן לי." היא מוסיפה במרירות.

"את צריכה לטפל בגט," אני אומר, מפני שואניה פשוט לוטש בה מבט מטופש ושותק.

אמונה מניעה את ראשה בסרבנות, "לא דחוף לי להתגרש, אני לא רוצה להתחתן עוד פעם. פעם אחת הספיקה לי ודי, הנה תראו," היא מרימה את שולי החולצה וחושפת קצת מבטנה ומצלעותיה. היא רזה מאוד, גופה צנום כשל ילדה קטנה ועל עורה השחום מסגילה חבורה ישנה, ששוליה החלו מצהיבים. כבר ראינו דברים כאלה בעבר. ברור לשנינו שלפני כשבועיים בערך מישהו  בעט לה בבטן.

"ההפלה?" אני שואל, ואניה ממשיך לשתוק ופניו לובשים גוון ירקרק, כאילו יקיא עוד רגע.

היא מנידה את ראשה, "אחרי שבת-אל נסעה הם חשבו שגיליתי לה... גם היא, אימא שלו, מקבלת מכות. ככה זה אצלם, הם רצו שאני אחיה ככה, בפחד, כמו כלב, ואני לא מוכנה. אני מעדיפה למות! אמרתי לו את זה ואז הוא ניסה... אם לא הייתי בורחת הייתי מתה."

אנחנו שותקים קצת ואז אמונה קמה, עדיין מחבקת את עצמה, ומביטה בפניו של ואניה. "אני שמחה שהייתה לי הפלה, אם היה לי תינוק ממנו אף פעם לא הייתי יכולה לשכוח איך נכנסתי להריון. זה היה נורא. אני, עם העסק הזה גמרתי."

היא נראית החלטית מאוד, הלב כואב לי בגלל ואניה ובגללה כאחת. "אתה איש טוב," היא אומרת לואניה. "בת-אל אמרה לי שאפשר לסמוך עליך. בגלל זה הסכמתי לגור אתך. תודה רבה שלקחת אותי, אני מקווה שלא תתאכזב, אני לא יודעת לבשל כל כך טוב כמו בת-אל, אבל אני אלמד."

היא נרכנת אל אוזנו של ואניה השותק ולוחשת לו, "הילד נמצא על העץ מעלינו, תביא אותו הביתה בעדינות ואל תכעס עליו. טוב?" ואניה מהנהן והיא נכנסת הביתה ומשאירה אותנו לבד. 

דקה אחר כך אולג צונח בקלילות ממרומי עץ האלון הגדול ומתיישב על הגדר ליד אחיו. "עם איזה עסק אמונה גמרה?" הוא שואל בקול ענייני. ואניה כובש את ראשו בכפות ידיו וממשיך לשתוק.

אולג ממרפק אותי "נו, תענה לי." הוא מנדנד. ממש לא מתחשק לי לעבור חקירה על ידי החוליגאן הקטן, אבל אני עייף מכדי לנפנף אותו מעלי, "אמונה ובעלה רבו. זה קורה לפעמים. היא מאוכזבת מהנישואים שלה."

משהו בטון החינוכי שלי מעלה את חמתו של הגברבר הקטן. "אתה מבלבל את המוח מקסים." הוא נוהם עלי. "היא מדברת על זיונים, נכון? היא לא רוצה יותר סקס כי בעלה הכאיב לה, נכון?"

אני מניע את ראשי לאות הן ומביט בואניה בחוסר ישע, אך לשווא. האדון איבן סרגייביץ מיכאלוב מצפצף עלי ועל אחיו כאחד, מכונס בעצמו, ראשו טמון בכפות ידיו הוא יושב ושותק.

אולג סותם סוף סוף ואני מנסה לקום ולברוח משם כשהילד פותח שוב את פיו וממשיך לענות אותי, "בטח שזה כואב לה, ראיתי את ואניה במקלחת, הזין שלו נעשה נורא גדול כשהוא משפשף אותו. אז בטח שהוא מכאיב. בגלל זה בחורות צועקות כשמזיינים אותן, נכון? הן מסכימות לעשות את זה בגלל שמשלמים להם או בגלל שהן רוצות ילדים, נכון?"

נדהם הרים ואניה את ראשו והביט מזועזע באחיו הקטן. ראיתי שהוא מתאפק בכל כוחו לא להפליק לילד. לא כעסתי, אולג לא היה מספיק מבוגר כדי להבין מה הוא אומר, הניסיון הילדותי שלו להבין מה קורה סביבו היה עצוב ומצחיק כאחד, הוא היה זקוק להסברים לא למכות.

הנחתי יד על כתפו, "זה לא בדיוק ככה אולג. אני אסביר לך הכל, תקשיב, קודם כל לא יפה להציץ לאנשים במקלחת, בסדר?" הוא הניד את ראשו ברצינות, מביט בי בדריכות. מסתבר שכשהנושא מעניין אותו הוא מסוגל להתרכז גם בלי כדורי ריטלין ומורות מיוחדות.

"כשגבר ואישה אוהבים זה את זו ושניהם רוצים להיות יחד אז הם.. אה... זה לא כואב לבחורה כי היא..." אלוהים אדירים, איך מסבירים דבר כזה לילד? "צריך לנשק אותה ולחבק אותה ולחכות שהיא תרצה אותך ואז..."

הבטתי בכעס בואניה שהביט בי פעור פה כאילו אני מחדש לו משהו, ראיתי שממנו לא תבוא הישועה והמשכתי כמיטב יכולתי הדלה. "נכון שיש בחורות מסכנות שעושות את זה בגלל כסף, אבל רוב הנשים נהנות מסקס ורוצות לעשות אהבה, במיוחד אם הן אוהבות את הגבר." שטוף זיעה החלטתי שזה מספיק להיום והשתתקתי.

למרבה הצער לאולג לא נגמר עדיין מלאי השאלות. "איפה בדיוק הן אוהבות שמנשקים אותן?" הוא חקר, מעשי וקר רוח כרגיל.

"נו ואניה, תדבר איתו, הוא אחיך, תעזור לי קצת." התחננתי.

"ואניה לא מבין כלום בבחורות," פלט אולג בזלזול, "איפה אתה מנשק את בטי?" המשיך לחקור בלי לאות, "אתה מנשק לה את השדיים? את הכוס? היא אוהבת את זה?"

סוף סוף ואניה התעורר והעיף לילד מכה חינוכית קטנה על עורפו. "סתום את הפה." נהם בזעם, "קדימה, הולכים לישון."

בבית בטי צחקה כשסיפרתי לה על החינוך המיני של אולג. "אני אתן לו ספר לילדים שמסביר הכל בצורה יפה וברורה." אמרה והתכרבלה בזרועותיי.

מעודד ממצב רוחה הטוב התלוננתי לפניה על התנהגותו של ואניה מהרגע שאחותה באה ל'יהלום' ועד עכשיו.

בטי נאנחה, "חבל שהורי בחו"ל, הם יחזרו רק אחרי חג שבועות. אני פוחדת שעופר יבוא לכאן לחפש אותה, הוא מפחיד אותי." היא בחנה את פני במבט חודר, "גם אתה נבהלת כשהוא התחיל להגיד שהיא זונה? אסור היה לי להשאיר אותה שם. הרגשתי שהם לא אוהבים אותה, יש הרגשה לא טובה בבית ההוא, מזל שהיא הצליחה לברוח. אני פוחדת מקס." חיבקתי אותה, מנסה להיות גברי ומגונן, אבל לא הרגשתי ככה בכלל.

איך יכולתי להסביר לבטי שמה שהפחיד אותי יותר מכל בקולו של עופר היה דווקא ההדהוד של זעמו הארסי בתוכי? הבנתי כל כך טוב את הכעס וחוסר האונים שחש, גם אני הרגשתי ככה לפעמים, וגם אני הגבתי כמוהו באלימות עיוורת וחסרת הבחנה.

בטי חשה במתיחותי, "מה מקס? מה קרה?" שאלה, מתרפקת עלי ומנשקת את פני, מרפרפת בשפתיה על לחיי ועל צווארי. היה קל יותר לפשוט מעליה את הכותונת שלבשה ולשקוע בהתעלסות במקום להסביר, וכמו תמיד בחרתי בדרך הקלה.

***

במשך כל אותו שבוע עסקה בטי בהתייעצויות עם שאר בני המשפחה בקשר לבעיה של אמונה. כולם נזפו בה על שהתירה לאחותה ללכת לגור אצל גבר רווק, התירוץ של בטי שיש שם סבתא וילדים שזקוקים לטיפול לא סיפק אותם.

גם הילל החמיץ פנים כלפי ואניה, אבל שום דבר לא עזר, אמונה השתלבה בקלות ובמהירות במשק הבית של משפחת מיכאלוב. הילדים העריצו אותה, סבתא התחילה שוב לחייך, וואניה היה בעננים מרוב אושר, הוא לא שתה יותר, והיה ממהר הביתה כל יום, כאילו הזונות במכון העיסוי בג'ק פוסט נעלמו מהעולם.

אמונה המשיכה לישון בחדר עם סבתא והקדישה את כל זמנה לבישול וניקיון, נוהגת באולג ובללי כבילדיה. הילדים פרחו - אולג הפסיק לקלל ולזעוף וניסה לשקוד על לימודיו ולהפסיק להרביץ ולהסתבך בצרות - עופר שב וניסה כמה פעמים לדבר עם אמונה, אבל בטי אמרה לו בתקיפות שאמונה לא גרה אצלנו יותר.

"תנסה לחפש אותה במקלטים לנשים מוכות." אמרה בעוקצנות. הוא קילל וניתק.

ביום שישי מיקי התקשר ושאל בביישנות אם הוא יכול לבוא לעשות אצלנו את השבת. בטי חטפה ממני את השפופרת והזמינה אותו בהתלהבות, כוללת גם את גיא בהזמנתה. לא סיפרתי לבטי על הפגישה שלי עם גיא והמתולתלת שלו. לא ידעתי איך להתמודד עם הבעיה הזו ולכן העדפתי להתעלם ממנה. היו לי בעיות אחרות לחשוב עליהם, ביום חמישי יצאתי לריצה בערב ונתקלתי בשיר וארקאדי מתנשקים בחבית, בגן השעשועים. אם לא הייתי מפריע להם בטעות אני חושש שהם היו מרחיקים לכת עוד יותר. שניהם נראו סמוקים ופרועים והבחנתי שארקאדי דוחף את החזייה של שיר לכיס מכנסיו.

התנצלתי והסתלקתי משם בריצה ועצרתי רק כשהגעתי הביתה, שם תפס אותי ארקאדי, יושב ומתיר את שרוכי נעלי ההתעמלות שלי. הוא התיישב לצידי בלי להביט בי, מדבר בשקט ברוסית, עיניו תקועות בדבקות בשער הכניסה שלנו, ששוב היה זקוק לצביעה.

"אם היא הייתה מאושרת איתו לא הייתי עושה כלום." אמר, "הייתי סובל בשתיקה ולא מגלה לה, אבל היא לא מאושרת אצל הקדוש הזה, ואני..."

הוא השתתק, מושך בכתפיו בחוסר אונים. "אני רק מסתכל עליה ואני מרגיש שכולי לוהט, היא אש והוא מתעקש להישאר קפוא. הלל לא רוצה חום, רוצה להיות קדוש." הנדתי בראשי לאות הן, "אל תספר לו כלום." התחנן ארקאדי "בבקשה מקס?"

זו כבר הפעם השנייה השבוע שמבקשים ממני לא לספר. איך הסתבכתי בצרה הזו?

"לא אני אספר לו אלא אתם." אמרתי, "ועוד דבר, אם אתם מתעקשים להיות יחד עדיף שתהיה לכם מיטה עם פרטיות ומקלחת. ושלא תשכח קונדומים, ברור?"

פניו של ארקאדי בערו מבושה, הוא השפיל את עיניו ושתק. מאיפה שלילד כזה, תלמיד בתיכון, תהיה גישה לדירה?

"קונדומים יש לך?" שאלתי בקול שקט. הוא הנהן במבוכה והראה לי את החפיסה שעדיין לא נפתחה. "בוא," לקחתי אותו פנימה ונתתי לו את המפתח לדירה של ורד, שעדיין הייתה מלאה בחפצים של לני. שכר הדירה שולם עד סוף החודש למרות שלני גרה כעת בתל אביב עם רונה, ידעתי שלא יהיה לה אכפת אם הזוג הצעיר ימצא שם מפלט. "בסוף מאי נגמרת השכירות על הדירה הזו, היא שלכם עד אז כל זמן שאין לנו אורחים. בסוף השבוע הזה אולי מיקי יבוא עם גיא." הוא חטף את המפתח וחיבק אותי בחזקה, לוחץ לרגע את גופו הדק והחזק לגופי, וברח החוצה.

באותו לילה, כשיצאתי לפני השינה לסגור את הטפטפות, שמעתי קול אנחה חרישי וצחקוק מדירתה של ורד. הילל ישב בבית ליד שולחן האוכל ולמד תורה, אדם ישב לצידו וקרא בברית החדשה.

אמרתי להם לילה טוב והלכתי למיטה.

"אתה נתת לארקאדי את המפתח לדירה של ורד?" שאלה בטי בלחש.

למה חשבתי שבטי לא תשים לב? הרי היא תמיד ידעה הכל על כולם.

היא צחקקה, "נו, טוב. עדיף שיהיו במקום מסודר ולא בחוץ. יש להם קונדומים?"

חיבקתי אותה, אסיר תודה על כך שלא כעסה, "כן, הם ילדים טובים, חבל על הילל. הוא לא יודע עדיין, נכון?"

"הוא סתום, כולם יודעים, אפילו אניקה, שראתה את ארקאדי רק פעם אחת בחייה, שמה לב שהוא חולה על שיר, ורק אחי הדביל..." התכרבלנו מתחת לשמיכה. "בטח אדם יספר לו. לשיר ולארקאדי אין מספיק אומץ וגם לי אין. לך יש?"

"לי? אני מעדיף לבלוע פחמים לוהטים ולא לספר לו, אפילו למיקי אני לא מעז לספר." סיפרתי לה על הפגישה שלי עם גיא והמתולתלת והיא נאנחה, "אולי זה בגלל האביב? רוצה לבוא למסיבת ל"ג בעומר? זה יהיה על החוף בקרית ים. כולם יהיו, אולי אפילו יורי יחזור מחו"ל, הוא בטח כבר מאוהב במישהי אחרת."

הסכמתי ברצון ללכת למסיבה וקנטרתי אותה שהיא עלולה לקנא אם תראה את המעריץ הוותיק שלה מחזר אחרי אחרת. בטי צחקה, קראה לי טיפש זקן ורגשני, והראתה לי שיטה חדשה ומרגשת להתעלס איתה בלי ללחוץ על כרסה התופחת.

***

לקחתי את ואניה איתי להראות לו איך לחתוך גלופות פלסטיק. רציתי להוריד מעצמי את המשימה הזו כדי שאוכל להתפנות לעבודות ניהול מאחר שצבי בא לעבודה פחות ופחות והשאיר לי יותר עבודה ויותר אחריות. בחודשים האחרונים הוא העדיף לבלות את רוב זמנו בחו"ל, שם העמיק את הקשרים שלנו עם אירופה, משיג לנו הזמנות שמנות ותוך כדי כך עושה חיים משוגעים. הוא לקח איתו את שולה בכל הזדמנות ועשה רושם ששניהם נהנו מאוד. אני מקווה שבגילו גם אני אסיים עם גידול הילדים ואוכל להתרוצץ לי באירופה בחברת האישה שאני אוהב.

חדר החיתוך לגלופות נמצא ליד השירותים. חדר קטן ודחוס נטול חלונות סגור בדלת פח, מואר בתאורה צהובה כדי לא לפגוע בגלופות הרגישות לאור לבן. התחלתי לחתוך, מסביר תוך כדי כך לואניה מה אני עושה.

"טוב, עכשיו תנסה אתה." אמרתי לו. הפניתי את מבטי אליו וגיליתי שהוא עומד ובוכה בשקט. דמעות ענקיות זלגו על פני הילד שלו וכתפיו רעדו קלות מתחת לסרבל הכחול שלבש. הבטתי בו בחוסר אונים, שם לב שהכיס הקרוע בחזית הסרבל שלו תוקן סוף סוף.

"אמונה תפרה לך?" שאלתי ונגעתי בכיס התפור. ואניה הניד לאות הן, מרשה לעצמו לילל בקול. אני סולד מדמעות של נשים, אבל דמעותיו של גבר מגודל שנשען עליך ובוכה כמו תינוק, גרועות יותר.

הוא ילל כמה דקות עד שנרגע קצת והסביר לי שהוא בוכה בגלל אמונה. "באמת? ואני חשבתי שאתה בוכה בגלל מפלס הכינרת." עקצתי אותו בנבזות.

ואניה התנשם עמוקות וניגב את פניו בשרוולו. "סליחה מקסים," התנצל. "אני לא יודע מה קרה לי, היא כל הזמן מדברת עם בעלה ועם ההורים שלו והאחיות שלו, והם כל הזמן... הם כל הזמן..." הוא השתתק. לא היה צורך לפרט יותר - עופר נוימן, מתוגבר במשפחתו ובכמה רבנים שוחרי טוב, ניסה לשכנע את אמונה לשוב אליו. עד כה היא סירבה בתוקף, והם אפילו לא ידעו היכן היא גרה ודברו איתה רק מהטלפון שלנו, אבל אמונה הייתה צעירה שקבלה חינוך דתי שמרני ולקחה את הנישואים שלה ברצינות רבה והיה חשש שהיא תיכנע לבסוף.

בטי ניסתה לשכנע אותה לעמוד בלחצים שלהם, אבל זה היה קשה. היא רצתה לשקם את חייה מחדש ובעלה הבטיח שישתנה, שילך לטיפול, שהם יעברו לגור במקום אחר, רחוק ממשפחתו, ושהוא אוהב אותה יותר מכל.

"אני אמות בלעדיה," אמר ואניה באומללות, "ומה יהיה עם הילדים? הם נורא נקשרו אליה." הוא נאנח, לקח את הגיליון הגדול של הגלופות והחל לחתוך ממנו בזריזות גלופות קטנות, מוכיח לי שלמרות אומללותו הוא קלט את הסברי. ואניה נראה קצת איטי, אבל הוא לא היה טמבל והיו לו ידיים טובות.

התבוננתי בו ותהיתי אם הוא הצליח כבר לשכנע אותה לשכב איתו. מצד אחד הם חיו יחד באותו בית, אבל מצד שני כל אחד ישן בחדר אחר, מצד שלישי ואניה הפסיק לשתות ולא הלך יותר למכון העיסוי. 

"היא יודעת מה אתה מרגיש כלפיה?" שאלתי בדיפלומטיות, חושש לשאול ישירות אם הוא כבר שוכב איתה, אבל אצלי - כמו שסבא אמר - רואים  הכל על הפנים.

ואניה הביט בי במבט זועם. "מה הטעם? היא בחיים לא תסתכל עלי. היא נשואה ואני סתם אפס. גם אם היא תתגרש..." הוא התחיל שוב לבכות, "אני לא מעז לגעת בה מקס. אני חושב על זה כל הזמן, אבל אין לי אומץ. זה קורע אותי מבפנים, מה אפשר לעשות?" לא הייתה לי תשובה, חיבקתי אותו, מניח לו להרטיב את חולצתי בדמעות ושתקתי.

 

אמונה ובטי מכינות עוגיות מזרחיות. ידיהן הזריזות מהדקות במהירות את נקניקי הבצק הקטנים לכעכים, מושחות בביצה ומפזרות שומשום. בטי שרה חרש ביידיש ואמונה מקשיבה, אחרי שהתבנית האחרונה נכנסת לתנור היא מתיישבת עם כוס תה וטועמת עוגייה חמה.

"כמו של אימא. את מבשלת כל כך טוב בטי ובעלך ממש נחמד, את יודעת שהוא קצת הפחיד אותי בהתחלה? אבל עכשיו אני רואה שהוא ממש חמוד."

בטי מתיישבת לצידה וטועמת כעך, "לא רע," היא מסכימה, "מה החלטת לעשות?" אמונה עוצמת את עיניה הכחולות. "אני לא יודעת, הוא הבטיח... אחרי הכול אני אשתו ו... לא יודעת."

"את רואה את עצמך במיטה  איתו אחרי מה שהוא עשה?"

עיניה של אמונה מתמלאות דמעות והיא מנידה את ראשה לשלילה. "גם קודם זה לא היה כל כך... לא כל כך אהבתי את זה. הוא..." היא מסמיקה ומסרבת להוסיף מילה בנושא.

"זה לא צריך להיות ככה חמודה. זה צריך להיות החלק הטוב של הנישואים."

אמונה מנענעת את ראשה לשלילה, "לא, אני גמרתי עם זה." היא חוזרת ואומרת. "עופר הבטיח לי שאם אני אחזור אני לא אצטרך... את יודעת." שושני אודם כהות פורחות בלחייה הצנומות.

בטי נאנחת ומנידה בראשה. "הוא סתם מקשקש אמונה. הוא לא התחיל טיפול ולא מכר את הדירה שלכם ולא ניסה לשנות כלום. הוא רק מדבר כל הזמן, למה את מקשיבה לו? ואת חייבת להחליט מה לעשות עם ואניה. הוא כל כך מאוהב בך שזה צער בעלי חיים..."

אמונה משפילה מבט ומסרבת לענות. הילדים פורצים פנימה והשיחה נגמרת. 

 

בלילה סיפרתי לבטי עם השיחה עם ואניה. "מסכן ואניה ומסכנה אמונה, חבל שהיא לא חיכתה קצת עם החתונה, מה בער לה כל כך להיות נשואה?"

לא הייתה לי תשובה על זה. הילדים של הרב מינץ פנו כל אחד לדרך שונה. בטי ואדם היו הכי פחות דתיים ואילו הילל ואמונה דבקו בדת, מתעקשים להחמיר ולדקדק. ידעתי שיפה, האחות הנוספת שלא פגשתי עדיין הייתה דתייה בסגנון של תהילה, מה שהם קראו חרדלי"ם - חרדים אבל ציונים. מנו, האח שגר במושב בנגב וגידל ירקות, היה סתם מסורתי. מי ידע שיש כל כך הרבה גוונים ובני גוונים בדת היהודית?

***

מיקי הגיע ביום שישי בערב לבדו, עייף מאוד וחבול. לירז זינק עליו בצעקות שמחה וראיתי בדאגה כיצד הוא מעווה את פניו מכאב כשהילד חיבק אותו. הוא חייך במבוכה אל אמונה שלא הכיר עדיין, לחץ את ידו של ואניה, ונתן מתנות לכולם - משאית לאולג, בובת ברבי לללי, ועוד קטר לאוסף של לירז, שוקולדים ויין לנו - בטי חיבקה אותו בחזקה, בחנה את פניו בדאגה ואחר סחבה אותו למטבח, סוגרת את הדלת מאחוריה.

אמונה התנשמה בתדהמה, "מה היא עושה?" שאלה, מביטה בהילל, היחיד שהבין מה מפריע לה.

"זה בסדר, זה רק מיקי." אמר בהיסח הדעת, נאבק בפתיחת הבקבוק.

"מה קרה, מה הבעיה?" שאל ואניה בדאגה - כל מה שהטריד את אמונה הטריד גם אותו - הסברתי לו בקצרה על איסור יחוד ועל האיסור שחל על נשים לגעת בגברים.

"כל כך הרבה דברים שאסור לדתיים לעשות," אמר ואניה בפליאה, מקמט את מצחו בניסיון להתרכז, "אולי בגלל זה שיר עזבה את הילל והיא עם ארקאדי עכשיו?" 

דברנו רוסית, בטוחים שהילל שישב לצידנו לא הבין כלום, למרבה הצער טעינו. לבני משפחת מינץ היה כשרון לקלוט שפות כמעט מבלי משים והילל הבין די רוסית כדי להבין מה אמרנו ואולי כבר ידע בתת ההכרה ששיר עזבה אותו? חבל רק שזה התגלה בצורה כזו, ועוד ביום שישי.

הילל הסתובב והביט במבט זועם בואניה התם שלא הבין בכלל מה עשה. "מה אמרת על שיר?" שאל בקול רם וכועס.

ואניה הסמיק והביט בי, "תראה הילל..." התחלתי לגמגם, "עזוב עכשיו... נדבר על זה אחר כך."

אדם התערב בבוטות, כדרכו, "מה יש לדבר, לשיר כבר נמאס מכל האיסורים הליטאים שלך, בטח שהיא עם ארקאדי, כמה זמן אפשר לדרוש ממנה להתנהג כמו נזירה? אתה לא מוכן אפילו לתת לה יד. נמאס לה."

הילל קם, חיוור כסיד, השליך את המזלג על אחיו וברח החוצה, משאיר אותנו שותקים ונבוכים. 

 

במטבח בטי מחבקת את מיקי שמשקיע את פניו בשערה, לוחץ את גופה המלא אל גופו וגונח חרש. "נו מיקיהו איפה היית ומה עשית?" שואלת בטי ברכות, מחליקה את ידיה על גבו.

הוא מתנתק מהחיבוק ומביט בריכוז בפניה, "התגעגעתי." הוא אומר באנגלית ומנשק את שפתיה.

בטי עוצמת את עיניה, מתמסרת לנשיקתו, מצטערת בפעם המי יודע כמה שהוא מעדיף גברים על נשים.

"עדיף שלא תדעי חמודה" הוא אומר לבסוף, "כל מיני דברים שקשורים בזכויות האזרח. אני חושב שיש האזנה לטלפון שלי, בגלל זה ניתקתי קצת מגע בזמן האחרון. אולי עדיף שלא אישן כאן הלילה."

"אתה נרדף על ידי השב"כ?" קולה של בטי, מבודח בתחילה, נעשה מודאג לקראת סוף השאלה כשהיא רואה כמה הוא רציני. "מי הרביץ לך חמוד?" היא מלטפת את פניו הצנומים, חושבת כמה בוגר ונחוש הוא נראה.

"הפגנה מול כלא שש. השוטרים הסתכלו איך אנחנו חוטפים מהכהניסטים ולא עזרו, וכמובן שבחדשות לא הראו כלום." הוא מוסיף במרירות.

"וגיא?" מיקי מושך כתפיים. "השאלה הבאה בבקשה," הוא מסנן.

"מקס ראה אותו מתנשק ברחוב עם איזה אחת. מתולתלת עם חולצת בטן." מספרת לו בטי.

מיקי מושך כתפיים, "כן, זה חלק מההסכם שלנו. יחסים זה לא בית סוהר. כל אחד עושה מה שהוא רוצה ועם מי שהוא רוצה," בטי משתתקת בתדהמה, ולפני שהיא מספיקה לענות הרעש מחדר האוכל מסב את תשומת ליבם. הם יוצאים מהמטבח ומספיקים לראות את גבו של הילל השועט בזעם החוצה. 

 

ברגע שכולם טבלו את הכפות בקערות המרק חזר הילל הביתה. התיישב בשתיקה ליד השולחן הודה לבטי שמיהרה להגיש לו את האוכל ואפילו ניסה להעמיד פנים שהוא באמת אוכל. איש לא דיבר על הסיבה לבריחתו, לא היה לנו נעים מהילדים, ובכלל, מה כבר אפשר היה להגיד? כולם, חוץ מהילל, ראו את שיר וארקאדי יחד והבינו.

אחרי שהילדים הושכבו לישון בחדרו של אדם - פינוק מיוחד של ערב שבת - בטי בישרה שביום ראשון היא עושה בדיקת מי שפיר ולכן היא לא תישן בבית אלא בבית החולים, והיא מבקשת שיתוף פעולה מצד כולם.

ימי שישי, כשכל המשפחה נוכחת סביב שולחן האוכל, היה הזמן הכי טוב לדיונים משפחתיים. גם סבא וגניה היו, וגם חאתם, שעמד לצאת עם אדם לבילוי של יום שישי. אבא ואניקה היו אמורים להוריד אותם בעמק האלכוהול בדרכם חזרה לחיפה, למורת רוחו של הילל ששנא את המועדון ושנא חילול שבת.

אמונה התחילה לחקור את בטי ונדהמה לשמוע שאם הבדיקה תעלה שהעוברים פגומים היא תשקול הפלה. כמו תמיד התפתח וויכוח סוער שערבב מוסר ואתיקה, אמונות דתיות עם תורת הגנטיקה. ואניה ואני היינו היחידים ששתקו. לכול אחד הייתה דעה וכולם דברו בבת אחת וצעקו זה על זה, כמקובל בישראל.

אמונה והילל היו כמובן נגד הבדיקה וגרסו שיש לקבל בהכנעה כל מה שאלוהים נותן, אדם צעק עליהם שהם מטורפים, סבא אמר שצריך לשקול כל מקרה לגופו ועדיף לדעת לפחות מה עומד לנחות עליך כדי שתוכל להחליט בעיניים פקוחות.

אניקה התחילה להסביר שיש מקרים שאפשר לרפא עוברים. הילל ציטט פסיקות והלכות שתמכו כמובן בדעתו, בעוד שאדם ענה לו מצידו בהלכות שאמרו בפירוש בדיוק ההפך.

בטי התערבה בכעס והביאה ציטטות של כל מיני חכמים עתיקים שמעולם לא שמעתי עליהם והגיעה עד הרמב"ם בטיעוניה כדי להוכיח שהיא צודקת יותר משניהם.

ואניה, אבא ואני שתקנו, לא מעזים להתערב בשיחה כל כך סוערת ומלומדת.

"תמיד הם מתווכחים ככה?" שאל ואניה בפליאה, "הם נשמעים כמו עורכי דין, איך הם זוכרים בעל פה כל כך הרבה דברים?"

הוויכוח נגדע פתאום כששיר נכנסה, כפי שנהגה לעשות בימי שישי אחרי שאכלה עם הוריה ארוחת ערב. הילל קפץ ממקומו כשראה אותה, "באת לבד?" שאל בקול קר ולועג שהתאים יותר לאחיו, "ואיפה ארקאדי שלך?"

שיר האדימה ועיניה נמלאו דמעות. "הילל..." לחשה ולא הוסיפה. כמה מוזר, הבנתי לפתע, היא עדיין אוהבת אותו. שאלתי את עצמי אם ארקאדי המסכן מבין שהוא רק תחליף לחיבוקים ולנשיקות שהילל לא יכול להעניק לה.

הילל קם ממקומו, "לא כאן," אמר בנוקשות, "בואי נלך לטייל קצת."

"אני לא מבינה," אמרה אמונה אחרי שהם יצאו, "מה קורה פה?"

איש לא ענה, החלפתי מבטים עם אבא ועם סבא והבנתי שהם מתכוונים להמשיך לשתוק. אני בטח שלא התכוונתי להסביר לה מה עשתה שיר עם ארקאדי, רק התפללתי בשקט שלא ייודע להילל שאני זה שנתתי לארקאדי את המפתח לדירה של ורד.

אניקה קמה ממקומה וחיבקה את כתפיה הצרות של אמונה, "בואי, נפנה את השולחן וניתן לבטי לנוח קצת, גם אתה יכול לעזור מקס." היא התחילה לסדר את הכלים במדיח, מסבירה בקול רך שאם שיר לא שותפה לאמונה המאוד נוקשה של הילל, ברור שהיא מתקשה לחיות עם כל האיסורים שהוא הטיל עליה.

היא התחילה להסביר לאמונה את דעתה על הסיבות לחוקים הנוקשים שמוטלים על נשים בכל הדתות. מסבירה לה על הפחד של הגברים מהמיניות הנשית, על התפתחות הדתות המונותאיסטיות שהן דתות גבריות, בניגוד לדתות העתיקות, הפגאניות, שהעריצו את המיניות הנשית.

כל התיאוריה הפמיניסטית הידועה והלעוסה, ששמעתי כבר המון פעמים, נפלה על אמונה כרעם ביום בהיר. היא לא הייתה טיפשה, היא פשוט לא נחשפה מעולם לצורת המחשבה הזו ולא ניסתה להבין אף פעם למה יש כל כך הרבה איסורים על נשים, ועד כמה הצניעות הנדרשת מנשים דתיות מגבילה וחונקת אותן.

אניקה המליצה על כמה ספרים פמיניסטים שהיו בספריה שלנו, ולפי המבט הנחוש בעיניה של הנערה - שכמו שאר המינצים קראה מהר - ידעתי שהיא תשב ותקרא בהם עוד היום.

בדרך כלל לא התרשמתי לטובה מהתיאוריות הפמיניסטיות, לדעתי הן דרשו מהנשים יותר מידי – גם להיות רעיות ואימהות וגם לפתח קריירה מחוץ לבית - מתעלמות מהעובדה הפשוטה שמישהו צריך לעשות את כל העבודה המתמשכת, הסיזיפית והמשעממת של בישול, כביסה, ניקיון, קניות וטיפול בילדים.

