עוקבים

יום חמישי, 11 בינואר 2018

1. אינדיאני

1. קלי קלות
הגעתי לתל אביב מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא ומיד הרגשתי שהגעתי הביתה. נולדתי וגדלתי בטבריה הקטנה ומאז שעמדתי על דעתי הרגשתי בה חנוק. לעומת טבריה תל אביב הייתה מגרש שעשועים ענק, מקום גדול ומלהיב, חופשי ומלא הזדמנויות חדשות. בטבריה כולם הכירו אותי, את הורי, את האחים הגדולים שלי ופחדתי לזוז, אבל בתל אביב הייתי זר, לא הכרתי איש ואיש לא הכיר אותי, והכי חשוב, לאף אחד לא היה אכפת מי אני, מה אני עושה ועם מי.
סוף סוף יכולתי להפסיק לעשות חשבון ולהתחיל לחיות כמו שרציתי תמיד. הפסקתי לדאוג והתחלתי לזיין, לבלות, להכיר אנשים וגם נשים, והעיקר, לחיות בלי צורך לחשב כל הזמן חשבונות קטנוניים.
בהתחלה הייתי מסונוור מחופש, כמו ילד רצתי לכל הכיוונים, ניסיתי לתפוס כל מה שזז, התלהבתי מכל אחד ומכל דבר. הייתי אז צעיר מאוד ונמרץ, היו לי אנרגיות שאף פעם לא נגמרו וזין שתמיד עמד.
ככה זה אצל כולם בגיל עשרים, אחר כך נרגעתי קצת, התחלתי להתבגר ולהבין שאי אפשר להתפזר לכל כך הרבה תחומים. אני חייב לבחור, או גברים או נשים ולהחליט ממה אני מתפרנס בעתיד.
"אתה צריך להתמקד ילד." אמר לי בועז אחרי שאישר לי את הרעיון של 'ורוד', "החיים קצרים, ואם אתה רוצה להצליח אתה חייב להחליט מה אתה רוצה לעשות עם עצמך, ולהתמקד במטרה בלי פשרות.
היה לי מזל שהוא היה הבוס הראשון שלי, במקום לכעוס עלי כשהייתי עושה טעויות ונכשל הוא אמר לי שמטעויות לומדים יותר מאשר מהצלחות, ושאדם חכם צריך להגיד תודה כל פעם שהוא נכשל כי זו הזדמנות ללמוד ולהתפתח.
בועז הבין בעסקים, הוא היה האדם הראשון שהתייחס אלי ברצינות, האמין בי, העניק לי עצות טובות, ונתן לי כיוון בחיים. נכון, הוא לא היה טיפוס מונוגאמי, ויש כאלו שיגידו שהוא התייחס נורא לאשתו, וגם עם עוזי הוא לא היה תמיד בסדר, אבל איתי הוא היה תמיד הוגן ונדיב, ועל זה אני אהיה אסיר תודה לו לנצח.
החזקתי ממנו מאוד, אפשר להגיד שאפילו הערצתי אותו, ואם הוא רק היה רוצה הייתי הולך איתו בלי היסוס למיטה. כן, גם אחרי שנודע לי שהוא נשא לא הייתי מתנגד, והוא ידע את זה, אבל בועז אמר שזה לא מתאים ודחה אותי בעדינות.
לא נעלבתי, חשבתי שכוונתו היא שהוא מעדיף בחורים בהירים, בחורים כמו גיא שפעם היה לי קראש רציני עליו ועד היום...
אבל אסור לי לחשוב בכיוון הזה, אסור לי אפילו לרמוז שאני עדיין דלוק על התחת הבלונדיני שלו כי בזמן האחרון כולנו נעשינו מהוגנים ומכובדים. כל הגברים שפעם זיינו על ימין ועל שמאל התברגנו עם הזמן וכיום הם מסודרים בזוגות זוגות, כמו בתיבת נוח, כל אחד עם הבן זוג שלו, חיים להם בדירות מסודרות, עובדים בעבודות רציניות, אף אחד מהם לא מסתכל לא ימינה ולא שמאלה.
"מאז שבועז מת לא נשאר עם מי לבלות, כולכם נעשיתם בורגנים קטנים ומגעילים, אני לא סובל את זה, בשביל זה באתי לתל אביב? כדי לחיות כמו טברייני?" רטנתי לסמי, היחיד שהצליח להבין אותי, לא שהוא חלם אפילו לגעת במישהו חוץ מדוד משה.
"מהרגע ששמתי יד על מומי שלי מבחינתי כול הגברים האחרים לא קיימים יותר." אמר לי פעם, כששאלתי אותו אם לא נמאס לו מכל המונוגאמיה הזו, אחרי הכול אנחנו גברים, לא חבורת נקבות.
"שמת יד, באמת? ואני חשבתי שזה היה הפה שלך ששמת קודם." צחקתי, וסמי צחק גם כן, ואפילו הודה, אחרי שהוריד עוד כמה בירות, שהוא נדלק על מועלם קודם בגלל הזין שלו, ורק אחר כך...
"אני יודע שאתה חולה על הזין שלו סמי, אבל בכל זאת..." ניסיתי להתווכח, וסמי, למרות שהיה כבר די שיכור, המשיך להתעקש, ואמר שאחרי גיל מסוים נמאס לרוץ אחרי ריגושים, מבינים שאין דבר יותר חשוב משקט ושלווה ומתאהבים בשגרה.
"שגרה?" עשיתי פרצוף נגעל, והוא צחק ואמר שאחרי גיל חמישים מבינים שאין כמו לחיות בשקט עם גבר אחד ולשמור איתו על שגרה, ושבעוד עשרים שנה גם אני אבין את זה.
"אני מקווה שלא, עדיף כבר להיות מת, כמו בועז, הוא לפחות היה גבר לעניין." התפרצתי, ואז הוא סיפר לי על בועז ועל מתן, הבן של עוזי.
אני חושב שאם לא הייתי מזועזע כל כך מהסיפור המכוער הזה הייתי מגיב אחרת כשאחותה של רונית התקשרה ואמרה שאימא שלה מאושפזת, ושאני חייב לבוא לעזור כי אחרי הכול אני רשום כאבא של הילד, והיא פשוט לא יכולה יותר, גם לה יש ילדים קטנים, ובעלה נקרע במשמרות לילה, ועכשיו אימא שלה צריכה אותה, ומי יטפל בקטן? יש גבול כמה אפשר לדרוש ממנה.
"אז תקראי לאימא שלו." התרגזתי, תראה מה זה? אתה הולך ועושה טובה לבחורה שהיה לך פעם משהו איתה, ומאמין לה כשהיא נשבעת לך שהיא לא תבוא אליך אף פעם בדרישות, ופתאום היא נעלמת, ותוקעת אותך עם תינוק שהוא בטח לא שלך, וגם אם כן אז...
"שתוק כבר נאור, תפסיק להיות דביל אינדיאני, עם שכל של טברייני!" צעקה עלי אחותה של רונית בהיסטריה, "אתה חושב שאם הייתי יודעת איפה היא הייתי מתקשרת אליך?"
"אבל היא בטח השאירה כתובת, מספר טלפון, משהו? תשאלי את אימא שלך, היא בטח יודעת."
"אידיוט!" צרחה האחות (ששמה פרח מזיכרוני) "אימא שלי שוכבת כבר יומיים מחוסרת הכרה, ואין לי יותר כסף למטפלת בשבילו, הוא רק בן חצי שנה, הוא קטן מידי להיות בגן, אין לי איפה לשים אותו, ואין לי יותר כסף לחיתולים בשבילו, אתה אבא שלו, תעשה משהו!"
הכול באשמת בועז, חשבתי בזעם פתאומי, הוא זה שאמר לי להיות ג'נטלמן, לעשות ג'סטה, לא לדרוש בדיקת רקמות, שזה גם סיפור יקר וגם ארוך, ולהסכים שירשמו את שמי בתור האבא למרות שהפרחה הקטנה הזו, הרונית הזו, יכלה להתלבש על חצי מהגברים בתל אביב ולטעון שהם אבא של הממזר שלה, למה הסכמתי? לעזאזל, למה האמנתי לה שהיא לא תבוא אלי בחיים בדרישות? שכל מה שהיא רוצה זה שם לתת לילד, זה הכול, איזה טיפש אני, הכול באשמת גיא ועודד שהלכו לגור באיזה חור בצפון כמו זוג לסביות ולא די בזה אלא שהם גם התחתנו כמו שתי כוסיות, גם כן גברים, ולא היה להם די בזה שהם התחתנו, כדי שהם יהיו דומים עוד יותר ללסביות הם גם הלכו ובזבזו הון על ביציות ועל אם פונדקאית כדי להביא ילדים. ברגע ששמעתי על השטות הזו ירד לי לגמרי מגיא, מה זה השטויות האלה, הומואים עם ילדים?
"אלוהים עשה אותנו הומואים כדי שניפטר מכל המשפחתיות המעיקה הזו, לא כדי שנעשה שמיניות באוויר, ונבזבז כל כך הרבה כסף וזמן כדי להפוך להעתק של ההורים שלנו. מה, לא ככה?" שאלתי את בועז לפני שהוא מת לי, ככה פתאום, בלי שום אזהרה מראש, והוא צחק ואמר שהחיים הם עניין מסובך קצת יותר ממה שנדמה לי ושאי אפשר להישאר תמיד ילד חרמן, לפעמים גם הומואים צריכים להתבגר, ומי שלא עושה את זה בזמן מתעורר יום אחד מבוגר ובודד ומצטער שבזבז את השנים הכי טובות שלו במרדף אחרי סקס ובילויים.
טוב, אני עוד לא בן שלושים ואני כבר מצטער, מצטער ששמעתי לעצה שלו והייתי ג'נטלמן, מצטער שהקשבתי לרכילות של סמי, ועוד יותר מצטער שלא זרקתי את רונית עם הממזר שלה לכל הרוחות.  
"נאור!" צרחה עלי יסמין, זה היה השם שלה, עכשיו נזכרתי, "אתה עוד שם?"
"כן, אני שם, למה? איפה עוד אני אמור להיות?"
"אתה אמור להיות אצלי בדירה, לקחת את הילד שלך ולתת לי לטפל בשקט באימא שלי ובילדים שלי." פסקה יסמין.
"את לא נורמאלית, זה לא ילד, זה תינוק, מה אני אמור לעשות איתו?"
"לא יודעת ולא אכפת לי." פקעה סבלנותה של יסמין, " מצידי תן אותו ללשכת הרווחה שימסרו אותו לאימוץ."
"תשמעי, אני בעבודה עכשיו, אני אחראי משמרת ואני לא יכול להסתלק סתם ככה, אחרי שאני אסיים אני אקפוץ לבית חולים ונדבר, בסדר?"
"לא בסדר, ממש לא." אמרה יסמין בזעם, וטרקה את הטלפון.
רק אז שמתי לב שכל המלצריות והמלצרים, וגם הטבח, שקורא לעצמו שף, ואפילו חלק מהקליינטים מסתכלים עלי במבטים מוזרים, ובלית ברירה עשיתי מה שאני עושה תמיד כשאני בצרות משפחתיות והתקשרתי לדוד משה.
"תעשה טובה ובוא, אני חייב לספר לך משהו וזה לא לטלפון."
הוא בא עם סמי, ושניהם הקשיבו בפנים חתומות לסיפור שלי על רונית, התינוק והחתימה שחתמתי לה שהוא שלי.
"מי זאת רונית? הפריחולינה הזו שהיית עושה בשירותים? מה אתה, מפגר? כמעט כל בחור שני שנכנס לפה היה יכול להיות אבא של הילד הזה!" אמר משה בכעס נוראי, והכניס לי כאפה שהאמת, הגיעה לי, "למה לא שאלת אותי לפני שחתמת?" נזף בי.
"שאלתי את בועז והוא אמר ש..."
"בועז? בטח, עוד מומחה לענייני משפחה." פלט דוד משה בבוז.
"אל תדבר סרה במת." התערב סמי ודחף את הגוף העבה שלו ביני לבין דוד משה שהיה קרוב להפוך אותי לגל של עצמות מרוב כעס.
"סמי, אל תתערב." התעצבן דוד משה, "זה עניין משפחתי."
"נו, ומה, אני לא משפחה?" הדף אותו סמי מעלי. דוד משה דחף אותו חזרה, אבל סמי בחור גדול וכבד והוא לא הצליח להזיז אותו אפילו מילימטר, "מומי, די. תזכור את לחץ הדם שלך, אל תתרגז." אמר סמי בנחת, בלי להיעלב.
"איך אפשר לא להתרגז מסיפור כזה?" התרתח דוד משה, "אבל מה הפלא שהוא הסתבך? זה מה שקורה שמקבלים עצות מזבל כמו בועז."
"שקט מומי, די, מספיק, תן למתים לנוח בשקט על משכבם, ותירגע, אני אסדר הכול." הניח סמי יד שמנמנה ורכה על שכמו של דוד משה, שסוף סוף סתם את הפה.
סמי לקח ממני את הטלפון של האחות של רונית, שילב את ידו בידו של דוד משה הזועף והסתלק, משאיר אותי להמשיך את המשמרת בלב כבד. הייתי מודאג ועצבני, והרגשתי שאני כועס על כל העולם, ובעיקר על עצמי, ותהיתי, מודאג, מה סמי עומד לעשות - אולי הוא ייקח את התינוק, ישים אותו בסל ויניח אותו על מדרגות בית החולים, או לשכת הרווחה, או אולי המשטרה? שמעתי שמישהי עשתה את זה כדי להיפטר מהתינוק שלה.
רונית לפחות נתנה אותו לאימא שלה לפני שהסתלקה. מי ידע שהאימא תחטוף פתאום שבץ? ומה יהיה עם התינוק עכשיו? הוא ילך לבית יתומים או שאולי ימסרו אותו לאימוץ? מה אכפת לי בכלל, הרי הוא בטח לא שלי, זה ילמד אותי להפסיק לעשות בנות, עם גברים לפחות אין תינוקות, ילד מסכן, מה זו אשמתו שאימא שלו פרחה טיפשה ואחותה בהמה וסבתא שלו חולה? מה לעשות שאין מי שיטפל בו? בטח ימצאו לו משפחה טובה שתאהב אותו, אבל איך הם יאהבו ילד לא שלהם? הם בטח יתאכזרו אליו, יציקו לו, רוב הסיכויים שהוא יצא שחור כמוני, ושהם יהיו אשכנזים סנובים שיתייחסו אליו ברשעות, יקראו לו ממזר וכושי ולא יתנו לו לשכוח שהוא לא אחד משלהם. מיד אחרי שהוא יגדל קצת ויבין מהחיים שלו הוא ישנא אותי ואת רונית שנתנו אותו לאימוץ. מעניין לאן היא נעלמה, אפשר למסור לאימוץ ילד בלי רשותה של אימא שלו? בטח לא, אז מה יהיה עם הקטן, מי יטפל בו? אולי ישימו אותו במוסד כזה לילדים בלי הורים, ילד קטן כל כך, תינוק שלא יודע כלום וכבר בלי משפחה ובלי מישהו שיטפל בו ויאהב אותו. ראיתי תוכנית על בתי יתומים ברומניה, משהו נורא, הילדים שמצליחים לשרוד אותם יוצאים דפוקים לגמרי, וחלק בכלל מתים בגיל צעיר כי בלי אימא ואבא הם פשוט לא מצליחים לשרוד, ואלא שכן נעשים אלכוהוליסטים או פסיכופתים, לא יכול להיות שבארץ המצב כל כך נורא, אבל מצד שני...
הטלפון צלצל פתאום, מפסיק את שטף המחשבות המדכא שלי בדיוק בזמן, ולהפתעתי זה היה אריק השמן, חבר של דוד משה, ואולי גם סוג של אקס? שחי כבר איזה מליון שנה עם בני הרזה.
"מה קורה אריק?" שאלתי, מנסה להישמע כאילו אני לא לחוץ כמו טמפון של נזירה.
"הילד ממש מותק." הוא אומר לי, מרוצה מאוד מעצמו, "דומה לך כמו שתי טיפות מים, שחור, קטן ומושתן, צריך להביא לו עוד חבילת חיתולים ועוד מטרנה, בלי עין הרע יש לו תיאבון בריא."
"הילד... הילד אצלכם?" גמגמתי קצת מרוב לחץ, "מה פתאום?"
"סמי הביא אותו שנעזור לו להשגיח עליו, תירגע אנחנו מטפלים בו ממש טוב, סמי פשוט נולד להיות דודה." התמוגג אריק, "אבל כדאי שתגיע מהר כי אנחנו נעשים ממש קצרים בחיתולים, ונועם לא עושה סימנים שהוא עייף."
נועם! נזכרתי, היא קראה לילד נועם, איזה מין שם זה נועם? מה פתאום נועם? תהיתי בדרך לסופר, ואיזה חיתולים לקנות? מי ידע שיש כל כך הרבה סוגים?
המוכרת בסופר דווקא ניסתה לעזור, אבל היה מבחר גדול מידי, וכשהיא שאלה לא ידעתי מה המשקל שלו ויצאתי אבא עלוב ודביל מושלם. בסוף התקשרתי שוב לאריק, והפעם ענה סמי, מזל שהוא שמר על העטיפה הריקה של חבילת החיתולים וככה ניצלתי בנס.
"מה פתאום הבאת אותו לאריק ולבני?" התרגזתי עליו כשהגעתי סוף סוף לדירה התל אביבית היפה והמעוצבת שלהם.
"ששש..." התנפלו עלי שלושתם, "סוף סוף הוא נרדם, אל תעיר אותו."
"איפה הוא?" שאלתי בלחש, והם הובילו אותי בחרדת קודש לחדר השינה של אריק ובני, ושם, שוכב לו בנוחיות, זרועותיו פשוטות לצדדים כמו איזה נסיך, שכב לו תינוק קטן ושחום עם תלתלי כבשה שחורים וריסים ארוכים וכהים שרטטו בעדינות על לחייו השמנמנות, וישן, מחייך לעצמו כמו מלאך.
דוד משה ישב על המיטה לצידו, לופת בכפו הגדולה בקבוק תינוקות שקוף, מעוטר ציורי דובונים, והביט בו נפעם, מרוכז בו כאילו הוא התינוק הראשון שראה מימיו.
"הוא ממש אתה, בול אתה כשהיית תינוק." אמר בקול רך, ואחרי שהתקין סביב הילד כריות לרוב, וכיסה אותו בעדינות בשמיכה משך אותי החוצה. "אין ברירה נאור, הילד הזה צריך מישהו שיטפל בו." פסק, והביט בי במבט רב משמעות.
"אבל דוד משה..." התחלתי להסביר למה זה לא יכול להיות אני, ואז נכנסו פנימה ניצן ואמיר, נרגשים מאוד, ודבר ראשון הלכו להביט בנועם, וכמובן שגם הם פסקו שהוא דומה לי להפליא, "נראה בול כמוך, חוץ מזה שהוא הרבה יותר חמוד." אמר אמיר.
"ותמים." הוסיף ניצן, וצבט אותי קלות, רק כדי שאבין שזו בדיחה.
"אני לא מבין, בשביל מה כולם פה?" התמרמרתי, "ומי נמצא בפיצוצייה?" הבטתי סביבי.
"עוזי ונדב, מתן מבקר אצל אחותו, היא חולה קצת, עוד מעט גם הוא יצטרף אליהם ויעזור בורוד אם יהיה צורך, יהיה בסדר אל תדאג." הושיב אותי דוד משה על כסא והתיישב מולי, "הסברתי לכולם את המצב שלך, וכולנו מסכימים שאין ברירה, אתה חייב לעשות מאמץ ולהתחיל לתפקד כמו אבא." פסק דוד משה בסמכותיות.
"אבל..." התחלתי להסביר שאני צעיר מידי להיות אבא, ושאני לא יכול לגדל אותו לבד, בלי האימא של הילד, אני עובד המון שעות, ואין לי בכלל איפה לשים אותו...
"מה רע בדירה שלך?" שאל עוזי בשלווה, "כשעברת אליה אמרת שסוף סוף יש לך דירה ולא חור, היא לא מספיק גדולה להכניס לתוכה תינוק אחד קטן?"
"אבל..." רציתי להגיד שכן, אבל אני לא רוצה שוב שותף, גם אם הוא ממש קטן כי הוא עדיין לא יודע להשתמש בשירותים, והוא בטח לא ישלם לי שכר דירה, וכמובן שאי אפשר לבנות עליו שיעשה תורנות ניקיון, או לכל הפחות ייתן לי לישון בשקט, אבל מי הקשיב לי בכלל?
הם החליטו פה אחד שאם חתמתי שזה הילד שלי אני חייב לטפל בו, והבטיחו לי חגיגית שיעזרו לי, נשבעו שכולם יחד ישמרטפו את הקטן, ואני בקושי ארגיש שהוא קיים.
"מה אתה נלחץ? זה רק סידור זמני." הבטיח סמי, "הסבתא תבריא בקרוב, וגם אם לא בסוף רונית תחזור, אל תדאג נאור, זה יהיה קלי קלות, כולנו נעזור עם התינוק, מילה שלי, אתה תוכל להמשיך לחיות את החיים שלך כרגיל."
"נו, טוב." נכנעתי, "אם אתם אומרים." והייתי אז כל כך תמים וטיפש עד שבמשך כמה שעות אפילו האמנתי שזה באמת הולך להיות קלי קלות, ושאני אסתדר בלי בעיות ובקושי ארגיש שהילד שם, מה שמראה כמה מעט ידעתי  אז על החיים.

2. אחרי הספירה
בשיעורי ההיסטוריה המורה הסביר לנו שהתאריכים מתחלקים לתקופה של לפני הספירה ואחרי הספירה. מהרגע שישו נולד התחילו לספור מחדש הוא הסביר ואז חשבתי שזה פשוט טיפשי. כאילו מה? אם הוא הופיע בעולם זו סיבה להתחיל הכול מחדש? המורה שלנו צחק ואמר שכשיהיה לי ילד אני אבין יותר טוב, ואני, שידעתי כבר אז שאין מצב שזה יקרה, משכתי בכתפיי באדישות. ברגע שנועם נחת בדירה שלי הבנתי למה המורה התכוון. אחרי כמה ימים עם נועם קלטתי שהחיים שלי נחלקו לתקופה הרגועה והנעימה של לפני נועם, ולתקופה המטורפת והמתישה של אחריו, ונזכרתי בתוכנית שראיתי פעם על איך מלמדים ילדים להיות הורים, המורה נתן לכל זוג ילדים לשמור על ביצה ובמשך שבוע שלם הם היו חייבים לקחת אותה לכל מקום, להשגיח עליה כל הזמן ולדאוג שתישאר שלמה בכל מצב. זה היה די מצחיק, וכמובן שרובם לא הצליחו, מעט מאוד ביצים הגיעו בשלום לסוף אותו שבוע. בזמנו הסתכלתי על התוכנית וצחקתי מהרעיון המטופש, מה פתאום ביצה? מה הקשר בין ילד לביצה?
אחרי כמה ימים עם נועם נזכרתי בתוכנית ההיא והבנתי שזה לא היה רעיון כל כך מופרך, זאת אומרת כשהיה לי זמן וכוח לחשוב בהיגיון. מפליא כמה מאמצים צריך להשקיע ביצור קטן כל כך, ביצה לפחות שותקת, לא מעירה אותך כל לילה בבכי קורע לב, ולא צריך להאכיל אותה כל כמה שעות, להחליף חיתולים ולרחוץ אותה ושוב להחליף ושוב להאכיל, לנדנד ולהרגיע ולשיר שירים, ולרוץ לרופא, ולטיפת חלב, וכל הזמן להשגיח ולדאוג, לחמם בקבוקים ולכבס כמויות אדירות של בגדים זעירים, ולעשות את כל זה בלי הפסקות ובלי רגע מנוחה.
הופעתו של נועם בחיי חצתה אותם לשני חלקים שלא היה ביניהם שום קשר. מהרגע שלקחתי אותו הביתה הפכתי מבחור שמח ומרוצה שיש לו תמיד שפע זמן לבלות ולישון, לאדם עייף ולחוץ שכל הזמן מתרוצץ ומנסה להספיק כמה שיותר ואף פעם אין לו די שעות ביממה.
חוץ מלטפל בתינוק ניסיתי גם לעבוד, ומידי פעם גם לנשום, וזה לא היה קל, כי גם כשידעתי שנועם נמצא בהשגחתו המסורה של סמי, המתוגבר בדוד משה, או עם עוזי – הם היו היחידים שקיימו את הבטחתם ובאמת עזרו - לא יכולתי להפסיק לדאוג לו ולחשוב עליו.
לא יאמן כמה דברים הייתי צריך לעשות, ובכמה עניינים הייתי צריך לטפל ולסדר. אין לי מושג איך אימא שלי גידלה חמישה ילדים, וחוץ מזה גם עבדה מחוץ לבית. מתי היה לה זמן גם לבשל ולנקות ולסדר, איך היא הספיקה הכול?
אחרי פחות מחודש עמדתי לפני קריסה מוחלטת והכול בגלל תינוק אחד קטן שהצליח במהירות מפתיעה לחדור מתחת לעורי, לגנוב לי את הנשמה ולהפוך לאדם החשוב ביותר בחיי. מתי זה קרה בכלל? ואיך זה שאף אחד, אפילו הבחור הכי מדהים במזרח התיכון, או הבחורה הכי כוסית ושווה בתל אביב לא עשו לי את זה קודם?
אף בן אנוש חוץ ממנו לא העז לתבוע ממני תביעות כל כך מופרזות ולא השתלט ככה על חיי, אבל נועם, בלי שיהיה מודע לכך בכלל, שיעבד אותי לצרכיו בצורה מוחלטת. בלי להבין למה נכנעתי לרודנות שלו בלי שום תנאים, והסתפקתי בתמורה בחיוכים שלו, ובשבחים פזורי הנפש שהרעיפו עלי האחיות העסוקות בטיפת חלב שעודדו אותי שהילד בסדר, הוא עולה במשקל, הוא בריא, ואני לא צריך לדאוג, אני מתפקד כמו שצריך.
אם כל מי שהבטיח היה גם מקיים וכולם היו עוזרים לי ותורמים מזמנם היה לי קל יותר, אבל אחרי ההתלהבות הראשונית הם התחילו להתחמק ולפשל, לכל אחד היו תירוצים ועניינים, וחיים לחיות אותם, ורק אני נשארתי תקוע עם התינוק, מנסה לבצע תמרונים נואשים כדי להספיק גם לעבוד מידי פעם, ואולי גם, פעם בכמה ימים, לתפוס כמה שעות שינה.
"תשמע נאור, אנחנו חייבים לדבר." בישר לי דוד משה אחרי שחזרתי מטיפת חלב, מזועזע כולי מהחיסון הראשון שלנו.
בחיים לא סבלתי כל כך, אני לא מחזיק מעצמי פחדן, ואין לי בעיה עם זריקות, אבל לקבל זריקה זה דבר אחד, ולהביט חסר אונים באחות רוסיה קשוחה מפשיטה את התינוק שלך ותוקעת בו מחט בלי טיפת רחמים, ועוד נוזפת בך שאתה לא מחזיק טוב את הילד, זה דבר אחר לגמרי.
נועם עמד בטראומה יפה יותר ממני, הוא נרגע והפסיק לבכות הרבה לפני שאני הפסקתי לרעוד
"לדבר על מה?" שאלתי ופיהקתי מעל כוס הקפה שהכנתי לעצמי בזמן שנועם ישן כמו מלאך. האחות אמרה שהוא עלול לקבל חום בגלל החיסון ושאני אתכונן ללילה קשה ותיארתי לעצמי שזה אומר שהוא בטח יעיר אותי בצרחות באמצע הלילה, ויירגע רק אם אפסע איתו הלוך ושוב ברחבי הדירה, ואפזם לו שירי ילדים שלא היה לי מושג שאני זוכר, כבר עשיתי את זה בשבוע שעבר אחרי שהוא חטף דלקת אוזניים, וזה היה חתיכת סיוט נוראי, אם רק היו נותנים לי לישון בשקט כמה שעות...
"תראה, אני יודע שהבטחתי לעזור לך, להוריד ממך קצת תורנויות ולעשות לילד בייביסיטר, אבל יש בעיה."
"איזה בעיה?" התעצבנתי, "אל תגיד לי שאתה לא מגיע הערב, אני חייב לעבוד לפעמים, יש לך מושג מה עולים חיתולים ומטרנה? ואני מוכרח לקנות לו כבר מיטה, הוא נעשה גדול מידי לעריסה הקטנה הזו."
משה גירד את פדחתו בהבעה נבוכה, ולפני שהספקתי להתפרץ עליו סיפר לי שעלולים להיות קצת שינויים בלוחות הזמנים של כולנו כי עוזי עומד להתאשפז לכמה ימים, וגם אחר כך הוא לא יהיה ממש בכושר ולכן...
"להתאשפז?" נבהלתי, "מה קרה לו? לא ידעתי שהוא חולה."
"הוא לא חולה, זו שירה, האחות של מתן, היא זו שחולה."
"שירה? הבת שלו שלא רצתה לפגוש אותו?"
"כן, זו. מתברר שיש לה איזה בעיה עם הכליות, הן לא מתפקדות ועוזי החליט שהוא הולך לתרום לה כליה."
"כליה? מה זאת אומרת לתרום לה כליה? למה?"
"מה למה? כי היא צריכה, והכליה שלו הכי מתאימה. של אימא שלה ושל מתן מתאימות גם, אבל פחות. שלו הכי מתאימה וכמובן..."
"מה כמובן? למה כמובן? היא לא רצתה אפילו לראות אותו, אז למה ש... ומה פתאום הכליות שלה לא עובדות? היא בחורה צעירה, למה שפתאום הכליות שלה יפסיקו לתפקד?"
"לא יודע, מה, אני רופא? עובדה שזה מה שקרה, ומזל שעוזי כן מתאים."
"כן, אבל... אבל הוא בכלל לא מכיר אותה."
"עכשיו הוא כן מכיר, וגם את ההורים שלה הוא מכיר, אף אחד לא לחץ עליו, זו ההחלטה שהוא החליט וזהו, אין מה לעשות. מחר הוא הולך איתה לניתוח כדי לתרום לה כליה, וזה אומר שגם הוא, וגם מאיר, וגם מתן, יהיו בבית חולים, ואני וסמי נהיה ממש עסוקים עם הקפה והפיצוצייה, ולא יהיה לי זמן לעזור לך עם נועם כי אי אפשר לעזוב את העסק שיתנהל לבד, ולכן..."
סמי נכנס, עמוס חבילות, מזיע למרות שעת הבוקר המוקדמת, ואחריו נגרר אור, הפיקולו החדש של ורוד, אוחז חבילה ענקית של חיתולים וחיוך מבויש מרחף על פניו. "נו, אמרת לו?" פנה אל משה שנהם בעצבנות שעוד לא, ושאי אפשר להפיל בבת אחת כל כך הרבה דברים על בן אדם, והוא לא יכול שלוחצים אותו ככה.
"מה להפיל? להפיל על מי, עלי?" שאלתי בחשדנות, מרגיש שמשהו לא נעים הולך להתרחש, כאילו שהסיפור עם הכליה של עוזי לא היה מספיק גרוע. איך זה שפתאום כליות מפסיקות לעבוד? ומה אם חלילה נועם... מה אני אעשה אם הוא יחלה בצורה רצינית? שאלתי את עצמי כמו שעשיתי מהרגע שהתחלתי להיות אחראי ליצור הקטן וחסר הישע הזה. פתאום העולם נראה מקום מסוכן להחריד שכל הזמן קורים בו דברים איומים, ואני התחלתי לפחד מתאונות דרכים, וממחלות, וממלחמות, ולדאוג כל הזמן כמו סבתא פולנייה שמשהו נורא יקרה לי, או לילד.
"אל תתרגש, זה משהו טוב, אנחנו בסך הכל מנסים לעזור לך." התחיל סמי להסביר, ואז נועם התעורר והתחיל לילל שוב.
"אני אגש אליו." טס אור לחדר השינה וחזר משם עם נועם בזרועותיו, נדנד אותו בעדינות, וקשקש איתו בשפת תינוקות מגוחכת. זה עזר והילד נרגע ואור ניצל את השקט כדי לבשר לי שחייבים לקנות לקטן מיטה חדשה כי הוא נעשה גדול מידי לעריסה "מה התקציב שלנו למיטה לילד?" שאל.
"שלנו? מה זאת אומרת שלנו?" בהיתי בו בפליאה, מרגיש כלפיו זעם לא מוסבר למרות שהילד היה רגוע לגמרי בזרועותיו ושיחק בהנאה בשרשרת הצבעונית שהייתה תלויה על צווארו.
"רגע אור, עוד לא סיפרתי לו." התערב דוד משה.
"מה? מה לא סיפרת לי? מה קורה פה?" נזעקתי.
"הבעל בית שלי זרק אותי החוצה הבוקר, ואתה צריך מישהו שיעזור לך עם המתוקי החמוד הזה," הסביר אור, "אז..." הוא הביט בי במבט רב משמעות שנענה בבהייה מטופשת מצידי, ואז רכן מעל נועם הרים את שולי חולצתו ונישק את בטנו. נועם נהנה ונופף ידיים בשמחה, מגרגר לעצמו. "אז זהו," המשיך אור להסביר, מביט בנועם במקום בי, "אין לי איפה לגור ומועלם וסמי חשבו שכדאי שאני אבוא לגור איתך, וככה לי יהיה איפה לישון, ואתה לא תהיה לבד עם נועם." הוא הביט בי במבט מודאג, ופתאום הבנתי שהוא לחוץ עוד יותר ממני.
"שאני אתקשר לאחותי לשאול אולי יש לה עדיין את המיטה הישנה של הילד שלה? אם כן אז צריך רק לצבוע אותה ואנחנו מסודרים."
זה היה יותר מידי בשבילי, עוד לא הרשיתי לו לבוא לגור אצלי והוא כבר משתלט לי על הילד ועל המצב ומכניס לי שינויים? איזה חצוף!
"תשמעי אורית!" התנפלתי על אור, שהוא באמת אחד הבחורים הכי נשיים שאני מכיר, אחד הדברים שהכי דוחים אותי אצל הומואים.
"אל תקרא לי אורית." נעלב אור, "אני גבר בדיוק כמוך."
"נו, די כבר ילדים, תירגעו." התערב סמי בחביבות סמכותית, והניח יד על שכמי, מרחיק אותי מאור.
אל תגיד לי מה לעשות." ניסיתי לנער את ידו מעלי, אבל סמי, למרות הגיל שלו, ועודף המשקל, והחיוך הנחמד, הוא גבר חזק, ומתחת לגינוני האוחצ'יות העליזים שלו הוא בן אדם נחוש ביותר. לפני שהבנתי מה קורה איתי נגררתי החוצה וגויסתי לעבודת סבלות, ובעודי גורר, מתנשף, מזוודה ענקית עמוסה בבגדיו של אור התבשרתי שאני כפוי טובה, חסר נימוס ואינדיאני חצוף שלא מבין מתי מנסים לעזור לו, ושאני צריך להגיד תודה ולהתנצל מיד בפני אור אחרת אני הולך להסתבך איתו, ועם דוד משה.
המום מהטפות המוסר שנחתו על ראשי העיף נגררתי במעלה המדרגות עם המזוודה, הכנסתי אותה לחדר השינה שייעדתי לאורחים והתיישבתי עליה, אחוז סחרחורת, ליבי הולם כמו תוף.
אור נכנס אחרי, גורר תרמיל ענק מתפקע מבגדים, והתיישב בגמישות מעוררת קנאה על הרצפה לצידי.
"אני יודע שאני קצת נשי, אבל אני לא אוהב שקוראים לי אורית." אמר בעלבון.
קצת? חשבתי, סוקר את גופו הדק ואת פניו העדינים, אתה הרבה יותר מקצת, אבל לשם שינוי שמרתי את מחשבותיי לעצמי, ורק הערתי בדיפלומטיות שבחור שמטפח רעמת שערות ארוכה כזו, ולובש בגדים כל כך הדוקים וצבעוניים לא יכול להתלונן שפונים אליו בלשון נקבה.
"אני אוהב להתלבש ככה ולגדל שערות, זה הסגנון שלי, ככה אני מרגיש נוח, וזה לא אומר שאני לא גבר. יש הרבה דרכים להיות גבר, לא כולם חייבים להיות שריריים עם שערות קצרות וחזה שעיר." אמר אור בנחת.
"בסדר." אמרתי, "סליחה." הוספתי במחשבה שנייה.
"אין בעיות, סלחתי. אז אתה מסכים?"
"מה, שתגור פה? כן בסדר, אבל איפה תישן? יש לי רק מיטה אחת, ואם מדברים על זה, מתי תתקשר לאחותך?"
"עכשיו." שלף אור את הנייד שלו, "כמה אתה רוצה שכר דירה?"
"לא יודע, נדבר על זה אחר כך, נו, תתקשר כבר."
הוא התקשר ודיבר עם מי שדיבר בשפה סלאבית רכה שהייתה ספק רוסית, ספק רומנית.
"איזה שפה זו, רוסית או רומנית?"
"מולדאבית. ההורים שלי באו ממולדוביה, זה ליד רומניה, אבל אני נולדתי בארץ למרות שאני מדבר מולדאבית וגם רומנית ורוסית, ואפילו קצת יידיש."
"וואלה?" בחנתי אותו שוב, מבחין שבעצם, מתחת לשערות שהסתירו את רוב פניו, יש לו עיניים כחולות ירוקות, ממש יפות, וכשהוא מחייך הוא נראה די נחמד, אם בחורים רזים, ובהירים וחלקים עם פרצוף קצת נשי הם הטעם שלכם.
"אוף! החיתול של נועם שוב מסריח נורא, מישהו מוכן להחליף לו?" צעק דוד משה שחיתולים מסריחים תמיד הוציאו אותו משיווי משקלו.
אור קפץ בזריזות וחש עם נועם למקלחת, להחליף לו חיתול. בלית ברירה השתמשתי במכונת הכביסה, שפרשתי עליה מגבת, כמשטח החתלה וזה היה די נוח כל זמן שלא הייתי צריך להחליף לו חיתול בזמן שהמכונה עבדה.
הלכתי אחרי אור, בוחן אותו בקפידה, והבחנתי שהוא ממש טוב בעניין הזה של חיתולים. הוא החליף את החיתול בזריזות ונשאר כל הזמן רגוע ויעיל, מדבר תוך כדי כך עם נועם שהגיב בחיוכים ובנפנופי ידיים נמרצים, ונהנה מאוד לתפוס קווצות משערו הבהיר של אור בידיו השמנמנות ולמרוט אותן בכוח.
"תחזיק אותו רגע." ביקש אור, ומסר לי את נועם. אחזתי בילד והבטתי בפליאה איך אור אוסף במיומנות את שערו בידו הימנית, ובעזרת גומייה שהוריד מפרק ידו השמאלית מאגד אותו בזריזות על עורפו לזנב סוס.
"הנה, עכשיו הכול בסדר." חייך אלי, ולקח שוב את נועם, הושיב אותו על מותנו, ונישק את קצה ראשו המתולתל. "אתם דומים בצורה פשוט מדהימה." הודיע לי, וחייך.
"כן, כולם אומרים את זה, אבל האמת שלא עשיתי בדיקת רקמות ויש מצב שהוא בכלל לא שלי." הערתי בחמיצות.
"מה זה משנה? קיבלת ילד במתנה, אתה צריך להגיד תודה, לא לעשות פרצופים."
"אבל זה נורא קשה, אני כל הזמן עייף, לא ישנתי כמו בן אדם כבר חודש שלם, ואין לי זמן לכלום, והבוקר עשינו חיסון והוא בטח יקבל חום בלילה ואני חייב ללכת לעבודה, ואני גם ממש ממש עייף." התלוננתי.
"יהיה בסדר, אני אעזור לך תראה שעכשיו הכול יהיה פשוט יותר." אמר אור בביטחון מפתיע, שאיכשהו הצליח להרגיע אותי, ולמרבה הפלא הוא קיים מה שהבטיח - הכול נעשה פשוט יותר אחרי שהוא צץ בחיי.
עוד לפני שהלכתי לעבודה נחתה בדירתי מיטת תינוק משומשת במצב טוב ושקית ענקית מלאה בגדי תינוקות שהביאו שני בחורים מגודלים ושתקנים, "האחים של הגיס שלי." ביאר לי אור, וכשחזרתי מהעבודה, עמוס שקיות מהסופר, מצאתי אותו עומד בחדר האורחים וצובע אותה בצהוב לימון. בזמן שאני השגחתי על המשמרת בורוד הוא היה עסוק גם כן והבית היה שטוף ונקי, הכיור ריק מכלים, ונועם ישן שנת ישרים בעריסתו.
"נו, מה דעתך על הצבע הזה? נכון שהוא מקסים?, זה צבע נטול עופרת מיוחד לרהיטי ילדים." אמר אור ואסף בזהירות את העיתונים הישנים שפרש מתחת למיטה כדי שטיפות הצבע לא יכתימו את הרצפה. "נראה לך?"
"אחלה צבע." פיהקתי, "מחר יש לך משמרת בוקר בורוד, אתה כבר לא פיקולו, ממחר תתחיל להתלמד כמלצר."
"יופי." שמח אור וביקש שמיכה לפרוש מתחת לשק השינה שלו כי הוא רוצה ללכת כבר לישון.
"אהה... אין לי, מצטער. חבל שזרקתי את הספה הישנה אבל היא הסריחה והקפיצים שלה היו שבורים, אתה יודע מה? אתה יכול לישון איתי בינתיים, ואל תדאג, אני יותר מידי עייף בשביל להטריד אותך מינית."
"מצחיק מאוד, ומה אם אני אטריד אותך מינית?"
"גם בשביל זה אני יותר מידי עייף, והאמת, נראה לי שגם אתה." 
"כן, זה נכון, אז שאני אוציא בכל זאת את השק שינה, רק ליתר ביטחון?"
"אל תדבר שטויות, השמיכה שלי מספיק גדולה לשנינו. יאללה, בוא ננסה לתפוס כמה שעות שינה לפני שהמפלץ הקטן יעיר אותנו."
"אל תקרא לו ככה, נועם ילד נהדר."
"אחרי שהוא יעיר אותך שמונה פעמים בלילה תחשוב כבר אחרת."
"לא נכון."
"כן נכון."                 
"טוב, לא חשוב, לילה טוב נאור, ותודה."
"על לא דבר, ותודה ששטפת רצפה."
"עזוב שטויות, לילה טוב." 

אין תגובות:

פרסום תגובה