א. סוגד סודי

זה קרה בסתם יום של חול, יום ראשון רגיל בהתחלת החורף. אחרי שנדנדתי לבוס שלי חזור ונדנד שאני לא משתלט על כל העבודה, שאי אפשר לצפות ממני לעשות כל הזמן עבודה של שני אנשים, ושנמאס לי לעשות שעות נוספות כל הזמן, הוא הודיע לי שמצא לי עוזרת. בחורה שעבדה בתור מחסנאית בצבא, נחמדה וחרוצה מאוד.

"ההורים שלה חברים טובים של גיסתי." הודיע לי שכטר בשביעות רצון, וכשאמרתי לו שככה לא עושים וצריך לפרסם הודעה ולראיין מועמדים כמו שנהוג במפעל מסודר, הוא צחק ממני ואמר שאני לא מבין כלום, ושגיסתו תעשה לו את המוות אם הבת של החברים שלה לא תתקבל לעבודה.

קיטרתי שהיא בטח איזה ילדונת שרק רוצה לאסוף די כסף בשביל הטיול למזרח הרחוק, והיא בטח לא מבינה כלום בניהול מחסן חלפים ממוחשב, ורק תוסיף לי עבודה במקום לעזור, והוא שוב צחק.

"מה אכפת לך? הרי בין כה וכה היא תעזוב עוד מעט למזרח הרחוק?"

אני מניח שהשיחה הזאת מבהירה איזה מין בן אדם הוא שכטר ולמה אני רוצה בערך פעמיים ביום להתפטר ולחפש משהו אחר, אבל בימינו, כשהמצב הוא כמו שהוא, וכל כך קשה למצוא עבודה חדשה... אז אני משלים עם שיטות הניהול הדפוקות שלו ושותק, כי סוף סוף אני יכול להרשות לעצמי לגור בדירה משלי, רחוק מההורים, וזה שווה הכל, גם את הפרצוף המעצבן של מר חיים שכטר על הבוקר, וגם את הבוקר טוב של מירי המזכירה שלו – מלכת התחתונים המרושעת משכונת דניה.

אחרי ששכטר הלך נועם נכנס עם הקפה שלי להגיד לי בוקר טוב, שמע בסבלנות את הקיטורים שלי על שכטר והעזרה המפוקפקת שהוא מצא לי, וניסה לנחם אותי שאולי זה לא כל כך נורא, והיא תהיה בסדר, וגם אם לא, אז הרי היא בטח תעזוב עוד מעט. ותוך כדי כך הוא ליטף לי את הירך ושם לי יד על העורף, כמו שהוא עושה תמיד.

אם לא היינו שנינו גברים, ואם הוא לא היה במעמד שווה לשלי בעבודה, הייתי יכול להגיד שהוא מטריד אותי מינית, אבל איך אפשר להגיד דבר על נועם החמוד שמביט בי בעיני כלבלב מתחננות ותמיד מביא לי קפה ומתנדב לעזור לי על חשבון זמן ההפסקה שלו?

וחוץ מזה אני גבוה ממנו בראש והרבה יותר גדול וחזק ממנו. זה פשוט טיפשי לטעון שהוא מטריד אותי, למרות שהוא תמיד נוגע בי ומלטף אותי.

מירי המרשעת צלצלה לקרוא לנועם שיבוא לעזור לה במשהו והוא עשה פרצוף נגעל ולפני שהלך העמיד פנים שהוא מכניס לי אגרוף, כמו שהוא עושה תמיד, מין מכת אגרוף מדומה שנגמרת בליטוף הלחי שלי, אמר לי כרגיל שהזיפים שלי דוקרים אותו ושהגיע הזמן שהוא יגלח אותי סוף סוף כמו שצריך, והסתלק.

ואז נכנסה העובדת החדשה למחסן וכל העולם שלי התהפך בבת אחת ומרגע זה שום דבר לא חזר להיות מה שהיה פעם.

דבר ראשון התיאור שלה – היא קטנה, עדינה ועגלגלה. לא מה שנקרא כוסית הורסת כמו מירי שמסתובבת עם מגפים ומיני, וכל הזמן מתכופפת כדי שכולם יראו את צבע התחתונים שלה. היא לבושה תמיד בצורה צנועה, בבגדים איכותיים של גברת שגורמים לך להזות שעות על מה שהיא מחביאה שם מתחת לכל הבד הזה.

