קוראים

יום שני, 25 בדצמבר 2017

7. אחרי החגים

בסופו של דבר נרדמתי על הרצפה, מקופל כמו עובר, ידי מהדקות את ברכי אל חזי. כשהתעוררתי אחרי כמה שעות כבר היה כמעט בוקר. לא היה לי מושג איזה יום היום ואיפה אני, מישהו שם כרית מתחת לראשי וכיסה אותי בשמיכת צמר עם ריבועים בדוגמא סקוטית.

קמתי בנוקשות וראיתי את בטי יושבת על הכורסא הגדולה, מביטה בי בעיניה החומות והיפות. היא נראתה טוב, אבדה קצת משקל אולי, אבל סך הכל נראתה בסדר.

"בטי." לחשתי, "אני כזה אידיוט. נורא התגעגעתי אליך." בטי קמה ממקומה והושיטה לי יד. נאחזתי בה כמו טובע, והלכתי אחריה במעלה המדרגות. מקלחת חמה, גילוח וכוס תה שבטי הביאה לי, ושוב חזרתי לעצמי.

לגמתי לאט לאט, מניח לחום להתפשט בקיבתי. בטי ישבה על המיטה מביטה בי בשתיקה. מניסיון ידעתי שהיא יכולה לשתוק הרבה יותר זמן ממני. הנחתי את הכוס הריקה על השולחן וניסיתי להסביר לה שעכשיו אני בסדר, אבל בלעדיה אני יורד קצת מהפסים.

"לשתיה אין שום קשר להתנהגות המוזרה שלך?" הציצה בי בזהירות, גורמת לי לחוש כמו מטורף מסוכן.

"איפה סם?" עברתי לנושא אחר, מתעלם משאלתה, רציתי שתדבר איתי כמו פעם, לא ככה, כאילו שהיא פוחדת ממני.  

"הוא המשיך בטיול." ענתה בטי ומשכה אותי בעדינות אל המיטה. נשכבתי על הצד שלה, ראשי על הכרית שלה, שחיכתה לה בסבלנות כל זמן שנעדרה, והבטתי איך היא פושטת בנחת את בגדיה - גרביים, מכנסי ג'ינס, חולצה, גופיה וחזייה. בסוף היא הורידה את התחתונים ונכנסה למקלחת. שכבתי משותק וחיכיתי, היא חזרה, לבושה בכותנת הכחולה ונשכבה לידי.

"אתה נראה נורא, נודיע לצבי שאתה חולה ומחר תישאר בבית." אמרה. "בוא נישן קצת," הוסיפה וחיבקה אותי. מגע גופה בגופי שחרר אותי מהשיתוק שאחז בי. נצמדתי אליה והתחלתי לבכות, מנסה להסביר לה כמה זה היה נורא. למרות שדברתי רוסית היא הבינה הכל וניחמה אותי, ליטפה אותי ושרה לי, מסלקת את הכאב במגע ידיה וגופה, וסוף סוף הצלחתי לישון כמו שצריך.

התעוררתי בצהרים, רעב כזאב. שכבתי בשקט, שואל את עצמי למה אני מרגיש כל כך מוזר ואז הבנתי, החרב שחתכה אותי מבפנים נעלמה. הכאב פסק, שוב יכולתי לנשום. התרחצתי והתלבשתי, מרגיש כמו אחרי מחלה קשה ירדתי בזהירות למטה. דוב ישב וקרא בספר לימוד, סביבו היו פזורות מחברות ועפרונות.

"אני לא מבין איך אתה יכול להתרכז עם כל הבלגן הזה?" נזפתי בו, והתחלתי לסדר את השולחן.

"די כבר, ייקה פוץ שכמוך!" התרגז דוב, "אתה לא רעב? שב לאכול. בטי השאירה לך מחבת עם פסטה ברוטב בשר." התיישבתי וטרפתי את כל האוכל, שוטף אותו במיץ, מרגיש רענן ועליז כמו ילד. תוך כדי אכילה הסתכלתי סביבי בוחן כל פרט, אין ספק בטי חזרה. השיש שהיה מטונף ודביק שוב הבריק מניקיון, הרצפה נשטפה, כל המשטחים שהתכסו אבק היו שוב מצוחצחים. העולם חזר להיות מסודר והגיוני.

"בטי עבדה משש בבוקר על הבית, ועכשיו היא הלכה לעשות קניות ולאסוף את הילד." אמר דוב.

"לא שמעתי כלום, ישנתי כמו מת." חיפשתי קינוח במקרר. הוצאתי עוגה ופירות וישבתי לאכול. דוב חיכה בסבלנות עד שאגמור ואז התיישב מולי והתחיל לנאום.

"אם היה צדק בעולם היית שוכב עכשיו עם הנגאובר נוראי ומקיא את הנשמה. אתה יודע כמה שתית? הפחדת אותנו עד מוות מקס. מה קרה לך?"

סיפרתי לו על החרב שנתקעה לי בלב ועל הכאב הנוראי שעינה אותי. הוא הקשיב בשקט, עיניו עצומות וידיו הגדולות שלובות על בטנו.

