עוקבים

יום שני, 29 בינואר 2018

גברת לא בעסק

שמי הוא עידו והניק שלי – 'עקשני' הולם אותי. אני בעל ניסיון מר בחיפוש מלכה לטעמי ועד היום העליתי חרס בידי.
מכירי טוענים שאני לוקח את נושא השליטה ברצינות רבה מידי ואולי הם צודקים, אבל לדעתי בשביל לשלוט, צריך יותר משוט, חזיית פוש אפ ובגדים מבריקים.
באשמתי יצא לי שם רע של מתחזה שמנסה להשפיל מלכות. כל מלכה שפגשתי בה נואשה ממני בגלל מה שהן כינו הגישה המתנשאת שלי, היחס הלא רציני שלי, ועוד מחמאות בסגנון הזה. 
אני כבר מעל שלושים, אבל נראה טוב, והיו כמה שרצו לתת לי סיכוי, אבל אחרי כמה פגישות כולן השליכו אותי מעל פניהן בכעס.
אל תצטערו בשבילי, אף אחת לא שברה את ליבי, הן היו נחמדות, חלקן גם יפות, אבל הן לא הרשימו אותי ולא עוררו בי שום יראת כבוד.  
לא האשמתי אותן. הן לא יכלו להתמודד עם עבד פיקח מידי ובעל בטחון עצמי כמוני, ואפילו לא ניסו.
בימינו אף מלכה לא רוצה עבד חוכמולוג שלא יודע מתי לסתום את הפה.
בשביל מה להתאמץ? העולם שורץ עבדים צעירים ולהוטים שרק מחכים למלכה קשוחה עם מניירות של פרימה בלרינה שתעשה בהם שפטים.
איך זה שרק אני ראיתי כמה מבוהלות וחסרות ביטחון היו הנשים הללו שהתיימרו להיות מלכות רעות ושתלטניות? מיד קלטתי שככל שהן עשו יותר רוח ככה היה חוסר הביטחון שלהן עמוק יותר.
ראיתי אותו מבצבץ מבעד לבגדי הויניל המבריקים והצמודים מידי, הרחתי אותו מבעד למגפיים השחורים והארוכים. הוא לא הוסווה מעיני באיפור הכבד והדרמטי שעל פניהן, וכל צליפות השוט שקבלתי לא טשטשו את כושר ההבחנה הארור הזה שהרס את יכולתי למצוא מלכה אחת ראויה באמת לכבוד.
ואז צצה לה בפורומים אחת שקראה לעצמה 'גברת לא בעסק' והתחילה לפרסם סיפורים שמשכו מיד את ליבי. היו שטענו שסיפוריה עדינים מידי ומשועשעים מידי, רבים התלוננו על מחסור בתיאורי אלימות מחרמנים, אבל אני קראתי אותם בשקיקה. הבחנתי בהם בעוד רובד נסתר שפרט על תשוקותיי העמוקות והכמוסות ביותר. במיוחד השתאיתי להבנה המעמיקה שלה בנעשה בנפשו של העבד. אהבתי את הכתיבה הנבונה שלה על שליטה מנטלית, נושא שלדעתי מוזנח קשות אצל חובבי בסד"מ, ובעיקר אצל המלכות שלנו. 
יצרתי איתה קשר והתרשמתי לטובה מתשובותיה. גישתה החביבה, כתיבתה הרהוטה ונימוסיה הטובים מצאו חן בעיני מאוד. אחרי כמה שבועות בהם התיידדנו וירטואלית התחלתי להפציר בה להיפגש איתי. למרות שהיא חזרה וכתבה לי שהיא לא בעסק, שהיא רק עקרת בית שכותבת סיפורים ומתעניינת בנושא השליטה בצורה תאורטית בלבד, התעקשתי על פגישה. הייתי מוכרח לדעת איך נראית הגברת ההיא שהסיפורים שלה כמו חדרו מתחת לעורי.
כל מחאותיה שהיא נשואה ואם לילדים, ושהיא מבוגרת ושמנה ולא יפה, לא שכנעו אותי. בקשתי רק לראות אותה, זה הכל. הבטחתי שזו תהיה רק פגישה ידידותית, במקום ציבורי כמובן, סתם פגישה לא מחייבת בין שני אנשים בעלי עניין משותף.  אחרי שהחמאתי בלי סוף לסיפורים שלה, צחקתי ונהניתי מהמיילים שלה שבאמת היו שנונים ומצחיקים, שכנעתי אותה שניפגש.
היא נכנסה לבית הקפה ומיד זיהיתי אותה - אישה בשנות הארבעים לחייה, נאה בצורה סולידית, בעלת הופעה קלאסית נינוחה. מטופחת, אבל לא מוקפדת בצורה מוגזמת.
קמתי לכבודה ומשכתי למענה את הכיסא והיא התיישבה בחן, מחייכת בהתנצלות על איחור של כמה דקות, מטיבה בפיזור נפש תלתל סורר שנשמט על מצחה הלח מזיעה, והממה אותי במבט אחד של עיניה שצבען הכחול ירוק היה כצבע הים ובחיוך הנעים והחמים שלה.
ממבט ראשון הבנתי שהיא התגשמות חלומותיי - עגלגלת, סקסית ובעלת ארשת טבעית של סמכותיות רגועה ולא מודעת לעצמה.
סוף סוף גיליתי את האחת שלי. לידה יכולתי להרשות לעצמי להוריד את ההגנות שלי, להירגע, להתמסר, להפסיק לנסות ולהוכיח בלי הרף שאני חכם יותר. איך ידעתי אחרי דקה שהיא מלכה אמיתית, שולטת מטבעה, בטוחה ורגועה וחסרת פחד?
לא יודע.
אולי הרגשתי את זה בחוש השישי שלי, כמו שהומואים מזהים זה את זה בתוך ההמון, כמו שטורפים מריחים את טרפם בג'ונגל, כמו שאוהבים חשים אחד בנוכחות השני בלילה.
פשוט ידעתי וזהו. 
ביליתי את רוב זמן הפגישה שלנו בניסיונות שכנוע נואשים שתניח לי להוכיח לה שאני העבד לו המתינה מבלי דעת כל חייה, אבל לשווא. "אני לא בעסק עידו." טפחה קלות על ידי בלי לדעת איזה צמרמורת היא מעוררת בכל גופי, "הסברתי לך שאני לא בעסק, נכון? אני סתם כותבת סיפורים שבמקרה נוגעים בנושא של שליטה, אבל בחיים הרגילים שלי אני ממש לא בעסק. אתה מבין?" אמרה, בטוחה לגמרי שהיא סתם עקרת בית בעלת כשרון כתיבה שמתעניינת בשליטה ותו לא.
מרוב תסכול היה לי חשק להטיח את ראשי בשולחן שלפני, ואז הנייד שלה צלצל והיא בקשה את סליחתי בנימוס וענתה.
לרגע הקשיבה בשקט ואז התמתחה במלכותיות שגרמה לאברי לנוע בתוך תחתוני ואמרה בקול עמוק, שקט וסמכותי. "לא דניאל, בשום פנים ואופן לא!"
דניאל מחה כנראה בקול יללני והיא הטיחה יד קטנה על השולחן ואמרה בתוקף, "לא! אני לא מרשה! אין מצב שאתה עושה את זה! תן לי את אבא!"
היה שטף דיבור מהיר מהצד השני של הקו ואז עלה בעלה לשיחה.
"איציק!" התיזה הגברת בקול קר, "מה זה צריך להיות ההתנהגות הזו? חצי יום לבד עם הילד ואתה כבר נכנע לשטויות שלו? אין מצב שהוא עושה קעקוע! הוא רק בן שש עשרה ואם הוא יעשה גם השאר ירצו. אתה רוצה כנופיה של מקועקעים בבית?"
ההוא ענה מה שענה וחטף מקלחת של צוננים מהגברת הכועסת.
בשלב הזה כבר לא כל כך הקשבתי. הייתי מיוחם מידי. אין דבר שמדליק אותי יותר מאישה כועסת שמחלקת פקודות בטון מצווה, כועסת עם כל הלב והנשמה.
השיחה תמה והיא נאנחה מעומק לבבה. "יש לי בבית בעל ושלושה בנים מתבגרים." גילתה לפני את ליבה, "ואני צריכה כל הזמן להשגיח עליהם שלא יעשו שטויות, והוא יותר גרוע מהם. אין יום שאני לא צריכה לכעוס. היית חושב שאדם בגילו, כבר לא ילד, יבין שאי אפשר לתת לילדים בגיל ההתבגרות לעשות מה שהם רוצים."
"מה הם רוצים לעשות?" שאלתי, מביט מוקסם בכפות רגליה. בלהט השיחה היא חלצה את נעליה ונענעה את כפותיה הקטנות והמקסימות כדי לחלצן מעט אחרי שנמעכו בנעליה החדשות והנוקשות מידי.
היא נופפה את כף ידה בייאוש. "מה לא? כל שטות שהם רואים מיד הם רוצים, והבעל הזה שלי, האבא הילדותי שלהם, מתלהב עוד יותר מהר מהם. פעם הבעל שלי, המנכ"ל הגאון הזה הבטיח לילד אופנוע אם הוא יצליח במבחן בחשבון."
"אז מה עשית?" חקרתי בסקרנות.
"אמרתי למפונק הקטן, לפישר הזה שאבא טעה ושההצלחה במבחן זה הפרס שלו. אופנוע הוא יקבל רק על גופתי המתה." אמרה בתקיפות.
"את צודקת בהחלט." הסכמתי איתה, "כואבות לך הרגלים מהנעלים החדשות? רוצה מסג'?"
היא הנהנה והסמיקה קצת, "אבל מה אם יראו אותנו?"
"אף אחד לא יראה אם נעבור שולחן ונתחבא מאחורי הצמח הזה."
הסתובבנו ונחבאנו מאחורי עציץ ענק שהכיל מטפס שופע עלים, ואני נרכנתי ואספתי את כפותיה לחיקי.
הייתי מעדיף לכרוע לפניה, אבל היינו במקום ציבורי אז התפשרתי. היא עצמה את עיניה וגנחה בהנאה כשהפעלתי עליה את כישרונות העיסוי שלי.
זה היה תענוג אמיתי בשביל שנינו.
היו לה כפות רגלים קטנות וחטובות עם אצבעות ורודות ומתוקות, אבל ציפורניה לא היו צבועות.
"פעם היו לי רגלים כל כך יפות." נאנחה, "לפני הנישואים טיפחתי אותן, צבעתי ציפורנים ומרחתי קרמים, ותראה אותן עכשיו? אחרי הלידות הן נעשו ממש סנפירים."
"לא נכון. זה ממש לא נכון." נעלבתי בשם רגליה. "אני רואה את עצמי כמומחה לכפות רגלים נשיות גברתי, ורגליך מקסימות להפליא."
עמד לי כמובן והייתי מיוחם נורא, אבל בשליטה. רעיון נהדר צץ במוחי. "אולי, אם תרשי לי ... אולי אוכל לצבוע את ציפורנייך?"
"אבל ..." היא היססה, אבל ראיתי שהרעיון קוסם לה."אבל איך? אין לי לכה וחוץ מזה אנחנו באמצע מסעדה."
"הדירה שלי לא רחוקה ובדרך נוכל לקנות לכה לטעמך." הצעתי, רועד כולי מפחד שתדחה אותי.
היא נאנחה. "תראה, אני לא יודעת, אני..." ושוב צלצל הטלפון.
היא התנצלה בנימוס וענתה. זה היה שוב בעלה הנודניק שפישל שנית. היא נזפה בו בזעם על ששרף את ארוחת הצהרים שהשאירה על הכיריים וציוותה עליו לקחת את הילדים למסעדה. הוא המשיך לנדנד בקול ילדותי ומתפנק שעצבן אותה.
"אני אחזור כשארצה!" אמרה בתוקף. "תפסיק להציק לי כל הזמן. אתה נשאר עם הילדים רק פעם בשנה וגם אז מפשל. העונש שלך זה שלא תדע מתי אני חוזרת. שב וחכה. אני יוצאת לבלות." הכריזה ולמרבה שמחתי טרקה לו את הטלפון בפנים.
"אוף! איזה מתקרצץ! בלעדי הוא ממש תינוק חסר ישע." השמיצה את בעלה שהיה מנכ"ל מכובד מחוץ לביתו, אבל בעיני גברת לא בעסק נחשב לנודניק שצריך להשגיח עליו ללא הרף ולהעמיד אותו במקומו בתוקף.
אני מודה, קנאתי בו קנאה מרה.
היא התלבטה בין שני גוונים - ורוד עדין ואדום לוהט. ראיתי שליבה נוטה אחרי האדום, אבל היא מרגישה שאולי זה לא יאה לאישה בגילה. בעידודי הנמרץ היא בחרה לבסוף באדום הלוהט והסקסי, אבל כשהצעתי לשלם עבורה נעצה בי מבט חמור שהרעיד אותי מעונג.
"אני משלמת על עצמי." אמרה בטון מלכותי שאו שנולדים איתו או שלא, זה מסוג הדברים שאי אפשר לחקות. זה בדיוק טון הדיבור הנמוך הרגוע והמצווה שרציתי לשמוע ממלכתי.
גם העובדה שהיא התעקשה לשלם על עצמה, בקושי הסכימה להניח לי לשלם על הקפה והעוגה שלה, מצאה חן בעיני.
אני במצב כלכלי טוב ויכול להרשות לעצמי, אבל זה היה העיקרון. לעניות דעתי אין שום דבר מלכותי במלכה הדורשת מתנות מעבדיה ומצפה שהם יבזבזו עליה כספים.
אני מוצא בכך טעם לפגם. זו התנהגות זנותית, לא מלכותית!
לשמחתי גברת לא בעסק חשה בדיוק כמוני.
דירתי קטנה אך מושקעת. אני אוהב קוים נקיים וצבעים שקטים. יש לי רהיטים איכותיים ונאים וחלונותיי נשקפים לגינה ציבורית מוריקה. לשמחתי העוזרת השאירה את הדירה שטופה וריחנית, ואחרי החום שבחוץ היה תענוג לשבת בסלון המאוורר שלי ולשתות.
היא בקשה מיץ לא מוגז. עוד נקודה לזכותה - גם אני לא אוהב לשתות משקאות מוגזים. לדעתי זה מנהג ברברי.
אחרי ששתינו ושוחחנו עוד קצת, מגלים שיש לנו טעמים זהים בספרות – כמוני היא אהבה מאוד ספרי מתח בריטיים, ובמוזיקה - ג'אז ושנסונים צרפתיים, היא הושיטה לעברי את רגליה הנעולות סנדלים עדינים מעוצבים בחן.
כרעתי על ברכי וחלצתי אותן, מתאפק לא לנשק את הרגליים הנהדרות הללו.
היא טענה שכפות רגליה גדלו ממספר 37 ל- 38 לאחר הלידה האחרונה והן ממש איומות, אבל אני הרגעתי אותה שלדעתי הן קטנות ומקסימות ועיסיתי אותן שוב בהנאה רבה ואז כורע על ברכי לפניה, צבעתי בזהירות את ציפורניה המתוקות.
גם בתום הצביעה נותרתי לכרוע מולה, ירכי הדוקות זו לזו, מסתירות את הזין הסורר שלי והמשכתי לאחוז את רגליה בידי בטענה שעליה להמתין עד שהצבע יתייבש. נשפתי במרץ על ציפורניה שנראו נפלא בעודי מקווה שהזקפה המשתוללת שלי תירגע כבר סוף סוף. תקוות שווא.
לבסוף, נאנחת בחוסר רצון, היא ניסתה למשוך אותן מידי. לא יודע מה עבר עלי באותו רגע, במקום לציית התעקשתי להחזיק בהן. היא משכה, אני החזקתי, מתחנן שתמתין עוד רגע, ובסופו של דבר היא איבדה את סבלנותה ופשוט סטרה על לחיי.
אבדתי את שיווי משקלי ונפלתי על התחת, רגלי פשוקות, מצטער שלא לבשתי ג'ינס עבה במקום מכנס כותנה עדין. בתנוחה זו הבליטה המסגירה נראתה בכל הדרה מבעד למכנסי.
החלפנו מבטים מופתעים ובעודה מתבוננת בעיני מקרוב, רק הזין שלי ורגליה הערומות מפרידות ביני לבינה, הניחה גברת לא בעסק למלכה שבה לצאת ולשלוט.
מלכתי הניחה את רגלה על אברי המשתוקק ולחצה עליו בכוח. "אני לא אוהבת את ההתנהגות שלך עקשני." אמרה באותו קול מלכותי שאהבתי כל כך, "אתה תיענש על כך."
"כן גברתי." לחשתי ברעד, משפיל את עיני.
היא התפשטה עד ללבניה שצבעם היה באמת לבן. לשמחתי הם היו עדינים וצנועים, בדיוק לטעמי, ופקדה עלי להמתין לה בחדר השינה, שוכב על גבי בערום ועיני עצומות.
מעולם לא הייתה מלכה שזכתה ממני לציות כה מהיר. רק עכשיו הבנתי באמת מה רב העונג שבציות ללא עוררין, ומיד החלטתי שעל העונג הזה, שרק היא מסוגלת להסב לי, לא אוותר ויהי מה.
נשכבתי ערום על המיטה ונחוש בדעתי שגברת לא בעסק תהפוך למלכתי עצמתי את עיני והמתנתי לה שתעשה בי כרצונה.
לא, אין לי שום תיאורים מסעירים על מה שקרה אחר כך. לא חידשנו שום חידושים מיוחדים, סתם עשינו כל מה שמקובל. היא הגיעה לסיפוק כמה פעמים לפני שהניחה גם לי לגמור וזה היה נהדר, לא בגלל מה שעשתה אלא בגלל איך שהיא עשתה. לא היו מכות ולא נשמעו שום ניבולי פה. הכל בוצע בשקט וברוך תקיף שגרם לי לציית מיד. בלי להכאיב ולהשפיל אותי היא פשוט שלטה במצב ובי. מפעילה עלי כוח עדין אך בלתי ניתן לערעור, לשה אותי כחומר ביד היוצר.
נכנסתי לחדר השינה שלי כעקשני שאף מלכה לא הייתה טובה מספיק בשבילו ויצאתי ממנו עידו, העבד המתוק והמתמסר של גברת לא בעסק שאף פעם לא ידעה שהיא בעצם מלכה. 
אנחנו ממשיכים להיפגש כל שבוע. לבעלה היא אומרת שהיא הולכת לעשות טיפול יופי, ובאמת, בכל פגישה אני מטפח את רגליה, צובע את ציפורניה, ואם יש לה זמן גם עושה לה אמבט יופי מפנק ומסג'. 
רק אצלי בדירה גברתי מרשה לעצמה להיות מלכה, בחוץ היא חוזרת להיות גברת לא בעסק, אשתו של המנכ"ל החשוב והעסוק מאוד, מר לא בעסק, אבל יש לי סבלנות ויש לי תכנית. אחרי שהילדים שלה יעזבו את הבית אני אספר לה מה בדיוק בעלה המנכ"ל עושה במשרדו המהודר עם המזכירה הבלונדינית שלו.
אני כבר מכיר אותה, זה מה שיגרום לה להעביר אותו לידיה של הונילית הטיפשונת והצעירה מידי בשבילו כדי שההיא תהפוך לגברת לא בעסק השנייה. וכשזה יקרה סוף סוף, מלכתי תוכל להיפטר מגברת לא בעסק ותהפוך למה שהיא נועדה לו מבטן ומלידה - מלכה במשרה מלאה.  

אין תגובות:

פרסום תגובה