יש לה שיער ארוך מבריק, אסוף יפה בשתי סיכות מעל האוזניים וגולש משם אל העורף. צבעו של שערה מיוחד במינו, שחור - כחול בוהק ואני משתוקק להרים את הרעמה הריחנית הזו ולנשק אותה בדיוק במקום שבו הצוואר נגמר ומתחיל הגב.

יש לה עיניים אפורות גדולות נהדרות, עם ריסים עבים וצפופים, טבעיים לגמרי, לא כמו אצל מלכת התחתונים שיש לה, לטענת נועם שמבין בדברים האלו יותר ממני, יותר איפור מפרצוף. יש לה אף קטן וישר, אצילי כזה, והפה שלה... אני יכול לכתוב אופרה שלמה רק על הפה שלה, הרחב, הנדיב, המלא.

הלוואי ויכולתי לשיר שירי תהילה על השפתיים הורודות שלה שאני מת... די! אם אני אתחיל זה לא יגמר לעולם. ומה עם הסנטר? עגול, עדין, עם רמז רך של חריץ במרכזו - אני נטרף מהסנטר המושלם שלה.

מהרגע שבו היא נכנסה למחסן שלי בצעד קליל וחתולי, נעולה סנדלים פשוטים עם עקב נמוך, רציתי להיות שטיח תחת רגליה הקטנות והמושלמות.

מה שטיח? לא, שטיח זה טוב מידי בשבילי. רציתי להיות אסקופה נדרסת מתחת כפות רגליה הענוגות, רציתי לכרוע מולה ולהעריץ אותה, רציתי ללקק את האבק מעל לסנדליה ולהשתכר מריח עור כפותיה הצחות, אבל במקום זה ישבתי והבטתי בה כמו גולם ושאלתי בקול קשוח כזה של מחסנאי אנטיפת מה היא צריכה.

"אני סול, העוזרת החדשה שלך." אמרה בקול עדין עם שמץ קטנטן של מבטא צרפתי סקסי, ואז היא חייכה חיוך שהאיר את כל קומת המרתף העלובה בה שוכן המחסן, ושאלה מתי אני אתן לחבר שלי לגלח אותי כדי שהוא לא יידקר בגללי.

הבנתי שהיא חושבת שאני ונועם... שאנחנו... זה מה שקורה כשאתה מסתובב יותר מידי עם הומואים. כל הבנות חושבות שגם אתה כזה, ולך תצעק שאין לך אחות, שנועם הוא רק ידיד, ושהרעיון להיכנס למיטה עם גבר נראה לי הגיוני כמו לעשות סקי באמצע אוגוסט.

הסתפקתי בזה שהערתי שנועם סתם קולגה לעבודה ושהוא רק צחק בקשר לגילוח שלי, וקיוויתי נואשות שהיא מבינה שאני והוא... שאנחנו לא...

עוד מהיום הראשון שנפגשנו ידעתי שאני רוצה להיות עפר לרגליה, סמרטוט נדרס מתחת לסוליותיה, אבל בהתחלה עוד התאפקתי ועשיתי פוזה של בוס. הסברתי לה מה עליה לעשות והתנהגתי כמו בוס אמיתי – קשוח, ענייני, מדבר רק על עבודה, מנחית הוראות ופקודות על ימין ועל שמאל.

כשהלכנו לאכול צהרים הצלחתי אפילו להתאפק ולא פתחתי לה את הדלת, אלא יצאתי סתם ככה, נותן לה לפסוע בעקבותיי.

חושבים שהייתי גאה בעצמי בגלל הגבריות שלי?

לא. בכלל לא.

הרגשתי חרא ובזמן האוכל, כשהיא הייתה נחמדה לכולם, גם למירי המגעילה, ועוד יותר לנועם שכרכר סביבה כאילו היא אחותו האבודה, ומיד התחיל לדבר איתה על בגדים ונעלים ושטויות כאלו, ישבתי בשקט עם החמגשית שלי וקנאתי כמו משוגע בכל אחד שהיא שמה לב אליו ודיברה איתו.

קינאתי אפילו בכסא שנשא את משקל גופה, ובסכו"ם שהיא הכניסה לפה הנפלא שלה. וכשהיא ליקקה את שפתה התחתונה בלשון ורודה שכחתי לאכול, שכחתי לשתות, שכחתי לנשום, רציתי רק שכל העולם יעלם ורק אני והיא נישאר, סול המלכה ואני סהר, המשרת הנאמן שלה.

טוב, זה לא קרה כמובן. היא הלכה הביתה בסוף יום העבודה שנגמר פתאום נורא מהר ואני חזרתי לדירה שלי, ורק ישבתי והמתנתי שהלילה יגמר ואני אוכל לחזור סוף סוף למפעל, לנשום את האוויר שהיא נושמת ולהגניב אליה מידי פעם מבט.

בחיים עוד לא הלכתי לעבודה בכזה חשק. הגעתי מוקדם מידי והתיישבתי על הרצפה מול הכסא שלה. עוד אתמול, כשהיא לא שמה לב, שמתי בעמדת המחשב שלה את הכסא המשרדי שלי, הטוב יותר, ולקחתי לעצמי את הכסא הישן שלה. אם מישהו ישאל אני אגיד שהחדש לא נוח לי ושהיא צריכה אותו כי היא נמוכה מידי לכסא הישן.

אני מעריך שגובהה בערך מטר שישים וחמש, ושמספר הנעלים שלה שלושים ושמונה. עוד לא הצלחתי לחשוב על שם הולם לצבע שערה - אולי שחור צועני? - לעורה החלק הקטיפתי יש צבע של חלב עם שמינית כפית קטנה של שוקו. מין חום בהיר קטיפתי כזה ו... שקעתי בהזיות על העור שלה, ורק כשנועם טפח על שכמי שמתי לב שהוא לצידי עם קפה הבוקר שלי, כמו שעשה כל יום.

"למה אתה יושב על הרצפה?" שאל והתיישב לצידי בתנועה גמישה, מקפל בקלילות את רגליו הארוכות לישיבה מזרחית. "אתה יודע שהעוזרת הנחמדה שלך לקחה את הכסא החדש שלך לעצמה?" אמר ונתן לי את המאג שאף טיפה ממנו לא נשפכה למרות שהוא אחז בו בזמן שהתיישב.

הוא נורא גמיש, הנועם הזה. "תודה נועם." אמרתי ולקחתי ממנו את המאג שלי שהוא נתן לי מתנה כשרק הגעתי לעבוד במחסן. מאג חמוד עם ציור של אביר בצבעי זהב וכסף. רק אני שותה ממנו. נועם מחביא אותו אחרי שאני גומר לשתות כך שאיש לא משתמש בו חוץ ממני.

"על לא דבר. לעונג הוא לי." ענה כמו תמיד והניח את ראשו על כתפי במין תנועה קלילה וחטופה, כמו שהוא עושה מידי פעם כשאנחנו לבד.

היום הוא לבש את הג'ינס הכחול בהיר שלו עם חולצה תואמת בכחול ולבן וכרגיל נראה אלגנטי מידי לעומת המשרד המרופט שלי.

"אתה תלכלך את המכנסיים שלך נועם." אמרתי לו, "אולי תקום."

"קודם אתה." הוא ענה והניח יד על הברך שלי, מביט בי ברצינות בעיני הכלבלב החומות שלו.

"נועם." נאנחתי, באמת חיבבתי את הבחור הזה. "כולם יודעים שאתה הומו, נכון?"

הוא משך בכתפיו. "בטח. יצאתי מהארון מזמן."

"יופי לך, אבל תבין, כולם גם רואים שאתה כל הזמן נמרח עלי ואם אנשים יחשבו שאני החבר שלך איך תמצא לך חבר? למה אתה מתנהג כאילו..." זה היה נורא מביך איך שהעיניים שלו נראו פגועות פתאום, והפה שלו רעד כמו אצל ילד לפני בכי. "מה שאני מנסה להגיד נועם זה ש..."

"אני מבין מה אתה אומר." ענה לי קצרות ופנה להסתלק.

"נועם, בחייך, אל תהיה כזה." נחפזתי אחריו והנחתי את ידי על כתפו כדי לעצור אותו. הוא הסתובב וטמן את פניו בחזי, דוחף ידיים מתחת לחולצה שלי, מלטף את השערות שיש לי על החזה, ויש לי די הרבה. האמת היא שאני ממש שעיר, ואם לא הייתי פחדן אולי הייתי מוריד אותן בלייזר או משהו, אבל נועם אמר לי לא פעם שהוא ממש מקנא בי ושהוא היה מת שיהיה לו חזה כזה שעיר, ולדעתו זה ממש יפה. הוא אגב חלק לגמרי ואני הייתי מת להיות כמוהו.

טוב, ככה זה בעולם, כל אחד רוצה מה שאין לו.

"לא אכפת לי מה כולם חושבים." אמר בקול חנוק לתוך הכתף שלי.