"אני לא יודע מה אמרת לה, אבל זאת אשמתך." פסק בכובד ראש. "בטי לא נסעה לטיול בגלל שפתאום התחשק לה להתחתן עם איזה רווק אמריקאי." נזכרתי שזה היה טיול שידוכים ולפתע התקשיתי לנשום.

"מה היא סיפרה לכם?" שאלתי בחרדה.

דוב משך בכתפיו. "היא הייתה די מאוכזבת. במקום להתעניין בנופים ובהיסטוריה של הארץ הם עשו אורגיה של אוכל וזיונים. מסתבר שסם התגלה כממזר לא קטן. היא רטנה משהו על אמריקאים מתוסבכים עם מכנסים כחולים, שערות משובצות ועיניים בלונדיניות. אני חושב שהיא לא התלהבה כל כך ממבחר הרווקים היהודים שנשלחו אלינו מעבר לאוקיינוס. הבנתי שהם כל הזמן שאלו אותה על השירות הצבאי שלה וניסו לדחוף לה ידיים למחשוף."

למרות שניסיתי להתאפק חשתי כיצד אני חורק בשיני בכעס.

"תפסיק להתעצבן." ניער אותי דוב, "עוד מעט בטי באה, תחשוב על משהו להגיד לה כדי שהיא תסלח לך. בקושי התאוששתי מהבעיות שלי, אני לא רוצה לראות שידור חוזר אצלך." עלה בדעתי שדוב סבל כמוני כשאשתו עזבה אותו, וצמרמורת עברה בגופי.

"דוב גם אתה הרגשת ככה?" ליטפתי את כתפו, מנסה להציץ בפניו, אבל הוא השפיל את עיניו והתחיל לפזר שוב את המחברות והספרים על השולחן.

"דוב!" לא ויתרתי וטלטלתי אותו מעט.

"בטח שגם אני סבלתי!" הוא התפוצץ פתאום, מביט בי בזעם. "אתה חושב שאתה המצאת את זה? אנשים סובלים מלב שבור כבר מאות שנים ואני לא מסוגל לחסל שני בקבוקי וודקה ביום, כמוך."

הסמקתי במבוכה ותהיתי מי קנה לי את הוודקה, לא זכרתי שום דבר. גם מיקי עבר את זה קשה, אחרי שג'פרי עזב הוא התפרק לגמרי. הוא בכה מתוך שינה ונצמד אלי כמו תינוק. טיפלתי בו כמיטב יכולתי, אבל לא הבנתי עד עכשיו מה עבר עליו.

קולו של לירז נשמע מבחוץ, מקשקש בהתלהבות ומספר לבטי שלמקס יש וירוס והוא לא רוצה לאכול ורק שותה המון תרופה מרה מבקבוק גדול. איך יכולתי להתנהג ככה ליד הילד?

בטי נכנסה, נושאת סל מצרכים, "הנה לירז, מקס כבר הבריא ואם לא תמהר הוא יגמור לך את כל העוגה." הכריזה בעליזות.

מיהרתי לקחת ממנה את הסל, בוחן אותה בקפידה, היו צללים סגולים מתחת לעיניה, סימן בדוק לעייפות, והשקעים מתחת לעצמות לחייה העמיקו. נזכרתי במחשבות הרעות שחשבתי עליה לפני שנסעה והרגשתי שפל יותר מתולעת. התחלתי לסדר את המצרכים במקרר ובארון, בטי עמדה והסתכלה עלי, התביישתי בעצמי כל כך עד שלא יכולתי להסתכל לה בעיניים.

"אתה נראה יותר טוב מקס, אתה חוזר מחר לעבודה?"

"כן, אם צבי לא יפטר אותי בגלל ההתנהגות שלי."

"אני אבקש מצבי שיחפש לי מחליפה. בעוד כמה שבועות אני מתכננת להסתלק. אני רק מקווה שורד תחזור לטפל בלירז עד אז."

שקית הקמח שאחזתי בידי נשמטה וכמעט נפלה, אבל בטי, בתנועה זריזה להפליא, הצליחה לזנק קדימה לתפוס אותה. פתאום עמדנו קרובים מאוד זה לזו, כמעט נוגעים, מתבוננים בשקית הקמח. היא הייתה לבנה עם ציור של טבח כחול. יכולתי לחוש כיצד שנינו רוטטים זה כנגד זה, כמו מיתרים בכינור.

"בטי," לחשתי, "בבקשה, אל תעזבי אותי יותר, אני אמות אם תלכי ממני שוב."

בטי שמה את השקית על המדף במזווה ונסוגה ממני. לירז ודוב נעלמו ושנינו היינו לבד במטבח שהיה שטוף בקרני שמש חורפית רכה. היא הניחה יד רכה על פי. נישקתי את אצבעותיה הקטנות והשתלטתי על היד השנייה, בטי ניסתה למשוך את ידיה, אבל אני התעקשתי.

"אני לא יכולה לדבר בהגיון כשאתה נוגע בי." מחתה ברוך, "הטיול הזה היה זוועה, כל הגברים האלה, כמה שדחיתי אותם ככה הם התעקשו יותר, תראה מה נתנו לי."

