6. אחרי החגים

צלעתי חזרה הביתה ומצאתי את בטי יושבת על המדרגות, ממתינה לי, היא קמה לקראתי, הסוודר הענק נשמט על כתפה, חושף רצועה של חזייה מונחת על כתף חלקה. נישקתי את כתפה ולקחתי אותה למעלה.

"מה קרה לך ברגל?" שאלה בטי בדאגה.

"לני הרביצה לי." עניתי, צוחק למרות הכאב שחשתי.

בטי הזעיפה פנים. "היא כל הזמן מתגנבת סביבי עם מצלמה. אין לי מושג למה. זה קצת מעצבן."

"התמונה שלך ושל לירז מוצלחת מאוד. תודה על הארנק." חיבקתי אותה ביד אחת ונאבקתי עם הכפתור של הג'ינס שלה ביד השנייה. בטי פתחה את המכנס בעצמה והלכה להתקלח.

היא סירבה להניח לי לנשק אותה לפני שהתקלחה ביסודיות. גיליתי שאם אני פותח את דלת הארון ויושב בזוית מסוימת על המיטה אני יכול לראות דרך הראי מה קורה במקלחת, וזאת בתנאי שהאור דולק והדלת פתוחה. כל התנאים הללו התקיימו הפעם וראיתי את בטי מסבנת את עצמה תוך שהיא בוחנת בדאגה את ערוותה המגולחת. הייתה לי זקפה כל כך חזקה עד שכמעט פצעתי את עצמי כשפתחתי את הרוכסן של המכנסים.

בטי החליקה למיטה ומיד התחבאה מתחת לשמיכה. "מה תעשי בקיץ כשיהיה חם?" קנטרתי אותה, "איפה תתחבאי?"

"אני לא מתחבאת." היא העיפה את השמיכה והתנפלה עלי.

כמה היא השתנתה מאז הפעם הראשונה שהיינו יחד, חשבתי. דקה אחר כך הפסקתי כבר לחשוב. אחרי שנרגענו התכרבלנו יחד, נחים אחרי המאמץ.

"עד הקיץ אתה ולאריסה כבר בטח תהיו שוב יחד." הפתיעה אותי פתאום. ההתעקשות שלה בקשר ללאריסה שיגעה אותי, נשכבתי מעליה ומעכתי אותה תחתי. בצבא תמיד אמרו לנו שאם זה לא הולך בכוח זה ילך בעוד יותר כוח.

"תכניסי לך לראש - אני ולאריסה זה סיפור שנגמר מזמן." הידקתי את כתפיה למזרון, מכאיב לה, "למה את כל כך עקשנית?" בטי שתקה ועצמה עיניים.

הנחתי לה ושכבתי מתוסכל לצידה. השיטה של עוד יותר כוח לא עבדה. אולי הגיע הזמן להפעיל את המוח.  

"אז מה הוא אמר על התספורת שלך בטי?" לני מסתירה את פניה במצלמה בעודה מדברת עם בטי.

"הוא חשב שהיא מדליקה, גם השושנה מצאה חן בעיניו." בטי מחייכת בעונג, מתפרקדת על המיטה ומתעלמת מתקתוקי המצלמה.

"הבעיה שזה מגרד כשהשיער מתחיל לגדול." היא מצחקקת.

"אני בטוחה שמקס יעזור לך להשכיח את הגירוד." אומרת לני ביובש. 

לשמחתי בטי עברה בקלות את מבחן התיאוריה ואחר כך, בעזרתו של שמחון, היא מצאה לה מורה לנהיגה, אחד בשם אלוש, שהיה אוסף אותה כמעט כל יום מוקדם בבוקר לפני העבודה, ומוריד אותה ליד 'יהלום' בשמונה.

היה עצוב לנסוע בלעדיה. לירז לקח על עצמו לבדוק את הארובות כשהוא צועק בשמחה, "בית חרושת לעננים!" כשהפילטרים היו סתומים והעשן היה לבן וסמיך. לא היה לנו לב להגיד לו שזה דווקא דבר רע, וייצור עננים הוא לא תפקידו של בית חרושת למלט.

לא סבלתי את המורה שלה, גבר כבן ארבעים, שחום עם עיניים שחורות לוהטות ותלתלים שחורים, בסתר לבבי קראתי לו הצועני. הוא דיבר מהר, במבטא מרוקאי קל ומלבב, והיה תמיד עליז ונמרץ, שופע בדיחות וסיפורים. הוא הבטיח לי, טופח בחיבה על שכמי, שבטי תלמד מהר לנהוג כי היא נבונה ובעלת תגובות זריזות. הוא היה מהאנשים הללו שנוגעים בכולם. תמיד צחק והתבדח והקסים לחלוטין את כל הבנות, אפילו לני חייכה לעברו בחביבות. כל פעם שבטי ירדה מהרכב שלו הוא היה מנשק לה את היד, כאילו בצחוק, ומחבק אותה.

הייתי עומד בפתח, מסתכל ומתרגז. לא היה לי אומץ לשאול את בטי אם הצועני יודע שאנחנו יחד. בטי לא אהבה לדבר על ענייניה הפרטיים עם זרים, ואני בהחלט הייתי עניין פרטי. אם זה היה תלוי בה אף אחד ב'יהלום' לא היה יודע על סידורי המגורים שלנו, עדיין לא החלטתי אם אני מרוצה מהדיסקרטיות שלה או נעלב ממנה.

"אתה לא מתכוון להגיד לו כלום?" הקפיץ אותי שטרית בוקר אחד, כשעמדתי והתבוננתי בטקס הפרידה של אלוש מבטי.

"סייג לחוכמה שתיקה." אמר שמחון, וגרר משם את שטרית לעבוד ליד הכרסמת.

בטי התפרצה פנימה בעליזות,  צוחקת מאיזה בדיחה של אלוש, מרוצה מעצמה שהצליחה סוף סוף לעשות חניה ברוורס. מה יכולתי לעשות? להגיד לה שלא תצחק מבדיחות של גבר אחר? שלא תרשה לאף אחד לגעת בה? העדפתי להיות חכם ולשתוק.

 

"אלוש נראה חמוד בטי, הוא דלוק עליך."

בטי מגחכת, "לני באמת, את כל כך שונאת את מקס שאת מעדיפה לשדך אותי למורה נהיגה מבוגר, גרוש פלוס שלושה?"

"כן, כל אחד עדיף על הנאצי."

"לני מספיק." בטי מזעיפה פנים ומסתלקת למעבדה שלה. 

אחרי שבועיים של לימודים רצופים החליט אלוש שבטי צריכה לפגוש אותו בערב. משרד התחבורה חייב את התלמידים לעשות לפחות שני שיעורים בלילה, הסבירה לי בטי, ויצאה בערב יום חמישי לרכב של אלוש. היא יצאה בשעה שבע, חיכיתי לבואה בערך בשמונה. בשמונה וחצי השכבתי את לירז הנרגן לישון וישבתי על המדרגות לחכות לה. מיקי הביא לי תה צמחים וניסה לשכנע אותי להיכנס פנימה.

"היא תבוא עוד מעט, תפסיק להיות לחוץ." אמר והתיישב לידי.

"כמעט תשע, השיעור הוא רק חמישים דקות."

"אולי הם הלכו לשתות או משהו..."

 "כן, או משהו." אמרתי בקול מריר. בטי כמעט אף פעם לא צחקה כשהייתה איתי. אף פעם לא עשינו כלום ולא הלכנו לשום מקום. מה עוד יש לנו משותף חוץ מסקס טוב? כמה זמן זה יכול להחזיק מעמד?

"אלוש הזה מעצבן אותי, אני בקושי מבין חצי ממה שהוא אומר, הוא מדבר נורא מהר ויש לו כל מיני בדיחות מוזרות."

מיקי חיבק אותי, "תפסיק כבר, זה פתטי."

לא שאלתי מה להפסיק. ידעתי למה הוא מתכוון, ולא יכולתי להפסיק. קנאתי נורא וזהו.

בטי חזרה בתשע וחצי בלילה. ראיתי איך הוא לקח את היד שלה ולחץ אותה לפנים שלו, מנשק אותה ומחכך בה את מצחו. בטי משכה את ידה ויצאה במהירות. "בטי, חכי רגע!" צעק אלוש, אבל היא חצתה את הכביש, רצה מהר בשביל, וכמעט נפלה במדרגות מרוב חיפזון.

אלוש נתן גז ונסע, מיקי נגע בכתפי ונכנס פנימה. נשארנו, בטי ואני, עומדים פנים אל פנים, האור הקלוש של מנורת הכניסה מאיר את עיניה החומות זהבהבות שהביטו בי בחרדה.

היא הושיטה אלי את ידיה, חיבקתי אותה. "מה קרה?" שאלתי, "מה הוא עשה לך?"

היא השעינה את מצחה על מצחי, "כלום מקס, בוא נכנס."

ניערתי אותה בחזקה, "מה הוא עשה לך? תעני לי פעם אחת כמו שצריך. מה הוא עשה לך?" קיללתי אותה ברוסית, חוזר שוב ושוב על אותה שאלה, מנער אותה בחזקה. היא הביטה בי בעיניים גדולות ומבוהלות ושתקה.

אילצתי את עצמי להירגע ועזבתי אותה. "בטי, אל תפחדי, תספרי לי מה קרה."

בטי חיככה את זרועותיה המעוכות. "לא קרה כלום מקס. זאת אשמתי. לא אמרתי לו שאני ואתה ביחד. הוא חשב שאני פנויה. הוא גרוש, ואחרי השיעור דיברנו קצת ו... ו... זהו. לא קרה כלום, הוא ניסה לנשק אותי ואני אמרתי שלא, ואז חזרנו הביתה."

היא נגעה בלחיי וניסתה להיכנס, אחזתי בחזקה בכתפה, "למה לא אמרת לו שיש לך חבר?" בטי השפילה את עיניה, משתמטת ממבטי. אחרי שבועיים של איפוק קפצו לי כל הפיוזים בבת אחת. "תעני לי!" צעקתי בכעס.

עכשיו גם היא כעסה. "אתה חבר שלי? אנחנו באמת יחד? אז למה אני לא מרגישה ככה?"

דבריה פגעו בי כמו מכה בבטן. "בטי?" נדהמתי מזעמה.

"מה בטי? לא נאה לך להציג אותי לפני החברים שלך ועוד יש לך טענות?"

אהה! עכשיו כבר ידעתי מה קרה. לפני כמה ימים טיילתי עם בטי בהדר ונפגשתי עם כמה מכרים שלי שהיו שתויים מאוד ויותר מידי עליזים ולכן הקפדתי להסתיר אותה מאחורי גבי ולהסתלק משם בזריזות. לא ידעתי שבטי נעלבה. היא לא אמרה כלום, ופתאום זה התפרץ.

"בטי, טיפשונת, לא הצגתי אותך כי הם היו שתויים. למה לא אמרת כלום?" 

"כי אני סתומה, בגלל זה! ולמה לא סיפרת כלום על הפגישה שלך אתה?"

ידעתי שהיא מתכוונת ללאריסה, "לא סיפרתי כי לא שאלת." עניתי, ידעתי שיום אחד הסיפור הזה יחזור אלי. "הלכת לדירה שלו?"

"אידיוט!" היא דחפה אותי מעליה והתחילה ללכת מהר במעלה השביל המוביל לכיוון גן השעשועים.

הלכתי אחריה, היא התחילה לרוץ, רצתי אחריה והשגתי אותה ליד מתקן החבית המתגלגלת - מתקן השעשועים החביב עלינו - שהיה בעצם מין חבית עץ גדולה הפוכה על צידה, מונחת על צירים, שהתגלגלה כשהיושבים בה נשענו על דופנותיה. במבט ראשון החבית הייתה דומה למתקן שעשועים של אוגר ענק, אבל היא הייתה נוחה מאוד ונעים היה לשכב בה עם הרגלים למעלה ולנהל שיחה פרטית.

"בואי." משכתי אותה פנימה. שכבנו בתוך החבית, רגלנו מורמות למעלה וגבנו מונח בנוחיות בעיקול החבית. נשקתי את צווארה המתוק, "נו, ספרי לי כבר, מה הבעיה?"

בטי נאנחה, "אני פשוט לא יודעת מה אתה מרגיש."

"בקשר למה?"