ליטפתי לו את הראש, שם לב כמה השער שלו התארך. הוא כבר יכול לעשות קוקו. אמרתי לו פעם שיש לו שער יפה, חום בהיר כזה חלק ורך, ומאז הוא לא מסתפר, וזה דווקא הולם אותו מאוד.

לי יש שערות שחורות, צפופות ואני תמיד מספר אותן בתספורת צבאית קצרה כי זה הכי נוח ואין לי חשק וסבלנות להתעסק עם השטויות האלה של תסרוקות וכל זה. אני חושב שלפרצוף כמו שלי בין כה לא יעזור כלום. בכל תסרוקת יש לי אותו פרצוף כעסני עם אף בולט ומקומר, מצח נחוש, פה חמור וסנטר תוקפני.

אני לא יפה כמו נועם, ובטח לא כמו סול שהיא בחורה וזה יופי אחר לגמרי וזה לא מפריע לי כלל כי התפקיד של גברים הוא לא להיות יפים, התפקיד שלהם הוא... לא יודע מה התפקיד של הגברים, אני רק יודע שהתפקיד שלי הוא לשרת את סול ולסגוד לה ולא אכפת לי איך אני נראה, אלא אם כן זה שאני לא יפיוף כמו נועם מפריע לה, ואז זה יפריע גם לי.

"נועם, אתה מתנהג כאילו שאתה חבר שלי וזה לא בסדר." אמרתי בקול חמור, "אתה יודע שאני לא הומו וששום דבר לא יקרה בינינו. למה אתה מסתובב סביבי ולא מחפש לך חבר שיוכל... אתה יודע? זאת אומרת..." וכאן התבלבלתי לגמרי כי הוא סתם לי את הפה בנשיקה. לא צרפתית, לא צריך להגזים, אבל שם את הפה שלו על שלי ועצם חזק את העיניים, ואז נשמע קול צעדיה הקל של סול במדרגות וידעתי שעוד רגע היא תופיע בדלת. דחפתי אותו בעדינות מעלי, רק זה חסר לי שהיא תחשוב שאני והוא... אתם יודעים.

היא הופיעה, נראית נהדר במכנס שחור וחולצת סריג אדומה. נעולה נעלים סגורות שהסתירו את אצבעותיה החמודות.

"בוקר טוב!" קראה בעליזות, "אתם יודעים שהתחיל לרדת גשם? בואו תראו, היורה הגיע."

נעמדנו שלושתנו בפתח המחסן והצצנו החוצה. הגשם ירד בעוז, רוח קרירה נשבה וסול חיבקה את עצמה ואמרה שקר לה, ואז נועם, במין חוצפה מדהימה, הניח את ידיו על כתפיה וחיבק אותה.

היא נצמדה אליו והניחה לו לשפשף את כתפה כדי לחמם אותה. הייתי מוכן להרוג אותו במקום. למזלו מירי, מלכת התחתונים, עשתה סוף סוף דבר מועיל וקראה לו שיבוא מהר ויעזור לה לחלק דואר.

"את יודעת שנועם הומו?" אמרתי לה ברגע שנשארנו לבד.

"לא?" היא הניחה יד על החזה שלה במין מחוות זעזוע תיאטרלית. "לא יכול להיות! נועם, הבחור הגברי, הקשוח והמאצ'ואיסטי הזה הומו? אתה בטח צוחק?" ופרצה בצחוק פעמונים מתגלגל שגרם לי לזקפה נוראית.

האדמתי כולי והיא חשבה שנעלבתי מהלגלוג התמים שלה ו... אני רועד עד עכשיו כשאני נזכר בזה, היא שמה את כף ידה הקטנה והקרירה על לחיי וליטפה אותה טיפונת. "רק צחקתי אתך סהר, אל תיעלב." אמרה בקול נמוך שהדהד בתוכי, מרעיד אותי מכף רגל ועד ראש.

"אני יודע, זה בסדר." רטנתי וברחתי משם אל הפינה שלי בירכתי המחסן - גומחה קטנה חבויה בין המדפים - בשעות שקטות אני נוהג לשבת שם על כסא עתיק מרופד בכיסוי פלסטיק מתפורר, להרים את רגלי על מדף מתכת חלוד עמוס חפצים חסרי שימוש שחבל לזרוק, ולחשוב קצת בשקט.

אחרי ארוחת הצהרים האיומה ביותר בחיי - גרועה יותר מליל הסדר ההוא שבו דוד שמואל השתכר ואילץ אותנו לקיים סדר פסח כהלכתו, כולל נטילת ידיים, טפטוף יין והקראת ההגדה אחרי האוכל - ברחתי שוב לפינה ההיא שלי, עצמתי עיניים והתאמנתי בלהישאר רגוע, למרות שהרגשתי רצון לשכב על הרצפה, לדפוק עליה באגרופים ולצרוח כמו ילד מתוסכל שלא קיבל את השוקולד שלו.

נועם מצא אותי אחרי כמה זמן והתיישב על הרצפה הקרה מולי. "עכשיו אתה יודע איך אני מרגיש לפעמים." אמר והשעין את מצחו על ברכי.

דחפתי אותו בגסות. "לך מפה יא חרא!" אמרתי בזעם.

"תירגע מאמי." הוא נעמד על ברכיו מביט בי בדאגה, אבל לא נגע בי. אני נראה די מפחיד כשאני כועס והפעם נורא כעסתי עליו, הוא התנהג בצורה איומה בארוחת הצהרים.

אנחנו אוכלים יחד, כל העובדים במפעל יושבים סביב שולחן ארוך ואוכלים את המנה היומית החמה מתוך חמגשיות אלומיניום שמביא לנו המסעידן שלנו. אוכלים, מדברים, צוחקים, מתבדחים קצת, מתווכחים. זה נחמד כזה, קצת כמו משפחה. יש סך הכל ארבע עשרה עובדים במפעל שלנו וכולם נשואים עם ילדים והכל, רק אנחנו, הצעירים - מירי, נועם, אני, וכעת גם סול - רווקים.

בזמן הארוחה נועם הושיב את סול לידו, נתקע בצורה מעצבנת ביני לבינה, מניח אותי לחסדיה המפוקפקים של מירי, ופשוט השתלט עליה לגמרי. הוא דיבר רק איתה ומה שנורא יותר, סיפר לה סיפורים משעשעים עלי, מגלה לה כל מיני שטויות שעשיתי כשרק הגעתי לעבוד שם, עושה ממני דביל מושלם, מצחיק את כולם על חשבוני.

לא שהיה לי אכפת שיצחקו ממני, אבל שסול תשמע? זה הרג אותי והכי גרוע זה שלא יכולתי לעשות כלום, רק לחייך ולאכול את עצמי מבפנים.

"אני לא יודע למה אתה מתכוון נועם," אמרתי בקול צונן, מביט לו ישר בעיניים, מנסה לגרום לו להשפיל מבט ולא מצליח. "אבל אני אף פעם לא עשיתי ממך צחוק ככה, לפני כולם."

זה עבד. הוא הסמיק קצת, עצם עיניים ושוב פתח אותן והביט בי ברצינות תהומית. "אני יודע שלא אכפת לך מה כולם חושבים סהר. אכפת לך רק ממנה."

"אל תדבר שטויות!" התעצבנתי. "אני בכלל לא מכיר אותה, נפגשנו רק אתמול והיא העובדת שלי, אין ביני לבינה כלום ואתה... אני לא הומו ואתה יודע את זה! אתה סתם חי באשליות ואתה לא מבין כלום "

נועם גיחך במין עצב משונה שדקר לי בלב. "אני כן מבין. אני מבין הכל." אמר בקול חרישי. "וזה לא משנה שנפגשתם רק אתמול, גם אצלי הספיקה בדיוק דקה אחרי שנפגשנו כדי שאני..."

ואז סול הגיחה פתאום חרש מעבר לפינה ונעמדה בפתח החדרון הקטן, לא שמענו אותה באה כי היא הייתה יחפה. "הנעלים החדשות משפשפות לי." התלוננה, "הנה תראו." הושיטה קדימה את רגלה הגרובה בגרב שחור שקוף.

"יש לך פלסטר סהר?" שאלה והתיישבה על הכסא שפיניתי למענה, מניחה את כפותיה הצרות והענוגות על רצפת הלינוליאום הדהויה.

כרעתי ברך לפניה, מעמיד פנים שאני בודק את השפשוף אחזתי את כפותיה בידי, מרכין אליהן את פני, נושם את ריחה, מסוחרר כולי מהנאה. גם אם אחיה עד מאה אזכור תמיד את הפעם הראשונה בה כרעתי ברך לפניה ונגעתי בכפות רגליה.

נועם שלף צמד פלסטרים מצחיקים עם ציורי סמיילי - איך תמיד יש לו דברים מועילים כאלו בכיסים? - ונתן לי אותם, ובמקום לעוף משם לכל הרוחות נעמד לו בצד, נשען על הקיר והביט בנו בפנים אטומות מרגש.

התעלמתי ממנו והסרתי בחרדת קודש את גרביה של סול. היו באמת שפשופים אדומים על קרסוליה מאחור, במקום שבו הנעל החדשה שפשפה את עורה הענוג. רק בקושי הצלחתי להתאפק ולא להצמיד את שפתי אל העור הקטיפתי של כפותיה, אבל נהגתי כאדם בוגר והחזקתי את עצמי בכוח, מסתפק בעונג העצום של הדבקת הפלסטרים המצחיקים על קרסוליה המחוטבים של מלכת לבבי.

סול ישבה בשקט גמור, ידיה שלובות בחיקה, מביטה בי מלמעלה למטה, מניחה לי לטפל בה. לנצח אזכור את מגע רצפת הלינוליאום הקרה בברכי, את האור העמום המרצד, את מבע השלווה שנח על פניה ואת ידיה השלובות בחיקה, לבנות וחסרות תנועה כשל פסל שיש.

מאחורי חשתי את מבטו החודר של נועם בוחן איך אני סוגד לשמש חיי, לסול שלי.

"נכון שזה מוזר שלך קוראים סהר ולה קוראים סול?" אמר כשסיימתי למרבה צערי להדביק את הפלסטרים ולגרוב גרביה. "אני מתכוון..."

"אני יודע למה אתה מתכוון." חתכתי אותו בגסות, "תגיד, אין לך משהו לעשות במזכירות נועם? מירי לא צריכה אותך שם?"

הוא גיחך. "ראית מה מלכת התחתונים לובשת היום? מגפי עור מפלסטיק אדום, מיני ורוד וחלצת בטן בירוק זוהר. שכטר לא משלם לי מספיק כדי לסבול מחזות זוועה כאלה."

סול פרצה בצחוק והניחה יד על פיה, מנסה לעצור את הצחוק המתפרץ. איך הוא מצליח לגרום לה לצחוק ככה ואני... למה אני כזה מגושם וחסר הומור?

היא דחפה את כפותיה לתוך הנעלים והעוותה את פניה בחן. "אני אצטרך לחזור הביתה להחליף נעלים לפני שנצא לחפש." פנתה לנועם, מתעלמת ממני למרות שרבצתי ממש לרגליה.

"אולי תבוא איתי? הוא בטח שוב יטפל אלי עם השטויות שלו."

זינקתי על רגלי בבת אחת, נעמד בין שניהם. "מי נטפל אליך?" שאלתי בזעף - אחר כך אמר לי נועם שנשמעתי כמו דוב שנעקץ על ידי כוורת דבורים - הם החליפו מבטים. "לאן אתה הולך איתה? מה אתם מחפשים? תגיד לי כבר!" הדפתי את נועם בגסות אל הקיר.

סול נעמדה מיד בין שנינו, מפרידה בגופה הקטן ביני לבין נועם. "אל תכאיב לו!" התפרצה כלפי בזעם וסטרה על פרק ידי בתנועה חדה.

לרגע קפאנו שלושתנו, נדהמים מפרץ האלימות הפתאומי שהתרגש עלינו יש מאין.

נועם התאושש ראשון. "תירגע סהר, אני וסול רוצים לשכור דירה יחד. אני רוצה לעזוב את הבית סוף סוף והיא חייבת לצאת מהבית שלה."

"למה היא חייבת? מי נטפל אליה?" חקרתי אותו בזעף, אבל הוא משך בכתפיו ושתק, מביט בה.

הפניתי אליה את מבטי, "מי מציק לך סול, תגידי לי בבקשה?" התחננתי ולהפתעתי היא הניחה את כף ידה הקטנה על חזי כחוששת ששוב אתפרץ. כאילו שלא די היה במבט אחד שלה לרסן אותי.

"זה בגלל הגיס שלי, הבעל של אחותי הוא..." פיה רב ההבעה והרגיש התפתל לרגע בהעוויה של מיאוס ומיד חזר לחייך. "הוא מאלה שחושבים שזה מדליק להשכיב שתי אחיות במיטה אחת." התבדחה במין ייאוש מריר וחייכה בעצב.

טוב, אולי אני לא מבין כלום בבגדים יפים, או באיך להצחיק נשים, אבל בטיפוסים מתועבים שצריך לרסן אני מבין ועוד איך.