היא שלפה ממגרת השולחן ערמה של מכתבים וכרטיסי ביקור ונתנה לי אותם. קרעתי את הניירות והשלכתי אותם לפח.

היא נאנחה, "למה שתקת כשניסיתי לדבר אתך?"  

מה יכולתי להגיד? "כי אני אפס, סמרטוט, אם רק תוכלי לסלוח לי אני..."

בטי הנידה ראש באכזבה, "מספיק עם ההשתפכות הזו. איך ידעת שקוראים לי בת-אל? אלוש סיפר לך?"

הפסקתי להשתפך וסיפרתי לה על השיחה שלי עם אלוש ועל המחשבות האיומות שחשבתי אחר כך כשעבדתי בגינה. ספרתי לה על הימים האיומים בלעדיה ועל החרב שעינתה אותי, על הכל. היא הקשיבה בשתיקה, מביטה בי בעיניה היפות שטבעת זהב עטרה את אישוניהן, וכשגמרתי נשקה לי על מצחי.

"אני כל כך מצטער בטי," לחשתי לתוך כתפה, "את סולחת לי?"

"בטח שכן, אל תהיה טמבל." ענתה ברוח טובה, "למה אתה מדבר כאילו יצאתי מספר של דוסטויבסקי? השאלה היא אם אתה יכול לסלוח לי?"

"כבר סלחתי." עניתי בשמחה, בלי לשאול על מה אני צריך לסלוח לה. "אני כל כך שמח שחזרת, מספיק לי רק לראות אותך, חוץ מזה אני לא צריך יותר כלום."

בטי הביטה בי בפקפוק, "נו, נו," העירה בעוקצנות ושלחה יד לגעת בחנות מכנסי, שם נאבק הרוכסן בזקפה שלי. "אתה בטוח?" שאלה מלטפת אותי בעדינות.

הדם הציף את פני, "בטי זה לא הוגן."

היא חיבקה אותי ולחשה לאוזני, "וכשנהיה יחד במיטה יספיק לך רק לראות אותי וזהו?"

לשונה הורודה נגעה בתנוך אוזני, וגופה הרך התחכך בגופי, לפתי את מותניה והושבתי אותה על השיש מפשק את רגליה ומושך למטה את מכנסיה יחד עם התחתונים. בטי נשענה אחורה על מרפקיה כורכת סביבי את רגליה, דקה אחר כך היא גמרה ומיד אחר כך התפוצצתי גם אני בתוכה.

נבוכים קצת סידרנו את בגדינו ורצנו למעלה, איזה מזל שדוב לקח את לירז לשחק בחוץ, ברגע זה לא הייתי מסוגל להתאפק גם אם סבא שלי היה יוצא מהקבר שלו ובא לביקור. יצאנו מהמיטה רק אחרי כמה שעות, אכלנו משהו ושוב חזרנו לישון.

איך לא הבנתי עד עכשיו כמה טוב לי איתה?

"הטיול הזה שלך," אומר שמחון בפנים רציניות, "זה לא היה דבר חכם לעשות, לא מתנהגים ככה עם גבר, אם אשתי הייתה עושה דבר כזה..."

פניה של בטי נותרות חתומות. "הוא לא בעלי דוד מאיר, והוא זה ש..."

שמחון מרים את ידו בסמכותיות, "לא רוצה לדעת, את לא מספרת לי מתי אתם מתנשקים, אל תספרי לי כשאתם רבים. את אישה ואת צריכה להיות יותר חכמה, הוא ניסה לראות איך הוא ירגיש בלעדיך ועכשיו הוא יודע. אם תעשי דבר כזה עוד פעם תהרגי אותו. הוא שתה המון. זה היה גיהינום, גם את לא נהנית להיות בלעדיו נכון?"

בטי משפילה את מבטה בבושה. "מה יכולתי לעשות? חשבתי שנמאסתי עליו, הוא מחביא אותי מהחברים שלו וחושב שאני טמבלית. לא חשבתי שזה יהיה כל כך נוראי בשבילו, גם אני לא נהניתי, אבל..."

היא משתתקת במבוכה, שמחון מלטף את שערה. "את חושבת שבגלל שהוא גבר הוא חזק יותר ממך, אבל את טועה, תהיי מהנעלבים ואינם עולבים, עם קצת סבלנות הכל יסתדר."

הוא מסתובב לצאת ואז מפנה אליה שוב את פניו, "את חיה איתו, ישנה איתו, מבשלת בשבילו, מגדלת איתו ילד. את כן אשתו." הוא מחייך אליה ויוצא.

שמחון יצא מהמעבדה, פניו חתומות ורציניות, וחזר לעבוד כרגיל. התאפקתי עוד כחצי שעה ובסוף נשברתי והתגנבתי אליה. בטי ניקתה את מכונת הפיתוח, משפשפת במרץ את הגלילים דרכם עבר הסרט. עזרתי לה לנקות את הג'יפה מהמכלים של המכונה ולהחזיר את הגלילים למקום. "תגידי," נשברתי אחרי כמה דקות, "מה שמחון רצה ממך?"