"בקשר אלי, בקשר למה שקורה איתנו." השפילה מבט.

התחלתי להתעצבן. מה היא רוצה לעזאזל? וידוי אהבה? אין סיכוי. כבר גמרתי את מלאי וידויי האהבה שלי לגלגול הזה. "את מתוקה ואני אוהב להיות אתך." היתממתי.

בטי לא הייתה מרוצה. "כן, אבל..." היא נאנחה שוב. "מה לאריסה רצתה ממך?"

"היא ספרה לי על עצמה ועל מה שהיא עשתה אחרי שנפרדנו, והציגה לי את החבר שלה. סתם פגישה של חברים לשעבר." שיקרתי בעזות מצח.

"למה כעסת עלי? מה יש לך נגד אלוש?"

"כלום. הצועני בחור נחמד מאוד. אם את רוצה להיות איתו אין בעיה, אבל אני לא מוכן להתחלק בך עם גבר אחר. תחליטי, או הוא או אני. אם תגידי שהוא, אני הולך."

בטי קמה ממקומה, לרגע אחד נבהלתי, אבל היא רק הפנתה אלי את גבה וישבה, רגליה משתלשלות החוצה. "אתה רוצה ללכת?" שאלה בקול נמוך, מדוכא.

"לא אכפת לי." עניתי באדישות.

"אם אני אלך לאלוש זה ייגמר בחתונה. היית רוצה שאני אתחתן איתו?"

"הוא קצת זקן בשבילך, אבל תעשי מה שאת רוצה." שילבתי את ידי מאחורי ראשי כדי שבטי לא תראה שהן רועדות. הלב דפק לי כמו משוגע וידי הזיעו כאילו נתקלתי פתאום במוקש לא מוכר. היה לי מצב רוח מאוד מוזר הלילה.

"הוא כבר היה נשוי ויש לו שלושה ילדים, ככה שזה שאני לא... העקרות שלי לא תפריע לו. הוא ממש מושלם בשבילי, הוא גם מסורתי והוא ממש..." היא התחילה לבכות בשקט.

הושטתי יד ומשכתי אותה אלי. היא נצמדה לגופי, נמסה בזרועותיי. 

"אני לא אוהבת את הריח שלו." לחשה, "אני לא יכולה להתנשק אתו. רק אתך אני..." היא ניתקה מעלי וברחה.

נשארתי לשכב שם וחשבתי שזה היה מושלם אם היה לי משהו לשתות. דקה אחר כך מיקי הניח בקבוק בירה קרה על בטני ומתח את גופו הארוך והדק לצידי. "די נוח כאן בחבית הזו. מי יודע כמה בחורות נכנסו כאן להריון. למה בטי בוכה?" הוצאתי את הפותחן מכיס החולצה שלו ופתחתי את הבקבוק. הבירה הייתה קרה ומרה.

"כי היא רוצה מה שנשים רוצות, ואני לא יכול לתת לה כלום חוץ מזיונים."

מיקי צחק "מה נשים רוצות? למה הן לא מסתפקות רק בזיונים?"

"כי הן לא גברים. אם הן היו חושבות כמו גברים המין האנושי היה נכחד מזמן. נשים רוצות קביעות, הבטחות אהבה ונישואים. נשים רוצות תינוקות ואבות שמקבלים משכורת כל חודש."

מיקי נשען עלי, "אתה יודע שאתה אידיוט? היא אוהבת אותך. למה אתה לא מבין את זה?"

"אין לי מה לתת לה מיקי. אני שרוף ושרוט, אני לא מסוגל לאהוב."  

מיקי לא התרשם, "ראיתי איך חיכית לה ליד הדלת. אתה אוהב אותה, טמבל."

"לא נכון, אתה טמבל."

"כמה בוגר מצדך. או. קי. אתה לא אוהב אותה, תאר לעצמך שהיא במיטה עם גבר אחר. נגיד דוב, או רונן שיטרית, או אפילו אלוש. או יותר טוב, עם לני. היא מנשקת לה את השדיים, פותחת לה את המכנסים ומנשקת לה את ה..."

חבטתי בו בחזקה, "שתוק כבר! אתה שיכור."

מיקי לפת את כתפו, "איי זה ממש כאב."  התחלנו להיאבק, החבית החלה להתגלגל ושנינו נפלנו החוצה. הגענו הביתה מטונפים בבוץ. נשאתי את מיקי השיכור לחדרו הפשטתי אותו עד לתחתוניו ודחפתי אותו מתחת לשמיכה. אחר כך הצצתי לחדר של לירז וגיליתי שם את בטי, ישנה לצידו, לבושה בכותונת הכחולה וריסיה רטובים מדמעות.

הרמתי אותה בעדינות ונשאתי אותה למעלה. היא התעוררה למחצה ונאבקה בי קצת, "עזוב אותי, אני לא רוצה אותך." מלמלה בישנוניות, אבל בכל זאת נצמדה אלי.

השכבתי אותה במיטה שלנו וכיסיתי אותה. אחרי שהתקלחתי חזרתי עירום למיטה ונצמדתי לגופה החמים. היא גנחה והחלה ללטף אותי, הסוף היה כרגיל, סוער ומספק. 

"מיקי, מה מקס סיפר לך?"

"שום דבר מיוחד, סתם דיברנו."

"אה, אחוות הגברים המפורסמת. אני מרגישה שכבר נמאסתי עליו והוא רוצה להיפטר ממני."

"את טועה בטי, הוא אוהב אותך."

"אתה טועה מיקי מאוס, הוא עייף ממני. נמאס לו להסתיר אותי מהחברים שלו ונמאסתי עליו באופן כללי. חוץ מזה הוא אף פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי."

"הוא לא טיפוס משתפך, אבל כשאת לא איתו הוא עצבני ואומלל."

"בגלל שהוא פוחד שאני עם גבר אחר. אני רכוש בשבילו, הוא לא רואה אותי כבן אדם." היא נאנחת בעייפות, "עזוב, זה לא חשוב עכשיו, מתי אחיך מגיע?" 

למחרת היה יום שישי. בטי הייתה תמיד לחוצה ועסוקה בימי שישי, היא עשתה קניות, ניקתה את המטבח ובישלה. זזה במהירות כפולה מהרגיל ועושה כמה דברים בבת אחת. אין לי מושג איך היא הספיקה, אבל בשעה שתים היא הייתה מסיימת הכל, והולכת לנוח עם עיתוני סוף השבוע, כשהיא אוסרת עלי ועל לירז להפריע לה. אני הייתי נשאר עם לירז, מעסיק אותו כדי שיניח לבטי לנוח.

היא הייתה קמה בחמש וחצי, ובשעה שש בדיוק אכלנו ארוחה חגיגית ליד שולחן האוכל הגדול. אהבתי את זה, הבית היה תמיד נקי ומצוחצח בערבי שישי, ומאז שלירז גר איתנו בטי הייתה מדליקה נרות שבת. למרות שלא הודיתי בכך נהניתי מזה בדיוק כמו הילד.

לני ודוב נסעו בדרך כלל למשפחות שלהם עוד בבוקר, ומיקי היה מסתלק אחרי האוכל, כך שתמיד נשארנו לבד עם לירז. בלילות שישי, אחרי שלירז היה נרדם היינו מתכננים מה נעשה בשבת, קוראים עיתונים ומתבטלים מול הטלוויזיה. בשבתות יצאנו לטיולים, בדרך כלל בשמורת הכרמל. ללירז לא הייתה סבלנות לנסיעות ארוכות והכרמל היה קרוב. הצחיק אותי שהם קראו לחורשות הקטנות הללו יער, אבל שתקתי.

בבוקר לקחתי את לירז לגן וכשחזרתי מצאתי את אלוש ממתין ליד הכניסה. הפעם, לשם שינוי, הוא לא חייך. "בטי נסעה לעשות קניות עם דוב." אמרתי לו בקרירות ופתחתי את הדלת. הוא נכנס אחרי בלי להמתין להזמנה. ככה האנשים במדינה הזו התנהגו, נכנסו אליך לבית ולחיים בלי לחכות להזמנה. ישראל זאת חברה בלי מסורת של התנהגות. בלי נימוס, בלי חוקים. כל אחד עשה מה שבראש שלו וכשהערת להם על כך היו עונים לך בחוצפה, "למה מי מת?" או איזה תשובה אחרת חסרת הגיון. הם לא ידעו איך לשתות, או לאכול כמו שצריך, לא ידעו לחזר אחרי בחורה, אפילו לא ידעו איך להתנהג בלוויות. רק לנצח במלחמה הם ידעו, וגם זה רק בגלל שהערבים נלחמים יותר גרוע מהם.

התחלתי לפנות את השולחן. בטי ודוב השאירו את הכלים מארוחת הבוקר על הדלפק הקטן שהפריד בין המטבח לחדר האוכל. השמש הזהיבה את המשטח הלבן והנוצץ, מבליטה את הפירורים. אפילו בסוף נובמבר, לא היה חשוך בישראל. האור החורפי כאן צלול וחריף, הגשמים מעטים וקצרים והעננים מתפזרים מהר מידי, מותירים שמים כחולים. השמש הבוהקת לא משאירה מקום להרגשה חורפית אמיתית. לפעמים נתקפתי געגועים נוראים הביתה.

"בטי בסדר עכשיו?" שאל אלוש. נשען בכתפו על המשקוף, ידיו שלובות על חזהו, מתבונן בי בזהירות מתחת לגבותיו השחורות והעבותות.

"נדמה לי שכן. קשה לדעת אצל נשים." אמרתי בשלווה, מפנה אליו את גבי, מתעסק בכלים ובכיור.

"אתה רוצה שנצא לחצר ונלך מכות?" הפתיע אותי אלוש. התבוננתי בפני הצועני השחומות שלו, שואל את עצמי אם הוא מתבדח. ניסיון מר לימד אותי שלישראלים יש חוש הומור מוזר, אבל הוא היה רציני, עיניו השחורות העצובות הביטו בעיני בלי רתיעה.

"אתה רוצה שנלך מכות ומי שינצח ייקח את בטי." שאלתי בחיוך. למרות שהייתי צעיר ממנו ובכושר טוב בהרבה לא רציתי להלחם בו. כבר מזמן איבדתי את התאווה לקרבות ולמלחמות.

אלוש נותר רציני, "אתה לא מבין. גם אם אני אצליח לנצח אותך, וזה בספק גדול, זה לא יעזור, פשוט לא הבנתי את זה."

הוא חיכך את סנטרו הלא מגולח והתיישב על כסא, מותש לפתע. "לא רציתי להבין שהיא שלך. כל כך רציתי אותה. אסור היה לי כמובן, גם בגלל שהיא תלמידה שלי וגם בגלל שהיא צעירה מידי." הוא שלף מעטפה מכיס ז'קט העור שלו ושם אותה על השולחן.

"זה הכסף שאני עוד חייב לה וכאן יש כרטיסי ביקור של שתי מורות לנהיגה. אני מעדיף שהיא תלמד אצל אישה." הוא היה מוכן כבר ללכת, אבל פתאום רציתי שיישאר.

"אם אנחנו לא הולכים מכות אולי נשתה קפה." הצעתי.

אלוש קיבל את הצעתי והכין לבד את הקפה, שחור חזק ומתוק, כמו שהגששים הבדואים הכינו.

"ידעת שאימא שלה היא ממשפחת צורף הטבריינית." העיר פתאום אחרי שהתיישב מולי.

"אני לא יודע עליה כלום אלוש. היא לא מספרת לי שום דבר."

הוא הזעיף פנים, "כן אני יודע. היא כזאת." הוא שתק רגע ואז המשיך לדבר, "אנשים התפלאו כשלאה צורף היפה התחתנה עם אשכנזי ממאה שערים, אבל היא הייתה עקשנית וההורים שלה ויתרו לה."

לא הבנתי שום דבר, "איזה אשכנזי?" שאלתי. לפעמים הייתה לי הרגשה שכולם מבינים משהו שאני לא מבין.

אלוש צחק בלגלוג, "אבא שלה, הרב מינץ. איך אתה חושב היא הגיעה לעבוד ב'יהלום'?"

משכתי בכתפי, לא חשבתי על זה אף פעם.

"שמחון הוא קרוב משפחה שלה מצד אימא שלה. ככה גם אני הגעתי אליה, שמחון מכיר את אבא שלי עוד מילדות. אני חושב שהוא רוצה שבת-אל תתחתן כבר. בחורה בגילה צריכה משפחה מסודרת. כמה זמן היא יכולה לחיות ככה, כמו משרתת שלכם?"

חשתי זעזוע, כאילו חטפתי סטירה. "בת-אל מינץ, זה השם האמיתי של בטי?"

אלוש הניד בראשו לאות הן, "אתה חושב שהרב מינץ יקרא לילדה שלו בטי, זה שם של גויים, היא קראה לעצמה ככה על שם הסבתא שלה - הגיורת."

נמאס לי כבר מכל סיפורי הרכילות שלו. "אם בטי תרצה לספר לי על עצמה היא תעשה את זה לבד." לא הבנתי למה אני נרגז כל כך. לא ידעתי שיש קשר בין שמחון ובין בטי. היו המון דברים שלא ידעתי על בטי, שאלתי את עצמי עם מה הסתבכתי עכשיו, כבר היו לי מספיק סיבוכים בחיים בגלל נשים.

הייתי עייף מתסבוכות, רציתי שקט. למה לכל אחד הייתה דעה על היחסים שלי עם בטי, או איך שלא קוראים לה?

אלוש נאנח וליטף את זיפי זקנו, "לא ידעתי שאתם יחד, אחרת לא הייתי מנסה..." הוא שוב נאנח, "ואולי כן הייתי מנסה, קשה לדעת. בחורות כמוה משגעות לי את השכל דווקא בגלל שהיא שקטה וביישנית כזו." הוא קם בפתאומיות. "אולי בכל זאת נלך מכות?" שאל בתקווה.

קמתי גם כן, "אם זה יגרום לך להרגיש יותר טוב אין לי בעיה."

אלוש צחק, "אתה בחור טוב מקס, אתה לא יודע איזה מזל יש לך. יותר טוב שאני אלך הביתה להתגלח. אולי אני אקפוץ לבקר את הילדים שלי."

הוא לחץ את ידי ביציאה. "תשמור על עצמך בלבנון." אמר ויצא. 

הם חזרו כמה דקות אחרי שאלוש הלך. דוב ואני נשאנו את ארגזי האוכל מהמכונית בעוד בטי מתבוננת במעטפה של אלוש. פניה היו קפואות, אבל הכרתי אותה מספיק כדי לדעת שהיא כועסת. היא לקחה אותי לסלון וביקשה שאספר לה מה קרה.

"מה יש לספר?" התחמקתי ממבטה, "הוא מתנצל על מה שקרה אתמול ורוצה שתלמדי אצל מורה אחרת. הוא בחור טוב בסך הכל."

בטי לא הייתה מרוצה. "מה אמרת לו?"

"כלום. סתם שתינו קפה ודברנו."

בטי נדרכה. "על מה? עלי?" התחלתי לחוש אי נוחות נוכח מבטה החודר.

"נדבר על זה בלילה כשנהיה לבד. יש לי המון שאלות לשאול אותך." חיבקתי אותה, אבל היא דחתה אותי ברוגז והסתלקה.

יצאתי החוצה והלכתי לעבוד בחצר. היו המון עלים לגרף וצריך היה לכסח את הדשא. היה לי חם והשמש סנוורה אותי, חשבתי על קור ושלג בעודי מזיע תחת השמש הים תיכונית, מנסה להבין מה אני מרגיש באמת.

יכול להיות ששוב חשבתי עם הראש הקטן במקום עם המוח שיש לי בין האוזניים? מה קרה לי? למה אני שוב מסתבך? היא בכלל לא הטיפוס שלי, היא לא דומה לבחורות היפות, הדקות והבהירות שתמיד אהבתי. מה לי וליהודיה הזו? חשבתי, נהנה לשכוח את הצד היהודי שלי ולהיות שוב רוסי.

המוח שלי רחש מחשבות מכוערות, ידעתי שאני טועה ובכל זאת לא יכולתי להפסיק עם זה.

בטי הייתה כל כך עצמאית ומאורגנת, היא מעולם לא הייתה מבולבלת וחסרת ישע כמו לאריסה. אולי בגלל זה היה לי כל כך קשה אתה? הסתכלתי עליה דרך החלון הגדול של הסלון - מתרוצצת הלוך ושוב, ידעתי שאם אציע לה עזרה היא תסלק אותי בקוצר רוח. בטי אהבה לעשות דברים בדרכה שלה. זה הרגיז אותי.

איך אני יכול לחיות עם אישה שלא מדברת בכלל רוסית? איזה מזל שלא השתפכתי לפניה כשהיינו במיטה. הסקס אתה היה כל כך טוב עד שבקלות יכולתי לפלוט שטויות ולהצטער אחר כך. היה לי חם מאוד, הורדתי את החולצה ואת הגופייה, והמשכתי לעבוד על כיסוח הדשא.

מזל שאף אחד מהחברים שלי לא ראה אותה. מה הם היו חושבים עלי? אינה ואלכס למשל הזמינו אותי המון פעמים לנצרת ואני התחמקתי כי חששתי מהתגובה שלהם למראה בטי. הם הכירו את החברות הקודמות שלי. מה הם יגידו כשיראו את בטי? איך היא תוכל בכלל לדבר אתם? ידעתי שאלו מחשבות מרושעות ובלתי הוגנות ולא יכולתי להפסיק.

גמרתי את העבודה וחזרתי הביתה, בטי השאירה לי אוכל בתנור ונסגרה בחדר השינה עם לירז. היא ירדה רק בשעה חמש והחלה לערוך את השולחן. היום היה לנו אורח חשוב, אחיו הגדול של מיקי הגיע לבקר אותנו והיא עשתה מאמצים מיוחדים לארגן הכל בצורה מושלמת. היא התאמצה להעמיד פנים רגועות למען הילד, אבל קשה לעבוד על ילדים ולירז היה רגיש במיוחד.

הוא התיישב על ברכי, "למה בטי כועסת?" שאל והתרפק עלי.

"לא יודע." עניתי, והשבתי אותו לצייר לי ציור לשבת. 

בינתיים בטי גמרה את ההכנות - מפה לבנה, מפיות יפות, כוסות וצלחות מסודרות בקפידה וריחות טובים עולים מהתנור.

