5. חורף

מסעדת מוסקבה נמצאת באזור תעשיה מכוער ומרופט, מבחוץ המסעדה משתלבת בסביבה המוזנחת של מוסכים וחנויות רהיטים, אבל מבפנים היא נראית כמו בית זונות צרפתי מהמאה התשע עשרה שהוסב למסעדה.

על רצפת השיש השחורה פזורים שולחנות עגולים עם כסאות מחוטבים מרופדים אדום. הקירות מצופים טפט בד אדום בדוגמת זהב מסולסלת, החלונות מחופים בווילונות קטיפה אדומים, ומהתקרה משתלשלת מנורה ענקית זולגת נטיפי זכוכית נוצצים ומצלצלים.

משום מה זה המקום החביב על החבורה שלנו להתכנס בו לארוחות ערב חגיגיות.

החברים שלי - הכנופיה שלנו - מורכבת מגרעין של חמישה חבר'ה שאני אחד מהם. כולנו מכירים עוד ממוסקבה. את יורי ואלכס פגשתי עוד בגן הילדים, אינה וקטיה הצטרפו אלינו בבית הספר. במשך הזמן, בשיטת חבר מביא חבר, נוספו עוד אנשים. אני הראשון שהעזתי לצרף לחבורה מישהי שהיא לא משלנו, כלומר לא מרוסיה.

ואם לדייק חשבתי, בעוד אני מביט בהנאה בישבנה של בטי העולה לפני במדרגות, היא צירפה את עצמה. רק בגלל שלא נהרגתי באסון המסוקים היא זכתה לחגוג איתי ועם החבורה שלי. זו מחשבה מבישה שגורמת לי להסמיק, אבל זאת האמת. עוד באולפן החלטנו לשמור על עצמנו ולא להפוך לאחד מחבורת הנייטיבס הלבנטיניים שהקיפו אותנו.

המורה שלנו לעברית, אחד מאותם רוסים שעלו לארץ בשנות השבעים, לא הפסיק לספר לנו כמה קשה היה לו להפוך לישראלי. הוא שינה את שמו מאלכס לאליהו, התאמץ לדבר במבטא ישראלי, ואפילו ניסה להשתזף לצבע חום – רעיון טיפשי שהסתיים בכוויות ובעור מתקלף.

בזנו לו על מאמציו לשנות את זהותו האמיתית ולא חסכנו ממנו את דעתנו. היום כשאני מבוגר יותר, ואולי קצת יותר חכם, אני חושב שהינו אכזריים ולא לגמרי צודקים, אבל מאחר והמורה אלכס - אליהו נהרג כשעשה מילואים בלבנון, אני לא יכול אפילו להתנצל.

אני לא יודע מה הדאיג אותי יותר, התגובה הלעגנית של חברי, או הפגיעה הצפויה ברגשותיה של בטי. בכל אופן חששתי שהפגישה  בין שתי העולמות הללו תסתיים ברע, לכן שמרתי אותם עד עכשיו נפרדים, אבל זה לא הצליח. המציאות בארץ המטורפת הזו כופה את עצמה על כולם ומשנה אפילו את הרוסים הכי עקשנים שרוצים להישאר בצד כצופים, ולא מעוניינים לשקוע בבלגן המזרח תיכוני.

סקרתי את החדר, מחפש קודם כל את יורי, רציתי לשמוע מה דעתו על בטי. מאז ומתמיד הבאתי את כל הנשים שלי ליורי. גם כדי לדעת מה דעתו, וגם כדי לבחון אותן ולראות אם הן יעדיפו אותו על פני, זה קרה לעיתים יותר קרובות ממה שהיה לי נעים להיזכר.

בטי ניגשה מיד לאינה ולקטיה שעמדו מתחת לנברשת המצלצלת והמבריקה וקשקשו במהירות עצומה, כמו שהן עושות תמיד. הבטתי בהן בדאגה, ונדהמתי לראות שהן מקבלות את בטי בחיוך ומתפעלות משמלתה. הן דברו רוסית, אבל כפי שבטי טענה, היא הבינה רוסית טוב יותר ממה שחשבתי. היא ענתה בעברית ונראתה נינוחה לגמרי בין שתי המכשפות הללו. אינה וקטיה הן הלב האמיתי של הקבוצה. הן מכירות עוד מגן הילדים, תמיד רבות, מתפיסות, בוכות, צוחקות, מחליפות בגדים, תכשיטים וגברים. למרות שאני מכיר אותן כמעט כל חיי אני לא מתחיל אפילו להבין אותן.

קטיה - בלונדינית, קטנה, דקה ויפה. היא מצליחה להיות ילדותית ונשית בבת אחת ויש המון גברים שמתלהבים מאוד מהניגוד הזה. אולי, אם לא הייתי מכיר אותה מגיל שש, ולא הייתי נדלק על לאריסה, הייתי נשוי לה עכשיו.

אינה היא בדיוק ההפך ממנה, גם היא נמוכה, אבל בעלת מראה אוריינטלי, עיניים צרות ושחורות, שיער חלק שחור ונוצץ ועור לבן. מאז הלידה היא התמלאה קצת ונראתה רכה ונשית להפליא.

ביום הראשון שלנו בתיכון אלכס נתן בה מבט אחד והחליט שהוא רוצה אותה. לקח לו ארבע שנים של חיזורים, המון כאבי לב, התפרצויות כעס ודמעות עד שהיא הסכימה. מה הוא לא עשה כדי לגרום לה להתאהב בו? הכל. אפילו ניהל רומן עם קטיה כדי שהיא תקנא. ובעצם, מי לא ניהל רומן עם קטיה בשלב זה או אחר? כולנו ניסינו ונפגענו.

גם עם אינה היינו שמחים לנסות, אבל אלכס אסף את כולנו והודיע חגיגית שהוא יחתוך את הביצים לכל מי שיחשוב לגעת בה. בשנה האחרונה שלנו בתיכון אינה ניסתה פעם אחת להתנשק איתי באיזה מסיבה, הייתי כל כך אומלל אחרי שמריה עזבה עד שהסכמתי. אלכס הרביץ לי מכות רצח ולא דיבר איתי כמה חודשים. התפייסנו רק אחרי שהיא נסעה לחופשת קיץ עם מישהו. רק אז, כשהוא בא אלי, שיכור אומלל ובוכה, התפייסנו. זה היה הקיץ הזוועתי ביותר שעבר עלי מאז שנולדתי, אימא ומארק מתו ואבא נעלם ותאריך הגיוס שלי התקרב, מאז כבר עברו עלי כמה קיציים עוד יותר גרועים, אבל זה כבר סיפור אחר.

אלכס בכה וקיטר והזעיף פנים במשך חודש תמים, עד שבסוף קטיה ריחמה עליו וסיפרה לו היכן אינה. נסענו אחריה והוא הצליח, אני לא יודע איך, להחזיר אותה אליו, ומאז הם ביחד.

לכדתי את מבטו של אלכס מהצד השני של החדר, הוא עמד ודיבר עם ולאדק הטטרי. הם ניגשו אלי, לחצו לי את היד ושאלו מיד על בטי. אלכס ניגש אליה ונישק אותה על הלחי, היא נישקה אותו חזרה, וגם את ולאדק, וגם את יורי שצץ פתאום מאחורי אחד הווילונות האדומים.

כולם שתו לחיי הצלתי המופלאה, בטי לחצה את ידי בחום מתחת למפה האדומה וסוף סוף החלה המוזיקה וכולנו פצחנו בריקודים. כמעט שלא הצלחתי לרקוד עם בטי, כולם הזמינו אותה, וכל פעם שמישהו רקד איתה יותר מידי זמן יורי היה מתערב ומפסיק את הריקוד וסוחף אותה איתו.

היא צחקה ונהנתה ומידי פעם, כשמבטנו היו נפגשים, הייתה קורצת לי. "אם לא תקום ותרקוד איתה יורי יחשוב שלא אכפת לך ויהיו צרות." אמר לי קוליה החכם שהתיישב לצידי. קוליה לא רוקד ואם יש לו בחורות הוא שומר אותן בסוד. הוא היחיד שנראה כמו שיהודי אמור להראות. כהה עור, שערו שחור ומתולתל ועיניו שחורות ועצובות. הוא הכי חכם מכל החבורה הפראית שלנו והיחיד שלמד בטכניון וגמר בהצלחה.

"איך הצלחת לשכנע אישה יפה כמו בטי להתייחס אליך?" שאל.

משכתי בכתפי "לא יודע, זה פשוט קרה." עניתי, והסתכלתי על יורי היפה, הגבוה והבהיר רוקד עם בטי.

היא רקדה איתו בחן רב מניחה לו להוביל, אבל נזהרה לא להניח לו להצמיד אותה אליו. הכרתי את יורי וידעתי שדווקא האיפוק שלה מושך אותו עוד יותר.

קטיה סחפה אותי איתה לרחבת הריקודים וחקרה אותי תוך כדי כך על לאריסה. היא צחקה כשספרתי לה על פיליפ. "אם רק היית רוצה היא הייתה עוזבת אותו למענך מקס. אני יודעת שהיא בגדה בך כל הזמן, אבל לא הייתה לזה שום משמעות, היא אוהבת רק אותך."

התכוונתי לענות לה תשובה עוקצנית שתשתיק אותה כשלפתע נכנס לחדר צעיר גבוה ושחום שתי נערות בלונדיניות יפות תואר תלויות עליו מזה ומזה. ולאדק פלט קללה ומיהר לעברן כשאריאלי ומרינה נחפזים אחריו. מסתבר שהנערות היו אחיותיו התאומות של אריאלי, תלמידות תיכון שחמקו מהבית כדי ללכת למסיבה של מבוגרים.

אריאלי וולאדק חוללו מהומה שלמה סביב התאומות וניסיונה של  מרינה להרגיע את הרוחות לא עזר כלל. בגלל המריבה המשפחתית איש לא שם לב למלווה המסתורי שלהן שניגש אל בטי ומשך אותה איתו אל מחבוא הווילונות.     

"צורי, איזו הפתעה, כמה מתאים לך להופיע כאן עם שתי תאומות יפות תואר." אומרת לו בטי בחיבה וצורי צוחק ומלטף את שערה. "את נראית נהדר באדום."

היא מעווה את פניה בקוצר רוח, "סתם שמלה מגונדרת, והנעלים האלו הורגות אותי."

צורי נוגע בשרשרת הזהב שעל צווארה, "מה את עושה פה עם הנאצי?"

בטי חובטת על ידו, "ולמה אתה פה? ועוד עם שתי הילדות האלו... לא מספיק שהסתבכת עם ההליקופטר שגנבת? ככה אתה מנסה לעשות עלי רושם?"

הוא מתרגז, "את... אל תחשבי את עצמך, התגברתי עליך כבר מזמן." 

אחרי שהתאומות נלקחו החוצה המהומה שככה ופתאום שמתי לב שבטי נעלמה. "היא הסתלקה מאחורי הווילונות עם הזר הכהה והמסתורי." דיווחה לי קטיה בשמחה, וחייכה חיוך ערמומי. חלונות המסעדה השקיפו אל הכביש הראשי וכדי להסתיר את המראה נמתחו וילונות קטיפה ארוכים לאורך כל הקיר. היה רווח של חצי מטר בערך בין החלונות לוילונות וכל מי שרצה להתבודד קצת היה מתחבא שם. הוילונות היו עבים והגיעו עד לרצפה, מקום מחבוא אידיאלי לזוגות שרצו להתנשק בפרטיות.

משכתי את הוילון וגיליתי את בטי ואת הזר עומדים זה מול זה ורבים, "זה לא בסדר שברחת, למה את כועסת עלינו? מה  עשינו לך? יובל חרש את כל הארץ בחיפושים אחריך."

קולו היה חרישי ומודאג, בטי רתחה מכעס. "הוא בגד בי וזרק אותי, מה פתאום הוא מחפש אותי?"

ניגשתי אליה וחיבקתי את כתפה, חשתי שהיא רועדת. "בטי אולי תציגי לפנינו את החבר שלך." הצעתי.

"זה צורי סיטון. הוא מין בן דוד רחוק שלי." אמרה בטי בחוסר רצון.

"זה הוא שגנב את ההליקופטר?" שאלה קטיה בחיוך חתולי והתקרבה אל צורי, בוחנת אותו בעניין. צורי הסמיק, הוא היה בחור נאה, גבוה, שחרחר, עם שיער ארוך קשור בקוקו ופנים שחומים גבריים ונאים. רק עיניו הכהות והרכות, עיני ילד קטן, סתרו את הרושם הגברי שיצר. קטיה הייתה יפה במיוחד הערב והוא בחן אותה בעניין.

"סתם, רציתי לעשות רושם על בטי." צחק חושף שיניים לבנות, "הורידו אותי בדרגה בגלל זה." אמר בעליזות וצחק מקרב לב.

"היו צריכים להעיף אותך מהטייסת." אמרה בטי בזעף, אבל חייכה.

האווירה נעשתה פחות מתוחה. המוזיקה התחדשה וקטיה גררה את צורי לרחבת הריקודים. "אולי נרקוד קצת?" הציעה בטי והניחה יד על כתפי. התחלנו לרקוד ואלס ובאמצע הריקוד טפח צורי על כתפי וביקש להתחלף איתי.

הוא מסר לידי את קטיה כאילו הייתה תפוח אדמה לוהט ונחפז לסחרר את בטי ממני והלאה. קטיה הייתה נוקשה מרוב כעס ופניה להטו. "מה קרה?" שאלתי, "מה עשית לו? כמה שתית?"

קטיה ידעה לשתות, אבל השתייה גרמה לה להיות חסרת מעצורים, לא כל גבר יכול להתמודד עם התנהגות כזו. היא דרכה בכוונה על רגלי, מכאיבה לי כמיטב יכולתה בעקב נעלה.

"הגברים האלה," רטנה ברשעות, ופתחה בשטף קללות מרושעות שכלל את כל הגברים בכלל, ואת הגברים הישראלים בפרט. מניסיון רב שנים ידעתי שאחרי כמה דקות של השתוללות נזעמת היא תתחיל לבכות. תמרנתי אותה למחבוא הוילונות, מחביא אותה שם עד שתירגע קצת.

"עם מי באת למסיבה קטיה? מי לוקח אותך הביתה?" השאלה הזו גרמה לה לכעוס עוד יותר.

"עם הבן זונה הרקוב הזה, עם יורי, שנמרח על החברה שלך, הזונה השחורה הזו."

טלטלתי אותה בזעם. "תסתמי קטיה, אל תדברי ככה." פקדתי עליה והיא צחקה ממני בלעג, "פעם לא היית מתנהג איתי ככה, פעם היית לוקח אותי הצידה כדי לנשק אותי, לא כדי להחביא אותי."

היא נפלה לזרועותיי והצמידה את פיה הצבוע בשפתון אדום לוהט לפי, משרבבת את לשונה בין שפתי, מחככת את שדיה בחזי ודוחפת את ברכה בין רגלי. אחזתי בכתפיה מנסה לנתק אותה מעלי ובדיוק אז הוסט הוילון הצידה ובטי עמדה בפתח מתבוננת בי בשתיקה. צורי עמד מאחוריה והסתיר בכתפיו הרחבות את המראה משאר הרוקדים באולם. מבטנו נפגשו לשנייה ואז בטי הניחה לוילון להישמט מידה ושוב נותרתי לבד עם קטיה.

היא הביטה בפני והתפכחה בבת אחת. "סליחה מקס." לחשה ונשענה חיוורת על החלון "זה בגלל יורי. עכשיו, כשאני רוצה להתחתן איתו הוא החליט שהוא לא אוהב אותי יותר." היא התחילה לבכות חרש וכל הכעס שחשתי כלפיה נעלם.

"את מכירה את יורי." אמרתי וליטפתי את שערה, "הוא רוצה רק את מי שלא רוצה אותו."

היא שלפה מטפחת ונגבה את פניה הרטובות מדמעות ואחר כך את פני, שהיו מוכתמות בשפתון שלה, ובקשה שאצא ואניח לה להיות לבד.

מצאתי את בטי יושבת ליד קוליה ומשוחחת איתו בהתלהבות על תרבות המאיה. צורי ישב לצידה והביט בה בהתפעלות.

"בטי בואי, הולכים הביתה!" התפרצתי בגסות לתוך דבריה ואחזתי במרפקה, מושך אותה מהכיסא. היא התרוממה בצייתנות, נפרדה מקוליה שחייך אלינו בעצב, ופסעה לצידי, נפרדת בנימוס מכולם.

***

התחלתי לדבר רק אחרי שיצאתי ממגרש החניה והרכב השתלב בתנועה. "היא הייתה שיכורה בטי, היא פשוט נפלה עלי, זה לא צריך להטריד אותך."

בטי שתקה קצת ואז ענתה בקול יבש, "בסדר, לפחות הפעם עשית את זה בפרטיות ולא ביישת אותי לפני כולם."

נאנחתי, היא נפגעה כמובן, ההסבר שלי לא הועיל, אפילו לי הוא לא נשמע כל כך משכנע.

בטי המשיכה לדבר באותו קול יבש וחסר גוון, "צורי רצה לקחת אותי מיד הביתה, אבל קוליה אמר שבחורה צריכה לעזוב עם הגבר שהביא אותה." היא צחקה צחוק מריר, "איזה עולם נהדר יש לגברים, אנחנו צריכות לנקות ולבשל ולהתעסק בחיתולים מטונפים ולהיות תמיד צנועות ונאמנות ואתם שותים ומבלים ומזיינים כל מה שזז."

לא אהבתי לשמוע אותה מדברת בצורה כזו. "לפחות אין לך מה לדאוג בקשר לחיתולים מטונפים." עניתי לה בעוקצנות, וזמן רב אחר כך עוד הצטערתי על דברי. נושא התינוקות היה רגיש מאוד אצלה. היא חזרה וחקרה אותי אם אני לא מצטער שלא יהיו לנו תינוקות ואף פעם לא האמינה לי כשהכחשתי, אולי חשה שלא היה דבר שהיה משמח אותי יותר מאשר לגדל איתה ילדים.

העקיצה בקשר לחיתולים גרמה לה להשתתק ושאר הנסיעה עברה בשתיקה לא נעימה. אחרי שהחניתי את הרכב ניסיתי להתנצל בפניה, אבל היא סירבה להקשיב. "עזוב את זה, אני עייפה." אמרה בקוצר רוח ורצה לחדר השינה.

במיטה היא שכבה רחוק ממני ודחפה אותי כשניסיתי לגעת בה. ויתרתי ושכבתי על גבי לצידה, אומלל עייף ומתוח, אבל לא מסוגל להירגע ולישון, אני שונא מצבים כאלה ועוד יותר אני שונא כשזו אשמתי.

"את מתכוונת לעזוב אותי שוב בגלל השטות שעשיתי?" שאלתי אחרי כמה דקות של שתיקה מתוחה.

"אף פעם לא עזבתי אותך, לקחתי חופשה של כמה ימים. זה לא נקרא לעזוב." ענתה בקול כעוס.

"כל המריבה הזו טיפשית לגמרי. היא בכלל מאוהבת ביורי. אחר כך היא התביישה מאוד ואפילו בקשה סליחה." הסברתי, לפחות בעניין קטיה מצפוני היה נקי.

"אני יודעת, קוליה אמר לי שהיא תמיד מתנהגת ככה כשהיא שתויה, אבל כל כך כעסתי, רציתי לתפוס אותה בשערות ולזרוק אותה החוצה דרך החלון."

הוידוי שלה הפתיע אותי מאוד, בטי אף פעם לא קנאה לי. אפילו כשהייתי מביט בגלוי בבחורות יפות כשהלכנו ברחוב, סוקר אותן מכף רגל ועד ראש וגם מקבל מבטים חביבים חזרה, בטי נותרה, למרבה כעסי, אדישה לגמרי.

משכתי אותה אלי, חיבקתי אותה בכוח ושבתי ובקשתי סליחה. "נו די כבר עם זה." ענתה בטי בקוצר רוח, "אני יודעת שאתה מצטער ושאין לך כוונות רעות אתה פשוט... פשוט מקס. זהו, נעזוב את זה."

חבקתי אותה בכוח, מאושר שזכיתי למחילה. "למה צורי התכוון? מי זה היובל הזה שחיפש אותך?" נזכרתי פתאום.

היא הנידה יד בביטול, "אה, זה סתם איזה קיבוצניק אחד שכמעט התחתנתי איתו, הוא בן דוד של עמית."

"כמעט התחתנת איתו? את מתכוונת להגיד ש... שהיית מאורסת לו?" נרעשתי מהגילוי.

בטי ענתה לי בקוצר רוח כאילו היה מדובר באיזו מעשיה ישנה ולא כל כך מרתקת. "אחרי הצבא גרתי זמן מה בקיבוץ והתחלתי לצאת עם הבן דוד של עמית, כמעט שהתחתנו עד שתפסתי אותו, רגע לפני החתונה, עם מתנדבת אחת. מובן שהכול התבטל ובגלל זה אני לא מבקרת יותר בקיבוץ."

התיישבתי, המום מהגילוי. "אהבת אותו?" שאלתי ונורא קנאתי.

בטי משכה בכתפיה, "לא כל כך. אבל אחרי השחרור זה נראה הדבר הכי מתאים לעשות. הוא רצה אותי והיה מתאים מכל הבחינות חוץ מ..." היא היססה קצת ואני ידעתי מיד שמדובר בסקס ובגלל זה היא מסמיקה.

"שכבת איתו?" שאלתי, מנסה להישמע אדיש וכמו תמיד לא מצליח.

בטי נאנחה, "אני לא בטוחה, עד היום אני שואלת את עצמי מה בדיוק קרה שם."

הרמתי את גבותיי בפליאה, "למה את מתכוונת? או שכן או שלא."

בטי צחקה. " לא תמיד זה כל כך פשוט מקס. קשה לי להסביר בלי להיכנס לתיאורים מפורטים ומביכים." היא עצמה את עיניה, מנסה לנסח תשובה שתהיה ברורה ומפורטת, ועם זה לא תפגע בצניעותה.

אם לא הייתי כל כך פגוע הייתי צוחק.  

לבסוף פקחה את עיניה והביטה בי במבט קונדסי, "סבתא אמרה לי תמיד לא לקנות חתול בשק, בוא נגיד שפתחתי את השק, חיפשתי חתול וגיליתי עכבר קטן ומכוער."

איך אפשר לקנא כששומעים תיאור כזה של קודמך? הגיחוך שבתיאור גרם לי לצחוק, "מעניין איך תתארי אותי לבחור הבא?" קנטרתי אותה.

היא נשכה בעדינות את תנוך אזני. "לא יהיה עוד בחור." הבטיחה. התחלנו להתנשק וכל החששות שלי נעלמו.

בטי התעודדה מתגובתי והמשיכה לדבר, "יובל הוא הבחור השני שהתארסתי איתו. משה תמיד הבטיח לי שכשאני אגדל הוא יתחתן איתי." גילתה לי.

כל העליזות שחשתי נטשה אותי באחת. היא חשה בכך, השתחררה ממני והלכה לשבת על אדן החלון.

"אבל הוא בן דוד שלך." הצלחתי לבסוף לפלוט בקול חלוש.

"לא בדיוק, במקור הוא ממשפחת סיטון. אבא שלו הסתלק אחרי שאימא שלו מתה והשאיר אותו אצל סבתא. הוא גדל כאחיה הצעיר של אימא, אבל אין לנו קרבת דם ישירה. הוא בן דוד שלי בדרגה רביעית או משהו כזה."

"איפה הוא עכשיו?" שאלתי.

היא משכה בכתפיה, "לא יודעת, אחרי הפעם האחרונה שהיינו יחד הוא נורא נבהל. הייתי רק ילדה והוא כבר היה בן שבע עשרה ופתאום זה לא היה משחק תמים במקלחת אלא עסק רציני. הוא יצר קשר עם אבא שלו בניו יורק ונסע לשם. לפני שהוא נסע הוא השביע אותי שאחכה לו חמש שנים, עד שאהיה בת שמונה עשרה." עיניה היו עצומות כששקעה בזיכרונות. "תמיד היה לו חוש דרמטי, הוא הוציא אותי החוצה, ירד גשם והיו ברקים ורעמים והיה נורא קר. הוא הכריח אותי להישבע שאחכה לו ושלא אתן לאף גבר אחר לגעת בי אף פעם. כל כך פחדתי מהחושך ומהרעמים והברקים עד שנשבעתי לו, למרות שלא רציתי. הוא אמר שישאיר אותי לבד בחושך אם לא אבטיח לו ש..." קולה נחנק והשתתק, עכשיו היה לי ברור למה פחדה כל כך מהסערה ומהחושך.

ניגשתי אליה וחיבקתי אותה. "נשמע לי ממש טיפוס העילוי הזה, גם אנס גם פדופיל וגם סדיסט."

"זה לא היה ככה מקס. הוא עזב כדי להגן עלי ולא היה לו מושג שאני בהריון. האמת שאני קצת מרחמת עליו."

היא חשה כיצד גופי מתקשח מכעס וליטפה אותי, "גם הוא סבל מאוד. ברגע הראשון שראיתי את צורי בבסיס חשבתי שזה משה. הם מאוד דומים, שניהם טיפוסים דרמטיים כאלו, אבל משה הרבה יותר יפה."

אם היא רצתה להכאיב לי כמו שהכאבתי לה הרי שהיא הצליחה במאה אחוז, "אולי באמת כדאי שתתחתני איתו אם הוא כזה יפה ומוצלח." התזתי בזעם והיא שבה ולטפה את פני בעדינות.

"טמבל." אמרה, התהפכה, סיבכה את רגליה ברגלי, דחפה את עכוזה המתוק לתוך בטני, משכה את ידי והניחה אותה בין שדיה וכך נרדמנו סוף סוף.

לאט לאט אני מספרת למקס הכול, נעים לי לדבר איתו, אני מרגישה שהוא מנסה להבין אותי למרות שלא נכנסתי לפרטים על הכישלון שלי עם  יובי, עכשיו, כשאני אישה קצת יותר מנוסה, אני מבינה שזו לא הייתה אשמתו שהוא לא הצליח לגעת בי כמו מקס.

מזל שנודע לי על המתנדבת ההיא שהוא זיין מהצד, אחרת עוד הייתי מתחתנת איתו. מקס כל כך שונה ממנו, אני מסתכלת על עצמי ורואה בחורה שמנמונת עם תחת גדול והוא רואה יפיפייה חושנית ואז אני נעשית באמת נפלאה כמו שהוא טוען.

איך זה קורה? אין לי מושג! הוא עושה איתי אהבה כל יום ותמיד רוצה עוד, וגם אני, למרות שאני קצת מתביישת מהדברים הנהדרים שאנחנו עושים, רוצה תמיד עוד.

מקס חסר כל בושה, המושג של צניעות זר לו לגמרי וקשה לו להבין את הביישנות שלי ובכל זאת הוא מכבד את הרגשות שלי כי הוא אוהב אותי. יש לו גוף שרירי ודק עם כתפיים רחבות וישרות ועור לבן וחלק. אני אוהבת כל חלק בגוף שלו ואני ממש סוגדת לזין שלו. אני אוהבת לקחת אותו בפה ולהרגיש אותו גדל ומתקשה. זה כל כך... אין לי מילים לתאר את זה. זה נפלא ואיום כאחד. אף פעם לא הרגשתי ככה ואני מקווה שמעולם לא יהיה גבר אחר שיגרום לי רגשות כאלה. אחד זה די והותר. 

אלכס ואינה הזמינו אותנו לאכול אצלם צהרים. לפני שהתלבשה עמדה בטי עירומה מול הראי ובחנה את עצמה במבט ביקורתי. לדעתי היא נראתה נהדר, כולה קימורים רכים וזהובים, אבל ידעתי שלדעתה היא שמנה מידי, ושום דבר שאגיד לא יעזור, ולכן העמדתי פני ישן ופשוט נהניתי להביט בה.

בטי הסתובבה בפתאומיות ותפסה אותי. "תתבייש מקס, לא יפה להציץ." נזפה בי.

"לא רוצה להתבייש," עניתי וזינקתי מהמיטה. עמדתי לידה מביט בנו בראי ומתפעל מהניגוד בין עורי הלבן ועורה השחום זהבהב.

הצבע של בטי טבעי, היא אף פעם לא הלכה לים, אין לה בגד ים וגם לא מכנסיים קצרים. היא מקפידה על חולצות עם שרוול גם בקיץ, ובכל זאת היא חוששת תמיד שהיא מתלבשת בחוסר צניעות. עורה חלק ורך כמשי, ומובן שהייתה לי זקפה ברגע שרק נגעתי בה. היה עלי להיאבק בה כשהתפתלה בזרועותיי וניסתה לברוח, עיניה מוסבות מהראי ולחייה סמוקות.

"תעזוב אותי כבר." ביקשה, מושכת את ידיה מידי.

"לא." התעקשתי, "קודם תסתכלי עלינו בראי, תראי כמה זה יפה." היא הפסיקה להיאבק וחיבקה אותי מפנה את גבה לראי, ראיתי את עכוזה הנפלא, שהיה ראוי למכחולו של רובנס, משתקף בראי וגנחתי. "בטי תראי כמה את יפה, תסתכלי, תפסיקי להתבייש." הפצרתי בה.

היא צחקה, כרעה על ברכיה ולקחה את אברי בפיה, "אתה יפה, אני סתם שמנה." אמרה. הרמתי אותה על רגליה וסובבתי אותה כשפניה מול הראי מלטף את גופה ומחמיא לה על כל אבר ואבר, אבל לא הצלחתי לשכנע אותה. הייתה לה שריטה במוח ואי אפשר לנצח דבר כזה בדיבורים.

***

ברגע שנכנסתי לדירה של משפחת ויקטורוב התחרטתי שבאנו. הדירה שהייתה פעם נקייה ומסודרת נראתה כאילו התפוצצה בה פצצה. הכל היה הפוך ומלוכלך, והכי גרוע, התינוק צרח בקולי קולות. אינה שכבה על הספה מכוסה בשמיכה שנגררה בחלקה על הרצפה והתעלמה מהבכי ומאתנו. אלכס הופיע, מחזיק את התינוק שהתפתל בידיו וצרח בקולי קולות. גם אלכס נראה כאילו הוא עומד לצרוח עוד רגע.

"מקסים." אמר בקול נבוך והסמיק.

אינה המשיכה לשכב והתעלמה מאתנו. עמדתי כמו טמבל ולא ידעתי מה לעשות, חשתי רצון עז לברוח משם. בטי, בניגוד לי, נשארה רגועה לחלוטין, היא לקחה את התינוק שהיה אדום כולו מידיו של אלכס והניחה אותו על כתפה, טופחת בעדינות על גבו ומדברת אתו ברכות. לעומת אלכס שאחז בתינוק כמו בחפץ מסוכן בטי אחזה בו בטבעיות והצרחן הקטן התרפק על גופה ובכיו נרגע לאט לאט. היא השיבה אותו על ברכיה ובחנה אותו בעיון, הריחה אותו ונשקה לראשו הקירח שהיה מכוסה פלומה דקיקה בצבע בלונדיני.

"אין לו דלקת אוזניים ואין לו חום." אמרה, "הוא בן שלושה חודשים נכון? תן לי כפית נקייה."

קולה היה רגוע וסמכותי ואלכס נראה הרבה פחות אומלל כשחפז למטבח והביא משם כפית. בטי הכניסה בעדינות את הכפית לפיו של התינוק שצחק וניסה לאחוז בה. היא נקשה בעדינות על חניכיו וחייכה, "מתחילות לצאת לו שיניים, הנה תשמע." ואכן קול נקישה עדין נשמע כשהקישה על חניכיו של התינוק. אפילו אינה הוציאה את ראשה מתחת לשמיכה והקשיבה בפליאה.

אלכס התיישב על השטיח המלוכלך והשעין את ראשו על הספה. "הוא בוכה כבר יומיים רצוף, כמעט שיצאנו מדעתנו, אינה הפסיקה לתפקד, עמדתי להתקשר לאימא שלה שתבוא להציל אותי."

זה היה חמור מאוד, אלכס שנא את חמותו שמצידה שנאה אותו עוד יותר. היא גרה בבאר שבע עם אחותה הצעירה של אינה וסירבה לדבר עם הזוג הצעיר מאז נישאו. אפילו בחתונה שלהם היא לא הייתה. היא שנאה את אלכס מפני שבגללו אינה לא התחתנה עם המחזר הקודם שלה, שאימא שלה אהבה מאוד. כנראה שאלכס היה במצב נואש.

התינוק שוב התחיל לצרוח ואינה פרצה בבכי, אומרת לי ברוסית שהיא מבינה כעת הורים שרוצחים את תינוקם, ואם הילד לא יפסיק מיד היא לא אחראית למעשיה. במקום לנזוף בה אלכס הניד בראשו לאות הן ונעץ בתינוק, ששוב האדים, מבט זועם. הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי וציפיתי שבטי תיבהל ואפילו תכעס, אבל היא פרצה בצחוק, לקחה את הילד למטבח והחלה מחטטת במקרר. היא שלפה משם חבילת פיתות קפואות ונתנה לתינוק חתיכת פיתה. הוא נגס בה בתאווה, מחכך בה את חניכיו הדואבים, כעת כשחש שיש בשטח מבוגר בוטח בעצמו, נשמע הרבה פחות נואש ולחוץ והסתפק ביבבות קלות.

"אתם סובלים ממשבר החודש השלישי." אמרה בטי בפסקנות "יצאתם מהאופוריה של להיות הורים ואתם מבינים שגידול ילדים זו עבודת פרך."

"יותר קשה." אמרה אינה במרירות "זה כמו להיות עבד של איזה שליט מטורף ואכזר."

"כן, אבל עם הזמן זה ישתפר, רק עשרים השנים הראשונות קשות." חייכה בטי והתחילה לחלק לנו הוראות. "מקס קח את אלכס לטייל. תירגעו ותשתו בירה באיזה מקום. הוא צריך קצת להתאוורר. אינה את תלכי להתקלח ואחר כך לישון. אני אכין משהו לאכול ואטפל בקטנצ'יק."

אינה רצה בשמחה להתקלח בעוד אני ואלכס עומדים ומחליפים מבטים. אלכס, אולי בגלל שלא ישן כל כך טוב בזמן האחרון, נראה המום ומבולבל.

בטי בדקה את המקרר, נתנה לנו רשימת קניות והעיפה אותנו החוצה.

"תמיד היא מתנהגת ככה?" שאל אלכס כשיצאנו לאוויר הצח והוא התחיל לחזור לעצמו. אלכס הוא בחור בהיר, גבוה ורחב, שלא רגיל לקבל פקודות מנשים. במשפחה שלו הנשים צייתו לגברים וככה הוא ציפה שזה יהיה תמיד. בטי השאירה אותו חסר מילים.

"לבטי יש לה המון ניסיון עם תינוקות." הסברתי, "היא הבת הבכורה במשפחה עם המון ילדים."

אלכס נאנח כשנזכר בתינוק שלו. "בהתחלה זה היה נחמד, התינוק היה חמוד וישן המון, אבל עכשיו," הוא נאנח, "התינוק כל הזמן בוכה, ואינה רוצה רק לישון כל הזמן." הוסיף בקול מתבכיין. "הוא כזה נודניק, נמאס לי ממנו, אני רוצה את אשתי חזרה. אולי בטי תיקח אותו?" ניסה לצחוק כאילו זו בדיחה, אבל קולו היה מיואש.

אלכס לקח אותי לחנות מכולת קטנה שמכרה בעיקר משקאות ושימורים מרוסיה, ושם, בחדר אחורי קטן, היה מקום לשבת ולשתות. שתינו בירה ודיברנו קצת. אלכס היה זקוק למנוחה ולכתף לשפוך עליה את צרותיו. הוא לא ציפה שלהיות בעל משפחה יהיה כל כך קשה. הוריו נשארו ברוסיה ולאינה לא היה קשר עם משפחתה בגלל המריבה הטיפשית שלהם. הם היו צעירים ובודדים, בלי אף מבוגר שיעזור להם. הוא הרגיש אשם כי אינה התגעגעה לאימא שלה, אבל מתוך נאמנות כלפיו לא יצרה איתה קשר.

"בהתחלה זה היה כל כך נפלא להיות לבד עם אינה בארץ זרה שאף אחד לא מכיר אותנו ולא בא אלינו בטענות, אבל עכשיו אנחנו לגמרי לבד ויש חובות, והתינוק הזה, ואינה מתגעגעת לאימא שלה, והכל בגללי." הוא שפך את ליבו בפני עד שנרגע ואז התחיל לדבר על בטי.

"קוליה ביקש שנבוא כי אולי נהרגת במילואים." סיפר לי, "אבא שלך כמעט יצא מדעתו מרוב דאגה. טוב שהשלמת איתו, נכון שבטי שכנעה אותך?" אמר בשביעות רצון, "היא הרבה יותר מתאימה לך מלאריסה, אני הייתי משתגע אם הייתה לי אישה כל כך שתלטנית, אבל לך זה רק יועיל."

ידעתי שהוא צוחק ממני, אבל לא כעסתי. הבירה ריככה אותי ואלכס היה חבר ותיק "בטי לא תמיד כזו, רק כשיש צורך, בדרך כלל היא... היא..." קשה היה לי להסביר את בטי, "היא שונה מבחורות אחרות. היא לא מוכנה שאני אוציא עליה כסף והיא לא משתמשת במין כמו בפרס." ניסיתי להסביר לאלכס שהביט בי במבט לא ממוקד וצחק את צחוקו העליז והמוכר.

"אתה אוהב אותה." פסק, "אחרי כל מה שאמרת על האנשים כאן ועל המקום הזה, פתאום אתה מאוהב בישראלית, והיא אפילו לא אשכנזייה." גמרתי את הבירה שלי ושתקתי. אלכס צדק, מי שהתנגד יותר מכולנו לקשר עם הישראלים הייתי אני, ועכשיו אני חי עם בטי ונהנה מזה.

"הייתי טיפש אלכס, טעיתי ודברתי שטויות. אנחנו הולכים להתחתן בחודש הבא, נישואים אזרחיים בקפריסין, אבל אל תספר לאף אחד."

אלכס חייך ולחץ את ידי. "טוב. פחדתי שתתחתן עם לאריסה. כבר הכנו תוכנית לחטוף אותך לפני שתתקע איתה. מזל שזה נגמר. אולי פעם תספר לי על זה?"

הכרתי כבר את התכניות שהחברים שלי רקמו בזמן שתייה, אף אחת מהן לא יצאה לפועל, אבל דאגתם נגעה לליבי. "כולכם ידעתם עליה? למה לא אמרתם כלום?"

אלכס משך בכתפיו. "פחדנו, היה לך נשק ביד ולא רצינו להתערב. חשבנו שאחרי השחרור תעזוב אותה. מי ידע שתיסע איתה לאמריקה?" הוא חייך ונגע בידי, "מה דעתך לקחת את התינוק לטייל ולתת לי ולאינה זמן להיות לבד? אתה חושב שבטי תסכים?"

עשינו קניות וחזרנו. כבר היה ערב, הדירה נראתה והריחה הרבה יותר טוב. מרק ירקות התבשל על הגז וריח של פשטידה עלה מהתנור. בטי אווררה את הדירה, שאבה אבק, וסידרה וקיפלה את השמיכות והבגדים שהיו פזורים סביב.

אינה קמה וכולנו ישבנו לאכול. אחרי האוכל הצעתי לבטי שניקח את התינוק לטיול, חששתי שאם תסרב אלכס יראה בי סמרטוט גמור, לרווחתי היא הסכימה מיד.

"יפה מצדך לתת להם זמן להיות לבד." אמרה בחיוך, "אלכס ביקש ממך?" הנדתי בראשי לאות הן והיא חייכה, "הם צריכים בייביסיטר."

כשחזרנו הם נראו רגועים ועליזים הרבה יותר. לרווחת כולנו בטי הצליחה להוציא את התינוק הישן מעגלתו, ולהניח אותו במיטה בלי להעיר אותו. היא הראתה לאינה את הוופלים שהקפיאה כדי לתת לתינוק לכרסם כששוב יסבול מכאבי חניכיים. נפרדנו מהם ונסענו הביתה, עייפים אך מרוצים.

***

כשחזרנו מהביקור בנצרת מצאנו את הילל ושיר - מאוהבים כמו שאפשר רק בגיל שש עשרה - רבים בקולי קולות.

הוריה של שיר הגשימו את חלומם לגור בבית פרטי עם גינה ועברו מהקריות לגור בנשר, ליד קרובי משפחתם - ההורים של רונן שטרית. למרות שהם דתיים הם לא קיצוניים ובוטחים בביתם שתמשיך להיות דתייה גם בסביבה יותר מתירנית, והיא שכנעה אותם שכדאי לה ללמוד בטבעון, בבית ספר מקצועי ברמה גבוהה יותר מזה שבחיפה. המריבה פרצה כששיר הודיעה להילל על החלטתה, והוסיפה שהיא תתגייס לצבא ותשרת שנתיים, ולא תסתפק בשירות לאומי אנמי.

במקום לשמוח שחברתו תבוא ללמוד איתו באותו בית ספר, הילל התנגד, חושש שהיא תיחשף לתרבות חילונית. "שיר באמת, אני לא מבין למה שלא תלכי ללמוד בחיפה, בבית ספר דתי?"

"למה לך מותר?" צעקה שיר בזעם.

"אצל גברים זה אחרת." ענה לה הילל בנימה שחצנית, שזיהיתי במורת רוח כחיקוי של צורת הדיבור שלי.

בטי צוחקת ממני כשאני מדבר ככה ועושה כרצונה, אבל שיר, עדיין צעירה מאוד, נסערת ונרגשת מהמרד הראשון שלה בסמכות גברית, הגיבה אחרת. "אני כן אלך לצבא, ואני כן אלך ללמוד בטבעון, נמאס לי ללמוד עם דוסיות מטומטמות!" צעקה ופניה צחי העור להטו. בהיתי בה מוקסם ואפילו אדם הרים מבט מעל הספר.

"אני אוסר עליך לעשות את זה ודי!" צעק הילל בחזרה ושיר סטרה על לחיו, פרצה בבכי מר וברחה מהבית.

הילל ניסה להישאר שווה נפש, אבל כששיר הגיעה למחרת לבית הספר בטבעון לבושה ג'ינס הדוק וגופית בטן שהסתירה מתחת לחולצה שמרנית יותר, צוחקת ומתיידדת במהירות עם כל התלמידים בכיתה, הוא נשבר. במשך שבוע שלם ראיתי איך הילד סובל ונשבר לי הלב. הוא הפסיק לאכול, כמעט לא ישן, ובילה את רוב זמנו בחצר האחורית, שותה קפה, מלטף את מנגו ובוהה באוויר.

"ככה זה עם בחורות, לא מספיק שהיא מחטיפה לך היא בוכה ובסוף אתה עוד צריך להתנצל." ניסיתי, בלי הצלחה, להצחיק אותו. "אני מבין למה אתה רוצה לשמור בחורה יפה כמוה בבית ספר דתי, אבל אולי גם היא קצת צודקת?"

הילל זרק בי מבט פגוע והסתלק. גם אחרי שבוע המצב לא השתפר. הילל ראה אותה כל יום, מסתובבת בחצר בית הספר, צוחקת בעליזות עם חברות ומתעלמת ממנו בהפגנתיות ושקע בדיכאון. הוא לא דיבר, אבל אדם סיפר לי הכל, רותח מכעס על סבלו של אחיו, שופך אש וגופרית על שיר בפרט, ועל המין הנשי בכלל.

לני הייתה כמובן לטובת שיר ואילו בטי נקרעה בין שני הצעירים. סבלו של אחיה הצעיר נגע לליבה, אבל היא הודתה ששיר צודקת ואסור לה לוותר על השכלה טובה ועל חווית הצבא רק בגלל שהילל מקנא.

"גם שיר לא מרגישה כל כך נפלא," גילה לי מיקי, "היא עושה הצגות, אבל גם היא אומללה." 

בטי סירבה להתערב. "כל אחד צריך לסבול לפחות פעם אחת מלב שבור ולאחי האידיוט אין פטור." העירה כששוחחנו על העניין במיטה, רגלינו סבוכות זו בזו, וגשם קל, אולי האחרון השנה, מרטיב את הכביסה שבטי תלתה הערב. "הוא לא הלך לבית הספר היום." גיליתי לה.

בטי דחפה את ברכיה אל בטני, "אני יודעת, גם אתמול הוא ברח מבית הספר, לקח את האופנוע שלך ועשה חארקות במגרש. גברת ורסנו ספרה לי."

"לעזאזל בטי! זה לא מצחיק, אופנוע זה לא צעצוע."

"תגיד לו, לא לי, זו האופנוע שלך, ובאותה הזדמנות תסביר לו שההתנהגות השוביניסטית שלו מגעילה." 

חבקתי אותה בחושך וקילפתי ממנה את מכנסי הפיג'מה. "למה את מתכוונת התנהגות שוביניסטית?" טמנתי את פני בין ירכיה, "זו התנהגות שוביניסטית?" בטי גנחה וכל הדאגות בקשר להילל ושיר פרחו מראשנו.

למחרת ניסיתי לנזוף בהילל, אם כי היה ברור שהנער סובל מאוד, פניו אבדו את החיוך הבטוח והעליז שאפיין אותם, הוא רזה, כמעט לא ישן, ובילה שעות לבדו, בוהה בחלון, מזניח את לימודיו. הוא הזכיר לי איך הרגשתי כשמריה עזבה, והתקשיתי לכעוס עליו.

"אני אדאג שהוא יגיע לבית הספר." אמר אדם וגרר את אחיו האדיש לתחנת האוטובוס, ראיתי שהוא לקח מהילל את הכריך שלו ואכל אותו בעצמו.

בטי הבחינה בכך גם כן, "שוב הוא מדלג על ארוחת בוקר." אמרה בדאגה. "מתי הוא יתאושש כבר?" לא הייתה לי תשובה, החלפתי מבט עם מיקי שמשך חסר אונים בכתפיו. לקח לו חודשים לצאת מהדיכאון אחרי הפרידה מג'פרי. מי יודע כמה זמן זה ייקח להילל.

אחרי הצהרים החליט אדם לעשות מעשה ושאל מה דעתי למכור את האופנוע. הרעיון נראה לי. הייתי זקוק לכסף בשביל הלימודים של בטי וחוץ מזה האופנוע היווה פיתוי מסוכן להילל המדוכא. עדיף היה להיפטר ממנו.

אדם נתן לי כתובת של מישהו שרצה לקנות אופנוע ושלח אותי לשם עם הילל כמלווה. הילל לא רצה ללכת, העדיף לשבת על הדשא בחצר הקטנה שמתחת לבית, ולבהות באוויר, אבל אדם התעקש וטען שאני זקוק לעזרה.

גילינו שהקונה הפוטנציאלי - גבר כבן ארבעים, חובב נלהב של אופנועים ישנים - גר בבית קטן ומתקלף שעמד במרכז חצר גדולה מגודלת עשבים. הוא נכנס איתי לדיון נלהב על סוגי אופנועים והראה לי את בית המלאכה לתיקון אופנועים שהקים מאחורי הבית. פירקנו את מכסה המנוע, שוקעים בדיון על סוגי מנועים בעוד הילל יושב על גדר האבן ומביט בנו בפנים אטומות.

לפתע הופיעה שיר בפתח הבית והביטה מופתעת בהילל, עד היום אין לי מושג איך אדם ארגן את זה, אבל באופן מסתורי הוא גילה שאבא של חברה של שיר רוצה לקנות אופנוע, ושלח אותי עם הילל לבית של אותה חברה בדיוק כששיר באה ללמוד איתה.

"יופי שבאת הילל, תעזור לי להסביר לשיר את המשואה הזו באלגברה." קראה החברה של שיר שהייתה שותפה למזימה, משכה את הילל ושיר לחדרה סגרה את הדלת, ורצה למטבח להביא להם כיבוד. משאירה את אבא שלה ואותי בחוץ עם האופנוע.

חזרתי הביתה לבד, הילל והאופנוע שלי נשארו אצל חובב האופנועים. הילל חזר מאוחר בלילה אחרי שליוה את שיר לביתה. מצאתי אותו במטבח, זולל עוף צלוי, פסטה, אפונה עם אורז ומקנח בשתי פרוסות ענקיות של עוגת שוקולד.

הוא חייך אלי באושר, "השלמנו." אמר, "גם היא הייתה עצובה, אבל לא ידעה איך להגיד לי שהיא רוצה להתפייס. איזה מזל שהחלטת למכור את האופנוע שלך דווקא היום."

אדם שישב בסלון על הכורסא החביבה עליו וקרא ספר, צחק חרש לשמע דבריו.

"אל תאכל יותר מידי הילל, תכאב לך הבטן." אמרתי, מודע לכך שאני נשמע כמו סבתא שלי.

הילל המשיך לאכול ולדבר, "אני כזה טמבל שחיכיתי כל כך הרבה זמן. עשיתי מה שאמרת, התנצלתי בפניה והכל בסדר עכשיו."

"לכו לישון שניכם, ותצחצחו שיניים. אני כבר אסדר כאן הכל." אמרתי והתחלתי להעמיס את הכלים במדיח. סוף סוף יהיה קצת שקט בבית.

***

בליל שישי, לפני הנסיעה לקפריסין, אבא ואניקה באו אלינו לאכול ארוחת ערב. אחרי האוכל, בזמן שהנשים פנו להעמיס את המדיח בכלים מלוכלכים, יצא איתי אבא לטיול קצר וניצל אותו כדי לחקור אותי קצת. "למה קוראים לך נאצי? סבא שלך נלחם בנאצים ודווקא לנכד שלו קוראים נאצי? אני לא מבין את זה."

"אל תדאג בקשר לזה." ניסיתי להרגיע אותו, "זו בעצם מין מחמאה, הם מאוד מעריכים אותי." התיישבנו על ספסל, שתינו מהבירה ושתקנו, אבא הציץ בי וראיתי שהוא מהסס ומתלבט. למה כל כך קשה לו לדבר איתו?

"נו, תשאל, מה עוד אתה רוצה לדעת?" ניסיתי להיות גלוי לב ומיד התחרטתי כי אבא רצה לדעת מה קרה בזמן השירות הצבאי שלי ברוסיה.

"בטי הזכירה שישבת בכלא, זה נכון?" שאל, משתדל בכל כוחו לא להישמע נודניק,

מצאתי את עצמי מספר לו את רוב הסיפור, כלומר, כל מה שיכולתי לספר - איך בגלל טעות של אחד הטירונים הייתה התפוצצות וכל עשרים החיילים שהיו בפיקודי נהרגו. סיפרתי על הניסיון של המפקדים שלי לטייח את כל התקרית, ניסיון שהסתיים בכך שהטחתי אגרוף בפרצופו של המפקד הישיר שלי והגעתי לכלא.

אבא לא שאל מה קרה בכלא וטוב שכך. גם על השנה האבודה שלי, השנה שבה אני ורומן שרתנו בצ'צ'ניה, לא דברתי. אבא לא שאל וגם אם היה שואל לא הייתי מספר.

"אבל למה התגייסת שוב לצבא בישראל?" שאל בפליאה.

באמת למה? עד היום לא ידעתי מה התשובה. כדי להרגיז את לאריסה?  כדי לשמור על מיקי? כדי להתערות בחברה הישראלית?

"הייתי צריך חוויה מתקנת." עניתי לאבא בחיוך.

הוא חיבק אותי ושתק.  

***

התכנית הייתה שנצא ביום חמישי אחרי העבודה, נתחתן ביום שישי בצהרים, ונחזור יום אחר כך במוצאי שבת. בדרך לשדה התעופה נשאיר את לירז אצל אבא ואניקה. אבא והחברה שלו לחיים גרו בדירה קטנה ונאה, שהשקיפה על הטיילת, בשכונת בת גלים. למרות ההתנגדות הראשונית שלי לרעיון שאבא חי עם אישה שלא הייתה אימא שלי, לא יכולתי שלא לחבב אותה. היא הולנדית, אישה קטנה ומקסימה, עדינה, כחולת עיניים ובהירת שיער, נראית כמו בובת פורצלן ענוגה. אין לי מושג איך היא הצליחה להסתדר עם הישראלים חמי המזג וקצרי הרוח.

לירז נהנה הנאה עצומה מהסבא והסבתא החדשים שלו, שפינקו אותו בלי בושה ועוד הודו לנו על שהואלנו להשאיר את הפרא הקטן אצלם. הילד דהר במדרגות התפרץ בלי לדפוק פנימה וחיבק בשמחה את אבא ואת אניקה. אם אני הייתי מתנהג ככה כילד כבר היו נוזפים בי כהוגן, אבל אבא קיבל את התנהגותו בטבעיות.

"אני רוצה לרכבל!" צעק לירז, מקפץ בהתלהבות ואבא חייך וליטף אותו.

"תודה שאתם מוכנים לשמור עליו." אמרה בטי ונישקה אותם בחמימות. היא ואניקה נעשו חברות מאוד טובות והן נהגו לשוחח כל כמה ימים בטלפון ולצאת יחד לקניות ובילויים ולצפות יחד בסרטי בנות רומנטיים.

לירז נפרד מאתנו בעליזות, כאילו לא עמדנו לעזוב אותו לשלושה ימים תמימים. אבא חייך למראה אכזבתי מאדישותו, "בערב הוא יתחיל להתגעגע. תתקשרו לפני שעת השינה שלו."

בדרך לשדה התעופה דברנו על העתיד שלנו, או במילים אחרות - התווכחנו על כסף – הכסף שאבא רצה לתת לי. אבא עמד על כך שהכסף הוא ירושה מאימא, אבל אני העדפתי לקחת משכנתא יותר גדולה במקום לקחת ממנו כסף. בסופו של דבר הוא אמר לי שאני אידיוט ופשוט הכניס את הכסף לחשבון שלנו. רבנו על זה קצת, אבל בטי שכנעה אותי בסוף שהכסף באמת שלי ושלא אהיה סתם עקשן. בתמורה על הויתור שלי דרשתי שהיא תפסיק להיות עצמאית בצורה כפייתית כל כך ותניח לי לשלם עליה חלק מההוצאות שלה.

המשכנו להתווכח כל הדרך לקפריסין. במקום להתחבק ולהתנשק כמו זוג שהולך להתחתן, דברנו על עצמאות כלכלית, ועל הצורך שלה להרגיש שהיא שווה לי מבחינה כספית. בטי רצתה להמשיך ללמוד לתואר שני - היה לה כבר תואר ראשון מהאוניברסיטה הפתוחה - היא רצתה להיות ספרנית ושמחה מאוד שהשנה אפשר ללמוד ספרנות בסמינר אורנים, קרוב לבית.

תמכתי ברעיון בחום, בטי הייתה נבונה מכדי להישאר תקועה בעבודה שחורה בבית מלאכה. הויכוח היה על כך שהיא רצתה להמשיך לעבוד תוך כדי הלימודים ולא לקחת ממני כסף. חששתי שהיא תעלה שוב את הרעיון של עבודה כדוגמנית עירום, ובסוף אמרתי לה שאשלם לה על העבודה שהיא עושה בבית בבישול ובניקיון כדי שתוכל לממן לעצמה את הלימודים. זה הצליח להשתיק את הפמיניסטית שלי, ולהצחיק מאוד זוג מבוגר שישב מולנו והקשיב בסקרנות לויכוח. 

טקס החתונה שלנו בקפריסין נערך בצהריי יום שישי, העשרים ושמונה בפברואר, והיה מרגש בערך כמו לשלם חשבון ארנונה במועצה. גם קפריסין, שכונתה בפרסומות של חברת התעופה - אי האהבה, לא הייתה משהו.

"הכול נראה כמו בארץ, אין כאן בכלל הרגשה של חוץ לארץ." אמרה בטי במורת רוח, מתעלמת ממבטים מעריצים שנעצו כמה תיירים אנגלים בישבנה.

צחקתי וחיבקתי אותה, מאושר למרות שקפריסין באמת לא הייתה מרשימה במיוחד. אחרי החתונה טיילנו לאורך הים. רוח קלילה נשבה, הים היה שקט, והשמש שקעה לה בנחת לתוכו. היה לנו עוד לילה אחד במלון, ולמחרת נטוס הביתה.

היו לי עוד קצת נקיפות מצפון בגלל שהחתונה שלנו הייתה כל כך עלובה ולא חגיגית. "תראי מה חסכנו לעצמנו," אמרתי לבטי בניסיון לשכנע את עצמי שככה יותר טוב ופירטתי לפניה את התלאות שעובר כל זוג הנאלץ להתחתן בארץ - הכלה העצבנית לחוצה בשמלה יקרה מידי, מרוחה באיפור מופרז, שערה נתון בתסרוקת מכבידה, החתן חנוט בעניבה וחליפה, קרובי משפחה מתוחים, אורחים זללנים, המון אוכל מיותר ומוזיקה צרחנית מחרישה את אזני כולם, ולקינוח, במקום ליל אהבה סוער, ספירת צ'קים מעצבנת ומריבות עם החותנת - בטי חיבקה אותי ונתנה לי נשיקה.

למרות ההשוואה הלא מחמיאה לרמלה היא בכל זאת חשה בחוץ לארץ והרשתה לעצמה להתנהג בצורה נועזת ולהתנשק איתי בחוץ. החזרתי לה חיבוק, דוחף ידיים מתחת לסוודר שלה, ופתאום קפאתי על מקומי. מעל לראשה הבחנתי בפניו היפים של רומן, מחייך אלי את חיוכו השטני, ועיניו הכחולות מבריקות אלי במשובה, ממש כמו אז.

בטי הסתובבה והתבוננה בכיוון שאליו לטשתי את עיני. רומן ישב ליד שולחן עגול קטן ושתה בירה. הוא לבש חליפת ג'ינס נאה ומגפיים מעור, שערו הבלונדיני היה ארוך ושופע וכל חזותו הייתה כשל תייר אירופאי עשיר ומצליח. לא היה שום זכר לאסיר הרוסי הצעיר שהשליט פחד בכלא הצבאי בעזרת סכין חדה, אגרופים זריזים, ומוח מבריק, זדוני ומרושע.

הוא קם על רגליו וניגש אלינו בהילוכו הגמיש. "מקסים, ידידי הוותיק," אמר בנחת, "מה שלומך? ומי העלמה היפיפייה שיש לך העונג לארח לחברה?"

הוא תמיד דיבר אלי בשפה גבוהה ונמלצת שרק אנשים משכילים יכלו להבין. רוב עלובי החיים שהיו איתנו לא הבינו כלל מה הוא אומר, ומשום מה פחדו ממנו עוד יותר בגלל זה. איתם הוא דיבר כמובן בשפה שלהם, שפת רחוב קלוקלת ומשובצת קללות. אחת הסיבות שהוא העדיף את חברתי הייתה השכלתי הטובה יותר, יחסית לשאר חברנו לכלא.

"תמיד טוב שיש לך יהודי פיקח בצד שלך." אמר לי, מחייך ברשעות, כששאלתי למה הוא זקוק לי גם מחוץ למיטה.

"היא לא מבינה רוסית." אמרתי בחיפזון, לופת בחזקה את מרפקה של בטי, מקווה שתבין את הרמז ותשתוק. לא רציתי שיפנה אליה ישירות, לא רציתי שיסתכל עליה, לא רציתי שינשום את אותו אויר שהיא נושמת. היא הבינה מיד ושתקה, מביטה בו ברצינות, בוחנת את פניו היפים ההולמים מודעת פרסומת לצבא הארי. פנים בהירים, ישרי תווים ומחוטבים, לסת רבועה, סנטר תקיף עם גומה, עיניים כחולות כהות, גוף חסון וגמיש, וידיים גדולות וחזקות שאחזו בידה הפעוטה של בטי והגישו אותה אל שפתיו בתנועה גברית וחיננית.

"אני בטוח שאת, כמו כל הישראלים, מדברת אנגלית." אמר באנגלית וחייך.

הבטתי בהם מודאג, ידעתי בדיוק מה עובר במוחו של רומן, הכרתי אותו היטב. הוא רצה אותה כי היא הייתה שלי, ומאחר והייתי פעם שלו, כל מה שהיה שלי היה שייך גם לו. ככה הראש שלו פעל. אבל מה חשבה בטי? איזה מחשבות נחבאו מתחת לקווצות השיער החום שעטר בחן את פניה העגלגלים ועדיני התווים.

"כן," ענתה באיטיות, "אני מדברת קצת אנגלית, שמי בטי. מי אתה?"

רומן צחק ופנה אלי בחיוך, "מה קורה לנימוסים שלך מקסים? אתה לא רוצה להציג את הגברת המקסימה בפני ידיד ותיק?"

איזה מזל שהוא לא קורא לי קוטק, כמו שנהג לכנות אותי אז. הצגתי אותו בפניה, "רומן סובורוב, זו בטי, אשתי." כמה טבעי היה הביטוי בפי. אנחנו שייכים זה לזו ושום דבר לא יקלקל את זה.

"בטי זה רומן, חבר מהצבא." אמרתי לה בעברית, מחבק את כתפיה. היא הנהנה לעצמה בתנועה קלה, כמעט לא מורגשת, "שמעתי עליך הרבה מר סובורוב." אמרה בנימוס קריר, מביטה הישר בעיניו. ראיתי נשים יפות שגמגמו והסמיקו - הרטיבו בתחתונים, כמו שאמר רומן בחיוך מלא בוז - כשרק נעץ בהן את מבטו הכחול, אבל בטי שלי, שהייתה מסמיקה מבדיחה גסה, או מסצינת מין נועזת למחצה בטלוויזיה, הביטה בו באדישות שמלאה את ליבי שמחה.

ישבנו ליד שולחנו של רומן ושתינו איתו. אני שתיתי בירה ובטי הזמינה מיץ, מדהימה את רומן בהודאתה שמעולם לא השתכרה.

"אף פעם לא השתכרה?" פנה אלי רומן, צוחק את צחוקו הנפלא, שהיה מסוגל לסחוף אחריו את הפושעים הזועמים והעצבניים ביותר בכלא. "אז איך הצלחת לשכנע אותה להתחתן אתך?" שאל וחזר שוב על דבריו באנגלית, מביט בה בחיוך, מנסה למגנט אותה בכריזמה שלו.

הוא הצליח למשוך את תשומת לב כל הנשים וחלק נכבד מהגברים שישבו סביבנו, אבל בטי נשארה חמורת סבר כמו אם מנזר.

רומן לא ויתר כמובן, הוא לא היה מהטיפוסים שמוותרים, האתגר שהיא הציבה בפניו רק גירה אותו עוד יותר. בקצה הטיילת הייתה בימת תזמורת בנויה בצורת קונכייה וכמה נגנים השמיעו ואלסים עליזים להנאת הקהל. "ברשותך מקס," אמר בנימוס מופרז, "אזמין את הגברת לרקוד איתי." 

תרגמתי במהירות את דבריו לעברית, ובטי הואילה לחייך לעברו חיוך צונן. "ברצון." אמרה בקול נוטה חסד וקמה מכיסאה.

ואלסים של שטראוס ריחפו בחלל האוויר וזוגות של תיירים אנגלים וגרמנים, שתויים במקצת, כבר מילאו את הרחבה. התיישבתי וצפיתי בבטי ורומן רוקדים. הוא אחז בה צמוד מידי וריחף בחן על פני האבנים המסותתות של הטיילת. בטי הניחה לו להצמיד אותה לגופו, הוא היה חזק מכדי שתוכל להתנגד, אבל נותרה קשוחה בזרועותיו.

הוא ליטף את גבה ולחש לאוזנה אך לשווא, היא נותרה אדישה וקרת מזג וכשלכדה את מבטי מעל לכתפו עשתה פרצוף אומלל, לסמן לי שאינה נהנית.

קמתי ממקומי וטפחתי על שכמו, הוא שחרר אותה, מופתע, ואנחנו ריחפנו לנו על הרחבה, מותירים אותו לבד.

"אף פעם לא התלהבתי מגברים יפים מידי." העירה בטי ביובש והתרפקה עלי. צחקתי בהקלה וחיבקתי אותה, היא הייתה האישה הראשונה שהכרתי שלא התלהבה מרומן.

רומן רקד כעת עם גברת לא צעירה, אך שמורה היטב, שנצמדה אליו מכף רגל ועד ראש. כשנפסקה המוזיקה בטי גררה אותי לעברו ואמרה לו, מסמיקה בחן, "אנחנו מוכרחים ללכת, זה מצב חירום. אם לא נלך מיד יעצרו אותנו על מעשים מגונים בפרהסיה."

הגברת שהייתה עם רומן צחקה ובטי חייכה אליה בחמימות, "אנחנו בירח דבש." הסבירה, לחצה את ידו של רומן שהספיק לקבוע איתי פגישה מחר בבוקר בלובי של המלון ומשכה אותי אחריה, צוחקת.

הלכתי אחריה בצייתנות, מחייך, אבל מבפנים הרגשתי חולה ומבוהל, רומן לא טרח לשאול באיזה מלון אנו שוהים והיה לי ברור שהפגישה איתו לא הייתה מקרית.

רצנו כל הדרך חזרה למלון וחגגנו את ירח הדבש שלנו, מנסים לברר אם יש הבדל בהרגשתנו כעת כשאנחנו זוג נשוי. כהפתעה מיוחדת לחתן לבשה בטי מתחת לחצאיתה הצנועה לבנים סקסיים בצבע לבן. מראה ירכיה הזהובות הנתונות בביריות לבנות גרשו ממוחי את המחשבות על רומן. התרגשתי והתגריתי כל כך עד שכמו תמיד לא הצלחתי להתאפק והרסתי את הגרביונים שלה כשניסיתי להוריד אותם ממנה, גם התחתונים העדינים לא יצאו שלמים מתחת לידי, אבל בטי לא התלוננה.

רק אחר כך היא סיפרה לי מה רומן אמר לה כשהם רקדו. "הוא שאל איך אני מסתדרת עם בעיית השתייה שלך?" בטי בחנה את פני, עיניה החומות מביטות בי במבט ישיר מלא תמימות. "אמרתי לו שאין לי מושג על מה הוא מדבר ואף פעם לא ראיתי אותך שתוי."

מאושר טמנתי את ראשי בין שדיה, "אני שותה רק כשאת אינך. אתך אין לי צורך לשתות."

היא ליטפה את ראשי, "תספר לי עליו, הוא חבר שלך? איך נפגשתם?"

"נפגשנו בכלא. הוא שמר עלי ואני עליו, השתחררנו ביחד והגענו לצ'צ'ניה שהיא כמו לבנון, רק גרועה יותר, וגם קרה יותר." חיבקתי אותה, מנסה לגרש את הזיכרונות הרעים במגע גופה החמים והרך. "יש לו כשרון לסחוף אותי לכל מיני דברים... דברים רעים. כשאני איתו אני עושה דברים איומים."

"איזה דברים איומים?" שאלה בטי, "אתה מתכוון כמו אז, אחרי הלוויה?"

הנדתי בראשי לאות הן. כל כך קיוויתי שהיא שכחה, אני יודע שאני השתדלתי לשכוח.

עשיתי מאמץ להסביר, "הוא גורם לי לעשות מעשים אכזריים, מרושעים. הוא שונא נשים בטי, מבין אותן, יודע לחזר אחריהן, אבל הוא בעצם שונא אותן. אני פוחד שגם אדם יעשה כזה." נפלט לי פתאום, בלי שום קשר.

בטי שתקה שתיקה ארוכה, מגלגלת קווצת שיער על אצבעה, סימן לכך שהיא שוקעת במחשבות עמוקות. ליטפתי את שדיה היפים, מעביר את לשוני על הפטמות הגדולות, תוהה מדוע נדמה לי שצבען נעשה כהה יותר בזמן האחרון.

"אני לא יכולה לחשוב ככה." מחתה בטי, "תקשיב," היא התיישבה במיטה מהדקת את השמיכה סביבה, מסתירה ממני את גופה, ומותירה אותי עירום. "נכון שאדם גועלי כלפי נשים. אבל זה בגלל שהוא פוחד מהן. רומן הוא סיפור אחר, הוא... הוא עמלק." היא הזעיפה פנים. "אתה לא יכול להשתמש בו בתור תירוץ להתנהגות שלך. תיפגש איתו שוב אם אתה רוצה, אבל בלעדי, אני מותרת על התענוג המפוקפק הזה, ולמה לא אמרת כלום כשהוא ניסה למזמז אותי בזמן הריקודים?" תקפה אותי לפתע, משנה נושא במפתיע, והלכה למקלחת, מותירה אותי עם הרבה שאלות, ובלי אף תשובה.

בבוקר, כמה דקות אחרי שבטי הולכת לבדה לעשות קניות בבזאר נכנס רומן ללובי הצנוע וניגש למקס. הם לוחצים ידיים ויוצאים החוצה.

רומן מוביל ומקס פוסע אחריו בצייתנות, פניו אטומים ועיניו נעוצות בגבו של ידידו הוותיק. הם מגיעים לגן ציבורי קטן מוקף גדר חיה גבוהה מדיפה ניחוחות יסמין. רומן דוחף את מקס לפינה חבויה בין מחסן קטן עשוי פח ובין כמה שיחי בוגנוויליה מגודלי פרא, הוא מחבק את הגבר הצעיר ממנו ומנסה לנשק אותו על פיו.

מקס דוחף אותו בעדינות, "לא." הוא לוחש.

רומן משעין את ראשו הבהיר על כתפו הרחבה של מקס ומשפשף את מצחו בבד הגס של חולצת הג'ינס. "בסדר קוטק. לפחות תן חיבוק." הוא מבקש בלחש.

מקס מחבק אותו, משעין לרגע את לחיו על שערו הארוך והבהיר של ידידו ואחר כך דוחף אותו. הם ממשיכים ללכת, חוצים את הגן הקטן והולכים למלון זול שמשכיר חדרים לפי שעות.   

קבענו להיפגש בשעה אחת לארוחת צהרים במלון, לארוז ולהגיע למטוס בשעה שלוש. בטי חיכתה לי עד שתיים וחצי ואז התייאשה, לקחה מונית ונסעה עם כל המזוודות לשדה התעופה. מזל שהמטוס איחר לצאת ושהיה לי מספיק שכל להגיע ישר לשדה התעופה. רצתי כל הדרך והספקתי לעלות למטוס ברגע האחרון. מספר דקות לפני ההמראה צנחתי, מתנשף, על המושב הריק לצידה.

לזכותה אציין שהיא שתקה והניחה לי להשעין את ראשי הכואב על כתפה בלי למחות על האיחור שלי ועל הופעתי הפרועה. נמנמתי קצת והתעוררתי פתאום בבהלה כשהמטוס נכנס לכיס אוויר, לרגע שוב הייתי בבית זונות בצ'צ'ניה, חש בעת ובעונה אחת את רומן ואת הנערה ההיא מהמלון. נבהלתי מפני שפניה היו פניה התמימים והמתוקים של בטי.

בטי הציעה לי מפית לחה לנגב את פני המזיעים. שתיתי פחית מיץ, מוותר מראש על האוכל הנתעב של חברת התעופה, וניסיתי להסביר לבטי מה קרה.

היא הניחה יד רכה על פי, "לא רוצה לדעת, העיקר שחזרת, תישן עכשיו." אסיר תודה נישקתי את כפה, השענתי את ראשי על כתפה וישנתי שנת ישרים עד שנחתנו בשלום בארץ.     

"מה קרה חמודה? למה את בוכה?" שאל מיקי, מודאג. מקס נראה מוזר מאז הנסיעה לקפריסין ועכשיו בטי בוכה..."אדם אמר שנסעתם לקפריסין להתחתן."

בטי מהנהנת בראשה, "זה נכון. אחרת לא יתנו לנו לאמץ את לירז. הכל היה נפלא עד שפגשנו את החבר שלו מהצבא, העמלק הזה ועכשיו הוא לא רוצה אותי יותר ויש לי איחור ענקי ו..." היא מראה לו מקל פלסטיק קטן שקצהו כחול. "אני בהריון, מחר אני הולכת עם תהילה להיבדק."

מיקי מחבק אותה ומחייך באושר, "בטי זה עצום. מקס כל כך ישמח."

היא דוחפת אותו וממשיכה לבכות, "לא נכון. הוא תמיד אומר שהוא לא רוצה ילדים."

"אוי בטי, איזה טיפשה. הוא לא רצה לצער אותך כי הוא חשב שאת לא יכולה להיכנס להריון. בטח שהוא ישמח, אני משוכנע בזה." הוא נותן לה ממחטות ניר, "הכל יהיה בסדר חמודה מתי תספרי לו?"

"לא יודעת, אולי אף פעם לא."

מיקי נאנח, "זה התינוק שלו נכון?"

בטי דוחפת אותו בכעס, "אז של מי אם לא שלו? זה קרה ביום של תאונת המסוקים כשהוא חזר ללוויה של סבתא ושלא תעיז לספר לו מיקי, וגם לא לאדם."

"אני מבטיח." נודר מיקי ומרים יד בחגיגיות, חיוך ענק על פניו.

בטי מחמיצה פנים ומסתלקת לחדרה.