בטי משכה בכתפיה, מתעלמת משאלתי. "אתה זוכר בכלל מה קרה כשלא הייתי כאן?"

לא היה לי זיכרון ברור של ימי העבודה האחרונים. זכרתי רק שלא באתי לאכול והרגשתי שכולם שונאים אותי. "רבתי עם שטרית ו... אה, עבדתי כרגיל, אני חושב." גמגמתי.

בטי לכסנה אלי מבט ושוב נשבעתי לעצמי שיותר לא אשתכר. נשבעתי את השבועה הזו כבר הרבה פעמים בעבר, ותמיד נשברתי וחזרתי לשתות, אבל עדיין לא התייאשתי מלקוות שאולי הפעם אצליח.

"שמחון באמת קרוב שלך?" ניסיתי לשנות נושא.

"קרוב רחוק מאוד." ענתה בטי במבוכה. "הוא היה מאוד מודאג בגללך." ונשכה את שפתה התחתונה,  ידעתי שהיא לא תגיד לי יותר כלום, נישקתי אותה וחזרתי לעבודה.

מקס פתח את הספר של לירז והתחיל לקרוא על הרפתקאות פינוקי בקרקס. לירז סגר את הספר בתנועה זריזה והתיישב במיטה, "רוצה חיבוק." פקד בתוקף.

מקס השתרע לצידו וחיבק את הגוף הרזה והחמים. הילד התרפק עליו וטמן את ראשו מתחת לסנטרו, "מקס, אתה אבא שלי?" שאל חרש.

מקס נאנח, "לא לירז, אני לא יודע מי אבא שלך." הוא החליק את ידו מתחת לפיז'מה של לירז וליטף את גבו, חש את צלעותיו של הילד מתחת לעורו החלק.

"אבל אני רוצה שתהייה אבא שלי. אתה ובטי יכולים להיות ההורים המאומצים שלי?"

מקס מחייך לעצמו בחשכה, "כן, בטח, אנחנו נשמח מאוד, אבל מה תעשה כשורד תחזור?"

לירז מחליק מחיבוקו ומתחבא מתחת לשמיכה, "אולי היא לא תחזור." הוא מציע בהיסוס.

מקס מלטף את ראשו, "אנחנו תמיד נדאג לך לירזי, לא חשוב מה יקרה." הוא מבטיח ומנשק אותו. 

כמו כל הגברים אני לא מקדיש הרבה זמן למחשבות על הנושא החביב כל כך על הנשים – עתיד יחסנו לאן – אבל שלושת הימים האיומים שעברו עלי כשבטי נעדרה טלטלו אותי כהוגן. בדרך כלל כשיש לי בעיות עם נשים אני מתייעץ עם יורי, אבל יורי היה מתפוצץ מצחוק אם היה רואה אותי שפוך כל כך בגלל בחורה. נכון, היא חזרה, אבל הרגשתי שמאז שחצינו את קו פרשת המים של הטיול עם סם בטי נעצרה לחשוב ולשקול כל תגובה, במיוחד כשזה נגע לרגשות ולרומנטיקה.

ערב אחד ראינו בטלוויזיה סרט על אהבה. הבחור כמעט התחתן עם מישהי שהייתה מתאימה לו מכל בחינה, חוץ מזה שהוא לא אהב אותה. הבחורה שאהב הייתה ממשפחה ענייה וההורים שלו לא סבלו אותה - סיפור רגיל ונדוש שהסתיים כמובן, איך לא? בכך שלמרות כל הקשיים אהבת האמת נצחה.

שכבנו מחובקים על הספה הענקית בסלון, בסוף הסרט בטי רצתה לקום, אבל החזקתי אותה חזק ונשכבתי עליה, לוכד אותה מתחת לגופי.

"את חושבת שלכל אחד יש רק אחת שהוא יכול להיות מאושר איתה?" שאלתי, טומן את פני בכתפה, מנשק את צווארה, משתדל לדבר כבדרך אגב, כאילו זה לא חשוב כל כך.

בטי הדפה אותי מעליה, התיישבה והתעמקה בשאלתי. "לא." אמרה לבסוף בכובד ראש. "מגיע זמן שאתה מוכן להתאהב ומגיעה בחורה שהיא פחות או יותר מתאימה, ופתאום אתה מאוהב. ההרגשה הזו היא תחבולה של הטבע. בחור ובחורה נפגשים, מתאהבים וחושבים שזה לנצח, אחרי שנה נולד תינוק, שלוש שנים אחר כך התינוק כבר מספיק עצמאי לרדת מהידיים של אימא וללכת לבד, ואז האהבה נגמרת וכל אחד הולך לחפש בן זוג אחר."

"אבל... אבל... יש זוגות שחיים יחד עשרים שנה ויותר." מחיתי.

בטי צחקה, "נכון, בגלל ההרגל והמשכנתא."

אין ספק שהשיחה הלכה לכיוון שונה לגמרי ממה שתכננתי. "אני לא מסכים אתך. אני מרגיש שאנחנו מאוד מתאימים, וטוב לנו יחד, ואני חושב שגם את מרגישה ככה."

