6.
חיוך מרושע
"מה קורה אור? מה
חדש? הכול טוב?" הייתי שואל את אור כל פעם שהיינו נפגשים, ובוחן בקפידה את
פניו היפים.
הוא תמיד חייך ואישר
שהכול טוב, והוא מאושר מאוד, וברגע שיוכל לשכנע את מיכה לעזוב את תל אביב ולהתחיל
חיים חדשים בצפון, להתחתן ולגדל יחד ילדים, ואולי גם כלב, הכול יהיה פשוט נפלא,
ואחר כך היה שואל מה איתי, ומה חדש, ואיך הולך עם הבחור החדש? ולמרות שהיינו
נפגשים לפחות פעם בשבוע, ולעיתים גם יותר, מאז שפתחתי באטרף פרופיל חדש תמיד היה
לי בחור חדש לספר עליו למרות שהפרופיל החדש היה מהוגן להחריד, בלי תמונות עירום,
ועם סימן לב. כתבתי בו בפירוש שאני לבד, ואני רוצה רק זוגיות, ושלא ינסו אפילו
להציע כי אני מסרב לעשות יותר סטוצים, וסיפרתי בגילוי לב שאני אב חד הורי שמגדל
לבד ילד קטן, מה שהבהיל חלק מהבחורים, ומשך מאוד אחרים, אבל זה אף פעם לא הסתדר
כמו שרציתי, תמיד משהו שם לא עבד כמו שצריך.
היו המון סיבות, אבל
העיקרית שבהן הייתה שפשוט לא הצלחתי להתלהב מאף אחד מפני שעדיין הייתי דלוק על
אור, ולמרות כל מאמצי לא הצלחתי להתגבר על הרגש כלפיו.
פה ושם היו כמה בחורים
שעלו על זה, ולא הסתירו ממני את דעתם. התמדתי להכחיש, והתעקשתי שאנחנו רק חברים
טובים, ושאני קשור אליו רק כי הוא גר איתי בשנה הראשונה לחייו של נועם ועזר לי
המון, ואנחנו עובדים יחד וחברים ממש טובים, וכמובן שגם נועם אוהב אותו מאוד, אבל
זה הכול, וזה גם מה שאמרתי ליובל, עוזר הגננת בפעוטון שאליו שלחתי את נועם.
אימא של יובל הייתה
הגננת של נועם, אישה רכה ואימהית שחיה שנים רבות עם בת זוגתה, עורכת דין חדת לשון
ועסוקה מאוד. הן גידלו יחד את יובל שעבד בעסק של אימא כדי לממן את לימודיו
באוניברסיטה.
"אני לומד חינוך
לגיל הרך." גילה לי, "ופה, בגן של אימא, אני עושה את הסטאג'."
התבדח.
"איך זה לגדול עם
שתי אימהות ובלי אבא?" חקרתי אותו.
"למה בלי אבא? יש
לי אבא, מאז שהוא עבר לחיות בגרמניה עם אשתו השלישית אני לא רואה אותו הרבה, אבל
אנחנו שומרים על קשר."
"אז... אז איך...
מי?" לא ידעתי איך לשאול בלי להעליב, אבל יובל צחק צחוק עליז ונטול מבוכה,
ואמר לי שזה בסדר, אני לא צריך להתבייש, והוא נולד בצורה טבעית לגמרי אחרי שהוריו
נישאו זה לזה בחתונה יהודית כשרה, אבל אימא שלו שלא רצתה להפסיק לעבוד אחרי הלידה
שכרה בשבילו מטפלת, ובסופו של דבר היא ואבא התגרשו, והמטפלת תפסה את מקומו במיטה
הזוגית.
"מדהים, ובסוף גם
אתה יצאת הומו?" הרשיתי לעצמי להיות קצת חטטן.
"לא יודע."
חייך יובל, "עוד לא החלטתי. אני פתוח לכל האופציות." אמר ונגע בכתפי
בתנועת ליטוף עדינה שאמרה הכול.
עוד באותו לילה, אחרי
שהוא עזר לי להשכיב את נועם לישון, נכנס יובל למיטה שלי, ונשאר שם עד הבוקר.
חיבבתי אותו מאוד, את
העדינות שלו, את עליזותו המדבקת, את גופו הדק והבהיר, ואת החמימות בה נהג בי אחרי
הסקס. הייתי זקוק לקצת חום אחרי כל מה שעבר עלי, ויכול להיות שאם לא הייתי מאוהב
באור...
יובל היה אחד הבחורים
היחידים שהרגשתי איתו מספיק נוח כדי לאפשר לו לחדור אלי. נהניתי מאוד וגמרתי, אבל
בכל זאת אני לא יכול להגיד שזה היה נוח וטבעי לי כמו להיות אקטיבי.
"זה הכול
בראש." אמר יובל אחרי שגיליתי לו את דעתי, "כל הנטיות המיניות וההעדפות,
הכול בראש, המוח זה אבר המין האמיתי, למרות שגם הזין שלך הוא איבר שאי אפשר לזלזל
בו." צחק ונישק אותי, ושאל אם יש מצב שהקשר שלנו ישתדרג מידידות
לזוגיות.
"בטח, בכיף. אני
אשמח מאוד." אמרתי בשמחה, כי התעייפתי מחיפוש בן זוג ובאמת נורא חיבבתי את
יובל ונמשכתי אליו. הוא היה ממש חמוד והוא גם היה אחד הגברים היחידים שהכרתי שלא
נבהל מטיפול בתינוק, והסתדר נהדר עם נועם. "אז זה אומר שהחלטת סופית שאתה
הומו, ואתה רק בעניין של גברים?" שאלתי ליתר ביטחון.
"נכון לעכשיו
כן." הוא צחק.
"מה זאת אומרת נכון
לעכשיו? או שירדת מהקטע עם בנות או שלא?"
"בעיקר או
שלא." התחמק יובל בחיוך נחמד.
לא אהבתי את ההתחמקות
שלו, אבל החלטתי לא להיות חפרן, ונתתי לזה סיכוי, ואפילו הצגתי אותו בפני אור
ומיכה.
"הוא ממש
חמוד." אמר אור בהסתייגות מסוימת, שרק מי שהכיר אותו טוב יכול היה להבחין בה,
"והוא נהדר עם נועם, לא מפריע לך שהוא מפלרטט קצת עם האימהות של הילדים
בפעוטון?" הוסיף.
"הוא לא
מפלרטט." מחיתי.
"הוא כן, אבל רק
כשאתה לא שם, וזה בטח לא אומר כלום. נכון ששמעתי שהוא היה פעם גם בקטע של בנות,
אבל הרי גם לך הייתה תקופה כזו והתגברת עליה, אני בטוח שגם יובל יתגבר."
