8. חורף

בטי הגיעה רק אחרי הצהרים, ישבתי ליד המעליות עם יורי וקוליה ששוב הגיעו לבקר אותי, יחד איתנו ישבה קטיה שהביאה איתה את בוריס - בחור אוקראיני ענק, בהיר שיער ועיניים, שעלה לארץ רק לפני חודש - קטיה התלבשה עליו כדי לעורר את קנאתו של יורי וחוץ מבוריס התם כולנו ידענו את זה.

סולקנו מחוץ למחלקה לשבת במסדרון ליד הטלפון הציבורי כי קטיה התעקשה לעשן. המסדרון חשוך, התאורה חלשה ואין חלונות, מולנו יש שתי מעליות איטיות ולידן בית שימוש מסריח עם דלת חורקת.

"ממש כמו בבית." אומר קוליה, ואנחנו, שזוכרים את בתי החולים במוסקבה, צוחקים. אנשים מתרוצצים הלוך ושוב, יוצאים ונכנסים מהמעליות ומהשירותים. המעשנים יושבים על ספסלי עץ קשים או פוסעים אנה ואנה בעצבנות. בוריס ויורי שתו בירה וקטיה הדליקה עוד סיגריה. גבי התחיל לכאוב, ולכן החלטתי לנצל את זכויותיי כחולה, וקמתי כדי לחזור למיטה, ואז נפתחה המעלית ובטי פסעה מתוכה.

היא נראתה נפלא. לבושה בחליפה אלגנטית, חצאית אפורה, צרה וארוכה, חצויה במרכזה בשסע מכופתר בכפתורים שחורים, מעילון תואם שמתחתיו מבצבצת חולצה לבנה, רכוסה עד הכפתור האחרון, מכסה את צווארה. בעור העמום זרח עורה הקטיפתי בצבע זהבהב, שקעים כהים נראו מתחת לעצמות לחייה, ועיניה היו גדולות וזוהרות. לראשה חבשה כובע קטן ומצועצע, נראית בו כמו גיבורה של רומן ישן - יפה ומסתורית וזקוקה לגיבור שיציל אותה.

"מקס," ניגשה אלי, וידה הקטנה החליקה על גב כף ידי, התחליף שלה לחיבוק ונשיקה. בטי שלי אף פעם לא תרשה לעצמה מחוות אינטימיות כשאנחנו בציבור. אדם זר, כמו בוריס, שסוקר אותה בלי בושה, עשוי לחשוב שאני סתם מכר שלה. עמדתי לידה בשקט, מביט בה בעוד קטיה ויורי מברכים אותה בחום, וקוליה מנשק את לחיה ומציג אותה בפני בוריס כבטי, חברה טובה של כולנו.

האוקראיני הרכין את ראשו הבלונדיני הגזוז בקידה אבירית, אחז את כפה העדינה, בדק אם יש לה טבעת ואחר כך נישק אותה על גב כף היד כמו איזה אציל מחורבן.

בטי הסמיקה ומשכה את ידה, אבל בוריס - מוקסם ממנה וקצת שתוי - השתלט גם על ידה השנייה, מגלה לשמחתו שגם היא פנויה מטבעות וליטף אותה בידי האיכר הענקיות שלו.

"יש לך ידיים כל כך יפות גברת בטי." אמר ברוסית במבטא אוקראיני כל כך סמיך עד שספק עם בטי הבינה את דבריו, "אם אני הייתי הגבר שלך הייתי מכסה אותן בטבעות."

בטי ניסתה למשוך את ידיה, מביטה מבולבלת בפניו הסמוקים. לכולנו ברור שהוא מעט שיכור. רק היא, הטיפשונת, לא קלטה מה הענק הזה רצה ממנה, אבל היא הבינה היטב למה איני מחלץ אותה מידיו.

"כמה יפה מצדך בוריס," אמרה ברוסית מדויקת וברורה שמבטאה הישראלי גרם לה להישמע נוקשה וחסרת הומור, "לצערי הגבר שלי לא אוהב אותי מקושטת ויפה."

בוריס לקח על עצמו מיד את תפקיד האביר והבטיח לה שהיא יפיפייה גם ללא תכשיטים, מביך אותה עוד יותר.

קוליה ויורי החליפו מבטים וחייכו ואם זו לא הייתה אשתי גם אני הייתי חושב שזה מצחיק. רק כשהוא הציע לה להחליף את הקמצן שלה בבחור יותר נדיב, מישהו כמוהו למשל, יצאתי מקיפאוני ורמזתי לקטיה לפטור את אשתי מעונשו של המחזר המטומטם שלה.

קטיה הייתה יותר מידי נרגזת מכדי לטפל בחבר שלה, ויורי, כובש חיוך מתחת לאפו, חיבק את בוריס והצעיד אותו למעלית. קטיה נגררה אחריהם בהנחייתו של קוליה שהספיק לנשק את לחיה של בטי לפרידה ולשלוח לי קריצה ענקית לפני שדלתות המעלית סגרו עליו.

נותרנו לבד, מביטים זה בזו, נבוכים פתאום, "איפה הארנק שלי?" שאלתי אותה. רק הבוקר גיליתי שהארנק נעלם ואין לי מושג לאן, או מתי זה קרה. בטי שלפה את ארנקי מתיק עור שחור ואלגנטי שהיה תלוי על כתפה והגישה לי אותו, "לקחתי לך מאתיים ש"ח." אמרה בהתנצלות. "אני אחזיר לך כשיהיה לי."

"את לא מתכוונת לפתוח שוב ויכוח אידיוטי על כסף." רטנתי, ושלפתי את הטבעת של סבתא ששמתי בתא הקטן מאחורי התמונה של בטי ולירז. הושבתי אותה על כיסא בחדר האוכל וענדתי את הטבעת על אצבעה. כמה אנשים שצפו בטלוויזיה הביטו בנו, אבל התעלמתי מהם. "את אשתי לעזאזל." הודעתי לה, "לפחות תהיי עם טבעת נישואים כשאת מסתובבת בעולם ומשאירה אותי כאן לבד, חולה ומתגעגע."

בטי חייכה חיוך אמיתי, מלא הומור, "מקס המסכן." לחשה באזני, יודעת היטב איך מגעה משפיע עלי ונישקה את שפתי. זו הייתה נשיקה קלה ומרפרפת, אבל די היה בה כדי להלהיט אותי.

"בואי איתי." משכתי אותה אחרי לצוללת ונעלתי את הדלת. בטי הביטה סביב, מופתעת קצת מהחדר הזר, והניחה לי להפשיט ממנה את המעילון. הושבתי אותה על המיטה, כרעתי ברך לפניה וחלצתי את נעליה השחורות, נעלים לא מוכרות לי, בעלות עקב קטן וריפוד פרווה.

"הבגדים של תהילה." הסבירה בטי וניסתה לקום, אבל נכנעה וחזרה לשבת כשהפשלתי את חצאיתה. הייתי חייב לברר כיצד נראות רגליה עטויות הגרבונים השחורים מתחת לחצאית הארוכה. הגרבונים השחורים הגיעו לאמצע הירך, מסתיימים בבירית תחרה עדינה. מראה ירכיה הזהובות והרכות הטריף אותי, נפטרתי במהירות מהתחתונים השחורים והצנועים שלה וכבשתי את פני בשיער ערוותה. בטי נכנעה לי לרגע, אבל מיד התעשתה וקמה במהירות.

"אבל מה אתה עושה מקס? אסור, אנחנו בבית חולים."

חסמתי את פיה בנשיקה והחלתי לפתוח את כפתורי חולצתה הקטנים, העגולים והחלקלקים, קיללתי את מי שייצר אותם והיא נזפה בי, אבל הניחה לי להפשיט אותה. נתקעתי עם החזייה, מין מפלצת גדולה ונוקשה, שונה מאוד מהחזיות הרכות והקלילות שבטי נהגה ללבוש בדרך כלל.

"מקס באמת, תפסיק כבר." מחתה בטי, והפנתה אלי את גבה, חושפת את הסגר של החזייה. מבט אחד בסגר הספיק לי כדי להבין איך לפתוח את השריון שעטתה על שדיה ולהסיר אותו מעליה. היא נותרה עירומה לחלוטין, חוץ מהגרביים השחורים. שדיה נראו ענקיים, והפטמות הוורודות לשעבר גדלו וכהו לצבע חום אדמדם נהדר.

הושבתי אותה על הכורסא והתחלתי ללטף אותם בעוד היא מוחה על כך שאני פצוע ושאסור לעשות דברים כאלה בבית החולים. שנינו רעדנו כשהחלקתי את אצבעותיי בין ירכיה, נהנה לחוש איך היא רוטטת למגעי.

בטי הפסיקה להתנגד והתחילה להפשיט אותי ומאחר והמיטה הייתה צרה ולא יציבה והכורסא רעועה מידי השענתי אותה על הקיר, גבה אלי, וביצעתי בה את זממי בעמידה. דקה אחר כך, למרות הסיפוק שגרם המעשה לשנינו התחלתי לשנוא עצמי. למה לא יכולתי להתאפק עד שנגיע הביתה? מגיע לבטי יחס יותר טוב מאשר זיון חטוף בעמידה.

מותש ומדוכא התיישבתי על המיטה, מתבונן בה מלקטת את בגדיה. היא חייכה אלי, "תמיד אתה עצוב אחר כך," אמרה ברכות, התיישבה לצידי ועזרה לי ללבוש את בגדי. "רזית, מה אכלת היום?" חקרה אותי כאילו אני ילד.

"מיקי הביא לי פיתה עם ביצה ושוקו," עניתי, מלטף את שדיה, "הם מדהימים עוד יותר מתמיד." החמאתי לה.

היא חייכה וסטרה קלות על ידי. "ואתמול?" המשיכה בחקירה, משכתי בכתפי, "אכלתי רק מרק, היה טעים."

בטי נאנחה ועטפה את פני בכפותיה החמימות. "שתית?"

"רק קצת בירה, אבא הביא לי, החבר'ה שעובדים כאן אכלו את כל מה שהבאת." דפיקה בדלת הקפיצה אותנו, מפריעה לי להסביר לה למה אני מרגיש כל כך עצוב.

"זה בטח מיקי." קפצה בטי ממקומה, לבשה מהר את חלוק בית החולים המכוער והדהוי שלי ופתחה את הדלת הנעולה. "שלום מיקי." קראה בשמחה, נראית עליזה ונמרצת להפליא.

הוא נכנס והביט בנו בתימהון משועשע, קולט מיד מה קרה בחדר לפני רגע. "באמת בטי, רחמנות עליו, זה בית חולים כאן, לא מלון." הוכיח אותה והניח את החבילה שנשא בידו - פיצה לפי הריח - פתח את שולי החלוק שלה, הביט בסקרנות בגופה העירום ושרק חרש בהתפעלות.

בטי נרתעה, סגרה במהירות את החלוק, ונמלטה, מסמיקה ומצחקקת עם בגדיה למקלחת. מיקי מרים לעומתי את גבותיו וחייך, "הריון עושה נפלאות לשדיים של אישה." אמר והגיש לי חתיכת פיצה חמה.

בטי יצאה, לבושה למחצה, נאבקת בכפתורי החולצה, ומיקי התנדב לכפתר אותם למענה בעוד הוא בוחן את החזייה המשוריינת שלה. "לא ראיתי דבר כזה מאז שדודה בלה שלי, עליה השלום, נפטרה." צחק. "לא ידעתי שעדיין מיצרים את הדגם הזה."

"זה לא מצחיק, השדיים שלי נעשו מפלצתיים בזמן האחרון." התלוננה בטי ודחפה את חולצתה לחצאית.

"אני בטוח שמקס לא מתלונן." גיחך מיקי, ויישר את צווארונה, מתעקש להשאיר כפתור פתוח, כדי לחשוף את צווארה היפה.

אבא פתח את הדלת ונעצר, מוכה תימהון למראה הנגלה לעיניו - אני יושב עירום למחצה, לבוש רק במכנסיים ואוכל פיצה, ומיקי מתעסק עם תלבושתה של בטי העומדת לפניו יחפה ופרועת שיער - החדר הקטן והדחוס הדיף ריח עז של מין ופיצה.

"מה קורה כאן מקסים?" שאל אותי בכעס, ברור מאיפה ירשתי את הפתיל הקצר שלי.

בטי ניגשה אליו ונישקה על לחיו, "אל תתרגז ויטלי." הפצירה בו ברוסית, "אתה לא שמח לראות אותי?"

הוא נרגע וחיבק אותה. "איפה היית עד עכשיו?" שאל ובדק את הטבעת שעל אצבעה.

בטי צחקקה, "מעכשיו אני אמורה לענוד טבעת כל הזמן, ככה מקס רוצה." אמרה, מבודחת ואבא חייך וענה לה תשובה עוקצנית ביידיש שגרמה לשניהם לגעות בצחוק רם.

בטי הביטה בי בחיוך, מנסה לשתף אותי בבדיחה, ניסיתי לחייך חזרה, אבל לא הצלחתי. החדר היה קטן מידי, חשתי שהקירות סוגרים עלי וכאב עמום מתחיל לפעום שוב בגבי. הצחוק שלהם, השפה הלא מוכרת, האור המלאכותי... הרגשתי שאני טובע ונחנק.

בטי קמה בהחלטיות, "לא תצליח להבריא אף פעם במקום המדכא הזה, אנטיביוטיקה אפשר לקחת גם בבית, אני הולכת לשחרר אותך מכאן." החליטה ונתנה יד למיקי, מושכת אותו אחריה, "ספר לי על הראיון, איך היה?"

לעזאזל, שכחתי לגמרי את הראיון של מיקי. אני ממש גרוע, פלא שיש לי בכלל חברים.

"לא רק שהתקבלתי," אמר מיקי בעליזות, "אלא מצאתי גם לך עבודה." חייך וליטף את לחיה, מביט בה בצורה שגרמה לי לתהות, בפעם המאה, מה בדיוק קרה בין שניהם בעבר.

"אני מקווה שזו לא עבודה בסגנון מוטי." לא התאפקתי להעיר, מרגיש איך אבא מביט בי בפליאה.

מיקי הסמיק, נבוך, גם הוא לא התלהב מהרעיון שבטי תעמוד עירומה באמצע חדר מלא אנשים, אבל בניגוד אלי הוא התבייש להודות עד כמה זה עצבן אותו.

"לא מקס."  מחה בתוקף, "זו עבודה מאוד מכובדת בתרגום מיידיש לעברית." הוא מסר לה תיק קרטון דק ששלף מתיק העור השחור שלו, "הנה, הם אמרו שישמחו להעסיק אותך, את יכולה לעבוד מהבית, אני אשיג לך גם עבודות הדפסה מעורכי הדין, ככה תוכלי לעבוד בלי בעיות עד סוף ההיריון."

בטי רכנה ונעלה את נעליה על כפות רגליה הקטנות.

"עדיין לא החלטתי אם אני רוצה להמשיך את ההיריון." אמרה בזעף, ומיקי, בצורה מאוד לא אופיינית לו, קטע אותה בגסות.

"אל תדברי שטויות!" התיז בתוקף. "כמובן שתמשיכי בהריון." פסק ופתח לה את הדלת, מקפיד לתת לה לצאת ראשונה. בטי הודתה לו בניד ראש ובחיוך והם יצאו. זה היה אחד הדברים שאהבתי בה, היא אף פעם לא קיבלה כמובן מאליו מחוות נימוס של גברים ותמיד הייתה אסירת תודה, אפילו מופתעת קצת כשעזרו לה עם מזוודות כבדות, פתחו לה את הדלת, או נתנו לה מחמאה

אבא הסתכל עלי, מצפה להסברים, סיפרתי לו בקצרה על בעל הסטודיו שרצה להעסיק את בטי כדוגמנית עירום והבחנתי מרוצה שהפעם המילים נעתקו מפיו. "קרעתי את הכרטיס שלו כמובן." הרגעתי אותו, אבל אבא נותר מוטרד, "המיקי הזה ובטי..." הוא התלבט קצת עד שהצליח לנסח שאלה. "מיקי חבר שלך או שלה?" שאל לבסוף, מביט בי בזעף.

"של שנינו, אני יודע שהוא מתנהג לפעמים בצורה משונה, אבל מיקי הוא פשוט מיקי. צריך להתרגל אליו." הסברתי, אבל אבא סירב להקשיב.

"עזוב, אני זקן מידי לזה." רטן. "וחוץ מזה לא זה לא עניני." הוסיף ועיניו שוב נראות לי קפואות, אבל אולי זו הייתה רק התאורה המחורבנת בצוללת.

"אני אוהב אותה אבא." הודיתי פתאום, מפתיע את עצמי ואותו, "היא מוציאה אותי מדעתי לפעמים, אבל אני לא יכול לחיות בלעדיה."

"אני יודע," אמר אבא ואחז בזרועי, מוביל אותי החוצה. 

מצאנו את בטי ומיקי משוחחים עם ד"ר פאהום ליד עמדת האחיות. מיקי הקשיב לדבריו של הרופא, מהנהן בראשו במרץ ובטי דיברה בטלפון בערבית.

אבא הסתכל עליה ואחר כך עלי. "איזה זה שהיא מדברת ערבית?" שאל.

משכתי בכתפיי, מאין לי לדעת? אני מכיר אותה רק כמה חודשים, יש עוד המון דברים שאני לא יודע עליה. דבר אחד בטוח, אף פעם לא משעמם עם האישה הזו. הפתעה רודפת הפתעה, ואני כבר משתוקק לקצת שעמום, רוצה להיות בבית, בחדר שלי הנשקף לכרמל, מכורבל במיטה שלי, אפי טמון בשערה של בטי וידיה מלטפות אותי.

בטי סיימה את השיחה, לקחה את ערמת הניירות שד"ר פאהום העמיס על הדלפק ודחפה אותם לתיקה. "חכה לי כאן, אני מביאה את הדברים שלך." הורתה לי, ותוך כמה דקות היינו בחוץ.

בחוץ השתפר מצב רוחי. השמים היו כחולים ומזג האוויר היה נעים. הרחתי ריח מלוח של ים, ומשב רוח חמים ליטף את פני. בזמן שהייתי כלוא בבית החולים נעשה מזג האוויר החורפי אביבי וחמים. מניסיוני ידעתי שבישראל אין אביב, יש רק עונת מעבר, ובעוד כמה דקות יכול להיות שוב גשום, או יותר גרוע, חמסין יבש וגועלי.

בטי התכופפה ופרמה את כפתורי השסע בחצאיתה, מתקינה אותו כך שיחשוף את רגלה הימנית עד לברך, "קדימה, בואו נלך." פקדה, ופסעה במרץ, מדהימה בחליפתה האפורה, מעכסת לה מעדנות ומושכת מבטים גבריים מכל צד, מבטים שהיא לא הבחינה בהם כלל, או שאולי רק העמידה פנים שאינה מבחינה? איך אפשר לדעת אצל נשים?

היא לא הסבירה את ההעלמות שלה ואני לא חקרתי אותה, ידעתי שהיא תספר לי בקצב שלה על מאורעות היממה בה היא נעלמה לי.

"בטי, לאן את הולכת?" אחזתי במרפקה כשהבחנתי שהיא הולכת לעבר מגרש החנייה.

"לאוטו," ענתה בקוצר רוח, "ואני אנהג." הוסיפה בתקיפות.

"איזה אוטו?" שאל מיקי, "הסובארו בנשר, מאיפה יש לך אוטו?"

בטי התבוננה בשלושתנו בזהירות, וחשתי איך הגלגלים מסתובבים במוחה כשתכננה מה להגיד. "אבא נתן לי את המכונית הישנה שלו כדי שלא אצטרך להיסחב באוטובוסים." הודתה לבסוף, והובילה אותנו למכונית לינקולן קלאסית נפלאה משנת שישים וחמש עם גג נפתח וציפוי עץ פנימי, דגם אספנות יקר ושמור להפליא, לא רכב שנותנים לנהגת צעירה שיש לה בקושי שלושה חודשים על הכביש.

התבוננו זה בזה בתדהמה, אבא ואני שתקנו ביראת כבוד ומיקי פלט שריקת התפעלות. בטי פרצה בצחוק "שמעתי המון שריקות כאלה בדרך ולתומי חשבתי שהן לכבודי, לא לכבוד המפלצת." הצטחקה.

"ירדת עם המכונית הזו מירושלים." נחרדתי, מדמיין את הפיתולים של הרי ירושלים והסיבוב של הקסטל.

"אתה דואג לי או למכונית?" נכנסה בטי לעמדת התגוננות.

"בטי," אמר אבא בפיוס, ונדחק ביני לבינה. "אל תיעלבי, אני יודע שאת נהגת זהירה, אבל המכונית הנפלאה הזו מאוד ישנה."

בטי שלפה מפתחות, פתחה את הרכב בשלט רחוק, וזרקה פנימה את התיק שלי. "המנוע חדש לגמרי, וגם הבלמים, רק הבודי ישן." הסבירה, "המיליונר הקנדי לא היה נותן לאבא רכב לא אמין, וחוץ מזה חזרתי רק מנתניה. ההורים שלי נמצאים שם פעם בחודש, נותנים הרצאות לדוסים של קרית צאנז. ישנתי שם במלון והייתי בהרצאה של אימא. לנשים בלבד." הוסיפה בלגלוג, מביטה ישר בפני כדי שאבין שההערה מכוונת אלי.

היה ברור שאבא משתוקק בכל ליבו לנהוג במכונית הנפלאה הזו ובטי הציעה לו לבוא אתנו לנשר והגישה לו את המפתחות. הוא לקח אותם פניו נדלקות משמחה. מיקי התיישב לידו ואנחנו התרווחנו מאחור.

היא התרפקה עלי, דוחפת יד מתחת לחולצתי ובפעם הראשונה מאז הפציעה חשתי מאושר וגם רעב מאוד. עצרנו בדרך, קנינו בורקס חם, עוגות וסלטים, הוספנו צעצוע ללירז, ונסענו הביתה.

מיקי ניצל את העצירה והתיישב בכסא הנהג, ואבא צחק והניח לו לנהוג עד הבית. בדרך בטי סיפרה לנו על תולדות המפלצת השחורה - כפי שקראו לה במשפחת מינץ - מעריץ של הרב מינץ, מליונר קנדי התעקש לתת לו במתנה את הלינקולן הנהדרת הזו כאות תודה על שירות שהרב לא פירט מעולם.

"אבא מנסה לנסוע בה פחות ככל האפשר." סיפרה בבת צחוק, "היא משמשת בעיקר כדי להסיע בה כלות לחופה, או יולדות מבית החולים. הוא נתן לי אותה מפני שרק אני מכל הבנות במשפחה עוד לא נסעתי בה ככלה."

בטי סיפרה לאבא שחוץ מהתאומים ותהילה יש לה עוד שתי אחיות צעירות נשואות, יפה ואמונה, וגם אח בכור בשם עמנואל.

יצאנו מחיפה ופנינו לכיוון הבית, הלינקולן הכבדה נסעה כמו על חמאה, המנוע שלה מהמהם כמו חתול שבע. קצר רוח השתוקקתי להגיע הביתה, חושש שהיא תתחיל לסדר ולנקות את הבית, לי היו רעיונות אחרים לגמרי לניצול הזמן.

"את בטח נורא עייפה בטי," אמרתי וגיששתי מתחת לחצאית הצנועה שלה. "מה דעתך שנבוא הביתה ופשוט נלך לישון? אני כבר מתגעגע למיטה שלי."

לשמע דברי היא נעה בחוסר נוחות, ועורה הזהוב התכהה בגלל הסומק שעלה בו.

"אה... תראה מקס," גמגמה קצת, "אתה זוכר את חדר השינה של דוב ויעל? המיטה השחורה עם האפיריון, פינת האיפור והשידות התואמות?" 

הנהנתי, בהסכם הקניה שעשינו מכרו לנו יעל ודוב את רוב רהיטי הבית חוץ מחדר השינה שלהם שהיה מתנה מסבתא של יעל. דוב שנא את חדר השינה הכבד והמגושם וברצון היה משאיר אותו אצלנו, או פשוט שורף אותו - זה מה שאני הייתי עושה במקומו - אבל זו הייתה מתנה יקרת ערך והוא היה חייב להשתמש בה.

"כשהיית בבית חולים הוא בא ולקח אותו, שלושה פועלים עבדו כמה שעות עד שפרקו את כל הרהיטים והעמיסו אותם לרכב." גילתה לי בטי.

"לא תאמין כמה שהחדר של דוב נראה מרווח ומואר עכשיו." הוסיף מיקי והביט בי, מודאג, דרך הראי.

"אל תגידו לי, אני יודע." הזדקפתי על מושבי. "ואני בטוח שזה היה רעיון של אדם, הגאון שלנו."

"רק רגע," נזף בי אבא, "תן לבטי לספר מה קרה."

"הוא צודק, אדם ביקש שנתחלף בחדרי השינה." הודתה בטי בשפלות רוח. "ואני הסכמתי כי פחדתי שיהיה לך קשה לטפס על המדרגות הלוליניות וחוץ מזה עכשיו כששיר והילל יחד כל הזמן הוא צריך קצת פרטיות והוא נורא התלהב מהחדר הישן שלנו."

נשמתי עמוק, ספרתי עד עשר, ושאלתי במורת רוח מה מצפה לי, "אם הילל לקח את המיטה הכפולה של לירז, זו שהייתה שלי פעם, ואדם לקח את המיטה שלנו, איפה אנחנו נישן?"

לפני שבטי הספיקה להסביר אבא פרץ בצחוק וסיפר איך, כשהייתי ילד קטן בגילו של לירז, התמרדתי מפני שהחליפו לי את מיטת התינוק הישנה שלי במיטת נוער חדישה עם מזרון מגומי מוקצף שהיה בזמנו הלהיט האחרון בתחום המזרונים.

"לאות מחאה הוא לא הסכים לאכול וישן על הרצפה שלושה ימים, מזל שבדיוק אז הגיע קרקס ממזרח גרמניה וסבא לקח אותו לראות את ההצגה בתנאי שיתחיל שוב לאכול."

כולם צחקו ולי התחשק לקבור את עצמי מתחת לאדמה. אבא המשיך בסיפור, נהנה ממבוכתי, "כדי שתחזור לישון במיטה שלך סבא הכניס אותך מאחורי הקלעים ורק אחרי שלחצת ידיים עם הליצנים וליטפת את הפיל, הסכמת להתפייס עם המיטה החדשה. שנים אחרי זה עוד כעסת שנפטרנו מהמזרון הישן והמסריח, ומהמיטה החלודה והמתפוררת והעזנו לקנות לך מיטה חדשה ויפה." סיפר וצחק.

"אהבתי את המיטה הישנה שלי," אמרתי בזעף, מסרב, אפילו כעת, לצחוק מהזיכרון העתיק ההוא. "ואני שונא הפתעות, חזרתי הביתה מבית ספר ופתאום הייתה לי מיטה חדשה. אם לפחות הייתם שואלים אותי."

למרבה הכעס כולם התפוצצו מצחוק, ובטי הבטיחה לי שהחלפנו רק חדר שינה, לא את המיטה.

"לא אכפת לי אם לירז והתאומים מחליפים חדרים ומיטות אם זה מה שמתחשק להם לעשות" ניסיתי להישמע שוב כמו בן אדם מבוגר והגיוני, "אבל אני אוהב את החדר שלנו ואני לא מוכן לוותר עליו לטובת אדם."

בטי נאנחה, "אבל מקס החדר של דוב גדול הרבה יותר ויש בו אמבטיה צמודה וחוץ מזה יש את המדרגות..."

"את צודקת." אמרתי והנחתי יד על בטנה, תופס רק עכשיו שבעוד כמה חודשים יהיה עלי לוותר על חופש, על פרטיות, ולזמן מה גם על חיי מין נהדרים, אבל בכל זאת רציתי אותם, את התאומים שלי.

"טוב, נראה," רטנתי אבל בלב כבר וויתרתי על החדר הישן שלנו שלא התאים להורים לילדים קטנים.

"איזה ילד מקס היה?" שאלה בטי את אבא.

"שובב גדול. קיוויתי שתיולד לי בת נחמדה ויצא הפרחח הזה." הצטחק אבא, "חבל שלא עלינו לישראל בשנות השבעים. אני בטוח שמקס היה נהנה הרבה יותר לגדול כאן ולא במוסקבה." הפתיע אותי. "סבתא רצתה לעלות, אבל סבא התנגד כי אימא בדיוק התחילה את ההתמחות שלה ואני קבלתי משרת מנהל בבית חרושת, מי יודע איך החיים שלנו היו נראים אם היינו עולים לארץ לפני עשרים שנה?" תהה.

הרכב היוקרתי שלנו הפליג מעדנות ברחובות נשר, מושך מבטי התפעלות מכל עבר. מיקי החנה אותו מול הבית ופתח לנו בנימוס את הדלת. בטי יצאה בקפיצה ואני גררתי את עצמי החוצה באיטיות.

בטי התבוננה בי בדאגה, "כואב לך?" שאלה ותמכה בי.

"בוא נשכיב אותו במיטה." הציע מיקי, ואבא התנדב לנסוע לבית המרקחת עם המרשמים שקיבלנו בבית החולים.

עליתי באנחה במדרגות וגיליתי שהתאומים ושיר, שהיו אמורים לשהות בבית הספר, נמצאים בבית. אדם כיסח במרץ מאוד לא אופייני לו את הדשא והילל עמד לידו, פניו מקושטים בפנס ובשפה נפוחה, שיר נראתה כאילו בכתה.

למראה השלושה בטי פלטה קריאת חרדה ומיקי הפיל את התיק שנשא בידו.

אדם כיבה את המכסחת וניגש אלי, "לפני שאתה מתעצבן מקס, תדע לך שהכל באשמתי, הילל קיבל מכות כי הגן עלי ובגלל זה השעו אותו מבית הספר לשבוע, אני עזבתי איתו לאות מחאה, והמחנכת שלנו רוצה שנביא את ההורים לבית הספר." הוסיף כשהוא פונה לבטי.

"מה שלומך מקס?" שאלה שיר בחיוך חיוור, שריר קטן ומתוח רוטט בלחייה.

"למה את לא בבית ספר?" שאלתי בעדינות.

"כי הילל היה במצב כזה ש..." היא השלימה את דבריה במשיכת כתפיים שהסבירה הכל.

מקרוב פניו של הנער נראו גרוע עוד יותר. בחנתי אותו בזהירות, נוגע בעדינות בכתם השחור מתחת לעינו. "אני מקווה שהאחות בדקה אותך?"

הוא השפיל את עיניו ושתק. "לקחו אותו לקופת חולים בטבעון ורופאת הילדים בדקה אותו." סיפר אדם, "אין לו שברים, אבל הוא צריך לנוח הרבה."

עיניו של הילל התמלאו דמעות. "אתה כועס עלי מקס?" שאל בלחש.

הוא היה כבר גבוה כמעט כמוני ובודאי יגבה עוד יותר, אבל הוא עדיין ילד. "אני רותח מכעס," עניתי בנחת, וחיבקתי את כתפו. "עם מי הלכת מכות?"

"עם בועז אבוטבול." ענה אדם.

בועז אבוטבול היה אחד הנערים הבוגרים והחזקים ביותר בכיתה, הילל עזר לו פעמים רבות להתכונן למבחנים ותמיד חיבבתי אותו. חשבתי שהם חברים. הילל העדיף לשתוק, ברור שכל הנושא מביך אותו מאוד.

"בוא נכנס מקס." שינה נושא, "עשינו קצת שינויים, בוא תראה."

"סידרנו את כל הדברים שלכם בדיוק כמו בחדר הישן. אני מקווה שזה בסדר." אמרה שיר, מביטה בי ובבטי בדאגה.

היה עלי להודות שהחדר נראה נחמד מאוד אחרי שהמיטה הענקית הוצאה ממנו. היו בו שני חלונות, חדר ארונות גדול, חדר אמבטיה מואר מצופה חרסינה בהירה, והמון מקום בשביל המחשב של בטי וכוננית הספרים שלה. הם אפילו תלו וילונות גלילה מקש על החלונות. בטי בדקה אותם, מהנהנת בשביעות רצון.

"אמרת לי פעם שאת רוצה כאלה," אמר אדם, "קנינו אותם יחד עם הפוטון שלי."

נעצתי מבט במיקי ששמר על שתיקה והבנתי שהכסף לכל השינויים האלה בא ממנו. מיקי קיבל קצבה נאה מהוריו העשירים למרות שהוא עבד והרוויח יפה, ולכן, למרות שזה לא מצא חן בעיני, התאפקתי ושתקתי.

בטי לעומת זאת לא חששה לנזוף בו בתוקף על בזבזנותו. מיקי חייך, "די כבר בטי, קבלתי פיצויים מוגדלים כשעזבתי את העבודה שלי, וחוץ מזה אני נהנה לעצבן את מקס. אני חייב לו עוד מהטירונות."

כל פעם שאין לו שום תירוץ אחר לשטויות שהוא עושה הוא מעלה את סיפור הטירונות. עשינו טירונות יחד בגולני ואחרי כחודש מיקי התחיל לסבול כאבים ברגליים. הוא סיפר לי, ואני הלכתי מיד לחובש ודרשתי שיבדקו אותו. ראיתי אנשים שגמרו בכסא גלגלים כי הזניחו שברי הליכה, וכבר הייתי מספיק מבוגר להבין שעם כל הכבוד לצה"ל ולגולני, אין טעם להפוך לנכה כדי לקבל כומתה. מיקי כעס עלי וקרא לי מלשין למרות שהרופא חזר והסביר לו שאם היה ממשיך לשתוק ולאמץ את רגליו, הוא היה עלול לגרום לעצמו נזק בלתי הפיך.

התפייסנו רק אחרי ששוב נפגשנו בפיקוד צפון, כשהוא ובטי כבר היו חברים טובים. אולי אפילו ראיתי אותה אצלו אז, אבל אני לא זוכר. לאריסה זרחה בחיי באור כל כך חזק עד שכל האחרות נראו לי כצללים חסרי פרטים.

 ***

שכבתי במיטה בחדרי החדש אחרי שבלעתי בצייתנות את כל הכדורים שבטי הביאה לי וחשבתי על החיים. כנראה שהכדור הירוק המשונה שקיבלתי סימם אותי כהוגן כי הרשיתי לעצמי לחשוב על תקופת צ'צ'ניה ועל רומן. שנה וחצי חיינו יחד, צמודים זה לזה. אכלנו יחד, ישנו יחד, היינו יחד כל הזמן. גם מחוץ לכלא, כשכבר לא הסכמתי להיות המאהב שלו, המשכנו להיות יחד. בחופשות הייתי משתכר איתו והולך לחפש זונות. הזיכרונות שלי מאז מטושטשים בגלל הכמויות ששתיתי, אבל אני זוכר בבירור שהוא תמיד היה איתי. גם כשזיינתי, הוא היה שם. לזונות לא היה אכפת, הן הסכימו להיות איתנו יחד, אני מקדימה והוא מאחור. אהבתי את זה ככה. אהבתי לחוש אותו כשגופה של זונה משמש מעין מחיצת בטחון בינינו.

מה יהיה אם בטי תדע מה נהגתי לעשות עם רומן? מה יקרה אם אפסיק לאהוב אותה? או יותר גרוע, מה יהיה איתי אם היא תחדל לאהוב אותי?

בטי הייתה, כך הבנתי פתאום, הדבר הכי טוב שקרה לי מאז שמריה חזרה לקובה, לבעלה ולילד שלה. אחרי שאימא ומארק מתו, ואבא הסתלק, חייתי בתוך חור שחור, בלי כיוון, בלי מטרה ובלי מצפון. הייתי זקוק לאישה כמו בטי שתחזיר את חיי למסלול הנכון.

"מה אמרת?" שאל אבא, רוכן מעלי, בוחן בדאגה את פני.

"אבא אני חרא, אני אדם שפל ועלוב." הודעתי לו בכובד ראש. "בצ'צ'ניה עשיתי דברים איומים. אני פושע מלחמה אבא."

אבא הניח את ידו על פי. "בבקשה מקסים, אל תספר לי שום דבר. סבא שלך סיפר לי פעם על מה שעשה במלחמה ואני עדיין מנסה לשכוח. אתה לא אשם, תאשים אותי, אסור היה לי לעזוב אותך."

אחזתי בידו, מנסה ללחוץ אותה בחזקה ולא הצלחתי, כל הכוח נעלם מגופי. "אני אוהב אותך אבא." הודעתי לו וליטפתי את פניו. אבא חייך אלי במבוכה וליטף אותי חזרה.

"בזמן המלחמה שקעתי במעמקי החטא, רק בטי תציל אותי, היא האור של חיי." הצהרתי.

הוא קם מהמיטה והביט בי, נראה קטן ומרוחק. "אני הולך לעבודה מקס, להתראות מחר." אמר ופנה ללכת, בדיוק כמו שהיה עושה כשהייתי קטן. הולך לעבודה ומשאיר אותי עם סבא וסבתא.

"אל תלך פפה" ביקשתי, "אל תשאיר אותי לבד."

אבא נאנח. "בטי, בואי לכאן בבקשה." קרא. בטי נכנסה והוא יצא בחיפזון.

"הוא פוחד ממני," שחתי לה, "הוא פוחד ממה שיש לי לספר לו." בטי לא פחדה, היא חבקה ונישקה אותי, מחליקה מתחת לשמיכה ונצמדת אלי.

"בטי את האור של חיי," הודעתי לה. "אני שקוע במצולות החטא ואת צריכה להוביל אותי אל האור. זה היעוד של חייך." היא השעינה את ראשה על כתפי, ודחפה את רגליה בין ירכי. הרגשתי הקלה, אמרתי לה את האמת והיא לא ברחה ממני.

"כל מה שתגיד מקסי." אמרה בקול מנומנם ופיהקה. "בוא נישן קצת, יש עוד שעה עד שלירז יחזור מהגן."

ישנתי כל אחר הצהרים. קמתי רק לאכול ארוחת ערב ולחבק את לירז. אחר כך לקחתי עוד כדור ירוק ושוב נרדמתי.

רק למחרת בבוקר תפסתי שהיא לא הבינה אף מילה ממה שאמרתי. היה לה אוצר מילים יום יומי די עשיר, אבל ביטויים כמו מצולות החטא ויעוד, היו מעל להבנתה.

היא החליטה כנראה שאני סתם מסטול מהתרופות והתעלמה מדברי, בדיוק כמו אבא, שהחליט להתעלם  מהוידוי שלי כי הבין אותו יותר מידי טוב.

אבא שוב ברח ברגע שרציתי להישען עליו, הוא אהב אותי, אבל ידע את המגבלות שלו, לא היה לו כוח לעזור לי. כמו תמיד, נשארתי לבד. זה מה יש.שמור     בטל

בבוקר גיליתי שמה שלא עשה ים האלכוהול ששתיתי במשך כל חיי עשה כדור אחד קטן וירוק. זה היה נורא, חשתי מיובש מצמא, הלשון שלי הייתה נפוחה וראשי פעם מכאב. רק עכשיו הבנתי מה זה הנגאובר.

אדם הציץ לחדר, "איך אתה מרגיש?" שאל, סוקר אותי בקרירות, כדרכו.

"נורא ואיום. איך אומרים בעברית הנגאובר?"

"חמרמרת." ענה בלי היסוס.

רק שמיעת השם הפלצני הזה החמירה את מצבי. בטח עוד המצאה של האקדמיה ללשון עברית.

הראש כאב לי כל כך ששכחתי את דקירת הסכין. גררתי את עצמי למקלחת, הידקתי את השיניים ופתחתי את המים הקרים. בכלא, התרופה לכל מחלה הייתה מקלחת קרה, בארץ לא מספיק קר בשביל להקפיא לעצמך את הביצים כמו שם, אבל הסתפקתי במה שיש.

יצאתי ערום וניסיתי למצוא את הבגדים שלי בחדר הארונות החדש והמרווח שלנו. שיר סידרה הכל יפה מאוד, אבל מרוב סדר וארגון לא מצאתי כלום.

אדם הופיע לצידי עם ספל תה שהדיף ריח נעים של שיבא וסקר אותי בלי בושה.

"אני בטוח שכבר ראית די הרבה גברים ערומים אדם. אין לי שום פטנט חדש."

"אף פעם לא ראיתי גבר לא נימול." הודה, "זה לא מפריע לבטי?"

משכתי בכתפי ושתקתי. הבחור הזה הטריד אותי בעצם קיומו בעולם, הדמיון שלו לבטי הציק לי, שלא לדבר על כך שעדיין כעסתי על זה שהוא סחב לי את החדר.

"אתה כועס על החדר שלכם?" חקר. "לבטי לא אכפת." הזכיר לי.

התלבשתי במהירות, מפנה את גבי לאדם, המבט שלו גרם לי לעצבנות דווקא בגלל שעיניו דמו כל כך לעיניה.

"גם אתה בטח סובל אותי רק בגלל אחי המתוק." הטיח. למרות המאמץ שלו להישמע ציני ולא אכפתי קולו היה מריר.

נמלאתי חרטה, הוא רק ילד, הייתי קשוח מידי איתו. חיבקתי בקלילות את כתפו, הוא הדיף ריח נעים של תה מתובל בשיבא, "הילל הוא הילל ואתה זה אתה. אתם שונים זה מזה, ולכל אחד מכם יש מקום משלו בעולם." אמרתי לו, מנסה להישמע נבון ומבוגר, ניסיון שנקטע שלא באשמתי כשאדם שם את הכוס על שולחן המחשב ונישק אותי ישר על הפה, מפיל אותי תוך כדי כך על המיטה, ונשכב עלי. בשביל בחור כל כך רזה הוא היה כבד להפתיע, וגם חזק יותר ממה שאפשר לצפות מאחד שיושב כל הזמן עם האף תקוע בספר.

אמרתי לו את זה אחרי שהעפתי אותו מעלי על הרצפה. כופפתי לו את היד, וגם הכנסתי לו כמה מכות קטנות כדי שיירגע. הוא התחיל לבכות, שום דבר דרמטי, רק כמה דמעות שזלגו על לחייו בשקט.

"זה בגלל מיקי?" שאלתי, מתיישב על ידו ומחבק את כתפיו, מניח לו להתייפח קצת על כתפי. אדם הנהן, כשזה נגע לאהבה הוא היה טמבל כמו כל אחד אחר. כל הספרים הרבים שקרא לא עזרו לו.

"הוא לא רוצה אותי יותר, נמאסתי עליו. רק מידי פעם הוא מרשה לי..." לשמחתי הוא לא פירט מה מיקי מרשה לו אלא ניגב את לחייו והתחיל להתעטף שוב בשריון הרגיל שלו, "אני בטוח שאותו לא היית דוחה, זיינת אותו? אתה רוצה לזיין אותי?"

"לא מספיק שאתה הומו אתה צריך להוסיף גם גילוי עריות לחטאים שלך?" ניסיתי להתבדח כדי להסתיר את הזעזוע שלי מדבריו הבוטים.

קמתי ונגררתי למטבח ואדם נסחב אחרי, הכוס בידו. "רוצה עוד תה?" שאל בביישנות פתאומית.

"אולי אפשר קפה?" ביקשתי, מנסה להישמע חביב, משימה קשה מאוד כשראשך עומד להתפקע מכאב.

אדם הכין לי קפה וכשהגיש לי את הספל הניח יד חמה על כתפי, "לא בא לך לנסות רק פעם אחת?" התגרה בי.

הנדתי את ראשי לשלילה. אל תגיב פקדתי על עצמי, ולגמתי מהקפה. הנער נשען אחורה בכיסאו, סוקר אותי מלמטה למעלה, "אי אפשר להגיד שאתה בחור יפה," אמר בביקורתיות, "אבל יש בך משהו... משהו  גברי כזה. הגוף שלך נהדר, שרירים של שחיין, והעור הלבן והחלק הזה... אני מקווה שאחותי החסודה יודעת להעריך אותך." העיר בחיוך זדוני.

החלקתי את אצבעותיי במורד צווארו ולאורך עצם הבריח שלו. אישוניו התרחבו וחשתי איך הדופק שלו מתגבר, "אתה לעומת זאת בחור יפה מאוד אדם, אני ממש אוהב את העור השחום הנהדר שלך." חייכתי אליו בנחת, וצבטתי את לחיו בחיבה. "אתה גורם לי להתגעגע לאחותך שמפסיקה להיות חסודה ברגע שאנחנו לבד."

פניו הסמיקו מכעס, "נאצי שכמוך!" אמר בזעם וקפץ מכיסאו.

"אני לא אוהב את הכינוי הזה אדם." ציינתי.

"חבל מאוד נאצי, ואני לא אוהב שקוראים לי אוכל בתחת ונושך כריות." הוא הסב את מבטו, לרגע חשבתי שראיתי דמעה בעיניו, אבל אז הוא המשיך לדבר, מרושע כמו תמיד. "ואני לא מאמין שאף פעם לא היית עם גבר!" התריס בזעם, מתקרב לאמת הרבה יותר מכפי שחשבתי שמתבגר צעיר, כועס ומרוכז בעצמו, יוכל לעשות. למזלי הטלפון צלצל, חוסך לי את המשך הדיון. אני לא יודע כמה זמן עוד הייתי יכול להעמיד פנים שאני אדיש להתגרות שלו.

"מקס!" צעקה בטי, לחוצה ונרגזת. "איפה שמת את האו-רינגים של מכונת הפיתוח, למה אתה תמיד מחביא הכל?" הוסיפה בכעס חסר הגיון, בלי לתת לי זמן לענות לה.

"תירגעי בטי, האו-רינגים נמצאים, מאחורי מכונת הפיתוח, ליד הברז. קרעת אותם? יש נזילה?"

האו-רינגים הם טבעות גומי דקיקות, שהתלבשו על הפקקים שחסמו את מיכלי מכונת הפיתוח. כל פעם שניקו את המכונה היה צורך לשלוף את הפקקים במיומנות ובזהירות, אחרת טבעות הגומי היו נקרעות, ואז הפקקים לא היו אוטמים את פתחי הניקוז וחומרי הפיתוח היו נשפכים על הרצפה. "הנה, מצאתי אותם. תודה מקס," נרגעה בטי מיד כשמצאה את מה שחיפשה, ורוחה הייתה שוב טובה עליה. "רינה ניקתה לבד את המכונה, אל תשאל... הפיקסר התערבב במפתח, הכול נשפך, איזה סירחון."

"את נוסעת היום לבית חולים?" שאלתי בזהירות.

"לבית חולים?" שאלה בטי בפליאה. "למה?" תהתה וראיתי בעיני רוחי את מצחה מתקמט ואת הבעת התימהון על פניה.

"אהה... בגלל הועדה." נזכרה פתאום. "לא, לא נראה לי שאני אסע היום, יש לנו לחץ נוראי בעבודה ו... אה... רק נסדר כאן את הבלגן עם המכונה ואני אחזור הביתה ואז נדבר על זה, איך אתה מרגיש?" חקרה, קולה נמרץ ומלא חיוניות.

אני לעומת זאת הרגשתי כמו טישו משומש. "אני קצת עייף." הודיתי.

"אז תאכל משהו ותחזור למיטה, ואל תיתן לאדם להציק לך. יאללה ביי." סיימה בפתאומיות וסגרה.        

למרבה הבושה כשבטי הגיעה מהעבודה שוב ישנתי. היא החליקה למיטה, מצמידה אלי זוג רגלים קפואות מקור. "מה השעה?" שאלתי מבולבל.

"רק שתיים וחצי." אמרה ודחפה את ידיה הקרות בין ירכי. "יצאתי מוקדם מהעבודה כדי לטפל בך, אדם נתן לך לאכול?" גיששתי בידי מתחת לכותנת הפלנל שלבשה, עורה היה קר.

"למה את קפואה?" שאלתי מודאג. היה מרץ, השמש זרחה רוב הזמן, מידי פעם ירד קצת גשם, אבל כולם התלוננו על הקור.

"המים החמים נגמרו ואף אחד לא הדליק בוילר, אני תכף אתחמם. בא לך לישון קצת עד שהילד יחזור מהצהרון?"

"מה שתרצי," עניתי לה בפיזור נפש, עסוק במאבק בכפתורי הכותונת הארורה שלה. "איפה את קונה את הבגדים האלה?" רטנתי, "במנזר?"

היא צחקה ובתנועה זריזה אחת העיפה מעליה את הכותונת ועירומה לגמרי רצה לנעול את הדלת. בחנתי אותה, מבחין שרזתה, צלעותיה בלטו מתחת לעורה, ושדיה נראו כבדים מידי לגופה. רציתי אותה כל כך עד שזה כאב. ליטפתי אותה, מרגיש שליבי יתפקע עוד מעט מאהבה ודאגה, "רזית בטי? מה קורה אתך חמודה? למה את לא שומרת על עצמך?"

היא משכה בכתפיה, "אני בסדר." אמרה בקוצר רוח, "בוא נעשה את זה בעמידה, כמו בצוללת," כרעה על ברכיה לפני, לוקחת אותי בפיה. במצב כזה היה לי קשה מאוד לסרב לה, אבל זיון בעמידה הזכיר לי את הזונות המסכנות בצ'צ'ניה. לא יכולתי להגיד דבר כזה לבטי ולכן שיקרתי ואמרתי שאני מרגיש עייף מידי. היא משכה כסא והציבה אותו מול הראי שהיה תלוי לימין דלת חדר הארונות. "שב." פקדה עלי הבחורה שלפני כמה חודשים הכריחה אותי לכבות את האור לפני שהתפשטה.

התיישבתי, והיא התיישבה על ברכי, פניה אל הראי, מביטה בעצמה, מפשקת את ירכיה כדי להטיב לראות. אני לא אוכל להביט שוב בכיסא הזה בלי להסמיק. אחר כך שכבנו חבוקים במיטה ובטי ספרה לי על הביקור אצל הוריה. "הם נראו קטנים יותר." אמרה בפליאה, "זכרתי אותם יותר גבוהים ותמיד כועסים, אבל האמת שאימא ממש קטנטונת, היא רק בת ארבעים וחמש ונראית נהדר, כמו רקדנית פלמנגו אקזוטית. היא אפילו ענדה עגילים." בטי הסתובבה והביטה בפני, עיניה רחבות וזהובות בפניה שאיבדו מעט מעגלגלותן המתוקה והמשיכה בסיפורה, "אבא נראה כמו גרסה מבוגרת של הילל, אבל עם זקן. הוא לובש סתם כיפה שחורה, אפילו בלי כובע. הם היו נורא מתוחים בגללי." היא ליטפה את בטני, משתעשעת בקו השיער היורד מהטבור למטה.

הנחתי יד מרסנת על כפה הקטנה, "את משחקת באש ילדה." אמרתי ברוסית והיא צחקה חרש, מרוצה מדברי.

"אימא לקחה אותי הצידה וניסתה להסביר לי מה מותר לעשות עם גבר במיטה." היא המשיכה לצחוק. "היא דברה לדינו, אתה יודע מה זה לדינו מקסים?"

"האידיש של הספרדים," עניתי. "איך זה שאת מדברת לדינו בטי?"

"למדתי בחופשות הקיץ אצל סבתא בטבריה. אני רוצה לבקר אותה. רוצה לבוא איתי?"

"לא יודע, אולי. איך את יודעת ערבית?" בטי חייכה והתיישבה, מלאת מרץ, כמו תמיד אחרי סקס.

"אתה סקרן לדעת עם מי דברתי בערבית בבית החולים נכון?" היא צבטה את לחיי, "זה ממש אוכל אותך, מה?" צחקה בעליזות.

היא הכירה אותי כל כך טוב שזה היה ממש מפחיד והיא צדקה כמובן, השאלה ניקרה בי כל הזמן. "מכשפה, עם מי דיברת?"

"תנחש." קנטרה אותי, התחמקה במהירות למקלחת, וצרחה בעליצות כשרדפתי אחריה, ברחה למקלחון ופתחה את המים. "איזה מזל שהמים כבר התחממו," אמרה אחרי שגמרנו לנצל את המים החמים והסבון בצורה שלא הייתה קשורה בשום פנים ואופן לניקיון, "דברתי עם אשתו של ד"ר פאהום, היא מראמללה ולא מדברת טוב עברית. נתתי לה את המתכון לעוגת התפוחים. למה אתה חושב שהוא הסכים לשחרר אותך לפני הזמן?"

"רק בלבנט," נהמתי וכפתרתי את הג'ינס. "רופא מסוגל לשחרר חולה עבור מתכון לעוגה."

היא התיישבה וסובבה את הטבעת על אצבעה. מאז שענדתי לה אותה בבית החולים היא לא הסירה אותה יותר. "אם היית במצב קשה ד"ר פאהום לא היה מסכים שתעזוב." אמרה, "וחוץ מזה הבטחתי לו שתבוא אליו לביקורת בבית חולים, אולי ניסע אחרי הצהרים?"

"בסדר, ומה עם ההפלה?" העזתי לנצל את מצב רוחה הטוב ולהזכיר את הנושא הכואב הזה שרבץ בין שנינו וסירב להעלם למרות כל מה שעשינו. "ההורים שלך יודעים שאת בהריון?"

"לא, אבל סיפרתי להם שהתחתנו והזמנתי אותם לבקר אצלנו."

"באמת," הופתעתי, "נהדר, ואני פחדתי שהוריך ישכנעו אותך לעזוב אותי ולחזור בתשובה."

"לא הם כבר לא כאלה, אבל הם כן שכנעו אותי לעשות משהו שלא תאהב."

התיישבתי והבטתי בה בדאגה. בטי שכבה על המיטה שערה החום בהיר נפרש סביב פניה וידיה שלובות על חזה. היא נראתה כמו קדושה קטנה, רק הצלב היה חסר. "הם שכנעו אותי שצריך לברר מי אבא של לירז." היא פתחה את עיניה והביטה בי במבט יציב. טבעות הזהב סביב אישוניה נצצו באור שמש אחר הצהרים, שחמקה מבעד לפתחי התריס.

"למה?" שאלתי בעצב, יודע שהפסדתי בקרב הזה עוד לפני שהתחלתי להילחם. "בגלל שהוא אמר שאבא שלו ערבי?"

"אולי הוא סתם מדבר, חלק מהקליינטים של ורד היו בדואים מחילף ומבסמת טבעון. לא חשוב, היא יהודיה ולכן גם הוא יהודי למרות שאצל המוסלמים זה הפוך."

"לא בת-אל, אצל היהודים זה הפוך, אצל כולם הולכים לפי האבא, רק אצלכם הכול הפוך. כמו הכתב שלכם וכל הדת שלכם."

בטי עצמה את עיניה ושתקה רגע. ואז פקחה אותן מביטה בי בעצב, "שלנו?" שאלה.

"כן, שלכם." עניתי בחמה והיא נרתעה ממני.

"את פוחדת ממני?" נפלט לי פתאום, ברוסית דווקא.

היא פרשה את ידיה בחוסר אונים. "כן, לפעמים."

יצאתי מהחדר לפני שבטי תראה את הדמעות בעיני, הייתי מתוסכל ועצבני ושוב רעב. לירז הגיע מהצהרון עם שיר והילל והתנפל עלי בחיבוק, מדבר במהירות עצומה על סרט לילדים שהוא רוצה לראות בהיכל התרבות במרכז, "כל הילדים הולכים מקס, אימא של נטלי תחזיר אותנו."

בטי יצאה ותפסה פיקוד. היא שלחה אותו להתקלח ולהחליף בגדים, הכינה אוכל, טלפנה לאימהות של נטלי ושל תמר, ארגנה סבב הסעות, קנית כרטיסים ומערך חירום במקרה של גשם פתאומי. אחרי שעה כבר הפקדנו את הילדים בהשגחת שיר והילל ליד דלת האולם. הבנות היו לבושות שמלות חורף יפות, ולירז הסכים ללבוש את מכנסי הג'ינס החדשים שלו וסוודר צבעוני. שיר נשאה תיק עמוס ציוד שנועד לענות לכל בעיה שעלולה להתעורר - חטיפים, שתייה, מפיות לחות, טישו ואפילו חולצה להחלפה - הורדנו אותם והמשכנו לבית חולים רמב"ם.

"את מארגנת מלידה בטי," אמרתי לה בהתפעלות, לא בפעם הראשונה ובטח גם לא האחרונה.

היא לכסנה אלי מבט, "עדיין כועס עלי?"

"לא, אני אידיוט בטי. כל פעם שאני מדבר שטויות תרביצי לי על הראש עם מערוך."

"היהודים לא הפוכים, אנחנו התחלנו ראשונים וכולם עשו הפוך מאתנו." חזרה פתאום לויכוח הקודם. "קובעים את הדת לפי האימא כי קל יותר לדעת מי היא, ואולי זה שריד לימי קדם כשהאלוהות הייתה נשית." הוסיפה, ואז נשאה אלי עיניים מוטרדות, "זה בסדר שאבא יברר דרך הקשרים שלו במשרד הפנים מי המשפחה של ורד ואם היא התחתנה פעם?"

"בסדר," עניתי בקיצור, "הוריך יוכלו לבוא לפגישה עם המורה של התאומים?"

בטי נאנחה, "כן, בשבוע הבא. קבעתי פגישה ביום שני אחרי הצהרים. וביום שלישי בלילה אתה טס עם צבי לגרמניה, תחזור במוצאי שבת, הדרכון שלך בתוקף. לצערי תפסיד את פורים." שוב נשארתי פעור פה נוכח כושר הארגון שלה.

צבי דיבר על נסיעת עסקים לגרמניה, אבל חשבתי שזה יקרה בעתיד הרחוק, לא בשבוע הבא. "אתה צריך חליפה ועניבה," הקפיצה אותי בטי שוב. "אין לי מושג איך קושרים עניבה." הודתה במבוכה.

"אל תדאגי, עניבות אני עוד יודע לקשור." הרגעתי אותה. "אני רק מקווה שהאנגלית שלהם טובה יותר מהגרמנית שלי." הוספתי ביני לבין עצמי. 

בטי התעקשה שעלינו לקנות לי חליפה ולקחה אותי לחנות קטנה ומאובקת, ברחוב נידח מעל בית הכנסת הגדול, ודברה שם ביידיש עם החייט, יהודי דתי צנום וקירח עם כיפה ענקית, שמדד אותי בזריזות ודיבר רק איתה, מתנהג כאילו הייתי ילד קטן. ניתנה לי אפשרות לבחור בין שני סוגי בדים, שניהם מצאו חן בעיני. התלבטתי קצת יותר מידי זמן ובסוף בטי איבדה את סבלנותה והחליטה בשבילי, קבעה תור למדידה בעוד יומיים וגררה אותי לחנות אחרת לקנות חולצות. אף פעם לא ראיתי אותה כל כך שתלטנית וזריזה. "מה קרה לך?" שאלתי בקוצר רוח כשיצאנו מהחנות השלישית. קנינו שם נעלים ונשאנו המון שקיות עם לבנים חדשים, חולצות, גרביים ואפילו פיג'מה, שלא התכוונתי ללבוש.

היא ניסתה להראות מלאת חרטה, אבל לא כל כך הצליחה, היא פשוט נהנתה לעשות קניות, פניה להטו ועיניה הבריקו בעליצות. "אי אפשר לשלוח אותך לחו"ל עם שמאט'ס." התחנחנה וחיבקה אותי.

"אבל מאיפה הכסף?" חקרתי, היא סירבה להניח לי לבדוק את החשבונות ושילמה הכל לבד.

"אני מרגיש כמו ג'יג'ולו." רטנתי, מנסה להראות נרגז, אבל האמת היא שנהניתי, אף פעם לא טיפלו בי ככה.

"הכסף הוא שלך. ירושה שקיבלתי מסבתא. זה מה שנשאר אחרי ששילמתי על המצבה של משה." הודתה בטי. "נכון שזה כיף להיות עשיר!" קראה פתאום, ונשקה לי באמצע הרחוב, מאז שהרתה היו שינויים מהירים במצבי רוחה, הדבר היחיד שנשאר קבוע היה ההתנהגות המבישה שלה בלילות. קיטרתי והתלוננתי על אפיסת כוחות, והסתרתי ממנה את האושר שחשתי. בטי ויתרה על הפלה, עשתה איתי אהבה כל לילה, ואפילו נישקה אותי באמצע הרחוב. מה עוד יכולתי לבקש לעצמי? לרגע קט העולם נראה מושלם.

"אני לא מבין למה את שמחה כל כך פתאום." המשכתי לרטון, "את נהנית להיפטר ממני? מה תעשי כשלא אהיה כאן?"

בטי צחקקה חרש, "אקח מאהב, מה אתה תעשה בלעדי?"

הזעפתי פנים. "אני אנוח קצת ממך מכשפה," אמרתי וצבטתי את ישבנה. לא חקרתי אותה יותר, היא הייתה מאושרת ודי היה לי בכך.

***

עבודת התרגום שמיקי הביא לבטי היה כתב יד של זקן אחד שכתב על החיים שלו בשואה. בטי עשתה עבודה מצוינת ומכון התרגום היה מאוד מרוצה ממנה, אבל אני הייתי פחות מאושר. היא נורא לקחה ללב את סיפורו של אותו זקן ותוך כדי תרגום לא הפסיקה לבכות.

מיקי הביא עוד סיפור לתרגום בצירוף צ'ק נדיב ומכתב עטור שבחים מאיזה מר בורג - מזמין העבודה - אבל כשקרא חלק מהחומר נחרד. "היא מתרגמת עכשיו סיפור של אישה שראתה איך אחותה הצעירה ושני התינוקות שלה נלקחים למשרפות. זה לא בריא לקרוא דברים כאלה כשאת בהריון." טען באזני בהתרגשות.

אני שונא לקרוא סיפורי שואה ומיקי יודע את זה. ביום השואה אני תמיד בורח לטיול רחוק מהעיר, או לים. אני ממש מתעב את היום הזה. ושבוע אחר כך מגיע יום הזיכרון, איך אפשר?

"ניסיתי לדבר איתה מיקי, היא חושבת שזו חובתה לתרגם את הדברים האלה. היא תעשה את זה גם בלי תשלום." אמרתי לו, "אדם עוזר לה עם הקטעים הקשים." הוספתי בהתנצלות.

"האיש הזה מספר איך הרוסים כבשו את גרמניה ומה הם עשו שם לנשים. זה איום, אל תיתן לה לקרוא את זה. אפילו אדם נעשה חולה מזה." התרתח מיקי.

יכולתי לתאר לעצמי מה היה כתוב שם, אבל לא אמרתי כלום, גם ככה מיקי היה נרעש ומזועזע. לא היה טעם לגלות לו את חוויות המלחמה שלי. הוא הטיל את עצמו על המיטה שלו ומשך אותי אחריו. גנחתי מכאב, עדיין חשתי כאבים באזור החתך למרות שהתחבושות והסיכות כבר הוסרו. מיקי לא חס עלי והתיישב מעלי בפישוק, מועך את גופי על המיטה ומהדק את  ידי מעל לראשי. "מה עשית לאדם? למה הוא מסתמר כשהוא רואה אותך?"

"מסתמר," ניסיתי להרוויח זמן, "מה זה מסתמר? איזה מין מילה זו בכלל?"

"מסתמר זה משורש ס.מ.ר." אמר אדם שנכנס לחדר בלי לדפוק, "זה מה שקורה לכלב כשהוא רואה חתול. כל השערות שלו נעמדות, זה מה שקורה לי כשאני רואה את הנאצי הזה שמזיין את אחותי."

סוף סוף עשיתי מה שהייתי צריך לעשות מזמן, התנפלתי עליו והכנסתי לו מכות. מיקי עמד והביט בנו כמה דקות ואז, כשהחליט שהנער ספג דיו, הדף אותי מעליו. התיישבנו שלושתנו על הרצפה, ראשנו נשענים על המיטה ונחנו קצת, ואז אדם נשבר והתחיל לדבר. "אל תיקח את זה באופן אישי מקס, אבל אני ממש שונא אותך. אין לזה שום קשר לבטי, זה בגלל מיקי ובגלל שאתה כזה... בגלל מה שאתה."

לא לקחת באופן אישי את זה שהוא שונא אותי? מיקי כבש את פניו בידיו, ואני התחלתי לצחוק. "מה אני? על מה אתה מדבר?"

הוא קפץ ממקומו והקפיד להתרחק ממני, "אני מדבר על הקשר שלך עם מיקי." אמר והסמיק, "על זה שאתה כאילו רק חבר שלו, אבל אתה כל הזמן נוגע בו ומחבק אותו ולא מפריע לך שהוא ואשתך..." הוא השתתק נבוך מכדי להמשיך. אחרי הכל הוא עדיין היה נער ישיבה ליטאי.

"הגיידר של אדם חזק מאוד מקס." העיר מיקי חרש.

"אני לא מבין כלום בגיידר," אמרתי בקול שקט, "אבל אתה מכיר אותי כבר די הרבה שנים מיקי, אני אף פעם..." לא יכולתי לדבר יותר, קמתי ויצאתי.

"מקס!" צעק מיקי ונעמד בפתח החדר, מנסה לעצור אותי.

ניערתי מעלי את ידו, "עזוב, מילא הילד מנסה עלי כל מיני תרגילים, אבל אתה... ממך מיקי ציפיתי ליותר." כמו אידיוט הרגשתי שדמעות עולות לי בעיניים.

מיקי חיבק אותי ולא נתן לי ללכת, "בכל גבר יש גם את הצד הזה, אתה בחרת בצד אחד, אבל אדם ואני מרגישים שיש בך עוד צד ולא מבינים למה אתה פוחד ממנו."

"לא נכון, אתם טועים." אמרתי, דחפתי אותו מעלי וברחתי משם.

בטי לא הייתה בבית, התחבאתי בחדר השינה שלנו וניסיתי לשכנע את עצמי שלא כדאי לי להשתכר, זה לא ישכיח ממני את העבר ולא יפתור שום דבר, שחתי לעצמי.

מיקי נכנס והתיישב על המיטה, נזהר לא לגעת בי. "אני מבין שבטי החליטה להמשיך את ההיריון?"

"כן, אחרי שהיא חזרה מהביקור אצל הוריה היא ויתרה על ההפלה."

הוא הביט בי, עיניו לחות מדמעות. "אני אתחיל לחפש לעצמי דירה, הגיע הזמן שאני אפסיק להיות תלותי כזה, אני צריך לחיות לבד, אתה יודע שאף פעם לא חייתי לבדי, תמיד נדבקתי למישהו." מיקי צדק, חלק מהקסם שלו הייתה הילדותיות שבו, כשנפגשנו הוא בדיוק נפרד מג'פרי והיה אומלל כמו ילד קטן ונטוש, מהיום שמצאתי אותו בוכה בחדרו לקחתי על עצמי לטפל בו ומאז הרגשתי אחראי עליו, אבל אפילו פיטר פן צריך להתבגר בסופו של דבר.

"בטי ואני נתגעגע אליך." אמרתי.

הוא חייך את חיוכו המתוק - חיוך מלוכסן עם גומות חן -  "אני לא אלך רחוק כל כך, אבל הגיע הזמן שאני אלמד להסתדר לבד." באמת הגיע הזמן. לבטי יהיו עוד מעט תינוקות לטפל בהם ומיקי היה צריך להתחיל לדאוג לעצמו.

"ותחשבו על איזה פתרון להפריד את אדם מהילל. תשלחו את אדם לאיזה מקום. שיתרכז בלימודים, שיתרחק מהמשפחה שלו וממני, זה יהיה טוב בשבילו." הוסיף מיקי, מפתיע אותי בדבריו הבוגרים ובארשת המפוכחת שעל פניו. הוא לא דיבר יותר על הנטיות המיניות שלי, הייתי אסיר תודה על כך. הוא נשכב לצידי ובדק את הצלקת שלי. "כואב לך?" חקר בדאגה.

הנדתי את ראשי לאות לא, "יופי, אני שמח." אמר מיקי, "דרך אגב עברתי על האלבומים שהבאת מסבא שלך. בטי ואני החלטנו להעביר אותם לדיסק, פחדנו שפתאום תשרוף אותם, הם אצל אבא שלך, אבל אני יכול לשחזר אותם."

הוא בחן את פני בדאגה, "אל תאשים את בטי, זו הייתה אשמתי." הוסיף בחיפזון.

"אני לא כועס מיקי, כשההורים של בטי יבואו נטפל בבעיה של התאומים. אתה תחפש דירה ותנסה לשכנע את אדם לא להלשין עליך. הוא מסוגל לזה. אני לא רוצה לבקר אותך בכלא."

ספרתי למיקי, שהקשיב בעיניים קרועות לרווחה, על השיחה עם אדם והוא נד בראשו בפליאה, "השמוק הקטן הזה." אמר, "הוא... לא חשוב." בלע את מה שחשב על אדם.

"הוא ילד קטן ומבולבל." הרגעתי אותו, "יום אחד עוד נצחק מזה."

מיקי נאנח. "אני ממש אתגעגע אליך מקסי," אמר ונישק אותי. "אתה פוחד מהפגישה עם ההורים שלה? אני מת מפחד, אולי אני אעלם לכמה שעות כשהם יבואו." חזר להיות מיקי החמוד וקל הדעת.

"שלא תעז מיקיהו." אמרה בטי שנכנסה לחדר, סמוקה ופרועה אחרי אימון בחדר הכושר. היא נשכבה בין שנינו וחיבקה אותי. לירז התפרץ פנימה, קפץ קודם עלי ואחר כך התגלגל על כולנו, צועק משמחה. ושוב חשתי את החמימות הזו בגוף, כמו אחרי לגימה של ברנדי טוב.

"סיפרתי למקס על האלבומים ואני עדיין חי, היית מאמינה בטי?"

"נורא מצחיק מיקיהו, עכשיו כשאתה עוזב אתה יכול לצאת אצלו נקי אפילו מרצח."

"טוב זו ההזדמנות שלנו, תתפשטי," מיקי מושך אותה אליו ומנשק את צווארה. בטי מתחילה לצחוק, מתפתלת על ברכיו ואז פורצת בבכי. "טוב, שיניתי את דעתי, אני נשאר עם גברים. מה קורה אתך? מכל שטות את בוכה? איך מקס סובל את זה?"

"אל תעזוב מיקי, עם מי אני אדבר וממי אני אגנוב ביסים מהקרמבו?"

מיקי נאנח ומתחיל להבריש את שערה, בטי עוצמת עיניים נשענת לאחור ומניחה לו לטפל בתסרוקתה. "מה מקס אמר על זה שנתנו את האלבומים לויטלי?"

"כלום, נשאר אדיש לגמרי. אולי הוא שכח מהם." הם מחליפים מבטים וצוחקים.

"אין סיכוי." הם אומרים יחד וצוחקים.

הייתי עדיין על תקן של חולה, אבל העדפתי לבוא לעבודה במקום לנסות לפתור בעיות בטלפון. צבי נזף בי כשהגעתי, אבל ראיתי שהוקל לו. היו המון דברים שרק אני ידעתי איך לטפל בהם. שקעתי בעבודה - ניירת, הזמנות, בעיות עם קליינטים ממורמרים וגבית כספים.

כשירדתי לבית המלאכה כולם לחצו לי את היד ושמחון חייך, נתן לי צ'פחה ואמר, "כל הכבוד!"

רק שטרית החוויר כשראה אותי, ונעלם מאחורי הרתכת. הלכתי אחריו, לחצתי לו את היד ובקשתי ממנו שיקפיץ אותי לחיפה אחרי הצהרים כי יש לי שם סידורים.

התנהגתי כאילו כלום לא קרה והכל כרגיל ואחרי כמה דקות כולם שכחו את הפציעה שלי ועבדו כמו תמיד. בטי הביאה עוגה לשעת הקפה ובידחה את כולם בסיפורים על ד"ר פאהום וצוות האחיות, ועל הצוללת. אחרי חצי שעה כולם היו בטוחים שכל עניין הפציעה היה סתם סיפור מגוחך שנופח מעל ומעבר, חלקו של שטרית בכל העסק טושטש ונעלם לגמרי.

אחרי העבודה נסעתי עם שטרית לחיפה. הלינקולן נשארה אצל בטי. בדרך שטרית סיפר לי שהוריו כמובן גילו את כל הסיפור עם הדקירה, ואבא שלו רתח מכעס, ונרגע רק כשראה את צו הגיוס. "הוא התחיל לבכות כאילו שאני כבר מת." סיפר לי שטרית, ושוב קבלו פניו השחומים צבע אפור. "כבר יותר טוב אם הוא היה מעיף לי סטירה," הוא הידק את אצבעותיו על ההגה, מביט ישר קדימה, מהדק את שיניו, משתדל לא לבכות. "לפחות החברה שלי התחרטה שנפרדנו ובקשה שאני אקבל אותה חזרה." הוסיף.

"אתה מתכוון לחזור אליה?" שאלתי.

הוא לכסן אלי מבט ונאנח. "אמרתי לה שאני לא מסכים ושתלך לעזאזל, אבל..." פניו הסמיקו מעט, "בסוף היא נשארה לישון אצלי ו... נראה מה יהיה אחרי המילואים." התחמק מתשובה ברורה. התחלתי לצחוק ושטרית הצטרף אלי, "מה לעשות, היא דיברה כל כך הרבה, ובסוף התחילה לחבק אותי, ולפני שידעתי מה קורה... נשים, מה אפשר לעשות?"

"אפשר רק להיכנע להן." הסכמתי, "הן המין החזק ואנחנו עפר לרגליהן."

שטרית התאפק ולא דיבר על הפציעה שלי כמעט עד הסוף, אבל לפני שיצאתי הוא לפת את זרועי והביט בי במבט חודר, "בטי אמרה לך לשקר למשטרה?"

הנהנתי, "כן, אבל הייתי ממציא משהו גם ככה, אני יודע שלא התכוונת באמת להרוג אותי. רצית רק להכאיב לי. אני רק לא מבין למה."

"בגלל בטי, אני כנראה אתחתן עם סיגל, או עם מישהי דומה, אבל אני תמיד אחלום על בטי. אני יודע שאתה לא מבין את זה, אחד כמוך משיג תמיד את מי שהוא רוצה."

הדברים שלו גרמו לי להרגיש זקן ועצוב. "זה לא נכון רונן, לכל אחד יש מישהי שהוא חולם עליה ולא משיג אותה, ככה זה אצל כולם, גם אצלי."