2. חורף

שטרית המשיך להיות מתוח ועצבני לידי, חשבתי שזה בגלל בטי, אבל ביום חמישי, לפני שיצאנו הביתה, הוא תפס אותי במקלחת ואחרי שבדק טוב שאין אף אחד בסביבה אמר לי שכשאני הולך למילואים בלבנון שאסרב לצאת לסיורים. "השתגעת שטרית, מה אתה רוצה, שאני אסרב פקודה?" שאלתי מתחיל לחשוד שהחודשים האחרונים על הבופור היו יותר מידי בשבילו. שטרית השקיע המון מאמצים להראות כמו גולנצ'יק ותיק ומשופשף שלא שם זין, מה פתאום הוא מתפרק לי מול העיניים?

"תשמע יא חתיכת סתום, אני מנסה להציל אותך. תאמין לי, הסיורים המזוינים האלה מסוכנים. אתם תהיו שם כמו ברווזים במטווח, תתחמק מהם, תגיד שאתה חולה, תגיד שיש לך הרגשה לא טובה... בסוף הם יבטלו את הסיורים הדפוקים האלה. לא חבל עליך? מילא אתה, אבל מה עם בטי?"

הוא עמד קרוב מידי אלי, צנום וכהה, לוהט כולו מתסכול, נראה כאילו הוא עומד לעלות באש אם רק אגע בו. "מה עובר עליך רונן? עוד מעט תצטרף למר"ץ." הערתי בחיוך, מנסה להתבדח.

במקום לנסות להרביץ לי, או לקלל אותי הוא התחיל לבכות ונסגר בשירותים. יצאתי החוצה וחיכיתי לו ליד הפתח. רונן יצא עם עיניים אדומות וניסה להתחמק ממני. היו לי עוד כמה דקות עד שבטי תבוא, תפסתי אותו בכתף והלכתי למחסן הקטן.

רונן הלך אחרי בהכנעה, סגרתי את הדלת ודרשתי בלחש שיסביר לי על מה הוא מדבר לעזאזל. הוא התחיל לספר לי כמה הסיורים מפחידים ומיותרים, וכמה זה אדיוטי לשבת שם ולמשוך אש רק כדי להוכיח שאי אפשר לגרש אותנו, וכשהתחיל לספור כמה מתים הוא כבר קבר הוא שוב בכה.

מה יכולתי להגיד? הוא צדק במאה אחוז. אם מורעל צבא, שתמיד הצביע ליכוד ותמך בביבי, מדבר ככה, אז כנראה שמשהו השתנה במדינה הזו.

"מקס אל תיהרג במילואים, עוד מעט נצא משם. חבל עליך, אני כל הזמן חולם וזה מפחיד אותי."

"על מה אתה חולם?" שאלתי בסקרנות. מעולם לא חשבתי שאחד כמו שטרית מתייחס ברצינות לחלומות.

"יש פיצוץ גדול וכולם מתים, אף אחד לא ניצל, האמבולנסים חוזרים ריקים..." קולו גווע לאיטו, עיניו הביטו בי בלי לראות כלום, ופתאום הרגשתי שאני נחנק במחסן הקטן והצפוף שכל קירותיו היו מכוסים מדפים עמוסי פחיות צבע ובקבוקי חומר פיתוח.

"מקס איפה אתה?" קראה בטי שוברת את הכישוף ששיתק אותי. יצאנו החוצה, אני ראשון ושטרית הקודר נגרר אחרי.

בטי הביטה בנו מופתעת, "וואלה?" התבדחה, "יש משהו שאתם רוצים לספר לי חבר'ה?"

צחקתי, מנסה לסלק את הרגשת הפחד שהכניס בי רונן, אבל היא התעלמה ממני והביטה ברונן, מודאגת מאוד לפתע. "מה קרה רונן?" שאלה, מנסה ליצור איתו קשר עין, הוא התחמק ממנה.

"כלום, זה שום דבר, שיהיה לכם שבת שלום." אמר ונעלם שוב במקלחת.

נסענו בשתיקה הביתה. החלטתי לא לספר לבטי על חלומו של רונן, לא היה בכך שום טעם. עמד לפנינו סוף שבוע בהיר ויפה, המילואים שלי יתחילו רק בעוד שבועיים. לא היה טעם לדאוג כבר עכשיו, הכל יכול לקרות עד אז וצריך לנצל את הרגע.

 ***

השבת הייתה בהירה ויפה. אויר צלול וצח, שמים כחולים ושמש חורפית נעימה. נשארנו בלי לירז, לני לקחה אותו לת"א לטיול במוזיאון הארץ ודוב נסע כרגיל לחיפה. מיקי עדיין לא חזר מבילוי יום שישי, קיוויתי שיחזור בשלום עד הערב.

"בוא נלך לטיול ברגל מקס. בא לי לשאוף אויר צח." אמרה בטי, "אבל אם אתה לא רוצה אז אין בעיה, אני אטייל לבד." כמה שהיא נזהרת איתי, מקפידה לא ללחוץ עלי ולא להיות שתלטנית, לא היה מזיק לי ללמוד ממנה. כשאני חושב על זה נעשה לי עצוב, היא טובה מידי בשבילי ואני יודע את זה, ויודע שלמרות זאת אף פעם לא אוכל לוותר עליה. מה לעשות? אני לא טיפוס אצילי ואפילו לא סתם בחור טוב, אני חרא של בן אדם.

הסכמתי ברצון, בזמן האחרון היו לי מעט הזדמנויות להיות איתה לבד. החלטנו ללכת לטייל בכרמל. עצרנו את הרכב בחניון הרקפות ומשם המשכנו ברגל. הלכנו בשביל נחמד שנקרא שביל נוף הכרמל ונהנינו מהנוף הנהדר. אחרי הגשמים של השבוע האחרון היה האוויר שקוף ונקי, הייתה ראות נפלאה ואפשר היה לראות עד ראש הנקרה. עשינו הפסקה וישבנו לאכול, בטי ארזה כמה כריכים ופירות, היה לנו תה חם ומתוק בתרמוס קטן, שמש נעימה חיממה את גבנו, ריח של עצי אורן בישם את האוויר והיינו לגמרי לבד. נדיר מאוד בישראל החמה והצפופה.

"מי זו מריה, מקסים?" שאלה בטי ישירות, ולפתע הרגשתי כאילו נחת פגז בתוך הפיקניק הפסטורלי שלנו.

סיפרתי לבטי מעט מאוד על חיי, ועל רוסיה כמעט שלא דברתי. סיפרתי לה קצת על החיים שלי בישראל כעולה חדש, מניח שהיא כבר יודעת על לאריסה ומרכז הקליטה ממה שמיקי סיפר לה. הוא אהב לדבר ולהשתפך, מה כבר היה לו להסתיר? אני מעדיף לא לספר על העבר שלי, זה לא עוזר כלום, מה שהיה היה, מה הטעם לדבר על זה?

אחרי שהיא הנחיתה את הפצצה שלה היא הסתכלה עלי, מצפה לתשובה. מוזר שגם לאריסה שאלה אותי פעם על מריה, אבל הצלחתי להסיח את דעתה די בקלות. נתתי לה לשתות, או אולי הצעתי סיגריה, לא זוכר מה, בכל אופן הנושא ירד מהפרק ושוב לא עלה.

"רוצה עוד תה?" שאלתי את בטי, "נשארו עוגיות, רוצה אחת?"

בטי לקחה את הכוס ולגמה, מתבוננת בי מעל שפתה, עדיין ממתינה. התחלתי לארוז ולסדר את התרמיל, מקפיד לא להשאיר שאריות בשטח.

"נו?" אמרה בטי בקוצר רוח, "אתה מתכוון לענות לי במילניום הזה או שנחכה לבא?" מסתבר שתה צמחים לא מהווה הסחת דעת מוצלחת כמו כוס וודקה, ואין מה להשוות בין עוגייה לג'וינט, בדיוק כמו שאי אפשר להשוות בין בטי הממוקדת והרצינית לבין לאריסה קלת הדעת והפרפרית. ידעתי שהפעם אין מה לעשות, חייבים לענות. כולם אומרים שהכי חשוב בזוגיות זו תקשורת ולכן אני מחליט לספר לה על מריה.

"היא הייתה המורה שלי לספרדית בתיכון." אני אומר, ומחכה שהשמים יפלו עלי. הבטחתי לה כל כך הרבה פעמים שלא אגיד כלום לאף אחד. נשבעתי במריה הבתולה ובכל הקדושים. עד עכשיו לא הפרתי את השבועה שלי, אבל השמים ממשיכים להאיר בכחול ישראלי זוהר ואני אומר לעצמי לא להיות אידיוט וממשיך לדבר. "חשבתי שהיא מבוגרת ומתוחכמת מאוד, היום אני מבין שהיא הייתה רק אישה צעירה ובודדה. בעלה והילד נשארו בקובה, היא הייתה רק בת עשרים וחמש ונורא התגעגעה הביתה. היה לה קר מאוד כל הזמן והיא הייתה נורא אומללה. אני הייתי הסחת דעת נחמדה, תלמיד צעיר שהעריץ אותה." משכתי בכתפי, כמו תמיד עם בטי, דברתי יותר מידי ואחר כך הצטערתי.