"אור!"
התרגזתי, "לא יפה מצידך לרכל ולסכסך ככה ביני לבין הבן זוג שלי. ממש לא מתאים
לך להתנהג בנבזות כזו."
"סליחה, אבל אני לא
חושב שאני נבזה, אני סך הכול אומר לך מה דעתי, ומגלה לך מה שאני יודע, אני בטוח
שאם אתה היית יודע משהו על מיכה היית עושה אותו דבר, מה לא?"
הרגשתי שפני מתלהטות
ממבוכה, "כן, בטח. איזה שאלה."
"לא, כי יש כאלה
ששותקים כי לא נעים להם, והם מעדיפים לא להיתקע בין שני בני זוג." המשיך אור
לחפור בעקשנות מאוד לא אופיינית לו.
"אור, על מה אתה
מדבר?" נדהמתי
אור משך בכתפיו,
"על כלום." הסב את מבטו ממני.
תפסתי את סנטרו בידי
ואילצתי אותו להביט בפני, "מה קורה חמוד? יש בעיות?"
"לא, אין שום
בעיות, חוץ מזה שאני ומיכה כבר לא מזדיינים הכול נפלא."
"מה זאת אומרת לא
מזדיינים? כמה זמן כבר לא עשיתם את זה?"
"כמעט
חודשיים."
"וניסית לשאול אותו
למה?"
אור התחיל ליבב,
"הוא לא מוכן לדבר איתי על זה, הוא אומר שהוא אוהב אותי נורא, וישן מחובק איתי
כל לילה, אבל הוא כל הזמן מתחמק מסקס, אולי זו טעות אבל אני שונא להציק ולנדנד,
והוא אומר שזו רק תקופה כזו, שזה קורה לו לפעמים, וזה יעבור ומבקש שאני אהיה
סבלני."
"לכל אחד יש תקופות
שפחות בא לו, אבל חודשיים? זה כבר מוגזם."
"כן, אתה צודק, אבל
מה אני יכול לעשות?"
"אולי... אולי יש
לו מישהו אחר? בדקת את ההיסטוריה של המחשב שלו?"
"מה, לרגל אחריו?"
נפגע אור, "לא, בשום פנים ואופן לא, זה משפיל."
"אולי, אבל ככה
אפשר ללמוד הרבה דברים על בן אדם."
"לא מוכן, אל תדבר
על זה אפילו, לבדוק את המחשב שלו, מה עוד? אולי לשכור בלש פרטי שיעקוב
אחריו?" התמרמר אור, ואחר כך אמר שממני הוא לא ציפה להצעה מגעילה כזו, ואני
מאכזב אותו מאוד, הוא חשב שאני חבר שלו ולא תיאר לעצמו ש...
"על מה אתם רבים
ילדים, תגלו גם לי." נכנס יובל לדירה, יד ביד עם נועם.
"אורירי!" צעק
נועם, רץ אל אור בידיים פשוטות, זינק לזרועותיו בשמחה והתעקש לקחת אותו לחדר שלו
ולהראות לו את השטיח החדש שאבא קנה לו, ואת הלגו שהוא קיבל ליום הולדת שלוש.
"אבל אתה עוד לא בן
שלוש." השתומם אור.
"אני בן קצת
לשלוש." השיב לו הקטן בשמחה, "ואני כבר לא צריך חיתול, נכון שאני כבר
גדול."
"אתה הגדול
מכולם." צחק אור, והתיישב לצידו על השטיח החדש שקניתי לו, שטיח צבעוני עם
ציור חמוד של רכבת מתפתלת בין הרים ובין גבעות.
"נכון שאתה אוהב
אותי יותר מכל הילדים?" התיישב נועם בחיקו.
"בטח, אין אף ילד
שאני אוהב יותר ממך." הבטיח לו אור, צוחק.
"גם אני נורא אוהב
אותך, וגם אבא." אמר נועם, דחף לידו של אור ספר ודרש שיקריא לו.
אור שקע בקריאה, ויובל
שאל אותי בלחש אם הכול בסדר איתו, ולמה רבנו קודם?
"סתם, היה לנו
ויכוח קטן, לא חשוב, עזוב." השתמטתי. יובל סקר אותי במבט מהורהר ועזב, אבל
באותו לילה, אחרי שנועם נרדם, הוא אמר לי שהוא לא יישאר לישון איתי הלילה, ונראה
לו שזה לא ילך ביני לבינו וכדאי שנחזור להיות רק יזיזים כי נכון שאני בחור מקסים
ומדהים, אבל הוא עייף מהניסיון לבנות זוגיות עם מישהו שמאוהב באחר.
"על מה אתה מדבר,
איזה אחר?" תקפתי.
"אני מדבר על
אור."
"נו, באמת,
שטויות."
"זה לא שטויות,
אפילו נועם שם לב לזה שאתה אוהב אותו."
"נועם עוד לא בן
שלוש, אם לא שמת לב."
"שמתי, ודווקא בגלל
זה אני מאמין לו, ילדים בגילו עוד לא יודעים לשקר."
"אתה אומר שאני
משקר." נפגעתי.
"כן, וזה שאתה משקר
לי זה בסדר, אני לא לוקח ללב, אבל חבל שאתה משקר גם לעצמך, ואגב, מיכה? החבר הזה
של אור? הוא בוגד בו בכל רחבי אטרף, אני מכיר לפחות שני בחורים שעשו אותו, ובטח יש
יותר, ואני אומר עשו אותו כי מחוץ לבית הוא פאסיבית מתחנגלת."
"אל תדבר ככה, זה
מגעיל."
"האמת מגעילה
לפעמים."
עמדנו ולטשנו זה בזה
מבטים זועמים, ופתאום נועם התעורר בבכי וקרא לי. רצתי לחדרו וגיליתי ששוב קרתה לו
תקלה קטנה וברח לו פיפי.
"זה לא היה בכוונה
אבא, ברח לי." התייפח נועם, מבויש.
"לא נורא, זה קורה
לכל אחד, אל תבכה חמוד." מיששתי את מצחו, תוהה אם יש לו חום. החלטתי שלא, הוא
לא חולה, ולקחתי אותו למקלחת להחליף לו את הפיז'מה ולשטוף אותו - מזל שהיו מים
חמים.