"אני אבוא אתך סול." אמרתי בביטחון, מרגיש גברי ומגונן, מאושר שאני יכול לעשות משהו למענה. "אל תדאגי בקשר לטיפוס ההוא, אני כבר אטפל בו, ואתם לא צריכים לחפש דירה," צנחה עלי פתאום השראה אלוהית, "הפנטהאוז בבלוק שלי עומד להשכרה, יש שם שלושה חדרי שינה גדולים ומרפסת גג נהדרת עם גינת גג מלאה עצים ופרגולה מעץ, ואפילו ג'קוזי."

הם החליפו מבטים, משתאים מהמהירות בה הפכתי מבריון מאיים למתווך דירות חביב.

"סהר חמוד," כרך נועם את ידו סביב מתני, משעין את ראשו על כתפי, מניח לשערו הריחני לדגדג את צווארי. "אתה יודע כמה אנחנו מרוויחים? זה רעיון נחמד, אבל לא מעשי, וחוץ מזה, מה אנחנו צריכים שלושה חדרי שינה?"

"מה זאת אומרת? אנחנו שלושה איש, לא? בעל הבית שלי רוצה למכור את הדירה והוא יקפוץ מרוב שמחה אם אני אצא כמה חודשים לפני סוף החוזה."

"טוב, אני לא יודעת..." היססה סול, "אנחנו עובדים יחד ואתה בעצם הבוס שלי, גם לגור יחד... זה לא יהיה יותר מידי בשבילנו?" העבירה מבט ספקני ממני אליו.

הלב נפל לי לתחתונים מרוב בהלה. הבטתי בנועם במבט מתחנן והוא הבין מיד.

"יותר גרוע מעכשיו לא יכול להיות." אמר בחיוך מקסים, "אין שותפים יותר רעים מהורי ואחותי, אני בטוח שאפילו סהר יותר טוב מהם ומהגיס שלך, ואל תיקחי יותר מידי ברצינות את זה שהוא הבוס שלך. תראי אותו?" טפח על פדחתי בחיבה, "זה בוס זה? חוץ מזה הוא בין כה וכה רוצה לעזוב את המחסן. נכון סהר?"

"לא יודע, אני... אני לא בטוח... תראי סול, אם המצב אצלך בבית הוא כמו שאת מתארת אז את חייבת לעזוב מיד. זה מצב חירום ו..."

הלחץ שנמצאתי בו גרם לי להתבטא בצורה רהוטה שהפליאה אותי. "לפחות בואי ותראי על מה מדובר. אני בטוח שתתלהבי מהפנטהאוז. אם לא נסתדר יחד תמיד תוכלי לעזוב אחר כך, או שאנחנו נעזוב. כבר נחשוב על משהו, רק אל תחזרי לגור אצל הגיס שלך."

בסוף הכל הסתדר נפלא, לקחתי אותם באוטו שלי ישר מהעבודה לפנטהאוז, והם מיד התלהבו מאוד, כי באמת, זה מקום נהדר, וגינת הגג ממש מקסימה. החלפתי מבט עם נועם ובלי מילים החלטנו מיד שהחדר הגדול יותר - חדר ההורים עם חדר הארונות והמקלחת הפרטית - יהיה שלה, ואנחנו ניקח את חדרי השינה של הילדים.

חדר ילדים אחד היה סביר לגמרי והשני ממש קטן עם חלון מסכן אחד. יותר חדר עבודה מאשר חדר שינה.

"אני אישן כאן." אמר נועם מיד כשנכנסנו לחדר הזעיר והמדכא ההוא.

"למה אתה?" התפלאתי. "למה לא אני? למה אתה תמיד עושה דברים כאלו נועם? עושה לי קפה, עוזר לי בלי שאני אבקש, מכרכר סביבי כאילו... כאילו..."

"כאילו מה?" שאל נועם והתיישב על מיטת היחיד הצרה והחורקת שעמדה בפינת החדר.

"כאילו שאתה משרת שלי או משהו כזה."

"מאותה סיבה שאתה מכרכר סביב סול ומשרת אותה כל הזמן. הרי אם היא לא הייתה מכריחה אותך לא היית נותן לה לעשות שום דבר במחסן. אל תחשוב שהיא לא מרגישה שאתה... אתה..."

"שאני מה?" התנפלתי עליו בזעף. "מה היא סיפרה לך עלי? למה היא בכלל מדברת אתך עלי? למה היא בכלל מסתכלת עליך? הומו אחד!"

המבט הכלבלבי הפגוע ההוא עלה על פניו. הוא קם ורצה לצאת, אבל אני תפסתי אותו וזרקתי אותו שוב על המיטה והתיישבתי עליו, מועך אותי תחתי בכוח.

אני אמנם גדול וחזק יותר ממנו, אבל גם נועם הוא לא ילד והוא היה יכול להתנגד לי, אבל לא. הוא סתם שכב בעיניים עצומות, מניח לי לעשות בו כרצוני, ומה שהכי גרוע זה שהרגשתי דרך הג'ינס שלו שעומד לו, והלוואי ולא הייתי צריך לספר את זה - גם לי עמד - זה ביאס אותי ברמה שאי אפשר בכלל לתאר, אבל זו הייתה האמת.

"אולי תסביר לי פעם אחת ולתמיד נועם, למה אתה מתכוון בכל הרמיזות שלך?" התנפלתי עליו, עובר לשבת על הכסא העלוב היחיד שהיה בחדר.

הוא התיישב והביט בי במין מבט כזה, מבט מלא רוך ומסירות שאמר הכל. "אני אוהב אותך." אמר בלחש עצוב, "אני... אני רוצה להיות שייך לך סהר, זה הכל. אני רוצה לעשות דברים בשבילך ו... ולשרת אותך. אני רוצה שיהיה לך טוב ושמידי פעם ש... שתיגע בי קצת. אני מרגיש כלפיך בדיוק כמו שאתה מרגיש כלפי...  לא חשוב."

"כלפי מי נועם?" רכנתי כלפיו.

הוא משך בכתפיו, "ראיתי איך אתה מסתכל עליה ואיך נגעת בכפות הרגליים שלה. אם היא הייתה רוצה היית הורג את הגיס שלה למענה, נכון? ואם היא הייתה רוצה לגור באוהל באמצע המדבר היית הולך לגור איתה, נכון? אז ככה גם אני מרגיש אליך. מה כל כך קשה להבין פה?" הסמיק והפנה את מבטו ממני, מסיט את עיניו אל הקירות.

אבל אני עדיין לא הבנתי. "נועם, תסתכל עלי." אחזתי בסנטרו, "אתה בחור מאוד יפה. אתה יודע את זה, ואתה פיקח מאוד ומשכיל, לא אהבל כמוני, ואתה... אתה יכול למצוא לך מישהו... אתה חלק וחטוב וצעיר ושנון והכל, מה יש לך ממני? אני אפילו לא הומו. בחייך, אני לא רוצה את האחריות הזו עלי נועם. אתה לא יכול למצוא מישהו אחר?"

"ואתה? אתה לא יכול למצוא מישהי אחרת?" תקף אותי נועם בזעף פתאומי. "היא בכלל... היא נחמדה והכל, אבל היא שמנמונת וביישנית ובכלל לא... מירי הרבה יותר סקסית ממנה ובטח שווה פי אלף יותר ממנה במיטה. אני לא אתפלא אם היא עדיין בתולה."

כל הדם עלה לי לראש. "שלא תעיז לדבר עליה ככה! ושלא תעיז להזכיר אותה ואת המזדיינת המגעילה ההיא באותו משפט נועם!" התנפלתי עליו שוב, מטיח אותו על המיטה, מועך את הביצים שלו בברכי.

זה היה אמור לכאוב לו, אבל הוא סתם שכב שם וסבל בהכנעה, והזין שלי, שכבר נרגע, שוב נעמד מחדש.

איזה פדיחה!

ירדתי ממנו, חזרתי לשבת על הכסא וניסיתי להסביר לו שאני וסול... שמה שאני מרגיש כלפיה הוא ענייני הפרטי בלבד, ושונה לגמרי ממה שהוא מרגיש כי אני לא כמוהו ו...

"כן, כן, שמעתי, אתה לא הומו. והומואים הרי לא יכולים להתאהב. שמענו כבר." אמר נועם בקול מריר, נראה כאילו הוא עומד לפרוץ עוד רגע בבכי.

אני לא יכול לריב איתו כשהוא עושה פרצוף כזה. זה שובר אותי. התיישבתי לצידו וחיבקתי אותו.

הוא שם ראש על הכתף שלי ונרגע מיד. זה היה מדהים להיווכח באיזו קלות אני יכול לשלוט במצבי רוחו. עד שלא פגשתי את סול לא הבנתי עד כמה זה מדליק. זה היה מלהיב, אבל גם מפחיד, העסק הזה של שליטה באדם אחר.