"אתמול הראו תכנית על קובה בטלוויזיה." אמרה בטי והסמיקה משום מה. "תמיד כשאתה שומע דיבורים בספרדית או רואה משהו שמזכיר לך את קובה אתה חולם עליה. שמתי לב לזה עוד ביום הראשון שביקרנו את סבתא שלך, דברת שם ספרדית עם משפחה של איזה מטופל, זוכר? אחרי זה חלמת על מריה וצעקת את השם שלה מתוך שינה."

אני לא מבין למה הקול שלה כל כך אומלל ומיואש. בטי היא לא טיפוס שיבוא למישהו בטענות על החלומות שלו. לא הבנתי למה היא כל כך מדוכאת. הייתה לי הרגשה שאני נאשם במשהו וזה הרגיז אותי. עברתי לנימה תוקפנית. "בסדר, אז חלמתי על אישה שהכרתי פעם. מה את מתרגשת?" אבל היא לא מתרגשת. אני בוחן אותה בתשומת לב  ורואה שהיא בעיקר מבוישת.

"אה, הלילה מתוך שינה אתה ואני...  כשעשינו את זה חשבת שאני זו היא." היא כבשה את מבטה בקרקע, נבוכה.

"אני מצטער בטי, אני לא זוכר כלום." אמרתי ועכשיו גם אני הייתי נבוך. איזה פאדיחה! עדיף שלא יעמוד לך מאשר שתתבלבל בשם של הבחורה, ואם זו מישהי שאתה חי איתה כבר כמה זמן זה פשוט נורא.

איך הייתי מרגיש אם זה היה הפוך?

"אני אוהבת להתעורר בצורה כזו בלילה." אמרה בטי, וידעתי שהיא מתכוונת שהיא אוהבת להתעורר לתוך התעלסות איתי והיא פשוט מתביישת להגיד את זה. "אבל אני מרגישה נורא כשאתה מחבק אותי וקורא לי בשם של אישה אחרת."

היא תולשת מחטי אורן מענף ולא יכולה להסתכל לי בעיניים, למה נשים תמיד מרגישות שזו אשמתן? אני לא בחור שמסמיק בקלות, אבל דווקא הילדונת הזו, הבת של הרב, גרמה לי להתבייש בעצמי.

"בן כמה היית אז?" היא משנה נושא.

"הייתי בן שש עשרה כשפגשתי אותה. היא הייתה בת עשרים וחמש, שחומה, קטנה ועגלגלת, עם עיניים שחורות וראש מתולתל. מאוד חמודה וסקסית, עטופה תמיד במעיל עבה ותמיד קפואה מקור. מהיום הראשון שראיתי אותה רציתי לחבק אותה ולחמם אותה. יום אחד, בשבוע שבו מלאו לי שבע עשרה, יצאנו לטיול כיתתי במוזיאון ואיכשהו נשארנו לבד לכמה דקות ואז... אז זה התחיל."

לא יכולתי לספר לבטי מה קרה אז, איך התנשקנו ואיך היא כרכה את רגליה סביבי, שורטת את גבי, גונחת בספרדית. זה היה אחד הזיכרונות הנפלאים ביותר של חיי, הייתי כל כך מאושר ומאוהב.

"אני לא רוצה לדבר יותר, הבטחתי לה שאף פעם לא אספר כלום על זה." אמרתי לבטי, היא הנהנה בראשה, "הבטחות צריך לקיים," הסכימה והמשיכה לחקור אותי. "למה היא עזבה?"

משכתי בכתפי. "אני לא בטוח, אולי רגשי אשמה, היא הייתה קתולית, אישה נשואה ואם, וכשהיא גילתה שאני גם יהודי בנוסף לכל..." אלו היו רק השערות, האמת היא שלא ידעתי למה. הפרידה שלנו הייתה חטופה ועלובה - כמה מילים מקוטעות בשער האחורי של בית הספר ליד השירותים, ופתאום היא לא הייתה יותר. חשתי חולה ואומלל במשך כל אותו חורף, ובאביב, כשהתחלתי להתאושש, מארק מת, ואחר כך אימא, ואז הצבא, הכלא, צ'צ'ניה, וחיים חדשים כאן בישראל.

"סליחה בטי," אמרתי, מנסה לגעת בכתפה, מבחין בכאב שהיא נרתעת ממני. "למה לא הערת אותי, למה את לא כועסת עלי? בחורה אחרת במקומך הייתה בועטת לי בביצים." בצורה אופיינית לי הוצאתי עליה את הכעס שלי על עצמי. "בגלל זה את לא מאמינה לי שאני אוהב אותך?" היא העוותה את פניה בכעס. הנה, עכשיו הצלחתי להרגיז אותה. איזה זבל אתה פרידמן!

"אתה יותר חזק ממני מקס וכשאתה מתלהב קשה לעצור אותך." הכעס צבע את לחיה וגרם לעיניה לנצוץ, היא הייתה כל כך יפה, היה לי חשק לנשק אותה. "איך היית מרגיש אם זה היה הפוך? בטח היית מעיף אותי מהמיטה וכועס נורא, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה, אתה חזק מידי בשבילי ואני גם..."

"גם מה? מה כבר יכולתי לעשות לך?" שאלתי בלהט, שוכח את כל הפעמים שפגעתי בה.

בטי השפילה את עיניה ושתקה. הבנתי שהיא נסחפה גם כן ופשוט לא יכלה לעצור אותי או את עצמה, אבל בנות יהודיות טובות שגדלו במאה שערים לא מדברות על דברים כאלה.

"בפעם הבאה שאני חולם על אחרות תרביצי לי." הצעתי, מנסה לחייך.

"בסדר," אמרה בטי והחזירה לי חיוך מזויף. המשכנו בטיול מנסים ליהנות, בלי הרבה הצלחה. הרגשתי חרא וגם בטי לא הרגישה יותר מידי טוב. "אתה חושב שאני סתם טיפשה שאי אפשר לדבר איתה!" הטיחה בי פתאום.

"לא נכון בטי." מחיתי, מקווה שתאמין לי. "את ממש חכמה, אני המטומטם." השבתי אותה על גזע עץ, התיישבתי לצידה, וספרתי לה בלי השמטות, על הקיץ האיום שהיה לי אחרי שמריה עזבה והמשפחה שלי התפוררה.

בטי הקשיבה בכובד ראש, מביטה בי באהדה, מצליחה כמו תמיד, דווקא בשתיקה שלה, לגרום לי להיפתח יותר מכפי שרציתי. "אחרי שזה קרה סבא הזדקן בבת אחת וכמעט שלא דיבר איתי יותר, וסבתא הייתה בדיכאון. לא יכולתי לסבול את זה יותר, הייתי חייב ללכת, אז הלכתי לצבא, וכשחזרתי," אמרתי, עושה לעצמי הנחה ומדלג על תקופת הכלא והצבא, "סבתא החליטה שהיא רוצה למות בישראל, ואם סבא ואני מתנגדים היא תיסע לבד. אז זהו, אני כאן."

היא חייכה אלי והיום נעשה שוב טוב יותר. "לפעמים אתה מחזיק אותי מתוך שינה כל כך חזק שאני לא יכולה להסתובב. אני צריכה לצבוט אותך כדי שתיתן לי ללכת לעשות פיפי בלילה." אמרה בחיוך והראתה לי סימנים שחורים שעשיתי לה על הזרועות, ומשום מה נראתה די מרוצה מזה, לאריסה הייתה רותחת מכעס אם הייתי עושה לה את זה.

הרגשתי שאני שוב מסמיק. היה עדיף אם היא הייתה מספרת לי שאני נוחר. זו הבעיה עם שינה, אתה מאבד שליטה ועושה שטויות.

ביקשתי סליחה, ובטי חייכה וליטפה את ידי בתנועה ההיא, שהייתה כה אופיינית לה. "זה טוב שאתה חולם על כל מה שמטריד אותך. חלומות הם שסתום ביטחון של התת מודע, מניעת שנת חלום גורמת לאדם להזות הזיות ולצאת מדעתו." איך לא ידעתי עד היום שהחלומות שלי, שגרמו לי עד עכשיו לברוח מהמיטה ולהשתכר, הם בעצם שסתום בטחון? נו טוב שיהיה, העיקר שהיא כבר לא כועסת עלי יותר. 

כל לילה אני חולמת איך באים מקצין העיר להודיע לי שהוא מת. בחלומות אני תמיד אשתו ולירז הבן שלנו. גם מיקי וההורים שלי שם ולפעמים אני בהריון.

אני חולמת על לבנון ואיך מקס מתפוצץ על מוקש, או שמישהו זורק עליו רימון, או שהוא נורה בזמן סיור - הטלוויזיה מציגה לנו שלל של אפשריות מיתות משונות בלבנון.

אני לא מעזה לספר לו על הסיוטים האלו, למרות שהוא תמיד מתעורר איתי ושואל מה קרה ומנסה לנחם אותי ובדרך כלל גם מצליח. החלומות הכי גרועים שלי הם על משה, בחלומות הוא ומקס מתבלבלים לפעמים, אני חולמת על האחד וגומרת את החלום עם השני ומתעוררת מגורה ורטובה ומאוד מבולבלת. זה כל כך מוזר הם הרי שונים לחלוטין אחד שחרחר והומו והשני בהיר ומאה אחוז גבר. איזה בלגן. 

מיד אחרי חנוכה הלכה בטי לטסט השלישי שלה. היא קבלה את הכישלונות הקודמים ברוח טובה והאשימה רק את עצמה. ידעתי שהיא נהגת טובה ונכשלת רק בגלל מתח וחוסר בטחון. היא נשקה לי ויצאה, מנסה להראות רגועה, אבל ידיה היו לחות וקרות והדופק שלה היה מהיר ועצבני. כמו תמיד היא התעקשה ללכת לבד, אם זה היה תלוי בה היא לא הייתה מספרת לי כלום. מזל שאלוש היה נחמד והודיע לי שיש לה שוב טסט.

ישבתי על מדרגות הכניסה וצחצחתי את נעלי הגבוהות לקראת המילואים. למרות מחאתו של דוב התעקשתי לצחצח גם את נעליו כי לדעתי הוא רשלן וסתם מורח את הצבע. העדפתי להתעסק עם ההכנות למילואים כשבטי נעדרה. היא סבלה בימים האחרונים מסיוטים, וסירבה בכל תוקף לפרט מה היה תוכנם. כל מה שידעתי הוא שמהרגע שהוצאתי את המדים שלי מהארון וביקשתי מבטי לכבס אותם, היא החלה להתעורר בבהלה בלילות, ונרדמה שוב רק אחרי שחיבקתי אותה בכוח והבטחתי לה שהכל יהיה בסדר.

שמעתי קולות ליד השער, וכשהרמתי את ראשי ראיתי שני נערים בחליפות שחורות ובדובונים כחולים עומדים ליד השער ומביטים בי בחשש. נגשתי אליהם וברגע כשראיתי את פניהם ידעתי מיד שאלו אחיה התאומים של בטי - אדם והילל.

שניהם היו מגודלי זקן, גלוי ראש ורטובים מגשם. אחד היה דק וגבוה, שערו ועיניו חומים ועורו שחום זהוב כשלה. השני דמה מאוד לאחיו, אבל היה נמוך ושרירי יותר, בעל פנים רחבות יותר, עיני ילד כחולות, עורו ושערו בהירים יותר משל אחיו.

נזכרתי פתאום בחלום המוזר שהיה לי כשניסיתי לשכנע את בטי ללכת לגינקולוג, והרגשתי שאני מסמיק.

"מי מכם הוא אדם ומי הילל?" שאלתי ופתחתי להם את השער.

"אני אדם," אמר בעל העיניים החומות, "וזה הילל. בת-אל נמצאת?"

הולכתי אותם אל הבית, "בת-אל תחזור עוד מעט, אתם רעבים?" הם היו מורעבים. אחרי חצי שעה הם חיסלו את כל האוכל שבטי הכינה לצהרים של מחר, והתנפלו על הקינוח.

לירז ישב והביט בהם המום, הלכתי למקלחת והוא השתרך אחרי. "הם אכלו לנו את כל האוכל של מחר," העיר בדאגה, "מה בטי תגיד?" כל פעם שחל שינוי בשגרה הרגילה של חייו, לירז היה נעשה לחוץ ומודאג. כתוצאה מהחיים המבולבלים שחי עם אימו לפני שפגש אותנו הוא היה זקוק לסדר ושנא הפתעות.

"זה בסדר לירז הם האחים שלה, הם היו רעבים ועכשיו הם צריכים בגדים נקיים ויבשים." אמרתי בקול שלו, מנסה להרגיע אותו, אבל גם אני הייתי מודאג. הם נראו כבני שש עשרה או שבע עשרה, כלומר קטינים, והייתי בטוח שהוריהם לא יודעים לאן נעלמו.

הוצאתי מגבות נקיות ובזזתי את הארונות שלי ושל מיקי כדי למצוא להם בגדים יבשים. נתתי להם חליפות טרנינג, לבנים וגרביים, ושלחתי אותם להתקלח. "איפה הציציות הכיפות והכובעים שלכם?" שאלתי.

הם החליפו מבטים, אבל לא ענו לי.

היו להם תיקים עם בגדים, אבל הם השאירו אותם בכניסה. "אלה בגדים של דוסים." אמר אדם בתקיפות. הם לקחו מהם רק את תיקי הרחצה ונעלי בית.

"אנחנו רוצים להתגלח, יש לך מכונת גילוח?" שאל אדם במתיחות. נתתי לו את סכין הגילוח של דוב, וכשראיתי שאין לו מושג מה לעשות בו, השבתי אותו על האסלה וגילחתי אותו.

"גם אתה רוצה?" שאלתי את הילל בהנחה שהוא נותן לאחיו להחליט בשבילו. "אתה לא חייב להתגלח רק בגלל שאדם החליט."

הילל האדים ולקח את התער מידי, "אני יודע, גם אני רוצה להתגלח." אמר בכעס.

כשהם יצאו מהמקלחת, לבושים בטרנינגים שלי ושל מיקי, נקיים ומגולחים, הם נראו כמו שני נערים חילוניים, צעירים ונאים למראה, אבל היה לי כבר מספיק ניסיון עם בטי כדי לדעת שלא די בגילוח ובבגדים חדשים כדי למחוק שנים של חינוך דתי.

הם התיישבו ליד דלפק האוכל במטבח, שתו תה עם דבש ואכלו עוגיות. לירז ישב מולם, עוקב אחריהם בדריכות, זהיר אך סקרן. הוצאתי בשר להפשרה כדי שבטי תוכל להכין אוכל למחר, ושאלתי את עצמי מה להגיד להם. השעה הייתה כבר שש ובחוץ היה חשוך וגשם קל החל לטפטף שוב. מיקי עדיין לא חזר מהעבודה ודוב הודיע שישן היום אצל חברים. לני הייתה בחופשה, נסעה עם חברה לשבוע בפראג.

אם הם יישארו לישון נשים אותם בחדר של לני, החלטתי. לצערי גבי ותהילה נסעו לנופש בים המלח כדי לחגוג את ההיריון של תהילה, ולא ידעתי איך להשיג אותם. חשתי צורך להתייעץ עם גבי. הוא בטח היה חושב על איזה פתרון, או לפחות על בדיחה.

"גבי ותהילה לא היו בבית." אמר הילל, שנמאסה עליו השתיקה הממושכת. "בגלל זה באנו לכאן, אני יודע שזה לא נוח. מתי בת-אל תחזור?"

לירז קלט סוף סוף שהשנים חסרי בטחון עוד יותר ממנו והתחיל לדבר אתם. "אנחנו קוראים לה בטי, גם היא קוראת כל הזמן ספרים." אמר והסתכל על אדם שישב וקרא ספר ששלף מכוננית הספרים הענקית שבסלון, ידעתי שלמרות התעמקותו בספר הוא עוקב בדריכות אחרי כל מה שנאמר בחדר, גם בטי נהגה כך.

התיישבתי מולו, סגרתי את הספר ובדקתי את שמו. הוא קרא את עגנון, סופר מרגיז שלא אהבתי לקרוא אפילו ברוסית. שאלתי בקול מאיים אם הוריהם יודעים היכן הם.

השנים החליפו מבטים. "אנחנו בני שבע עשרה כמעט." אמר הילל בנחת, "זכותנו לקחת חופש מהלימודים אם נרצה." אחיו הניד בראשו בתוקף לאות אישור.

לא הצלחתי להבין למה הם היו נחושים לא לחזור ללימודים, ומה גרם להם לברוח מהישיבה, אבל הייתי בטוח שזה היה רעיון של אדם והילל נגרר אחריו. "תראו חבר'ה, דבר ראשון אתם צריכים להודיע להורים שאתם חיים, בריאים ושלמים. אי אפשר להעלם ככה בלי להגיד כלום. הם בטח נורא דואגים לכם." השנים החליפו שוב מבט ושתקו בעקשנות, בדיוק כמו בטי.

לרווחתי הרבה שמעתי את דלת הכניסה נפתחת. הלכתי לקבל את פניה של בטי שנפלה על צווארי בשמחה. "הפעם הצלחתי מקס, היה לי בוחן כזה מתוק ונחמד, והוא אמר בשקט לאלוש שעברתי, אבל רק מחר אני אקבל תשובה רשמית, נכון שזה נהדר?"

היא נישקה אותי על פי, והחלה לחלוץ נעלים, "בטי," ניסיתי לעצור את שטף דיבורה.

"מקס אל תתעצבן, הוא היה מותק, אבל רק אותך אני אוהבת." צחקה בטי, ושוב נשקה אותי, דוחפת ידיים מתחת לחולצתי. "בוא נעלה למעלה." לחשה לתוך אזני.

"לא עכשיו בטי." סילקתי את ידיה מעל מותני, מאורע חסר תקדים בהיסטוריה שלנו. בטי חשבה שאני כועס בגלל המחמאות שהרעיפה על הטסטר שלה, והתחילה להסביר שהוא היה חמוד, אבל מספיק מבוגר להיות סבא שלה, ודווקא בגלל שהוא היה כזה מבוגר וחמוד היא נרגעה ונהגה טוב.

הלכתי לסלון והיא הלכה אחרי, מדברת וצוחקת, ואז נפתחה דלת המטבח והיא קפאה מתדהמה ולטשה מבט בשני הצעירים הנבוכים, מבינה פתאום שהם שמעו כל מילה מדבריה.

הנחתי יד מגוננת על כתפה, מקווה שלפחות את ההזמנה שלחשה באוזני הם לא שמעו, אבל לא הייתי בטוח. הם נראו לי נבוכים למדי.

"אדם והילל?" שמטה בטי את ידי מעליה, מתרחקת ממני במהירות, כאילו התביישה בי. למרות רצוני חשתי כעס. הייתי צריך להגיד להם שאין כאן שום בת-אל, ולהעיף אותם לכל הרוחות, חשבתי בזעם.

"הם ברחו מבית הספר והגיעו לכאן." אמרתי, משתדל להדחיק את כעסי ולהתנהג יפה.

"הם אכלו את כל השניצלים שהכנת למחר, וגם את הסלט פירות." צפצף לירז, "ועכשיו הם מחסלים את כל העוגיות."

בטי חייכה וליטפה את ראשו, "הם צריכים לאכול הרבה כדי לגדול." אמרה בסלחנות וחייכה אלי חיוך מתוק.

כל רגשי המרירות שלי התפוגגו מיד, אף פעם לא יכולתי לעמוד בפני החיוך שלה. "טפלת בהם יפה מקס," אמרה ונגעה בידי בעדינות ועכשיו אפילו שני אברכי הישיבה הביישניים וחסרי הניסיון הבינו בדיוק מה המצב ביני לבין אחותם.

התיישבנו מולם, כמו שופטים מול צמד נאשמים. "צריכים להודיע להורים שאתם בסדר." פסקה בטי, "מה מספר הטלפון שלהם?"

הם שתקו, מסרבים להגיד. "תראו ילדים." אמרה בטי, " אי אפשר להעלם סתם ככה, ההורים בטח נורא דואגים לכם אז בבקשה תהיו ילדים טובים ו..."

לאדם נמאס לשתוק, "אנחנו לא ילדים, ואין לך זכות להגיד לנו כלום, ראיתי איך את מתנהגת כמו פרוצה." התפרץ.

לא הייתי בטוח מה זה פרוצה, אבל לא חשבתי שזו מחמאה והתרגזתי. הייתי צריך לתפוס את אדם, אבל הוא דמה יותר מידי לבטי ולכן בחרתי באופציה הקלה יותר, תפסתי את ידו של הילל ועיקמתי אותה בכוח, מכאיב לו, אבל נזהר לא לשבור כלום.

"המספר, עכשיו!" אמרתי בקול המפחיד ביותר שלי. לזכותו אומר שלא בכה, למרות שעיניו נמלאו דמעות. אדם זינק ממקומו וניסה לשחרר את אחיו, בטי צעקה עלי שאפסיק, ולירז התחיל לבכות.

למזלנו מיקי הופיע פתאום ומיהר להפריד בינינו, צועק עלי באנגלית, דבר שהוסיף עוד רעש על כל הבלגן.

אחרי כמה דקות נרגעה המהומה וכולם התיישבו חזרה. הילל עיסה את ידו הכואבת ומיקי התיישב קרוב מידי לאדם ובחן אותו בסקרנות.

"בואו נתחיל הכל מחדש." אמרתי בסבלנות, "אני מקס וזה מיקי. מיקי אלה האחים של בטי. הם תאומים, שמם אדם והילל, והם ברחו מבית הספר ומסרבים לתת את המספר של ההורים שלהם כדי שנודיע להם שהכל בסדר."

מיקי שקיבל בטבעיות את תפקיד השופט הרים יד כדי להשתיק אותי והחל לנאום. "תראו בחורים," חייך חיוך כובש, "תמיד אפשר להתקשר למודיעין ולברר, בבקשה, תחסכו לנו את הכסף והטרחה ותגידו מה המספר." הוא חייך שוב בחביבות, אבל שמתי לב שהוא התבונן רק באדם וקיוויתי שבטי לא תשים לב. הנחתי שאדם, שנראה כמו גרסא גברית צעירה של בטי, הוא פיתוי גדול מידי בשבילו, והצטערתי שהם הגיעו לכאן. כשהזמנתי אותם להיכנס לא צפיתי את תגובתו של מיקי לדמיון של אדם לבטי, ומי יודע מה יגיד דוב על שני המתבגרים הבעייתיים שצצו כאן פתאום?

לא יכולתי לא להבחין שאדם שמר על ארשת זעופה, אבל לא ניסה להתרחק ממיקי ולא הפסיק להסתכל עליו. "המספר שלנו בבית חסוי, לא תוכל להשיג אותו במודיעין וחוץ מזה אין שום סיבה שהם ידעו שהחלטנו להאריך את חופש חנוכה. אנחנו כמעט בוגרים וזה לא סיפור כזה גדול."

"לא סיפור כזה גדול!" התפרצה בטי בזעם, "נראה אותך מדבר ככה ליד אבא, חצוף קטן שכמוך." היא פצחה בשטף מהיר של יידיש זועמת שגרם להילל להשפיל את עיניו, אבל אדם נשאר לשבת בנחת, כתפו מתחככת בזו של מיקי, והישיר אליה מבט רגוע.

כמעט ציפיתי לראות ברק מבזיק באוויר הטעון שבין השניים כששתי זוגות העיניים החומות עם הטבעת הזהובה סביב האישון, זהות לחלוטין בצבען ובחיתוכם החליפו מבטים זועמים.

ברגע שבטי נעצרה לרגע כדי לנשום אדם נכנס לדבריה, נשמע בוגר וקר רוח הרבה יותר מגילו. "ראשית, אל תדברי אלי יידיש, אני גמרתי עם השפה הזו. ושנית, אני לא חוזר יותר לישיבה, לימודים תורניים זה סתם בזבוז זמן."

"בזבוז זמן?" השתנקה בטי, "למה בזבוז זמן?"

"כי אין אלוהים והכל שטויות." סח אדם, חיוור מעט אך נחוש מאוד, "אנחנו תקועים פה לבד, על הסלע השלישי מהשמש בקצה שביל החלב וזהו."

על כורחי הערצתי אותו, הוא נראה רגוע ושלט לחלוטין בעצמו לעומת בטי שרתחה מכעס. "אולי אתה צודק ואולי לא, אבל זאת לא סיבה לתת לאימא להשתגע מרוב דאגה, מה קרה לך אדם?" ניסתה לשמור על איפוק.

הילל ששתק עד כה ולא הביע דעה קם לפתע ממקומו ובלי מילים חייג את מספר הטלפון של הוריו ונתן לבטי את השפופרת ומיד החלטתי שלמרות עוז רוחו ונחישותו המדהימים של אדם, אני מעדיף את התנהגותו האנושית והמעשית של הילל, וחייכתי אליו בעידוד בעוד שמיקי כרך את זרועו סביב כתפיו של אדם המותש מהנאום שנשא וליטף אותן ברוך.

בטי הבחינה בכך ונעצה במיקי מבט זועם בעודה משוחחת בטלפון. "אימא, מדברת בת-אל... כן, אני יודעת... הם כאן לידי... הם בסדר גמור, אכלו טוב, התקלחו. הם בריאים ושלמים... נכון, אבל תהילה וגבי נסעו לנוח בים המלח... כן, זה איזה מבצע של בנק מזרחי... כן, בטח שהיא תמשיך לעבוד. אל תדאגי זה בסדר גמור. גבי נושא אותה על כפיים... כן, הוא בחור נהדר..." היא שתקה זמן מה והקשיבה, ואז אמרה בקול קר שהעביר רעד בגבי, "את יודעת יפה מאוד למה אני לא יכולה להיות כמו תהילה. אין לי מה לחפש אצל בחור כמו גבי, מה שיש לי זה מה שמתאים לי, וככה אני רוצה לחיות, ועכשיו תדברי עם התכשיט שלך שיסביר לך למה לא נאה לו ללמוד בישיבה, אני לא בעסק." נתנה את הטלפון להילל והלכה לסלון, הדליקה את הטלוויזיה והתיישבה מולה. לירז רץ אחריה והתיישב לידה, מתרפק עליה - הייתי נותן הרבה כדי להיות במקומו.

הילל שקע בשיחה ארוכה ומגומגמת עם אימו, מסביר לה שהם בסדר, שלא קרה להם כלום, שבת-אל מטפלת בהם יפה, ושיש להם מקום נוח מאוד לישון בו. הם נפרדו סוף סוף במילות חיבה, לא לפני שהילד המרגיז הזה נתן לה את מספר הטלפון שלנו.

התיישבתי על הספה ליד בטי וכרכתי את זרועי סביב כתפה, לירז נדחק בין שנינו, ראשו נשען עלי, אבל זרועו כרוכה סביב בטי. מיקי התיישב בכורסא הגדולה והבנים על הספה הקטנה. הבטנו בטלוויזיה שהראתה סרט מצויר, אבל רק לירז התעניין במה שראה.

"אבא בטח יתקשר אחרי שבע וחצי." אמר אדם להילל. "אני אדבר איתו," הבטיח לאחיו שישב, המום ומדוכא מהשיחה עם אימו, ובהה בקיר.

השעה הייתה כבר שבע ורבע. "למה רק אחרי שבע וחצי?" שאלתי "למה לא עכשיו?"

"עכשיו הוא מלמד, אין לו זמן." הסבירה בטי בסובלנות.

שאלתי את עצמי איזה מין אבא זה שיכול ללמד כשהבנים שלו נעדרים. אבא שיכול לזרוק ילדה בת שלוש עשרה מהבית ולשבת עליה שבעה. לא הייתה לי דעה טובה עליו, סלדתי ממנו עוד לפני שפגשתי אותו. טוב, גם אבא שלי הוא לא מציאה גדולה חשבתי לעצמי, וטמנתי את פני בשערה של בטי, ההפסד שלו הוא הרווח שלי.

ישבנו בשתיקה, בעוד מיקי מדבר ללא הרף, בעיקר אל אדם. הוא סיפר לו על לני ועל דוב, והציע שהם ישנו בינתיים בחדר של לני, ואולי אחר כך יעברו לגור בדירה הריקה של ורד.

בטי התערבה וטענה שעדיף שלני תגור בדירה של ורד והם ישנו קרוב יותר אלינו, בחדר של לני, ונעצה תוך כדי כך מבט חריף מאוד במיקי, מזכירה לו שהם רק בני שש עשרה. מיקי פצח את פיו וניסה להגיד דבר מה נבזי ועוקצני, ראיתי שעיניו מבריקות, כמו תמיד כשהיה לו איזה חידוד מרושע במיוחד להשמיע, ואז צלצל הטלפון.

ישבתי הכי קרוב למכשיר ובלי לחשוב הרמתי את השפופרת ומצאתי את עצמי משוחח עם כבוד הרב יהושע מינץ.

"עם יש לי הכבוד לדבר?" הוא שאל בנימוס.

"מדבר מקס פרידמן." עניתי, מבחין בעקבות קלושים אך ברורים של מבטא ליטאי בקולו. זיהיתי אותם מיד כי גם אבא שלי דיבר רוסית במבטא כזה.

"אני יהושע מינץ." ענה בנחת, בקול נעים ורך. משום מה דימיתי לעצמי את אבא של בטי כאדם חמור סבר, שפניו דומות לפני משה רבנו בפסלו של מיכאל אנג'לו - בלי הקרניים כמובן - הקול ששמעתי לא נשמע חמור סבר ומהדהד כראוי למשה רבנו, להפך, הרב מינץ דיבר בבריטון נעים ומבודח והיה רגוע לגמרי.

"אני מבין ששני הבנדיטים שלי נמצאים אצלך." אמר ברוסית טובה.

"כן כבוד הרב," עניתי. מחליק בקלות לרוסית הרשמית והמנומסת שלמדתי לפנות בה אל מבוגרים ממני. הוא הצטחק, ופתאום התחשק לי מאוד לראות את פניו.

"מקס, אתה הכי מבוגר שם, נכון?"

"כן אדוני," הסכמתי בנימוס, תוהה מה היה אומר אם היה יודע שאני והבת שלו חיים יחד בחטא. "בישיבה לא יסכימו לקבל חזרה את אדם, והילל כנראה לא יסכים להישאר בלעדיו, מה דעתך?"

"אני חושב שאתה צודק כבוד הרב." עניתי, מופתע מכך שהתייעץ איתי.

"יש לכם שם מקום בשבילם?"

"כן אדוני."

"אני אשלם לדיאמנט שכר דירה בתנאי שהם יגורו אתכם, יאכלו מה שבטי מבשלת, וילמדו בבית ספר. אני לא רוצה שהם יסתובבו סתם ברחובות."

"אני מסכים אתך כבוד הרב, אבל עכשיו כבר חנוכה וזה עלול להיות בעייתי."

הרב מינץ עבר לדבר שוב בעברית. "אתם תסתדרו, זה לא חייב להיות בית ספר דתי, רק שילמדו ברצינות ולא יסתבכו בצרות. הילל כבר לא יהיה כנראה תלמיד חכם, אבל הוא מוכשר במתמטיקה ויש לו ידיים טובות. אדם הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה אבל.. " הוא נאנח ואז זרק עלי פצצה, חוזר ברוב התחשבות לרוסית. "אבא שלך נמצא בארץ, למה אתם לא בקשר?"

לחצתי בכוח את השפופרת, ידי רעדו ובטני החלה לכאוב ממתח. "אנחנו לא מסתדרים." עניתי בנוקשות, תוהה מאין הוא ידע על אבא שלי?

הרב נאנח. " נו טוב, תן לי את הבן יקיר לי, את אדם." הגשתי את הטלפון לאדם והתמוטטתי על הספה, מאין הוא ידע שאני ואבא לא בקשר?

בטי לטפה את ידי. "שכחתי להגיד לך שהוא מדבר רוסית." לחשה, הנהנתי ונשענתי עליה, שואב נחמה וכוח ממגע גופה.

אדם הקשיב לדברי אביו מהנהן בראשו וחוזר ואומר, "כן." כל דקה או שתיים. אחר כך נתן את הטלפון לאחיו שגם הוא שתק ורק הנהן ואמר שוב ושוב, "כן, ובסדר."

רק לקראת סוף השיחה הוסיף בביישנות, "אני מצטער אבא, אבל לא יכולתי לתת לו ללכת לבד. אני מבקש סליחה ממך ומאימא." והגיש לי את השפופרת חזרה.

"בסדר." אמר הרב מינץ, "הסכמנו שהם יישארו אתכם, בטי תשגיח עליהם, אבל רק אם זה בסדר מצדך." אישרתי שאני מסכים, שוכח שלא שאלתי את בטי. הוא שאל אותי אם אני יודע ששמה האמיתי של בטי הוא בת-אל. 

"כן, אבל היא קוראת לעצמה בטי ואני לא מתווכח איתה." עניתי.

הרב מצא את תשובתי משעשעת וצחק, "הבנים שלי הם קשי עורף." אמר, "אבל הבנות הן צור חלמיש ובת-אל עקשנית עוד יותר מאימא ומסבתא שלה בבת אחת."

"אתה לא רוצה לדבר איתה כבוד הרב?" שאלתי בנימוס. "היא יושבת כאן."

"אני רוצה לדבר איתה, אבל היא לא רוצה לדבר איתי." ענה הרב מינץ בעצב ונפרד ממני לשלום כשהוא מייפה את ידי להעניש את הפרחחים שלו אם לא יתנהגו כראוי.

כשגמרתי לדבר מצאתי את כל הנוכחים לוטשים בי מבטי פליאה. "אף פעם לא שמעתי את אבא צוחק כל כך הרבה." אמר אדם, "על מה דברתם?"

"על העונשים שתקבלו אם לא תתנהגו יפה ולא תהיו תלמידים טובים." עניתי בחומרה. "בטי, בואי נסדר להם את המיטה אצל לני ומחר נחפש להם בית ספר. הם חייבים ללכת ללמוד אפילו בבית ספר חילוני, אבל לא להתבטל סתם."

רק מאוחר יותר בלילה, כשבטי ואני שכבנו חבוקים, נרגשים מכדי להירדם, סיפרתי לה על תוכן השיחה שניהלתי עם אבא שלה. "צור חלמיש זה חומר מאוד קשה, כנראה סוג של אבן." הסבירה בטי.

"איך הוא ידע על אבא שלי?" המשכתי לשאול.

"זו ארץ קטנה מאוד מקס, אבא שלי מכיר המון אנשים. אפילו פוליטיקאים חילוניים באים לדבר איתו. גם משפחת צורף, המשפחה של אימא, היא משפחה מאוד מסועפת עם המון קשרים, אחיה הגדול הוא מנכ"ל חשוב במשרד הפנים."

היא העבירה את אצבעותיה על חזי מעבירה בי צמרמורות עונג, אבל כשניסיתי לגעת בה חמקה ממני במהירות. "השנים האלה הם צרה צרורה ועכשיו אתה אחראי עליהם. אני בטוחה שאדם החליט לעזוב וגרר איתו את הילל."

הצלחתי ללכוד את פרקי ידיה ביד אחת ובשנייה הפשלתי את כותנתה הכחולה העשויה פלנל. "אני שונא את הפלנלית הזו בטי." התלוננתי.

היא התחילה לצחקק והתפתלה מתחתי, התפשרנו שאשחרר אותה תמורת נשיקה ושנינו ידענו היכן אנשק אותה, אבל רגע לפני שהחלקתי אל בין רגליה הפשוקות היא אמרה, "לדעתי הוא החליט לעזוב את הישיבה כי הוא גילה שהוא הומו. שמת לב איך הוא ומיקי הסתכלו זה על זה?"

נאנחתי ועזבתי לעת עתה את עניין הנשיקה. "שמתי לב בטי, אבל אל תדאגי, מיקי לא יעשה שום דבר לא חוקי, הוא לא פדופיל."

בטי חיבקה אותי, "כשעזבתי הם היו תינוקות אפילו לא בני ארבע, עכשיו הם גברים צעירים, הם עוד לא יודעים כמה זה יהיה קשה. יהיו שבתות ויהיו חגים ויום כיפור... זה יהיה כל כך קשה, הם לא יודעים אפילו עד כמה."

ליטפתי אותה, מנסה לנחם אותה כמיטב יכולתי. "אנחנו נעזור להם בטי והם תמיד יוכלו לחזור לדת, כמו תהילה, אל תדאגי הכל יהיה בסדר."  ליטפתי את העור הרך שבין ירכיה והיא גנחה חרש והניחה לי לנשק לה.

רק אחר כך, דקה לפני שנרדמנו, נזכרתי לשאול אותה מה זה פרוצה. זו הייתה טעות, "אישה שהיא כמו עיר בלי חומה, פרוצה לכל אחד. זונה." ענתה לי בקול קר, שהעביר בי צמרמורת, קמה והתיישבה על אדן החלון, כמו שעשתה תמיד כשהייתה נסערת. "ראית כמה הוא היה גאה בעצמו? הזין הקטן הזה." היא הסתובבה ונעצה בי מבט קשה. "גם אתה היית קורא לי זונה אם הייתי מזדיינת עם גבר אחר?" מעולם לא ראיתי אותה כל כך כועסת.

"בטי." ניסיתי לגעת בה וחטפתי מכה על ידי המושטת.

"עזוב אותי אני סתם זונה." לחשה ופרצה בבכי.

"לא נכון בטי." לקחתי אותה בזרועותיי, "אני אוהב אותך, את אוהבת אותי?" 

היא הנידה בראשה לשלילה, "אל תדבר שטויות, אהבה זו סתם מילה."

היא שבה להתייפח ויותר לא יכולתי לדבר איתה.

אחזתי בה עד שנרדמה, ואז נזכרתי פתאום שהשארתי את הנעלים הצבאיות בחוץ עם כלי הצחצוח. לא חשבתי שיקרה להם משהו, אבל אני לא אוהב להשאיר אחרי בלגן.

ירדתי למטה יחף, לבוש רק בחלוק המגבת הישן של בטי שהדיף את ריחה האהוב. אספתי את הנעלים ואת המברשות והנחתי הכל בארון הכניסה. רק כשעמדתי לחזור שוב למיטה גיליתי את מיקי ואדם יושבים על הספה, צופים בסרט מתח. תפסתי את הנער בחולצתו וניערתי אותו בחזקה, "שלא תעיז יותר לדבר ככה אל אחותך, אפס קטן שכמוך."

מיקי הצליח להידחק ביני ולבינו ולשחרר את אדם. "די כבר מקס, מה עובר עליך?" הוא דחף אותי אל הקיר ונשען עלי כדי שלא אוכל לזוז.

"אתה יודע מה זה פרוצה מיקי?" סיננתי.

"אה, זה זונה, לא?" הוא בחן את פני באור הקלוש ואחר כך הסתובב והביט באדם, "קראת לאחותך פרוצה?" הנער הנהן והסמיק.

מיקי הניח לי, "כולו שלך." אמר לי, מחווה תנועת הזמנה לעבר אדם.

התיישבתי ליד הנער שנרתע ממני בבהלה, "אני מצטער מקס," לחש, "אם אני אבקש ממנה סליחה מחר בבוקר זה יהיה בסדר?"

"בסדר," אמרתי, "לך לישון עכשיו, אני רוצה לדבר עם מיקי."

"אתה בטח מצטער שהזמנת אותנו." חייך אדם, קם ממקומו והתמתח בתנועה חיננית, "לילה טוב אני הולך לישון." אמר והסתלק.

"מיקי," אחזתי בזרועו, "תקשיב מיקי..."

"אל תתחיל," הפסיק אותי, "אני יודע שהוא רק ילד, אבל הוא כל כך פיקח וחמוד, והוא דומה לה כל כך... זה כמו חלום שהתגשם, מה אני יכול לעשות?" הוא חיבק אותי בחזקה והלך לישון. רק אז התחלתי לקלוט שבטי צדקה, הכנסתי ראש בריא למיטה חולה, ויכולתי להאשים רק את עצמי.

בבוקר אדם התנצל לפני בטי, והיא, שלא הייתה רגילה להתנצלויות, נחפזה לסלוח לו.

עכשיו יהיו לה עוד שני גברים לטפל בהם, חשבתי מודאג, שוב הרגשתי אשם ובגלל זה כעסתי, גם על  עצמי ועוד יותר עליהם. החלטתי שאחרי שנישלח את לירז לגן אבהיר להם את הנושא. אם הם חושבים שבטי תהיה המשרתת שלהם, מוטב שיחשבו שוב.

בדרך לעבודה הודעתי להם בחריפות שבטי לא נמצאת כאן כדי לשרת אותם, ועליהם לטפל בעצמם, לנקות את חדרם ולהתנהג כלפיה בנימוס. הם נראו קצת מבוהלים, ואפילו מיקי, שהסכים עם דברי, ניסה להרגיע אותי.

לא נרגעתי, חיכיתי עד שהוא ירד בצ'ק-פוסט ואז, מנצל את העובדה שנמצאתי לבד עם בני משפחת מינץ, חקרתי אותם כדי לברר מה הם יודעים על בטי. הם דיברו ברצון ואפילו בהקלה וגילו לי שבילדותם הם ידעו שלתהילה הייתה אחות תאומה שמתה בגיל צעיר, הכל נאמר בחצאי מילים ובסודי סודות, ורק אחרי שתהילה התחתנה הם גילו שהאחות התאומה לא מתה. כל פעם שניסו לשאול את אימא מה קרה היא פרצה בבכי, את אבא לא העזו לשאול וגם לא את שאר האחים והאחיות, מעט המידע שלהם הגיע רק מתהילה.

"אז מה עשית שזרקו אותך מהבית?" שאל אדם את בטי בסקרנות.

"נכנסתי להריון." ענתה בטי לפני שהספקתי לעצור בעדה. "עשו לי הפלה, לא יהיו לי ילדים ולא בעל." היא השתתקה לרגע מניחה להם לעכל את דבריה והמשיכה. "עכשיו מספיק עם זה. לא נדבר יותר עלי. עכשיו נחשוב מה עושים אתכם."

"אז מה קורה אתך ועם מקס? אתם לא מתכוונים להתחתן?" התעלם הילל מהצהרתה של אחותו. 

"אל תדבר שטויות, מה פתאום שמקס יתחתן איתי?" ענתה בטי והרכיבה משקפי שמש שכיסו את עיניה. עליתי על הרמפה לכיוון החניה של שוק הקריות, לפתע עברנו מהאור הבהיר של הבוקר ונכנסנו לחניון החשוך. נעלתי את הרכב ויצאתי החוצה כשהם באים בעקבותיי. האור בחוץ סינור אותנו אחרי האפלולית שבפנים. הייתי מדוכדך מאוד, למה היא מדברת ככה? הכאב שחשתי הפך, כמו תמיד אצלי, לזעם כבוש.

"מה עם דוד משה העילוי, למה הוא נעלם?" המשיך אדם לחקור.

"לא יודעת, זה לא חשוב עכשיו." ענתה בטי בקצרה, ברור היה שאין לה חשק לדבר על זה.

"אל תשקרי לי!" צעק אדם ותפס בכוח את מרפקה, מסובב אותה אליו. "למה כולם משקרים כל הזמן. הכל סודות ושקרים. כל המשפחה שלנו מלאה בסודות מגעילים. נמאס לי!"

שחררתי את בטי ממנו, שם לב שציפורניו כסוסות וידיו עדינות ולבנות. ידיים של אברך משי, חלפה המחשבה במוחי. "לכל משפחה יש שלדים בארון ילד." אמרתי בעדינות "ואם תיגע עוד פעם באחותך אשבור לך את הידיים." הוספתי, מחדיר נימת איום לקולי.

"מספיק מקס." ביקשה בטי, "בואו נלך לעבוד."

כל הבוקר העבדתי אותם בפרך בהדבקת תוויות על קופסאות צבע. בזמן שהם עבדו הלכתי להתייעץ עם צבי. הוא הקשיב לי בשקט כשספרתי לו הכל, כולל הסיבה האמיתית לעזיבתו של אדם את הישיבה. אחרי שחשב קצת, הרים טלפונים לכאן ולשם, וסידר לנערים בחינת קבלה בבית הספר התיכון בטבעון כבר למחרת היום.

"אתה בחור טוב מקס, אבל אתה מכניס ראש בריא למיטה חולה." אמר לי בכובד ראש. "בחורים כאלה, עם רקע כזה, בגיל ההתבגרות." הוא נאנח, "זה יהיה קשה ורוב העול ייפול על בטי, במיוחד עכשיו שאתה הולך למילואים."

כאילו שלא ידעתי לבד. ירדתי למטה כדי לבשר להם על הבחינה ומצאתי שהם סיימו את העבודה והעסיקו את עצמם, כל אחד בדרכו שלו. אדם ישב על ערמת קרטונים וקרא בעגנון. הוא כבר סיים כרך אחד והתחיל את השני. מסתבר שכמו בטי הוא קרא מהר וניחן בכושר ריכוז שאפשר לו לקרוא בכל מקום ובכל מצב. הילל לעומתו היה בחוץ, עומד ליד דוב, שעדיין לא הספיק לרדת מהאופנוע שלי, ונראה המום מהצעיר הזר שהתנפל עליו בשאלות וניסה לחבוש את הקסדה שלו. "דוב זה הילל, האח של בטי, הוא יגור אצלנו כמה זמן והוא, אה... מסתבר שהוא אוהב אופנועים."

"באתי לעזור עם הדבקת התוויות." אמר דוב והתבונן בי כאילו יצאתי מדעתי.

"כבר הדבקנו הכל." התערב הילל בשיחה, "אולי במקום זה תלמד אותי איך רוכבים על האופנוע שלך?" הביט בדוב בתחינה. אני כבר עברתי את השלב של שיגעון האופנועים, דוב לעומת זאת היה עדיין מכור וזיהה בנער נפש תאומה. "מי זה אנחנו?" שאל, בעודו מסדר את הקסדה על ראשו של הילל, הנחתי להילל להסביר את המצב וחזרתי לעבוד. דוב הושיב את הילל על האופנוע, התיישב מאחוריו ונתן לו שיעור בסיסי ראשון ברכיבה.

אדם אפילו לא הרים את ראשו מספרו כשאחיו צעק משמחה בעודו עושה את סיבוביו הראשונים על האופנוע.

***

אחרי שגמר לשמוע בפעם המיליון את 'חתול תעלול' הניח לירז את ידו הקטנה על ידו של מקס וביקש שיישאר רק עוד קצת. "נכון שאדם והילל הם האחים של בטי מאותו אבא ומאותה אימא?" שאל, ומקס ידע ששוב מחכה לו שיחה קשה ומתישה.

"כן לירז זה נכון." הוא כיסה את הילד שהעיף את השמיכה מעליו, "תשכב לידי ותפנק אותי קצת כמו שבטי עושה." דרש לירז.

מקס נשכב לצידו וחיבק את גופו הרזה שהיה עטוף בפיג'מה מעוטרת בדרדסים כחולים. "את מי בטי אוהבת יותר אותי או אותך?" שאל.

מקס גנח, איזה שאלות איומות יש לילד הזה, חשב וענה בזהירות, משתדל להיות חינוכי וישר בעת ובעונה אחת. "אותי בטי אוהבת כמו גבר ואותך כמו ילד."

"ממה אמא שלך מתה?" תקף אותו לירז מכיוון אחר.

"מתאונה, היא נדרסה". ענה מקס חרש.

"אתה חושב שגם ורד מתה?" שאל הילד בלהיטות.

"לא לירז, היא לא מתה."

לירז התרפק עליו, ומקס ידע שהשאלות שהילד שאל עד כה היו רק הקדמה לעיקר. "ורד זונה." שח לו לירז בלחש, "היא מזדיינת עם גברים שנותנים לה כסף בשביל סמים."

מקס נותר חסר מילים ובמקום לענות נישק את שערו הרך של הילד וליטף את גבו. לירז שתק קצת ואז התפרץ שוב, "היא נעשתה כזו כי אבא שלי עזב אותה בגלל שהוא ערבי והיא יהודיה." מקס שתק והמשיך ללטף את גבו, תוהה מאין לירז יודע את כל הפרטים הללו. "אתה לא מאמין לי?" התריס הילד, "ורד ספרה לי הכל. היא אמרה שבגלל זה אף אחד לא ירצה אותי."

הזונה הזו, חשב מקס במרירות. "זה לא נכון לירז. אני ובטי רוצים אותך."

לירז חיבק את צווארו בחזקה. "אם תיפרדו עם מי אני אהיה?" חקר בדאגה.

מקס הנבוך החליט לסיים את השיחה לפני שיכשל בלשונו, "אנחנו לא ניפרד וזהו." הודיע לו בתקיפות רבה, "אני ואתה ובטי נהיה תמיד יחד, ועכשיו לישון." 

***

שבוע אחר כך נכנסו העניינים לשגרה רגועה - הנערים נשארו לגור בחדרה של לני ששמחה מאוד לעבור לגור בדירה הנפרדת של ורד. החלטנו שאת שכר הדירה שנקבל ממנה נשמור בחשבון חיסכון נפרד בשביל ורד.

התאומים עזרו ללני להעביר את חפציה לדירה הקטנה והסתדרו בנוחות בחדרה הגדול והמרווח. הכל אצלנו מצא חן בעיניהם - הגינה הירוקה, הר הכרמל שנשקף מנגד, הכלב מנגו, בית הספר החדש שלהם, והחופש שניתן להם לעסוק בענייניהם.

הם עברו את המבחן בקלות רבה והוחלט שילמדו בכיתה יא' ויקבלו שיעורי עזר כדי להשלים את השכלתם בעיקר באנגלית ספרות ומתמטיקה. המנהלת לא ידעה את נפשה מהתפעלות מתוצאות הבחינה של אדם. "שניהם נבונים מאוד, אבל לאדם יש תוצאות של גאון. אני בטוחה שהם יוכלו להשלים בקלות את הידע שחסר להם ולהשתלב בכיתה." 

אדם צחק בלגלוג לשמע דבריה, "הילל היה משיג תוצאות טובות יותר אם היה מתרכז במבחן במקום להסתכל על השדיים של המזכירה."

הילל הסמיק והתנפל עליו, ושוב היה עלי להפריד. הם רבו בלי הרף, ופרקו בבת אחת מרץ שכבשו במשך שנים של לימוד תורני בישיבות דתיות שהזניחו לחלוטין את הצד הפיזי של החיים. הילל פשוט פרח, ואפילו אדם הואיל להתנתק לפעמים מספריו ויצא מידי פעם מהבית לטייל ברגל.

מאחר שהילל נדבק אלי והלך איתי לכל מקום, לקחתי אותו לחדר הכושר. בפעם הראשונה ברחתי משם מהר כי הוא עמד, בוהה בנשים הלבושות בגדי התעמלות הדוקים, ועשה לי בושות. רק אחרי ששוחחתי איתו ארוכות על יחס לנשים בחברה החילונית, והבהרתי לו שעליו להיות יותר מאופק, הסכמתי לקחת אותו שוב, וליתר ביטחון הלכתי מאוחר בערב, כשרוב הנשים כבר לא נמצאות והפעם לקחתי גם את אדם, שלטש מבטים בגברים, אבל עשה זאת בזהירות, כך שרק אני ואחיו שמנו לב.

הטיפול בנערים העסיק אותי רוב הזמן וכך נותר לי מעט פנאי לחשוב על המילואים שהלכו והתקרבו בצעדי ענק.

גבי ותהילה היו מוכי תדהמה מבריחתם של התאומים ועוד יותר מסלחנותו של רבי מינץ. הם ישבו אצלנו במוצאי שבת, תהילה פורחת בתחילת הריונה, וגבי זורח מאושר, מלטף אותה במבט גאה, וניסו לחשוב על הבעיה החדשה שצצה פתאום. "אם אבא מסכים שהם יגורו כאן זה בסדר מצידי." אמרה תהילה בהשלמה וגבי הסכים איתה, בוחן את השניים שישבו על הספה ובהו בטלוויזיה בפנים חתומות.

לקחתי אותו איתי לחפש את לירז שטרם חזר הביתה, ובדרך שאלתי אותו מה דעתו על הגיסים שלו. "הילל מוצא חן בעיני, הוא דומה לתהילה והוא גם בירך על האוכל, אבל השני, אדם, הוא מפחיד אותי. יש בו משהו קר כזה, אני בטוח שבישיבה נשמו לרווחה כשהוא עזב, חבל שהוא גרר אחריו את הילל."

לירז ראה אותנו מרחוק ורץ לעברי, מתנגש בי בכוונה בכל כוחו. זה היה השיגעון האחרון שלו, לקפוץ עלי או להתנגש בי. "אתה מתחיל להיות גדול מידי בשבילי לירזי." הרמתי אותו והוא התרפק עלי וחייך אל גבי שליטף את ראשו. 

"אני לא מאשים אותו שהוא נראה כמו גוי ושהוא ערל ועמהארץ, אבל הוא יכול לנסות לתקן את זה. למה שלא תלחצי עליו שיעשה ברית מילה ושיתחתן אתך?"

בטי מסמיקה מכעס ומבושה, "תסתום כבר אדם, אתה ילד ואתה לא מבין כלום."

"אני לא מטומטם. אני חושב שנעשית פרוצה כדי לנקום במשפחה שלך."

בטי מחווירה מזעם, סוטרת על לחיו ויוצאת מהחדר בטריקת דלת. 

גיליתי להפתעתי שבטי רכת הקול ונעימת המזג יכלה להיות בעלת מזג רתחני, היא כעסה על אדם שעזב את הישיבה וגרר אחריו את אחיו וכל שיחה שניהלו נגמרה במריבה. פעם היא כעסה כל כך עד שסטרה לאחיה תוך כדי מריבה.

הם דברו ביידיש כך שלא הבנתי מה הייתה הסיבה לסטירה והילל הסמיק באומללות כשבקשתי תרגום וברח. חקרתי את בטי בלילה - הזמן היחיד שהיה לנו לשוחח בפרטיות  - ואחרי שהפעלתי עליה לחץ פיזי מתון היא הודתה שהויכוח היה בגללי. מיקי פלט בתמימות שאני לא נימול והרעיון הסעיר את רוחם של התאומים. לא די שאחותם חיה בלי חופה וקידושין עם גבר, אלא שאותו גבר הוא לא נימול.

במשך כמה ימים הם היו נבוכים בחברתי כאילו עמדתי לפשוט בעוד רגע את מכנסי. לא יכולתי לדבר עם אדם ולכן תפסתי את הילל ושאלתי אותו ישירות אם העובדה שלא עברתי ברית מילה מפריעה לו. הוא הסמיק והודה שכן, ביקש סליחה, ושוב הסמיק. בסופו של דבר מצאתי את עצמי נותן לו שיעור מין, כולל שרטוט של אברי המין הנשיים, ואזהרה שגם אם הוא חש שעוד רגע יתפוצץ, ברגע שהיא אומרת לא, זה לא.

"אין שום סיכוי שזה יקרה," אמר באומללות, "הן באות רק לאדם, אלי הן לא מתייחסות בכלל." היה בזה משהו, התאומים היו נערים יפי תואר, כל אחד בדרכו, והמון נערות הציעו להם עזרה בלימודים. ככל שאדם התייחס אליהן ביתר התנשאות וקרירות כך הן רצו אחריו יותר, וככל שהילל רצה בהן יותר, כך הן הקפידו להתעלם ממנו. הוא לטש עיניים מתפעלות בגופות הצעירים והמפתים וסבל בשקט, אני מניח שגם אדם סבל בדרכו שלו, אבל הוא לא הניח לאיש לראות זאת.

ניסיתי לנחם את הילל שהנערה המתאימה תגיע, ושיש לו זמן רב, וחזרתי ואמרתי לו שהוא בחור מתוק ונאה. הוא התעצבן, "הן לא רוצות בחורים מתוקים, אתה לא מבין, אם הייתי נשאר בישיבה כבר הייתי מתארס. בגלל זה ברחנו."

הוא היה כל כך מבולבל, הוא הזכיר לי את עצמי בגילו. "אתה עדיין יכול לחזור הילל. את אדם הם לא רוצים, אבל אותך הם יקבלו חזרה."

הוא השפיל את ראשו, "הם טיפשים, הוא עילוי והם דוחים אותו בגלל... בגלל שהוא פייגלע." ולתדהמת שנינו הוא פרץ בבכי.

"אין להם ברירה הילל. משכב זכר הוא דבר אסור בהחלט, אתה בטח יודע את זה."

הילל ניגב את עיניו, "גם לו אין ברירה. זה לא הוגן, הוא לא רוצה להיות כזה."

שלחתי אותו לישון ובדרך למיטה כשהצצתי לחדרו של לירז שמעתי קולות מחדרו של מיקי. לא הופתעתי למצוא שם את אדם שוכב על מיטתו של מיקי שישב מתוח על קצה המיטה והקשיב לנער הנלהב שסיפר לו דבר מה. הם השתתקו ברגע שהופעתי, נראים אשמים בצורה חשודה. "מקס, אדם רוצה לבוא איתי ביום שישי למועדון, אתה מסכים?" שאל מיקי.

הבטתי במיקי והרמתי את גבותיי בפליאה, המועדון שמיקי פקד בימי שישי היה למעשה שוק בשר. לקחת לשם נער כמו אדם יהיה כמו להשליך נוצרי רך ושמנמן לאריות רעבים.

"זה נראה לך רעיון טוב מיקי?"

הוא הסמיק, "הוא יבוא איתי, אני אשמור עליו."

"איך? תביא אתך חבורת שומרי ראש? תשים לו חגורת צניעות?"

אדם זינק מהמיטה נרגז, "אתה לא מבין מקס אני..."

"אתה ילד שיכול לשנות אז דעתו עוד חמש פעמים עד סוף השבוע. לך לישון עכשיו, כבר אחרי אחת עשרה."

אדם פתח את הדלת ויצא בכעס ואז הסתובב וחזר, "אני לא מבין מה היא מוצאת בך. אתה... אתה נאצי."

תפסתי בכתפיו וניערתי אותו, "נכון, אני נאצי. נאצי שהבטיח לאבא שלך לשמור עליך. מהיום יש לך איסור יחוד עם מיקי, ברור?"

אדם האדים, "לך להזדיין! " הטיח והוסיף עוד קללות ביידיש, שלא הבנתי, אבל נשמעו לי גסות מאוד. הוא יצא משם, דמעות בעיניו, וברח לחדרו.

"איסור יחוד? מאיפה הבאת את זה?" שאל מיקי.

"למדתי מהילל הוא מנסה לעשות ממני פחות עמהארץ ממה שאני."

"הוא ילד מתוק, אני מקווה שימצא סוף סוף איזה בחורה שתיתן לו. בינתיים הן עדיין רצות אחרי אדם, הטמבליות הקטנות הללו. כדאי שתכין לו מלאי של קונדומים."

הייתי עייף עד מוות, נמאס לי לנסות לשלוט בכל ההורמונים המשתוללים בחלל הבית. נשכבתי על המיטה שלו ועצמתי את עיני. "מיקי, אני מבקש ממך כחבר של בטי, תעזוב את אחיה, הרי לא חסרים לך זיונים. הוא רק תינוק מבולבל."

מיקי נאנח ונשכב לצידי. "אני יודע, אני יודע, רק שהוא כל כך דומה לה, מתחשק לי לשים אותו ערום על הבטן וללקק. להתחיל מהעורף, לעבור דרך הגב עד לישבן, ועד לביצים ואחר כך להפוך אותו ו..." הוא השתתק וניער אותי, "עכשיו אתה צריך לקפוץ ולהגיד לי לסתום כבר. איזה מין סטרייט אתה?"

חיבקתי אותו, מתרפק על כתפו, ונאנחתי. מיקי היה שרירי מידי, העדפתי את כתפה הרכה של בטי. "לא יודע מיקי, אני אוהב לעשות אותו דבר, אבל לאחותו. גברים יותר מידי שעירים וקשים ו... פשוט גבריים מידי." צחקנו ביחד ותוך כדי הצחוק מיקי החל לבכות פתאום.

"ג'פרי התקשר מניו יורק, הוא מאושפז. האיידס הגיע לשלב הסופני. אני רוצה לנסוע להיות איתו והוא מסרב." חיבקתי אותו, מנענע אותו כתינוק וליטפתי את גבו.

ג'פרי היה אהבת חייו של מיקי, הוא עזב אחרי שחלה באיידס וסירב לכל הצעות העזרה של מיקי. ליבו של מיקי נשבר ואחרי הפרידה מג'פרי הוא איבד את הטעם לחייו. היה עלי לסחוב אותו כמעט בכוח לבדיקות דם. למרבה המזל הוא לא נדבק וקיוויתי שהוא עדיין מקפיד על קונדום ונבדק מידי פעם.

"אתה רוצה לנסוע אליו ולהיפרד?" שאלתי ברוך, "תוכל להיפגש גם עם ההורים."

"כן, אני רוצה, אבל הוא מסרב. הוא רוצה שאזכור אותו כמו שהיה פעם. כאילו שזה חשוב איך שהוא נראה." מיקי בכה עוד קצת עד שנרדם, ואני הלכתי סוף סוף לישון.