בינתיים יובל החליף בזריזות
את הסדין שלו, וניגב את השעוונית ששמתי ליתר ביטחון על המזרון. החזרתי אותו למיטה,
מבחין שהיא כבר מתחילה להיות קטנה בשבילו, נזכרתי איך אור עמד וצבע אותה בצבע
צהוב, נטול עופרת, ונאנחתי, נועם היה אז רק בן חצי שנה, והנה הוא כבר כמעט בן
שלוש, איך ברח לי הזמן כל כך מהר? ואיך לא הבנתי כבר אז שאני מאוהב באור? עברו כבר
שנתיים מאז ועדיין הייתי מאוהב בו, ועכשיו הוא כועס עלי.
"אבא, אל תהיה
עצוב." ליטף נועם את פני, "אני אוהב אותך." ניסה לנחם אותי.
"גם אני אוהב אותך
חמוד." נישקתי אותו, והבטחתי שוב שזה בסדר, אני לא כועס, ועד מחר המכונת
כביסה תכבס לו את הסדין והפיז'מה, ואני בטוח שעד החורף הוא כבר יפסיק להרטיב.
כיסיתי אותו, אמרתי לילה טוב, ונשארתי לידו עד שהייתי בטוח שהוא ישן, ואז חזרתי
לחדר השינה שלי.
יובל שחיכה לי כל הזמן
בסבלנות נרדם בינתיים על המיטה שלי, ולא ראיתי שום סיבה להעיר אותו. נשכבתי לצידו
התכרבלתי בפיקה ונרדמתי גם כן.
למחרת בבוקר קמנו יחד,
שתינו קפה, ודיברנו שוב. הודיתי שכן, יש משהו במה שהוא טוען, ואני ואור... אני
עדיין אוהב אותו, אבל לא אמרתי לו אף פעם כלום כי עד שהבנתי מה אני מרגיש כלפיו
הוא כבר היה עם מקס ו...
"מקס? אתה מתכוון
מיכה, איך אתה יודע שזה הכינוי שלו באטרף?" קלט יובל בזריזות את פליטת הפה
שלי, ומיד הסיק ממנה מסקנות.
"איך אתה חושב? אבל
זה קרה מזמן, לפני שמקס ואור הכירו. ברגע שהוא התחיל לעבוד בורוד הפסקתי לבוא
אליו, ואחר כך הוא ואור... עזוב, לא בא לי לדבר על זה יותר."
"למה לא סיפרת לאור
שאתה מכיר את מיכה?"
"כי אני דביל, אולי
הייתי צריך להגיד מה אני יודע, אבל למקס היה מאוד חשוב לשמור בסוד את הזיונים
שלנו, ואני לא אוהב לרכל, ועד שקלטתי שהוא ואור... אכלתי אותה, לא דיברתי בזמן
ואחר כך היה מאוחר מידי. לא אהבתי את זה, אבל חשבתי שאם אור מאושר איתו אז עדיף
שאני אשתוק... עכשיו אני כבר לא יודע."
"למה? עכשיו הוא
כבר לא מאושר יותר?" ניסה יובל להבין.
משכתי בכתפי,
"תראה, לכל זוג יש עליות וירידות... אולי זה סתם משבר זמני? אני לא רוצה
להתערב יותר מידי, אני לא מספיק אובייקטיבי, והחברות עם אור חשובה לי מאוד. אני
פוחד שאם אני אספר לו על מיכה והם ייפרדו בגללי הוא יכעס עלי ו... לא יודע, הכול
נעשה מין סיבוך כזה מגעיל... מה שאני לא אגיד אני אצא לא טוב, אני פוחד שבסוף אור
ישנא אותי."
"אבל אני לא."
הצטחק יובל, "ממש לא מזיז לי אם אור יכעס עלי." גיחך ברשעות, איחל לי
יום מקסים וחיים נפלאים, והסתלק.
בגלל חיוך הפרידה העליז
והמרושע שלו לא יכולתי שלא לתהות אם היה ליובל קשר לשיחת הטלפון הלילית שקיבלתי
יום אחר כך מאור - שיחה משונה שבה הוא נשמע אומלל וקצת שתוי, ומאוד לא ברור.
"אני לא מבין שום
דבר!" צעקתי, מתוסכל, "איפה אתה?"
"אני במונית, אני
יכול לבוא לישון אצלך נאור?"
"בטח, בוא, אני
מחכה לך." הבטחתי, וכמה דקות אחר כך הוא עלה במדרגות לדירתי, גורר מזוודה
מלאה בבגדים שנדחסו לתוכה בחוסר סדר, והתמוטט בזרועותיי, מתייפח בבכי.
6. תזכור שאני אוהב אותך
אור לא שתיין טוב, כבר
למדתי שדי בשתי בירות כדי לטשטש אותו, והנחתי שבאותו ערב הוא ערבב אותן עם עוד
משהו, וודקה אולי, כך או כך עד שהוא הגיע אלי הוא היה שתוי ונסער מכדי להגיד משהו
ברור, ואחרי שהקיא את נשמתו, מתנצל שוב ושוב על הבלגן והלכלוך, הוא הניח לי לקלח
אותו ולחפוף את שערו.
אחרי שניגבתי אותו
התחלתי לסרק את רעמת שערותיו הארוכה, ולתדהמתי הרבה הוא הדף אותי מעליו וביקש
שאפסיק. "אבל אם תלך לישון ככה מחר בבוקר יהיו לך קשרים בשערות."
"לא אכפת לי, מחר
אני הולך להסתפר קצוץ." הטיח אור בזעף, "בעצם למה מחר? אפשר כבר עכשיו,
תביא לי מספריים."
"לא, השתגעת? אתה
לא יכול לספר את עצמך. די אור, בוא נלך לישון."
"לא רוצה, אל תגיד
לי מה לעשות, אף אחד לא יגיד לי יותר מה לעשות!" רץ אור למטבח, הוריד את
המספרים ששמרתי שם, תלויים על וו ליד המקרר, ולפני שהצלחתי לעצור בעדו כרך יד אחת
סביב רעמת שערו שטופחה זמן כה רב, ובתנועה פזיזה אחת חתך את השער בקו אלכסוני
שהותיר על ראשו בלגן לא סימטרי.
"מה עשית?"
צעקתי עליו בכעס, "השתגעת? מה עובר עליך?"
"כן,
השתגעתי." אמר אור בקול חנוק, השליך את זנב השער המדובלל שנותר בידו לפח,
השעין את מצחו על המקרר והתייפח כמו ילד נעלב, וכמובן שכל כעסי התפוגג מיד, ואני
נחפזתי לחבק ולנחם, להרגיע ולפייס, ואחר כך לקחתי אותו למיטה ונשכבתי לצידו.
"אפשר חיבוק?"
שאל אור אחרי שנרגע מעט.
"בטח." חיבקתי
אותו, מתרפק על גופו, חש שהוא איבד משקל וכל צלעותיו בולטות. "רזית."
ציינתי.
"כן...