גם במקרה הטוב, כשהגברים ניסו לעזור, הם לא היו מוכנים לעשות את זה יום אחר יום, אחר יום, במשך שנים על גבי שנים, בכל אופן לא הגברים שאני מכיר. אני עזרתי כמובן, עשיתי כל מה שבטי ביקשה, ולפעמים גם בלי שביקשה, אבל עדיין זה היה התפקיד שלה והאחריות שלה, לא שלי.

בכל אופן, למרות המגרעות שלהן עדיין היו להן כמה רעיונות טובים, ואמונה, שהתייסרה בין רגשות המיאוס מבעלה וממין בכלל, ובין החובה שלה להיות אישה צנועה וצייתנית, הרגישה כאילו הפמיניסטיות הושיטו לה יד ומשכו אותה מהבוץ הטובעני של חייה.

"כשאני אומרת שהיא זכאית ליחס הגון, ושזכותה לחיות בלי פחד, ובלי לקבל מכות מבעלה היא לא מאמינה ומאיזה פמיניסטית אמריקאית היא כן מתרשמת." התלוננה בטי לפני. משכתי בכתפי בחוסר אונים, ההבנה שלי במבנה הנפש הנשית הסתכם באפס. אמונה, שיר ואפילו בטי, היו תעלומה מוחלטת בשבילי.

בטי ספרה לי על חיי הנישואים של אמונה, "הוא היה מכה אותה ואחר כך נותן לה תכשיט כפיצוי. התכשיטים של אמונה שללי משחקת אתם, הם אמיתיים ויקרים מאוד. רק אחרי ההפלה, כשהיא קלטה כמה היא שמחה שלא יהיה לה תינוק ממנו, נפל לה האסימון והיא ברחה."

כרכתי את ידי על גופה, טומן את ראשי בין שדיה, המקום הכי בטוח, רך וריחני בעולם כולו. רציתי לבקש שתסלח לי, שלא תברח גם כשאני מתנהג כמו אידיוט ופוגע בה, רציתי להבטיח לה שלעולם לא אפגע בה, אבל יצא לי רק, "תבטיחי לי שאת לא תברחי ממני."

בטי צחקקה, "אם מישהו מאיתנו יברח מקס זאת לא תהיה אני." 

***

אמונה ישבה וקראה במשך כל השבת ספרים בנושא שחרור האישה ומסתבר שהפנימה הכל. במוצאי אותה שבת היא הזמינה את שיר ואת בטי ללכת לסרט בלב המפרץ. ואניה קימט את מצחו במורת רוח כשהצעתו לבוא אתן נדחתה, "זה ערב בנות בלבד." פסקה הפמיניסטית החדשה שלנו ויצאה מחדר השינה שלי ושל בטי לבושה חצאית שחשפה את ברכיה. היא לבשה חולצה הדוקה ואפילו התאפרה מעט. ואניה לטש בה מבט המום, פער את פיו והסמיק כמו ילד.

שיר נכנסה וחייכה חיוך חיוור אל הילל שהסתלק משם וטרק בזעם את הדלת. אמונה התעקשה ששיר חברה שלה והסכסוך בינה ובין הילל לא נוגע לה.

גם שיר לבשה חצאית קצרה מקושטת בשרשרת מוזהבת ומגפים לבנים שהבליטו את רגליה הארוכות. שמתי לב למבט הממושך שנעץ הילל ברגליה לפני שעזב בהפגנתיות את הבית.

בטי צעקה בזעם מחדר השינה שהחצאית לא נסגרת עליה ויצאה לבסוף במכנסיים עם חגורת גומי ומעליה חולצה שהבליטה את שדיה במחשוף נדיב. פתחתי את פי במחאה והיא מיהרה להעלות על עצמה מעילון בד שהסתיר את מה שהיה צריך להסתיר.

"נאסוף את ארקאדי כאן או שהוא יחכה לנו בקולנוע?" שאלה, מחטטת בתיקה. "אין לי מספיק כסף," רטנה.

היא לקחה את הארנק שלי הוציאה משם כמה שטרות והדביקה לי נשיקה, "למה ארקאדי בא? אמרתן שזה ערב בנות." התמרמרתי.

"אל תהיה נודניק!" אמרו שלושת הגראציות בבת אחת. "ותדאג שהילדים יצחצחו שיניים לפני השינה," הוסיפה בטי בתקיפות.

היא חייכה אל ואניה והפריחה לו נשיקה באוויר, כמו תמיד הוא נאלם דום למראה אישה יפה, ושוב האדים. בטי חייכה ברשעות והסתלקה עם הבנות, שמענו אותן צוחקת בעליזות כשרצו החוצה.

אולג התפרץ פנימה עם לירז וללי בעקבותיו, "למה אתה לא הולך איתה לסרט טמבל?" אמר לאחיו, "ארקאדי ובועז יפגשו אתן שם ויבלו יפה ואתה יושב כמו סתום בבית." ואניה האדים.

"סתום גמד!" אמר בזעם.

חיבקתי את כתפיו והוצאתי שני בקבוקי בירה. "לא נורא, עדיף שתבלה קצת ותשכח מהצרות עם בעלה." ניחמתי אותו.

ואניה שתה רק בקבוק אחד וסירב לעוד. "אני לא רוצה שהיא תמצא אותי שתוי כשתחזור," אמר.

מאז שאמונה הגיעה ואניה לא עשה שום דבר בלי לחשוב קודם מה אמונה תחשוב ומה היא תגיד. אולי זה גרם לו להיות אדם טוב יותר, אבל היה נורא קשה לבלות איתו.

"כן, אם היא תחזור בכלל? אולי היא תמצא איזה בחור נחמד שלא יפחד לנשק אותה ותישאר איתו." עקץ אולג וברח מיד החוצה.

"שלא תעז להכות אותו," הזהרתי את ואניה הכועס, "גם הוא אוהב אותה מאוד, בגלל זה הוא מציק לך. הוא פוחד לא פחות ממך שאמונה תעזוב."

ואניה חיבק אותי והסתלק הביתה.    

 

אמונה חוזרת בשעה עשר בלילה. עלילת הסרט והשיחה עם הבנות, שבאה אחר כך, גרמה לה לחוש כאילו אמונה הנשואה האומללה נעלמה ואישה אחרת תפסה את מקומה, אישה מלאת חיים, אמיצה ונועזת.

ואניה מקבל את פניה בחיוך ועוזר לה לפשוט את המעיל הקל שלבשה. "תודה ואניה," היא אומרת, מניחה לידיו להשתהות רגע קט על כתפיה. היא חשה מאושרת ומבוהלת כאחת, "הסרט היה יפה מאוד. סיפור אהבה."

הוא מביט בה בדריכות, מקשיב בעניין לדבריה, בדיוק ההפך מבעלה קצר הרוח. "זה בטח לא מעניין אותך, גברים מעדיפים סרטים על מלחמות, לא על רומנטיקה." היא מתנצלת ומסמיקה.

הם מתיישבים על הספה בסלון, מעמידים פנים שהם מביטים במהדורת החדשות המאוחרת.

"אני לא אוהב סרטים כאלה," מוחה ואניה, "היה לי מספיק מהצבא." כמו מקס גם ואניה שרת בצבא הרוסי והיה בצ'צ'ניה. בארץ לא הלך לצבא כי היה צריך לתמוך בסבתו ובילדים.

קרבתה של אמונה בחצאית הקצרה ובחולצה ההדוקה, משתקת אותו, הוא חש תשוקה אדירה לגעת בה, אבל יודע שאסור לו. זה המצב הרגיל שלו במחיצתה - משתוקק ונרתע.

"אני עייף, אני הולך לישון." הוא אומר, אבל ממשיך לבהות בה. הסרט הנועז יחסית נטע באמונה הביישנית כמה רעיונות. היא מכבה את הטלוויזיה ופונה אל ואניה, נוגעת בעדינות בעצם הלחי הבולטת שלו. "רזית בזמן האחרון." היא מציינת, מחליקה את אצבעה לאורך לחיו ומגיעה עד סנטרו, משאירה שובל של אש לאורך לסתו החשוקה בחזקה. "למה אתה עצוב? אתה כועס עלי ואניה?" היא שואלת ברוך ומחזירה את ידה לחיקה.

פניו של ואניה בוערות, מגעה הקליל מורגש כסטירה על פניו. "אני לא עצוב ולא כועס." הוא עונה. מקלל את עצמו על שהוא כבד פה כל כך במחיצתה.

"בטי אמרה שאתה מאוהב בי קצת." היא לוחשת ומסמיקה.

"כן," הוא מודה בקול חנוק, "אני..." אמונה מתרוממת ולמרבה הפתעתו והפתעתה היא צונחת ומתיישבת על ברכיו. "תן לי נשיקה," היא פוקדת עליו.

רועד כולו הוא נוגע בזהירות בשפתיו בלחייה השחומה, היא מסבה את ראשה ופיו נוגע בפיה. הם מתנשקים בזהירות, והנשיקות מעמיקות ונעשות מלאות תשוקה מרגע לרגע. "אף פעם לא ידעתי שזה יכול להיות ככה," אומרת אמונה ומשעינה את ראשה על כתפו של ואניה."חשבתי שזה מגעיל להתנשק." ואניה המאושר ממטיר נשיקות על צווארה ועל כתפיה.

"את ובעלך?" הוא מתחיל לשאול בהיסוס. היא מניחה את ידה על פיו מסרבת לשמוע שאלות על חיי הנישואים שלה. בעלה נהג למעוך אותה תחתיו בגסות ולנשוך את שפתיה בכוח תוך שהוא פולט מילים גסות שהבחילו אותה. מגעו העדין של ואניה מרטיט את עורה ומעורר ריגושים מוזרים בין רגליה. היא חשה את הדופק שלה מתגבר ופועם בין ירכיה ומחליטה לא לסגת, אלא לעשות מעשה.

"בוא למיטה." היא מושכת אחריה את הצעיר הנסער למיטה. המיטה של ואניה ישנה וחורקת והמזרון גבשושי ולא נוח. היא מתיישבת ופושטת את חולצתה, באור הקלוש שבא מהמקלחת נחשפים שדיה הקטנים והמושלמים.

ואניה גונח, כורע על ברכיו וחולץ את נעליה. "את בטוחה שאת רוצה אמונה?" הוא שואל, עדיין כורע על ברכיו הוא מושיט את ידיו ונוגע בעדינות אין קץ בפטמות האדמדמות. ליבו פועם בחזקה והזקפה שלו נאבקת בעוז ברוכסן מכנסי הג'ינס שלו.

"אני לא יודעת," היא עונה בכנות, "נוכל להפסיק אם אני לא ארצה?"

ואניה פושט את חולצתו ונשכב על המיטה, ברכיו רועדות כאילו הפכו לגומי. "אני אפסיק ברגע שתבקשי." הוא מבטיח.

היא קמה ממקומה, פושטת את הגרבונים והתחתונים ונשכבת לצידו, עירומה לגמרי, מצפה שהוא יעלה עליה ויחדור מיד לתוכה, כפי שבעלה נהג לעשות. לתדהמתה ואניה ממשיך לנשק את גופה בלי חיפזון, מלטף אותה בעדינות וממתין עד שהיא תרצה אותו. נאמן להבטחתו הוא מבקש את רשותה כל פעם שהוא מתקדם הלאה. הוא מוריד את מכנסיו ומוציא קונדום רק אחרי שהיא מסכימה, ואז הוא מלמד אותה איך לשים את המעטה הדקיק על אברו, מודה לאלוהים על שהוריו טרחו לבצע בו ברית מילה כשהיה תינוק, ושב לשאול אותה אם היא בטוחה שהיא רוצה להמשיך הלאה.

אמונה מלטפת בעדינות את בטנו וחזהו המכוסים שיער בהיר מתולתל. בעלה השמנמן והשעיר עורר בה תמיד בחילה, אבל גופו השרירי של ואניה מוצא חן בעיניה.

"בעלי תמיד היה מועך אותי ומכאיב לי." היא מודה בביישנות.

"בואי תהיי מעלי." מציע ואניה בפשטות ומחליק בעדינות את אצבעותיו לתוך ערוותה. שערה שחור, מתולתל ומבריק, והוא משתוקק ללקק אותו בלשונו. היא לא הניחה לו לנשק אותה שם, אבל הלילה עוד צעיר הוא חושב, מלטף בקלילות את הדגדגן הרטוב שלה, חש איך הוא פועם בין אצבעותיו, ומתפלל שיחזיק מעמד ולא יגמור לפני הזמן. בושה להודות בכך, אבל בעצם הוא שמח לשמוע שחיי המין שלה עם בעלה לא היו מספקים. מגע שערה השחור והריחני על גופו, תחושת עורה על עורו, ריחה המתוק, גורמים לו אושר.

אמונה מעבירה רגל דקה ומחוטבת מעל גופו ומתיישבת עליו, אברו מחליק בקלות לתוכה ולרגע הם קופאים בתדהמה, מופתעים מעצמת התענוג המשותף. הוא אוחז במותניה הדקות מקמר את גבו בניסיון לחוש אותה עוד יותר קרוב אליו, גופה נרעד מכף רגל ועד ראש והיא צונחת על גופו, חשה בהנאה את אברו הפועם בתוכה כשהוא מגיע לשיא. "עכשיו אני מבינה על מה כל המהומה," אומרת אמונה בשביעות רצון, "חשבתי שזה סתם המצאה רומנטית, אבל זה באמת נהדר. מתי נוכל לעשות את זה שוב?"

 

"אבל למה אני לא יכול לבוא אתך?" התלוננתי בבוקר יום ראשון. בטי נאנחה וקמה מהמיטה. היום שוב דילגתי על ריצת הבוקר וביליתי איתה במיטה. "מקס, הם הולכים לדקור אותי בבטן פעמיים. אני לא חושבת שכדאי שתראה את זה. אתה זוכר איך היית כשחליתי בשפעת?" 

זו שאלה לא הוגנת, ברור שזכרתי, הייתי היסטרי ולחוץ, אפילו לירז התנהג יותר יפה ממני. בטי סבלה מכאבי ראש וגב, השתעלה והיה לה חום, החום גרם לעורה להיות רגיש לכאב והיא סירבה להניח לי לחבק אותה. המראה שלה סובלת וכואבת הטריף את דעתי, במקום להרגיע אותה ולהביא תועלת הסתובבתי בעצבנות בבית, הצקתי לכולם ונרגעתי רק אחרי שהיא הרגישה טוב יותר. מאז בטי החליטה להרחיק אותי ממצבי חירום רפואיים.

לפי הסידור ביני ובין ואניה הוא היה ממתין לי ליד האוטו בשעה שבע ועשרים בערך. היום יצאתי בשבע עשרים וחמש וגיליתי שואניה עדיין לא הגיע. הוא התפרץ החוצה שנייה אחרי שיצאתי. אמונה רצה אחריו עם קופסת האוכל שלו והוא פנה אליה, לקח ממנה את הקופסה ונגע בזרועה, "תודה אמונה," אמר בקול רך, מביט בעיניה. היא הסמיקה, חייכה וחזרה מיד הביתה. הם היו שקועים זה בזה כל כך עד שלא הבחינו בי, למרות שעמדתי ממש מול ביתם.

לא הייתי צריך יותר מזה, ברור היה שהלילה נפל דבר ואמונה בילתה במיטתו של ואניה. הוא נראה עליז ושופע מרץ. שונה לחלוטין מהצעיר המדוכא והשפוף ששתה איתי אתמול בלילה.

"אני רואה שהיה לך לילה נהדר איבן סרגייביץ'." אמרתי ביובש.

ואניה לא היה טיפש, פניו הסמיקו, אבל הוא עדיין נראה מאושר בצורה מעצבנת להפליא. התאפקתי ולא אמרתי כלום עד שהגענו לצומת גרינברג, במקום להמשיך ישר לצ'ק פוסט פניתי ימינה ונכנסתי למגרש החניה הגדול והריק של יוניברס קלאב. בשעות הערב המקום המה אדם וקשה היה למצוא שם חניה, אבל כעת היה ריק לגמרי ורוח קרה נשבה בין הבניינים המכוערים הפזורים בחוסר חן מסביב. הכרזות המפתות שהבטיחו הנחות גדולות נראו עלובות ולא משכנעות באור הבוקר החריף.

נשענתי על המכונית והצטערתי שאין לי סיגריה. הפסקתי לעשן לפני שנים ועדיין החשק למלא את ראותי בעשן היה מפתיע אותי כמו גנב שמזנק עליך מסמטה אפלה.

"אם המצב ימשיך להידרדר ככה אני עלול לחזור לעשן ואניה." סחתי לו בשקט. לזכותו אומר שהוא לא ניסה להעליב אותי ולטעון שהוא לא יודע על מה אני מדבר. הוא משך בכתפיו ונשען לצידי על המכונית. "אפשר לקנות סיגריות בקיוסקים בצ'ק פוסט." הציע בנחת.

"כן, אני יודע, הבעיה היא שבטי לא תסכים לנשק אותי אם אני אתחיל לעשן." המשכתי לדון בבעיות העישון שלי, "אולי יהיה לי קל יותר להתגבר על החשק לסיגריות אם אתה תפסיק לזיין את גיסתי הנשואה?"

נשימתו נקטעה והוא קפץ את אגרופיו, ברור היה לשנינו שההקדמה נגמרה והקרב עומד להתחיל. מבטנו נפגשו לרגע, ואניה החזיק מעמד כמה שניות ואז השפיל את עיניו. "אז אל תתנשקו," אמר בקול חנוק, "אתם כבר נשואים. זוגות נשואים לא מתנשקים בין כה וכה."

ציפיתי לכל דבר ממנו, החל מאגרוף ישר בבטן, ועד להתפרצות בכי נוספת, אבל לא לטיעון כזה, כל כך ישיר וילדותי. "אני לא יודע מה עושים זוגות נשואים אחרים." עניתי "אבל אם בטי לא תרצה לנשק אותי יותר, אני לא אוכל להמשיך לחיות. אתה מבין את זה ואניה?"

הוא הניד את ראשו, נועץ מבט עקשני בכפות ידיו, מסרב לפגוש את מבטי. ידיו של ואניה עבות וחזקות, מכוסות שיער בלונדי עדין ומסולסל. גם חזהו ובטנו מכוסים באותה פלומה בהירה. היו לו אצבעות קצרות ועבות וציפורניים שחורות משמן, כמו שלי. הוא היה פועל שחור, בחור פשוט, לא חכם במיוחד, לא יפה, או עשיר, סתם אחד, בדיוק כמוני. למה אמונה טרחה בכלל להסתכל עליו?

"מה קרה אתמול בערב אחרי שהיא חזרה הביתה?" שאלתי אותו בעדינות, כאילו שלא ידעתי.

ואניה דחף את ידיו לכיסי הג'ינס הדהוי שלו ונשען על הרכב בעיניים עצומות, פניו מופנות אל השמש שהתחילה במסע היומי שלה לכיוון הים, "היא יזמה הכל מקס. אני רק עשיתי מה שהיא רצתה. לא הכרחתי אותה ולא לחצתי עליה בשום פנים ואופן. כל פעם שאלתי אותה אם היא בטוחה והיא..." עור פניו הבהיר האדים. "לימדתי אותה איך לשים קונדום ו... היא פחדה, בעלה היה מכאיב לה, הצעתי לה שתהיה מעלי. נתתי לה לשלוט, העמדתי את עצמי לרשותה. ברגע שראיתי אותה נכנסת לבית המלאכה ידעתי שאני שייך לה, אני אעשה כל מה שהיא תרצה. אתה מבין?"

הוא הפנה אלי מבט כחול ותמים ושוב החלו דמעות לזלוג על לחייו. "ברגע שהיא התיישבה עלי זה היה כמו... כמו... התגלות. אני... היא..." המילים לא היו הצד החזק של ואניה, הוא משך בהשלמה בכתפיו וניגב את פניו הרטובים בשרוולו.

השיחה בינינו לא התנהלה כמו שתכננתי. אף פעם לא ידעתי שבחזהו של הבחור הצעיר הזה שהיו לו כתפיים של מרים משקולות, ידיים של פועל ופרצוף של איכר רוסי מטומטם, פועם לב של משורר רגיש.

הנחתי יד מנחמת על כתפיו ושאלתי את עצמי מה הלאה. ידעתי שואניה נהג ללכת לזונות כי זה היה פשוט וקל, ובחישוב לטווח ארוך גם זול הרבה יותר מחיזור אחרי נערות. שמעתי אותו מדבר על החוויות שלו במכוני העיסוי וידעתי לבטח שלא חסרו לו מילים כדי לתאר מה הוא ואמונה עשו בלילה, אבל הבוקר הוא נזהר בדיבורו כמו כומר שמדריך בתולה צעירה בחובות הנישואים.

החלטתי להעביר את השיחה לפסים קצת יותר גבריים. "תגיד ואניצ'קה, כשאמונה גמרה הרגשת שהאדמה רועדת?" שאלתי בחיוך ודחפתי אותו קצת, מנסה להכניס קצת הומור גברי למצב.

הוא הביט בי בפליאה. "הרגשתי שהנשמות שלנו מתמזגות יחד ועולות לשמים." ענה לי בשיא הרצינות.

החיוך הדבילי נמחק מפני. אני יודע איך לענות על קללות ועל שאלות נבזיות, ואיך להגן על עצמי ממכות ומהתקפות מרושעות, אבל נגד תמימות כזו אני חסר אונים.

שתיקתי עודדה את ואניה להמשיך ולדבר, "היא הייתה כמו בתולה מקס. היא לא ידעה שום דבר, ליטפתי אותה ולימדתי אותה..." הוא היסס רגע, מפשפש במוחו למצוא מילים מהוגנות שלא יזהמו את החוויה שעבר, ואז לשמחתי נואש והשתתק.

יש דברים שאין הרבה טעם לדבר עליהם. דברים כמו מוזיקה או אהבה. צריך לחוות אותם, וזהו. הדיבור עליהם רק ממסמס את החוויה. לדבר על אהבה זה כמו ללמוד שחיה בהתכתבות. כדי להבין על מה מדובר צריך להיכנס למים ולהירטב, ואחרי שנרטבת ואתה כבר מבין מה הטעם לדבר על זה?

"בסדר, הבנתי, אתה שלה והיא שלך, ותחיי האהבה לנצח." אמרתי בקול יבש. "רק אל תשכח לשים קונדום, ובשם כל הקדושים המחורבנים, תיזהרו! היא נשואה, ואם זה יתגלה, לא רק שבעלה יזרוק אותה בלי לשלם לה כלום, גם אסור יהיה לה להתחתן אתך. אתה מבין?"

סוף סוף ואניה התחיל להתעצבן. "אתה לא מבין מקס, היא לא רוצה ממנו שום דבר, והיא לא שלי. היא חופשיה. זה שאני צריך אותה כמו אויר לנשימה זה הבעיה שלי, לא שלה. זכותה לחיות כמו שהיא רוצה. אישה היא לא רכוש, נישואים זה לא בית סוהר, אהבה היא לא כלא."

לנגד עיני הנדהמות ואניה נעשה גבר חדש, רגיש ומחובר לצד הנשי שלו. בעקיפין הרגשתי שהוא בעצם מנסה, בדרכו העדינה, להטיף לי מוסר וכל הדם עלה לי לראש. "נראה אותך מדקלם את השטויות האלה כשהיא תתחיל למזג את הנשמה שלה עם גברים אחרים." נהמתי לעברו.

זו הייתה מכה נבזית מתחת לחגורה. ואניה שכח את כל הדימויים הרוחניים שלו והתנפל עלי. התגלגלנו על האספלט הלח כמו שני פרחחים. הוא היה כבד יותר, זועם יותר וצעיר יותר ממני, אבל אני הייתי מנוסה יותר והצלחתי, אחרי שחטפתי ממנו די הרבה, לרתק אותו לקרקע. שמתי ברך על הביצים שלו ואת אמת ידי על הצוואר העבה שלו, וככה הצלחתי, בקושי רב, להחזיק אותו.

"תקשיב לי טוב ילד!" נבחתי לתוך פניו ההמומות - ואניה לא היה רגיל להפסיד בקרבות. "אני אוהב אותך כמו אח, אז תקשיב לי טוב. היא לא בשבילך, היא נשואה וגם אחרי שהיא תיפטר מהזבל הזה שהיא התחתנה איתו, היא לא תהיה שלך. ובקשר לכל השטויות הפמיניסטיות שפלטת? זה בדיוק כמו התיאוריות הקומוניסטיות. ערמה של שטויות שנראות טוב על שלטים, אבל לא מתאימות לבני אדם אמיתיים." לקחתי סיכון וירדתי מעליו.

הוא נשאר לשכב רגע על האספלט הקר ואז התיישב לאט, מביט בי במבט אבוד כמו ילד. "עשינו אהבה כל הלילה," אמר בקול אומלל. "היא דברה איתי, היא נישקה אותי, היא נתנה לי לטעום אותה, היא... היא אמרה לי שהיא לא ידעה שזה יכול להיות כל כך טוב. בהתחלה היא קצת התביישה, אבל אחר כך היא..." הוא שוב נאנח אנחה עמוקה שהרעידה את כתפיו הרחבות.

"אני כבר מתגעגע אליה." אמר בפשטות והביט בשעונו - שעון מתכת רוסי ישן וחבוט. "תראה מקס, השעון שלי נעמד." אמר בעצב. השעון העתיק והזול לא עמד כפי הנראה בטלטולי הקרב ועמד מלכת.

הבטתי בשעוני, "שיט, כבר עשרה לשמונה. בוא ילד צריך ללכת לעבודה, אל תדאג אני אקנה לך שעון חדש." דחפתי אותו למכונית ונסעתי לכיוון צומת קריה אתא, חותך דרך אזור התעשייה של תל חנן.

"סליחה שהתנפלתי עליך מקס." התנצל ואניה, "כל הדם עלה לי לראש בגלל מה שאמרת, אני לא יודע מה אני אעשה אם היא... אם..." הוא התייאש ועזב את הנושא.

"בטח תזחל לתוך בקבוק וודקה ותטבע בתוכו." אמרתי ברשעות.

ואניה שתק רגע. "אולי," אמר לבסוף בהשלמה. "יכול להיות, ואולי אני סתם אתלה את עצמי. אתה צדקת מקס, כשהיא גומרת אני באמת... לא הצלחתי להתאפק. אפילו בפעם השלישית לא יכולתי להחזיק מעמד. היא סחפה אותי כמו... כמו..."

כפי שציינתי, המילים לא היו התחום החזק אצל ואניה. "כמו הוריקן," השלמתי את המשפט בשבילו.

הוא הניד את ראשו, "כמו הוריקן." הסכים איתי. שאלתי את עצמי אם כדאי לספר לו מה צפוי לו אם היא תהיה בהריון, והחלטתי שכדאי לשתוק בינתיים. לא שהנימפומניות הזמנית שבנות מינץ לוקות בה כשהן בתחילת ההיריון הייתה מרתיעה אותו, קרוב לוודאי שבדיוק להפך.

בפעם הראשונה בחיי ראיתי את ואניה בוחן בסקרנות את חלון התצוגה של הנגרייה שעמדה מול בית המלאכה, "אני צריך מיטה חדשה וגם מזרון." אמר לי, "המיטה שיש לנו מגעילה וחורקת והמזרון ישן ומסריח."

"זה לא הפריע לך עד עכשיו." ציינתי בקוצר רוח. השעה הייתה שמונה וחמישה ואני שונא לאחר, אבל ואניה פשוט נשתל מול החלון שהיה גדוש במיטות, כל אחת מכוערת יותר מהשנייה.

"לי זה לא מפריע," הסביר, מואיל בטובו להתחיל ללכת, "אבל לאמונה לא היה נוח ואני רוצה..."

אחזתי בחזקה בכתפו וניסיתי לנער אותו קצת, זה היה כמו לנסות לנער שק מלט רטוב. הצלעות שלי כאבו כהוגן, קיוויתי שלא נשבר לי כלום.

"אתה לא יכול לישון איתה בלילה ואניה." אמרתי בכעס, "לא הבנת מה הסברתי לך?"

שוב עלה על פניו המבט הילדותי התמים. "חשבתי שהבנת מה הסברתי לך." החזיר לי בנחת, "אני חייב לישון איתה בלילה. מה, אתה יכול לישון בלי בטי?"

עוד פעם המטומטם הזה הצליח לסתום לי את הפה במשפט אחד תמים. אומרים שצרת רבים היא חצי נחמה, אבל לא הרגשתי מנוחם במיוחד כשנכנסנו יחד לבית המלאכה - שני טיפשים שצריכים את האישה שלהם כמו שנרקומן צריך את המנה שלו ושתיין את הבקבוק.

כל היום דאגתי בגלל בטי ובגלל אמונה וואניה. הייתי בטוח שכל אחד שיסתכל עליהם ירגיש שהם נאהבים והצטערתי מאוד שלא התעקשתי שהיא תישאר לישון אצלנו, למרות שידעתי שזה לא היה עוזר הרבה. לא הערכתי כראוי את ואניה. הוא נראה לי בהתחלה כמו סתם אחד, קצת תמים וקצת סתום, אבל הייתה בו עקשנות וכוח התמדה מדהימים. לא יכולתי שלא להתפעל מהנחישות שלו לאהוב את אמונה ויהי מה. הפשטות הישירה וחסרת הערמומיות שלו עשתה עלי קודם רושם ילדותי, אבל היה משהו כובש לבבות בילדותיות הזו. עובדה שהוא השיג את שלו בכך שפשוט ישב וחיכה בסבלנות ובלי להתייאש. לא היה מזיק לי ללמוד ממנו להיות פחות נמהר וקצר רוח ואולי, לאור מצב הצלעות שלי, לקבל ממנו גם כמה שיעורים באגרוף.

***

כמו שהבטיחה לי, בטי התקשרה מיד אחרי הבדיקה, נשמעת עליזה ורגועה. הכל היה בסדר גמור היא דיווחה לי. בעוד שבועיים בערך נקבל את התוצאה, הכל יהיה נהדר וגם יגידו לנו את מין העוברים. "אני חושבת שזה בן ובת." אמרה בעליזות.

האופטימיות שלה עצבנה אותי. "אם את כל כך בטוחה שהכל בסדר למה טרחנו לעשות את הבדיקה?" כעסתי.

"כי הבטחנו לסבא." ענתה. לסבא היו הסיבות שלו לדרוש מאתנו לעשות את הבדיקה הקשה והמסוכנת הזו, ועל זה לא יכולתי כמובן לדבר. אני שואל את עצמי אם הייתי מסכים שבטי תסתכן בבדיקה כזו, שהייתה עלולה לגרום לה להפלה או לזיהום, לולא התמונה המרשיעה של סבא סולומון והסבתא אליזבטה?

אולי, מי יודע?

בערב, מיד אחרי שסיימתי לאכול ולהתקלח, עמדתי לנסוע לבקר את בטי בבית החולים. הם התעקשו להשאיר אותה שם כל הלילה לביקורת, למרות שהיא חשה נהדר, ולמעשה לא קבלה שום טיפול מיוחד. אמונה ותהילה כבר היו אצלה בבוקר ובצהרים, וכעת הוחלט שאמונה תישאר עם סבתא והילדים ואני אסע עם סבא.

התבוננתי בו עובר את חלקת הגינה הגדולה והמוזנחת שחצצה בין הבית שלנו לזה של משפחת מיכאלוב. הגדר שפעם הפרידה בין שתי הגינות הייתה חלודה וקרועה והדשא העזוב בצד שלהם גידל עשבים ופרחי בר צהובים. להפתעתי הילדים העדיפו דווקא את הצד מגודל הפרא ולא את הדשא היפה והחלק שלנו. סבא שעט נרגז דרך החרציות הגבוהות, וככל שהתקרב אלי כך נראה גדול יותר ומאיים יותר. הוא נעמד מולי וברגע שהחל לדבר צלצל הטלפון וקטע את דבריו. חייכתי אליו בהתנצלות, מרגיז אותו עוד יותר, והרמתי את השפופרת.

"מקס," אמר מיקי, "אתה יכול לבוא בבקשה לבית המעצר בג'למי לאסוף אותי." הוא דיבר אנגלית בקול שקט מאוד, ויכולתי לשמוע את הדמעות שהיו תקועות בגרונו ולחוש את הפחד שלו.

"אין בעיות," עניתי בקצרה, "תוך עשר דקות בערך אני אצלך, אתה בסדר?" יכולתי לשמוע איך הוא מתאפק לא לילל בטלפון, ההקלה שחש בגלל ההיענות המידית שלי לבקשתו הקשתה עליו לכבוש את רגשותיו, "הכל בסדר," ענה לבסוף בקול מאומץ, "להתראות."

אחזתי בזרועו של סבא והצעדתי אותו במהירות ללינקולן הנאמנה שהמתינה לנו ליד השער תוך שאני מדווח לו קצרות על השיחה עם מיקי.

"ילד טוב כמוהו לא צריך להתעסק בפוליטיקה במקום כמו ישראל, עם כל הערבים והיהודים המטורפים האלה." אמר סבא בחומרה, "הוא בטח שוב הסתבך עם איזו הפגנה טיפשית."

מבחינה פוליטית אני וסבא היינו באותו ראש. חשבנו שכל הפוליטיקאים, לא חשוב מאיזו מפלגה, הם חבורת נמושות עלובים שלא שווים את המאמץ להפגין נגדם, ורחשנו בוז כלפי כל המטומטמים שישבו בשלטון, בלי שום אפליה של דת גזע ומין.

לא צפינו עתיד מזהיר למדינת היהודים ובכל זאת, מאחר והפכנו את המקום האומלל הזה לביתנו, צייתנו לחוקים וניסינו לחיות בשקט ולא להסתבך. אני חושב שגם אבא הסכים פחות או יותר עם הדעות האלו למרות שמעולם לא דברנו על פוליטיקה. גם עם בטי לא דברתי אף פעם על פוליטיקה. לא היה שום טעם בכך, הדעות שלה היו יותר רגשיות ואינטואיטיביות מאשר הגיוניות ומסודרות. היא נטתה להבין ולאהוד את כולם, ועם זאת לא להסכים עם אף אחד. 

"לדבר עם אישה יפה על פוליטיקה זו שטות מוחלטת." פסק סבא כששמע אותי מתווכח איתה בפעם המיליון, על יציאה מלבנון, אבל אפילו סבא ידע מספיק כדי להגיד את זה רק אחרי שהיא יצאה מטווח השמיעה, גם לגנרל היה מספיק שכל ישר לא להסתבך עם פמיניסטיות.

המרחק בין נשר לג'למי הוא קצר מאוד וסבא לא בזבז יותר מידי זמן. "אמונה וואניה חיים יחד." פסק בקיצור. "מצאתי אותם בודקים קטלוגים של מיטות זוגיות ומזרונים." פניו לבשו הבעה זועמת ומרושעת. "אני לא מבין איך לודה לא שמה לב לזה קודם. חשבתי שיש לה יותר שכל."

לודה - סבתא של ואניה - בהחלט שמה לב לזה שהנכד שלה מאוהב מעל לראשו באמונה, אבל הרי הם התחילו לישון יחד רק אתמול. אמרתי את זה לסבא ונתתי לו תקציר מתומצת של שיחת הבוקר שלי עם ואניה. כשעצרנו בחניה הראיתי לו את תוצאות הקרב שלי עם הצעיר המאוהב, חבורות שחורות על צלעותיי ובטני. לבטי כבר יהיו כמה הערות חריפות על זה.

סבא נד בראשו בגינוי, "לא היית צריך להרביץ לו. אי אפשר לנצח אהבה במכות, מקסים."

יצאתי מהאוטו מבולבל, חשבתי שהוא יתמוך בי, היא הרי נשואה עדיין, וואניה הוא סתם כלומניק. אולי אהבתו הנואשת של ואניה נגעה לליבו של הגנרל הזקן. מילא, נדבר על זה אחרי שנוריד את מיקי בבית שלו.

מיקי ישב בחדר ההמתנה העלוב וחיכה לי בפנים מתוחים וחיוורים. חיבקתי אותו קצרות, סידרתי את הערבות ולקחתי אותו לרכב. הוא ישב לצידי, סבא עבר ברוב התחשבות לשבת מאחור. מיקי הופתע קצת לראות את סבא, אבל שתק. רק כשירדנו מהגבעה הקטנה שבית המעצר שכן עליה ועמדנו בצומת, מחכים לתורנו להשתלב בתנועה, הוא התחיל להתנצל.

"גיא לא יכול היה להגיע," אמר בקול עייף, "אני נורא מצטער שהפרעתי לך. אם תוריד אותי בנשר אני כבר אתפוס מונית הביתה."

טפחתי קלות על ידו, "אני נוסע לחיפה לבקר את בטי בבית חולים, תפסת אותי ממש בדלת."

הוא נבהל ומיהרתי להרגיע אותו ולספר לו על הבדיקה. "אני לא מבין למה צריך לעשות בדיקה כזו." הוא רטן באי רצון.

חשתי את עיניו של סבא קודחות בעורפי בעוד אני מנסח תשובה לשאלתו, "המשפחות שלנו מאותו עיירה בליטא מיקי ואנחנו לא רוצים ילדים שימותו לנו מאיזה מחלה גנטית נדירה."

הטיעון שלי עשה את שלו ומיקי שתק ועצם בעייפות את עיניו. בגדיו היו מלוכלכים ומקומטים והוא נראה עייף ופרוע. "אתה רוצה הביתה, או להמשיך איתנו לבית החולים?" שאלתי.

"אני רוצה לראות את בטי, אבל לא ככה." ענה מיקי. קולו נשמע מאוד לא אופייני לו, שביר וחסר בטחון.

"אני יודע מה נעשה," אמרתי, "אני אוריד אותך בדירה שלך ואקח את סבא לבית החולים. הוא קבע להיפגש שם עם יבגניה. הם רוצים ללכת לבקר חברים אחר כך. בינתיים אתה תתרחץ ותחליף בגדים ואני אבוא לאסוף אותך ונלך יחד לבקר את בטי. היא נורא תשמח לראות אותך, בסדר?"

מיקי הנהן בראשו ופניו התעודדו קצת, "יש עליך סלולרי?" שאלתי,

להפתעתי מיקי גנח כאילו הכיתי אותו, קיפל את רגליו הארוכות אל בטנו והניח את ראשו על ברכיו.

"הם לקחו לי את הסלולרי," אמר בקול שביר ואומלל. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. הוא רעד ועורו היה לח מזיעה. הרגשתי שוב את ההרגשה הרעה הזו של מעלית שיצאה מכלל שליטה, כאילו בטני צונחת מהר מידי למטה וראשי פורח כלפי מעלה. היה לי ברור שמשהו רע מאוד קרה למיקי. נהגתי ביד אחת ובשנייה ליטפתי את עורפו, מנסה להרגיע אותו במגע ידי.

"כנראה שלהיות גם הומו וגם פעיל פוליטי זה קצת יותר מידי בשבילך ילד." אמר סבא בקול עדין, שייעד עד כה לדיבור עם ללי הקטנה. "תוריד אותי בצ'ק פוסט מקס, אני כבר אתפוס מונית לרמב"ם." אמר, "קח אותו הביתה ואל תעזוב אותו לבד אפילו רגע." הורה לי בתקיפות.

כשסבא נתן פקודות כולם, כולל אני, צייתנו. הייתה בקולו מין סמכות שגרמה לאנשים לציית לו בלי היסוס. לא פלא שקראו לו גנרל. תמיד שאלתי את עצמי אם זה משהו שנולדים איתו או אפשר ללמוד את זה במשך הזמן.

"אני כבר אסביר לבטי הכל," אמר לי ברוסית, "ואל תעזוב אותו לבד אפילו לרגע," הזכיר לי לפני שהלך.

מיקי התחיל לבכות ברגע שסבא הסתלק ולא ענה לשאלותיי המודאגות. "מיקי, מה הם עשו לך?" שאלתי אותו שוב ושוב, כמו איזה דודה נודניקית, "אתה רוצה ללכת למיון?" המשכתי להציק לו למרות שהוא התנהג כאילו לא שמע אותי בכלל.

עד שעלינו לדירה שלו ושל גיא חשתי שעצבי מרוטים לחלוטין. איזה יום זוועתי, עדיף כבר לראות איך דוקרים את בטנה של בטי ולא לעבור עוד יום כזה. מיקי וגיא גרו בפנטהאוז גדול ומודרני עם יציאה לגינת גג, באחת מהבניינים הגבוהים ברמת ספיר.

בעוד מיקי מתקלח בחנתי את הדירה. היה שם מטבח מודרני שכולו נירוסטה ועץ, סלון גדוש יותר מידי רהיטים לבנים, וארבע חדרי שינה מעוצבים. הצצתי לחדר העבודה, שם כנראה ניסה יורי לנשק את בטי. כל אחד מהחדרים עוצב בסגנון אחר וכולם נראו כמו יצאו מתצוגה של חלון ראווה. ניסיתי לדמיין את עצמי גר שם עם בטי ולירז ועוד שני תינוקות ולא יכולתי. בטי בחיים לא הייתה מסכימה לבשל במטבח מצוחצח וסטרילי כזה, ולירז היה משנה תוך פחות משעה את הלבן של הרהיטים לחום בוץ. את אולג ואת שתי הידידות הקפצניות של לירז בכלל לא יכולתי לתאר לעצמי במקום הקר והמיופייף הזה.

רק אחרי שהתקלח היטב והחליף את בגדיו הסכים מיקי להגיד שהוא ישב כל הלילה בבית המעצר ובזמן הזה נחקר ועבר התעללות מידי שני סוהרים שגם גנבו לו את הסלולרי. הוא לא רצה להגיד לי מה בדיוק עשו לו ואני פחדתי להתעקש, חשדתי שזו הייתה התעללות מינית, אבל מיקי נראה כה שביר ומתוח שהעדפתי לא לברר.

"רק אל תספר לבטי מה קרה לי." דרש מיקי כשירדנו במעלית. הנדתי בראשי בהסכמה. ידעתי שבטי תדע שמשהו לא בסדר איתו אחרי מבט אחד בלבד, מוזר שמיקי לא הבין את זה.

צדקתי - מבט אחד בפניו של מיקי הקפיץ אותה מהמיטה הישר לזרועותיו, גורמת לשאר הנשים ששכבו בחדר לחשוב שהוא בעלה.

"תראי כמה שבעלה נראה מסכן ועצוב," אמרה ברוסית גברת שמנה אחת ששכבה לימינה של בטי, "ובעלי בטח חוגג עם כל החברים שלו, ומטנף לי את הדירה, על ביקור אני יכולה רק לחלום."

חברתה, גברת חיוורת ורזה עם שיער צבוע אדום לוהט, נענעה את ראשה בעצב, "כן, ככה זה הגברים." אמרה בתוגה.

מאחורי כתפו של מיקי חייכה אלי בטי את החיוך הפרטי שלה, שנועד רק לי. יצאנו מהחדר ומצאנו לנו פינה חבויה ליד דלת הזכוכית המרושתת הנפתחת אל מדרגות החירום. במקום שבו עמד במחלקה הפנימית עץ הפיקוס שאולי היה מפלסטיק ואולי לא, עמדו שלוש כיסאות. ישבנו עליהם, מפנים את גבנו למסדרון כדי לא לראות את יצירות האמנות מעוררות הפלצות שנתלו על הקירות. ניסיתי לפתוח את הדלת, אבל היא הייתה נעולה. "רק לאבא שלך יש מפתחות," הסבירה בטי "כמה אנשים כבר ניסו להתאבד בקפיצה ממדרגות החירום, אז נעלו."

מיקי נשען לאחור בכיסאו ומתח את רגליו הארוכות. הוא נעץ מבט קפוא בדוגמת הרשת שהייתה טבועה בזכוכית ושתק.

"מה קרה לך מיקיהו?" שאלה בטי ברוך, והשעינה את ראשה על כתפו.

הוא החביא את פניו בשערה הרך והניח את ידה על לחיו. בטי התמסרה לחיבוקו, אבל הביטה בי במבט נבוך. היא לבשה את הכותונת הפלנלית עם הפרחים הכחולים ומעליה את החלוק הסיני הכחול עם הצווארון הזקוף. שאלתי את עצמי אם היא לובשת תחתונים והצטערתי קצת שאני לא יכול להיות אתה לבד.

כאילו קרא את מחשבותיי קם מיקי ממקומו, מנתק את עצמו ממנה בעדינות, אמר שהוא מת לשתות את השוקוצ'ינו שיש במכונה בקומה למטה, והסתלק משם.

"מה קרה לו? הוא נראה זוועה." אמרה מודאגת. סיפרתי לה שמיקי שהה לילה במעצר בגלל שגיא לא בא לשחרר אותו, וכנראה שהוכה על ידי הסוהרים שגנבו לו את הסלולרי. על החשדות שלי על אונס העדפתי לא לדבר.

"אם זה ככה אז הם בטח ייפרדו שוב. תביא אותו לנשר, שיהיה בינתיים אצלנו. אני אטפל בו עד שיתאושש." אמרה בטי, מיקי עורר אצלה את כל הדחפים האימהיים.

הסכמתי מיד, והמשכתי לספר לה על שאר היום שלי. בעיקר היה לי דחוף לספר לה על הרומן של ואניה ואמונה, ולהתלונן על המכות שקבלתי.

היא משכה את החולצה מהמכנסיים שלי ובדקה את החבורות שנותרו על גופי. "מסכן שלי," אמרה ונשקה לי, "זה ילמד אותך לקח שבאלימות לא משיגים שום דבר." הוסיפה ברשעות והתיישבה על ברכי.

"זה לא הוגן," טענתי, "ואניה התחיל," היא צחקקה מניחה לי לנשק לה, לשמחתי לא היו לה תחתונים. "מה נעשה בקשר לאמונה?" שאלתי בפיזור נפש. הייתי מרוכז יותר בליטוף ירכיה החלקות והעגלגלות.

"לא יודעת," ענתה בטי בחיוך, "אולי תנסה להרביץ גם לה?"

נו, בטח, ידעתי שהיא תאשים אותי. הצלחתי סוף סוף לפתוח את כפתורי הכותונת וללטף את שדיה והצחקוקים שלה הפסיקו. היא נמסה בזרועותיי והשמיעה את הגרגור הזה של חתול מרוצה שהייתה משמיעה ברגעים כאלו. זה גירה אותי כל כך שאם מיקי לא היה חוזר, הייתי גורר אותה לאיזה חדר ריק ומבצע בה את זממי.

לצערי הוא חזר עם כוסות שתייה שנתן לנו כפיצוי, לה שוקוצ'ינו ולי נס קפה, וסיפר לנו בחיוך שהגברות מהחדר של בטי ראו אותנו מתגפפים כשהלכו לחדר האוכל וכעת הן משוכנעות שיש לבטי מאהב, "והכי מצחיק זה שהן ניסו לעכב אותי כדי שלא אפריע לכם." אמר מיקי בחיוך חיוור, החיוך הראשון שראיתי אצלו היום.

"מקס סיפר לך?" שאל את בטי, מביט בדבקות בפוסטר מבהיל של דאלי שהיה תלוי על הקיר לידנו.

"כן חמוד," אמרה בטי וליטפה את גבו.

"מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" שאלתי. "אפשר להתלונן נגדם או סתם לתפוס אותם בפינה ולפרק להם את העצמות. אתה רוצה שנעשה את זה?" אישית העדפתי את האופציה השנייה, אבל הייתי צריך לקבל אישור ממיקי.

"אני רק רוצה להיות שוב בחדר שלי בנשר, לשחק עם לירז ברכבת ולאכול את האוכל שבטי מבשלת." אמר מיקי, מתעלם מהצעות הנקמה שלי.

"אבל..." התחילה בטי, מביטה בו מבולבלת.

מיקי הניד בראשו לאות שלילה. "לא, אני לא רוצה לחשוב על זה ולא רוצה לדבר על זה. אני רוצה לשכוח את מה שקרה כמה שיותר מהר."

ראיתי שבטי חושבת שהוא טועה, אבל היא לא מתכוונת להתווכח איתו."תיסעו לדירה שלך לקחת בגדים ותחזרו הביתה." אמרה בפשטות.

חזרנו לפנטהאוז ומצאנו את גיא יושב מתוח על ספה לבנה עמוסת כריות קטנות וצבעוניות ונראה עצבני. "הייתי צריך לדעת," נהם כשראה אותי, "אמרו לי שעזבת את ג'למי כבר לפני שעות," פנה למיקי, "הייתי צריך לדעת שאתה עם מקס."

המבט שהוא נעץ בי היה מכוער מאוד. לא היה לי כוח לזה יותר. הלכתי לחדר של מיקי, מצאתי את המזוודה הנאמנה שלו שזכרתי עוד מהתקופה שלנו באולפן והתחלתי לארוז את בגדיו, משאיר את כל בגדי החורף הכבדים ולוקח רק בגדים קלים יותר. בין כה וכה יהיה עוד מעט קיץ.

כשגיא ראה שאני אורז הוא התחיל להשתולל. משך ממני את הקולב, והפך את המזוודה, שופך הכל החוצה. בפעם אחרת אולי הייתי נכנס בו, אבל היה לי יום ארוך ועדיין סבלתי כאבים מהמכות של ואניה, ואולי אלו סתם תירוצים, פשוט הזדקנתי מידי בשביל ללכת מכות פעמיים ביום.

התיישבתי על המיטה של מיקי והבטתי בגיא הזועם שהתחיל לזרוק את הבגדים של מיקי מהארון על השטיח, רומס אותם ברגליו וצועק כמו ילד מפונק. כשראה שאיני מגיב נרגע גם כן והתיישב על כיסא מוזר עשוי פרספקס שקוף מרופד כרית מפרווה כתומה. "לעזאזל עם הכיסא הזה," התלונן, "הבית מלא רהיטים ואין אף כיסא אחד נוח." בזה הוא דווקא צדק.

"הבאתי מעצבת פנים," המשיך גיא לקטר, "עלה לי הון, הכל נראה כמו בז'ורנל, ואין מקום נוח אחד בכל הבית. אפילו האסלה בשירותים לא נוחה." גילה לי.

"מה מיקי עושה עכשיו?" התפרץ בכעס כששמע רעש של מים ניגרים במקלחת.

"הוא מתקלח שוב גיא. זאת הפעם השנייה היום, ובטח הוא יעשה את זה עוד כמה פעמים עד שילך לישון."

"למה?" תקף גיא, "מה עשית לו? זיינת אותו?" איזה בהמה הבחור הזה, אני לא מאמין שנתתי לו לגעת בכלי השח שסבא אדי הוריש לי.

קמתי והתחלתי לארוז מחדש. גיא הרגיש כנראה שהגזים והתחיל לעזור לי. רק אז, כשגבו אלי, תוך שהוא מתעסק בתליית חליפה בארון, העז לשאול אותי מה קרה למיקי במעצר.

קודם נתתי לו את העובדות היבשות, ואחר כך הוספתי את הפרשנות שלי. הרחצה האובססיבית של מיקי אישרה את החשדות שלי. ראיתי שגם גיא חושב שאני צודק, מיקי נאנס בכלא.

"הוא ביקש עוד אתמול שאבוא לקחת אותו, אבל כעסתי שהוא מתעסק עם כל הזבל הזה של זכויות האזרח ולא באתי, רציתי שהוא יישאר לילה אחד במעצר ויראה מה זה. אולי זה ירגיע אותו." סיפר גיא לחליפה התלויה בארון. גבו היה זקוף וישר וידיו נחו מאוגרפות לצידי תפרי המכנס שלו, כאילו הדגים לי איך לעמוד בדום מתוח.

"לא יכולת לדעת שזה מה שיקרה," מצאתי את עצמי מנחם אותו.

הוא המשיך לעמוד עם הגב אלי וניסה לכבוש את הכאב והאשמה שחש. רעש המים שזרם עוד ועוד במקלחת הטריף את דעתי. פתאום לא יכולתי לשאת את זה עוד. רצתי למקלחת, התפרצתי פנימה וסגרתי את המים.

"די כבר מיקי! אתה נקי מספיק." צעקתי עליו ומשכתי אותו החוצה, רטוב ורועד. חזהו ובטנו נראו חבולים כאילו נגרר ערום על רצפת בטון. על גבו העדפתי לא להסתכל. עטפתי אותו מהר במגבת ויבשתי את ראשו בזריזות, מטפל בו כאילו הוא ילד קטן.

שותפו לדירה הצליח להתנתק מהארון והציץ בנו מפתח המקלחת, "מיקי," הוא אמר בקול מעוך מצער ואשמה, "יש מרכזי סיוע לנפגעי תקיפות ואונס. אולי נפנה אליהם?"

מיקי הניד את ראשו, עיניו נותרו עצומות, "לא רוצה." אמר בתוקף, "אני רק רוצה לשכוח שזה קרה. אל תדברו על זה יותר."

הבטנו זה בזה בחוסר אונים ולא ידענו מה להגיד." אולי הוא ירגיש אחרת בעוד כמה ימים." אמרתי לגיא, "בוא תעזור לנו לארוז. אני אף פעם לא מצליח להסתדר עם קיפול בגדים."

גיא לא היה מאושר מהתכניות שלנו, אבל הוא עזר למיקי להתלבש ועזר לי לארוז את הבגדים שלו. הוא התאמץ מאוד לא להראות רגש, אבל עד שסגרתי את המזוודה הוא כבר נראה כמו ילד עזוב, ודווקא מיקי נשאר רגוע ואדיש.

אולי בכל זאת גיא לא היה כזה בהמה, רק סתם צעיר מבולבל? ניצלתי רגע קטן שמיקי הלך למטבח ואמרתי לו שישמור על קשר ושאולי מיקי עוד יחזור, אבל גיא הניד בראשו לשלילה. בשלב הזה הדמעות כבר זרמו על פניו באופן חופשי. "לא," אמר, "הצלחתי להרוס הכל. אם הייתה לי קצת יותר סבלנות אז אולי... תראה, הוא באמת אוהב אותך מאוד. גם את בטי כמובן, אבל בך הוא מאוהב."

העדפתי לא להתרגש מהקשקוש הזה. "מיקי יודע שאני בחרתי בצד של הסטרייטים, ועכשיו, כשאני עם בטי אני נשאר בצד הזה." אמרתי, "ואני מציע לך גיא להחליט באיזה צד אתה ולא לרקוד על שתי חתונות. והעסק הזה של יחסים פתוחים? זה שטויות שתמיד נגמרות בכאב לב. תשכח מזה, זה נשמע טוב רק בתיאוריה, בתכל'ס זה לא עובד." נפרדנו בלחיצת יד מאופקת והסתלקנו משם.

בדרך הביתה העדפתי לא לדבר אלא להתרכז בנהיגה. מיקי ישב בשקט לצידי מביט בכפות ידיו היפות ומתאפק בכל כוחו לא לכרסם את ציפורניו.

"בשם האם הקדושה מיקי," נהמתי בסוף, "תפסיק כבר עם זה. תאכל ציפורנים, תעשן משהו, תקלל, תבכה אפילו, רק אל תשב ככה, כמו איזה זומבי!" מכל הצעות שהעליתי הוא העדיף דווקא את האחרונה ופרץ בבכי.

עצרתי את הרכב בצד הכביש, בדיוק מול הכניסה לגרינברג, מרגיש כאילו סגרתי מעגל שפתחתי הבוקר, וחיבקתי את מיקי הבוכה בזרועותיי.

הוא נרגע לבסוף, הפסיק לבכות, כרך את זרועותיו סביבי ואז דחף אותי מעליו פתאום בזעם, "אתה כל הזמן מלטף אותי כאילו אני ילד קטן ושוכח שאני גבר והומו."

התנעתי את האוטו וחגרתי את החגורה. "בעיני אתה קודם כל אתה חבר טוב שלי ושל בטי." אמרתי בפסקנות, "ועכשיו תשים חגורה, בוא ניסע הביתה." הוספתי, ונסעתי ישר הביתה.

 

"מיקי!" צעק לירז, מזנק על הצעיר המותש ומפיל אותו על הספה. "אני יכול לישון אתך היום במיטה של בטי ומקס?"

מיקי מחייך ומשיב את הילד על ברכיו, "ואיפה מקס ישן?"

לירז צוחק ופורע את שערו של מיקי, "הוא לא ישן בלי בטי. הוא ישב בסלון ישתה וודקה ויראה טלוויזיה."

הם מתרווחים במיטה, לבושים בפיג'מות. מיקי ישן בצד של מקס והילד בצד של בטי. מקס יושב לצידו של לירז ומקריא לו סיפור של פינוקי, הילד לא מרוכז ומפסיק אותו באמצע, "נכון שבטי תחזור מחר מקס?" הוא מנדנד.

"בטח שהיא תחזור," מבטיח מקס, כובש פיהוק.

לירז מתרפק עליו. "אתה מתגעגע אליה?" הוא חוקר.

מקס מהנהן. "ואם היא לא תחזור?" מקשה הילד.

"אז אני אשאר אתך," מבטיח מקס.

לירז מתמלא מרץ הנובע מעייפות וחרדה וחובט בו באגרופיו הקטנים והנוקשים. "אני רוצה את בטי! לא אותך! מתי היא תחזור?" וכבר דמעות עולות בעיניו.

מקס נאנח, "אבל למה לירז? אני לא נחמד?"

"לא! בטי רכה ונעימה ויש לה ריח טוב וציצים ולך יש לך זקן דוקר!" מקס מחכך את זיפי זקנו בעוד מיקי מנסה בלי הצלחה להסוות את צחוקו בשיעול מעושה.

מבטי שני הגברים נפגשים מעל ראשו של הילד והם פורצים בצחוק. לירז הנעלב בורח מהמיטה הישר אל זרועותיה של אמונה שצצה פתאום במטבח ומחבקת אותו כשהיא מביטה בזעם במקס.

"מה עשית לו?" היא מוכנה מיד לצאת להגנת הבכיין הקטן. "כלום. זו לא אשמתי שאני לא בטי." מוחה מקס, "מה את עושה פה בשעה כזו?" אמונה פותחת את המקפיא ומוציאה ממנו חבילת בשר להפשרה. "בטי בקשה ממני להפשיר עוף. נזכרתי רק עכשיו. בוא חמוד," היא לוקחת את לירז למיטתו, "איזה שיר אתה רוצה לשמוע?" הילד קופץ ברצון למיטה ומניח לה לכסות אותו. "אני רוצה את השיר על איציק שלא יכול לעוף, ואני רוצה חיבוקים ופינוקים, ושלא תלכי עד שאני אירדם." אמונה מצטחקת ומתחילה לשיר את שירו של איציק מאנגר. קול הסופראן שלה רך ומלטף ושני הגברים משתרעים במיטה ונרדמים עוד לפני הילד.

 

הרבנית הטיבה לחנך את בנותיה, הן היו עקרות בית למופת, הטיבו לבשל ומעולם לא ציפו שמישהו יעניק להן דבר מה חינם. עופר נוימן האידיוט היה צריך להודות לאלוהים שבחורה חרוצה, נעימה וטובת מזג כמו אמונה הסכימה להיות אשתו.

כמו בטי גם היא לא הייתה מוכנה לקבל מתנות חינם ועבדה קשה לפרנסתה. מאחר וסירבה לקבל כסף מואניה או מבטי, והייתה זקוקה לכסף מזומן לקניית בגדים ולתשלום שכר הלימוד שלה, היא החליטה למצוא עבודה חלקית שלא תפריע לה למלא את חובותיה בבית.

אמונה קבלה הצעה לעבוד במזנון של מוסך באזור התעשייה שהציע ארוחות בוקר וקפה לנהגים משכימי קום, והתייעצה בנו לפני שהחליטה. הנושא עלה בארוחת הערב המשותפת שנערכה כל יום בשבע בערב בביתנו. מאז הגיעה אלינו אמונה אכלנו כולנו יחד ארוחת ערב ובימי שישי ערכנו ארוחה חגיגית משותפת עם סבא וגניה ועם אבא ואניקה.

"מי ההיפית הזו?" שאל סבא ברוגז מעושה למראה ללי הקטנה שהידסה לה הלוך ושוב על השולחן הגדול שנפתח למלוא אורכו לבושה כותונת לילה ורודה עטויה מלמלה ועדויה בתכשיטים נוצצים.

"תראה סבא סולי, אני נסיכה!" קראה הקטנה מנערת את שערות הזהב שלה שהיו מקושטות בכתר משובץ יהלומי זכוכית נוצצים.

בטי הורידה את הקטנה למטה, שילחה אותה להתלבש ומיהרה לנגב את השולחן ולשים עליו מפה משובצת. "עוד מעט נאכל ארוחת ערב סבא סולי. אתה וגניה מוזמנים." היא חייכה אליו במאור פנים ונשקה ללחיו.

סבא חייך אליה ועזר לה לערוך את השולחן, אבל המשיך להתווכח, "ברור לך שאחותך וואניה ישנים יחד, למרות שהיא נשואה עדיין." רטן כלפיה בזעף, מנסה בכל כוחו להראות כועס.

סבא סולי הצליח לשכנע את כל העולם שהוא זקן רע מזג וכעסן, אבל עלי הוא לא הצליח לעבוד. קראתי בו כמו בספר פתוח. הוא העריץ את נכדותיו והיה גאה ביופיין ובתבונתן.

המגורים עם כל בני משפחתו ועם גניה הסבלנית, שלא התרגשה מרטינותיו וממצבי הרוח שלו, היו טובים בשבילו. בטי ואמונה קראו לו סבא וטיפלו בו בקלות ובמיומנות כאילו הכירו אותו כל ימי חייהן. הן היו רגילות כמובן לחיות במשפחה מורחבת עם המון ילדים סבים דודים ודודות, להפתעתי גיליתי שגם אני מתרגל לזה ואפילו נהנה.

***

אמונה וואניה לא הצליחו לשמור את יחסיהם בסוד. האשם היה כמובן בואניה שלא היה מסוגל לשמור את רגשותיו לעצמו גם אם חייו היו תלויים בכך. הוא הלך אחרי אמונה לכל מקום, מתנהג כמו שומר הראש שלה, מלטף אותה במבטו, ומידי פעם, כשחשב שאיש לא שם לב, גם בידיו, ובאופן כללי מתנהג כמו אידיוט.

בטי נאנחה ונתנה לסבא לחלק את הסכו"ם. "אני יודעת סבא," ענתה לו בנחת, "אבל היא אישה מבוגרת ועכשיו כשהיא פמיניסטית אדוקה מי יעז להגיד לה משהו?"

על זה אפילו לסבא לא הייתה תשובה. אבל כמה דקות אחר כך, כשאמונה העלתה את הרעיון של עבודה במזנון, בטי הייתה הראשונה שהתנגדה. "יהיה לך קשה לחזור אחרי חמש שעות עמידה על הרגלים ולהתחיל לעבוד בבית." אמרה בקול מתון, "מאוד קשה לעבוד עם קהל ואת תצטרכי גם להתעסק עם כספים, וזה תמיד בעיה." רמזה לואניה שניסה לדבר לסתום את הפה, והלה נהג בתבונה ושתק, רק פניו שהאדימו רמזו על כעסו לשמע ההצעה.

ברור היה למה אמונה, למרות חוסר ניסיונה במלצרות, משכה את תשומת ליבו של בעל המזנון. בשעות הבוקר רוב הקליינטים היו גברים, בעיקר נהגי משאיות ורכב כבד, אמונה העדינה והתמימה, על עיניה הכחולות וגופה הדק והגמיש תמשוך לקוחות כמו שצנצנת ריבה פתוחה מושכת זבובים.

תיארתי לעצמי שאם אמונה תהפוך למלצרית ואניה ישב כל היום במזנון וישגיח עליה, אבל העדפתי לסתום ולא להגיד כלום, עדיין כאבו לי הצלעות מהמריבה האחרונה שלנו. לצערי אדם לא נהג בתבונה כמוני, אולי הייתי צריך לארגן לו מפגש עם אגרופיו של ואניה הזועם.

"הנהגים שם יאכלו תמימונת כמוך בלי מלח. אחרי שבוע של עבודה במקום הזה תוכלי לכתוב את מילון הזימה העברי המעודכן ביותר בשוק." חייך בלגלוג אל אחותו.

אמונה הסמיקה ועיניה ברקו מזעם, "אני לא תמימה כל כך," אמרה, "ואתה סתם רשע." הוסיפה והניחה את ידה על כתפו של ואניה שהיה מוכן להסתער על אדם. "אל תתרגז ואניה, הוא סתם ילד. מה אתה חושב על הרעיון הזה?" שאלה בתום את ואניה האומלל שנאלם דום.

למזלו אולג הציל אותו כשהצהיר בידענות, "מלצריות מקבלות צביטות בתחת אמונה. כדאי שתלבשי מכנסיים עבים." לירז וללי מצאו את ההערה הזו משעשעת להפליא ופרצו בצחוק רם. אפילו הילל, שהיה עצוב ורציני מאז ששיר עזבה אותו, חייך קצת.  

השתקתי את המהומה והצעתי לאמונה לקבל מאתנו שכר כמטפלת של לירז. "הצהרון נעשה צפוף מאוד בזמן האחרון, אני מעדיף שיהיה בבית אתך." אמרתי לה, ובאמת התכוונתי לכך.

היה לה כשרון להסתדר עם ילדים, אפילו אולג החצוף והתוקפני נעשה כמעט נחמד לידה. אמונה לא התלהבה מהרעיון שתקבל כסף על טיפול במשפחתה וסירבה להצעתי.

בסופו של דבר גניה פתרה את הבעיה והציעה לה ללכת למעון ולנסות להתקבל שם לעבודה כעוזרת לגננת. למחרת היא פנתה למנהלת המעון וזו שכרה אותה מיד כמבשלת. היא עבדה שלוש שעות ביום, ואחרי האוכל הייתה חוזרת עם הילדים הביתה ופוגשת את אולג שחזר מבית הספר, מאכילה אותו ומכינה איתו שיעורים. בערבים היא למדה להדפיס על המחשב והתכוננה במרץ להשלים את הבגרות שלה באנגלית ובמתמטיקה.

מאחר וסירבה לקבל מאתנו תשלום על הטיפול בלירז הצענו לה לממן את שיעורי הנהיגה שלה. "רק תסבירי לאלוש שאת נשואה ושישמור את הידיים שלו לעצמו." הזהרתי אותה.

"למה אתה מתכוון לעזאזל!" התפרץ ואניה בזעם, שוכח שוב את כל התיאוריות הפמיניסטיות על עצמאות האישה, וזכותה על גופה, חייה ורכושה. "למה היא צריכה ללמוד לנהוג? אני אסיע אותה לכל מקום."

אמונה רתחה מכעס, "אתה נשמע בדיוק כמו עופר." אמרה במרירות, "גם הוא לא רצה שאני אנהג."

ואניה התכווץ בכיסאו והדף בשתיקה את צלחתו הצידה. השוואתו לבעלה של אמונה הייתה בעיניו עלבון נורא, במשך כל שארית הערב הוא שתק בזעף. כבר למחרת היום קבעה אמונה להתחיל ללמוד עם אלוש, וואניה, אחרי שהכיר את המורה, נרגע וקיבל עליו את הדין.

***

היו המון יתרונות לחיי הקומונה שניהלנו, תמיד היה מי שישמור על הילדים, תמיד היה מישהו בבית לדבר איתו, יותר לא קרה שחזרתי לבית ריק ומצאתי את עצמי אוכל בחברת הכלב.

בטי הסתדרה נפלא עם אחותה, מעולם לא שמעתי אותן מתווכחות או עוקצות זו את זו, כמו שסבתא ואימא נהגו לעשות. הן חילקו איכשהו את התקציב המשפחתי כך שהכסף הספיק לכל דבר. אמונה קנתה מיטה חדשה עם מזרון, והתעקשה שואניה יצבע את הבית וכך, כמה ימים לפני ל"ג בעומר, מצאתי את עצמי עומד ומסייד את הסלון בבית של ואניה שעמד לצידי ובחש במרץ צבע לצביעת חדרה של ללי, הנסיכה החמודה שלנו התעקשה על צבע ורוד בחדרה.

"ואניה, אתה יודע מה הבעיה עם הסידור הזה שאנחנו שכנים שעובדים באותו מקום?" שאלתי אותו.

הוא נעץ בי מבט זועף, "בטח, לאן שאני לא מסתכל אני רואה את הפרצוף המכוער שלך!"

"הפרצוף שלי מכוער? מתי בדקת את עצמך בראי?" סנטתי בו. האמת היא שזה לא היה כל כך נורא כמו שחששתי בתחילה. הוא היה בחור די נחמד, תמיד רגוע וחייכן ותמיד מוכן לעזור. נכון שהוא הפסיק כמעט לגמרי לשתות והיה שפוט של אמונה. אבל מי אני שאתלונן על כך? לא הייתי טוב יותר.

"הן משוות את הביצועים שלנו במיטה." זרקתי לו, מנסה לראות אם זה יקפיץ אותו. סתם צחקתי, ידעתי שבטי ואמונה מאוד ביישניות ומאופקות, ולא חשבתי שהן באמת מדברות על מין כמו שגברים עושים. בטי אמנם עקצה אותי פעם, כשהייתי עייף מכדי להתעלס איתה, שואניה עושה אהבה עם אמונה כל לילה, לא משנה עד כמה הוא עייף, אבל הייתי בטוח שהיא סתם מתבדחת.

"כן אני יודע," ענה לי ואניה בנחת. "בטי לקחה את אמונה לרופאת הנשים שלה וסוף סוף היא התחילה לקחת כדורים. נמאס לי מקונדומים. נכון שהכנסת את בטי להריון כשהיית במילואים?"

ואניה לא ידע, אבל הנושא הזה היה קצת רגיש אצלי. רק לאחרונה התחלתי לדון עם ד"ר פאנוב בכל העסק וניסיתי להבין למה התעקשתי שבטי לא תפיל.

"לא ואניה," עניתי בחריפות, "הלכתי למילואים להגן על המולדת וכשחזרתי מצאתי את אשתי בהריון." ואניה אולי עשה רושם של טיפוס איטי וקצת מרחף, אבל הוא בהחלט לא כזה. הוא סקר אותי במבט רציני "זה לא מה שאני שמעתי," ענה, "לפי מה שספרו לי הכנסת את בטי להריון ביום של אסון המסוקים, ובגלל זה איחרת את המסוק וניצלת ממוות."

הרגשתי שאני מסמיק. לא יכולתי לסלוח לעצמי על התנהגותי באותו יום. התלהטתי מבושה כל פעם שחשבתי על זה, אפילו עם בטי לא יכולתי לדבר על היום ההוא.

ואניה חייך אלי והתחיל לצבוע פסים ורודים על הקיר, "זה רק טבעי שאחרי לוויה רוצים להרגיש חיים." אמר בעדינות, בטוח שמבוכתי נובעת מכך שבאותו יום גורלי קברתי את סבתא. "אתה לא צריך להתבייש בזה, בגלל זה ניצלת ממוות." הצטלב, ומיד תפס את עצמו והסמיק. "אל תכעס מקסים," אמר במבוכה, "אתה יודע שאני לא ממש יהודי, וחוץ מזה אמונה הרי לא כאן. מה דעתך על הוורוד הזה?" מיהר לשנות נושא.

היהדות המוטלת בספק של ואניה והעובדה שהוא גדל והתחנך כנוצרי פראבוסלאבי, למרות הסבא היהודי שלו, היוו נקודה כואבת אצלו מאז התאהב בביתו של הרב מינץ. למרבה הצער הילל המדוכא סירב ללמד אותו יהדות כפי שעשה איתי, ולאדם לא היה טעם לפנות. ניסיתי, כמיטב יכולתי הדלה, ללמד אותו מה שידעתי.

הילל השתנה מאוד מאז ששיר נפרדה ממנו, הוא עבר כמה ימים קשים שבהם סירב לאכול ובילה את רוב זמנו במיטה. אחר כך יצא מזה וחזר לתפקד, אבל הפסיק להיות דתי כל כך נלהב, הפסיק להניח תפילין ובקושי היה הולך בשבתות לבית הכנסת. גם בלימודיו הוא הפסיק להשקיע וציוניו ירדו.

המצחיק בכל הסיפור היה ששיר לא הפסיקה לאהוב אותו וניתקה את הקשר שלה עם ארקאדי המסכן. הוא החזיר לי את המפתחות של הדירה של ורד וניסה להסביר לי למה קופסת הקונדומים שלו נשארה סגורה עדיין. "היא לא אוהבת אותי." אמר בצער, "הרגשתי שהיא לא נמצאת ממש איתי. הלב שלה היה איתו והגוף שלה איתי, זה לא היה בסדר לשכב אתה ככה." הוא הביט בי, אולי ציפה שאכחיש את דבריו ואולי חשב שאלעג לו על שהיה כל כך אבירי?

"אתה צודק." הסכמתי איתו, "עשית טוב שהתאפקת. אני גאה בך." לקחתי ממנו את המפתח ונפרדתי ממנו לשלום. הוא קיבל מלגת לימודים בוינגייט ושמח לעזוב את נשר. לפני שעזב הוא חיבק אותי בחזקה, "חבל שאתה לא אבא שלי," אמר בקול חנוק קצת.

הייתי קצת צעיר מכדי להיות אבא לנער בן שבע עשרה, אבל הבנתי את כוונתו. אביו היה טיפוס עלוב, שתיין גס רוח שנהג להכות את בני משפחתו. לא פלא שארקאדי שמח לברוח משם.

"תבוא אלי כל פעם שיהיו לך בעיות. אני אנסה לעזור." אמרתי לו ולחצתי את ידו. מאוד חיבבתי אותו, גם שיר כנראה חיבבה את הנער ההגון הזה, אבל אהבה היא עסק מסתורי, אי אפשר לכוון אותה לפי הרצון.

***

בטי הייתה בסוף החודש הרביעי להריונה ופרחה ביופי מיוחד לנשים הרות. פניה היפות היו שוב עגלגלות ועורה נצץ מבריאות. הסכמתי שחאתם יספר אותה מעט, בזהירות רבה, ושערה החום בהיר הבהיק באור השמש, עוטר בעדינות את פניה היפים. לא יכולתי להוריד ממנה את הידיים, בכל הזדמנות הייתי מושיב אותה על ברכי כדי לנשק אותה, מרגיע אותה שהיא לא כבדה מידי בשבילי.

"זו שערורייה שאישה הרה תראה כל כך סקסית," אמרתי לה כשמחתה, צוחקת חרש, על התנהגותי. "בואי נחביא אותך במיטה לפני שמישהו יוציא חוק נגדך."

בטי מעולם לא סירבה להצעותיי, "נגדך צריך להוציא חוק." לחשה לאוזני רגע לפני ששוב גמרה וסחפה אותי לתוך טורנדו של תענוג.

"בטי, מתי התאהבת בי?" שאלתי אותה לילה אחד, אחרי שעשינו אהבה ועמדנו להירדם.

היא ענתה מיד, בלי לחשוב קודם, "מצאת חן בעיני עוד כשהיית עם לאריסה, אבל התאהבתי בך באמת כשנפגשנו שוב בנשר בגלל שהחזקת את מנגו ולא נתת לו להתקרב אלי. הבנת מיד שאני פוחדת מכלבים ובימים הראשונים אפילו קשרת אותו עד שהתרגלתי אליו וגם," היא חייכה, "עזרת לי עם המזוודות בלי שביקשתי, והרכבת לי את הכוננית, ובכלל התנהגת כמו ג'נטלמן, ולמה אתה התאהבת בי?" עברה לחקור אותי.

אכלתי אותה, לא הייתה לי תשובה מוכנה, "נו די כבר, בואי לישון." ודחפתי את רגלי בין ירכיה, לוחץ אותה אלי ונרדם, כמו כל לילה, צמוד אליה ואפי כבוש בשערה.

***

השנה החליטו חברי לחגוג את ל"ג בעומר בגדול. אולי הם הבינו שעד השנה הבאה יתכן שכבר לא נהיה חבורה יותר. הגענו לארץ כנערים ונערות צעירים וכועסים, אבל מי שנשאר והחזיק מעמד בשנים הקשות של הקליטה בארץ התבגר, הסתגל, למד להסתדר, ונקשר למדינה ולתושבים.

כמעט כולם כבר היו נשואים עכשיו, חלק עם ילדים, חלקם גרו כבר רחוק מחיפה. חלקם נישאו לנשים שעלו כילדות בשנות השבעים וכמעט לא דברו רוסית.

כדי שהמסיבה תתנהל כראוי הוחלט שארגון המסיבה יוטל על ועדות שיטפלו כל אחת בתחומה וכך נפיק מסיבה מושלמת. הצעתי את הרעיון אחרי ששמעתי תלונות על המסיבות בשנים הקודמות בהן הייתי בחו"ל. כאות תודה על הרעיון המוצלח שלי מצאתי את עצמי בראש ועדת השתייה.

בטי התנדבה לוועדת המזון, היא סירבה לטפל בקנית בשר, מפני שידעה שחברי לא יסכימו לאכול בשר כשר, אבל התנדבה להכין את השאר ומונתה לפיקוח על הכנת הסלטים והתוספות. היא ארגנה מסיבת טעימות בשביל חברי ועדת המזון שכללו את אינה וקוליה. ביום שנקבע הופיעו בביתנו שני חברי הועדה עם אלכס ואורי, שבאו עם אינה, ומיד אחרי בואם צצו עוד ועוד אורחים בביתנו, ופתאום היה לנו קדם מסיבת ל"ג בעומר בבית.

עוד לא קרה שבטי נתפסה בלי מספיק אוכל בבית. גם הפעם, באורח פלא, היה לה מספיק קובה, סלטים, ומיני חטיפים מלוחים ומתוקים שסיפקו את תאבונם של כולם.

ניצלתי את העובדה שהיו שם כל כך הרבה גברים והכרחתי אותם לסחוב עצים ולהכין ערמה נחמדה בשביל המסיבה של ילדי כתה ב' שארגן אולג. המורה שלו הבטיחה לבוא ולשמור על הילדים. גם סבא וגניה הבטיחו להציץ ולבדוק שהם לא שורפים לנו את הבית.

כשחזרנו הביתה, צמאים ורעבים, מצאנו את אמונה מוקפת מעריצים ומנסה לשכנע אותם שמוזיקה מזרחית אינה נחותה ממוזיקה מערבית. התלהט ויכוח גדול ואמונה אפילו שרה כמה סלסולים כדי להדגים את טענתה. ואניה לא מש ממנה, יושב בשקט בפינה ומשגיח שאף אחד לא יתחצף יותר מידי.

בטי התחבאה בצניעות במטבח, דואגת לאספקה שוטפת של דוגמאות לאוכל שתכננה להגיש. להפתעתי גיליתי את יורי יושב לצידה ומביט בה במבט עורג, היא המשיכה לטגן קובה והתעלמה ממנו.

גררתי אותו משם וסחבתי אותו איתי למקלחת. הייתי מיוזע ומלוכלך מסחיבת העצים ומפרוק הגדר, שעמודיה יוקרבו על מזבח החג.

"איפה היית פרחח שכמוך?" שאלתי אותו והתחלתי להתפשט. הוא הסב ממני את עיניו והתיישב בלאות על האסלה, מקפיד לא להביט איך אני מתקלח.

"הייתי בעיקר בהולנד, קצת באמסטרדם, קצת באיטליה. הסתובבתי, נגמר לי כל הכסף אז חזרתי הביתה. בטי הציעה לי לשכור את הדירה הקטנה לידכם. יש לך בעיה עם זה?"

יצאתי מהמקלחת והתחלתי להתנגב, חושב על דבריו. הכרתי את יורי כטיפוס קל דעת שלא חושב על העתיד וחי בלי חשבון, בדרך כלל עם אישה זו או אחרת, עד שנמאס לו ממנה והוא היה עובר לבאה בתור. מצד שני הוא לא היה פרזיט שחי על חשבון נשים, תמיד עבד והרוויח יפה ואף פעם לא חסר לו כסף. מי שחיה איתו זכתה תמיד למתנות ופינוקים יקרי ערך. בשנים האחרונות עבד בתחום ההייטק, מחליף חברות מחשבים שפיתו אותו בשכר גבוה ובצ'ופרים של מכוניות יקרות ונופשים אקזוטיים בכל העולם.

המאמץ שלו לא להסתכל עלי עצבן אותי, התחלתי להתלבש במהירות, מעלה על עצמי ג'ינס וטריקו. יורי ישב על המיטה שלנו, מביט במבט בוהה בראי שהיה תלוי מול המיטה.

"בזבזת את כל הכסף שהרווחת בשנים האחרונות? אתה מובטל? למה אתה לא מחפש עבודה? חברות המחשבים מחפשות עובדים בנרות. תוכל לשכור משהו הרבה יותר מוצלח מהחור העלוב הזה." התיישבתי על כיסא האיפור של בטי, ששימש אותה בעיקר לתליית בגדים, ובחנתי אותו.

הוא זרק את עצמו לאחור על המיטה, פורש את ידיו לצדדים בתנוחה דרמטית של צלוב. תנועה שהייתה מוכרת לי עוד מימי נעורינו וסימלה שיורי חש ייאוש מוחלט כלפי העולם.

"אני רואה שאתה ממש מתלהב מזה שאהיה שכן שלך," אמר בלגלוג, תגובתו הרגילה לתוקפנותי. "אל תדאג, יש לי עדיין די כסף לשלם שכר דירה של שנה, וכבר מצאתי עבודה בחברת מחשבים קטנה במגדל העמק." הוא הסתובב על הצד ומשך אליו את הכרית של בטי שהייתה בצד שמאל של המיטה וכבש בה את פניו. "זה הצד שלה נכון? כל החשיש של הולנד לא הצליח להוציא לי את הריח שלה מהראש." הוא נשמע עצוב, מדוכא אפילו, בכלל לא כמו יורי שהכרתי.

תפסתי בצווארונו ומשכתי אותו מהמיטה שלנו, מטיח אותו על הקיר. הוא נפל על הרצפה, מחייך חיוך מטופש ונשען על הקיר, הכרית של בטי עדיין לפותה בידיו. הכרתי אותו כל כך טוב, ידעתי בדיוק מה הוא מרגיש. אם זו לא הייתה בטי הייתי עושה הכל כדי לעזור לו להשיג את הבחורה שהוא התאהב בה. "יורי זה לא רעיון טוב שתגור כאן." קבעתי.

יורי עצם את עיניו ושפשף אותן באגרופיו, מנסה למנוע את הדמעות מלפרוץ. "מה אתה נלחץ? בטי בכלל לא שמה לב אלי." הטיח את הכרית חזרה למקום. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך מדוכא בגלל אישה. זה העציב אותי ואפילו הפחיד אותי קצת, מעניין מה ד"ר פאנוב יגיד על זה?

התיישבתי על הרצפה לצידו וכרכתי את זרועי על כתפיו, מקרב את פני לפניו ובודק את אישוניו. הוא לא היה שתוי וגם לא מסומם, סתם מדוכא. "אולי תשתה משהו?" שאלתי ברוך, בפעם האחרונה שישבנו ככה לוקומוטיב שוב נכנסה לסדרה של הפסדים ואנחנו היינו עצובים כאילו סוף העולם הגיע. היינו כל כך צעירים, היום קשה לי להאמין שאפשר להיות כל כך תמימים, נדמה לי שהילדים היום נולדים ישר בני חמש עשרה, אפילו לירז הצעיר חקר אותי מה בדיוק אני ובטי עושים כשאנחנו נועלים את הדלת, מפגין ידע מרשים שקלט כנראה מאולג. במקום לספר לו על פרחים ופרפרים, הייתי צריך להבטיח לו שאני לא מכאיב לבטי ושהיא אוהבת להתחבק ולהתנשק איתי.

יורי סירב להצעתי לשתות. בטענה המפתיעה שהשתכרות נוגדת את עקרונותיו. עד כה יורי מעולם לא סירב לשתות איתי.

"תראה," ניסיתי לשפר את מצב רוחו, "גם אם היא כן הייתה רוצה אותך היא לא הייתה מרשה לעצמה. אישה נשואה אסורה לגבר אחר וזהו. אתה מבין?"

יורי ניער מעליו את זרועי, "אחותה, הרזונת היפה עם העיניים הכחולות, נשואה לגבר אחד וחיה עם אחר. למה שבטי לא תוכל לעשות אותו דבר?"

"כי בעלה של אמונה נהג להכות אותה. הוא בעט בה כל כך חזק עד שהיא הפילה את התינוק שלהם." גיליתי לו. "הוא בעלה רק על הניר, היא אף פעם לא תחזור אליו וחוץ מזה היא טיפוס שונה מאשתי."

קמתי ומשכתי את יורי אחרי, משעין אותו אל הקיר ולוחץ על כתפיו בכפות ידי. "היא שלי, תשכח ממנה!" הכרזתי, מקרב את פני אל פניו. יורי עמד מולי והביט בי במבט אטום, מתנהג כאילו לא שמע אותי כלל.

מישהו דפק בדלת, ברור היה שרק מיקי המנומס יטרח לדפוק בדלת ולא יתפרץ פנימה, כמו שאר הברברים. "כן מיקי, תיכנס." קראתי בהקלה.

הוא נכנס ובחן במבט סקרני את החדר, אין לי מושג מה הוא חשב למראה שנינו, עומדים קרובים זה לזה, ידי מונחות על כתפיו של יורי הבוהה בי בעקשנות.

"מקס," הוא התחיל בהיסוס, השתתק רגע ואז החליט שמדובר במצב חירום והמשיך, "אמונה מדגימה לחברים שלך איך רוקדים ריקודי בטן. ואניה מתחיל להתעצבן, ושיר לא מצליחה למצוא את הילל וגם היא בלחץ. במקרה אני יודע שהוא בחדר שלו עם איזה הולנדית שחושבת שהוא אתה." הוא השתתק נבוך, חש כמה דבריו נשמעים מבולבלים.

"הכל בסדר אתכם? מה קרה ליורי?" נכנע לסקרנותו. הרפיתי מיורי וצללתי מתחת למיטה בחיפוש אחרי נעלי הבית שלי. הרגשתי שאיני יכול להתייצב בפני הבלגן כשאני יחף.

מצאתי את הפנטופלך המשובצים שלי ונעלתי אותם. "אל תדאג מיקי, יורי בסדר גמור, הוא רק צריך לקלוט שבטי אישה נשואה ושהוא לא יוכל להשיג אותה אף פעם ואז הוא יחזור לעצמו."

דחפתי אותם החוצה. "בואו נראה מה קורה כאן," אמרתי בקול עליז, ופסעתי באומץ לתוך מה שנראה כמו מסיבה מאוד מוצלחת.

שיר מזרחי עליז הסתלסל מהמערכת, ואמונה, פניה השחומים לוהטים, עמדה על השולחן, צעיף קשור על ירכיה, חולצתה קשורה מתחת לשדיה, חושפת בטן שטוחה ומותניים דקות. החבורות שהיו על עורה נעלמו, היא הייתה דקיקה ומחוטבת להפליא וכול הגברים התבוננו בה בהתפעלות, היחיד שלא אהב את המחזה היה ואניה. הוא עמד בפינה, נקרע בין רצונו להימלט משם ובין חובתו להגן על אהובתו.

היא לא שמה לב אליו, מחייכת חיוך רך ומופנם, הנידה את אגן הירכיים שלה בתנועות מעוגלות ומפתות, ידיה הדקות פרושות לצדדים ורקדה בתנועות חינניות וחושניות.

סביבה עמדו כעשרים גברים שהגיבו בתשואות ובשריקות על תנועותיה האקזוטיות. אם הנסיבות היו אחרות גם ואניה היה בטח צוחק ונהנה עם כולם. הערצתי את האיפוק שלו, אני במקומו הייתי משתולל כהוגן ובטח הורג מישהו, קרוב לוודאי שאת בטי.

אשתי עמדה נבוכה בפתח המטבח והביטה בואניה, מצפה שיעשה מעשה ויוריד את אחותה מהשולחן, עיניהם נפגשו לרגע והוא הניד את ראשו לשלילה והסב ממנה את מבטו מדגים התנהגות של גבר חדש - גבר שלא מקנא ולא כועס.

זה היה פתטי כל כך, אני בטוח שהמראה הזיק לבריאותי הנפשית, ועל מה שעולל לנפשו של ואניה עדיף לא לחשוב. כדי להוסיף לכל המהומה גם לני הייתה שם, מבזיקה במצלמתה לכל עבר, חיוך דרוך של צייד משחר לטרף מתוח על פניה הצנומים.

אמונה התחילה לאלתר ולעבור מריקודי בטן לחשפנות. היא פתחה כפתור אחד בחולצתה, ואחר כך את השני, התשואות והשריקות התחזקו כל כך עד שהתגברו על המוזיקה. בטי רקעה בכעס ברגלה, לאשתי, ביתו של הרב, שגדלה במאה שערים עד לשנתה השלוש עשרה, היה די והותר מהמחזה הזה. היא החלה מתקדמת בנחישות לכיוון המערכת בכוונה לכבות את המוזיקה.

"אמונה שתויה, אני בטוחה שאם הילל היה כאן הוא היה מפסיק את זה מיד." אמרה שיר לתוך אוזני.

"כמה היא שתתה?" שאלתי אותה.

"לא יודעת. מעט מאוד, אולי חצי כוס יין. אדם נתן לה מיץ ושפך לתוכו את היין. ראיתי אותו עושה את זה במטבח." אמרה שיר באומללות פניה חיוורים ודמעות בעיניה. "אני לא מבינה לאן הילל נעלם." הוסיפה בזעם אין אונים כשאמונה פתחה את הכפתור האחרון, חושפת חזייה שחורה מקושטת תחרה, צנועה יותר מרוב בגדי הים שרואים היום על חוף הים ובכל זאת תודה לאל שהילדים היו אצל סבא, צופים בקלטת של מלך האריות שחאתם קנה להם.

למראה החזייה שלה ואניה נשען על המשקוף ועצם את עיניו ובטי הושיטה את ידה אל כפתור ההגברה של המערכת ואז נפתחה הדלת וגבר שמנמן ומזוקן הופיע בפתח. הוא היה בעל קומה בינונית, בהיר עור, שערו חום וזקנו אדמדם, ועל ראשו כיפה שחורה גדולה. מחולצתו השתלשלו ארבע ציציות שמוטות ברישול על מכנסי חאקי מקומטים - דוס מצוי.

ברגע שהוא הופיע נמחק החיוך מעל פניה של אמונה, ופחד נורא עיוות את פניה היפים. היא כיסתה במהירות את גופה החשוף בחולצתה וקפצה מהשולחן עוד לפני שבטי כיבתה את המוזיקה. התנהגותה של הרקדנית הפתיעה את החוגגים ושתיקה מביכה השתררה בחדר.

אמונה רעדה כל כך עד שלא הצליחה לכפתר את חולצתה, ושיר נחלצה לעזרתה.

"עופר, מה אתה עושה כאן?" שאלה בטי בקול שקט וצלול, חוסמת באומץ את דרכו של הצעיר שנראה נדהם ואחוז גועל. הוא ניסה לעקוף אותה כדי להגיע לאמונה, אבל נחסם שוב על ידי אדם.

עומדים זה לצד זה, יוצרים חומה חיה בינו ובין אחותם הנפחדת, נראו השניים דומים מתמיד. אותו חיוך בוטח, אותה הבעת התרסה על פניהם השחומות. אפילו עופר הזועם נעצר אין אונים מול שתי זוגות עיני הזהב המבריקות שננעצו בנחישות בפניו השמנמנות.

במקום להתנפל על אשתו, כפי שללא ספק רצה לעשות, הסתפק בקללות וחרפות. "זונה אחת, זונה מסריחה!" צעק בזעם, זקנו מתפרע לכל עבר וציציותיו מטלטלות על בטנו. "באתי לעשות אתך שלום בית, אבל את... קורבע שכמוך!" עבר ליידיש זועמת, ושפך עליה חרפות וגידופים.

אמונה סובבה אליו את גבה וניסתה בידיים רועדות מעצבנות לכפתר את השסע בחצאית שלה שהיה פתוח עד לאמצע ירכיה, הבעת האשמה והפחד שנחה על פניה כיערו אותם.

לא יכולתי לשאת את זה יותר. ניערתי מעלי את ידו של מיקי שנאחז בזרועי, מנסה לרסן אותי, ודחפתי את עופר עד שהוטח בדלת. "אתה עופר נוימן המניאק, בעלה של אמונה?" שאלתי בקול הקר והמרושע שלמדתי מרומן.

הוא הניד לאות הן, נדהם מהופעתי הלא צפויה. "אתה הבן זונה המסריח שהכה אותה והתעלל בה? הזבל שבעט בה כל כך חזק עד שהיא הפילה את התינוק שלכם?" המשכתי לתקוף אותו, מוציא עליו את כל הזעם שהצטבר בי. "מה אוכל אותך? שהיא מבלה קצת? שהיא נהנית מהחיים? שיש גברים שמחמיאים לה? כואב לך שהם שווים יותר מאלף פרצופי תחת כמוך?" עם כל שאלה דחפתי אותו קצת יותר חזק, נהנה לשמוע את ראשו מוטח על סורג החלון הקרוע בדלת הכניסה.

"מה הבעיה שלך?" הטחתי בו, כאילו שלא ידעתי שבדיוק כמוני הבעיה שלו היא שהוא יודע שאשתו יפה וחכמה וטובה מידי בשבילו והוא היה חייב להכות אותה ולהשפיל אותה כדי לנסות לשלוט בה. כדי שהיא לא תקלוט איזה אפס הוא ותעזוב אותו.

אם הוא רק היה יודע כמה טוב הכרתי את הפחד הזה?

"אתה צודק יא חרא!" סיננתי לתוך פניו ההמומות, "היא טובה מידי בשבילך, ועכשיו גם היא יודעת את זה, היא בחיים לא תחזור אליך." הטחתי בו. נהנה לראות את הפחד משתקף בפניו.

"בטי תביאי את התכשיטים שהוא נתן לה." קראתי בקול. היא רצה לחדרו של לירז והביאה את קופסת התכשיטים של אמונה. הוצאתי את התכשיטים האמתיים שהתערבו בצעצועים של ללי ונתתי לו אותם אחד אחד, דוחף אותם לכיס מעיל הרוח שלו.

"הצמיד שנתת לה כששברת לה את היד. השרשרת שקבלה אחרי שדחפת אותה ושברת לה את עצם הבריח. הטבעות שנתת לה כל פעם שעשית לה פנס בעין, התליון שקבלה אחרי שעשית לה זעזוע מוח." מניתי אותם בקול רם, כמו כרוז במכירה פומבית.

"ומה הוא נתן לך אחרי שבעט לך בבטן והרג את התינוק שלך אמונה?" שאלתי, פונה אליה.

היא בכתה בשקט, מכסה את פניה בכפות ידיה. ואניה הזיז אותה בעדינות הצידה, פתח את הדלת, אחז את כתפו של עופר ההמום והוציא אותו החוצה, "לך מכאן ותחזור רק עם גט ביד." אמר בקול חרישי, שהפחיד את עופר עוד יותר מהצעקות שלי.

עופר ניסה למשוך את כתפו המעוכה מידו של ואניה, אך לשווא. ואניה עדיין לא סיים להגיד את מה שהיה על ליבו, "אמונה היא אדם חופשי עופר," פרש לפני הבעל המושפל את משנתו הפמיניסטית, מדבר בקול צלול שנשמע היטב גם באוזנינו. "היא לא שייכת לאף אחד. אם היא רוצה לרקוד ולשתות, ואפילו להתפשט לפני כולם, זו זכותה. אין לי, ואין לך, ואין לאף אחד זכות להגיד לה מה לעשות. אתה מבין עופר?" הוא טלטל אותו מעט, ואז פתח את דלת מכונית הוולוו הלבנה והמאובקת שלו ודחף אותו פנימה, "שלום ולא להתראות!"

כמו שכבר סיפרתי, בדרך כלל היה ואניה בחור שקט שמיעט בדברים, אבל הפעם הוא הצליח להדהים את כולנו, ואולי גם את עצמו. הוא חזר פנימה בלי להקדיש יותר תשומת לב לעופר, שברח כמו שפן, וסקר את כולנו במבט רציני. "המסיבה נגמרה רבותיי," אמר ברוסית. "כולם הולכים הביתה עכשיו. נפגש בל"ג בעומר בחוף הרוסים בקרית ים. כל אחד מביא קצת קרשים. קוליה ואינה מביאים בשר, בטי מביאה סלטים ותוספות. מקס ואני נביא וודקה, בירה ויין, וכולם מביאים מצב רוח טוב. לילה טוב!" אחרי חמש דקות כולם יצאו ולא נשאר אף אורח בבית.

***

מיקי ויורי התחילו לאסוף כוסות וצלחות ולהביא אותם למטבח. עזבתי אותם והלכתי לחפש את בטי, היא הייתה עם אחותה ועם ואניה בחדר השינה שלנו. ואניה כרע על ברכיו לפני אמונה שהמשיכה לכסות את פניה בכפות ידיה וסירבה להביט בו למרות תחנוניו.

"מספיק ואניה," אמרה בטי ברוך, "היא מרגישה לא טוב והיא רוצה להיות לבד. אני אקח אותה לישון ואתה תישאר כאן עם הגברים. לא אכפת לך מקס, נכון?"

העוויתי את פני, "אני מעדיף לישון אתך בטי." אמרתי.

היא פנתה אלי בתנועה חדה ולתדהמתי נוכחתי לדעת שהיא כועסת. "למה יורי כאן ומי הבחורה ההולנדית הזו שהסתובבה בכל הבית וחפשה אותך?"

לא הייתה לי תשובה, ולפני שהספקתי למחות שאין לי מושג על מה היא מדברת התפרצה שיר לחדר, דמעות זולגות על פניה ואגרופיה הקטנים קפוצים בזעם, גם היא כעסה עלי. "בחדר של הילל שוכבת בחורה אחת. בלונדינית עם שדיים גדולים ובלי חזייה. היא חפשה אותך, אבל משום מה היא הגיעה אל הילל, היא ישנה אצלו, מסטולית לגמרי וחצי ערומה." כולם הביטו בי, אפילו אמונה נעצה בי מבט מאשים.

"יורי!" צרחתי.

הוא התייצב מיד, מטאטא בידו וחיוך על פניו. מעל כתפו הציץ בי מיקי שאחז יעה. "מי החברה שלך, מה היא עושה אצל הילל ולמה היא מחפשת אותי?"

יורי משך בכתפיו, "זאת נלי, היא הולנדית." אמר, כאילו העובדה הזו אמורה להסביר הכל.

הילל הופיע בחדר, ידיו נתונות ברשלנות בכיסיו ושערו פרוע. "יש בחדר שלי בחורה אחת קצת מבולבלת שמחפשת אותך מקס. אני לא יודע למה היא חשבה שאני זה אתה. היא התחילה להתפשט ופתאום נרדמה על המיטה שלי." אמר בשלווה, כאילו כל יום נרדמות הולנדיות עירומות למחצה על מיטתו, אחר פנה אל שיר הסמוקה ואחז במרפקה בטבעיות, אי אפשר היה להאמין שחלפו כבר שבועיים מאז שהם דברו זה אל זו. "בואי שיר, אני אלווה אותך הביתה ובדרך נדבר." אמר והוביל את הנערה המופתעת החוצה, משאיר אותי לבד.

בטי קמה ממקומה ומשכה את אחותה אחריה, "בואי נלך אמונה. היה לי מספיק ודי מגברים ליום אחד." הכריזה תוך ביצוע יציאה מרשימה מהחדר, גוררת את אמונה השותקת אחריה. "ומקס!" קראה בטרם יצאה מהבית, "תסדר את כל הבלגאן הזה אם אתה רוצה לראות אותי שוב בבית!" טרקה את הדלת ברעש ונעלמה.

הלכתי למטבח והתחלתי להעמיס את המדיח בכלים מלוכלכים. מאיפה יש לנו כל כך הרבה כוסות? ולמה לעזאזל לא השתמשנו בכוסות חד-פעמיות? שאלתי את עצמי כשצופפתי את הכוסות על הרשת העליונה של המדיח.

ואניה הופיע לצידי עם דלי וסמרטוט והתחיל לשטוף את הרצפה בנוסח הישראלי של הצפת הרצפה במי סבון והוצאתם אחר כך החוצה עם כל הלכלוך. הוא גילה לי פעם, אחרי כמה בירות מיותרות, שעבד במלון בתל אביב ולמד שם לנקות ולשטוף רצפות, לשפשף סירים ואפילו לבשל קצת.

"תעזור לי יורי," ביקש, "תסלק מכאן את הכיסאות האלה. בוא ננקה ונסדר את הבלגאן, כמו שבטי אמרה."

"אני לא חושב שהיא התכוונה לבלגן הזה," אמר יורי ברוח טובה והרים את הכיסאות על השולחן, מפנה את הרצפה לשטיפה.

"ככה זה עם מקס, כשיש לו בלגן בחיים הוא קודם כל עושה ניקיון ורוחץ כלים." הסביר מיקי בנימה פילוסופית וניגב את השולחן בחדר האוכל. מוחה מעליו את טביעות רגליה היחפות של אמונה.

שתקתי מעדיף להתרכז בסידור המטבח, זה הרגיע אותי והיה פשוט יותר מאשר לסדר את הבלגן בחיי. חבל על הזמן והכסף ששפכתי אצל ד"ר פאנוב כדי להבין את מה שמיקי הבין מזמן.

דילגתי על השלוליות שעשה יורי בחוסר כשרון בסלון, ופניתי החוצה. ואניה הביט בי בעצב ולקח מיורי השלומיאל את המגב. ראשית חכמה הלכתי לחדרו של הילל. שהיה מסודר בקפידה, רק בחורה צעירה ששכבה על המיטה, מכוסה ברוב צניעות בשמיכה, פרעה את הסדר. יורי הטיב לבחור, היא הייתה מלאה, עם חזה גדול, שיער ארוך ובהיר ושפתיים אדומות. הייתי מוכן להתערב שעיניה כחולות, בדיוק סוג הבחורה שמצאה חן בעיני אחרי שמריה עזבה אותי ולפני שהתאהבתי בבטי.

חציתי את המדשאה ועמדתי מול חלון חדרם של ואניה ואמונה. "בטי!" צרחתי, מרגיש פתאום כמו מרלון ברנדו בסרט 'חשמלית ושמה תשוקה'. היה בזה משהו משחרר להפליא, זה ממש מצא חן בעיני.

"בטי!" צרחתי שוב.

היא יצאה מיד החוצה ונגשה אלי, "מה אתה צועק? אתה שיכור?" זעמה. "שמעתי אותך בפעם הראשונה, אני לא חירשת. לך למיטה, ההולנדית מחכה לך!"

למיטב זכרוני סטלה התנשקה עם ברנדו ולא התייחסה אליו כמו אל נודניק שיכור. לא טרחתי לבזבז זמן בוויכוחים. נשאתי אותה, צועקת ונאבקת, והתיישבתי על הספסל מתחת לברוש. הושבתי אותה על ברכי ונישקתי אותה בחזקה, היא נאבקה בי עוד קצת ונכנעה. התנשקנו זמן מה ואז החזרתי לעצמי את נשימתי ושאלתי, "את חושבת שאני בקשתי מיורי להביא לכאן את הבחורה המסכנה הזו?"

בטי נשכה את שפתה התחתונה כפי שעשתה תמיד כשהייתה נבוכה, "לא מקס." ניסתה לרדת מברכי, אבל אני אחזתי בה בכוח, מצמיד אותה אלי. הגיע הזמן שהיא תדע מי כאן הבוס! אחרי מאבק קצר היא נכנעה וויתרה, ושוב נשענה עלי, רכה ומתרפקת. מתנהגת סוף סוף כמו שאישה צריכה להתנהג.

"את לא מבינה שאני אוהב אותך?" המשכתי להציק לה. היא כרכה את ידיה על צווארי וליקקה את תנוך אוזני, התחלתי לאבד את כושר הריכוז שלי.

"מקס," התחנחנה, "בוא נלך לישון, אמונה כבר נרדמה. נשאיר את הניקיון למחר, הלכלוך לא יברח." בעקרון הסכמתי איתה, אבל הייתי חייב לספר לה עוד כמה דברים קטנים שהעיקו עלי, "בימי שלישי אני הולך לפסיכולוג בטי, לא לבקר חברים, בגלל זה אני צריך את הכסף."

היא נאנחה. "חבל שלא ספרת לי קודם דביל." אמרה ברוך ודחפה לי ידיים מתחת לחולצה. לא כעסתי, איך אפשר לכעוס על אישה שקוראת לך דביל בקול כל כך עדין?

"למה יורי הביא לכאן בחורה בשבילך?" שאלה, מנצלת את העובדה שכל תשומת ליבי הייתה נתונה לפתיחת החזייה שלה.

"כי הוא מאוהב בך," עניתי בקוצר רוח, "זה עוד לא עבר לו. בואי למיטה."

עשיתי טעות והנחתי לה לרדת מברכי, "יורי עוד מאוהב בי?" שאלה וחייכה בשביעות רצון.

החיוך שלה עצבן אותי. ככה מחייכת אישה הגונה שמגלה שגבר אחר מאוהב בה? קמתי מהספסל ומעכתי אותה בין זרועותיי, "את רק שלי ואני ארצח את יורי אם הוא ינסה שוב פעם..."

בטי נשכה את כתפי, "אני בחודש החמישי מקס. אני שמנה וזקנה לעומת אחותי היפה והרזה. תן לי ליהנות מזה שבחור יפה כמו יורי מחזר אחרי." נשקה לי ומשכה אותי למיטה, מתעלמת מואניה וממיקי שרדפו אחרי שלוליות המים בסלון חמושים במגבים.

"ולמה זה לא נחשב שלדעתי את נהדרת ויפה וסקסית ואני אוהב אותך?" שאלתי אחרי שחזרה אלי נשימתי.

"אה כן, אתה מתוק, אבל אתה בעלי, הוא לא." ענתה, מנומנמת למחצה. סובבה אלי את הגב ונרדמה.

יכולתי ללכת לישון גם כן, אבל הייתי רעב ורציתי לדבר עם  האחראי לכל הבלגן. יצאתי למטבח ומצאתי מספיק שאריות להשביע את תאבוני. יורי עדיין לא נראה בשטח וואניה הסתפק בוודקה. מיקי ניסה להעמיד פנים שגם הוא אוכל, אבל הוא לא הטעה אותי. כמו תמיד בזמן האחרון לא היה לו תאבון, הוא שתה בירה ופיהק.

"ואניה למה שלא תלך הביתה לישון?" שאלתי אותו והרחקתי ממנו את הכוס. הוא קם והביט בי במבט מלא תקווה, "אבל בטי אמרה..."

"תשמע ילד," חלקתי לו מניסיוני העשיר, "נשים אוהבות לחלק הוראות, אבל גבר צריך לדעת לשים להן גבולות, אחרת הוא לא גבר. קח דוגמא ממני, לא הרשיתי לאשתי לישון מחוץ לבית והחזרתי אותה הביתה, עכשיו היא ישנה במיטה שלי, אז תפסיק להיות כזה סמרטוט ו..." ואניה שמע די. הוא האדים וקפץ את אגרופיו בעודו מתקרב אלי במטרה להוכיח לי שאינו סמרטוט.

מיקי נחפז להניח את ידו על כתפו, "אל תקשיב לפרימיטיבי הזה ואניה, היית ממש נהדר עם עופר. אמונה בטח מחכה, לך אליה."

ואניה עמד והתלבט, "אבל אני לא יכול לצעוק כמו מקסים, סבתא תכעס עלי." אמר בתמימות.

"אז אל תצעק, זה הבית שלך, פשוט תיכנס ולך לישון במיטה שלך," אמרתי בקוצר רוח.

"ואם אמונה תכעס עלי ותגיד לי להסתלק?" שאל, מביט בי כמו ילד מבולבל.

"למה שהיא תכעס עליך?" התפרצתי בכעס. "היא זו עשתה הצגות, רקדה ריקודי בטן, הראתה לכולם את החזייה שלה, אם אשתי הייתה עושה הצגה כזו הייתי משכיב אותה על הברכיים שלי ומצליף בה בחגורה." הצהרתי בתוקף.

מיקי פרץ בצחוק, מתיז את הבירה שבפיו עלי, וואניה הביט בי, מזועזע מהתמונה שציירתי לפניו, "זו לא אשמתה, זה בגלל שאדם שם לה יין במיץ." הגן על אמונה, "אולי היא כועסת עלי כי לא עצרתי אותה?" שאל וקימט את מצחו.

מזגתי לעצמי עוד כוס וודקה ורוקנתי אותה במהירות, הבחור היה פשוט חסר תקנה, נמאס לי ממנו לגמרי.

"מקס אידיוט. אל תקשיב לו," אמר מיקי בבהילות, "היית נהדר, ממש נסיך. לך אליה כבר." דחף את ואניה החוצה.

דקה אחר כך צץ אדם במטבח, מחייך לעצמו בשביעות רצון, רגוע ורענן כאילו בילה את כל היום בעשיית מצוות ומעשים טובים. החיוך השאנן נמחק מעל פניו כשואניה חזר במפתיע ותפס אותו בכתפו, מסובב אותו ומושיב אותו על הכיסא בקול חבטה.

ואניה שקל עשרים ק"ג יותר מהנער דק הגזרה ויכול היה למעוך אותו ביד אחת, אבל הוא התאפק, "למה אדם? למה עשית דבר כזה לאחותך?" קולו היה שקט, כמעט נעים, אבל אדם פחד מאוד והביט בנו כמבקש עזרה.

החזרנו לו מבט אדיש. גם אני וגם מיקי הגענו לקצה סבלנותנו עם אדם ותעלוליו, מצידנו ואניה יכול למעוך אותו כמו פשפש, לא נושיט לו עזרה.

מי שהציל את אדם הייתה בטי, היא הפציעה במטבח, יחפה ופרועת שיער, לבושה רק בחלוק הסיני שלה והניחה יד מרסנת על שכמו של ואניה. "ואניצ'קה," אמרה ברוך, "אדם רצה שבעלה של אמונה יראה אותה מתפרעת קצת ויפסיק לנדנד עם השלום בית הזה. עכשיו הוא ייתן לה סוף סוף גט. בגלל זה אדם הביא את הדיסק של פריד אל אטרש והגניב לה קצת יין. נכון אדם?"

אדם הנהן בעודו מתפתל תחת ידו הגדולה של ואניה שעזב אותו לבסוף והביט בבטי במבט מלא אמון, "תמיד אמונה מתנהגת ככה כשהיא שותה?" שאל.

בטי פיהקה, "לא תמיד, רק כשהיא שומעת מוזיקה מזרחית ומוצאת קהל שמתלהב ממנה."

עכשיו התחלתי להבין למה הגיעו אלינו כל כך הרבה אנשים שלא הוזמנו.

"אתה אמרת לעופר איפה אמונה?" שאלתי את אדם.

הוא משך בכתפיו. "כמה זמן היא יכלה להתחבא ממנו? היה צורך לקום ולעשות מעשה." הוא חייך בעליזות "טוב, אז אם אתם לא מתנגדים אני..." וחמק בזריזות לחדרו.

בטי, יפה, רכה ומנומנמת מעט נשענה עלי, כורכת יד על כתפי, "אז מה מקס? אם אני ארצה ליהנות מכוס יין אני אגמור על הברכיים שלך או שאלו רק הבטחות?" צחקה חרש וקרצה אל מיקי שניסה להחביא את החיוך שלו בתוך כוס הבירה שלו.

"רק תנסי לרקוד ריקודי בטן ותראי," אמרתי בקול מאיים. "אבל עלי זה משפיע אחרת," אמרה בטי בגיחוך "אני שרה פיוטים בלדינו, מה תעשה לי בגלל זה?"

הרמתי אותה על הידיים, "בואי, אני אתן לך הדגמה." אמרתי ולקחתי אותה לחדר השינה, מתעלם ממיקי המגחך מאחורי גבי.     

 

ואניה מתגנב לחדר השינה שלו, ליבו הולם בכוח ופיו יבש ממתח. אין לו מושג איזה קבלת פנים מחכה לו שם והוא חרד מכעסה של אמונה.

היא שוכבת על צידה מקופלת כעובר ושערה הארוך מפוזר ומכסה על פניה. ואניה מתיישב לצידה ונוגע בכתפה, "איך את מרגישה אמונה?" הוא שואל בלחש, מסיט בעדינות את השיער מפניה.

היא ערה, דמעות זולגות על פניה היפות. ליבו של ואניה נרעד הוא כורע על ברכיו ומתחנן לפניה שתסלח לו. אמונה מפסיקה לבכות ומושכת אותו אליה, "לסלוח לך, על מה? אני זו שצריכה לבקש ממך סליחה."

הוא חוסם את פיה בנשיקה, "לא נכון. אדם אשם. את רוצה שאני ארביץ לו?"

אמונה מתחילה לצחוק. "לא טיפשון, בוא הנה." היא מתחילה לפתוח את חולצתו, "אתה לא כועס? לא מקנא? אוהב אותי? מוכן להילחם בשבילי?" אחרי כל שאלה היא פותחת עוד כפתור. עד שהיא גומרת לשאול ואניה כבר חצי ערום וכמה שניות אחר כך שניהם ערומים, מתפתלים מתחת לשמיכה.     

 

למחרת המסיבה יורי הסיע את בטי ואת נלי המנומנמת עדיין לדירה של אבא. אניקה לקחה על עצמה להתקשר להוריה המודאגים של נלי והבטיחה להם שביתם הצעירה נמצאת בידיים טובות. אחרי שהתברר שנלי רק בת שבע עשרה החליטה אניקה לשלוח אותה הביתה. כמה ימים אחר כך הוריה שלחו לה כרטיס טיסה להולנד והיא נעלמה מחיינו.

שמחתי מאוד שנפטרנו ממנה בקלות כזו. הילל נשבע לי שלא נגע בה והאמנתי לו. אין לי מושג מה בדיוק עבר במוחו בגלל הבחורה הזו, אבל בזכות הופעתה המפתיעה אצלנו הוא התפייס עם שיר ושב לחייך, לאכול וללמוד ברצינות.

***

יום אחרי המסיבה סבא לקח אותי לטיול והקשיב רוב קשב למאורעות הלילה הקודם. ישבנו  על ספסל בגן הציבורי שנפרש לאורך הכביש העולה לטכניון והסתכלנו במפרץ חיפה הפרוש מולנו. למרות שהכרתי אותו רק כמה חודשים, דברתי עם סבא בקלות רבה יותר מאשר עם אבא שלי, נדמה לי שגם הוא הרגיש נוח איתי. יש גברים שנוח להם יותר לשפוך את הלב לפני גברים אחרים מאשר לפני נשים. למרות המוניטין שיש לנשים כרגישות ומבינות, גברים כמונו מעדיפים, אולי בגלל יהירותם, לא להשתפך לפני נשים. "אתה קנאי ושתלטני מידי מקסים." אמר, אחרי שעיכל את כל מה ששמע.

"אז מה, שאני אהיה גבר חדש כמו ואניה?" שאלתי בזלזול.

סבא הניע בידו בביטול "אה, שטויות! אין שום דבר חדש בהתנהגות של ואניה. הוא פשוט טיפוס אחר ממך, אם אתה היית במקומו המסיבה הייתה נגמרת בטרגדיה. אולי אלוהים החליט שלאמונה מגיע קצת מזל אחרי האידיוט שהיא התחתנה איתו."

"עופר אידיוט סבא, אבל גם אני... אני..." התחלתי לגמגם, לא ידעתי איך להסביר לסבא עד כמה אני מזדהה עם עופר ומבין אותו.

"אל תדאג מקס. אני מכיר אותך. אתה אף פעם לא היית מכה ככה בחורה, לא משנה מה היא הייתה עושה לך, אני בטוח בזה כמו שקוראים לי שלמה."

"חשבתי שקוראים לך סולומון." שיניתי נושא.

הוא גיחך, "נולדתי כשלמה וזה מה שיהיה כתוב על המצבה שלי כשאמות."

לא אהבתי לחשוב על המוות של סבא. בגיל שבעים וחמש הוא היה הבא בתור, אבל כמובן שאף פעם אי אפשר לדעת. בטח שלא בישראל המטורפת הזו. "אז שאני לא אגרש מכאן את יורי?" שאלתי אותו.

סבא צחק, "לא להפך, שיישאר, אם תתנהג כמו מטומטם ותגרש אותו תעליב אותה. היא אוהבת אותך, תן בה אימון. ברגע שבטי תרגיש כבולה או שהיא תעזוב אותך, או, מה שיותר הגיוני, היא תיקח מחבת ותנפץ את הראש הדבילי שלך."

הייתי כל כך מרוצה מזה שסבא חושב שבטי אוהבת אותי עד שספרתי לו על הניסיון של יורי לנשק אותה.

סבא צחק בהנאה כששמע את הסיפור. "אה, הבחורה הזו, יש בה אש!" קרא בהנאה. "תזהר מקס, או שגם לך יישארו צלקות." אמר וטפח על שכמי.

"אז מה תעשה עם מיקי?" שאל סבא בדרך חזרה.

למה כולם חושבים שאני צריך לפתור את הבעיה של מיקי? גם בטי וגם התאומים שאלו מה אני עומד לעשות בנושא של מיקי. לא היה לי מושג מה אפשר לעשות. מיקי סבל, זה היה ברור. הוא שתה יותר מידי וסבל מסיוטים כמעט כל לילה. הוא איבד את שמחת החיים שלו וכמעט שלא חייך יותר. לא פעם, מאז חזר לגור אצלנו, הייתי מתעורר בגלל הצעקות שלו, ומוצא את בטי יושבת לצידו, מלטפת את גבו ושרה לו בשקט. אחרי שמיקי היה נרגע ונרדם היא הייתה חוזרת לזרועותיי, עד לפעם הבאה.

פעם מיקי יכול היה לחבק אותי כמו חבר, אבל לא עוד. הוא לא נגע בי יותר ונרתע אפילו כשהנחתי סתם יד על שכמו. יותר לא נאבקנו בצחוק ולא שקענו בוויכוחים על כוס בירה. מיקי עבר לוויסקי עם קוביות קרח בתוכו, מנהג ברברי לדעתי, וכשהיה משתכר היה מתחיל לדבר בצורה מכוערת על רוסים מניאקים שהורסים את המדינה, ועל ערבים מסריחים שצריכים להעיף מהארץ שלנו, ועוד כל מיני שטויות גזעניות שקשה היה להאמין שיוצאות מפיו של אדם שהיה מוכן לשבת במעצר למען זכויות האזרח של כל תושבי כדור הארץ, בלי הבדל דת גזע ומין.

"אולי כדאי שיעבור לוודקה." חייך סבא כששמע על דברי הבלע שפלט מוחו השתוי של מיקי, "או לפחות שיפסיק לקלקל ויסקי טוב עם קרח."

"הוא שונא וודקה כמו שהוא שונא רוסים וערבים." אמרתי במרירות. אין טעם להתרגש מדברים שאומרים שיכורים, כל אחד מבין את זה, אבל קשה היה לי להסתגל לזה שמיקי שלי, הבחור הכי עדין, מתוק ומנומס שהכרתי מדבר ככה.

"כבר ראיתי אותו שיכור ומסטול. הוא אף פעם לא היה כזה, בסוף הוא יאבד את מקום העבודה שלו, אולי צריך להחזיר אותו הביתה, להורים שלו?" 

סבא טפח על ברכי באהדה. "הוא שונא את עצמו מקסים, לא אותך ולא את חאתם ולא אף אחד אחר חוץ מאלה שאנסו אותו. אם הוא היה קתולי הייתי אומר שילך לכומר, אבל אחד כמוהו צריך ללכת לטיפול פסיכולוגי."

"הוא לא רוצה לשמוע על זה ולא רוצה לדבר על מה שקרה. הוא הפסיק לדבר עם חאתם המסכן שלא מבין למה מיקי בורח ממנו, וחוץ מבטי הוא לא נוגע יותר באף אחד, והפעם אני לא מקנא." הוספתי בחיפזון, "אם בטי עוזרת לו אז מצידי שישן איתה כל לילה, אין לי בעיה."

סבא לכסן אלי מבט משועשע. "יפה מאוד מצדך מקסים. אני בטוח שמיקי מעריך את זה."

"לא, הוא לא מעריך את זה. הוא שוכח הכל והולך לעבודה כאילו כלום. אני לא יודע מה יהיה אם הוא יגיע שיכור למשרד ויתחיל לדבר ככה שם, זה משרד שמטפל בזכויות האזרח סבא. הם מנסים לעזור לערבים, ולעובדים זרים, ולכל מיני מסכנים שמשרדי הפנים והדתות מציקים להם. אם מיקי יתחיל גם שם עם הדיבורים הגזעניים האלה..." השתתקתי, לא רציתי בכלל לחשוב על זה.

"יש גבול לכמות הדברים שאתה יכול לשלוט עליהם ילד." אמר סבא, מלטף את כתפי. "אם מיקי מדבר שטויות ומשתכר ולא רוצה לקבל עזרה, אתה לא יכול לעשות כלום. אם יורי מתעקש לחזר אחרי אישה נשואה שלא רוצה אותו, אתה גם אם זו בטי שלך..." הוא ראה את מבטי והחליט לא להשלים את המשפט. ירדנו למטה בשתיקה והלכנו הביתה.

***

"היום יש לי חלום בשבילך," אמרתי בגאווה לד"ר פאנוב."לספר לך על החלום או על הסיבה לחלום?"

"מאין לך מה הסיבה לחלום?" שאל ד"ר פאנוב.

"בגלל הדלת הנעולה." הסברתי, "מתחתי שריר בכתף וחזרתי מוקדם מחדר כושר ושמעתי את בטי מדברת עם מישהו בחדר העבודה. ניסיתי להיכנס, אבל הדלת הייתה נעולה. התחלתי לצעוק ולבעוט בדלת כמו משוגע, ידעתי שאני מגזים לגמרי, אבל לא יכולתי להתאפק. הדלת הנעולה העיפה לי את כל הפיוזים מהמוח. כולם עמדו סביבי והסתכלו עלי, בועט כמו אידיוט בדלת. "מי נמצא שם אתך!" צרחתי כמו מטורף. "עם מי את נסגרת בחדר?"

בטי פתחה, נבוכה וכועסת - היא ממש שונאת שאני עושה סצנות – ויצאה עם גבר כהה ומלא גוף, בן ארבעים בערך. דקה אחר כך גם חאתם יצא פתאום מהשירותים, עיניו אדומות מבכי.

התברר שהזר הוא אחיו הגדול של חאתם. הוא בא לשכנע את חאתם לחזור לכפר שלו ולהתחתן עם הכלה שמחכה לו. חאתם כמובן לא רצה וביקש מבטי שתדבר עם אחיו ותנסה לשכנע אותו שזה לא ילך. הם נעלו את הדלת כי לירז תמיד מתפרץ לחדר העבודה של בטי והם רצו לשוחח בשקט.

"אני הייתי אתם כל הזמן מקס," אמר חאתם וניסה לשלוט ברעד שבקולו, "אבל התחלתי לבכות והלכתי להביא טישו לנגב את האף. אל תכעס על בטי."

הוא היה כל כך אומלל שכמעט והתחלתי לבכות בעצמי. אחיו ראה ששום דבר לא יעזור - חאתם לא יחזור הביתה יותר - הודה לנו שאנחנו מטפלים בחאתם ודואגים שילמד, והסתלק.

אחר כך בטי אמרה לי שמה שהכי שכנע אותו זה שחאתם נתן לו את כל הכסף שהוא חסך לקנית מכונית כדי שאחיו יוכל לקנות את החלקה שהוא היה אמור לקבל כנדוניה אחרי החתונה של חאתם.

סבא אמר שכל האיכרים בעולם הם אותו דבר, מוכנים לעשות הכל בשביל אדמה, ואז לקח אותי הצידה ונתן לי שתי סטירות בגלל הבושות שעשיתי לבטי.

ד"ר פאנוב גיחך. "מגיע לך!" אמר בטון בכלל לא פסיכולוגי. "ומה בטי עשתה?"

משכתי בכתפי, "כלום, הלכה להכין ארוחת ערב ושתקה. רק אחר כך, במיטה, היא אמרה לי שההתנהגות שלי מעליבה אותה ולמה אני תמיד חושב שהיא בוגדת בי. היא לא הסכימה לחבק אותי." הוספתי בקול מתלונן. ידעתי שאני נשמע כמו ילד קטן, אבל בשביל זה יש פסיכולוגים, לא?

"ומה אתה חושב על זה?" שאל ד"ר פאנוב, נזכר שוב בתפקידו כפסיכולוג.

"היא צודקת." הודיתי. "אני אידיוט. אחרי שבקשתי סליחה נרדמתי וחלמתי חלום. חלמתי שאני שוב בבית, במוסקבה, ושאני חוזר הביתה מבית הספר ולא מצליח להיכנס לחדר של אבא ואימא. אני צועק, דופק בדלת, שומע את אימא מדברת עם  מישהו, אבל היא לא מסכימה לפתוח לי, ורק מבקשת שאקח כסף מהתיק שלה ואלך לקנות לעצמי עוגה במאפיה למטה. אני רק ילד ואני אוהב עוגות, אז אני לוקח את הכסף ורץ החוצה. כשאני חוזר אני רואה שהיא נפרדת מאיזה גבר שאני לא מכיר, ומנשקת אותו לפרידה על הפה. אני זוכר שאחי הגדול אמר לי שמתנשקים על הפה רק עם מי שאוהבים מאוד ואני חושב אם כדאי לספר על זה למארק או לאבא, ואולי רק לסבתא."

"הסיפור הזה נשמע כמו משהו שקרה במציאות." אמר ד"ר פאנוב.

"כן," הנהנתי, "אבל עד עכשיו לא זכרתי אותו..." היססתי קצת לפני שהמשכתי, "כיום אני יודע שאימא ואבא לא היו נאמנים זה לזה... אבא סיפר לי על הבעיות שהיו לו עם אימא, ואגב הוא כעס נורא כששמע על הסקנדל שעשיתי לבטי. הוא תמיד מאשים אותי, כמו כולם במשפחה הוא תמיד לטובתה!" הוספתי בזעם שלא הצלחתי לכבוש, מניח לד"ר פאנוב לראות לראשונה שאני לא האדם התרבותי שהתיימרתי להיות.

"אתה מחלק את המשפחה שלכם לאלה שהם לצידך ואלא שלצידה של בטי?" שאל בתימהון. "אז מי כן עומד לדעתך לצידך?"

חבל שפתחתי את הפה. תמיד כשאני מתעצבן אני טועה. "טוב, כמובן שבטי תמיד תומכת בי, וגם סבא בדרך כלל לטובתי. חוץ מהם כולם תמיד מאשימים אותי. אפילו אלוהים שונא אותי בגלל שנעשיתי הזונה של רומן ו..." השתתקתי מבוהל.

רומן לא היה נושא שעמדתי להעלות לפני ד"ר פאנוב בזמן הקרוב, פליטת שמו של רומן הייתה טעות חמורה. הבטתי בשעוני, "תראה, כבר נעשה מאוחר, אולי כדאי שנמשיך בפעם אחרת." התחלתי לקום, אבל הרופא תפס את זרועי והושיב אותי.

"יש עוד זמן, היום אתה אחרון, אתה יכול להישאר עוד קצת. אם אתה לא רוצה לדבר על רומן אז אולי תסביר לי מה אלוהים היה עושה למענך אם הוא היה אוהב אותך?"

"אם אלוהים היה אוהב אותי הוא היה נותן לי למות בצ'צ'ניה ואולי לקינוח גם הורג את רומן, הבן זונה המסריח הזה." אמרתי ולמרבה התדהמה התחלתי לבכות.

עכשיו הבנתי למה יש קופסת טישו על השולחן הקטן בין הכיסאות שלנו. תמיד חשבתי שהיא נועדה לנשים היסטריות.

ניגבתי את הדמעות וספרתי לו בקצרה על הכלא ועל רומן, ואפילו על צ'צ'ניה, למרות שאת הסיפור הזה צנזרתי בצורה פראית מאוד. דיבור על מין עם זונות בחדר האלגנטי הזה, עם התמונות המופשטות התלויות על קירותיו, רהיטי העץ המחוטבים שלו, ופניו העדינים של ד"ר פאנוב מתבוננים בי, הביך אותי נורא.

"אם אתה רוצה למות בגלל מה שקרה לך בכלא למה אתה לא מתאבד?" הפתיע אותי האיש שחשבתי שהוא עדין מכדי לדבר על מין בשלישיות.

"כי...  מה זאת אומרת להתאבד?" פתאום התרגזתי נורא, "איזה מין שאלה טיפשית זאת? יש לי אישה בהריון ויש את לירז, יש לי אחריות כלפי דוב וצבי, ומה עם אבא וסבא שלי? איך אתה חושב שהילל ואדם יגיבו? יש לך מושג איזה הרגשה זו שמישהו מתאבד לך ככה?"

כעסתי כל כך עד שהתחלתי להזיע. "אף אחד לא הכריח אותך לקחת על עצמך כל כך הרבה התחייבויות מקס," ציין ד"ר פאנוב בשמחה לאיד - למה חשבתי שהוא איש עדין ותרבותי? "אתה זה שאספת את לירז מהרחוב," התחיל למנות את החובות שהעמסתי על עצמי בשפע מאז שפגשתי את בטי. "הסכמת לגדל את התאומים, וירדת על הברכיים כדי שבטי לא תפיל. קפצת מרוב שמחה כשדוב העביר לך את התפקיד שלו. הסכמת לחדש את הקשר עם אבא שלך, שקודם לא רצית לשמוע ממנו, ופתאום גם סבא שלך גר לידך, ואם זה לא מספיק אתה גם דואג לאיזה הומו ערבי קטן. רגע, תן לי לחשוב, מה עוד? אה כן, המשכנתא שלקחת על עצמך בזריזות כזו, אבל מצד שני," הוא עצר לשנייה וחייך אלי בנבזות. "אם תמות ביטוח החיים שלך ישלם את המשכנתא ובטי בטח תמצא מיד גבר אחר שיחליף אותך במיטה ויעזור לה לגדל את התאומים. וכל השאר," הוא הניף בידו, מבטל בקלות את כל שאר מכירי וקרובי משפחתי, "בתי הקברות מלאים אנשים שאין להם תחליף והעולם עדיין מסתובב, אולי פשוט תתאבד וזהו?"

קמתי ממקומי ובעטתי בכיסא העץ המחוטב שאהבתי לשבת עליו. "לא רוצה למות!" צעקתי עליו בזעם, "אני רוצח וזונה וסוטה ובריון, אבל אני אוהב את אשתי ואני רוצה לחיות! תתפגר אתה! אני רוצה לחיות עד גיל מאה!"

שעטתי החוצה כועס וטרקתי את הדלת בזעם מאחורי. מעבר לדלת הנעולה שמעתי את קולו של ד"ר פאנוב קורא אחרי בעליצות, "להתראות בשבוע הבא וד"ש לבטי."

***

אולי בגלל שדברנו על התאבדויות הבנתי מיד כשראיתי, ערב למחרת, את המעטפה החומה הגדולה ששמי מופיע עליה בכתב ידו היפה והמעוגל של מיקי, שזה מכתב פרידה. בתוך המעטפה היו עוד מעטפות קטנות שהיו מופנות להוריו, לאחיו, לבטי וליורי, ולאבא ולסבא לחאתם, לתאומים, ואפילו לילדים. איפה הוא יכול להיות לעזאזל? לא היה את מי לשאול. הייתי לבד בבית. דבר ראשון לבדוק מפתחות, המפתחות של המספרה לא היו במקום.

המספרה הייתה סגורה בימי שני. חאתם ואדם נסעו  ללמוד עם נתן ונדב בטבעון, או ככה הם טענו, והשאר היו אצל אמונה וואניה, חוץ מהילל שבטח התמזמז אי שם עם שיר. מיקי ידע שאני בחדר הכושר ואחזור בערך בשש וחצי, ואז אלך להתקלח לפני שאלך לארוחת ערב אצל אמונה. בימי שני אכלנו אצלה. קיללתי אותו חרש בליבי ורצתי למספרה.

בישראל, משום מה, ימי שני הם הימים שבהם אף ספר לא עובד, כולם יודעים את זה, כך שאיש לא התפלא שהדלת סגורה ואין אור בחלונות. הלכתי מסביב ודפקתי על חלון הזכוכית שעדיין, תודה לאל, לא רושת בסורג מתכת.

"מי כבר יפרוץ למספרה?" שאל איז'ו בתדהמה כשסוכן הביטוח דרש סורג והחלון נשאר כמו שהיה. כרגע הוא היה סגור, ווילון רפפות ונציאניות מאובקות שהיה תלוי עליו הסתיר את מראה החדר. בעטתי בזכוכית שהתנפצה ברעש גדול, משאירה קצוות משוננים אחוזים במשקוף העץ המתקלף. הזזתי בזהירות את הרפפות וקראתי למיקי. שמעתי קול חלוש גונח תשובה לא ברורה ונבהלתי. מראה ראשו המנופץ של מארק עלה במוחי, מדמם ומבעית כאילו לא עברו מאז למעלה מעשר שנים ואלוהים יודע כמה גוויות. נכנסתי לפאניקה.

"מיקי! מיקי!" צרחתי, מודע לבהלה שהשתלטה על שיקול דעתי, אבל לא יכול להתנגד לה. כמו אידיוט אמיתי התעלמתי מהזכוכית ונכנסתי, דוחף בגופי את פסי האלומיניום המאובקים ומתפרץ פנימה, קורא בשמו בקולי קולות.

מצאתי אותו בחדר האחורי, ליד שולחן המניקור, יושב ומסתכל על כמות עצומה של כדורים בכל הצבעים שהיו מסודרים בשורות לפניו. הוא בכה חרש ומחה את פניו בשרוול חולצתו, מסתכל כמהופנט בשורות הכדורים הצבעוניים.

הוא לא היה מת, אפילו לא מעולף, האידיוט ישב עם כל הכדורים האלה ופשוט חיכה לי.

"מיקי?" אמרתי בשקט, ולא ידעתי אם להרביץ לו או לחבק אותו.

מיקי הרים אלי את מבטו ומשך באפו. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" שאל באנגלית, סימן בדוק למצבו הנפשי המעורער.

את מקום הרווחה שחשתי בתחילה למראהו תפס זעם. נשמתי עמוק וניסיתי להירגע, אבל הכעס תפח בחזי, חם ומחניק. "כמה זמן אתה יושב כאן?" שאלתי, ופתאום חשתי שאני מדמם, הלחי השמאלית שלי כאבה מאוד והיו חתכים על חזי וצלעותיי.

"לא יודע," אמר מיקי בקול מבויש. "אין לי שעון."

"אם באמת היית רוצה למות היית צריך לקחת אקדח כמו גבר אמיתי." אמרתי ברשעות.

מיקי קם ממקומו ונפל על צווארי ובפעם הראשונה מאז שהכרתי אותו סירבתי לחבק אותו חזרה. "אל תכעס עלי מקס, למה בטי לא באה? חשבתי שתבואו יחד." אמר והחל לבכות.

בכיו והזכרת שמה של בטי הרגיעו אותי וסוף סוף התחלתי לחשוב בהגיון, מבין שהוא ישב עם הכדורים הצבעוניים האלו, מסודרים בתבנית מסובכת לפניו, ובנה לו תסריט שלפיו אני ובטי מתפרצים פנימה כמו שני סופרמנים וחשים להצלתו. הופעתי הבלתי צפויה דרך החלון, מדמם וכועס, לא נכללה בתמונה שרקם במוחו המבולבל.

שמתי את ידי סביב גופו, מופתע לחוש כמה רזה מאז חזר מהמעצר."חאתם נסע לטבעון, וחוץ מזה לא הוצאת את המפתח מהדלת. לא הייתי יכול לפתוח גם אם היה לי מפתח." האדרינלין התפוגג ופתאום היה לי קר ונורא כאב לי.

מיקי בכה עוד יותר חזק, "יורד לך דם," אמר והצמיד מגבת קטנה וצבעונית אל לחיי. "תראה, גם החזה שלך חתוך," הוא ניסה לעצור את הדימום הקל עם עוד מגבות, מתייפח כאילו עמד ליבו להישבר בקרבו.

"פיטרו אותי מהעבודה, באתי שיכור ואמרתי דברים איומים על הקליינטים שלנו." גילה לי, "גם אליך דיברתי ככה?" ליטפתי את ראשו, מרגיש משום מה מנומנם וכבד.

"לא נורא, אני לא נעלב משיכורים. די מיקי, תפסיק לבכות. נו, די, תתקשר למישהו, אני מאבד דם, נו, מיקי תעזור לי." נדמה לי שעברתי לדבר ברוסית, מיקי אולי לא הבין את דברי, אבל קלט שמצבי לא טוב, הושיב אותי על הרצפה ונחפז לטלפון.

הסוף כבר התערפל לגמרי. ספרו לי שבטי הזעיקה את מגן דויד אדום, נענתה שהאמבולנס יצא להביא יולדת והחליטה לפנות אותי בכוחות עצמה. ואניה ומיקי נשאו אותי ללינקולן וכולם יחד חשו למרפאת מגן דויד אדום בטבעון. סבא התעקש לבוא אתם ואילו אמונה נשארה עם הילדים.

מרפאת מגן דוד אדום שוכנת ברחוב המגדל, מול בית יד לבנים. המבנה הנמוך והלבן שחלונותיו מעוגלים וירוקים, וגגו אדום ניצב מגומד בצלו של מגדל המים הישן של טבעון. למזלי לא היו עוד חולים במרפאה והרופא קיבל אותי מיד.

קבלתי זריקת טטנוס ועשו לי תפרים בלחי. השריטות על החזה והכתף לא היו רציניות. הרופא הבטיח לי שלא תישאר צלקת רצינית על פני, והתעקש להחזיק אותי עוד חצי שעה אחרי שנחבשתי, כדי להיות בטוח שאיני אלרגי לחיסון.

לדעתי הוא התרגש הרבה יותר ממיקי החיוור שחיבק את בטי ובכה חרש. סבא אסף לתוך שקית את כל הכדורים שמיקי סידר על שולחן המניקור במספרה והראה אותם לרופא - בחור אדמוני ומנומש שנראה צעיר מידי לתפקידו.

הרופא בחן אותם בקפידה. "אני לא חושב שהיית מת מזה," אמר, מביט ברצינות בפניו של מיקי ומגיש לו טישו, "אבל היית עלול להקיא ואולי להתעלף. אני לא יכול לחייב אותך להתאשפז, אבל אני ממליץ לך על טיפול. זו," הוא נופף את השקית, "קריאה לעזרה! מזלך שהחבר שלך שמע אותך. חבל רק שהוא נבהל ועבר דרך החלון ולא דרך הדלת."

הרופא הצעיר חייך בסלחנות ועבר לדבר איתי ברוסית. "הרגשת רע כי היה לך התקף בהלה. אולי איזה אירוע טראומתי מהעבר?" חקר.

לעזאזל עם תגובות אלרגיות ועם שטויות פסיכולוגיות. קמתי ואחזתי את זרועה של בטי שישבה חיוורת לצידי, "אני שונא רופאים שמנסים לדבר כמו פסיכולוגים." הצהרתי, ומשכתי אותה אחרי, השאר נגררו בעקבותינו.

ברגע שעמדתי לצאת החוצה הופיע לפתע אבא בפתח ועצר אותי, "רק רגע מקסים," אמר, מניח יד חמה על סנטרי, ובוחן את הפלסטר שהדביק הרופא על פני. "חכה לי, אל תמהר, אני רוצה לדבר עם הרופא ובטי צריכה לשתות משהו ולנוח, היא לא נראית טוב."

הוא ליטף את ראשו של מיקי כמו שמלטפים ילד חולה, "מפסיק לבכות חמוד." אמר לו ברוסית ונתן לו חבילת טישו.

ברצון הייתי מתעלם ממנו ומסתלק משם, אבל הוא צדק, בטי לא אמרה מילה אחת מאז שהגענו למרפאה, אבל פניה היו אפורים ועיניה נראו עמומות מעייפות. הכנתי לה כוס תה עם הרבה סוכר במטבחון הפעוט של המרפאה והושבתי אותה על הספסל שעמד ליד דלת המרפאה, נשקף אל מגרש החניה שהמגדל העגול עמד בקצהו, חולש על כל הרחוב. אחרי שסיימה לשתות משכתי אותה אלי לחיבוק. בדרך כלל היא לא הייתה מוכנה לקבל ממני גילוי חיבה בפומבי, אבל עכשיו היא נשענה עלי בלי מחאה, והושיטה יד למיקי. הוא התיישב לצידה, ידו בידה, וניסה להפסיק לבכות. פניו כבר היו אדומות ונפוחות מרוב בכי ונשימתו מקוטעת.

"אני מצטער," חזר ואמר באנגלית, "אני נורא מצטער מקס."

סבא העווה את פניו בכעס והסב אליו את גבו. סבא תיעב גברים שבכו בפומבי. הגנרל ציפה מגברים, בעיקר גברים במדים, לשמור על פנים קפואות ומצב רוח שליו בכל הנסיבות. התנהגות מכובדת הייתה עניין של כבוד עצמי, בכי נועד לנשים ולילדים.

ואניה שצערו של מיקי נגע לליבו התיישב לצידו וחיבק אותו בעדינות. "אף אחד לא מאשים אותך מיקי, תירגע." אמר בעברית במבטאו האסטוני הכבד, "מקס אתה מאשים אותו?"

משכתי בכתפי, "לא, בטח שלא," אמרתי בקול מאוד לא משכנע. "מעניין איך אבא הגיע לכאן?" תהיתי. לאיש לא הייתה תשובה.

אבא שרבב את ראשו מהפתח." מקס, תכנס פנימה בבקשה." ביקש בנחת.

"לא רוצה." סירבתי. הרי כבר נחבשתי וחוסנתי ולא רציתי לראות יותר את הרופא הצעיר מידי עם חיוכו הנעים ומסקנותיו הפזיזות.

סבא הסתובב ועקר אותי מהספסל. הוא היה חזק להפתיע בשביל גבר בגילו, "תן כבוד לאבא שלך פרחח." פקד עלי, וניער אותי להדגשת דבריו. אבא הביט במחזה בפנים קפואות ושתק.

בטי הושיטה יד במחאה, "אתה מכאיב לו סבא." אמרה ביידיש.

"אה," פלט סבא בזלזול, "הוא נעשה חצוף מידי בזמן האחרון," הוא דחף אותי קלות לפתח, "תעשה מה שאומרים לך ילד!"

עשיתי מה שאמרו לי והלכתי בצייתנות אחרי אבא. "איך הגעת לכאן?" שאלתי אותו בעוד אנו משתרכים לאורך חדר הקבלה הגדול והלבן.

"עם החבר של מיקי, הוא נשאר באוטו, מתבייש שמיקי יראה אותו." ענה אבא בקול שהשתמע ממנו שיש לגיא סיבה טובה להתבייש. כמו הרבה גברים אחרים בגילו, וגם צעירים יותר, הומואים, ואפילו מחשבה על הומואים, גרמו לאבא אי נוחות עצומה. העובדה שהסכים לנסוע עם גיא כל הדרך מחיפה לכאן העידה כמה היה מודאג ולחוץ.

 

דלת המכונית שחנתה בסתר מגדל המים נפתחה וגיא מופיע. בתחילה הוא עומד חבוי בצל המגדל - גליל בטון עבה ונטול חן שעל ראשו חבוש חדר תצפית עגול ושקוף, עשוי זכוכית ומתכת - ואז, כאחוז בחבלי קסם, הוא צועד לאיטו אל הקבוצה הקטנה המכונסת בפתח המרפאה.

מיקי מבחין בו ראשון וקם לקראתו, "גיא? מה אתה עושה כאן?" מרוב פליאה הוא מפסיק לבכות.

"הסעתי את ויטלי במכונית שלי. אנחנו שכנים עכשיו, הרופא הזה, ד"ר קובליוב? הוא מכיר את ויטלי מרמב"ם. הוא צלצל לספר שמקס במצב לא טוב. וויטלי ביקש ממני להסיע אותו, מאז שאנחנו שכנים נעשינו חברים כאילו... אני הולך אליהם לפעמים, שומע חדשות עליך, וגם...  אתה יודע, סתם מבקר."

מיקי קם ונוגע בעדינות בכתפו, "יפה מאוד מצדך לבוא לכאן." הוא אומר, "אני מאוד מעריך את זה, התגעגעתי אליך." הוא מדבר עברית, אבל מחמת ההלם הוא חושב באנגלית והניסוח של דבריו נשמע מוזר ולא טבעי. הם עומדים במגרש החניה המואר באור קלוש של פנס רחוב ומביטים זה בזה בריכוז.

סבא מסב את מבטו בסרבנות, אבל בטי וואניה מוקסמים. ואניה ניגש אל גיא ומציג את עצמו כשכן של מקס, לוחץ את ידו של גיא ומחליט בפשטות שהוא מחבב את הגבר הצעיר שלפניו.
"אתה מכיר את סולומון פרידמן, סבא של מקס?" הוא אומר בדרכו הישירה נטולת הגינונים, ובכך מאלץ את הגנרל להתייחס אל גיא ואף ללחוץ את ידו. "יש לכם אותן עיניים," אומר גיא בנימוס.

סבא מושך בכתפיו בביטול, תנועה כה אופיינית למקס עד שכולם פורצים בצחוק שמביך את הזקן. "וגם אותה שפת גוף." נחפז גיא לחלץ את הגנרל ממבוכתו, מניח את ידו על שכמו של מיקי ומביט בפניו כמצפה לדחייה, "אתה נורא חיוור." הוא אומר בקול מהוסס.

מיקי נשען עליו באנחת רווחה, הוא נראה מותש אך לכל הפחות הפסיק לבכות. "אני הרוס מעייפות," הוא אומר. "גם בטי בטח נורא עייפה, כמעט כל לילה אני מעיר אותה עם הסיוטים שלי. מה דעתך שאני אהיה כמה ימים אצל גיא, בטי?"

בטי מחייכת ומחבקת אותו ואחר כך את גיא, "ותמצא פסיכולוג לדבר איתו, מבטיח?" מיקי מניד לאות הן, לוחץ את ידו של ואניה ושל סבא, ואז מחבק את סבא הנדהם ומנשק את לחיו, "בקרוב אני אחזור לקחת את הדברים שלי, נשיקות למקס." והם הולכים חבוקים לרכב ונוסעים משם.

 

הרופא הרים אלי את מבטו בחיוך נעים. "שבו בבקשה, בואו נדבר רוסית," אמר באדיבות, "ויטלי סיפר לי על הרקע המשפחתי שלך ועכשיו אני מבין יותר טוב את התגובה שלך."

זו לא הייתה אשמתו, אבל הטיפוס הזה עצבן אותי. בן אדם עם פנים מנומשים של ילד שמתעקש להיות רופא, נראה לא אמין. אולי כדאי שיעבור לרפואת ילדים.

נשארתי עומד, ורק אבא התיישב. "למה אתה מתכוון התגובה שלי?" שאלתי בתוקפנות, התגובה האוטומטית שלי כשמישהו מנסה להיכנס לי מתחת לעור.

"היה לך התקף חרדה," ענה הג'ינג'י, "הגעת לכאן חיוור מאוד, דופק מהיר, לחץ דם נמוך, היפר ונטילציה. אתה לא זוכר?"

לצערי דווקא כן התחלתי להיזכר, לא רציתי, אבל הדיבורים שלו הזכירו לי ועכשיו הכל התחיל לחזור אלי - הפחד ששיתק את רגלי, המחנק, הרגשת העילפון, ידו החזקה של ואניה על כתפי, וברקע, כמו קינה אינסופית, קול בכי חרישי, בכיו של מיקי שהדהד בתוכי כאילו בקע ממני.

"הייתי מאוד מודאג, חששתי שמיקי תקע לעצמו כדור בראש." עניתי, כופה על עצמי לדבר בקול רגוע.

אבא משך בזרועי, "שב מקס," ביקש חרש. משכתי ממנו את ידי כמו ילד סרבן ואז נזכרתי בכעסו של סבא והתיישבתי במרדנות על קצה כיסא עץ לבן.

"לדעתי אתה צריך ללכת לטיפול נפשי." אמר הרופא שהמתין בסבלנות לסוף ההצגה שלי.

"מה? אי אפשר להישרט קצת בלי לעבור פסיכואנליזה?" תקפתי אותו. הרופא טלטל עיפרון צהוב בין אצבעותיו הקצרות והעבות והשתמט ממבטי.

"מיקי ניסה להתאבד כי הוא עבר אונס במעצר," הלשין אבא, "ומקס  נלחץ מאוד בגלל שמיקי מזכיר לו את אחיו מארק שמת אחרי שירה לעצמו בראש." אבא השתתק לרגע, וכשראה שאני לא בורח, המשיך, "גם מארק היה הומו. אני מאוד מודה לך ד"ר קובליוב, אני אדאג שמקס יקבל עזרה וגם מיקי כמובן. תודה רבה." אמר ומשך אותי החוצה.

"בשביל זה באת?" שאלתי בכעס, "בשביל לדבר במקומי עם הרופא שלי? יכולתי לדבר איתו לבד, שכחת שאני כבר בן אדם מבוגר?" אבא נעצר וחיבק אותי, מלטף את גבי ואת עורפי. חשתי את המתח בגופו הצמוד אלי ובלי לחשוב החזרתי לו חיבוק, מנסה להרגיע אותו במגע גופי.

"אתה הבן היחיד שנשאר לי ואני דואג לך, מה כל כך קשה להבין פה? אתה בן אדם מבוגר, אבל אתה עדיין הילד שלי, והרופא צודק, אתה צריך עזרה נפשית."

"הוא כבר בטיפול ויטלי." אמרה בטי שהופיעה פתאום לצידנו. "בוא ניסע כבר הביתה אני רוצה לישון."

בדרך הביתה סבא ישב עם ואניה מאחור, אני ובטי באמצע ואבא נהג. הייתי כל כך אפוף ומבולבל מכל החוויה שרק אחרי שהחלנו לגלוש בסיבובים של הירידה מטבעון נזכרתי לשאול איפה מיקי.

"הוא נסע עם החבר שלו," אמר סבא קצרות. "עשו הצגה שלמה עם בכי וחיבוקים ונסעו לחיפה."

ואניה הגיש לי דף קרוע מהיומן של מיקי, "הכתובת של גיא, תתקשר אליו מחר." אמר קצרות. ברור שגם הוא לא התלהב יותר מידי מאיחוד של מיקי עם אהובו. לפחות מיקי לא יעיר אותנו הלילה עם הסיוטים שלו, ובטי תהיה כולה שלי.

בבית גיליתי לתדהמתי שכולם עדיין ערים ומחכים לי. רק ללי הקטנה ישנה, אולג ולירז בחנו בהתפעלות את התחבושות שלי וגניה נישקה את לחיי. כולם התייחסו אלי כאל גיבור השב משדה הקרב, ורק בבושקה אמרה לי שאני פרא אדם מטורף והלכה לישון. גניה נתנה לי כוס תה מתוק ולקחה את סבא הביתה.

לא היה אכפת לי מאף אחד חוץ מבטי, היא ישבה דוממת על הכורסא של אדם, רגליה על ההדום וידיה שלובות לפניה. היה מוזר לראות אותה יושבת ככה בלי לעשות כלום. בדרך כלל היא הייתה תמיד בתנועה, מכינה, מבשלת, קוראת, מדברת או כותבת.

חוסר התנועה שלה רימז על אפיסת כוחות שהדאיג אותי.

צלצול טלפון הקפיץ אותנו, "זאת בטח תהילה." אמרה בטי, הרימה את השפופרת ודברה קצרות עם אחותה ביידיש. התחלתי להבין קצת את השפה הזו שדמתה לגרמנית, אבל כשהן מתחילות לדבר מהר אני הולך לאיבוד. בטי דברה קצת בקול מרגיע ואז הן נפרדו בברכת לילה טוב.

"קדימה," אמר ואניה לאולג, "הולכים לישון." אולג היה כל כך עייף עד שלא מחה כדרכו תמיד.

בטי קמה מהכורסא והוא חיבק אותה, היא נראתה קטנה מאוד לידו, "היית נהדרת." אמר ונישק את מצחה.

אחר כך גם הילל ושיר אמרו שהם הולכים. ליוויתי אותם לפתח, הילל לחץ את ידי בשתי ידיו מביט בפני במבט מרוכז, "ניקינו את כל הדם. זה נראה די מפחיד, אבל אספנו את הזכוכיות וחאתם רצה לצבוע בין כה וכה. אתה נראה מאוד חיוור. בטי בסדר? מה בדיוק קרה שם?"

מה יכולתי להגיד לילד הזה שהיה גם המורה שלי לפעמים? הוא הביט בי בעיניו הכחולות והטובות, עיניים של בן אדם צעיר והגון, גורם לי לחוש זקן מקומט ומלוכלך. "חבל שהפסקת ללמד אותי תורה הילל," אמרתי, "גם לואניה לא היה מזיק ללמוד קצת." הילל חיבק אותי בעדינות, נזהר לא להכאיב לי, "אתה צודק, אני מבטיח שמיד אחרי ל"ג בעומר נתחיל שוב ללמוד ביחד. לילה טוב."

לירז כבר ישן במיטתו מכורבל בשמיכה ובמבי לפות בחזקה בידיו הקטנות. נשקתי את פניו וליטפתי את שערו, בזמן האחרון הוא החליט שהוא כבר גדול מידי לחיבוקים ונשיקות ממני. יכולתי לגעת בו רק כשישן, רק בטי זכתה לקבל ממנו גילויי רוך וגם זה רק בתנאי שהיו לבד.

בטי שכבה במיטה שלנו בבגדיה ובהתה בחלל החדר. "איך אני אתקלח עם כל התחבושות האלה?" התלוננתי.

היא התיישבה ובחנה אותי במבט חודר. "תתקלח כמו שקיפודים עושים אהבה, בזהירות רבה," אמרה וניסתה לחייך, זה לא הלך, והיא עברה לפסים מעשיים.

"הפלסטרים אמורים להיות עמידים למים, רק תשתדל לא להרטיב את התחבושת על הפנים."

כרעתי ברך לפניה והתחלתי לגלגל את הגרביים מרגליה, מתחיל בירכיה ויורד למטה עד לקרסול. היא לבשה חצאית טריקו כחולה ורכה וקל היה לי להחדיר את ידי מתחת לבד הגמיש. זה היה טקס קבוע אצלנו, אהבתי להפשיט אותה, ההתפשטות הייתה בשבילנו מעין משחק מקדים. אחר כך נהגנו להתעלס ולהתקלח יחד. היינו נרדמים חבוקים כדי להתעורר בבוקר ושוב להתעלס.

כשיכולנו נהגנו להסתגר בחדר שלנו גם בשעות אחרי הצהרים, משלבים סייסטה עם אהבה. בטי העדיפה את השעות האלה ואני אהבתי את הבקרים. למרות שכבר היינו יחד כמה חודשים עדיין עשינו אהבה בהתלהבות כמו זוג שנפגש רק אתמול.

בטי הורידה את החולצה ונאבקה בחזייה שלה, הושטתי יד ועזרתי לה עם הסגר, התמחיתי בפתיחת החזיות שלה ביד אחת בלבד.

"אני ראשונה במקלחת," אמרה בחיפזון, כאילו עשינו תחרות, והדלת נסגרה בפני. רק אז הבנתי שהיא כועסת עלי, את זה שאני לא הכי חכם כבר אמרתי?

חיכיתי עד שהיא תגמור להתקלח ולא הופתעתי כשיצאה לבושה בכותנת, לא פלנל, אבל בכל זאת משהו ארוך וצנוע עם המון כפתורים. "שוב מתנה מהמנזר?" עקצתי אותה, מופתע לראות שהיא מסמיקה. "למה לא התפשטת?" שאלה והתחילה לפרום את כפתורי חולצתי.

"אני עייף ופצוע וזקוק לעזרה," קיטרתי, מקווה שאולי היא בכל זאת כבר לא כל כך כועסת. "תעזרי לי להתקלח." דרשתי, התנהגתי כמו ילד קטן, אבל הרגשתי רע ורציתי פינוק.

היא עזרה לי להתיישב באמבט וסיבנה אותי עם הספוג, מרטיבה תוך כדי כך את הכותונת שלה, מראה השדיים שלה מבעד לבד הרטוב היה מלבב מאין כמוהו.

"מה פתאום ואניה חיבק אותך?" שאלתי, ומיד התחרטתי על שאלתי וניסיתי לתקן, "אני לא מקנא, אבל הוא אף פעם לא עשה את זה קודם."

בטי חשבה על שאלתי בכובד ראש ותוך כדי כך שטפה ממני בזהירות את הסבון. "אף פעם לא ניסית קודם לעבור דרך חלון זכוכית. אפשר להגיד שהחוויה יצרה אצלנו אחוות לוחמים."

שוב הקול הקר והמאופק הזה ששנאתי לשמוע. יצאתי מהאמבטיה וניסיתי להתנגב. כל השרירים כאבו לי, הרגשתי כאילו ספגתי מכות רצח אחרי אימון ארוך מידי בחדר הכושר. בדקתי את פני בראי והחלטתי שכנראה לא אוכל להתגלח בימים הבאים, אסתפק ברחצה חלקית של הפנים.

בטי פשטה ברוב תבונה את הכותונת הרטובה ושכבה מתחת לשמיכה, עירומה, כך קיוויתי. נשכבתי לצידה וניסיתי להרים את השמיכה ולהציץ.

היא לא הניחה לי, "אולי תלך לישון בחדר הפנוי? אני מרגישה שאני צריכה קצת זמן לעצמי הלילה." אמרה לי במין קול ניטראלי שהייתה משתמשת בו לדבר עם לקוחות שלא חיבבה במיוחד.

הבטתי בה כהלום רעם, זמן לעצמה, איזה שטויות! איך היא לא מבינה שהדבר היחיד שעזר לי לעבור את היום הזוועתי הזה הייתה הידיעה שבסוף היא תמתין לי במיטה, רכה וחמה, מריחה בריח הזה, המייחד אותה מכל הנשים בעולם.

"לא רוצה!" עניתי ונשכבתי לצידה בהחלטיות.

בטי קפצה החוצה, עירומה כמו שקיוויתי, "אז אני אלך לישון שם," אמרה וניסתה ללבוש את הכותונת הלחה.

"למה את מדברת שטויות כאלו?" ניסיתי למשוך אותה חזרה למיטה.

"אני מדברת שטויות!" רתחה בטי, וסומק נהדר החל להתפשט מכתפיה לעבר צווארה ופניה. היא הייתה כל כך יפה ומגרה, עם שדיה הגדולים והזהובים, וגופה המעוגל. השתוקקתי להניח את ראשי בין הירכיים האלו, המלאות והרכות, וללטף את עור המשי במפגש שביניהן. זה מה שהייתי צריך להגיד לה, ולא לרדת עליה שהיא מדברת שטויות.

"יש לך מושג איזה שטויות עשית? למה לא קראת לי? למה הלכת לבדך? תראה את עצמך! שוב פעם כולך חבול ופצוע, שוב פעם דם ורופאים ותפרים." נסוגה אל קו ההגנה האחרון שלה ופרצה בבכי.

משכתי אותה למיטה וניחמתי אותה כמיטב יכולתי, נשבעתי שלא אעשה יותר שטויות, שמעכשיו אקרא לה תמיד, ושאני אוהב רק אותה, ובבקשה שלא תיקח לעצמה זמן פרטי בלעדי.

ניסיתי להיות רך ומבין ככל האפשר, אבל הזין שלי, יימח שמו, חשב אחרת והתעקש להישאר קשה. זה נגמר כמו תמיד, בהתעלסות ארוכה ונפלאה. התכרבלנו אחר כך לשינה, ערומים כרגיל. הכותונת נשכחה על הכיסא, ורק אז בטי נזכרה להגיד את המילה האחרונה בוויכוח, ומלמלה בקול מנומנם, "אבל תדע לך מקס שסקס זה לא הפתרון לכל דבר." כאילו שלא ידעתי.

מצאתי את הנקודה מדויקת בעורף שלה שעליה אהבתי להניח את לחיי ונישקתי אותה. "נכון, אבל אהבה כן."

***

קמתי רעב והלכתי להכין לבטי קפה. היא ישנה עדיין ואני התגנבתי מחדר השינה יחף, לבוש רק במכנסיים קצרים והלכתי להעיר את מיקי ורק כשגיליתי שהוא לא במיטתו נזכרתי שהוא לא חזר הלילה הביתה.

מצאתי במטבח את הפתק עם הכתובת החדשה של גיא - מעניין למה גיא עבר לגור בחור עלוב כמו בת גלים? הדירה שלו נמצאה במרחק כמה בלוקים מהדירה של אבא, בשכונה דהויה וישנה, ליד בית חולים רמב"ם, ירידה רצינית ברמה אחרי הפנטהאוז ברמת ספיר. מוזר שגיא ומיקי יהיו פתאום שכנים של אבא ואניקה.

אכלתי לאט טוסט וחביתה ושקלתי אם מותר לי להציץ במכתב שמיקי כתב לי לפני ביצוע ההתאבדות הכושלת שלו. לא הצלחתי להחליט, פעם, לפני שהיהודים מלאו את מוחי בפסקי הלכה ומשניות, הייתי פותח אותו בלי היסוס. פעם, לפני ששמעתי על רבנו גרשום, הנודניק הצדקני הזה, הייתי קורא גם את המכתבים שמיקי כתב לכל שאר המשפחה שלו, לכל הפחות הייתי מציץ במכתבו לבטי, אבל היום, כל פעם שנגעתי במעטפה צצו המוני איסורים וחרמות במוחי ושיתקו אותי.

למזלי הילל הופיע במטבח, עיניו עצומות למחצה, וצנח בחבטה על הכיסא. "למדתי עם שיר למבחן בהיסטוריה כל הלילה." אמר בקול מנומנם, "אני מת לקפה."

הגשתי לו כוס קפה והמתנתי עד שיתאושש, הוא פקח את עיניו אחרי כמה לגימות ובחן את המעטפות ואחר כך אותי. לא יכולתי להתחמק יותר. "מה לעשות עם המכתבים?" שאלתי והושטתי לו את המעטפה. "אני בטוח שאתה יודע לבד," ענה לי כמו רבי טוב והחזיר לי את המעטפה.

"אני מת לדעת מה הוא כתב לבטי." רטנתי, אבל לקחתי את המעטפה החומה וטמנתי אותה במגירת שולחן הלילה של מיקי.

הילל חייך אלי בעידוד, "תודה לאל שהכל נגמר טוב," אמר בקול שופע עליצות, מתעלם מכך שהכל רק התחיל בשביל מיקי, ויש לפניו עוד דרך ארוכה עד שיתאושש ממה שקרה לו, ואם כבר מדברים על זה, גם לפני יש עוד הרבה עבודה. מעניין מה ד"ר פאנוב יגיד על מה שעשיתי. דבר ראשון הוא בטח ירצה לדעת מה הרגשתי ומה בטי אמרה.

בשביל מה אני הולך אליו אם אני יודע כבר לבד מה הוא יגיד? לא חבל על הזמן והכסף?

הילל שתה את הספל השני של הבוקר והביט בי במבט מנומנם שהעיד אצלו על מחשבה עמוקה והתלבטות. "נו," איבדתי את סבלנותי אחרי כדקה, "תשאל כבר ודי, אני לא ארביץ לך."

הוא פקח את עיני התכלת היפות שלו לרווחה, נשם עמוק ושאל, "אתה נתת לארקאדי את המפתח של הדירה של ורד?" הנהנתי ומשכתי בכתפי, מקווה שאני לא מסמיק.

אל תסביר ואל תתנצל - זה היה המוטו של יורי בחיים - הוא תקע לי כמה ניבזויות די רציניות עם הגישה הזו, כל כך התפעלתי ממנה עד ששכחתי לכעוס עליו, מובן שעל הילל זה לא עבד, ואולי אני פשוט לא בנוי להתנהגות כזו. יש בי יותר מידי מסבא אדי - הייקה המחמיר והרציני - מכדי שאוכל להיות חצוף בצורה חיננית כל כך.

הילד הזה, צעיר ממני בשלוש עשרה שנים, בחיים הוא לא נלחם, לא זיין, לא הסתבך בצרות רציניות, והנה הוא מביט בי כמו שופט ארך אפיים ורב חסד, כאילו הוא המבוגר ואני סתם פרחח עלוב.

"לא רציתי שהם יהיו זרוקים סתם ברחוב. אני מחבב את שיר, וחוץ מזה הם לא עשו שום דבר בין כה וכה. הוא הרגיש שהיא אוהבת אותך ולא רצה. אני לא מבין למה החלטתם לחזור, אבל אני שמח שזה קרה." אמרתי בביטחון גדול יותר מכפי שהרגשתי, לכל השדים והרוחות הוא רק ילד ואני כבר בן אדם מבוגר, עוד מעט אהיה אבא. "זה לא היה קורה אם לא היית מתחרד פתאום." הוספתי במרדנות.

הילל חייך אלי חיוך דק, אופייני לרבנים, לכמרים ולפסיכולוגים. "אתה צודק," אמר בפשטות, "למזלי אלוהים שלח אלי את החבר שלך עם הבחורה המסכנה הזו, והם פקחו את עיני."

לא היה לי אומץ להגיד לו שלא אלוהים שלח את יורי ונלי המסטולית, אלא האובססיה של יורי לכבוש את כל הבחורות שלי. נלי הייתה רק פיתיון קטן וחסר חשיבות, מעין תולעת אנושית קטנה ומפתה שנועדה לצוד אותי.

כמובן שהילל קרא את הרעיון הזה על פני ושיגר אלי שוב חיוך סלחני. "אני יודע למה יורי בא לכאן ולמה הוא הביא אותה לכאן, אבל 'רבות מחשבות בלב איש ועצת אלוהים היא תקום.' הבחורה הזו, עם העיניים הכחולות שלה, והגוף שלה, והבגדים הלא צנועים שלה, וכל השאר," הוא נאנח מעומק ליבו, אחרי הכל הוא היה רק בן שבע עשרה. "היא נפלה עלי בדיוק ברגע המתאים. רציתי לחזור לירושלים ללמוד בישיבה חרדית, לחזור אחורה, להתכנס בתוך הדת כמו צב בשריון, אבל בן אדם הוא לא צב, הוא יצור אנושי שיש לו גוף ונפש ונשמה שנתן בו הבורא יתברך ועליו להשביע את כולם ולא לקפח אף אחד."

הנהנתי בכובד ראש, שואל את עצמי אם שיר זכתה לחנוך את קופסת הקונדומים הסגורה עדיין, או שהסתפקה בחיבוקים ונשיקות תוך שינון תאריכים היסטוריים.

הילל צחק וחזר להיות תלמיד תיכון מתבגר. "לא, עדיין לא עשינו את זה, ולא אכפת לי, היא אוהבת אותי ואני אותה, וכשזה יגיע זה יגיע." הוא רכן אלי, מביט בי בעיניים פקוחות לרווחה, "יכולתי לשכב עם ההולנדית, היא רצתה אותי, או בעצם רצתה מישהו, לא חשוב מי, אבל אני מעדיף את שיר. מעדיף את הריח שלה, את העור שלה, את הצניעות שלה ולא את הבחורה הזו."

אלוהים אדירים איך הוא הצליח להישאר כל כך תמים וישר? חבל שהחיים יהרסו את התמימות הנפלאה הזו.

***

תכננו לעשות את ל"ג בעומר במוצאי שבת כדי שפעם אחת תהיה לנו הצדקה לא ללכת לעבודה ביום ראשון. בטי ואמונה הצליחו לשכנע את אוקסנה לבוא גם כן למדורת ל"ג בעומר בחוף הרוסים ובטי טרחה להתקשר לכלא ולדבר עם בעלה הפסיכופת של אוקסנה כדי שייתן לה את אישורו לבלות בלעדיו.

היא התווכחה נמרצות עם אמונה שטענה שאוקסנה לא צריכה לקבל רשות ממנו ואין לאף גבר זכות למנוע מאשתו בילוי, במיוחד אם הוא יושב בכלא על עברות של גנבה ואלימות. כמו תמיד אצל בני משפחת אשתי הנושא התפתח לוויכוח גדול, ומיד נשלפו ספרי משניות ועפו פסוקים והלכות, ואנחנו, העולים מרוסיה, ישבנו כמו גלמים והסתכלנו בלי להבין כלום.

"אני יודע שהם מדברים עברית," אמר לי ואניה, "אבל אני לא מבין אף מילה."

אוקסנה החלה למחות דמעות מעיניה, "אולי הכי טוב שאני אשאר בבית." לחשה לי בבהלה, כשאמונה צרחה על הילל שהוא טיפש מדאורייתא, והביאה לו אסמכתאות מנשים מסתוריות שנקראו בנות צלופחד שהייתה להן חוצפה להתווכח עם משה רבנו בכבודו ובעצמו.

למזלנו הרב הבורקס התחילו להיחרך בתנור ובטי רצה למטבח להוציא את התבנית, אומרת לאמונה בתוקף שתסתום כבר את הפה, ומשלחת את הבנים להביא את הילדים מהמעון. לא שמעתי את השיחה בין בטי לאנטון, בעלה של אוקסנה, אבל פניה הקורנים של האישה השמנמונת והבודדה הזו סיפרו את כל הסיפור.

"בטי יכולה להיות שר בממשלה." אמרה לי בביישנות ורצה מהר לסופר להספיק לקנות עוד משהו לפני שיסגרו. הבנות השקיעו המון מאמץ ועבודה בהכנת האוכל, ולא היה לי לב להגיד לבטי שהאנשים יגיעו כדי לשתות ולהקיא, לא לאכול. אני בכל אופן לא תכננתי להשתכר, אני אבלה יפה חשבתי, אשתה מעט, אוכל הרבה, אפגוש חברים ותיקים, ואשגיח על יורי שלא ידבק קרוב מידי לאשתי.

***

את יום שבת בבוקר בילינו בבטלה, המבוגרים שקועים בקריאה ולימוד, ובעיון בעיתוני סוף השבוע, והילדים מתרוצצים בצרחות בכל השכונה, מגיעים מידי פעם הביתה לחטוף משהו לאכול, ושוב נעלמים. ישבתי עם ואניה והילל, לומדים קצת ומקשקשים הרבה, כשיורי הופיע פתאום, מוטרד ומבוהל.

"מקסים!" הוא תלש אותי בבהילות מכיסאי והצעיד אותי החוצה להתייעצות דחופה. ישבנו על הספה בחדרו שהיה, למרבה הפלא, מסודר למדי. שיר קבלה ממנו סכום כסף קטן מידי שבוע והייתה מנקה ומסדרת וקונה לו מצרכים. בין כה וכה הוא כמעט שלא היה בדירה הקטנה. רק בשבתות, בדרך כלל בצהרים, היינו זוכים לחזות בפניו המנומנמים.

"רוצה קפה?" שאל בפיזור נפש, "גם אתה שותה את הנס קפה המגעיל הזה שכל הנייטיב שותים?" שאל ורק אז תפסתי שיורי, למרות שהיה בארץ כבר מעל חמש שנים נשאר עדיין עם מנטאליות של עולה חדש.

"הגיע הזמן שתפסיק לקרוא להם נייטיב," אמרתי לו, "עכשיו גם אתה אחד מהם."

הוא לגם מהתה והניד את ראשו בסרבנות. "לא, אני תמיד אהיה רוסי והנסקפה של עלית מגעיל." נאלצתי להודות שהוא צדק, הקפה המקובל ביותר בישראל היה מגעיל. היו בסופר סוגי קפה טובים יותר ובכל זאת הרוב שתו רק את הדבר המזעזע הזה.

ליורי לא היה פנאי לדון בבעיות פילוסופיות. "קטיה התקשרה, היא בדרך לכאן, עזבה את האוקראיני הזה, מה שמו? בוריס, והזמינה את עצמה לגור אצלי. כמובן שאין לה עבודה, והיא תרצה שאני אבלה איתה ואישן איתה וכל השטויות האלו." עיווה את פניו במיאוס.

יורי לא אהב לחזור אחורה. לא היו לו סנטימנטים לבחורה שנפרד ממנה.

"טוב, אבל זו בכל זאת קטיה שלנו." אמרתי בפייסנות, "היא יפה וחמודה, ו... טוב, זו קטיה!"

הוא שב והניד את ראשו בשלילה, "אבל מה בטי תחשוב עלי אם היא תגור אצלי פתאום?"

צחקתי, "למה שלבטי יהיה אכפת? באמת הגיע הזמן שתהיה לך מישהי קבועה יורי, וקטיה מעריצה אותך משום מה, למרות שאתה... טוב, אתה..." משכתי בכתפי משאיר את המשפט תלוי באוויר.

"היא רוצה להתחתן איתי." אמר בכעס, כאילו זה היה עלבון קשה מנשוא, "אני? להתחתן?"

מזמן לא ראיתי אותו כל כך לחוץ, וכל זה בגלל בחורה קטנה ששוקלת בקושי חמישים ק"ג. לא יכולתי להתאפק מלצחוק.

"מה רע בזה? הנה, אני נשוי ואני די מרוצה," נהניתי להציק לו.

הוא עצם את עיניו והטיל את עצמו על הספה. "שתוק! אתה בכלל לא עוזר לי, פשוט שתוק!" ציווה עלי בקול מיואש.

בסוף הסכמנו שאם המצב יעשה בלתי נסבל, וקטיה תתעקש להתעלק עליו, אבוא לעזרתו ואשגר אותה לקוליה, או אולי לנצרת, לעזור לאינה ולאלכס.

יורי היה ספקן בקשר לאופציה של נצרת. "מי ייתן לה לטפל בתינוק?" אמר בזלזול, "אפילו בחתול לא הייתי נותן לה לטפל, היא... עזוב," הוא הניד יד בייאוש. "החיים שלי בזבל." אמר בעברית, "בוא נלך לשתות משהו."

סירבתי בתוקף, הבטחתי לבנים לשחק איתם כדור רגל, ואחרי הצהרים רציתי להיות במיטה עם בטי, לעשות אהבה ולישון.

יורי התעצבן, "מספיק עם זה כבר," רטן, "אתם נשואים והיא בהריון, די כבר! יש עוד נשים בעולם. לא נמאס לך?" צחקתי לו בפרצוף, וסחבתי אותו לשחק כדור רגל.

כשחזרנו קטיה כבר הייתה במטבח, כל הבנות, כולל ללי, מכונסות סביבה, מצחקקות ומתלחשות, בוחשות בסירים, ומקימות מהומה כל פעם שגבר התקרב אליהן.

הטלפון צלצל כל כמה דקות, רוב השיחות היו מבוריס שנדהם מעזיבתה של קטיה. האומלל הזה באמת אהב אותה. אין לי מושג מי היו שאר המתקשרים, גברים אחרים, מעריצים של קטיה כנראה, וגם כל מיני נודניקים שרצו לדעת מה להביא ומה ללבוש לכבוד המסיבה על החוף.

קטיה נראתה נהדר, שזופה ודקיקה, קורנת שמחת חיים ועליצות. מבט אחד בפניה המחייכים ובעיניה המבריקות וידעתי שהיא עדיין מאוהבת ביורי. החלפתי איתו מבט, גם הוא ידע את זה וזה הפחיד אותו. אולי בגלל זה הוא החליט להתאהב בבטי שמעולם לא תחזיר לו אהבה. הוא פוחד ממישהי שתאהב אותו חזרה קלטתי פתאום. איך נעשיתי חכם כזה? זו אשמתו של ד"ר פאנוב, הוא גרם לי לחשוב בצורה כזו ולשפוט את כל מי שאני מכיר, אני חייב להפסיק עם זה.

***

הבעיה עם מסיבות היא שגם אם אתה עושה תכניות מפורטות, חושב מחשבות טובות ומהוגנות, ורוצה שהכול יתנהל בצורה מסודרת קורים כל מיני דברים לא צפויים והכל משתבש. המסיבה הזו לא הייתה שונה מהבחינה הזאת – באו המון מכרים שלי שכבר שנים לא ראיתי ואם לא די בכך בטי עזבה אותי מיד להסתדר לבדי ורצה לטפל בעסקי הוועדה שלה.

הם פרשו שולחן ומפה וצלחות וסדרו מזנון, ואותי גרשו להתערב בקהל וליהנות. טוב, זה בדיוק מה שעשיתי. שתיתי יותר מידי, הייתה מוזיקה והמון בנות יפות, וחברים ותיקים שמזמן לא ראיתי, כולם נישקו אותי וחיבקו אותי. למשך כשעה חזרתי להיות צעיר חסר דאגה וחסר אחריות. הרעש של גלי הים, הצללים שהטילה המדורה על פני ידידי, הריחות של הבשר שנצלה על האש, טעם המלח שבאוויר, הכל חבר יחד לגרום לי סחרחורת של שכרות קלה ועליזות חסרת דאגה.

"מקסים, איך קוראים לדבר הטעים הזה?" שאל אותי מוגילסקי האדום, מוגי בפי ידידיו, והראה לי את צלחת הפלסטיק הלבנה שלו, שבתוכה היו כמה סיגרים מטוגנים לצבע זהוב עמוק וכמה קובה מאורכים שבטי עצבה וטגנה במו ידיה הבוקר.

"זה קובה, ואלו סיגרים," אמרתי לו, צוחק בעליזות ולגמתי בירה, "טעים לך?"

הוא חייך, מניד את ראשו האדמוני בהתלהבות, "וזה עוד יותר טעים בגלל המבשלת, בחורה מדהימה עם עיני זהב וחיוך של נסיכה. גם העוזרת שלה יפהפייה, אבל שומר עליה אסטוני גדול אחד, והיא קצת צעירה מידי בשבילי. המבשלת הזו היא בדיוק לטעמי, גם יפה, גם חמודה וגם מדברת רוסית במבטא חמוד, אני מאוהב! אתה מכיר אותה?" התחלתי לצחוק כמו דביל לשמע התיאור של בטי. לא חשבתי על זה שבטי נתקעה שוב בתפקיד של מגישת אוכל ומשרתת, כמו בבית.

"היא בהריון והיא נשואה, בעלה ירצח אותך עם תיגש אליה שוב." עניתי לו וצחקתי.

"שטויות, איזה בעל!" ענה מוגי בחוצפה של שיכורים, "היא לבד, אין לידה אף אחד. בושה שאישה כל כך יפה תישאר תקועה מאחורי הסירים ולא תרקוד קצת."

הוא ניגש לבטי שעמדה מאחורי המזנון המאולתר והגישה אוכל לבטלנים שיכלו בהחלט לשרת את עצמם, ומשך אותה אליו.

"בואי, עזבי את העבודה! בואי נרקוד." אמר וסחרר אותה בזרועותיו. בטי קפאה במקומה, נדהמת לרגע ואז הפשילה את ראשה לאחור וצחקה צחוק משוחרר ופרוע והניחה לשיכור המטופש הזה לחבק אותה. עמדתי ממש לידם, אבל היא התעלמה ממני, מסבה את ראשה הצידה כשחלפה לידי.

זינקתי קדימה מוכן להעיף את מוגי ממנה כשיד חמה וחזקה אחזה בכתפי, "תן לה לבלות קצת מקסים," אמר קול מוכר באזני, "אם אתה לא מתייחס אליה, תן לאחרים ליהנות."

הסתובבתי בחטף, מרגיש כאילו חטפתי אגרוף בבטן. במובן מסוים זה היה גרוע עוד יותר. רומן בגודל טבעי, גדול וחזק ושזוף, מעיל עור שחור עוטף את כתפיו הרחבות, וכובע צמר כחול מכסה את שערו ומדגיש את עיני הג'ינס שלו, עמד לצידי, ידו על כתפי וחיוך רגוע על פניו.

"אשתך מקסימה, באיזה חודש היא? התינוק ממך?" שאל בתמימות.

הוא נסוג כשניסיתי לחבוט בו, מושך אותי אחריו, צוחק ולועג לי חליפות עד שפתאום היינו מחוץ לחוג האור, עומדים ליד שורת המכוניות שחנו על השביל החולי שמתחתיו נערכה מסיבת הל"ג בעומר שלנו.

רק אז הוא הניח לי ללכוד אותו וחיבק אותי בעוד אני חובט בו באגרופי, "די, די, קוטק." לחש, נשימתו החמה מדגדגת את אזני, מזכירה לי נשכחות שעדיף היה לשכוח.

"לך לעזאזל!" רתחתי. כל אדי השכרות התפוגגו בגלל ההלם של הופעתו הלא צפויה. "לך לכל הרוחות, אתה והתמונות שלך." הוא נאנח רכות והשעין את ראשו על כתפי, ידיו הקיפו בעדינות את מותני לא לוחצות בכוח, ובכל זאת לא התרחקתי.

למה נשארתי קרוב אליו?

"אני כל כך מצטער על זה," אמר בכנות. "הייתי במצב נפשי כזה ש... זה הזיק לך מאוד עם האישה?"

"הכאבת לה מאוד עם התמונות האלה. הכאבת לשנינו, זה היה אכזרי ומיותר. מחווה חסרת טעם." אמרתי בקול רגוע, מרסן בכוח את הדופק המתפרע שלי.

ידיו גלשו אל ישבני לופתות אותו בחזקה. קצב נשימתו השתנה, פיו התקרב לפי, ואז, רגע לפני שעמדתי לעצור אותו הוא התנער והתרחק ממני. משאיר אותי מופתע וקצת מאוכזב מכך שלא הספקתי לדחות אותו מעלי.

בדיוק ככה זה היה אז, עוד לטיפה ועוד נגיעה עדינה, תמיד בלילה כשהבדידות חונקת והפחד משתלט על ההיגיון. הוא היה מחכה בסבלנות לשעות האלה ונשכב לצידי, מדבר איתי בקול נעים, גורם לי להרגיש שהוא הידיד היחיד שיש לי בעולם כולו. מכניע בהתמדה ובסבלנות את ההתנגדות שלי, חודר דרך ההגנות שלי ועושה בי כרצונו. מכריח אותי ליהנות למרות רצוני, לחוש כלפיו חיבה והכרת תודה למרות התיעוב שלי מהמעשים שעשינו. מיליון שאלות צצו במוחי, למה הוא כאן? האם זה מקרה ולמה אני מדבר איתו במקום להכות אותו?

"רומן, מה קורה אתך? למה אתה פה?" זה כל מה שיצא מפי בסופו של דבר.

הוא חייך את חיוכו היפה והבוטח. "איפה הרכב שלך? אני רוצה שנדבר בפרטיות. אל תדאג, ההבטחה שנתתי לך עוד בתוקף."

שנינו ידענו לאיזה הבטחה הוא מתכוון, הבטחתו שלא ינסה לעשות איתי יותר סקס, הבטחה שלא הפר מאז הלילה האחרון שלנו בכלא.

הוצאתי את מפתחות הלינקולן והובלתי אותו אליה. הוא שרק בהתפעלות, "מכונית נהדרת, קלאסית, בדיוק כמו הגברת שלך. אתה אוהב אותה?"

"אני לא יכול לחיות בלעדיה," עניתי, "למרות שהיא טוענת שמכונית היא רק קופסא עם גלגלים, הגה ומנוע, שצריכה להגיע ממקום למקום, ושאגרוף הוא לא ספורט."

רומן צחק חרש, צחוק גברי עמוק שהרעיד את כתפיו וגרם לעור הקרקפת שלי להסתמר. כמה שנים הזיכרונות האלה עוד ירדפו אותי?

הוא צנח על המושב האחורי המרווח ונאנח. לאור המנורה שעל תקרת המכונית ראיתי שפניו רזו והיו קמטים סביב עיניו. הוא היה בן שלושים ושמונה ונראה מבוגר ושחוק יותר, וגם איכשהו, צעיר ופגיע יותר מכפי שהיה פעם.

"מקסים ידידי הוותיק." הושיט את ידו וסגר את הדלת, מכבה את האור. "אני רוצה לבקש את סליחתך, עשיתי לך עוול נורא, ועכשיו..." הוא הפסיק לדבר ושקע במחשבות כאילו שכח אותי ואז המשיך, "אני עומד לעזוב, הגיע הזמן לתקן מה שאפשר לפני שאלך. אתה זוכר מה שעשינו בכלא ומה קרה אחר כך?"

כאילו שיכולתי לשכוח, הלוואי שיכולתי לשכוח. הנדתי לאות הן, מנסה לקרוא את ארשת פניו בחשכה. הוא הניח יד על לחיי, תמיד הייתה לו ראית לילה טובה יותר משלי. "אתה עדיין מודאג מזה שאתה הומו?" שאל ברוך.

משכתי בכתפי, עיני נמלאו דמעות. "קצת, לפעמים." הודיתי בלחש. 

"היו גברים אחרים אחרי?" שאל, ידו החמה, מוכרת כל כך, מחליקה על צווארי, מתגנבת אל מתחת לצווארון חולצתי. "לא, אתה היחיד." לחשתי, הדופק מתגבר במפשעתי.

"רצית אחרים, פנטזת על גברים כשכבשת את כל היהודיות הסקסיות בישראל?" היתל בי קולו, ידו השנייה כבר נחה על ירכי, קצות אצבעותיו נוגעות לא נוגעות בבליטה במפשעתי.

"רומן, לא." גנחתי, ואז נדלק האור מעל לראשי. הסתובבתי בחטף, מביט, לא מופתע במיוחד, בפניה של בטי. שרידי החיוך עוד נגעו רגע בפיה ואז נמוגו. היא הרפתה מהדלת ונסוגה לאחור, "סליחה," לחשה וניסתה לסגור את הדלת, לכבות את האור על המחזה המביש שלפניה.

ידו של רומן, ארוכה וזריזה, נורתה ותפסה את פרק ידה הדק, "אל תלכי בטי, בבקשה." לחש ברוסית.

עיני הזהב של בטי, אישוניה המוגדלים, שפתיה פשוקות, הבעת ההלם והפחד על הפנים המתוקים שנשקתי פעמים כה רבות. עוד חטא אחד לשאת על מצפוני העמוס.

"עזוב אותה!" דחפתי אותו ויצאתי אליה. "בטי," כרעתי על ברכי לפניה והנחתי את ראשי על בטנה המעוגלת, "רומן רוצה לדבר עם שנינו. אני מבקש, אל תלכי עדיין, אחר כך תעשי מה שאת רוצה, אבל תני לי עוד כמה דקות בבקשה." היא הביטה בי וחייכה פתאום.

"נו קום כבר, מספיק עם כל הדרמה הרוסית הזו." אמרה, מדברת ברוסית הנוקשה שלה, "כבר נתתי לך את כל החיים שלי. אתה לא צריך לרדת על הברכיים בשביל כמה דקות."

היא נכנסה למכונית והתיישבה מולנו על המושב האמצעי, ידיה שלובות על מושב העור המפריד בין המושבים, משעינה את סנטרה עליהן, מציצה אלינו. "מוזר, תמיד חשבתי שתחליף אותי בבחורה," אמרה בנחת, "לא חשבתי שזה יהיה גבר אחר."

"בטי," גנחתי, "את טועה לגמרי, זה לא מה שאת חושבת."

היא משכה כתפיים, אדישה לתחנוני, ואז הושיטה פתאום את ידה ומשכה בתנועה זריזה את הכובע מעל ראשו של רומן. שנינו השתנקו כאחת מתדהמה, ראשו היה קירח לחלוטין, לא מגולח סתם, אלא קירח כביצה. פניו נראו באחת מבוגרים, רזים וצנומים, ועם זאת גם צעירים חשופים ופגיעים.

היכן ראיתי פנים כאלו, צעירים - זקנים? כמובן, בסרטים האיומים על השואה. כך נראו אנשים שנכלאו במחנות ריכוז ואבדו כל כבוד אנושי ותקווה לחיים.

"איידס או סרטן?" שאלה בטי בשלווה מרגיזה.

איך היא יכולה להיות כל כך אדישה? מה עם הלב היהודי הרחמן? למרבה הפלא רומן חייך קלות ונראה כאילו הוקל לו.

"איידס." הוא משך את הכובע חזרה על ראשו ונגע בזרועי, "אל תהיה כל כך מזועזע קוטק. כל אחד מת פעם. עכשיו הגיע תורי." קולו היה רך מאוד. כמה מוזר שהוא מנחם אותי על מותו הצפוי במקום שאני אנחם אותו.

"נפגשתם מאז קפריסין?" שאלה בטי באותו קול מעשי וחף מרגש, אשתי האהובה, פגועה כל כך, מנסה להסתיר את הכאב שגרמתי לה בהתנהגות מעשית ורגועה. "סליחה על החקירה, אבל אני חייבת לדעת. אני בהריון אם לא שמת לב." היא התנשפה, מחניקה את הדמעות שאיימו לזלוג, "טיפשה שכמוני, עד עכשיו סמכתי על בעלי שלא ידביק אותי בשום דבר, באמת סליחה."

ניסיתי לקחת את ידה. "בטי, אני נשבע לך, מאז שפגשתי אותך..." התחלתי להגיד, אבל היא משכה את ידה.

"שקרן!" אמרה ביובש, "היית עם החיילת הזו, וזה רק מה שאני יודעת. ומה עם כל הפעמים שיצאת לבלות עם החברים שלך? אני מקווה שלפחות שמת קונדום. אני מוכרחה להיבדק עוד לפני שאסע לירושלים. לעזאזל אתך מקס, אני כבר כמעט בחודש השישי! חשבתי שאתה קצת יותר אחראי. חתיכת חרא צבוע שכמוך."

קולה הקר שרט אותי מבפנים, מכאיב לנשמתי. היא אפילו לא כעסה, סתם הייתה מאוכזבת, יותר מעצמה כך נדמה לי מאשר ממני.

"בטי," עכשיו כבר בכיתי בגלוי, בלי בושה. "אני נשבע לך שרק איתך... רק את..." למה לא הצלחתי למצוא את הצירוף המדויק של המילים שישכנע אותה שהיא טועה? הייתה לי הרגשה שכל אי ההבנה הזו תיפתר אם רק אצליח למצוא את הנוסח המדויק שיסביר לה מה אני מרגיש.

"בחייך מקס," עכשיו היא עברה לדבר עברית. כל הברה קשה ומחודדת כמו סכין, משפטים קצרים וקשים כמו מהלומות אגרוף. "ישבת איתו כאן. שניכם התלטפתם לכם כמו זוג נאהבים, ועכשיו אתה בוכה לי? תעשה לי טובה ואל תעליב את שנינו. לפחות תשתוק!"

היא יצאה מהרכב וטרקה את הדלת. חולה או לא רומן נותר עדיין זריז ומהיר תגובה יותר ממני. הוא זינק אחריה ולפת את כתפיה, מביט בפניה שנותרו מסוגרים וקשים. "עכשיו תקשיבי לי גברת!" אמר בתוקף, "ראשית תדעי שבקפריסין, כשפגשתי אתכם, הייתי בדיוק אחרי שנודע לי על האיידס. הייתי אז בשלב הכעס וזה יצא עליך, אבל עכשיו אני כבר..." הוא הרפה מכתפיה והחליק בעדינות על שערה שנפרע ברוח. "אין לי עוד הרבה זמן יקירתי, אני אוהב אותו, אבל הוא שלך כעת, אל תכעסי עליו."

הוא חיבק אותה פתאום, כובש את פניו בשערותיה, ידיו מקיפות את גופה המתוח. "תאהבי אותו במקומי." אמר ברוך לתוך עיקול צווארה ולמרבה חרדתי החל בוכה.

אף פעם לא ראיתי את רומן בוכה. לא חשבתי שהוא מסוגל לבכות. בטי התרככה מיד, חיבקה אותו והובילה אותו בעדינות למכונית. "אולי תלך להביא משהו לשתות מקסים?" אמרה לי, "יש וודקה בתחתית הצידנית הירוקה של ואניה. ותביא לי מיץ בבקשה. אל תמהר, שום דבר לא בוער."

רומן עדיין בכה חרש, ראשו כבוש בין שדיה, ידיו כרוכות על מותניה מתרפק עליה כמו ילד על אימו. היא נענעה אותו בעדינות מחליקה את ידה על גבו.

 

רומן מנתק את עצמו מבטי ומתיישב לצידה, שואף אויר דרך פיו ומנסה להירגע. "פעם ראשונה שאני בוכה מאז ש... מאז ש..." הוא נעצר וחושב, "מאז הרבה זמן." הוא מסכם. "נשים הן יצורים מסוכנים מאוד. ניסיתי להסביר לו את זה, אבל כשפגשתי אותו זה כבר היה מאוחר מידי, הוא כבר טעם מהפרי האסור אם את מבינה למה אני מתכוון."

בטי מנידה את ראשה בחיוך קל, מביטה ישר בעיניו הכחולות. "מה אתה רוצה בדיוק מר סובורוב?"

רומן נאנח ומטיב את הכובע על ראשו, "בדיוק מה שאת רוצה חביבתי, שהוא יהיה מאושר." הם בוחנים זה את זו במבטים זהירים, שומרים על פני פוקר, ואז הוא מחייך פתאום ונוגע בידה, "את בסדר קטנה." הוא אומר בקול רך, "אני אף פעם לא גרמתי לו לקנא או לבכות, ניסיתי, אבל לא הצלחתי. עצה קטנה, אל תתני לו להגיד תמיד את המילה האחרונה. תוותרי, אבל רק לפעמים. הוא נעשה קצת פראי מידי פעם, אבל את זה את כבר בטח יודעת. מותר לנשק לך?"

היא מהנהנת והוא מנשק על לחיה השחומה. "את לא פוחדת בגלל המחלה?"

בטי מלטפת את פניו, מעבירה יד מגששת על מצחו לחייו וסנטרו. "לא. עבדתי בהוספיס לחולי איידס. אני לא פוחדת, יש המון סוגים של תרופות וקוקטיילים שאפשר לנסות כיום. המצב שלך עדיין לא רע כל כך."

הוא מניד את ראשו לשלילה ופניו שהתרככו לרגע נאטמים שוב. "אני מעדיף למות כשעוד יש לי כוח לעמוד על הרגלים. המחלה או התרופות, שניהם גרועים באותה מידה. אני עייף, בואי נשתוק קצת." הוא מניח את ראשו על כתפה והם יושבים בשקט עד שמקס חוזר עם השתייה. 

 

מבולבל לחלוטין ירדתי למטה אל החוף ולקחתי את המיץ והוודקה. רק מוגי שם לב להסתלקותי עם המשקאות, אבל היה עסוק עם מישהי וקרץ לי מעל כתפה בלי לעצור אותי. היחידה שנותרה לאייש את המזנון הייתה אוקסנה, פניה העגולים זורחים ולחייה ורודות מחום האש. לפחות היא נהנתה.

בטי ורומן ישבו אחד ליד השנייה ושתקו. היה נדמה לי שהם כאילו התרחקו מעט זה מזו ברגע שהופעתי, אבל אולי טעיתי. האווירה במכונית הייתה נינוחה. בטי הייתה רגועה ועצובה. רומן, כמו תמיד, היה שליו לחלוטין. הוא לקח ממני את הבקבוק ושתה ישירות בלי להשתמש בכוס שהבאתי. בטי פתחה את פחית מיץ המנגו ולגמה. רומן ניסה למזוג לה פנימה קצת וודקה והיא צחקה וסירבה. "אף פעם לא שתיתי ובטח שאני לא אתחיל עכשיו כשאני הרה," אמרה ומשכה אותי לשבת לצידה.

"הוא לא רוצה לנסות עוד תרופות מקס," התלוננה, "נמאס לו, רוצה ללכת בכבוד." נימת הלעג בקולה רמזה על דעתה על פרישה מכובדת שכזו. בנושא זה דעתה של בטי הייתה כדעת ההלכה היהודית - על כורחך אתה בא לעולם, ולא אתה שתקבע מתי תפרוש ממנו.

רומן משך בכתפיו וחייך אלי, לא היה לו שום חשק להתווכח. כשהחליט על דבר מה נהג לדבוק בהחלטה בלי לסטות ימינה או שמאלה. "כבר החלטתי בטי," אמר וליטף את ידה, ואחר נשא אותה אל פיו ונישק אותה בעדינות. "יש לך ידיים מקסימות," החניף לה.

בטי משכה את ידיה בזעם, היא לא אהבה שהסיחו את דעתה במחמאות. "רק טיפש לא משנה אף פעם את דעתו." התיזה בזעם, "אנחנו מדברים על פיקוח נפש," הוסיפה בעברית, מדברת אלי, "והוא מלטף אותי ונותן לי מחמאות." היא הייתה נהדרת כשכעסה, יכולתי לראות כמה רומן נהנה ממנה והייתי מרוצה מהאישור שלו.

"יש לו זכות להחליט על סיום החיים שלו בטי," אמרתי לה, "לפחות בזה יש לבני אדם חופש בחירה. החופש היחיד בעצם."

בטי כמובן לא הסכימה איתי. "יש לך ילדים, אישה, אנשים שאוהבים אותך?" פנתה לרומן המשועשע. הוא צחק, "עד כמה שידוע לי לא, אבל כמובן שאי אפשר לדעת אף פעם. אני לא יודע כמה הוא סיפר לך."

"סיפר מספיק ודי, אבל אחרי שנפרדתם בטח היו אחרים או אחרות."

"לא, פעם אחת נפלתי. זה הספיק. אני לא חוזר על טעויות." הוא רכן קדימה אוחז בפניה בשתי כפותיו החמות שכל כך הטבתי להכיר את מגען, "אחת כמוך, עם כל האש שיש בך, והעתיד שאת מגדלת אצלך בבטן בטח חושבת שאני טועה, שהחיים יפים, והשמש עוד תזרח, וכל השטויות האלו, אבל אני, הנר שלי כבר נשרף משני הקצוות. את מבינה מה אני אומר?"

בטי הנהנה ושתקה. רעש של צעקות וצחוק עלה מהמדורה, אוקסנה יצאה מאחורי הדלפק ורקדה עם בחור גבוה שסחרר אותה וצחק.

בטי קמה, "הבטחתי לבעלה לשמור עליה, אני חייבת לחזור ולראות שהכל בסדר איתה." אמרה מודאגת ויצאה מהמכונית ואז פנתה שוב דחפה את ראשה דרך החלון הפתוח והתכופפה אל רומן שישב וראשו נשען על המושב, "עוד ניפגש?" שאלה.

הוא נד בראשו לשלילה. "מצטער קטנה." אמר בעדינות.

היא רכנה אליו ונשקה על פיו ואז פנתה אלי, "אם אתה רוצה להיות איתו אין בעיה. מגיעים לך כמה ימי חופש מהעבודה. רק תיזהר לא להידבק. אני כבר אספר משהו למשפחה."

היא פנתה בלי לחכות לתשובה ורצה לכיוון המדורה, משאירה אותנו לבד. נותרנו יושבים זה מול זה, מביטים אחד בשני, חושבים על הצעתה. רומן לקח את ידי וחיכך בה את פניו ואחר כך נשען עלי, מניח את ראשו על כתפי. עיסיתי את עורפו ואת כתפיו, חש כמה הוא רזה מתחת למעיל העור העבה. הוא ליטף את פני, נוגע בצלקת הדקה שנותרה על לחיי, נראית כמו קו עיפרון דק.

"היא ממש בסדר," אמר בחיוך, "אני לא יודע למה חשבתי שתתקע עם איזה טיפשונת בכיינית שתיכנס להיסטריה. סיפרת לה?"

"לא הכל, אבל מספיק." עניתי, מניח לו ללטף אותי. לא הבנתי איך, אחרי כל השנים שכעסתי עליו ושנאתי אותו, יכולתי כעת רק לרחם עליו. רק עכשיו, כשעמדנו להיפרד לתמיד, הרשתי לעצמי, לכמה דקות בלבד, להודות בעונג שמגען המחוספס והמוכר של ידיו על גופי גורם לי.

"אתה רוצה שאני אשאר אתך כמה ימים רומן?" שאלתי, לא ידעתי מה מפחיד אותי יותר, תשובה שלילית או תשובה חיובית.

הוא גיחך "לא קוטק, הזמן שלי נגמר." אמר והתחיל לסגור את כפתורי חולצתי שפרם קודם.

"וחוץ מזה," הוא שב וגיחך, "אני יודע שאתה מעדיף להיות אתה, ואתה צודק כמובן. אני רק רוצה לדעת שאתה סולח לי," אמר, מביט בי ברצינות, מניח ידיו על כתפי.

"אני סולח לך ידידי. תודה שעזרת לי בכלא וששמרת על הגב שלי בצ'צ'ניה." עניתי ברשמיות.

עוד מבט ועוד חיבוק אחד אחרון והוא יצא מהמכונית ונעלם מחיי לתמיד.

***

כמה ימים אחרי מסיבת ל"ג בעומר נסעו בטי ואמונה לירושלים כדי לטפל בגט של אמונה. היא עמדה לקבל את הגט שלה ברבנות בירושלים והתעקשה שרק בטי תבוא אתה. ואניה השתוקק לנסוע, אבל היא סירבה בתוקף. למרות שהזדהיתי עם כאבו ודאגתו של ואניה הסכמתי שעליו לשמור מרחק ולהצניע את עצמו עד שהגט יתקבל.

השארנו את אוקסנה עם הילדים וצייתנו להוראתה של בטי שנצא לבלות קצת כמו גברים ונפסיק להתבטל מול הטלוויזיה. מיקי שמח להצטרף אלינו, וכך ישבנו שלושתנו בפאב אפלולי בעיר התחתית ושתינו בירה. גיא לא בא איתו ואני לא העזתי לשאול היכן הוא.

מיקי נראה יותר טוב, הוא התחיל לקבל טיפול אצל פסיכולוג והחיוך שלו נראה קצת יותר טבעי כשלגם מהבירה המקציפה, מתרווח לצידי על הכיסא הגבוה.

ואניה סירב לבירה ושתה וודקה קרה. אמונה נעדרה בקושי עשרים וארבע שעות והוא כבר היה מדוכא. בפאב הסתובבו המון בחורות, יפות ויפות פחות, כולן לבושות בצורה נועזת ושתויות למדי, אבל הוא לא הביט באף אחת, למרות שמבטים מעוניינים נשלחו אליו ללא הרף. סך הכל ואניה היה בחור נאה עם פנים סלאביים רחבים, שיער בהיר וגוף רחב ושרירי.

"נו ואניה, תן חיוך, תסתכל איזה בחורות יפות, תהנה קצת מהחיים." טפחתי על שכמו והוא הזעיף את פניו.

"אף אחת לא יפה כמו אמונה וכולן מופקרות שתויות," אמר בכעס, "הייתי צריך להיות אתה, אני לא אוהב לישון לבד." הוסיף בעצב.

"ישנת לבד המון שנים, מה זה בשבילך עוד כמה ימים." קנטרתי אותו.

הוא לא התנחם. "אני מתגעגע אליה נורא," אמר בפשטות, "אתם חושבים שאני צריך לספר לה על מכוני העיסוי שהייתי הולך אליהם פעם?" שאל בתמימות, "אני פוחד שהיא תכעס. מה לעשות?"

שאלה קשה, לא היה לי מושג מה לענות. החלפתי מבטים עם מיקי וראיתי שגם הוא מתלבט.

"מיקי, מיקי שפירא!" צרח מישהו מהפתח והסתער על מיקי, חוסך מאתנו את הצורך במתן תשובה לשאלתו המביכה של ואניה.

הסתובבתי וראיתי להפתעתי שהצועק הוא אריה טננבאום המושתן. גם הוא ראה אותי והחיוך הנלהב שעל פניו נעלם. פניו קפאו בהבעת תיעוב. הבנתי אותו, גם אני הייתי שונא את מי שהיה מחטיף לי מכות לעיני כל המחלקה.

"בוא אריה, שב," אמרתי לו בנימוס, "תכיר, זה ואניה." עברו כבר כמה שנים טובות מאז הטירונות והחלטתי לנסות להיות בן אדם תרבותי ולשכוח את העבר.

אריה טננבאום הניד את ראשו בחוסר התלהבות לכיוון ואניה, "מה שלומך פרידמן?" הפטיר כדי לצאת ידי חובה והתיישב ליד מיקי.

"לא ידעתי שאתם עדיין בקשר," העיר בקרירות, הוא לא שכח ולא סלח, זה היה ברור. ההרגשה הייתה הדדית. "תגיד?" קולו התחמם בכמה מעלות כשפנה שוב למיקי, "אתה זוכר את הבחורה הזו שהבאת לעבוד אצלי כשרק פתחתי את המשרד בחיפה? החמודונת הזו עם התחת המשגע? היה לה עור בצבע דבש ועיניים נהדרות, חומות בהירות כאלו, עם טבעות זהב כאילו?"

מיקי משך בכתפיו, "לא יודע," אמר באדישות מופלאה, "בחורות לא כל כך מעניינות אותי, כמו שאתה בטח זוכר…"

"אבל הייתם חברים כל כך טובים," מחה טננבאום, "היא אפילו גרה אתך כמה חודשים. היה לה חזה נהדר ושערות חומות בהירות, רכות כאלו. אתה בטח זוכר אותה?"

מיקי משך בכתפיו, פניו חפות מכל זיכרון. ממתי הוא נעשה שקרן כל כך טוב?

"יכול להיות שזאת בטי שלנו?" שאל ואניה בתום לב. לא יכולתי להאשים אותו, קודם כל הוא היה שתוי, וחוץ מזה הוא לא הכיר מספיק טוב את מיקי, כך שלא יכול היה להבין שהוא מרביץ את הופעת חייו לפני טננבאום.

"נכון!" קרא טננבאום, "כולם קראו לה בטי, אבל השם האמיתי שלה היה בת-אל. גם אתה מכיר אותה?" הוא פנה אל ואניה.

אפילו מוחו השתוי של ואניה קלט כעת שהוא עשה טעות. "אה… אה…" הוא תחיל לגמגם, "פגשתי אותה דרך מקס," הודה לבסוף, "איך אמרת שקוראים לך?" ניסה להסיט את הנושא.

"עכשיו קוראים לי אריק טנא." ענה המושתן בגאווה, "החלפתי את השם ברגע שפתחתי משרד, אני עורך דין." הוסיף, "בטי הייתה המזכירה הראשונה שלי, היא גם הייתה חברה טובה שלי. היו לי אז צרות עם האישה והמשפחה ובטי הייתה נהדרת. אם לא הייתי נשוי אז…" הוא משך בכתפיו, "אבל היא באה מבית דתי ועד שהתגרשתי היא כבר נעלמה לי." הוא שב ופנה למיקי, "אתה יודע איפה בטי גרה עכשיו מיקי? אני לא יכול להוציא אותה מהראש." הייתה מין הבעה כלבית מתחננת מעצבנת על פרצופו. בטי גרמה לגברים מסוימים להראות ככה.

שנאתי את זה, שנאתי כל אחד שהסתכל עליה וקיבל הבעה של כלב מיוחם. היא לא התכוונה שזה יקרה, כמעט שלא שמה לב, אבל זה קרה כל פעם מחדש. מי יודע איזה גברים יושבים עכשיו לידה ומסתכלים עליה עם ההבעה המתחננת הזו? זה שהיא הייתה בהריון לא שינה כלום, להפך, ההיריון גרם לה להיות עוד יותר סקסית. היה עלי להדק את ידי על הכוס שלפני כדי להתאפק ולא לחבוט במושתן.

מיקי שישב לצידי, כתפו מתחככת בשלי, קלט את התנועה הקטנה הזו ונדרך גם כן. הוא היה היחיד במחלקה שהעז לרדת עלי אחרי שהחטפתי למושתן, והיחיד שלא התפלא כשקבלתי את הנזיפה שלו בשקט.

בדרכו שלו, מיקי העדין ונעים ההליכות, היה בחור אמיץ יותר מבריונים גסי רוח כמוני. לכסנתי מבט לעברו, הוא ישב שקט וחסר ארשת ובהה לתוך כוס הבירה שלו.

איך זה שהוא מעולם לא סיפר לי שבטי עבדה אצל טננבאום המושתן? הפרק הזה בחייהם של בטי ומיקי נעלם ממני עד כה. הוסתר, יותר נכון להגיד. הוא ידע שאני עומד לרדת עליו קשות בקשר לכך וכרגע העדיף לשמור על פרופיל נמוך ולצמצם נזקים.

טננבאום הוא מה שנהוג לכנות מלח הארץ. נאה בצורה גברית סולידית, שיער שחור, עיניים חומות, לסת רבועה וחיוך צחור שיניים. בן ונכד לשושלת מפוארת של עורכי דין מושתנים כמוהו. מאז הטירונות הוא עלה במשקל, הוסיף שרירים שנופחו בקפידה במכון כושר, ופיתח גינונים מלאי ביטחון שנועדו להסתיר את טיבו המושתן. גינונים שנעלמו פתאום כשזכרה של בטי על עור הדבש שלה, עיניה הזהובות, והישבן המחוטב שלה צץ, חי רוטט ומנצנץ כמו פאטה מורגנה באוויר רווי העשן של הפאב האפלולי.

הרבצתי לו כשניסה להתחכם איתי במקלחת על הזין הלא נימול שלי. הוא בטח ציפה שאתקפל בביישנות ואסמיק. במקום זה החטפתי לו כהוגן, כמובן שהוא לא ידע להגן על עצמו, או לפחות לחטוף כמו גבר, והגיש נגדי תלונה.

סמל בוזגלו טרטר אותי כהוגן במגרש המסדרים ואחר כך הודיע לי שעליו לרשום לי הערה בתיק האישי שלי. בעצם היה עליו לשלוח אותי למשפט, הגיע לי כלא בגלל המכות שהחטפתי למושתן ושנינו ידענו את זה. כשהודיתי לו על כך הוא חייך פתאום וטפח על שכמי, "אתה גבר וחייל טוב והוא… הטננבאום הזה… אין סיכוי שהוא יגיע למסע כומתה. אבא שלו כבר יסדר לו משהו."

בוזגלו צדק כמובן, אחרי פחות מחודש טננבאום נעלם מהבסיס, ואת הצבא גמר בחיל המודיעין ליד שולחן כתיבה במשרד ממוזג. אף אחד בפלוגה לא הצטער על היעלמו.

"כדאי שתשכח מבטי אריה," אמרתי לו, מביט ישר בעיניו, נהנה לראות שהוא עדיין פוחד ממני. "היא נשואה עכשיו והיא בהריון. לך תתעלק על בחורה אחרת."

טנא החוויר קצת, "בהריון," הוא לחש ועצם את עיניו במין ייאוש מוזר, "אבל היא רק בת עשרים וחמש, היא רצתה ללכת ללמוד. היא אהבה לקרוא. למה היא מיהרה כל כך להתחתן? היא תמיד אמרה שהיא תהיה חופשיה ועצמאית. עם מי היא נשואה, הוא לפחות עשיר?"

עכשיו אתם מבינים למה קוראים לו מושתן? כל מילה שאמר פגעה בי כמו סיכה מורעלת ישר בלב. הוא היה בן זונה עלוב, אבל יכולתי לראות שהוא באמת מתרגש מהחדשות ששמע. למה בטי לא דברה עליו אף פעם? ולמה מיקי לא הזהיר אותי בקשר אליו?

כל הפארסה הזו נמאסה עלי לגמרי, החלטתי לשבור את הכלים. "בטי נשואה לי." אמרתי למושתן, כדי שיסתום סוף סוף את הפה. "יש לנו ילד בן חמש, ועכשיו היא בהריון עם תאומים. גם האחים הצעירים שלה חיים איתנו, וואניה חי עם אחותה בית לידנו. היא עובדת בכל מיני עבודות מזדמנות בתרגומים ובתחקירים. אני עובד בבית מלאכה. יש לנו משכנתא ואנחנו ממש לא עשירים. בטי ויתרה על התכניות שלה ללמוד, אין לה זמן לשבת סתם ולקרוא, היא עסוקה בבישולים ובניקיונות וזה עוד כלום לעומת מה שיהיה אחרי שהתינוקות ייוולדו. אה, ואנחנו גרים בנשר, ליד בית חרושת למלט. רק שם יכולנו להרשות לעצמנו לקנות בית. יש עוד משהו שרצית לדעת על החיים של בטי?"

טננבאום, (אני בחיים לא אצליח לקרוא לו טנא) הניח את מרפקיו על הדלפק והשעין את ראשו על כפות ידיו. "תביא ויסקי," אמר לברמן וגמר את כוסו בלגימה אחת.

"אתה חרא פרידמן," אמר בקול שקט שנועד לאוזני בלבד, "תמיד ידעתי שאתה חרא. בטי המתוקה שלי, כל כך עדינה וחמודה, כל כך חכמה ופקחית, תקועה עם זבל כמוך. אתה אפילו לא יהודי!" צעק פתאום בזעם, "יושב ומשתכר לך, משאיר אותה לבד בבית. אתה זבל! איך הצלחת לשכנע אותה להתחתן אתך, חרא שכמוך!"

ואניה בהה בו בפה פעור, אבל שתק. אחרי הנאום הארוך והמיותר שנשאתי גם אני העדפתי לשתוק. רק מיקי הפסיק לחפש תשובות בבירה שלו, והרים את מבטו, "גמרת טנא?" שאל בנימוס קפוא, יכולתי לשמוע את הזעם הקר בקולו. טנא גנח בקול והנהן. הברמן הביא לו עוד ויסקי וגם אותו הוא חיסל בלגימה מהירה ומיד ביקש עוד.

"כל מה שאתה אומר נכון," אמר מיקי בנחת, "אבל חוץ מזה מקס שכח להוסיף שבטי מאושרת מאוד, שהיא מאוהבת במקס והוא בה. בטי אוהבת את העבודה שלה. היא מתה על תינוקות, היא אוהבת להיות נשואה, ומקס יושב כאן ושותה כי היא מבלה עכשיו עם אחותה בירושלים."

הוא הדף מלפניו את הבירה וקם. "בטי מצפצפת על כסף. הכסף אף פעם לא שינה לה כלום, ואם היית מבין את זה לא היית מפסיד אותה."

הוא השליך כמה שטרות על הדלפק, "אה, ועוד דבר," אמר כשאחז בזרועי ומשך אותי לכיוון הפתח. "זה היה הרעיון שלי שהיא תעזוב את המשרד שלך ואני זה שהפגיש אותה עם מקס. חשבתי שמגיע לה להכיר פעם אחת גבר הגון. הם מאוד מאושרים יחד עם הילדים והמשכנתא ובלי כסף."

הוא סחב אותי החוצה בעוד ואניה נגרר אחרינו, מבולבל ושתוי. פתחתי את דלת הלינקולן וצנחתי על מושב הנהג. לא הייתי שתוי, רק עייף ואחוז בחילה. ידעתי שהכעס יגיע כשנגיע הביתה. רק אז אתפרץ ואוציא הכל על מיקי.

התחלנו לדבר רק כשיצאנו מהעיר, מותירים מאחורינו את האורות המסנוורים והתנועה ההומה גם בשעת לילה מאוחרת.

ואניה היה הראשון שדיבר, האלכוהול ששתה כבר התנדף מגופו הגדול וראשו שוב היה צלול. "לבטי היה רומן עם האיש הזה, טנא?" שאל בתום לב, מדבר כמו תמיד בפשטות ילדותית. "איזה מין שם זה טנא?" הוסיף, "חשבתי שטנא זה מין סל ששמים בו פירות."

נאנחתי, מיקי ישב לצידי ראשו נתון בין כפות ידיו ושתק. "נכון ואניצ'קה," אמרתי ברוך, "טנא זה סל בשביל לשים בו ירקות ופירות, כמו בחג הביכורים. ובקשר לרומנים של בטי תצטרך לשאול את החבר שלה שיושב כאן, אני רק בעלה, מאין לי לדעת?"

מיקי נאנח שוב והרים את ראשו, "רק אל תוציא את זה עליה מקס, היא לא סיפרה לך כלום כי לא היה מה לספר. לא קרה כמעט כלום, הכרחתי אותה לעזוב עוד לפני שהוא הספיק לשים עליה את הידיים שלו. גם אני הספקתי לראות איזה מין טיפוס הוא." 

"הכרתם אותו בצבא?" שאל ואניה, "בגלל זה אתם שונאים אותו?" עכשיו ברור מאיפה למד אולג לשאול שאלות מנדנדות כאלו.

"כן ואניה," ענה מיקי בסבלנות. "נפגשנו כולנו בטירונות ושם למדנו להכיר ולתעב את מלח הארץ, מר טנא הנכבד, נצר למשפחת טננבאום המכובדת."

"מה?" שאל ואניה "אני לא מבין, מה זה נצר?" תרגמתי את דבריו של מיקי לרוסית, מדבר בקוצר רוח ובגסות, שוכח שרק לפני זמן לא רב גם אני לא יכולתי להבין עברית גבוהה כל כך.

ואניה נעלב, הוא ישר את כתפיו בנוקשות והפנה את פניו אל החלון, לסתו מתבלטת ושפתיו קפוצות בחזקה. הוא נראה כל כך דומה לאחיו הצעיר עד שלא יכולתי להתאפק וחייכתי. זה לא שיפר את מצב רוחו. "אתה חושב שאני מטומטם?" הוא שאל ברוסית, מבטאו האסטוני בולט עוד יותר מהרגיל.

רק זה חסר לי עכשיו, מריבה עם ואניה. "לא ואניצ'קה," אמרתי בפייסנות, "אתה… אתה חבר שלי ואתה בחור נבון מאוד, אחרת צבי לא היה שוכר אותך לעבודה." זה לא עזר בכלל, אפילו הרגיז אותו עוד יותר.

"אני לא חבר שלך!" הטיח בי בזעם, "אנחנו שכנים ועובדים יחד, ואולי, אם אמונה תרצה, נהיה גיסים, אבל אני לא חבר שלך ואני לא רוצה שטיפוס כמוך יהיה חבר שלי!"

"אבל ואניה…" ניסיתי שוב, עדיין משועשע מעט. לא הייתי רגיל להתפרצויות זעם מצד ואניה.

"השם שלי הוא איבן סרגייביץ." אמר ואניה בקור, והסב את ראשו לחלון, מפנה אלי את הפרופיל הסלאבי שלו עם אפו הסולד ועצמות לחייו הגבוהות.

"מה הבעיה?" שאל מיקי, "מה קורה אתכם? למה הוא כועס? מה קרה ואניה?"

"ואניה נעלב ממני," הסברתי לו באנגלית. "אני מבקש את סליחתך ומתנצל לפניך איבן סרגייביץ." הוספתי ברוסית, מחפש את עיניו במראה.

"בסדר," אמר ואניה בהדרת כבוד, "אבל אני לא חבר שלך. חבר בוחרים ואנחנו סתם נתקענו יחד בלי כוונה." זה כאב, חשתי דקירה קצרה אך מכאיבה בליבי מחרב הרפאים.

תמיד קבלתי את ידידותו השקטה והלא תובענית של ואניה כמובנת מאליה. הוא היה תמיד בסביבה, גדול, חזק, שקט. עיני הילד התמימות שלו מביטות בי במבט ישיר ובהיר, בלי טיפת ערמומיות, וידו הגדולה מושטת לעזרתי בטבעיות בלי שאצטרך אף פעם לבקש. פשוט וחם כמו לחם, וכמו לחם, מובן מאליו עד שהוא איננו, ואז מגלים שהוא חסר יותר ממעדנים יקרים.

עצרתי את הרכב בתחנה מול אזור התעשייה של תל חנן ועברתי לשבת לצידו במושב האחורי, "איבן סרגייביץ," התחלתי ונתקעתי, מה יכולתי להגיד? לבקש ממנו חברות? ניסיתי שוב. "איבן סרגייביץ, מאז שפגשתי אותך, ובעיקר מאז שנעשינו שכנים, למדתי להכיר אותך ולהעריך את הידידות שלך. יש לי מעט מאוד חברים ו… אה…" שוב נתקעתי.

הוא הפנה אלי את פניו ולתימהוני ראיתי שעיניו מלאות דמעות. "הטנא הזה… הנצר, הוא קינא בך שהתחתנת עם בטי, אבל הוא התחיל לצעוק רק כשהוא נזכר שאתה לא יהודי. זה הכי עצבן אותו. למה מקסים?"

אהה! עכשיו הבנתי למה נפלה עלי ההתפרצות הזו, לטובת מיקי שהביט בנו בעיניים סקרניות דברתי עברית. "הוא טועה, אני כן יהודי." אמרתי לואניה. "הוא חושב שאני לא, כי לא עשו לי ברית מילה, ובגלל זה גם רבתי אתו בצבא. הוא ראה אותי במקלחת והעיר הערות מרגיזות."

"אתה הרבצת לו מכות רצח מקס, כיסחת לו את הצורה. הייתי בטוח שבוזגלו יתקע לך תלונה." התערב מיקי בשיחה, "דפקת לו את הראש בקיר, אם לא הייתי תופס אותך היית שובר לו את העצמות."

נכון, עכשיו נזכרתי שכולם עמדו מבוהלים ורק מיקי העז להפריד ביני ובין המושתן והציל אותו. לא פלא שהוא חייך אליו חיוך כה רחב.

"ואניה אל תדאג בקשר לזה שאתה לא יהודי," אמר מיקי, "עלית לפי חוק השבות, אתה אזרח ישראלי." 

ואניה טלטל את ראשו בקוצר רוח, "אתה לא מבין מיקי," אמר, "אמונה אף פעם לא תתחתן איתי אם אני לא אתגייר. אני פוחד שהיא תעזוב אותי ו…" קולו נחלש וגווע.

מיקי עדיין לא הבין, "אז תתגייר. מה הבעיה?"

"הבעיה היא שאני לא חכם כמוכם, אני סתום. בקושי גמרתי בית ספר מקצועי. כשהם מתווכחים בעברית אני לא מבין כמעט כלום, אני מטומטם גמור, בחיים אני לא אצליח לעבור את המבחן, היא תעזוב אותי ואני אמות." הוא השעין את ראשו על כתפי והתייפח כמו ילד.

"הרבנות עושה קורס מאוד קשה של שנה ואחר כך צריך לעשות מבחן קשה ולהתחייב על אורח חיים דתי." הסברתי למיקי קרוע העיניים, "ובארץ מכירים רק בגיור אורדותוקסי, לא ברפורמי."

ליטפתי את כתפו של ואניה."הילל יעזור לך איבן סרגייביץ ולאמונה לא אכפת, היא אוהבת אותך בגללך, לא בגלל ההשכלה שלך."

הוא לא השתכנע, ניגב את פניו בשרוולו והשעין את מצחו על הזכוכית, מפנה אלי את גבו בסרבנות. "עכשיו, כשהיא עוד בטראומה בגלל בעלה, היא מסתפקת בי, אבל בחורה כמוה, כל כך יפה וחכמה, מה היא צריכה אחד כמוני? לא משכיל, ולא עשיר, ובלי עתיד, אפילו לא יהודי? אחרי שהיא תתאושש העיניים יפקחו לה והיא תחפש גבר מתאים יותר." לואניה לא היו תעודות מרשימות, אבל הייתה לו חכמת חיים וניסיון מר בדרכו של העולם.

"זה לא נכון." התווכח איתו מיקי שצערו של ואניה נגע לליבו הטוב. "היא כבר חיה אתך כמו עם בעלה, היא לא תעזוב אותך, החינוך שהיא קבלה…"

ואניה חבט בחלון באגרופו הגדול, מזעזע את כל המכונית. "קיבינימאט החינוך הדפוק שלה," צעק בזעם. "אני לא רוצה שהיא תחיה אתי כי איזה רבי אמר שככה צריך! אני רוצה שהיא תאהב אותי כמו שאני אוהב אותה. אני רוצה שהיא תרצה לחיות איתי כמו שבטי רוצה את מקס. ככה אני רוצה שנהיה, לא בגלל שאין לה לאן ללכת."

הוא דחף אותי מעליו, "סע הביתה!" נהם, "אני עייף ונמאס לי, אני רוצה לישון!"

רק אז נזכרתי שבעצם מיקי לא גר אצלנו והייתי צריך לקחת אותו לדירה שלו בבת גלים.

"זה בסדר," ניחם אותי מיקי, "אין לי מה לחפש בדירה. גיא בטח יצא, או יותר גרוע, הביא מישהו או מישהי. לפחות עכשיו כשהוא מספר להורים שלו שאני רק חבר לדירה הוא לא משקר."

"אבל חשבתי ש…" חשבתי שהם חזרו להיות יחד אחרי ההתפייסות שלהם. למה גיא שוב חזר לתעלוליו הקודמים?

מיקי חייך, מנסה להעמיד פנים אמיצות, "אני לא יכול, מאז… מאז המעצר אני לא… ואי אפשר לדרוש מגיא לחיות כמו נזיר…" הוא משך בכתפיו, השתתק ונשען לאחור על המושב. לא היה עוד מה להגיד בנושא, העדפנו לשתוק. 

מיקי אכל את המרק שלו וסירב לאכול שום דבר נוסף, "אני אצא קצת החוצה לעשן." אמר בביישנות. היא חיבקה אותו בזהירות, חוששת להכאיב לו ונתנה לו קופסת גפרורים.

יצאתי אחריו, משאיר את חאתם ובטי לבדם. הנער אכל ברצון מנה של אורז עם בשר ופניו אורו כשבטי אמרה לו שהילל ואדם יחזרו הביתה בעוד כחצי שעה בערך.

מנגו קיבל אותנו בשמחה, מקשקש בזנבו ומנסה להניח את כפותיו הענקיות על חזהו של מיקי שדחף אותו בעדינות כלפי מטה. אחרי שהכלב נרגע מעט מיקי הוציא מתחת לאחד הרעפים שכיסו את גג מלונתו של הכלב שקית ניילון עם כל החומר הדרוש לעישון גראס וגלגל לנו שתי סיגריות.

מיקי הקפיד להחזיק את הגראס שלו מחוץ לבית ועישן רק בחוץ. בטי ואני ידענו על המחבוא שלו וקרוב לוודאי שגם אדם, אבל העדפנו לדבר על זה כמה שפחות. אני חושב שהילל לא ידע ומוטב כך.

"נתתי בו אימון ואכלתי אותה." אמר, "בוא נעזוב את זה." הפטיר באדישות, וכך עשינו, עזבנו את זה ולא דברנו עוד על גיא. רק עישנו ושתקנו.

אני הסתפקתי בסיגריה אחת ומיקי גלגל לעצמו עוד שתים, מעשן בשתיקה בעוד אני יושב לצידו, מנסה בפעם המאה להבין למה וודקה עושה לי את זה, ואילו העישון רק גורם לי לחוש קליל ומטופש, אבל לא ממסטל אותי.

ספרתי לו על האיחוד המחודש של סבא עם משפחתו, הוא הקשיב בשתיקה ונאנח. העישון לא פגע כלל בכושר השכלי שלו, רק גרם לו להיות יותר אופטימי, מסלק מעליו את עננת הדיכאון שהיה אופף אותו לפעמים. ידעתי גם שגראס גרם לו גם לחוש חרמן, אבל זו כבר לא הייתה הבעיה שלי.

"למה בטי חייבת לדחוף תמיד את האף?" התלוננתי. "הם לא נפגשו שלושים שנה, והכול היה בסדר, פחות או יותר, למה היא חייבת להתערב תמיד?" הפעם הגראס לא הצליח לגרום לי לחוש קליל וחסר דאגות.

מיקי צחק וטפח על שכמי, "אבל חייבים לדבר. אפילו אם כל פגישה תיגמר בסקנדל ויהיו צעקות עד השמים, חייבים לדבר, ככה זה אצל יהודים."

זה לא מצא חן בעיני, "אני יהודי ואני לא חייב לדבר." מחיתי בזעף.

"אתה רק יהודי טכני." אמר מיקי וצחק מהבדיחה שלו.

ההגדרה שלו דווקא מצאה חן בעיני. "יהודי טכני, זה טוב." הצטרפתי לצחוקו ופתאום גיליתי שהסם כנראה כן השפיע עלי, דמעות זלגו על לחיי למרות שחייכתי.

מיקי חיבק אותי, נשען עלי קצת, וכך נשארנו לשבת שם, יהודי אחד מסומם, והשני סתם יהודי טכני, ושתקנו.