עוקבים

יום שני, 29 בינואר 2018

שריטה בלב

התחלנו כמו כולם, בהכרות וירטואלית באתר המיועד לגברים ולנשים שרוצים סקס שהוא לא בדיוק סקס רגיל. היא שבתה את ליבי בניסוח המדויק שלה, במשפטים הבהירים והשפויים ששלחה לי, בחוש ההומור המעודן שלה, ובעיקר בכך שמעולם לא היו לה שגיאות כתיב.
טוב, זה מצחיק, אני יודע, אבל שגיאות כתיב מכבות אותי לגמרי. אני יכול לסבול פה ושם איזו פליטת מקלדת קטנה, אבל אין מצב שמי שמבלבלת בין ע´ לא´ תזכה לשלוט בי. לכל אחד יש את השריטות שלו ואלו השריטות שלי. אוהב אותן נבונות, רהוטות, אינטליגנטיות.
טמטום דוחה אותי.
"אל תדאגי, גובה האי קיו חשוב לי יותר ממספר החזייה." כתבתי לה כשהביעה חשש שלא תהיה סקסית מספיק בעיני.
נפגשנו אחרי שהתנאים הותוו בקפידה. היא שולטת, היא קובעת, אני נשלט, אבל בעדינות. אין אלימות קשה, אין סימנים. כמובן בלי דם, בלי קקי פיפי, רק שליטה מתונה, שילוב של קשירות ושליטה מנטאלית עם קצת מכות סמליות וקורטוב של השפלה.
זה מה שתמיד רציתי, על זה חלמתי - מלכה טובת לב ועדינה שתשתמש בי לצרכיה ותשאיר אותי עייף, מרוצה, מסופק ומשתוקק לעוד, ובלי שום שריטות וחבלות גופניות.
תודה רבה! אני אולי משוגע, אבל לא פסיכי.
אם הייתי יודע אז ששריטה בלב מכאיבה הרבה יותר ממכה בתחת הייתי הולך על מישהי שהייתה חובטת בי עד זוב דם ולא... אבל אני רץ מהר מידי קדימה. בואו נלך לפי הסדר. 
הפגישה הראשונה הייתה בבית קפה כמו שמומלץ, וממבט ראשון נדלקתי עליה. למרות שלא הייתה יפיפייה מושכת עין הייתה לה קלאסה, עידון כזה שרואים רק ממבט שני או שלישי.
לדעתי דווקא הצניעות הביישנית שלה הייתה סקסית בטירוף, וכשאמרתי לה את זה - מוקדם מידי, אני יודע, היא פרצה בלי שום מאמץ את כל חומות האיפוק שלי - היא הסמיקה ונראתה עוד יותר יפה.
למחרת נפגשנו שוב וישר הלכנו למיטה ושם קיבלתי כל מה שרציתי עם תוספות מכאיבות מאוד שלא ידעתי עד אז שקיימות בכלל.
אהה... הפעם הראשונה ההיא! אני מקווה שמעולם לא תמחה מזיכרוני.
הפעם הראשונה שזכיתי לראות את הגוף שלה, המעוגל והמלא. החזה הנתון בחזייה לבנה, בתולית וצנועה והתחתונים התואמים שנדרשתי לכרוע על ברכי ולחכך בהם את פני הלוהטות. עד שהיא התירה לי להורידם עברתי שבעה מדורי גיהינום מתוקים שאני אשמח לצלוח כל יום מחדש.
הביישנות הזו שבה היא קשרה את ידי ורגלי אל המיטה, חוששת להכאיב לי יותר מידי, והאנחה המשותפת של שנינו כשסוף סוף היא ריחמה על עצמה ועלי והתיישבה עלי, מהדקת סביב אברי הזקוף עד כאב את נקיק התענוגות הלח שלה שקודם ליקקתי ועינגתי בלשוני.
"אלוהים! למה זה כל כך טוב?" היא צעקה רגע לפני שגמרה וצנחה על גופי הרועד מעונג, מתנשפת, שערה הריחני מדגדג את פני.
לא הייתה לי תשובה. גם אני לא יודע למה זה כל כך טוב.
אולי אלוהים יודע? אני, עבדה הקטן והנכנע של מלכתי, האוהב אותה בניגוד לכל ההסכמים וההוראות, הנמק מגעגועים ימים על גבי ימים עד שהיא מואילה להקדיש לי מזמנה, בודאי שלא יודע.
ככה זה נמשך במשך כמה חודשים וכל פעם התמכרתי קצת יותר לעונג המתוק הזה של גופה השולט בי. לאט לאט זנחתי את כול האחרות, הפסקתי לחפש באתרים, הפסקתי לחיות את חיי הרגילים, הפכתי לעבד לרצונה, אבל היא רצתה כל כך מעט. רק כמה שעות בשבוע ודי.
שעות שחייתי רק למענן, מפנטז על גופה המתוק, על טעמה המסעיר, על פניה היפים. חולם על עיניה הבהירות, ועל הרגע המתוק ההוא שבו היא תצנח, רועדת וקצרת נשימה, על גופי הכבול ותתמרמר - למה זה כל כך טוב?
כמה יכול גבר לסבול? לא יכולתי לשאת זאת עוד. כל תחינותיי לעוד פגישות, כל חקירותיי על חייה מחוץ לחדר הזה שבו נפגשנו, הכל נתקל בחומת שתיקתה הבצורה. היא לא רצתה להעניק לי יותר, וכעבדה הייתי חייב לקבל את המעט הזה ולשתוק, אבל לא יכולתי עוד. מעלתי באמונה, גנבתי הצצה במסמכיה ופניתי לחוקר פרטי שיחטט בחייה, ואז גיליתי את האמת המרה ששרטה את ליבי, מכאיבה לי יותר מהצלפות שוט. היא נשואה. יש לה ילדים. חיה חיים בורגניים, מסודרים ומהוגנים. אני רק פסיק קטן ולא נחשב בעיניה.
"מה אתה שלה? חבר? מאהב?" שאל החוקר הפרטי שכבר ראה הרבה בימי חייו. "מה קרה? מה היא עשתה לך? רימתה אותך? אל תכעס עליה. תראה, הנה בעלה." דחף לי תמונה גדולה ומבריקה. "איזו ברירה הייתה לה? זו לא אשמתה, מסכנה. אישה במצבה? מה היא יכלה לעשות?"
בתמונה נראתה מלכת לבבי לבושה בתלבושת צנועה של אישה דתייה. כובע מטופש על ראשה העטור פאה, שלושה ילדים קטנים מקיפים אותה, והיא מוליכה בכסא גלגלים גבר רזה וחולני למראה שלבש חליפה שחורה וכובע של דוסים.
"בעלה דווקא איש נחמד. היה גבר לעניין עד התאונה. מזל שהם הספיקו להביא ילדים. היא מאוד מסורה לו, מטפלת בו לגמרי לבד. היא הידיים והרגלים שלו. בשכונה שלהם כולם אומרים שהיא ממש קדושה. אישה צדקת אמרו לי השכנים." סיפר לי החוקר הפרטי, מתעלם בדיסקרטיות מהדמעות שירדו על לחיי.
"אל תעשה לה בעיות." ייעץ לי בטוב לב לפני שעזבתי את משרדו. "מסכנה, מה עוד היא יכולה לעשות? לא הייתה לה ברירה, אתה בטח מבין."
כן. אני מבין. הכל אני מבין חוץ מדבר אחד – אלוהים, למה זה כל כך טוב?

אין תגובות:

פרסום תגובה