אני..." קולו רעד, "אני כזה דביל נאור, אני פשוט מפגר."
"לא נכון, אל תגיד
דבר כזה. מה קרה? רבת עם מיכה?"
הוא הצטחק, אבל לא הייתה
שום עליזות בצחוק הזה, "אפשר להגיד."
"מוכן לספר לי מה
קרה?"
"לא ממש, אין לי
כוח לדבר על זה." התהפך אור על בטנו, טומן את פניו בכרית, "אבל לקחתי
איתי את הדיסק. אתה יכול לשים אותו במחשב אם בא לך."
"איזה דיסק?"
התפלאתי.
"הדיסק של הסרט
שרואים בו את מיכה ועוד כמה... כמה..." הוא לא הצליח לסיים את המשפט כי
הדמעות חנקו אותו.
"איך הדיסק הזה
הגיע אליך?"
"מישהו שלח לי אותו
בדואר שליחים, עטוף בעטיפת מתנה עם ציורים של לבבות, וצירף ברכה חמודה עם ציור של
דובון מחזיק בלון. על הברכה היה כתוב רק באהבה, נורא שמחתי, הייתי בטוח שזו הפתעה
ממיכה..." הוא החל לצחוק צחוק היסטרי שהפחיד אותי, "וזו באמת הייתה
הפתעה." פלט בין פרצי הצחוק, שהתחלפו בבכי.
"נו, די חמוד, אני
מבין שאתה בשוק, אבל יכול להיות שזה זיוף, או שאולי... אולי מישהו צילם את מיכה
לפני שנפגשתם ומשום מה שלח לך את זה רק עכשיו?"
אור התיישב ונעץ בי מבט,
"גם אם זה היה נכון, וזה לא, אז... עזוב, לך תסתכל על הדיסק ואז תבין, אבל לא
פה, לך לסלון, אני לא רוצה לראות שוב את הזוועה הזו. הנה, הדיסק פה." הצביע
על מזוודתו, "בתא הצדדי של המזוודה שלי."
לקחתי את הדיסק, הלכתי
לסלון, הדלקתי את הטלוויזיה וצפיתי בו. ראו בו את מיכה, לבוש רק בכמה פיסות עור
מטופשות מחוברות זו לזו בטבעות מתכת שהותירו את ישבנו חשוף לחסדיהם של שלושה גברים
שמנים ושעירים שכינו אותו מקס. הם נהגו בו בגסות, סטרו לו, העליבו אותו, אחד אפילו
ירק עליו ודרש שילקק את כפות רגליו, ומיכה עשה כדבריו בלי מחאה.
יכולתי להבין למה אור
הגיב בזעזוע כזה, אבל אני, שלא הייתי מאוהב במיכה, חשתי יותר מופתע מאשר נגעל.
ידעתי שבגלל איזה סיבה עלומה הוא נהנה מסקס חזק וחסר רגש, אבל אף פעם לא חשבתי
שהוא ידרדר לעשיית אורגיות וייהנה לספוג השפלות. מעולם לא הבנתי למה יש אנשים
שמקשרים אלימות והשפלה לסקס, אבל אני מודע לכך שיש אנשים כאלו, ואני מניח שהסרט
הזה, למרות שצולם באמצעים ביתיים והיה באיכות גרועה, בטח היה מוצא חן בעיניהם. לא
הבנתי את זה ומצאתי את הסרט מביך ונלעג, אבל לא זה מה שהפריע לי, מה שכן הטריד
אותי הייתה העובדה שהם זיינו את מיכה בתחת בלי שאף אחד מהם יטרח להשתמש בקונדום.
חזרתי אל אור ששכב
פרקדן, ידיו שלובות מאחורי ראשו, ובהה בתקרה בעיניים יבשות.
"מיכה יודע על הסרט
הזה?" שאלתי.
"כן, הוא נכנס
בדיוק כשצפיתי בו."
"ומה הוא
אמר?"
הוא משך בכתפיו והפנה
אלי את גבו, "מה זה משנה? למי אכפת?"
"אור, שמת לב שאף
אחד מהם לא השתמש בקונדום?"
"לא, לא הספקתי
להגיע לשלב של הזיונים."
"יש לך מושג מתי
הסרט הזה צולם?"
"לא בדיוק, אבל אני
בטוח שהוא צולם בחודש האחרון."
"איך אתה יכול
לדעת?"
"בגלל הצלקת, קצת
אחרי שהתחלנו לגור יחד מיכה נכווה בעבודה משמן רותח ונשארה לו צלקת על הזרוע. הוא
הלך עם תחבושת כמעט שבועיים ואחר כך נשארה לו צלקת. אם תסתכל טוב תראה אותה."
הוא שוב השמיע את הצחוק המריר הזה שצמרר אותי, "אני מתאר לעצמי שלא שמת לב כי
הסתכלת על דברים אחרים."
"אה... אני... תשמע
אור." התיישבתי לצידו, וניסיתי לגעת בו, אבל הוא התרחק ממני, מעווה את פניו
בסלידה, "אל תיגע בי."
"סליחה."
אמרתי, נבוך, "רק רציתי..."
"אם התחרמנת בגלל
הסרט הזה זו הבעיה שלך, מצידי לך תביא ביד, רק אל תיגע בי." דרש אור בגסות,
ומשך את השמיכה עד למעלה מראשו.
"מה פתאום
התחרמנתי? אל תדבר ככה אור, רציתי רק..."
"מה? מה
רצית?" זינק אור מהמיטה והתיישב על הכסא המסוגנן והלא נוח שנהגתי לתלות עליו
את בגדי. "לא מספיק שזיינת אותו, עכשיו אתה רוצה לזיין גם אותי?"
כילד חלמתי שיום אחד
אוכל להפוך לרואה ואינו נראה, מאז שגדלתי שכחתי את החלום הזה, אבל פתאום נזכרתי
בו, והצטערתי שהוא בלתי אפשרי. "אור זה לא... זה בכלל לא... הוא היה סתם זיון
שמצאתי באטרף וזה קרה לפני שהוא הגיע לעבוד בורוד, ולפני שהכרתם אחד את
השני."
"היית צריך לספר לי
עוד בהתחלה, עוד לפני שהתאהבתי בו."
"אני יודע, אבל
עבדתי בערבים אז, ועד שפגשתי אותו והבנתי שמקס ומיכה זה אותו בן אדם אתה
והוא כבר... ומקס נורא ביקש שאני לא אספר לך, הוא ממש התחנן, ואתה היית כל כך
מאושר איתו, חשבתי שהכי טוב יהיה אם אני אשתוק ודי."
"למרות שידעת שהוא
בוגד בי?"
"ידעתי רק שיש לו
כרטיס באטרף, ופחדתי שאם אני אלשין עליו אתה תשנא אותי, אני באמת מצטער אור, לא
ידעתי מה לעשות והוא נשבע שהוא אוהב אותך ולא בוגד בך."
"דיברתם עלי מאחורי
הגב שלי?" הסתמר אור, "חשבתי שאתה חבר שלי נאור." הביט בי, פגוע
מאוד, ושוב זלגו עיניו דמעות. "ברחתי אליך כי חשבתי שאתה הבן אדם היחיד שאני
יכול לסמוך עליו."
"נכון, אתה יכול
לסמוך עלי."
"לא, אני לא יכול,
אני לא יכול לסמוך על אף אחד, כולכם מנוולים וזונות." התייפח אור.
"בבקשה אור, די,
בוא למיטה, תישן קצת, מחר הכול יראה פחות נורא." ביקשתי, אבל הוא סירב, הלך
לסלון, התיישב על הספה וסיפר לי איך מיכה נתקף חמת זעם נוראית למראה הסרט שצולם
בלי ידיעתו, ובמקום לנסות להסביר, או להתנצל, התנפל על הטלפון וניסה להשיג את מי
שלדעתו שלח לאור את הדיסק המרשיע.
"מרוב שהוא כעס
שבגדו בו וצילמו אותו בלי רשות, הוא בכלל לא התייחס לזה שהוא בגד בי." אמר
אור שמצב רוחו נע בין כעס ארסי על מיכה ועל כל הגברים בכלל, להתקפי בכי ורחמים
עצמיים, ורק אחרי שעה ארוכה ומתישה הסכים לקבל כדור ואליום מערכת החירום שלי, וסוף
סוף נרדם לצידי על המיטה, מכורבל בשמיכה, לא לפני שדרש ממני להניח לו כשניסיתי
לחבק אותו.
שכבתי ער שעה ארוכה,
מיואש ואומלל, עד שנרדמתי גם כן. לא ישנתי מספיק שעות באותו לילה והתעוררתי עם כאב
ראש נוראי לקול דפיקות חזקות מאוד על הדלת. כשלתי אליה ופתחתי אותה, ולא הופתעתי
לגלות את מיכה עומד בפתח. הוא לא היה מגולח, ונראה כאילו לא עצם עין כל הלילה.
"הוא פה?" שאל.
הנהנתי.
"אתה שלחת את לו
הדיסק?" נכנס מיכה פנימה, והדף אותי בגסות אל הקיר.
הדפתי אותו חזרה.
"לא, בכלל לא ידעתי שהוא קיים, ולא חשבתי שאתה טיפש כזה שתסכים להזדיין בלי
קונדום."
"אל תקרא לי
טיפש." התנפל עלי מיכה, ואני כמובן לא נשארתי חייב, התחלנו להיאבק זה עם זה,
ומי יודע איך הקטטה הזו היה נגמרת אם נועם לא היה מתעורר משנתו ומתחיל לקרוא לי.
לשמע קולו של הילד מיכה
קפא על מקומו והניח לי, ואני נחפזתי אל חדרו של נועם, העליתי על פני חיוך, וכמו
בכל בוקר בירכתי אותו בבוקר טוב, הרמתי אותו ממיטתו, חיבקתי אותו, ושיבחתי אותו
שעוד פעם הוא קם יבש.
"אבא, אתה
דוקר." צחק נועם, "וגם למיכה יש פרצוף קיפוד." הוסיף, וחייך לעבר
מיכה שחייך אליו חזרה, נראה פתאום כנוע ונבוך מאוד.
אחר כך גם אור הופיע
בחדרו של נועם שזינק אליו בשמחה, ודרש נשיקה, הכריז שאנחנו קיפודים דוקרים, וביקש
את השוקו שלו, ושאורירי ילביש אותו וייקח אותו לגן.
"אני לא יכול חמוד,
אני צריך ללכת לעבודה." העביר אור יד בשערו שהזדקר לכל הכיוונים, נראה מוזר
מאוד בגלל התספורת שהוא עשה לעצמו בלילה.
"מה קרה לשערות
שלך?" נדהם מיכה.
"החלטתי לקצר
אותן." ענה אור ביובש.
"אתה נראה כמו
יהושע הפרוע." מחה נועם כפיים בשמחה.
"אתה יודע מה אור?
אני אסע הבוקר לעבודה במקומך, ואתה תיקח את נועם לגן ותלך להסתפר, כי אתה באמת
נראה מוזר ככה, תבוא בצהרים להחליף אותי ונדבר, בסדר?"
"כן, בסדר."
הנהן אור בלי להביט באף אחד מאיתנו.
בזכות הילד שמרנו על
התנהגות תרבותית, ואחרי שהתקלחתי והתגלחתי פיניתי את המקלחת למיכה שיוכל להתגלח גם
כן. הספקתי לשתות קפה לפני שהוא יצא מהמקלחת, עיניו אדומות בצורה חשודה, ונעמד
בפתח המטבח, מביט באור שהכין יחד עם נועם את הכריך לארוחת העשר שלו.
"אור, אני יכול
להגיד לך משהו?" שאל בקול מתחנן.
"לא עכשיו, אני
עסוק." השיב אור בלי להביט בו.
"אבל גמרנו."
התרונן נועם, קפץ מהשרפרף עליו עמד, הכריז שהוא הולך לנעול לבד נעלים, ורץ החוצה
להתמודד בכוחות עצמו עם נעילת נעלי ההתעמלות החדשים שלו.
"אני מצטער
אור." אמר מיכה בקול חרישי, "אני ממש מצטער, כל מה שראית בסרט הזה זה...
לא היה לזה שום קשר אליך."
אור הסתובב ולטש בו מבט
פגוע, אבל שתק.
מיכה החזיר לו מבט, והחווה
תנועת חוסר אונים בידיו, "אני יודע שאתה כועס עלי, ובצדק. אני לא מאשים אותך,
אני לגמרי מבין למה אתה שונא אותי עכשיו, ואני רק רוצה שתדע שזה בסדר, ושאני אוהב
אותך מאוד."
אור משך בכתפיו והסב
ממנו את מבטו.
"שלום אור."
אמר מיכה, "תזכור שאני אוהב אותך." הוסיף, ויצא.
"נו, לך כבר, אתה
תאחר." דחק בי אור, "אני אדאג לנועם, ביי."
"טוב, תודה, ביי
נועם, להתראות אור." אמרתי ויצאתי אחרי מיכה שכבר ישב במכונית שלו והמתין לי.
היססתי רגע לפני שפתחתי
את דלת המכונית, והוא חש בכך, הרים אלי את מבטו ואפילו חייך מעט, "נו, מה?
אתה פוחד ממני? יאללה, תיכנס, מבטיח לך שאני לא ארביץ לך."
נכנסתי והתיישבתי לצידו.
"אני לא שלחתי את הדיסק הזה לאור, גם אם הייתי יודע שהוא קיים בחיים לא הייתי
עושה דבר כזה." אמרתי.
"אני יודע נאור,
מצטער שהתנפלתי עליך."
"יש לך מושג מי שלח
אותו?"
"כן, לא שזה משנה
עכשיו." אמר מיכה במין שלווה מוזרה שעצבנה אותי משום מה. אולי בגלל זה, למרות
שבדרך כלל אני משתמט מלחגור חגורת בטיחות כשאני נוסע למרחק קצר בעיר, חגרתי את
חגורת הבטיחות שלי, וזה מה שהציל את חיי כשכמה שניות אחר כך לחץ מיכה בכוח על
דוושת הגז, פנה במפתיע באין כניסה, ועוד לפני שהספקתי לשאול אותו מה לעזאזל הוא
עושה, הוא האיץ ונתקע בכוונה בעץ פיקוס ענק שעמד בפינת הרחוב. אני זוכר שנחבטנו
בעץ, שהזכוכית הקדמית התרסקה, ושצרחתי בבהלה כשמיכה עף החוצה דרך החלון השבור,
הספקתי עוד לחשוב שמזל ששמתי חגורה, ואחר כך אני כבר לא זוכר יותר כלום.
7. מערכת תמיכה
"אימא, כואב
לי." ייבבתי, ולמרבה הפלא אימא התגשמה לצידי, הבטיחה לי שיהיה בסדר, ולחצה את
כף ידי בעדינות.
פתחתי את העיניים
ונדהמתי לראות שאני לא בחדר השינה שלי ושאבא ואימא עומדים מצד אחד שלי, נראים
מותשים ואפורים מעייפות, וסיגי, אחותי הצעירה, עיניה וחוטמה אדומים מבכי, עומדת
מצידי השני, מחזיקה את נועם שישן בזרועותיה. הבטתי כה וכה וגיליתי סביבי גם את משה
וסמי ועוד כמה מלצריות מורוד. כולם ניסו לחייך ולהיראות עליזים ואופטימיים, אבל
ראו עליהם שהם עייפים ועצובים.
"מה קרה? למה כולם כל
כך עצובים? מי מת?" שאלתי, וניסיתי להתיישב. זה כאב נורא אז ויתרתי והסתפקתי
בסקירה זריזה של גופי, ורק אז גיליתי שרגלי השמאלית מגובסת מברך ועד קרסול, ושכואב
לי כשאני מנסה לנשום עמוק, על שיעול לא היה בכלל מה לדבר.
"מיכה מת."
אמר דוד משה בקול קודר, וסיוון החמודה, המלצרית הכי כוסית בורוד שהתאכזבה מאוד
לשמוע שאני הומו פרצה בבכי, ורק אז שמתי לב שגם יובל שם, מחבק ומנחם אותה.
ואיפה אור? תהיתי, אבל
רק ביני לבין עצמי, היה מעייף מידי לדבר.
הרופא הסתער פנימה,
חלוקו הלבן מתנפנף כגלימתו של סופרמן, וכמה סופרמנים זוטרים עם חלוקים קצרים יותר,
והבעה פחות הרואית, משתרכים בעקבותיו.
"נו, אז איך אנחנו
מרגישים היום?" שאל, לקח את כף ידי מאימא ובדק לי את הדופק. היד השנייה שלי
הייתה תפוסה במין קליפס גדול וירוק שמישהו שם על אצבעי, ואיזה מכשיר מעצבן טרטר על
הקיר מאחורי.
"כמה זמן אני פה?
מה השעה? איזה יום היום? מי מטפל בנועם?" שאלתי, וניסיתי להציץ בחלון, אבל כל
תזוזה של הצוואר הכאיבה לי.
"אתה פה כבר יום
וחצי." אמר אבא, עונה על שאלותיי באיטיות המומה, "הגעת לבית חולים אתמול
בבוקר בלי ההכרה עם רגל שבורה ונקע בעצם הבריח, יש לך גם סדקים בצלעות והמון מכות
יבשות בכל הגוף. עכשיו ארבע אחרי הצהרים, איבדת יום כי הרדימו אותך לעשרים וארבע
שעות, אתה תהיה בסדר, זו רק פציעה קלה יחסית אבל אם לא היית חוגר את עצמך בחגורת
בטיחות היית בטח מת כמו המיכה הזה שישב לידך, הוא נהרג מיד כי הוא לא היה חגור
והוא עף מהחלון הקדמי ונמרח על הכביש ושנייה אחר כך מכונית שעברה..."
"מספיק, די כבר
איציק." השתיקה אותו אימא, "לא צריך להיכנס לכל הפרטים, אתה נחשב לפצוע
קל יחסית נאורי, אבל תצטרך להישאר בבית חולים עוד כמה ימים, אנחנו חייבים לחזור
לטבריה מחר, אבל סיגי תישאר אצלך בדירה ותטפל בנועם עד שתבריא."
"אבל את לא צריכה
להתגייס בעוד שבועיים?" התפלאתי, מלכסן מבט אל אחותי שדומה למרבה הצער יותר
לאבא מאשר לאימא. בניגוד אלי אחותי סיגל היא בחורה רגועה ונעימת סבר עם לב זהב
וסבלנות בלתי נדלית, אבל לרוע מזלה היא גוצה ושמנמונת, ובעלת תווי פנים כבדים,
גבות עבות ושערות ליפה שאין בעולם מסרק שיכול להן.
"כבר הגשתי בקשה
לדחיית גיוס עקב משבר משפחתי לא צפוי, וד"ר שטרן," היא שיגרה חיוך מכיר
תודה לעבר הרופא שהנהן לעברה בחיבה, "הסכים לצרף חוות דעת מפורטת על המצב
הרפואי שלך."
"משבר משפחתי?
מאיפה הבאת את הביטוי הזה?" ניסיתי לחייך, אבל גם זה כאב.
"ממני." גברת
דקיקה, ורודת לחיים וכסופת שער, שרבבה את ראשה מעבר לוילון שחצץ ביני לבין המיטה
שעמדה לצד מיטתי, "אני שרונה, העובדת הסוציאלית שלך." הציגה את עצמה.
"יש לי עובדת
סוציאלית?" השתוממתי, "למה?"
"כי אתה אב חד הורי
שמגדל לבד ילד קטן, בלי עזרה מהאם, ברגע שאושפזת בית החולים הפעיל את שירות הרווחה
כדי לבדוק במה אפשר לעזור לך." הסבירה שרונה בסבלנות, "ולמזלנו המשפחה
שלך התגייסה מיד לעזרה, וגם החברים לעבודה... הלוואי ולכול המטופלים שלי הייתה
מערכת תמיכה כל כך טובה." האירה לי פנים.
"כן, הלוואי."
אמרתי, וניסיתי בכול זאת לחייך אליה, כולם היו כל כך נחמדים וסבלניים אלי, זה מצא
חן בעיני, חבל רק שכאב לי כל כך, ושאור לא היה שם גם כן.
"מתי אני אוכל
לחזור ולעמוד על הרגלים?" שאלתי את הרופא.
"זה ייקח כמה
שבועות, קשה להגיד כמה בדיוק." התחמק הרופא באלגנטיות, ובכל זאת, אחרי
שנדנדתי מעט, הוא הסכים להגיד שאם יחליטו אחרי צילום סי. טי. של רגלי השבורה שאני
לא צריך ניתוח ישחררו אותי הביתה בעוד יום יומיים, ואם הכול יתנהל כשורה יש מצב
שבעוד שישה שבועות בערך אפטר מהגבס, ואחר כך נראה, אבל יש מצב שבערך בעוד חודשים,
אולי קצת יותר, כבר אוכל לחזור וללכת, וזה רק בתנאי שאעשה פיזיותרפיה, ושאין לי
מחסור בסידן ובויטמין די.
"ויטמין די?"
תהיתי, אבל הוא כבר הסתלק מחדרי בדרכו להציל חולים אחרים, וכל הפמליה שלו משתרכת
בעקבותיו. מיד אחר כך יצאו גם משה וסמי שנישק לפרידה את מצחי ואחריהם השתרכו
המלצריות של ורוד. יובל לקח את נועם הישן מזרועותיה של סיגי, והציע להסיע את כולם
לדירה שלי כדי שינוחו קצת. אימא אמרה שזה רעיון נהדר וכולם קמו ויצאו, מבטיחים לי
שישובו מחר בבוקר, ופתאום הייתי לבד, רק אני והכאבים שלי, בתוספת מין ערפל משונה
שהאט את מוחי, ושיבש את זכרוני. עצמתי את עיני כדי להתרכז יותר טוב ומסתבר שנרדמתי
כי כשפקחתי אותן שוב כבר היה חושך בחוץ, ומישהי שאלה אותי במבטא רוסי עם אני אוכל
ארוחת ערב, ופתאום הייתי נורא רעב ורציתי לעשות פיפי.
היא ניתקה את האינפוזיה
שלי, סגרה את הוילון מסביב למיטתי ובלי שום היסוסים הרימה את השמיכה מעלי, ורק אז
גיליתי שאני לבוש במין כותונת מגוחכת עם פתח מאחור, וגרוע מכך, שבתוך הזין שלי
תקוע צינור גומי. האחות לבשה כפפות ובלי שום גינוני טקס שלפה את הצינור ונתנה לי
מין בקבוק לבן, עם פתח רחב, ודרשה ממני להשתין לתוכו.
"אני לא יכול כשאת
מסתכלת עלי." מחיתי, והיא נאנחה, העירה משהו עוקצני ברוסית, הורידה משולי
המיטה שקית שקופה מלאה נוזל צהבהב שהיה, כך קלטתי פתאום, השתן שלי, אמרה שמיד
תחזור, ושאני אנסה להשתין בינתיים, ונעלמה.
אחרי שהיא הלכה הצלחתי
סוף סוף להשתין לתוך הבקבוק, והיא חזרה, לקחה אותו והביאה לי מגש עם כמה פרוסות
לחם קופסאות זעירות של ריבה ומרגרינה, כמו שמחלקים במטוסים, סכום מפלסטיק, צלחת עם
כמה ירקות שידעו ימים טובים יותר וקערית דייסה לבנה מהבילה שהזכירה לי את הסיפור
על זהבה ושלושת הדובים. האוכל לא היה ממש מעורר תיאבון, אבל הייתי נורא רעב, וללכת
לקנות לעצמי משהו לאכול לא נראה אופציה ריאלית, ולכן ניסיתי לאכול בשכיבה. זה לא
הלך, ורק אז תפסתי סוף סוף שהידית הזו שתלויה מעל מיטתי נועדה לעזור לי לשבת, אם
רק אצליח לתפוס אותה ולמשוך את עצמי בעזרתה. זה כאב והייתי צריך להעיף את הקליפס
המרגיז הזה מהאצבע, אבל בסוף הצלחתי להתרומם מעט, ואחרי שעוזי הפציע פתאום לצידי
והרים את מראשות המיטה הצלחתי לשבת ולאכול.
"תודה עוזי, יפה
מצידך, אולי אתה יודע איפה אור?" שאלתי אותו בין ביס לביס, וניסיתי לטעום
מהדייסה שטעמה היה מלוח מעט, ודי טעים בעצם.
"האוכל הזה ממש
מגעיל, אנחנו נשלח לך אוכל מורוד." אמר עוזי ובמקום לענות לי מרח פרוסה
בגבינה, וסידר עליה כמה פלחי מלפפון.
"אבל אין לכם
טבח." הזכרתי לו, ונגסתי בפרוסה. מוזר כמה הכול היה טעים, אין כמו צום של
יומיים כדי לשפר את הטעם של האוכל.
"בינתיים באסם,
העוזר של מיכה ז"ל, מסתדר לא רע בעזרת סמי. לא להאמין כמה הוא פורח במטבח,
חבל שהוא התבזבז עד היום בפיצוצייה, חוץ מזה כולם עובדים קצת יותר שעות ואנחנו
מסתדרים די טוב."
"יופי, אבל מה עם
אור? הוא היה בלוויה של מיכה?"
"לא הייתה
לוויה." אמר עוזי, ומרח עוד פרוסה בגבינה, "חברה קדישא סירבו לקחת את
הגופה שלו לקבורה עד שהם לא יבררו אם הוא באמת יהודי." הסביר, וכדי שלא יאלץ
להביט בפני והתמקד בסידור עיגולי העגבנייה על הפרוסה השנייה, "ובזמן שמאיר
התווכח איתם, וניסה במקביל לברר אפשרויות קבורה בבית קברות חילוני, המשפחה שלו
בגרוזיה יצרה קשר עם הבית חולים, וביקשה להטיס אליהם את הגופה שלו לקבורה
שם."
"מה, מיכה לא היה
יהודי?" השתוממתי, "אבל הוא היה נימול."
עוזי הניח את סכין
הפלסטיק על המגש והביט בי, "איך אתה יודע?" שאל בחריפות.
"אני יודע."
אמרתי, והרגשתי שלחיי מתלהטות מסומק, מזל שאני שחום אחרת הייתי נעשה אדום כמו
מהעגבנייה שדחסתי לפי כדי שלא אצטרך לענות לעוד שאלות מביכות.
מאיר נכנס פנימה, מנופף
כמה טפסים, "איזה יופי, אתה כבר ער, ואפילו אוכל." חייך לעברי את החיוך
המלאכותי המעצבן הזה שאנשים מחייכים אל מאושפזים בבתי חולים. "נהדר, אם אתה
רק מוכן למלא כמה טפסים בשביל ביטוח לאומי נאור, תוכל לקבל את רוב המשכורת שלך
דרכם ולכולנו יהיה קל יותר." הוא התיישב לצידי על כסא חורק, ורכן אלי בדאגה,
"אתה בטוח שהתאונה קרתה כשהיית בדרך לעבודה?" שאל.
"בטח, אני ומיכה
נסענו יחד ברכב שלו והייתי בטוח שהוא רוצה להגיע לורוד, אבל פתאום הוא נכנס באין
כניסה ו..." רק אז קלטתי מה באמת קרה, וגל של קבס עלה בגרוני. הנחתי את
הפרוסה מידי והמתנתי בעיניים עצומות עד שכל האוכל חזר לקיבתי. "מיכה
התאבד." אמרתי, "בגלל זה הוא אמר לאור, תזכור שאני אוהב אותך, הוא לא
רצה לנסוע לעבודה, הוא רצה למות והוא הזמין אותי לנסוע איתו כי הוא רצה לקחת אותי
איתו, ואני, כמו טיפש נכנסתי למכונית ו..." הזיכרון שלי, שהתנמנם עד עכשיו,
מסתיר ממני את כל התמונה, התעורר פתאום, וכול מלוא הזוועה חזרה אלי בבת אחת. הדפתי
את מגש האוכל מעלי, והתחלתי לבכות, מרגיש שגופי רועד בלי שליטה. "איפה אור?
תגידו לי מה קרה לו." דרשתי, מנגב בסדין את הדמעות שלא הפסיקו לזרום על לחיי.
"אנחנו לא
יודעים." אמר מאיר ברוך, "הוא נעלם ואף אחד לא יודע לאן." הגיש לי
טישו, "באסם הגיע לורוד בבוקר, כמו תמיד, וחיכה לאור ולמיכה, אבל הם לא
הגיעו, ולא ענו לטלפון. הוא לא הבין מה קרה, חשב שאולי הם תקועים בפקק, או שהאוטו
שלהם לא מניע, וכעס קצת שהם לא טרחו להודיע לו כלום. הוא בדיוק התחיל להתארגן לבד
לארוחת הבוקר, ואז השוטרים הגיעו, שאלו מי בעל הבית וסיפרו לו על התאונה. באסם
התקשר מיד אלי ואל מאיר, ואחרי שדיברנו עם השוטרים והבנו מה קרה החלטנו שנסגור את
בית הקפה ליום אחד כדי לאפשר לעובדים ללכת ללוויה, אז עוד לא ידענו שלא תהיה
לוויה, והתקשרנו למשה ולסמי שהתעקשו שצריך להשאיר לפחות את הפיצוצייה פתוחה. הם
דאגו לקרוא לשני חבר'ה שיישארו בה, וכולנו נסענו מיד לבית החולים, אחרי שראינו מה
המצב משה התקשר להורים שלך, וסמי הלך לפעוטון של נועם כדי לדבר עם הגננת שלו.
בהתחלה היה חשש שנפצעת קשה יותר ואתה עלול... פחדנו נורא..." הוא נאנח,
"מזל שחגרת את עצמך נאור, אחרת... אתה בטוח שהוא עשה את זה בכוונה? שהוא רצה
להיתקע בעץ? כי השוטרים אמרו לנו שדבר ראשון בדקו אצלכם רמות אלכוהול, ואף אחד מכם
לא היה שתוי. הם עשו עוד בדיקות דם, אבל עוד לא קיבלו תוצאות."
"מהבדיקות שלי הם
לא יקבלו שום דבר, מאז שנועם איתי אני לא נוגע אפילו בג'וינטים, אבל אולי מיכה...
לא יודע מה הוא עשה בלילה לפני שהוא הגיע אלי."
"מחר בבוקר יגיע
שוטר ממחלקת התנועה לדבר אתך." אמר מאיר בכובד ראש, "ואני חושב שאולי
כדאי שקודם תספר לי הכול, רק ליתר ביטחון, ואל תדאג, על כל מה שתגלה לי יש חיסיון
של עורך דין לקוח."
"ואם נוח לך יותר
אני אצא החוצה." הציע עוזי.
"לא, זה בסדר, אני
לא חושב שמה שעשיתי יעניין איזה שוטר, אבל אני רוצה לספר הכול." אמרתי. הם
התיישבו מולי והקשיבו בשתיקה בזמן שסיפרתי להם כול מה שקרה מהרגע שרונית בישרה לי
שהיא הרה וביקשה שאצהיר שאני האבא, ועד לרגע בו יצאתי עם מיכה, בדרכי לעבודה,
משאיר את נועם עם אור.
"חתיכת
סיפור." נאנח עוזי, "מדהים איך הצעירים יודעים לסבך הכול, לא שאני בגילך
הייתי טוב יותר." הוסיף.
"ממש לא."
חייך אליו מאיר בחיבה, "אבל אני לא מבין למה אור נעלם פתאום? ואיך השוטרים
ידעו איפה מיכה עובד עוד לפני שהוא הגיע לבית החולים? צריך לדבר עם מי שהיה בשטח
מיד אחרי התאונה. יכול להיות שיש לזה קשר עם ההעלמות של אור?" חשב מאיר בקול
ותוך כדי כך רשם לעצמו הערות בפנקס קטן.
"ואם מדברים על זה,
מי הודיע להורים של מיכה שהוא נהרג?" תהה עוזי.
"אין לי
מושג." הודיתי.
"גם את זה צריך
לברר." הוסיף מאיר עוד הערה בפנקסו, הבטיח שישתדל להיות איתי מחר בבוקר
כשהמשטרה תחקור אותי, אבל אם הוא לא יספיק אני צריך להגיד רק את האמת, ולדבוק בה
בנאמנות גם אם היא מביכה, והכול יהיה בסדר.
"עד שאני לא אמצא
את אור שום דבר לא יהיה בסדר." אמרתי בעקשנות, ומאיר נאנח, אמר שבמקרים כאלה
רק הזמן יכול לעזור, לקח את עוזי והלך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה