2. חיים בורוד

4. נסיך השושנים

אם כבר טסים לאירופה אז טיפשי לחזור אחרי שלושה ימים, הסכימו ביניהם שלומי ונאור, והחליטו לבלות את כל שבוע החופשה שלהם בחוץ לארץ, נותרה רק השאלה איפה?

"אם אנחנו כבר בברלין אז למה שלא נכיר אותה קצת יותר טוב?" הציע שלומי, הצעה שלדעתו הייתה סבירה לגמרי, "שמעתי שזו עיר מדהימה, לא סתם קוראים לה בירת הגייז של אירופה, יש שם אזורים שלמים מיוחדים רק להומואים, ויש מועדונים ובתי קפה, אווירה מאוד חופשית ו..." הוא עצר באמצע המשפט, מופתע למראה האכזבה שהסתמנה על פניו של נאור.

"מה? לא טוב?" התפלא.

"לא אמרתי שלא טוב, אבל אם אנחנו כבר בסביבה... תמיד רציתי..." נאור זע על מקומו, נבוך מעט, "זה סוג של חלום ילדות שלי." הסמיק.

"מה? על מה אתה מדבר?" הביט בו שלומי בהשתוממות, מתענג בסתר על האדמומית הכהה שפשתה מתחת לעור פניו השחום של נאור, מתפלא בפעם המאה אלף איך זה שהוא זכה בבחור כל כך יפה – בחור מתוק ומדהים שמסמיק בצורה כל כך סקסית.

"על צלילי המוזיקה." הציץ בו נאור בהיסוס מבעד לעפעפיו המושפלים. היו לו ריסים עבותים וסמיכים שהקסימו את שלומי גם אחרי כל השנים שלהם יחד. הוא היה נמס מעונג ומוכן למלא כל משאלה של בן זוגו כשנאור היה מסמיק בביישנות ומביט בו במבט האלכסוני הזה ששלומי לא היה מסוגל לעמוד בפניו.

"מה על מה אתה מדבר נאור? איזה צלילי מוזיקה?"

"הסרט צלילי המוזיקה של ג'ולי אנדריוס." הסביר נאור.

"אהה... הסרט הזה עם הילדים שלובשים וילונות ושרים, ואחר כך בורחים מהנאצים, יוצאים מהארובה ורוקדים על הגג עם פינגווינים?"

"כמעט אבל לא בדיוק, אתה מבלבל את צלילי המוזיקה עם מרי פופינס." גיחך נאור.

"אתה בטוח? אני זוכר שהם קפצו לתוך ציור, טיילו ביער ושתו תה שהגישו להם פינגווינים, ו..." קימט שלומי את מצחו בהבעה רצינית, ואחר כך נשבר ופרץ בצחוק למראה פניו של נאור. "נו, די, בסדר. למה אתה מתרגש? אז יש לך קראש על ג'ולי אנדריוס, לא נורא, יש דברים יותר גרועים, אני מבטיח לא להוציא אותך מהארון אף פעם אלא אם כן ממש תרגיז אותי, או שאני אהיה שיכור, מה שיקרה קודם."

"אין לי קראש על אף אחת." נעלב נאור שהבין, קצת מאוחר מידי, ששלומי מותח אותו, "אבל אני אוהב את הסרט הזה מאוד, וגם את שאר הסרטים שלה, בעיקר את ויקטור-ויקטוריה שהוא פשוט גאוני."

"נכון." הסכים שלומי, התיישב קרוב יותר לנאור והחל לפתוח את כפתורי חולצתו.

"ולכן אני רוצה לבקר בזלצבורג." סיכם נאור, ופתח את רוכסן מכנסיו של שלומי.

"מה הקשר של זלצבורג לצלילי המוזיקה?" התפלא שלומי, "איפה בכלל נמצאת זלצבורג?"

"באוסטריה." אמר נאור, השליך מעליו את חולצתו שכל כפתוריה נפרמו, שחרר את אברו של שלומי מסתר תחתוניו ורכן מעליו.

"אבל ברלין זה בגרמניה, לא?" הפגין שלומי את הידע שלו בגיאוגרפיה, "לא חבל לבזבז זמן בנסיעות בין ארץ לארץ? שמעתי שבברלין יש פארק כזה שנקרא... שכחתי כבר איך, אבל בימים חמים מגיעים לשם המון הומואים להשתזף בעירום אפילו שזה ממש באמצע העיר."

"זה מה שחסר לך בחיים? גרמנים ורודים ושמנים, שוכבים ערומים על הדשא ומשתזפים?" לגלג נאור, ולקח את אברו של שלומי לפיו, מה שגרם לשיחה להיפסק לחצי שעה מענגת ומיוזעת.

אחר כך הם התקלחו יחד, מצחקקים כמו נערים, ושלומי שהיה מאושר, וקצת עייף, נתן בקלות דעת את הסכמתו לבלות את רוב החופשה שלהם בזלצבורג המעטירה אשר באוסטריה, ולוותר על מנעמי ברלין, בירת הסוטים האירופית, כפי שהגדיר אותה נאור, קצת ברשעות, אבל לגמרי בצדק, כפי שהתברר להם מאוחר יותר.

למחרת התיישב שלומי מול המחשב והתחיל לקרוא על נפלאותיה של ברלין אשר, כראוי לעיר שהעומד בראשה הוא הומו מוצהר, נקראה בירת ההומואים של אירופה. הוא קרא בעיניים כלות על עיר פתוחה וליברלית שהומואים חרמנים וחסרי בושה נוהרים אליה מכל רחבי אירופה כדי לשזוף את עיניהם בגבריה כחולי העיניים, צחי העור ובעלי אברי המין המרשימים המשתזפים להם בעירום על מדשאות טירגארטן, והתרשם מהעובדה שיש בברלין מוזיאון הומואי, אנדרטה להומואים שנרצחו בשואה, אווירה ליברלית ופתוחה, והמון מועדונים המיועדים להומואים וללסביות מכל הסוגים והזרמים.

בזלצבורג לעומת זאת גילה שלומי, מזועזע מעט, יש מכרות מלח, תיאטרון בובות, מוזיאון לאמנות מודרנית, ועוד אחד המוקדש למוצארט - בנה המפורסם ביותר של העיר, וגם כנסיות לרוב, ומזרקה ענקית שבה צולמה אחת הסצנות המפורסמות מהסרט צלילי המוזיקה.

נאור נכנס בדיוק כשהוא צפה ביו טיוב בקטע מהסרט בו קיפצו ושרו כמה ילדים בלונדיניים מתוקים סביב המזרקה המפורסמת ההיא, ונופף באושר בכרטיסי הטיסה לווינה ממנה הם היו אמורים לנסוע ברכב שכור לזלצבורג, ואחר כך לחזור לווינה כדי לטוס משם לברלין.

"כבר הזמנתי כרטיסים לסיור מודרך בעקבות הסרט צלילי המוזיקה." קרא נאור באושר, וגילה לשלומי שהם יזכו לראות במו עיניהם את הגזיבו המקורי בו צולם הדואט המפורסם בין הבת הבכורה ואהובה - הנאצי הצעיר, ומרוב התרגשות מהבשורה התנפל בנשיקות על שלומי שהחזיר לו נשיקות, מדחיק לעת עתה את העובדה המצערת שמוזיקה קלאסית ומוזיאונים משעממים אותו, ושהוא פוחד מטיסות, ומנסיעות ברכבים שכורים, ואין לו מושג איך להגיע ממקום למקום באירופה, ובעצם, הוא הכי אוהב להיות בבית.

למרות חששותיו של שלומי הטיסה עברה בשלום, הרכב שהם שכרו חיכה להם בדייקנות גרמנית בדיוק במקום בו היה אמור לחכות, וכמובטח היה לו ג'י. פי. אס. יעיל שהדריך אותם בנאמנות למחוז חפצם - זלצבורג היפה.

המלון בו התאכסנו היה נקי ומסודר, האוכל היה טעים ובשפע ושלומי גילה שסך הכול הוא נהנה מהטיול למרות שהוא כלל יותר מידי מוזיאונים. הוא הוקסם במיוחד ממכוניות הסמארט הפעוטות והצבעוניות שדהרו ברחובות הנקיים להפליא, לא סבל כלל מהטיול למכרה מלח מרתק, והתענג מאוד מהסיור המאורגן בעקבות צלילי המוזיקה, גם בגלל הנוף המדהים, וגם בגלל פיטר, המדריך החביב שלהם, שדיבר אנגלית מושלמת במבטא בריטי שלמד מאביו, והתברר, מרגע שפצה את פיו, כאוחצ'ה שמנמונת, טובת מזג ובעלת חוש הומור מקסים.

הוא התביית עליהם מרגע שהם נכנסו לאוטובוס, הושיב אותם לידו, כיבד אותם בממתקים, הצחיק אותם עם אנקדוטות משעשעות על סיורים קודמים, נאנח בקנאה כשהם סיפרו לו שהם עומדים לבקר בברלין בעוד יומיים, ומיד נתן להם כתובות של מקומות שווים, ושפע המלצות לבתי קפה משובחים במיוחד. לפני שנפרדו בחמימות גילה להם פיטר בצער שלולא אשתו שבטוחה שכל הברלינאים הם סוטי מין מושחתים, הוא היה עובר לגור בברלין כבר מחר.

בדרך לברלין הם תהו, משועשעים, מה טיבה של האישיות שפיטר הגדיר כאשתו, והאם היא באמת אישה, או – מה שסביר יותר – פיטר נשוי לגבר ומתבייש לגלות להם את האמת.

"ואולי הוא באמת נשוי לאישה, אחת שלא אוהבת סקס ומרוצה שיש לה בעל שעוזר לה לקנות בגדים, ושמח ללכת איתה למספרה?" גיחך נאור.

"הוא כזה אוחצ'ה, אין מצב שיש מישהי אטומה כל כך שלא תבין שהוא צריך בעל, לא אישה."

"למה לא? עובדה שערן שלך מתחתן עם אישה." העיר נאור.

"כן, אבל אשתו לעתיד של ערן יודעת שהוא הומו, וחוץ מזה ערן לא אוחצ'ה כמו פיטר, אני לא מבין מה יש לבחור נשי כזה לעשות במיטה עם אישה? ולמה אתה מתכוון ערן שלי? הוא לא שלי."

"טוב, בסדר, אל תתרגז שלומי." ניסה נאור לפייס.

"אני לא מתרגז, רק נדמה לך, ויכול להיות שברגע שפיטר נכנס הביתה הוא נעשה גבר גבר?"

"מי, פיטר?" צחק נאור, "נראה לך? אין מצב."

"אם אתה הסכמת לקבל בתחת מאור שמתפרנס מלבישת שמלות, אז למה שפיטר לא יהפוך בבת אחת לגבר מסוקס?" הטיח שלומי בנבזות, יודע שאם הם היו בבית הוא לא היה מעז לדבר ככה, אבל מאחר והם היו בחוץ לארץ, מרחפים בין שמים לארץ, רחוקים מרחק עצום מכל מה שהיה מוכר ורגיל, הוא אזר עוז, והעלה בפעם הראשונה מאז אותו סוף שבוע ארור בתל אביב את מה שבאמת הציק לו, הציק לו עוד יותר מהעובדה שנאור בגד בו.

נאור האפיר, משך את כף ידו מזו של שלומי – שהמגע בנאור עזר לו להתגבר על פחד הטיסה שלו – סובב אליו את גבו, תקע את פרצופו בחלון העגול הקטן של המטוס שלהם ושתק עד שהם נחתו סוף סוף בשדה התעופה טגל בברלין.

הוא המשיך לשתוק גם אחרי שהם ירדו מהמטוס וגררו את מזוודותיהם לעבר היציאה, ורק כשהתיישבו סוף סוף במונית שתיקח אותם לתחנת הרכבת, ממנה יגיעו למחוז חפצם - מלון רוזנקוואליר, פצה נאור את פיו. "הייתי מסטול." אמר בזעף, וגישש בידו אחרי כפו של שלומי שמיהר לשלב את אצבעותיו באלה של בן זוגו הקודר.

"אני יודע." אמר ברוך.

"לא ידעתי שזה מה שמפריע לך, מה חשוב מה בדיוק עשינו? זה מה שמשנה לך?"

"לא משנה, אבל למה איתי אתה לא מוכן?"

"כי... לא יודע למה, למה זה כל כך חשוב לך?"

"זה לא כל כך חשוב אבל... עזוב, לא בא לי לדבר על זה יותר." קפץ שלומי את פיו והפסיק לדבר, אבל המשיך לאחוז בידו של שלומי בכל הזדמנות שנקרתה לו, ולא הרפה ממנה עד שהם הגיעו בשלום ובבטחה למלון הקטן, הביתי והנחמד, שעמד במרכז גן גדול ומטופח, מוקף ערוגות שושנים פורחות, בדיוק כמו שאפשר היה לצפות ממוסד שמתהדר בשם שפירושו – נסיך השושנים.

פקידת קבלה קשישה, עטויה שרשרת פנינים, התפנתה מסריגת מפית התחרה שעסקה בה, רשמה אותם בצחקוק ביישני כאורחי המלון, וכיוונה אותם למעלית מיושנת ואיטית מעץ שלקחה אותם לחדרם, חדר מרוהט רהיטי עץ כבדים ועתיקים, ובמרכזו מיטה ענקית צחורת מצעים.

הם התקלחו יחד במקלחת המודרנית עד להפתיע, מסבנים זה את זה בהנאה בסבון ורוד שהדיף ריח פרחוני, ואחר כך התנגבו במגבות מפוספסות פסים ורודים לבנים, והתמוטטו על המיטה.

נאור, עייף מהנסיעה הארוכה, התכוון להניח את ראשו על הכר ולהירדם,  אבל לשלומי היו תוכניות אחרות, ואחרי מאבק סמלי נאור נכנע, הפקיר את ישבנו ללשונו, ואחר כך לזין של בן זוגו שגילה נחישות ועיקשות מפתיעה, ואפילו נהנה מכך בסתר.

5. ברלין האמיתית

הם התעוררו בשעת הערב המוקדמות, מבולבלים קצת מאור בין הערביים שסירב לגווע למרות שהשעה הייתה כבר אחרי שמונה, ובזמן שהתכוננו לרדת לאכול ארוחת ערב ניהלו שיחה נוקבת שכמותה לא ניהלו מזמן.

"כואב לי." העווה נאור את פניו כשנדחק לתוך מכנסיו, "היית ממש פראי, מה עבר עליך?"

"לא יודע, אולי זה האוויר של ברלין או משהו, חשבתי שנהנית מזה."

"כן, קצת, אבל עכשיו זה כואב, אל תעשה את זה יותר."

"מצטער, אולי נקנה איזה משחה או משהו?"

"מה משחה? אמרתי שאל תעשה את זה יותר." התיז נאור בקול עצבני, ורכס את מכנסיו.

שלומי שעמד והתגלח הסתובב והביט בו דרך הדלת המקלחת שנותרה פתוחה, "אתה מתכוון לזיון בתחת? אתה לא רוצה שאני אזיין אותך יותר?"

"כן, לזה בדיוק אני מתכוון."

"אם ככה אז גם אתה לא, אם אני לא מזיין אז גם אתה לא."

נאור נדהם, "שלומי, מה עובר עליך? שכחת כבר כמה אתה אוהב את זה?"

"לא שכחתי, אבל גם אני אוהב לזיין לפעמים, הגיע הזמן שתבין את זה ותפסיק לקפח אותי כל הזמן, לא רק אתה יכול למצוא לך בחור צעיר מהצד, גם אני יכול."

"אתה מתכוון לשאדי?" נרתע נאור.

"כן, בדיוק."

"אתה לא הוגן שלומי." התלונן נאור, "עם שאדי היו רק מציצות."

"זה לא תירוץ, גם מציצות זו בגידה."

"אבל מה יכולתי לעשות? הייתי ממש חרמן ואתה לא רצית אותי... הכל קרה באשמתך."

"אשמתי שבגדת בי עם שאדי, באמת? ומי אשם בזה שהזדיינת עם אור? החגיגת? איזה יופי שתמיד יש לך את מי להאשים." הטיח שלומי שרק עכשיו, אחרי חודשים בהם שתק, הדחיק והתאפק, גילה שהוא לא יכול לשתוק יותר.

הם עמדו ולטשו זה בזה מבטים זועמים, "שלומי." אמר נאור לבסוף בקול רך, "אולי כדאי שתסיים להתגלח ותתלבש? אני מת מרעב."

שלומי הסתובב בשתיקה וסיים בחופזה את הגילוח שלו, ואחר כך יצא מהמקלחת והחל להתלבש, פניו אטומות ממבע.

"אתה עוד כועס?" הגיש לו נאור את גרביו.

"כן." אמר שלומי בעודו מושך אותם על כפות רגליו, "אני כועס, אני כועס כבר הרבה זמן, ואני לא יכול לשתוק יותר, אני לא מבין למה דווקא עם אור הסכמת להיות פסיבי? ואל תספר לי על החגיגת, זה סתם תירוץ, אני רוצה לדעת את האמת, למה איתי לא ואיתו כן?"

"מה לא? מי טחן לי את התחת על המיטה הזו רק לפני שעתיים?"

שלומי נופף בידו בקוצר רוח כמגרש זבוב טרדן, "אני לא מדבר על מה שקרה היום, אני מתכוון למה שהיה אז, למה הסכמת שאור יזיין אותך?"

"כי הייתי חייב לו." אמר נאור, "כי בגלל שזיינתי את החבר שלו שהוא אהב כל כך דפקתי להם את החיים."

"אני לא מבין." אמר שלומי, "למה אתה מתכוון דפקת להם את החיים? איך עשית את זה?"

"זה לא היה בכוונה." התיישב נאור על המיטה, ותקע את מבטו בשטיח החום שהיה פרוש על הרצפה, "אתה מבין, מקס אהב שמזיינים אותו, אבל מיכה היה אקטיבי, והכול היה בסדר עד שהתברר שמיכה ומקס זה אותו בן אדם. אם היה לי שכל הייתי פשוט סותם את הפה, אבל הייתי נורא מאוהב באור, וחירפן אותי לראות איך הוא מחזיק ממיכה בלי לדעת שלפעמים הוא נעשה מקס, השרמוטה האוכלת בתחת ו..." הוא נאנח, "בסוף הלכתי וסיפרתי הכול ליובל, הייתי חייב לפרוק את זה מהלב, איך יכולתי לדעת שיובל יעשה תרגיל כזה?"

"איזה תרגיל?"

"ישיג דיסק עם סרט של מקס אוכל בתחת באיזה אורגיה, וישלח אותו לאור, לא יכולתי לדעת, נכון?"

"לא, בטח שלא."

"ידעתי שהוא תחמן וקומבינאטור, אבל לא יכולתי לדעת שהוא כזה מניאק, ובטח שלא הייתי יכול לנחש שמקס ילך ויתאבד בגלל זה, נכון שלא?"

"לא נאור, לא יכולת לדעת." כרך שלומי יד מגוננת על כתפו של נאור, "בטח שלא יכולת לדעת, די, אל תהיה עצוב, בוא נלך לאכול, בסדר?"

הם עמדו בפתח חדר האוכל, בוחנים בסקרנות את המראה המלבב - מול דוכן עמוס קערות מהבילות, מגשים עמוסי כל טוב ומיכלי נירוסטה מכוסים שניחוח מפתה עלה מהם היו מפוזרים שולחנות עגולים, מכוסים מפות לבנות, ואליהם הסבו אנשים ונשים, כולם לבושים יפה, שמחים וטובי לבב, והטיבו את ליבם במעדנים.

ריח הקפה ומיץ התפוזים הטרי התערבבו בריח של ביצים מטוגנות והשניים חשו פתאום רעבים עד מאוד. בעוד הם סוקרים את חדר האוכל, מחפשים שולחן פנוי, התרומם משולחן פינתי שעמד ליד החלון גבר בלונדיני רזה וגבוה, ונופף לעברם. "נאור!" קרא בקול רם, "לכאן!" הם התקרבו לעברו, ונוכחו לדעת, מופתעים, שזה אור ששערו צימח מחדש, בהיר ושופע. פניו שהם זכרו אטומים וכבויים היו עכשיו מאירים ועליזים, עיניו הכחולות נצצו בעליזות כשהציג בפניהם בגאווה את בן זוגו – גבר בהיר, שתקן ושרירי שהנהן לעברם בסבר פנים ידידותי בעודו ממשיך לאכול במרץ חביתת בייקון ולחמניות.

"זה כריסטופר." ליטף אור בחיבה את כתפו הרחבה של כריסטופר שחייך אליהם, ולגם מהמיץ שלו. "הוא לא מדבר עברית." הוסיף, "רק גרמנית וקצת אנגלית, אבל אנחנו מסתדרים מצוין, נכון כריס?"

כריס הנהן, הרים ליתר תוקף אגודל לסמן שהכול בסדר, והמשיך להאביס את עצמו במרץ.

"חזרנו רק עכשיו מחדר כושר." הסביר אור, "כריס חזק בקטע הזה של אימונים ואוכל בריאות. הוא הכניס גם אותי לזה, הוא נהדר, הוא פשוט הציל את החיים שלי."

"אתה באמת נראה נפלא." החמיא לו שלומי בחביבות, מתקשה לקשר בין הבחור החביב ונעים ההליכות הזה, לבין אור הקודר ומגולח הפדחת שהוא זכר.

"כן, תענוג לראות אותך אור." אישר נאור, "אני מת מרעב." הכריז, "תשמרו לנו מקום, אנחנו הולכים להביא אוכל." אמר לאור שהנהן בהסכמה, והמליץ להם על לחמניות הגבינה מקמח מלא.

"אחלה." אמר נאור, ופנה לדוכן האוכל, מושך אחריו את שלומי.

"מה קרה?" שאל שלומי, מלכסן מבטים מודאגים לעבר נאור שהעמיס בפיזור נפש מזון על צלחתו.

"לא קרה כלום, מי אמר שקרה משהו?" השיב נאור, אבל ידיו רטטו, ועיניו הכהות נראו רחבות מידי בפניו שגונם השחום האפיר מעט.

"הפנים שלך, אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים, מה עובר עליך?"

"מה, לא ראית את הכריס הזה?" שמט נאור בעצבנות מזלג מידו.

"כן, בטח שראיתי אותו, איך אפשר לפספס גוי בריא כזה? מה הבעיה שלך איתו?"

"לי אין לי שום בעיה איתו, אבל רק שתדע..." אור נשען על הדוכן, בוהה במגש עמוס לחמניות זעירות מכל סוגי הקמח הידועים לאדם, "הכריסטופר הזה נראה בול כמו מקס ז"ל, ממש קופי שלו, אם לא הייתי בטוח שמקס מת הייתי חושב..." הוא נרעד, ונשא מבט אומלל אל שלומי, "חבל שבאנו לפה." לחש, "בוא נגמור מהר לאכול ונסתלק החוצה."

הם חזרו לשולחן האוכל, ועוד לפני שסיימו את ארוחת הבוקר כריס התרומם מכיסאו, איחל להם באנגלית כבדה בילוי נעים אמר להתראות מחר במסיבות הרווקים, ולילה טוב והלך לישון.

"מה לישון? רק תשע בערב." התפלא שלומי.

"כריס קם מוקדם מאוד הבוקר." הסביר אור, "ולכן הוא מקפיד ללכת לישון מוקדם."

"ומה אתך, גם אתה הולך לישון עכשיו?" שאל נאור, תוהה בליבו אם תמיד היה שערו של אור בהיר כל כך, יכול להיות שהוא צובע אותו?

"אני לא." הצטחק אור, "אני לא קם כל כך מוקדם כמו כריס, הוא יותר רציני ממני בקטע הזה של הבריאות." הוא קם, נמרץ מאוד, "קדימה, בואו נלך."

"לאן?"

"לראות את ברלין האמיתית." הכריז אור, וזירז אותם למכוניתו. 

בהדרכתו הם נדדו על פני ברלין, עוברים ממועדון אחד לשני. שתו יותר מידי בירה, ראו מופע חשפנות גברי שהביך את שלומי, וגרם לנאור לצחקק, אחר כך צפו, שיכורים מעט, במופע של סקס חי, וקינחו בארוחה לילית בפאב קטן ומוזר שכל קירותיו היו מצופים פרווה ורודה, מקשיבים לפסנתרן כושי עצום מימדים, לבוש בשמלת משי אדומה עטורה מלמלות, פאה בלונדינית מתולתלת נחה באלכסון על ראשו, שר שירים ישנים של קול פורטר, ומלווה את עצמו בנגינה בפסנתר.

"הוא נהדר, נכון?" התפעל אור, הכריז שמיס רוזי היא ברלינאית אותנטית, קם ומחא כפיים בהתלהבות מסטולית. "כפיים למיס רוזי!" קרא בקולי קולות, מבהיל את שאר הנוכחים שרובם התנמנמו על המשקאות שלהם.

הכושי נופף לעברם יד ענקית, עטויה טבעות, והפריח אליו נשיקה באוויר, ואחר כך ניגש אליהם והזמין את אור לשיר איתו. שלומי חובב הג'ז התענג על ביצועי השניים ששרו בכישרון רב מחרוזת שירי ג'ז נפלאה, ושמח לשמוע שמסיבת הרווקים של ערן תתקיים בפאב של מיס רוזי. הם חזרו למלון רק לפנות בוקר, מפהקים ומנומנמים, הבטיחו לפגוש את אור בארוחת הצהרים, והלכו לישון.

6. מסיבת רווקים

"מתי תדבר עם אור על מה שקרה אחרי שמקס מת?" שאל שלומי אחרי שהם התעוררו סוף סוף, התקלחו והתארגנו לארוחת צהרים.

"למה אני צריך לדבר איתו על זה? בשביל מה זה טוב?"

"אתה לא סקרן לדעת לאן הוא נעלם פתאום, ואיך הוא הגיע לאירופה?"

"אני יודע איך הוא הגיע לאירופה, במטוס." אמר אור בקנטרנות. ראשו כאב מהשתייה המרובה, והוא חש מסוחרר ונרגן.

"כן אבל..."

"שלומי, די. כואב לי הראש, ולא בא לי לחפור בעבר, עזוב אותי! אם אתה רוצה לדעת אז תשאל אותו בעצמך."

"בסדר." אמר שלומי שחש, מאז יצא מטבריה, כאילו הפך את עורו, השאיר את שלומי הקודם, החששן והשמרני, בבית ונעשה פה, במקום הזר והמוזר הזה בו לא הכיר אותו איש חוץ מנאור, אדם אחר – תקיף וחצוף יותר.

"אני מרגיש נורא מוזר שאף אחד לא יודע מי אני חוץ ממך." העיר לנאור שעמד לצידו במעלית, עיניו עצומות, מנסה לכבוש את הבחילה שעלתה מקיבתו לגרונו.

"גם ערן מכיר אותך." ציין נאור, קפץ את פיו בחוזקה, ואסר על עצמו להקיא.

"אתה בסדר? אתה נראה קצת חולה." סקר שלומי המודאג את פניו המכווצים של נאור.

"יש לי קצת בחילה." הודה נאור, וכשל מתוך המעלית הקטנה והאיטית שגרמה לו לחוש כלוא וחנוק. החתונה הייתה אמורה להתקיים למחרת בבוקר, ורוב האורחים כבר הגיעו והסבו לארוחת הצהרים. הם פגשו שוב את חברי המקהלה של מיס אורירי שחיבקו אותם בשמחה, וצירפו אותם לשולחן שלהם, אחר כך הופיע ערן שהתקבל בתשואות, קד בחן לפני אורחיו, והצטרף אליהם לקינוח.

על פי התוכנית ערן היה אמור לבלות את היום האחרון שלו כרווק במלון עם כל ידידיו, ללכת איתם בלילה לפאב של מיס רוזי, לחגוג כל הלילה במסיבת רווקים ולהתחתן למחרת בבוקר.

"ואיפה הכלה?" שאל שלומי, ונענה שהיא תגיע רק מחר, "היום זה היום שלנו, הגברים!" הכריז כריס לקול תשואות הקהל העליז, ונאור הצטמרר למראה חיוכו שהזכיר לו כל כך את מקס.

בתום הארוחה התפזרו האורחים לחדריהם, וערן ביקש חרש משלומי לצאת איתו החוצה לשיחה, "בוא נטייל בגן, אומרים שיש פה זני שושנים ממש נדירים." משך אחריו את שלומי שלא הבין כלום בפרחים בכלל, ובשושנים בפרט.

"רק רגע ערן, אני רק רוצה להגיד לנאור לאן אני הולך." הביט שלומי כה וכה, תר אחרי בן זוגו שנעלם פתאום.

"עזוב אותו, תן לילד קצת חופש, ראיתי שהוא הסתלק עם אור לחדר הכושר." אמר ערן בקוצר רוח, "נו, בוא כבר שלומי, אני חייב לדבר אתך."

שלומי נכנע והלך איתו לטייל בין שיחי השושנים שהיו באמת יפים מאוד, אם כי כולם נראו לו פחות או יותר אותו דבר. "מה הבעיה ערן?" הביט בבן שיחו שהחיוך סר מעל פניו ברגע שהם יצאו החוצה.

"אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה." פלט ערן בקול נסער, והתיישב על ספסל אבן קטן ונחמד שניצב בין שתי עלמות שיש ערומות.

"את איזה זה?" התבלבל שלומי, והתיישב לצידו.

"את החתונה, אני לא חושב שאני יכול... בקיצור, התחרטתי."

"מה התחרטת? אבל הכול כבר מוכן, אתה לא יכול לבטל הכול עכשיו, מה הכלה שלך, איך קוראים לה, תגיד? חשבתי שאתם חברים טובים, שאתה אוהב אותה?"

"שמה ליאה, וכן, אנחנו חברים טובים, אני באמת אוהב אותה, וזו הסיבה שאני לא יכול לעשות לה את זה."

"אבל היא יודעת שאתה הומו ערן, היא יודעת, נכון?"

"כן, בטח."

"ואתם בין כה וכה גרים יחד, נכון?"

"כן, אבל..."

"אז מה הבעיה שלך?"

"לא יודע, אני פשוט..." ערן פקק את אצבעותיו בעצבנות, "אני לא יכול, אני פשוט לא יכול." חזר ואמר בקול אומלל.

"טוב, אם לא אז לא, יש לך את המספר של ליאה? קודם תתקשר אליה ותגיד לה שאתה מבטל את החתונה ואחר כך תודיע גם לכל השאר."

"לא! השתגעת? אני לא יכול לעשות לה את זה, הדודים שלה יגיעו לחתונה שלנו במיוחד מקלן, היא בחיים לא תסלח לי אם אני אבטל הכול."

"הדודים שלה יודעים עליך?"

"לא, הם מבוגרים ודתיים מאוד, קתולים, היה להם מספיק קשה להשלים עם זה שהיא מתחתנת בחתונה אזרחית ועוד עם יהודי."

"וזה שהיא גרה עם יהודי לא מפריע להם?"

"רשמית הם בכלל לא יודעים על זה, זו כאילו רק הדירה שלה למרות שאני בטוח שהם מנחשים ש..."

"אתה בטוח שהם גרמנים? לי הם נשמעים כמו פולנים." התבדח שלומי, והניח יד מרגיעה על כתפו של ערן, "אתה פשוט סובל ממקרה חמור של רגלים קרות, אל תדאג, קח כדור הרגעה ולך לישון, עד שתתעורר זה יעבור לך."

"אתה חושב?" גנח ערן, מביט בשלומי בחוסר אונים, "אתה מוכן ללוות אותי לחדר שלי?" הפציר, ונאחז בו כמו טובע.

"בטח, בוא." שלומי שילב את זרועו בזרועו של החתן המבוהל, והם עלו יחד לחדרו שנמצא לא רחוק מחדרם של נאור ושלומי.

הוא עזר לערן לפתוח את דלת חדרו, נכנס איתו פנימה, הושיב אותו בכורסה מול המיטה, והביא לו כוס מים מהמקלחת. "יש לך איזה נומבון או ואליום שירגיעו אותך?" שאל והגיש לו את הכוס.

ערן לקח מידו את הכוס, הניח אותה על השולחן, אחז בחגורת מכנסיו של שלומי ומשך אותו אליו, "אני מעדיף להירגע עם הזין שלך." פתח בזריזות את חגורתו.

"ערן, די. מה אתה עושה?" נבהל שלומי וניסה לסגת.

"מה אתה חושב? אני נרגע." גיחך ערן, "נו, די, אל תהיה פולניה שלומי, מה, לא מגיעה לי מתנה קטנה לפני שאני מתחתן?"

עברו כבר שנים רבות מאז, אבל שלומי עדיין לא שכח עד כמה ערן היטב לטפל בזין שלו, וכמה התלהב לפנק אותו, ואחרי היסוס קל הדחיק ממוחו את המחשבה על נאור, הניח לערן לפרום את מכנסיו והתמסר לעונג. 

בזמן ששלומי העניק לחתן המתוח את המתנה שהרגיעה אותו התמסר אור לעיסוי שוודי נמרץ שהעניקה לו גברת סובייטית שרירית שלא ידעה מילה בעברית, ולא הבינה מי זה המקס הזה שהאורח מישראל התעקש להזכיר כל הזמן באזני הקליינט שלה, למרות שהיא ידעה היטב ששמו של החבר שלו היה כריסטופר.

"אז מה אם הם דומים קצת?" מחה אור, "אני לא מבין למה אתה מתפלא כל כך, בחור בהיר ושרירי זה הטיפוס שהכי מושך אותי, מה אתה עושה מזה סיפור?"

"כי הם לא סתם דומים קצת, החבר החדש שלך הוא ממש העתק של החבר הישן." התעקש נאור, "אפשר לחשוב שהוא אחיו התאום של מקס."

"אין לי מושג מי זה מקס, לחבר שלי קראו מיכה." התעקש אור, "ובניגוד אליו כריס לא שקרן, ולא בוגד, ולגמרי אקטיבי, תודה לאל."

"אני שמח בשבילך." אמר נאור בקרירות וקם, "טוב, כדאי שאני אלך עכשיו לחפש את שלומי, הוא בטח מתפלא לאן נעלמתי."

"ותדע שאם פתאום כריס יספר לי שהוא אוהב להיות פסיבי לפעמים אני אעיף גם אותו לעזאזל." המשיך אור לדבר בקול מתוח וצווחני מעט, "ואם הוא יחליט להתאבד בגלל זה זו הבעיה שלו, לא שלי."

"בהחלט." התחיל נאור לסגת לעבר הדלת.

"איך יכולתי לדעת שהוא מתכוון ברצינות שהוא לא יכול לחיות בלעדי?" קפץ אור ממיטת העיסוי, מתעלם מכך שהוא ערום כביום היוולדו, "חשבתי שהוא סתם מדבר, ואם הוא האמין לי שאני מתכוון לעזוב אותו בשבילך זה לא אומר שאני אשם שהוא רצה להרוג אותך, נכון?"

"בהחלט, אף אחד לא מאשים אותך אור." נגע נאור בעדינות בלחיו של אור ששריר מתוח רטט בה בעצבנות, "תירגע, הכול בסדר."

"חשבתי שגם אתה מת." לחש אור, "הייתי בטוח ששניכם מתים בגללי, הלכתי להסתפר ופתאום ראיתי את האוטו של מיכה הפוך ואתם בפנים... היה כל כך הרבה דם, ורעש נוראי ו..."

"זה בסדר, מיכה מת, אבל אני רק נפצעתי קצת, זה הכול, הכול בסדר חמוד, הנה, תחזור לשכב." הוביל נאור את אור חזרה למיטת העיסוי הצרה, ועזר לו לעלות עליה, "תן לגברת הנחמדה להמשיך לעסות אותך ותירגע, נתראה בערב, ביי אור." פלט בחיפזון וברח חזרה לחדרם, נשכב לצידו של שלומי שהיה שרוע בתחתוניו על המיטה, צופה מוקסם בסרט 'יפה בוורוד' מדובב לגרמנית, חיבק אותו בחזקה ואמר לו שהוא אוהב רק אותו.

"גם אני." ליטף שלומי את תלתליו, "בוא ננוח קצת לפני המסיבת רווקים הזו, נראה לי שזה הולך להיות סיפור מעייף."

אפילוג

"נו, איך היה?" קפץ עליהם נועם בהתלהבות כשהם חזרו אחרי שבוע באירופה, עייפים, עמוסי חוויות ומאוהבים יותר מתמיד.

"היה נהדר, היה מקסים." סיפרו השניים, הראו תמונות מהחתונה המדהימה, סיפרו חוויות מהטיול, הרעיפו מתנות ומזכרות, ותיארו לפני החברים, מקפידים שהילד לא ישמע, איזה מסיבת רווקים מדהימה נערכה לערן בפאב הברלינאי המהמם הזה שכל קירותיו מצופים בפרווה ורודה, וכושי שמן בשם מיס רוזי, לבוש בשמלת תחרה, וחבוש פאה בלונדינית, מפליא לנגן ולשיר בו את שיריו של קול פורטר.

"נשמע מדהים." חייך סמי, בחן את תמונות הפאב של מיס רוזי, והבטיח שבטיול הבא שלו ושל מומי לברלין הם יקפצו לשם לביקור.

"נו, אז איך זה לחזור לישראל הקטנה והחמה אחרי שטעמתם את נפלאות העולם הגדול?" חקר מומי בסקרנות.

"נהדר, אין כמו בבית." אמר שלומי, וחיבק את נאור שנשען עליו ונישק את צווארו.

"אין כמו בבית." הסכים איתו, "אוסטריה מהממת, גרמניה נפלאה, ואין כמו ברלין, אבל הכי טוב לי בבית, אתך ועם המשפחה והחברים."

"לא סתם אמרתי, התכוונתי לכל מילה." אמר שלומי לנאור כשהם היו סוף סוף לבד, בחדר השינה הישן והמוכר שלהם, שוכבים פנים אל פנים, חבוקים, מחככים בנעימות את אבריהם הזקופים אחד בבטנו של השני, "הכי טוב לי בבית, במיטה שלנו, תזכיר לי תור מי עכשיו?"

"לא זוכר, אבל בא לי שזה יהיה תורך, בסדר?"

"בשבילך נאור, עד חצי המלכות." הצטחק שלומי, הפך את נאור על בטנו ונשכב עליו, "בעצם, למה רק חצי? קח את הכול."