היא שמה נרות לבנים בפמוטים של מיקי והדליקה אותם. לירז שוב צעק שהיא צריכה לשים מטפחת להגיד תפילה כמו שהגננת עושה, ובטי שוב הסבירה לו שכל אחד מתפלל בדרך שלו. זה היה ויכוח ישן ובטי מעולם לא נכנעה למרות שגם מיקי הצטרף לילד וניסה לשכנע אותה להדליק את נרות השבת בדרך המסורתית, עם מטפחת וכפות ידיים מכסות את הפנים, כמו שראינו בסרט ההדרכה באולפן.

לאריסה בחיים לא הייתה מתוכחת עם ילד על דבר כזה, חשבתי בכעס, שנאתי לראות את לירז מאוכזב. מצד שני לאריסה אף פעם לא הייתה מסוגלת להכין ארוחה שלמה לשבעה איש ולצאת מזה בשלום בלי לשרוף את הבית, או לפחות חלק מהאוכל. הערב גם לני ודוב נשארו בבית, וכולנו קיבלנו את פניו של סם שפירא - אחיו של מיקי - כאילו הינו משפחה אחת גדולה.

סם היה גבר רחב ומוצק, בערך בן ארבעים, דומה מעט למיקי בתווי פניו, אך שונה ממנו ככל ששני אנשים יכולים להיות שונים. הוא היה גרוש, בלי ילדים, ולטענתו הגיע לארץ כדי לנוח מעבודתו הקשה בבורסה הניו יורקית. למעשה סבתא של מיקי שלחה אותו לארץ לטיול של פנויים פנויות כדי למצוא לו כלה יהודיה, ולמרבה הפלא היא רשמה גם את מיקי לטיול.

"היא אף פעם לא השלימה עם זה שאני פייגלה." הצטחק מיקי כשסיפר לי על כך. "אני בשום פנים ואופן לא מוכן לצאת לטיול הזה עם עוד עשרות בחורות יהודיות שמתות להתחתן. אולי תיסע במקומי?"

הסתכלנו זה על זה והתחלנו לצחוק. מיקי תמיד הצליח ללגלג על עצמו ולהצחיק אותי, אבל כעת, כשאחיו הגדול והמוצלח ישב לצידו, הוא היה מתוח ועצבני, ובקושי אכל משהו. האוכל היה טעים מאוד, בטי מבשלת טובה והיום היא התעלתה על עצמה. ראיתי איך סם מתבונן בה בהערצה בעוד היא נעה בזריזות סביב השולחן. בתחילת הערב היא הייתה קצת נבוכה, כמו תמיד במחיצת זרים, אבל סם היה כל כך נחמד ומנומס עד שהיא שכחה את ביישנותה הרגילה. עקבתי אחריה, נעה בקלילות ובחן, יעילה וזריזה, מדברת וצוחקת ומטפלת בכולם בלי שום מאמץ.

האוכל הטוב ריכך אותי, בטי הייתה בחורה מקסימה ונהדרת, אבל הגיע הזמן להתעורר. היא לא התאימה לי ואני לא התאמתי לה. חבל שהיא לא העיפה אותי אחרי הנשיקה עם לאריסה חשבתי, ובאתי על עונשי בדקירה בלב.

במקום להבין את הרמז התרגזתי עוד יותר. שתיתי עוד ועוד מהיין האדום שבטי שמה על השולחן, וחשבתי כמה נמאס לי להיות תלוי בשיגעונות של נשים. רציתי חופש, רציתי להיות שוב עצמאי. העדפתי לשכוח כמה עצוב להיות לבד, לחפש זיונים ללילה ולהתאכזב כל פעם מחדש, בדיוק כמו שהעדפתי לשכוח כמה קר ולא נעים היה החורף במוסקבה. ככה זה, הבן אדם שוכח את הרע ותמיד מתגעגע למה שכבר עבר.

אחרי האוכל המשכנו לשבת בסלון ולדבר, מחר יצא סם לטיול של שבועיים בכל הארץ, מרמת הגולן עד לאילת. בטי נמלאה קנאה כשסם פירט את המסלול, היא אהבה לטייל והתאכזבה כשביטלתי את התוכניות שלנו לחופשת חנוכה. יום ההולדת שלה חל בחנוכה ורציתי לארגן טיול ברמת הגולן כמתנה בשבילה, אבל במקום זה נתתי את הכסף שחסכתי בשביל החופשה שלנו ללאריסה, בתקווה שהפעם היא תגמל מהסם ותצא מחיי.

לבטי אמרתי שאין לי מספיק כסף כי היו לי הוצאות לא צפויות ולא הרחבתי יותר. למרות אכזבתה בטי לא התווכחה ולא מחתה, והשלימה עם הגזירה. מיקי היה היחיד שידע את הסוד, הוא ניסה לשכנע אותי לספר לבטי את האמת, וטען שהיא לא תכעס עלי. ידעתי שהוא צודק, ודווקא בגלל זה לא סיפרתי לה, והרגשתי עוד יותר אשם.

פניה של בטי לבשו הבעה מלאת התלהבות כשסם התחיל לספר על תכנית הטיול שלו, מדבר בעברית מעורבת באנגלית. הרגשתי דקירת אשמה מעורבת בזעם. כשאני מרגיש אשם אני נעשה עצבני, התוספת של האלכוהול גורמת לי להיות מרושע. "מתי באמת יום ההולדת שלך בטי?" התחלתי לנדנד לה שוב.

היא הסמיקה, "נולדתי כמה דקות אחרי הדלקת הנר השלישי של חנוכה. כבר אמרתי לך."

בטי שנאה לדבר על עצמה, היא העדיפה לדון בממצאים הארכיאולוגיים האחרונים שהתגלו בתל חצור והמשמעות שלהם לגבי קביעת תאריך תחילת ההתיישבות היהודית בגליל. אף בחורה שהכרתי בעבר לא הייתה מסוגלת לדבר על נושא כזה. משום מה זה עצבן אותי עוד יותר.

"זה תאריך של דוסים." הצהרתי בגסות, "תני תאריך שגם אזרחים פשוטים כמונו יבינו."

סם שישב מולי נע באי נוחות. גם הוא העדיף לשוחח על ארכיאולוגיה. הוא ראה שאני קצת שתוי וכעוס ולא הבין מה הבעיה שלי. כמובן שגם הוא, כמו כולם, היה לטובת בטי. הצדקתי אותו, ובכל זאת לא יכולתי לעצור את עצמי.

"אין בעיות." הצהיר בעליזות ושלף מחשבון כף יד פעוט, ומיד חישב את התאריך הלועזי של יום ההולדת של בטי. "נולדת בעשרים וחמישה לדצמבר!" קרא בעליזות.

התחלתי לצחוק, "עכשיו אני מבין למה קראו לך בת-אל. בתאריך כזה לא הייתה להם ברירה אחרת."

בטי לא הבינה על מה אני מדבר, רק בישראל אין לתאריך יום הולדתו של המשיח הנוצרי שום משמעות. "סבתא שלי נתנה לי את השם הזה." אמרה בנוקשות, "אין לי מושג למה אתה מתכוון ואני חושבת שאתה שתוי לגמרי." היא התחילה לפנות את השולחן, גבה זקוף ותנועותיה חדות וחסרות חן. בכמה מילים טיפשיות הצלחתי להרוס את האווירה הנעימה של הערב, כל העיניים ננעצו בי בכעס.

"בת-אל זה שם יפה מאוד." אמר סם ברכות, "למה שינית אותו לבטי?"

למרות שגבה היה מופנה אלינו ידעתי שהיא מחווירה. "על שם סבתא שלי." ענתה בקול שקט ומתוח. "היא נולדה כאליזבטה והתגיירה כדי להינשא לסבא שלי. השם העברי שלה היה בתיה, אבל קראנו לה בטי." היא הלכה למטבח, נושאת ערמת צלחות, משאירה אחריה שתיקה נדהמת.

"אני לא מבין מה הקשר בין השם שלה ליום ההולדת." התלונן דוב, ששתה כמה כוסיות והיה קצת איטי הערב. לני נאנחה בקולניות וקמה ממקומה כדי ללכת לעזור לבטי. האחים סם ומיקי שפירא החליפו מבטים מודאגים. ההבעה הזהה על פניהם גרמה להם להראות דומים להפליא.

טפחתי בחביבות על שכמו של דוב, "כי, דובל'ה, חמוד שלי, בכל רחבי העולם המערבי חוגגים את יום הולדתו של בן האלוהים, ישו מושיענו, בעשרים וחמישה לדצמבר, ורק כאן, בארץ הקודש, מצפצפים על התאריך הקדוש הזה ועושים פרצופים לרוסים שמעיזים לקנות עצים של כריסמס."

דוב סקר אותי במבט ארוך ומהורהר, ואני ידעתי שעוד מעט אחטוף על הראש. דוב נראה לפעמים אסטרונאוט, אבל כשחש צורך בכך הוא היה מסוגל להיות מאוד עוקצני ולא נעים.

"תגיד מקס," אמר לי בקול מהורהר, כשח לפי תומו, "לא כואב לך התחת מלשבת על הגדר, רגל אחת אצלם ורגל אחת אצלנו? מתי תחליט כבר לאן אתה שייך?"

בטי באה לעזרתי, "תעזוב אותו דוב." אמרה בכעס וכרכה את זרועה על כתפי, "לא מספיק שהוא הולך אתך איתך למילואים בלבנון? מה עוד אתה רוצה?" היא משכה אותי והובילה אותי לכיוון המדרגות, "לך לישון מקס. עוד דקה אני באה, רק נגמור כאן את הבלגן."

עליתי לאיטי במדרגות, צנחתי על המיטה ונרדמתי.

השבת עברה לאט לאט, עד שכולם קמו ואכלו והחליטו מה לעשות, כבר היה עשר בבוקר. לא הייתה לי סבלנות לישנוניים האלה, העדפתי להתחמק ממי שנכח אתמול בארוחת הערב ועדיין לא הייתה לי תשובה לשאלה ששאל אותי דוב.

לקחתי את לירז לטייל וחזרתי איתו בצהרים, הוא היה רעב ודרש אוכל. אחרי שהילד אכל הלכנו יחד למיטה לנוח, כמו תמיד רציתי אותה והיא ניסתה לשתף פעולה, אבל משום מה זה לא הלך.

"אני מצטערת נורא, אבל אני לא יכולה להתרכז הפעם." אמרה בהתנצלות.

כנראה שנשים אף פעם לא יפסיקו להפתיע אותי. "לא ידעתי שאת צריכה להתרכז כדי ליהנות, חשבתי שהכל תלוי בי."

בטי חיבקה אותי, צוחקת, "מקס אתה כזה חמוד. אני אוהבת אותך." הצהירה והניחה את כפות ידיה על לחיי, מביטה בעיני.

עצמתי אותן, יודע שעלי לבחור בין שתי האפשרויות - או להביט בעיניה הזהב שלה ולהחזיר לה הצהרת אהבה, או לדקלם לה את הנאום השחוק והישן - זה לא את, זה אני. את חמודה מאוד, את טובה מידי בשבילי וכן הלאה וכן הלאה.

כמו כל גבר עשיתי את זה כבר כמה פעמים לבחורות אחרות, אם כי תמיד ברוסית. הפעם, משום מה, לא יכולתי. אולי בגלל העברית? שתקתי ונתתי לגוף שלי לדבר במקומי.

בטי קלטה מיד את ההסתייגות שלי, "מה הבעיה מקס? קרה משהו?"

"בטי אני... את מאוד חמודה, אבל..." ושוב דקר אותי הכאב הנוראי הזה שכאילו פילח אותי בדיוק באמצע הלב.

בטי קמה ממקומה ויצאה מהחדר בשתיקה, סוגרת את הדלת ברכות מאחוריה. ידעתי שהיא הלכה לישון עם לירז. ירדתי למטה, ישבתי על הספה והעמדתי פנים שאני צופה בטלוויזיה עד שנפלה עלי תנומה. התעוררתי לפנות ערב מאובן מהתנוחה הלא נוחה בה נרדמתי, ומצאתי את בטי משוחחת עם סם, שהציץ מלא הערצה לתוך מחשוף החלוק שלה.

"אני לא יודע מה הוא אמר לך, אבל בריחה זה לא פתרון." מיקי יודע שהוא נלחם קרב אבוד, בטי כבר ארזה והיא כמעט מחוץ לבית. סם כבר מחכה לה בחוץ.

"זה לא מה שהוא אמר, זה מה שהוא לא אמר. נמאסתי עליו, הוא רוצה לסיים את ההרפתקה הישראלית שלו. אני רק מקלה עליו." היא מחייכת חיוך ענוג, אבל פניה חיוורים ויש צללים סגלגלים מתחת לעיניה.

"את מדברת שטויות וגם משקרת." אומר מיקי בחוסר אונים - ויכוחים עם בחורות הם לא הצד החזק שלו - הוא מלווה אותה למכונית של אחיו ומכניס את המזוודה שלה לתא המטען. בטי חוגרת את עצמה ומרכיבה משקפי שמש למרות שבשעה כה מאוחרת אין בכך צורך.

"תשמור עליה סם." הוא מפציר באחיו, לוחץ על כתפו הבשרנית מבעד לחלון, מנסה להעביר במגע ידו את חרדתו ודאגתו לבטי. כשהם נעלמים הוא חוזר למטבח ובודק כמה בקבוקי וודקה יש בארון, הוא יודע שעד הערב יאלץ לעשות שוב ביקור אצל הגרוזיני.        

 לא הייתי צריך להיות מופתע מכך שסם שכנע את בטי לבוא איתו לטיול. צבי נעתר לתת לה שבוע חופש והיא הסתלקה עוד לפני ארוחת הערב. אמרתי לעצמי שזה רק לטובה ועדיף ככה. יכאב לי יום יומיים ועד שהיא תחזור הכל יהיה בסדר. בינתיים אני אעביר את הדברים שלי חזרה לחדר הישן ואתחלק עם לירז במיטה.

אני זוכר את עצמי יושב ליד מיקי על מדרגות הבית, מסביר לו בהגיון ובשקט למה אני ובטי לא מתאימים וכמה טוב שהיא נסעה עם סם. זה הזיכרון הברור האחרון שיש לי משלושת הימים שבטי נעדרה. שאר זיכרונותיי מורכבים מקטעים מבולבלים. משום מה לא הצלחתי להתארגן עם העברת החפצים שלי. אחרי שהייתי חוזר מהעבודה הזמן כאילו נמס לי בין האצבעות ופתאום היה לילה. אני לא זוכר שעליתי לחדר שלנו אפילו פעם אחת.

הכי גרוע היה בעבודה, כל זמן שעזבו אותי לבד ולא נדנדו לי הכל היה בסדר, אבל ניסיונו של רונן להוציא ממני למה בטי נסעה עם אחיו של מיקי, נגמר בכך שכמעט הכיתי אותו. מזל שדוב היה שם באותו יום ועצר בעדי. מאז, לשמחתי הרבה, אף אחד לא ניסה יותר לדבר איתי על בטי. בעצם אף אחד לא ניסה לדבר איתי בכלל.

ניסיתי להירדם על הספה, ולא כל כך הצלחתי. גם נושא האכילה גרם לי קשיים, האוכל נתקע לי בגרון ולא הצלחתי לבלוע. הרגשתי כאילו הראש שלי מלא קש, וההיגיון והשפיות נזלו ממוחי כמו מים דרך מסננת. רק כשלירז היה איתי הצלחתי להתמקד, כשלירז היה הולך לישון נשארתי לגמרי לבד.

סבלתי כמו חיה, בלי להבין למה והסכין הזו, שהכאיבה לי בלב, נעשתה דבר קבוע כל כך עד ששכחתי איך הרגשתי פעם בלעדיה.

בלילה השלישי ישבתי במטבח, הסתכלתי על בקבוק וודקה ריק למחצה ושאלתי את עצמי אם כדאי לגמור אותו עכשיו או לחכות עד השעות הקשות - אחרי שתיים בלילה - אז הכאב באמת היה נעשה בלתי נסבל. החלטתי לחכות עוד קצת והתחלתי לטייל בבית, מדבר אל עצמי, חוזר שוב על כל הדברים שחשבתי על בטי - כמה היא לא הטיפוס שלי. כמה אני לא מסוגל לאהוב אישה כל כך עצמאית ומרגיזה. כמה זה מפריע לי שהיא לא מדברת רוסית, ואיך החברים שלי יחשבו שהיא ממש לא מתאימה לי - זה לא עזר בכלל. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה העור הרך של ירכיה, הריח המריר מתוק של שערה וכל הדברים שהיינו עושים יחד במיטה. נזכרתי איך היא נראתה כשחזרה מתל אביב, ומה עשיתי כשראיתי את השושנה האדומה, ולגמתי מהר מהבקבוק.

זה לא עזר יותר. צנחתי על הרצפה, משעין את ראשי על הספה והתחלתי לילל. ניסיתי להישאר שקט, אבל לא הצלחתי, זה כל כך כאב. מיקי התעורר ובא לשבת לידי, הוא לקח ממני את הבקבוק ודיבר איתי. לא הבנתי כלום, שום דבר חוץ מבטי לא היה מסוגל להקל על הכאב.

מיקי התקשר בטלפון למישהו, ואחר כך חזר לשבת לידי, מחבק אותי. ידעתי שהוא מנסה לעזור, אבל לא יכולתי לשאת את מגעו. רציתי רק את בטי ושום דבר אחר לא יכול היה לעזור.     

"בטי את חייבת לחזור מיד, אחרת מקס ימות." קולו של מיקי לחוץ ודחוף.

בטי עונה בקול רגוע ומיקי לא יכול לראות איך פניה מחווירים וידיה נלפתות בכוח על השפופרת, "ימות, אל תגזים. מה הבעיה איתו?"

מיקי נעשה נואש ועובר לדבר באנגלית, "הוא אומלל והוא שותה. מוסה הגרוזיני כבר לא מסכים למכור לי יותר, הוא אומר שמקס ימות אם הוא ימשיך ככה. הוא חולה מרוב געגועים אליך. בבקשה בואי חזרה, זה פיקוח נפש." מיקי מתחיל לבכות ונרגע רק כשבטי מבטיחה לו שתחזור עוד הלילה.