בטי קטעה אותי בחדות. "אני עייפה מקס, מספיק לקשקש, בוא לישון."

משכתי אותה אלי, כופה עליה חיבוק, "לפני שברחת לטיול עם סם התחלת להגיד משהו שאני קטעתי ו..."

היא קמה, נרגזת. "פתאום נעשית לי רומנטי? די, צא מזה." פקדה עלי וברחה למעלה. עד שהגעתי למיטה - התעכבתי לשתות כוסית וודקה - היא כבר התארגנה במיטה והעמידה פני ישנה. נרדמתי לצידה כועס, בלי לגעת בה, אבל בבוקר התעוררנו חבוקים.

הייתי מאוכזב מתגובתה של בטי, אבל לא ויתרתי. "בטי אוהבת אותי, אבל היא פוחדת. היא לא בוטחת בי." סחתי לקוליה, ידידי החכם שדיבר מעט וחשב הרבה.

הוא הביט בתמונה של בטי שהגשתי לו וחייך. "היא מאוד מתוקה," אמר, "וגם הילד נחמד."

ישבנו בפאב אחד בחיפה ושוחחנו. כלומר, אני השתפכתי, וקוליה הקשיב.

"איך אפשר לדעת שהיא האחת והיחידה שמתאימה לי?" הקשיתי. קוליה חייך ושתק. המשכתי לקשקש. "איתה אני מרגיש שאני לא צריך להעמיד פנים, שהיא מקבלת אותי כמו שאני." לחצתי את ידו, הייתי שיכור קצת, אבל לא ממש, רק בשוליים. "זה מה שאני מרגיש עם בטי, אבל אל תספר לאף אחד. הם טיפשים ולא מבינים." לחשתי לו.

קוליה צחק והרים אותי בעדינות מהכיסא, "בוא כבר, שתית מספיק." אמר ולקח אותי הביתה.

בטי ישנה במיטה שלנו והילד ישן לצידה. לקחתי אותו, מנומנם ומוחה, למיטתו, וכיסיתי אותו היטב. כשחזרתי היא הייתה ערה והמתינה לי בשתיקה. התרחצתי והחלקתי לצידה.

"אני אוהב אותך בטי וגם את אוהבת אותי." הודעתי לה בכובד ראש ונרדמתי.        

"מיקי, מקס כל הזמן מנסה להוציא ממני הצהרת אהבה ואומר לי שהוא אוהב אותי, אולי תגיד לו משהו?"

"מה אני יכול להגיד לו? ברור שהוא אוהב אותך ואת אותו. מה הבעיה בכלל?"

"אני לא אוהבת את ההשתפכויות האלה. עדיף שיישאר קשוח ושתקן."

"שטויות, את שקרנית."

"ואתה טמבל." היא מסתערת עליו. הם נאבקים ומתגלגלים על המיטה עד שהיא פורצת בבכי נוראי.

מיקי מלטף אותה בעדינות ושותק. "אני פוחדת," היא לוחשת, "זה נורא קשה."

"אני יודע." אומר מיקי בעצב ונותן לה מטפחת. 

קצת לפני חנוכה, בשבת חורפית אחת, בהירה ויפה החלטנו לטייל בגן הפסלים בחיפה. הגן כלל פסלים חביבים של ילדים משחקים, נוף נאה של המפרץ, הרבה דשא די ירוק, ואפילו קצת עצים קטנים.

לירז היה מאושר, טיפס על החמור ואחר כך על הסוס, רץ בין כל הפסלים והתגלגל על הדשא. רצתי קצת אחריו עד שהתעייפתי.

התיישבתי ליד בטי וחבקתי את כתפיה ולפתע היא קפאה במקומה, "אוי ויי." לחשה בבהלה, והתרחקה ממני, לוטשת מבט בדוסית אחת שפסעה לעברנו, חיוך דק נסוך על פניה השמנמנים.

בטי קמה ממקומה לקבל את פני הגברת. "שבת שלום חיה פרומה." אמרה בקול מתוח.

"שבת שלום בת-אל." ענתה חיה פרומה ושיפדה אותי במבט חודר לפני שהניחה עכוז שמן, עטוף בחצאית פלנל אפורה מכוערת ביני ובין בטי, גופה העבה מנתק את קשר העין בינינו, והתחילה לקשקש במהירות ביידיש.

"בטי." ניסיתי למשוך את תשומת ליבה, אך לשווא. חיה פרומה ירתה בי מבט חד מעיניים שחורות וחשדניות.

"אתה בטח לא מדבר יידיש." פסקה בעברית מצוינת, "לך תעזור לאריה בעלי עם הילדים." פקדה והמשיכה לקשקש במהירות עצומה עם בטי ששתקה ורק הנהנה בראשה.

"בטי." חזרתי ואמרתי במצוקה, מרגיש כמו ילד קטן ונודניק שהתבקש ללכת לשחק ולא להפריע למבוגרים.

היא חייכה אלי חיוך חיוור, "עוד מעט מקס, לך תראה מה עם לירז. אני תכף אתפנה." הלכתי לחפש את לירז. הוא שיחק עם ילד דתי בגילו, בלונדיני בהיר עיניים שלבש כיפה ענקית ומתחת לחולצתו הציצו ארבעה שרוכים לבנים. במבט שני לכל הילדים שלבשו כיפות היו שרוכים כאלה, נזכרתי שהם נקראים ציציות, אבל לא ידעתי למה צריך ללבוש אותם מתחת לחולצה ולמה הם אמורים להציץ ממנה. 

"הוא נראה כמו גוי. למה יש לו כתובת קעקע? בת-אל הוא לא בשבילך, תחזרי הביתה, ההורים שלך השתנו, את יודעת שהם עזבו את מאה שערים. המשפחה שלך כבר לא חרדית בת-אל. הכל קרה בגלל שעזבת. את יודעת שאימא שלי נפטרה מיד אחרי שהתארסתי? אימא שלך עזרה לי עם החתונה, היא צדקת אמיתית, היא כל כך מתגעגעת אליך. יפה ואמונה כבר נשואות ואחותך התאומה תהילה חיה כאן בחיפה, גם היא ברוך השם התחתנה עם בחור דתי עולה מארגנטינה ו..." 

חיה פרומה עוצרת לנשום ובטי מנצלת את ההזדמנות ומשחילה משפט, "הם ישבו עלי שבעה, איך אני יכולה לחזור?"

פרומה מנידה יד בביטול,  "הם טעו, קורה, אנשים טועים. תסלחי להם ותחזרי הביתה, תעזבי את הגוי הזה, הוא ממש מפחיד."

"הוא יהודי כמוני וכמוך חיה פרומה. הוא תינוק שנשבה."

"של מי הילד? שלו?"

"של שנינו, אמצנו אותו, האימא זונה ואין אבא. מקס החליט שניקח אותו."

חיה פרומה משתתקת, המומה. "סתם לקחת ילד מהרחוב? איך זה? למה לטפל סתם בילד זר?"

בטי כובשת חיוך. "אחרי ההפלה אמרו לי שלא יהיו לי יותר ילדים, מקס חושב שחסרים לי ילדים לטפל בהם." היא וחיה פרומה מציצות זו בזו וצוחקות. שתי בנות בכורות שגידלו דור שלם של אחים ואחיות צעירים והספיקו למאוס בכך עוד לפני גיל הבת מצווה.

"איך זה להיות נשואה חיה פרומה? איך אריה? את אוהבת אותו?" כצפוי, חיה פרומה מסמיקה ושמץ מחיה פרומה הישנה, הצעירה והרזה יותר, צץ פתאום.

"אריה בחור טוב, יש לנו חיים טובים יחד." אומרת חיה פרומה ושוב מסמיקה.     

התיישבתי ליד אריה – אברך צעיר וצנום - שקשר בסבלנות את שרוך נעל ההתעמלות הורודה של ילדה קטנה ומתוקה עם קוקו אדמוני, עיני תכלת ומשקפים פעוטים על חוטמה הסולד.

אריה שנראה מותש למרות השעה המוקדמת התבונן בי בעיני תכלת זהות לאלו של הילדה, "שבת שלום." אמר לי בנחת, "אתה בעלה של בת-אל?"

כמו תמיד, כשאני לא יודע מה להגיד, אני פשוט אומר את האמת ומקווה לטוב. "לא, אני החבר שלה, מאין אתה מכיר אותה?"

"גדלנו יחד, הורי היו שכנים של משפחת מינץ." אמר אריה וקינח את חוטמו של ילד אחר, קטן יותר ובעל שיער בהיר אסוף מתחת לכיפה.

במבט ראשון כל הדוסים נראים אותו דבר. כולם עם כובעים ומעילים שחורים, מגודלי זקנים, המון ילדים ומזימות רשע לעבוד כמה שפחות, ולהוציא מהמדינה כמה שיותר כספים. מקרוב אריה נראה סתם כמו איש צעיר ומותש שטיפל בסבלנות בהמון ילדים רעשניים.

"כל הילדים האלה שלך?" שאלתי, סופר חמישה ילדים קטנים שזזו במהירות כה רבה עד שנראו כמו עשרים. חלקם היו בלונדיניים וחלקם אדמוניים.

"כן, בלי עין הרע," ענה וחייך בגאווה. להפתעתי נוכחתי שאני מחבב אותו.

"למה אתה לא מתחתן איתה?" שאל אריה בנימת נזיפה רכה, "זה לא בסדר לחיות עם בחורה בלי חופה וקידושין."

"אני רוצה, אבל היא לא מסכימה." הצטדקתי והשתתקתי, מבוהל מדברי. המילים חמקו מפי בלי שום מחשבה תחילה, כאילו חיכו שם הרבה זמן עד שמישהו ישחרר אותן.

אף פעם לא רציתי להתחתן קודם, אפילו לא עם לאריסה. גם בתקופה שהייתי מטורף עליה לא יכולתי לחשוב על חתונה, אבל ברגע שבטי הרשתה לי לשים את בגדי בארון שלה הרגשתי שאנחנו שייכים זה לזו, גם כשניסיתי לשכנע את עצמי שאין לנו שום דבר משותף וזו רק משיכה מינית שתגמר אחרי כמה זמן ידעתי, בלי שהרשתי לעצמי לדעת, שאני רק בוחן את עצמי, כמו כלב שמושך את השרשרת כדי לבדוק אם היא חזקה יותר ממנו.

"אתה עובד?" שאל אריה, ולטש מבט חשדני בכתובת הקעקע המכוערת שקעקעתי על אמת ידי כשהייתי חייל צעיר טיפש ושיכור. בכתובת נראה סמל היחידה שלי - מין נשר מגושם במסגרת, וכתובת מטושטשת שאמרה - למען אימא והמולדת. בטי קראה לו בצחוק הקצ'קע.

"לא, מה פתאום? אני שולח את בטי לעבוד במכון ליווי ולוקח לה את הכסף כדי לקנות וודקה." עניתי במרירות.

ידעתי שהגזמתי, אבל נמאס לי להיחשב לעוד רוסי שיכור ומובטל.

"נו, נו..." מלמל אריה מבודח, וחייך אלי בעיני תכלת תמימות.

התמלאתי בושה על ההתחכמות המטופשת שלי וניסיתי לתקן את הנזק. "סתם צחקתי, אני ובטי עובדים יחד באותו בית מלאכה בקרית אתא." אמרתי. "וזו סתם כתובת קעקע שעשיתי בצבא הרוסי כשהייתי צעיר ושיכור. זה אמור להיות נשר אבל בטי קוראת לו קצ'קע."

אריה פרץ בצחוק ונגע בכתובת הדהויה בהיסוס. אני בטוח שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא נגע בדבר כזה.

"מקס! אני צמא!" צעק לירז והטיל את עצמו עלי. נתתי לו לשתות ואחרי שקשרתי את שרוכי נעליו הוא דהר שוב לדרכו, צורח באושר כשהתגלגל על המדרון הירוק.

אחרי שהוא הלך המשכנו לדבר ואני מצאתי את עצמי מספר לאריה על לירז ומגלה לו יותר ממה שרציתי על חיי עם בטי.

אריה הקשיב לי שקט וסבלני - כבר הרבה זמן לא הקשיבו לי כך - נדמה לי שמאז שמארק אחי מת לא דברתי כל כך בחופשיות.

חזרנו הביתה בשתיקה קודרת. בדרך עצרנו לצהרים בפיצרייה פופולו. בטי לא רצתה לאכול כלום, היא ישבה ובהתה בבקבוק המים המינראליים שלה וחילקה את המנה שלה ביני ובין לירז.

חיכיתי בסבלנות עד שהגענו למיטה. בטי התקלחה ולבשה את הכותונת הכחולה שלה, שכבה על הגב, בוהה בתקרה, נראית אומללה ומדוכאת.

נשכבתי לידה בלי לגעת בה וחיכיתי.

"אתה יודע שכמעט שידכו אותי לאריה?" אמרה אחרי כמה דקות. "הוא היה ילד יפה, חיה תמיד הייתה מאוהבת בו." היא הסתובבה ונצמדה אלי, "חיה הייתה השכנה שלנו במאה שערים, ברגע הראשון חשבתי שאני רואה את אימא שלה זיכרונה לברכה. היא נעשתה כל כך דומה לה. לפעמים אני נורא מתגעגעת הביתה מקס, גם אתה?"

נישקתי את ראשה והתאפקתי לא לדחוף ידיים. "אני מתגעגע לשלג ולקור אמיתי, וגם ליער עם עצים אמיתיים, לאגמים כחולים וקפואים ולתותי בר." הודיתי. התגעגעתי גם לכריסמס, אבל התביישתי לגלות.

"אם לא הייתי עוזבת היום בטח היו לי כמה ילדים ובעל, אולי הייתי מתחתנת בסוף עם אריה."

"הוא בחור טוב, אבל לא הייתי רוצה שתתחתני עם אף אחד אחר חוץ ממני." אמרתי. 

"אל תדבר שטויות מקס, אני לא יכולה להתחתן. אם רק היית יודע..."

"אולי תספרי לי, אני רוצה לדעת, בבקשה בטי?"

"אחרי שהם סילקו אותי כל המשפחה התפרקה. משה - העילוי שלנו - עזב ללמוד בברוקלין עוד לפני כל הבלגן, ונעלם אחרי כמה חודשים של לימודים, אף אחד לא יודע איפה הוא עכשיו. גם תהילה עזבה, היא הלכה ללמוד באיזה אולפנה בצפת ואחר כך נעלמה לי לכמה שנים. זה היה הכי קשה. במשך כל תקופת הצבא שלי לא ידעתי איפה היא. כשחזרתי לקיבוץ אחרי הצבא היא התקשרה והודיעה לי שהיא בסדר ושוב נעלמה."

בטי עצמה את עיניה כדי למנוע מהדמעות להציף את פניה, הקשר עם אחותה התאומה היה חשוב לה מאוד. לפעמים היא הייתה חולמת עליה בלילה ומתעוררת בבכי,

"חיה פרומה ספרה לי שתהילה גרה בחיפה עכשיו, היא נשואה עם איזה חוזר בתשובה וגרה ברחוב גאולה. עדיין אין להם ילדים, היא בטיפולי פוריות ברמב"ם."

"תהילה היא אחותך התאומה?" שאלתי, תוהה מי זה משה.

"כן, אנחנו לא זהות, היא תמיד הייתה היפה והטובה, ואני המכוערת והחכמה, בגלל זה העילוי בחר בי. נראיתי כמו ילד, עם שיער קצוץ, רזה מאוד, העדפתי ללמוד יחד איתו ולא לשחק בבובות."

הרגשתי איך דמי קופא בעורקי, "מי בחר בך?"

"משה סיטון, העילוי שלנו, הבן דוד היתום של אימא, הוא גר איתנו."

"חוץ מללמוד יחד מה עוד עשיתם?" השתדלתי שקולי יהיה רגוע ככל האפשר, אבל אני לא חושב שהצלחתי.

בטי נאנחה וידיה התהדקו על גבי, "לפעמים כשהייתי מתקלחת הוא היה נכנס ו... הבטחתי שאני לא אספר אף פעם לאף אחד. זה היה הסוד שלנו. הוא אמר שהוא אוהב אותי."

הרגשתי בחילה איומה. "בן כמה הוא היה?"

"בן חמש עשרה, אני הייתי בת אחת עשרה. לאימא אף פעם לא היה זמן, היו המון תינוקות והמון עבודה ואף פעם לא היה מספיק כסף, הוא תמיד נישק אותי וליטף אותי. זה היה נעים, זה כאב רק בפעם האחרונה, כשלא רציתי יותר והתנגדתי, ואז ירד לי דם וכאב מאוד, כמה זמן אחרי זה התחלתי להקיא כל בוקר."

בטי התיישבה והפנתה אלי את גבה, "הוא כל הזמן התנהג איתי כאילו אני בן, ובאמת ככה נראיתי, הייתי רזה ושטוחה, אבל אחרי הבת מצווה שלי התחלתי להשמין ולהראות כמו בחורה. בפעם האחרונה הוא אמר לי שאני נראית כמו פרה ושיש לי תחת שמן, אני נעלבתי והתחלתי להיאבק איתו ואז... עד אז הייתי בתולה. אתה מבין מקס?"

היא התחילה לבכות וברחה למקלחת. למרות שרציתי ללכת אחריה התאפקתי וחיכיתי שתחזור.

היא חזרה ונשכבה לידי, שוב רגועה ושולטת בעצמה, "לא סיפרתי להם כלום. לא אמרתי מילה, הם נורא כעסו, ואימא אמרה לרופא שלא ייתן לי הרדמה, שמגיע לי שיכאב לי. התעלפתי והתעוררתי בבית חולים, ומאז לא ראיתי אותם יותר."

"חיה פרומה ואריה וכל השכנים שלכם חשבו באמת שאת מתה?"

"לא, בטח שלא. הם ידעו מה קרה. זה מקום קטן וצפוף, כולם יודעים הכל על כולם. אין שם סודות, הם רק לא ידעו מי עשה את זה."

"וההורים שלך, מה אתם עכשיו?"

"הם עדיין שם, בירושלים, אבל הם היו צריכים לעזוב את מאה שערים. הרב מינץ והרבנית הצדקת. הם בטח נורא כעסו על תהילה שהתחתנה עם חוזר בתשובה." 

"מה רע בחוזרים בתשובה?"

בטי צחקה בלעג, "שהבת של הרב מינץ תתחתן עם אחד לא משלנו? לא אברך משי טהור וזך, אלא עם סתם יהודי מהרחוב? ועוד בלי שידוך? בושה איומה." בטי נשמעה מרושעת ומלאת בוז.

רק אחרי כמה דקות של שתיקה העזתי לשאול אותה אם היא איתי בגללי או בגלל הרצון לנקום במשפחתה. היא נאנחה עמוקות ונישקה אותי ומיד אחר כך צנחה הכותונת הכחולה על הרצפה והיה נהדר, כמו תמיד, אבל תשובה לא קיבלתי.     

בטי עונה לטלפון, על הקו שוב לאריסה, הפעם היא צלולה והגיונית. "בטי, מה שלומך חמודה, את מטפלת יפה בגבר שלי?" בטי מעווה את פניה. המחשבה שמקס נחשב לגבר של אחרת, יפה וזוהרת ממנה פי כמה, גורם לה לכאב בטן.

'קשה כשאול קנאה' היא חושבת לעצמה ועונה ללאריסה בחביבות אדישה. לאריסה לא קונה את ההצגה. "יש לי עוד כמה שבועות להיות כאן. יש כאן איזה בחור חמוד, צרפתי, אבל אם זה לא ילך אני מתכוונת לחזור ולקחת את מקס."

לשמע אנחתה הכבושה של בטי היא מפטירה צחוק צרוד, "רק שתדעי בטי, הוא שלך רק בהשאלה."

"קחי אותו אם את יכולה, אני לא מחזיקה אותו בכוח." היא עונה בקול רגוע והגיוני, שתמיד מרגיז את לאריסה חובבת הדרמות, וסוגרת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה