9. חורף

המדידה עלתה יפה מאוד, הסכמתי עם החייט הקטן שאבוא לאסוף את החליפה המוכנה מחר בבוקר ונסעתי הביתה. מחר אפרד מאבא ובערב אאסוף את צבי ברכב של 'יהלום' וניסע לשדה התעופה. נשאיר את הרכב בחניון של בן גוריון ונחזור במוצאי שבת. חזרתי הביתה במונית חושב על האלבומים של סבא. עלעלתי בהם מעט לפני שסגרתי אותם בקופסה ודחפתי אותם לארון. תמונות של אימא, צעירה ויפה, שערה הבהיר והחלק אסוף במטפחת, אני על ברכיה ומארק עומד לצידי אוחז בידי. תמונות של אבא בגילי, דומה לי בצורה מדהימה, וסבא וסבתא, עדיין צעירים, צוחקים על שפת אגם באיזו חופשת קיץ נשכחת. 

התמונה שהכי נגעה לליבי צולמה ביום הטיול למוזיאון. מריה, עטופה במעיל, פניה רציניות וקודרות, ניצבת ליד חבורת תלמידים כמו כל מורה שמצטלמת למזכרת עם כל ילדי הכיתה. חצי שעה קודם היא פתחה את המעיל וכרכה את רגליה סביב מותני, רכה ולוהטת, שורטת את גבי בציפורניה. איתרתי את עצמי בין כל התלמידים, גבוה ורזה עם חיוך אידיוטי, עומד כמה שורות מעליה וחולם על המפגשים הבאים עם מריה.

בעתידי היו עוד פגישות איתה, לוהטות וקצרות עד כאב. אני ומריה, איזה צמד חמד לא מתקבל על הדעת. מאז המשכתי בדרך הזו, נתקע תמיד עם בחורות שלא התאימו לי, שובר להן את הלב וממשיך הלאה, ממש התמחיתי בזה. לא יכולתי להסתכל יותר, סגרתי את האלבום והדבקתי את ארגז הקרטון בניר דבק. מיקי הטיב להכיר אותי, באמת תכננתי לשרוף את כל הזבל הזה. מילא, אם אבא רוצה לשקוע בנוסטלגיה שיהיה לו לבריאות, אני מוותר.

ההורים של בטי הגיעו בדיוק כשסיימתי את הדחת הכלים. בדיוק גמרתי לצחצח את המחבת הגדולה שלא נכנסת למדיח כשהם נכנסו. עמדתי כמו טיפש עם מחבת רטובה ביד וראיתי איך הילל קופץ בשמחה על אימא שלו, מנשק אותה ולוחץ לאבא שלו את היד. בתחילה הרב לחץ לו את היד ברשמיות ואז צחק ונישק אותו. הוא ניסה לנשק גם את אדם, אבל אדם נשאר לעמוד נוקשה, פניו קפואות, ורק חיבק קצרות את אימו, משתמט מלנגוע באביו.

לירז התבייש והתחבא מאחורי, כמו תמיד כשפגש אנשים זרים. רק עם אבא שלי הוא התחבר מיד, אולי בגלל הדמיון ביני לבין אבא, או אולי בגלל שהם נפגשו מיד אחרי תאונת המסוקים ולירז היה אז נסער ואומלל מכדי להתבייש.

בטי ניגשה וברכה אותם בנוקשות, מזמינה אותם לשבת. הנחתי את המחבת וניגשתי אליהם. בטי הציגה אותי ואת לירז, וכולנו עמדנו נבוכים ורציניים, מביטים זה בזה. הם לא נראו כמו שחשבתי שיראו - הם היו צעירים, בערך בני ארבעים פלוס, לבושים יפה ובכלל לא נראו דוסים כמו שדמיינתי אותם. לרב מינץ היה זקן בלונדיני עבה ומתולתל שכבר התחיל להלבין, ועיניו הכחולות של הילל הציצו מפניו הבהירים. הוא לבש בגדים פשוטים - מכנסים שחורים וז'קט שחור מעל חולצה לבנה, על ראשו הייתה כיפה שחורה פשוטה, וציציות השתלשלו ממותניו.

הרבנית הייתה סיפור אחר לגמרי, לא היה שום דבר פשוט ורגיל באישה הזו. היא הייתה קטנה, נמוכה אפילו יותר מבטי, עורה השחום היה בעל אותו מרקם קטיפתי כמו של בטי, רק כהה מעט יותר. היא חבשה כובע קטן ואלגנטי על שערה השחור והמבריק שהיה אסוף בפקעת חמורה על עורפה. עגילי הזהב דמוי החישוק רק הדגישו את חומרת פניה הגאים - פנים של אצילה ספרדייה, אבל היו אלו עיניה שמשכו את עיקר תשומת ליבי, להביט בעיניה השחורות והגדולות שלה היה כמו לטבוע בבאר של זפת. חשבתי על בטי בת השלוש עשרה, עומדת באומץ מול המבט הלוהט הזה והצטמררתי. אני לא הייתי מעז להגיד לאישה כזו לא. הרב מינץ, למרות שהיתמר מעליה, נראה חיוור ובלתי מתבלט לצידה.

היא חייכה אל לירז חיוך מקסים שקנה אותו מיד, ומוססה את ביישנותו כהרף עין כשנתנה לו תחפושת מבריקה של שודד ים עם חרב מוזהבת, רטייה על העין, ואפילו בובת תוכי קטן שנועד לשבת על כתפו. כעת היה ברור ממי ירשה בטי את הכישרון שלה להסתדר עם ילדים.

הם שוטטו מעט בבית והרב העיר בפליאה שבטי סדרה את המטבח בדיוק כמו במטבח הישן במאה שערים - הכיור החלבי משמאל והבשרי מימין, קופסאות התבלינים ליד הגז והמגשים מאחורי המתקן ליבוש כלים - הוא והרבנית הביטו זה בזה בחיוך, המבוכה וחוסר הנוחיות הראשוניים של הפגישה החלו להתפוגג. התאומים לקחו את הרבנית לראות את חדריהם, והרב מינץ אחז בזרועי והוביל אותי החוצה לחצר האחורית. ישבנו על הספסל, מביטים בכרמל המתנשא מעלינו ודיברנו. "תקרא לי יהושע בבקשה." אמר הרב במאור פנים. "ברוך השם, אתה כבר בריא, נכון?"

מקרוב ראיתי את הדמיון שלו לבטי, אותן גבות מקושתות ואותו פה מלא ואדום. רק העיניים שלו היו שונות - עגולות יותר, וכחולות כמו פיסות שמים, בדיוק כמו של הילל ותהילה.

"אתה כועס עלינו?" שאל ישירות.

משכתי כתפיים, "מה שהיה היה. אם היא סלחה מי אני שאתווכח."

הוא נאנח, "ולירז? יכול להיות שאבא שלו ערבי, זה ידוע לך?"

"לא אכפת לי, העיקר שיהיה בריא ומאושר. גיליתם משהו על המשפחה של ורד?"

"עדיין לא, אני עובד על זה. אני מקווה שאתם לא ביחד רק בגלל הילד."

לא היה טעם לשחק משחקים עם האיש הזה. "אני רוצה אותה בכל מקרה. אותה ואת הילד ואת התינוקות שלנו. אני אוהב את כולם, הם המשפחה שלי. אני לא בטוח מה בטי רוצה, אני אף פעם לא יודע מה היא חושבת, אבל אני אוהב אותה."

הוא חייך ונגע בידי. "אל תדאג היא אוהבת אותך."

"איך אתה יודע?" חקרתי.

הרב צחק, "אימא שלה אמרה לי. היא נתנה בילדה מבט אחד ואמרה מיד שברוך השם הילדה מאוהבת."

הרגשתי שאני מסמיק ממבוכה, והרב צחק וטפח בחביבות על ברכי, "לאה שלי היא אישה מיוחדת במינה. גם בת-אל תמיד הייתה שונה, אחרי שהיא עזבה הכול השתנה."

"היא לא עזבה, גירשתם אותה וישבתם עליה שבעה." ציינתי ברשעות.

הוא נאנח. "זו הייתה טעות איומה, אבל מעז יצא מתוק, אם לא היינו עושים את זה לא היית פוגש אותה."

***

בית הספר היה גדול ומבלבל. מסדרונות צבועים צבעים עזים, תמונות, כרזות ופוסטרים, תלויים על הקירות, מתחרים על תשומת ליבו של המבקר התמים הפוסע לאורכם. בקרוב יחול חג הפורים ובית הספר היה מלא תמונות של ליצנים ומסכות. הרב והרבנית פסעו לאיטם, בוחנים בסקרנות את התמונות והכרזות. היה אחר צהרים בהיר וחמים והמקום היה ריק לחלוטין בשעה זו. התאומים נגררו אחרי הוריהם ואני ובטי הלכנו במאסף. לירז נשאר עם מיקי בבית, מנסה לשכנע אותו להיות האויב הנורא של שודד הים הנודע, או לפחות נסיכה במצוקה. מיקי היה נהדר עם הרב והרבנית, הציג את עצמו, חייך בחן ועשה רושם מקסים. למה אני לא מסוגל להיות כזה ייצוגי? 

מרכזת השכבה של התאומים חיכתה לנו עם המחנכת שלהם במשרד צבעוני וחמים, שנעשה צפוף אחרי שכולנו נדחסנו פנימה, וקבלה אותנו במאור פנים. אחרי שהילל התנצל על התנהגותו, הבטיח שלא ירביץ יותר והסכים שאלימות אינה פתרון, הוא הגיש את העבודות שהתחייב לעשות בזמן ההשעיה שלו והתבקש לצאת החוצה. נותרנו עם הבעיה האמיתית - אדם.

המחנכת שלו, אישה צעירה ושמנמנה הרצינה והשתתקה, והמרכזת המבוגרת והמנוסה יותר השתלטה על השיחה. "אדם הוא בחור מאוד כישרוני ונבון כבוד הרב." אמרה בזהירות, "אני מאמינה שצפוי לו עתיד מזהיר אבל..."

"לא בבית ספרנו." התפרץ אדם לדבריה.

הרב הביט בו במבט נוזף, "דרך ארץ קודמת לתורה אדם." התרה בבנו, אבל אדם לא היה במצב רוח לדרך ארץ. הוא קם והמבט המסוכן ההוא, שכבר היה מוכר לי, התנוצץ בעיניו.

"אני לא מתאים לבית הספר הזה. אני מתכוון ללכת ללמוד בבית ספר אכסטרני, לעשות בגרות ולהספיק כמה סמסטרים באוניברסיטה לפני הצבא." הכריז במרדנות.

המרכזת של השכבה נשמה לרווחה, הבנתי לרוחה, היא בטח צפתה לאיזה הערה מזעזעת וקבלה במקום זה תוכנית הגיונית לגמרי שתסלק את אדם מבית הספר בלי שום שערורייה.

אבל אדם עוד לא סיים, "נשאלת השאלה איפה אני אגור ומי ישלם על זה?"

"תגור איתנו, ואבא ישלם כמובן." אמרה בטי בחיפזון.

גם היא הייתה מתוחה בגללו. הוא נקב אותה במבט מעיניו החומות, הזהות בדיוק לשלה, "את בטוחה?"

התערבתי וקטעתי את דבריו, "הרעיון שלך מצוין, אני אעזור לך כמה שרק אפשר עם הלימודים." הבטחתי, כאילו שהגאון הקטן הזה היה צריך את עזרתי. נחפזתי להודות לשתי המורות החביבות, לברך אותן בחג שמח, ותוך כדי כך הוצאתי את הנער ואת הוריו מהחדר.

הילל ושיר ישבו בחוץ והמתינו לנו. הילל הציג את שיר, המסמיקה בחן, לפני הוריו, וכולנו נדחסנו לתוך הלינקולן ונסענו הביתה. אדם ישב בשקט, מציץ בי מידי פעם, אבל תודה לאל שתק. בטי ואימא שלה הלכו עם שיר להתעסק בדבר מה נשי אי שם בבית, ועזבו אותנו, הבנים, לבד. רק אז, כשישבנו על כוס קפה ועוגיות במטבח, הוא חזר לדבר. "אני הומו אבא, בגלל זה הם החליטו שכדאי שאני אסתלק. גם הילל ישמח להיפטר ממני."

הילל נד לשלילה בראשו, אבל שתק. הבעיה לא הייתה הנטיות המיניות של אדם. בטח היו עוד כאלה בבית הספר, יש כאלה בכל מקום. הבעיה הייתה האישיות של אחיו התאום. הילד הזה היה יותר מידי מהכל. יותר מידי אינטליגנטי, יותר מידי פרובוקטיבי, פחות מידי ברקסים ובלי שום התחשבות במוסכמות.

הרב לא נראה מזועזע או מופתע יותר מידי. "אני יודע אדם, טוב עשית שהסתלקת מהישיבה ההיא. המורה הזה שהציק לך כבר לא ילמד יותר בשום מקום, אבל למה ברחת? למה לא חזרתם הביתה?" אדם תקע מבט בשולחן ושתק.

"התביישנו לספר," אמר הילל וחיבק את כתפו של אחיו. "אבא, אני רוצה להישאר ללמוד בטבעון, אבל הילל צריך להסתלק משם." הוא פנה אל אחיו, מחבק אותו בעדינות. "אני לא יכול לבוא אתך יותר אדם. אני אוהב אותך, אבל אני לא רוצה לעזוב את שיר. תצטרך להמשיך לבד."

הילל המתוק, רק כשיתבגר יבין אדם איזה מזל יש לו שאחיו חי ונמצא בצד שלו. נתקפתי פתאום געגועים לאחי שעזב אותי בצורה כל כך איומה, ומאז אין לי אף אחד שהוא בצד שלי.

"גם אני עוזב בקרוב." אמר מיקי, "אדם, אחרי שתעשה את הבגרות אולי כדאי שתעבור לגור בתל אביב. שם תרגיש נוח יותר."

"ככה." אמר אדם, חיוך מתגרה על שפתיו. "שולחים את הבן החוטא לתל אביב, סדום ועמורה של המזרח התיכון." 

מיקי הסמיק, "אני מבקש ממך אדם," אמר בקול אומלל. "עשיתי טעות איומה אתך, אני מתנצל. למרות הכל אני רוצה בטובתך ואני היחיד שיכול באמת להבין..." הוא הציץ ברב שהביט במחזה במבט קפוא, ביקש סליחה בקול חנוק, וברח.

"למה הוא התכוון?" שאל הרב את אדם, "מה הוא עשה לך?"

"כלום, זה אני ש...  הוא לא רצה ואני..." השפיל אדם את ראשו בבושה.

"אם ככה אתה צריך לבקש ממנו סליחה." פסק הרב.

"בסדר אבא, ובהזדמנות הזו אני מבקש סליחה גם ממך מקס." אמר אדם, אבל לא ראיתי שום חרטה בפניו.

"זה בסדר גמור," אמרתי, "לא קרה כלום."

אדם הסתלק ונותרתי עם הרב שהביט בי וחיכה בסבלנות להסברים. אדם הזה, הוא סיבך אותי בצרות מהרגע הראשון שראיתי אותו, והצרות רק הלכו וגדלו. "תראה כבוד הרב," התחלתי, שוכח שהוא ביקש שאקרא לו יהושע. "מיקי עשה טעות והתנצל עליה. אדם לא תינוק, הוא ידע מה הוא עושה, אבל כשמיקי החליט לתקן את הטעות, אדם... אדם התנהג כמו שאנשים צעירים מתנהגים לפעמים וניסה..." הייתי נותן הרבה כדי לא להיות שם עכשיו, מול מבטו הבהיר והתם של הרב, אבל אלה החיים, בכל אופן אלה החיים שלי, לעמוד כמו טמבל ולנסות להסביר דברים שאי אפשר להסביר ועוד לאנשים הכי פחות מתקבלים על הדעת. "הוא ניסה..." שוב נתקעתי.

"בסדר מקס, הלוואי ואדם לא היה כזה, אבל הוא הבן שלי ואני אוהב אותו בכל מקרה. לפחות את זה למדתי מאז שבת-אל עזבה את הבית."

הם עזבו אחרי זמן מה, מנשקים את ילדיהם ולוחצים את ידי. הרב העביר לנו את מסמכי הלינקולן וסירב לשמוע את מחאתנו. "תמכרו אותה אם אתם רוצים." אמר, "אני לא רוצה לשמוע יותר על המפלצת הזו, אני זקן מידי בשבילה." 

לפני שעזבו הרבנית לאה לקחה אותי הצידה, שטפה אותי באש שחורה מעיני המכשפה הצוענייה שלה ואמרה, "בטי קיבלה את הכוח והאומץ של חמותי, אימא של יהושע, היא תתגבר. אולי גם זו לטובה." היא נשקה על לחיי וריחה היה כמעט כשל בטי, אבל יותר מתוק. ברגע זה החלטתי לסלוח להם וכל המרירות שצברתי בליבי נגדה ונגד הרב פגה ונעלמה. נופפתי להם לשלום וחזרתי הביתה יד ביד עם בטי.

***

יום לפני הטיסה לגרמניה קיבלתי את החליפה שהלמה אותי להפליא ונסעתי לבקר את אבא ולהיפרד ממנו. אניקה לא הייתה, ואבא ישב וקרא ספר, רגליו מונחות על השולחן בסלון. הוא נדהם לראות אותי לבוש בחליפה והיה מרוצה מאוד שבאתי להיפרד ממנו. הכל הלך למישרין עד שראיתי את האלבומים של סבתא על המדף של הספרייה. היו לה שלושה - אחד שחור, אחד חום, ואחד כחול כהה. כולם בסגנון הישן, עם שולי זהב ודפים שקופים מפרידים בין דפי הקרטון. אבא ראה לאן מבטי מוביל ושאל אם אני מתנגד שלקחתי אותם.

משכתי בכתפי, "עדיף לשרוף אותם." אמרתי.

אבא לא התרשם מהאדישות שלי, "זה כל מה שנשאר מהעבר שלנו מקסים. אימא ומארק וכול החברים שלך שנשארו שם. אפילו המורה החמודה שלך לספרדית שהרגיזה כל כך את אימא וסבתא. אם תשרוף אותם תצטער על זה בעוד כמה שנים."

נעמדתי כהלום רעם, לזה לא ציפיתי, "למה מריה הרגיזה את אימא וסבתא?"

אבא התחיל לחייך, ראה את פני והרצין מיד, "אבל מקסים, זה ברור לגמרי, ילד בגילך עם אישה נשואה שהיא גם המורה שלך? סבתא רתחה מכעס. היא חשבה שאתה צעיר מידי ואתה עלול להיפגע. אז חשבתי שהיא סתם זקנה שמרנית, אבל היום אני מבין שהיא צדקה."

העניבה חנקה אותי פתאום, שחררתי אותה ואבא הביא לי בירה והמשיך לדבר, "סבתא הכריחה את אימא ללכת לבית הספר ולהתלונן עליה, והמורה שלך, הילדונת המתוקה הזו, מה היה שמה? גורשה מיד חזרה לקובה." סיכם אבא.

"שמה היה מריה." עניתי ושתיתי את הבירה. זה היה מגוחך, להרגיש רע כל כך בגללה אחרי כל אותם שנים, אבל ככה הרגשתי.

"היא הייתה נשואה, לא?" שאל אבא, מביט בי מודאג.

"כן, מריה הייתה נשואה והיה לה תינוק בקובה. וכל הזמן היה לה קר אצלנו." עניתי. היה לה גם ריח נפלא, ושיער מתולתל רך, ושדיים קטנים ומחודדים, וחדר שרק לעיתים רחוקות היה ריק משותפות חטטניות. רוב הפעמים נאלצנו להסתפק בגנים ציבוריים ולעשות אהבה בעמידה בין השיחים או על ספסלים ציבוריים. העור שלה היה כל כך חלק ורך, וכשהיא גמרה היא הייתה נרעדת מבפנים, כמו ברכת מים שמישהו זרק לתוכה אבן. אם לא הייתי צריך לנהוג חזרה הביתה הייתי שותה עוד קצת. "אני הולך להחליף בגדים." אמרתי ונכנסתי לחדר השינה. פשטתי את החליפה היפה ולבשתי שוב את בגדי הרגילים. יכולתי לעשות את זה בסלון, אבל אז אבא היה רואה את הדמעות בעיני. חיכיתי כמה דקות עד שאירגע, ואז יצאתי.

אבא הביט בי באותו מבט רך וחשוף, כמו שהביט בבטי בבית החולים, "היא השאירה לך מכתב אצל אימא. לא קבלת אותו?"

הנדתי את ראשי ועצמתי עיניים כדי שהדמעות לא יזלגו. "טוב מילא," מלמל אבא. "אולי זה רק לטובה, אחר כך התחלת לצאת עם המון בנות, כולן בלונדיניות צעירות, יפות ולא נשואות, ואימא נרגעה. אתה יודע שברגע שראיתי את בטי נזכרתי במורה הקטנה שלך? אולי בגלל הצבע."

נסעתי הביתה, מדוכא בגלל דבריו של אבא, וחיכיתי לבטי בחדר השינה החדש שלנו שעדיין חשתי בו זרות. סוף סוף בטי באה ונשכבה לצידי. ספרתי לה על דבריו של אבא והיא חיבקה אותי והתנצלה על המריבה המטופשת שהתלקחה ביני לבינה כי היא שכחה לגהץ לי את החולצות. "אנחנו תמיד רבים לפני שאתה נוסע, גם לפני המילואים שלך היה אותו דבר. זה היה זוועתי, הייתי אומללה כל הזמן." היא נשכבה עלי והצמידה את פניה החמים אל כתפי. "בוא נתפייס." ביקשה. הקרח שהקפיא את ליבי נמס בבת אחת, והחדר שוב לא נראה זר.

התפייסנו בנשיקות, לא היה זמן ליותר מזה, אבל נפרדנו בצורה יפה ולמחרת כבר דרכתי שוב על אדמת אירופה.

ביום הראשון שלי בגרמניה הרגשתי נפלא. שוב הייתי במקום תרבותי עם נוף ירוק, נהרות שופעי מים וגשם שירד כל יום ולא הניח לאבק להצטבר על הצמחייה הירוקה והדשנה ועל המכוניות. נהניתי לפגוש אנשים מנומסים, לבושים יפה ומדברים בקול שקט, אף אחד לא נראה כאילו הוא עומד להתלקח אם רק תגיד מילה מיותרת, ואף אחד לא טרח להקשיב לחדשות.

נהניתי כל כך עד ששכחתי את המריבה שלי עם בטי לפני היציאה ורק אחר כך, כשלא הצלחתי להשיג את בטי, וכולם בבית ניסו לתרץ ולהסתיר ממני מה שכבר ניחשתי, שבטי שוב הסתלקה לאי שם, חזרתי במחשבתי אל המריבה מטופשת ההיא וכל קסמי אירופה נמוגו בבת אחת. פתאום נמאס לי מכל הנוף הירוק והטיפשי הזה, האנשים נראו לי ורודים כמו חזירים, ומשעממים כמו צנוניות. הגשם עצבן אותי והנימוסים הטובים של המארחים שלנו נראו לי פתאום צבועים ודוחים. למרבה המזל הבחור שאירח אותנו ותכנן לסייר אתנו בבית החרושת שלו נאלץ לרוץ לבית החולים כי אשתו נתקפה צירי לידה. צבי רצה להישאר עוד כמה ימים נוספים, ודי רווח לו כשהחלטתי, אחרי יומיים של פגישות עסקים, שבהם הוכחתי לעצמי שהגרמנית שלמדתי עדיין שגורה על פי, שאני חוזר לארץ. לא הייתי חברה נעימה במיוחד. היה לי מזל והצלחתי להחליף את הכרטיס שלי. יומיים וחצי אחרי שהמראתי נחתי שוב בלוד.

היה ערב חג פורים, אווירת קרנבל שררה ברחובות, הגעתי הביתה בצהרים, ומצאתי את כולם, חוץ מבטי, עסוקים בהכנות למסיבות פורים. אבא, חבוש כובע בוקרים מקרטון על ראשו, ישב וחיכה בסבלנות לשיר שתגמור להתאפר ולהפוך מנערה תמה וצנועה, למלכת הלבבות. הילל הפך לנסיך יפה תואר עם חרב וכתר, ואילו לירז, לבוש כפירט נועז, השתולל וזלל אוזני המן. הם קבלו אותי בשמחה, פתחו בהתלהבות את המתנות שהבאתי להם, והציעו לי לבוא איתם. סירבתי, הייתי עייף מהטיסה ורציתי את בטי. המבוגרים החליפו מבטים ושתקו. "בטי נסעה בבוקר עם חייל אחד." הודיע לי הפירט והפסיק לשחק ברכבת החשמלית שהבאתי לו.

"היא תחזור בערב כנראה," מלמלה מלכת הלבבות, מביטה בחוסר ישע בנסיך שלה.

אדם סירב להתחפש ולבש מסכה סמלית מקרטון שחור על עיניו, ואילו מיקי ולני נסעו לנשף פורים בחיפה. התכנית הייתה שאחרי הנשף ייקח אבא את לירז לישון אצלו, ובבוקר הם ילכו לראות את תהלוכת העדליידע של הטכניון, שיר והילל תכננו לבוא גם כן, אם יצליחו לקום בזמן. אבא לחץ את כתפי בחום, הביט מודאג בשני בקבוקי הוודקה שקניתי בגרמניה, ושתק כשהכנסתי אותם למקפיא. "אל תדאג, היא תחזור עוד מעט." אמר הילל בעצבנות. חייכתי, איחלתי להם בילוי נעים, והתיישבתי לחכות לבטי.

הזמן חלף לאיטו, אחרי חצות חזרו החוגגים הביתה. אבא התקשר מדירתו בחיפה לדווח שהילד כבר ישן, ושתק כששמע שבטי לא חזרה עדיין. התאפקתי ולא שתיתי, מניח לוודקה המשובחת להתקרר כראוי. חיכיתי עד ששיר הלכה הביתה והילל נרדם בחדרו, ורק אז פתחתי את הבקבוק הראשון. מזגתי כוסית לי ולאדם, שהצטנף לידי בכורסתו החביבה. הוא שתה איתי ואחרי הכוס השלישית ביקש סליחה, רץ לחדרו ויצא ממנו רק בצהרים, כשהוא מבטיח לא לגעת יותר בוודקה כל עוד הוא חי. עד כמה שידוע לי הוא שמר על הבטחתו עד עצם היום הזה.

אני המשכתי לשתות. לפנות בוקר, כשפתחתי את הבקבוק השני, שמעתי את רונה ולני צוחקות ומשתיקות אחת את השנייה כשפתחו את דירתה של לני. חצי שעה אחר כך הופיע מיקי עם בחור בשם גיא. הם כשלו פנימה בלי להבחין בי, שתויים, מרוחים בצבעים, מחופשים לאלוהים יודע מה. ישבתי בחושך על כורסתו של אדם ושמעתי איך הם מתנשקים ומתחבקים כל הדרך לחדרו של מיקי. עוד זמן מה שמעתי צחקוקים, קפיצי המיטה חרקו מעט, ושוב היה שקט. נמנמתי קצת בישיבה, והתעוררתי כשהשמש החלה לזרוח. ואז, בערך בחמש לפנות בוקר, היא הגיעה.

הוודקה בבקבוק השני הגיעה לשליש כשבטי נכנסה בצעדים איטיים לסלון, לבושה בבגדים פשוטים, חצאית ג'ינס ארוכה וסוודר אפור צנוע. היא לא הייתה שתויה וגם לא מרוחה באיפור. פניה היו עייפות ודהויות ושערה פרוע. "מקס, מה קרה? הקדמת?" שאלה ובדקה את הבקבוקים שעמדו על השולחן. אחד ריק ואחד מלא עד לשליש.

"אני מקווה שלא קלקלתי לך את התכניות גברת פרידמן." אמרתי בלעג. הייתי שתוי מאוד כמובן, אבל צלול לחלוטין. קולי לא רעד, ידי נותרה יציבה, וכשקמתי וניגשתי אליה הייתי רגוע לגמרי.

"מקס, שתית."

"נכון, ביליתי את הלילה כאן, בשתייה, ממתין לאשתי היקרה." אמרתי בקול המרושע שלמדתי מרומן ובלי שום אזהרה אחזתי בכתפיה והטחתי אותה בכל כוחי על דלת הכניסה שלנו. רציתי להכאיב לה אבל חייל מג"ב אחד שפתח את הדלת בדיוק כשדחפתי עליה את בטי קלקל הכל. במקום להיחבט בדלת היא עפה ונחתה עליו. הוא אחז בה בחוזקה, הזיז אותה הצידה וניגש אלי. דרך את האם 16 נטול הקת שלו והגיש לי אותו.

"היא לא אשמה, אני הכרחתי אותה." אמר, מבטאו מסגיר מיד את מוצאו הערבי. "הנה, תהרוג אותי, אני אשם."

אחזתי בנשק בשני ידי, הקנה מכוון בזוית של ארבעים וחמש מעלות כלפי מעלה, כמו שלמדתי בטירונות לפני כל כך הרבה שנים והבטתי בו. לא הייתה מספיק וודקה בעולם שתגרום לי לירות בבן אדם שעומד בשקט מולי, מביט בי בעיניו היפות והשחורות של לירז.

בטי לא ידעה את זה כמובן, היא הסתערה עלי, חטפה מידי את הנשק, הניחה את הכלי המכוער על המקרר, הרחק מטווח ידי, ורק אז צנחה באנחה על הכיסא. "אמרת שאתה הולך הביתה סייף, מה אתה עושה כאן?" נזפה  במגבני"ק.

האור בחדר התחזק כשהשמש האירה מבעד לחלון המטבח. הבטתי בפניו של החייל הצעיר והבנתי שאם הייתי יורה בו לירז היה מאבד שתי אבות. אותי, כי הייתי יושב בכלא, ואת אביו הביולוגי שהיה נהרג במקום אם הייתי יורה בו מטווח כה קצר. עורו אמנם היה כהה מזה של לירז ושערו היה מתולתל יותר, אבל אי אפשר היה לטעות, לשניהם היה אותו מצח ואותן גבות עבות, מסוככות על עיניים שחורות מוקפות ריסים ארוכים. הוא היה נמוך ממני, אבל מוצק ורחב. הייתה לו דרגת סרן ומדיו נראו מקומטים כאילו ישן בהם. "ראיתי את המכונית שדיברת עליה, הלינקולן, והבנתי שבעלך חזר." אמר, "אני יודע שאמרת לי שהוא גבר מודרני, אבל אני יודע מה אני הייתי עושה אם הייתי מגלה שאשתי ישנה עם גבר אחר במלון והחלטתי שכדאי לבדוק שאת בסדר."

העברית שלו הייתה טובה משלי ולמרות המדים המקומטים והשטויות שהוא עשה עם הנשק שלו הייתי בטוח שהוא קצין מצוין, כזה שדואג לחיילים שלו ויודע לתת להם הרגשה שיש מי שיודע מה לעשות, ויש על מי לסמוך. "תגיד לי סייף," אמרתי, מתפלא כמה הקול שלי נשמע רגוע ויום יומי, "כשהיית בגילו של לירז גם אתה היית כל כך רזה. אנחנו לא מצליחים לגרום לו להשמין, זה קצת מדאיג אותנו."

הוא חייך חיוך נחמד שקימט את אפו, בדיוק כמו אצל לירז. "לא, אני תמיד הייתי גדול כזה, אבל אחי הצעיר היה רזה כמו לירז. אימא אמרה שהפה שלו יותר מידי עסוק בשאלות ודיבורים בשביל לאכול. עכשיו הוא עושה פוסט דוקטורט באנגליה."

הוא התיישב ליד השולחן מול בטי, ואני ישבתי לצידה, אבל לא העזתי לגעת בה. הרגשתי את השכרות מחליקה מעלי לאיטה, כמו מים מפרווה של כלב. שוב הייתי צלול ומרוכז והצטערתי על זה. התחלנו לדבר, אני שאלתי והוא ענה. בטי הקשיבה ושתקה. לירז היה שלו, ורד לא אמרה לו שהיא הרה כשעזב אותה. הוא היה מאורס לאחרת והיה מוכן לבייש את משפחתו ולהפר את האירוסים אם ורד הייתה מוכנה להתאסלם ולהתחתן איתו. היא סירבה, ועד היום הוא לא יודע אם היא כבר ידעה שהיא הרה או לא.

"היא אמרה שהיא לא יכולה להתאסלם אפילו למעני." אמר בעצב. "כל כך נעלבתי. הרגשתי שאני נשרף באש כשעזבתי אותה... התחתנתי עם ארוסתי, היא בחורה טובה, יש לנו כבר שלושה ילדים והיא בהריון עם הרביעי." אמר בגאווה ופניו הסמיקו קצת. "אין שום סיכוי שהיא תרצה את לירז. היא תגדל אותו אם אני אגיד לה, אבל הוא יהיה אומלל אצלנו, הוא כבר כמעט בן שש והוא אף פעם לא ישכח מאיפה הוא בא." הוא הביט בי במבט מתחנן, והבנתי לרווחתי שהוא לא בא לקחת לנו את הילד, אלא לבקש שנמשיך לגדל אותו.

"עקבתי אחריכם." אמר והשפיל את עיניו, "אתם הורים טובים, ראיתי איך אתה משחק איתו כדור רגל, ואיך בטי רצה להביא לו מעיל וקושרת לו את השרוכים. דברים קטנים, אבל אפשר לראות מהדברים האלה שאתם אוהבים אותו." הביט בי במבט מודאג, מצפה לתשובה.

"אנחנו אוהבים אותו." אישרתי, "אם לא תתנגד נאמץ אותו ונגדל אותו כמו יהודי."

הוא הניד את ראשו בעייפות, "ורד הייתה רוצה שהוא יהיה יהודי, לפחות את זה אני חייב לה." הוא דיבר כאילו ורד כבר מתה. הבטתי בו בפליאה ובטי התערבה בפעם הראשונה בשיחה.

"ורד מתה מקס, נסענו לאבו כביר לזהות את הגופה שלה." המטבח שלנו, בהיר מוכר וידידותי כל כך, נעלם. חדר המתים הצבאי עם גופות כל החיילים שלי הופיע פתאום במקומו, הרגשתי שעוד רגע אקיא. שפשפתי את עיני והתפללתי שמראה חדר המתים הצבאי יעלם, הם הביטו בי בשתיקה.

"אשתי בהריון ואתה לוקח אותה לזהות גופות?" הוכחתי אותו.

עיניו נפקחו לרווחה, הוא ניסה לדבר, אבל שום קול לא יצא מפיו כששלח מבט מאשים בבטי. מובן שהוא לא ידע, המכשפה לא טרחה לספר לו, כמובן.

בטי נאנחה וקמה להכין קפה. "מספיק עם זה מקס, הריון זה לא מחלה, וחוץ מזה," הוסיפה בקול קר, שרומן היה בטח מעריך, "יותר בריא לאישה בהריון לראות גופות מאשר לעוף על דלתות."

הרכנתי את ראשי ושתקתי. כשאין לך מה להגיד תשתוק. היא הניחה את כוסות הקפה על השולחן והוסיפה צלחת עם אזני המן. "אל תדאג סייף, אני אגדל את הילד בדיוק כמו שורד רצתה. אפילו הדודים המטורפים שלו לא יוכלו לבוא בטענות, ובקשר אליו," היא נגעה בידי באותו מגע קליל שתמיד חימם אותי מבפנים. "אל תדאג, כשהוא לא שתוי הוא די בסדר."

סייף הביט בנו תוהה, מעביר מבט ממנה אלי, ואז חייך אלי פתאום, חיוך קטן וקונדסי, כמו שלירז היה מחייך לפני שביצע איזה תעלול. "את אישה חכמה מאוד בטי." אמר, "אם ורד הייתה חכמה כמוך היא הייתה חיה עכשיו."

הוא השפיל את מבטו, וידעתי שהוא מנסה למחוק איזה מראה איום אחרון של ורד שצץ מול עיניו, ואז פנה אלי. "אישה טובה היא יהלום. כשיש לך יהלום אתה שומר עליו, לא שותה כמו חזיר וזורק אותו."

עינינו נפגשו, השפלתי את מבטי. "אני לא אשתה יותר." הבטחתי, יותר לעצמי מאשר לו.

סייף הניד את ראשו בשביעות רצון, הוא לא ידע כמה פעמים הבטחתי שאפסיק לשתות ונכשלתי, לקח את הנשק והלך.

בטי השעינה את ראשה על כתפי, "בוא למיטה, קר לי."

היא התקלחה יחד איתי, מניחה לי לסבן אותה ולחפוף את ראשה. היא הייתה כל כך יפה, אבל לא יכולתי לעשות כלום, כל הזמן חשבתי על גופות מתות של חיילים צעירים ועל גופות רכים של נשים, מושלכות על קירות קשים ונחבטות באגרופים גבריים. אחרי המקלחת שכבנו ערומים, צמודים זה לזו ובטי ספרה לי את הסיפור הקצר והעצוב של ורד. "היא באה ממשפחה דתית, אבא שלה נפטר כשהיא הייתה צעירה מאוד והיא ואחותה גדלו עם אימא שלה בעכו. היא פגשה את סייף עבד אל ראזק כשהייתה בת שש עשרה, הוא היה בן עשרים. הם התאהבו וקרה מה שקורה במקרים כאלה. אחרי שהוא הלך אימא שלה נפטרה והיא נשארה לבד עם תינוק, כולה בקושי בת שמונה עשרה, ענייה וחסרת השכלה ובלי תמיכה של משפחה. היא הידרדרה לזנות ומשם לסמים, ואחרי שלקחנו לה את הילד כבר לא הייתה לה סיבה להתאמץ יותר. באילת היא פגשה סרסור גרמני שפיתה אותה בהבטחות על נישואים ולקח אותה לעבוד בזנות. אחרי שהיא חזרה לארץ היא הגיעה לתל אביב וחודש אחר כך מצאו אותה זרוקה בתל ברוך, מתה ממנת יתר. אחותה התחתנה עם איזה מרוקאי שנעשה חסיד גור ולמד לדבר יידיש במבטא מרוקאי מצחיק." סיפרה בטי, אבל לא שמעתי שום שעשוע בקולה. "הם כמובן לא רוצים לדעת ממנה, זונה נרקומנית שיש לה ילד מגבר ערבי? לא תודה. הם נורא חששו שמישהו בכלל ידע על זה. אם סייף לא היה בא איתי עם נשק אולי היו מרביצים לי. המכון הפתולוגי ידאג לקבור אותה אחרי החג." היא נאנחה ודחפה את רגלה בין רגלי, מתחככת בי כמו חתולה. "השארתי למיקי פתק בשבילך, הוא לא סיפר לך?"

"מיקי עסוק עם גיא." עניתי.

"לסייף יש קרוב משפחה שעובד במשטרה, הוא הודיע לו שורד חזרה לארץ. סייף בא לחפש את ורד אצלנו כי חשב שאולי היא חזרה לדירה שלה ופגש אותי. בדיוק שמעתי מהדוד זכי שיש גופה לא מזוהה שתואמת את התיאור שלה. דברנו, תיאמנו עובדות, והחלטנו לחפש אותה יחד." היא נאנחה והפכה את גבה אלי, מניחה לי לעסות את כתפיה הנוקשות ממתח. "חוץ ממשה לא ראיתי אף פעם גופה." אמרה, "והוא מת אחרי שסבל כל כך עד שזו הייתה כמעט הקלה." למרות שמזג האוויר כבר היה די חמים עורה היה קר. "זה היה נורא ואיום, הם התעקשו שאני אבצע את הזיהוי כי סייף לא פגש אותה כבר המון שנים. היא השתנתה, כמעט שלא זיהיתי אותה."

גופה הצטמרר והיא שוב הסתובבה ודחפה את כפותיה הקרות לבתי שחיי ושתקה זמן ממושך, מסרבת לפרט איך בדיוק ורד השתנתה. אני מודה שלא התעקשתי במיוחד לברר.

"יצא לך לראות גופות מקס?" שאלה פתאום.

לא סיפרתי לה כלום על המלחמה בצ'צ'ניה, אחרת היא בטח לא הייתה שואלת שאלה כל כך טיפשית. לא הייתי מסוגל לדבר עם בטי על גופות. עשיתי כן עם הראש ועצמתי עיניים.

בטי המשיכה, "אחרי שהמשפחה שלה, חסידי גור האיומים האלה, לא רצו לשמוע ממנה ובטח שלא רצו לטפל בקבורה שלה, החלטנו לחזור הביתה. בדרך הרגשתי לא טוב, הייתה לי סחרחורת וכמעט התעלפתי. סייף נורא נבהל ולקח אותי למלון באיזה מקום בתל אביב, 'מלון שלווה'  אשר כשמו לא כן הוא. מקום גועלי רועש ומגעיל."

התחלתי לצחוק והיא הפסיקה לדבר, מביטה בי בפליאה. "מה?" תבעה לדעת, "למה זה מצחיק?" כמובן שהיא צדקה, זה לא היה מצחיק כלל. אחרי יום כל כך מזעזע המגבני"ק הזה לקח את אשתי ההרה למלון של זונות, זה לא היה מצחיק בכלל. לא פלא שסייף נראה כל כך אשם כששמע שהיא בהריון. הפסקתי לצחוק, אבל לא סיפקתי הסברים, רק זה עוד חסר לי, להסביר לבטי על 'מלון שלווה' ואיך אני יודע עליו, יש גבול לכל דבר.

היא לא התעקשה להבין והמשיכה לדבר, "היה רק חדר אחד פנוי. לא התפשטנו, רק התרחצנו קצת וזהו. הוא ישן על הכורסא המצ'וקמקת, ואני נרדמתי על המיטה. בערך בארבע בבוקר היה לי סיוט נוראי, חלמתי שאני מתה ושוכבת על המדף במכון הפתולוגי והתעוררתי." בטי הסמיקה והתיישבה, מושכת את השמיכה, לכסות את מערומיה והביטה בי, נושכת את שפתה התחתונה.

"אל תפחדי ממני בטי, אני סתם בהמה. תספרי לי מה קרה, אני מבטיח לך שאני לא אכעס." ליטפתי את כתפה החשופה, מביט בה בתחנונים.

היא נרגעה ונשפה לאיטה את האוויר שהיה אצור בריאותיה. "בכיתי והייתי מבוהלת והוא שכב לידי וחיבק אותי והרגיע אותי. "

עצמתי את עיני, מסרב להביט בה, השאלה נתקעה לי בגרון כמו חתיכת זכוכית, אבל הייתי חייב לשאול. "הזדיינתם?"

היא האדימה מכעס, וידעתי ששוב פישלתי. גלשתי מהמיטה וכרעתי על ברכי לפניה, "בבקשה בטי," לחשתי, "תסלחי לי, בבקשה." כאב לי כל כך, הרגשתי כאילו חרב מרטשת את החזה שלי לגזרים. "לא משנה לי מה עשית. לא אכפת לי כלום. העיקר שחזרת אלי." נשבעתי לה, ובאותו רגע האמנתי בזה.   

***

מיקי חזר הביתה רק למחרת ונתן לי את הפתק שבטי בקשה שיקריא לי בטלפון, אחרי שיבדוק שלירז לא נמצא בסביבה. מיקי היה כל כך נבוך מכך שנכשל במשימה עד שסלחתי לו מיד. "רציתי לספר לך, אבל היה נורא קשה לתפוס אותך בטלפון ופגשתי איזה בחור..."

"גיא?" שאלתי והוא הסמיק וחייך באושר.

"הוא עובד בתיווך דירות הלכתי לחפש דירה ו..." הוא שוב צחקק, מעולם לא ראיתי אותו כל כך שמח. הוא תסס כמו בקבוק שמפניה. "בוא נגיד שפתרתי את בעיית הדיור שלי."

"כל כך מהר מיקי? כמה זמן אתה מכיר אותו?" שוב גלשתי לתפקיד האח הבוגר והמגונן, מיקי חייך את חיוכו המקסים וחסר הדאגה.

"ומה אתך, כמה זמן הכרת את בטי לפני שעברת לגור איתה?" לא התווכחתי איתו, גברים מסוכנים יותר מנשים והיה עליו להיות יותר זהיר, אבל זה היה מיקי, ולא היה טעם להתווכח איתו, נקווה שהוא צודק.

 

מקס היקר! (אף פעם היא לא קראה לי ככה בחי היום יום) 

מצטערת שהחמצתי אותך אתמול, הייתי נורא עסוקה, הלכתי לטפל במשכנתא, נפגשתי עם איריס שאמרה שלא נקבל את לירז עד שלא יתברר מה עם ורד. היא צריכה להיות נעדרת המון שנים כדי שאיזה שופט יסכים לחתום על צו אימוץ.

אחרי שחזרתי מדוכאת מהפגישה איתה, דוד זכי (אחיה של אימא שלה שעובד במשרד הפנים) התקשר וסיפר לי שיש אפשרות שורד נמצאת בארץ, הבחור שהיה אמור להתחתן איתה היה סרסור שלקח אותה לגרמניה כדי לנצל אותה ואולי היא ברחה ממנו חזרה לארץ.

ידעתי שאסור היה לי לתת לה לנסוע. (בטי סבלה מרגשי אשמה קשים והרגישה שגנבה לורד את לירז וגרשה אותה לאילת, מתעלמת מהעובדה שורד שמחה לנסוע ושלירז סבל מהזנחה כשגר עם ורד.) אני נוסעת לחפש אותה בתל אביב, ואל תתעצבן, אני נוסעת עם אבא של לירז. לא עשיתי לו בדיקת דם, אבל ברור שהוא האב. יש לו את העיניים של לירז והצחוק של לירז והוא היה החבר שלה בדיוק בזמן המתאים. למעשה הוא היה החבר הראשון שלה והם נפרדו כי הוא ערבי. רק לפני כמה חודשים נודע לו שהיא הייתה בהריון כשהם נפרדו, מאז הוא מחפש אותה.

הוא בחור נורא נחמד והוא ממש שמח שאנחנו רוצים את הילד, הוא אפילו בדק וחקר שאנחנו אנשים הגונים וכל זה. יש לו בן דוד במשטרה שסיפר לו שאולי ורד נמצאת באבו כביר, במכון הפתולוגי, לא בבית המעצר. שמו סייף והוא קצין במג"ב ובחור מאוד אמין. הוא יצר איתי קשר ונדמה לי שהוא ממש רוצה לדעת מה קרה לה, כי גם הוא מרגיש אשם בגללה.

אני מקווה לחזור עוד הערב הביתה, תבלה יפה בחו"ל ואל תעבוד קשה מידי.

                                                                                                                                  בטי 

שמתי את המכתב במגרה ושקלתי לצאת לכסח את הדשא כשמיקי התפרץ לחדר וגרר אותי לסלון. "בוא תראה!" צעק באנגלית, נרגש ומפוחד מאוד, "תראה מה קרה! ישבתי באפרופו המון פעמים, והבני זונות האלה פוצצו אותו!" מרוב זעם והתרגשות הוא החל לקלל באנגלית, מדהים אותי באוסף המגוון של הקללות שפרץ מפיו.

כל בני הבית התכנסו המומים סביב הטלוויזיה, התעלמתי מהם והתרכזתי רק בבטי. פניה האפירו והתאבנו ומבטה נעשה בוהה ואטום. מראה הפיצוץ בקפה אפרופו, הגופות, הילדים הפצועים, לבושים למרבה הזוועה בתחפושות פורים. כל זה, רק יום אחרי הביקור במכון הפתולוגי, היה יותר מידי בשבילה. לקחתי אותה למיטה ונתתי לה תה מתוק עם דבש. התחשק לי וודקה, אבל הבטחתי לסייף שלא אשתה יותר, סירבתי לפחית הבירה שהציע לי מיקי וישבתי לצידה, שותה תה, מלטף אותה ומדבר איתה על כל מיני נושאים רחוקים ככל האפשר ממלחמות ומוות עד שנרדמה.

נמאס לנו כבר לצפות במראות הזוועה בטלוויזיה, ישבנו על הדשא מאחורי הבית ודיברנו. הילד, עייף מרוב התרוצצות, ישן כבר, עדיין לבוש כפיראט. "אולי הציונות זה לא רעיון כל כך טוב," אמר מיקי בעייפות, "בעוד כמה שנים יהיו לך ילדים קטנים שיטיילו עם תחפושת ברחוב. אתה באמת רוצה לחשוש שמישהו יפוצץ אותם?"

"לא, אבל מה אפשר לעשות? לברוח?"

"אני באמת לא יודע." אמר מיקי, מביט בי במבט רציני ומפוכח מאוד.

"מקס צודק." צעק הילל בתוקפנות. "אל תהיה פחדן כזה מיקי, מה יקרה פה אם כולם יחשבו ככה?"

"שתוק כבר אידיוט." נהם אדם ודחף אותו.

הילל קפץ ממקומו והחל בנאום הציוני הרגיל על הקרבה והתמדה למרות כל הקשיים, והכניס את יבוש הביצות והקדחת, ומלחמת השחרור וארץ ישראל נקנית בייסורים. כל הסיפור הציוני הידוע והלעוס נשפך מפיו בהתלהבות נעורים.

"מספיק עם זה ילדים טיפשים שכמותכם!" שאג עליהם מיקי, "כשאני נזכר מה אמרת במצדה מקס, אני מתפלא על חוסר האחריות שלך." המשיך באותו טון בוגר. "עם כל הכבוד לציונות אתה עומד להיות אבא ויש לך אחריות למשפחה."

"מה מקס אמר במצדה?" שאל גיא בסקרנות, אולי הוא רק רצה לסתום לילד המתלהב את הפה ואולי באמת רצה לדעת. אחרי שנפטר מכל האיפור הפורימי, התגלה גיא כגבר צעיר ומוצק, עם חיוך נעים ועיניים כהות נבונות. גם הוא היה סמל, אבל בגבעתי, וגיליתי לפליאתי שהוא שחקן שח לא רע ואני מחבב אותו ונהנה לשחק איתו. הוא ומיקי החליטו לעבור לגור אצלו אחרי פורים, בינתיים צבעו את דירתו של גיא והוא שהה אצלנו. 

"בטיול של מרכז הקליטה מקס עלה למצדה, לא ברכבל עם הבנות והפדלעות, אלא עם החיילים ברגל. שמע את כל הסיפור ההרואי של מצדה, ואז פצה את פיו ובלי בושה שחט את כל הפרות הקדושות שרעו סביבנו. הוא אמר שלדעתו המתאבדים היו פושעים ופחדנים ולא גיבורים. הוא היה מעניק צל"ש למעטים שהצליחו לברוח מהפנטים הרצחניים האלה, שהרגו את המשפחות שלהם והתאבדו, הוא בחיים לא היה הורג את המשפחה שלו. אחר כך הוא התחיל לדבר רוסית והתווכח עם החבר'ה שלו, ולא הבנתי יותר כלום, אבל המיתוס של מצדה וכל הנאום הנהדר של המדריך נהרס לגמרי בגלל מקס."

גיא צחק וטפח על שכמי בהערכה. "כל הכבוד, לא העזתי להגיד כלום, אבל גם אני חשבתי ככה בטיול למצדה."

חייכתי במבוכה, "אמרתי את דעתי, זה הכל. לדרוש מאנשים שיתאבדו כדי לא ליפול בשבי, ועוד לעשות מזה אידיאולוגיה זה חולני."

נכון, אמרתי את מה שחשבתי, אבל למטבע הזה היה עוד צד שעליו לא יכולתי לספר להם.

מה שלא סיפרתי היה איך לאריסה העדיפה להישאר באכסניית הנוער במקום לעלות למצדה, טוענת שלא אכפת לה מה עשו כמה יהודים מטורפים לפני אלפיים שנה, וכמה היא כעסה עלי כי לא הספיקה לנסוע לבאר שבע לקניות. רק אחרי הריב הטיפשי איתה החלטתי סופית להתגייס לצבא. הייתי חייל ברוסיה ולא הייתי חייב להתגייס, אבל רציתי ללמד אותה לקח, כזה טמבל הייתי אז.

במחשבה לאחור הטיול במצדה היה תחילת הפרידה שלי מלאריסה. המשכנו אחר כך רק בגלל שהיא הייתה כל כך יפה עד שלא יכולתי לעזוב אותה. גם היא בטח ידעה שזה לא זה, אבל משום מה דחינו את הפרידה עוד ועוד.

וככה, בגלל הטיול במצדה, נעשיתי סמל בגולני, ודורות של חיילים שהדרכתי ופיקדתי עליהם יזכרו אותי תמיד בתור הנאצי. מצד שני ככה גם פגשתי את דוב ואת בטי, אז אולי בכל זאת הרב יהושע צודק וגם זו לטובה.