3. ג'ינג'י

8. שיחות נפש

קמתי בבוקר עם ראש כואב ועיניים נפוחות וצורבות, מגלה להפתעתי שכנראה בכיתי מתוך שינה. לא זכרתי על מה חלמתי אבל הרגשתי עייף כאילו במקום לישון עבדתי כל הלילה. הגוף ממש כאב לי ובקושי פתחתי את העיניים כשנגררתי למטבח להכין קפה.

מצאתי שם את ניצן שהתנחל לאחרונה אצל אמיר. עיצוב בית הקפה הסתיים, אבל לא נראה שניצן עומד להסתלק ומבחינתי זה היה בסדר גמור, הבחור בישל פשוט נהדר ומאז שהוא עבר לגור בדירה מעולם לא חסר לנו חלב או קפה והמקלחת הייתה תמיד נקייה.

"נו, אולי תתפייסו, רחמנות על הילד." חייך אלי והתחיל להכין לי נס קפה עוד לפני שאמרתי בוקר טוב.

"מה? איזה ילד?" בהיתי בו מבולבל.

"גיא? החבר שלך? הבחור היפה הזה שישן על הספה?" הסביר ניצן בטון האוחצ'י המצחיק הזה שבחורים מסוגו מדברים בו, ודחף כוס קפה מהביל לתוך ידי.

"אבל..." הצצתי לסלון, ממצמץ כמו ינשוף עיוור ורק אז הבחנתי ברעמת שערו הבהיר של גיא מפוזרת על מסעד הספה שהייתה קצרה מידי בשבילו גופו הארוך. הוא ישן בבגדיו והיה עליו לקפל את רגליו בתנוחה לא נוחה כדי להידחק לתוכה. הרגשתי אשם ודביל כשראיתי אותו ישן שם. "חשבתי שהוא נשאר לישון אצל נאור." מלמלתי, די בטיפשות, והסמקתי לנוכח מבטו הפיקחי של ניצן שלא החמיץ אף פעם כלום.

"אצל נאור, מה? החלטתם על יחסים פתוחים?" שאל, מרים את גבותיו בתנועה רבת משמעות שרמזה שהוא יודע דברים שאני עוד לא יודע.

"לא, מה פתאום? זאת אומרת... אנחנו כבר לא יחד כי... בקיצור, אין לנו שום יחסים פתוחים כי אנחנו לא ביחסים בכלל."

ניצן נד בראשו בשאט נפש לשמע ההסבר המגומגם שלי, "ילדים, ילדים." נאנח, "מה יהיה אתכם? אני מתאר לעצמי שזה היה הרעיון שלך שתיפרדו." הביט בי בהבעה ביקורתיות של דודה שמרנית שהלמה אותו מאוד למרות גילו הצעיר.

"כן." השפלתי את מבטי לתוך הקפה שלי ובחשתי אותו במרץ מיותר לגמרי, "ככה עדיף, לא?"

"לא." פסק ניצן, "נו, די כבר לבחוש את הקפה המסכן הזה, עוד תעשה חור בספל, לך תביא איזה פיקה ותכסה את הילד שלא יקפא לנו מקור, ותמרח משהו על הפנים שלך, הן נפוחות נורא, בעיקר העיניים, אתה נראה כמו ינשוף." הוסיף בעוקצנות.

"אני לא יודע מה קרה לי, שורף לי בעיניים, והיה לי שבוע ממש נוראי, וישנתי הלילה ממש חרא, אולי אני הולך להיות חולה?" שפשפתי את עיני שדמעו וצרבו עוד יותר.

"אתה באמת לא נראה טוב, רואים שלא ישנת טוב הלילה, העיניים שלך ממש אדומות ונפוחות." ריכך ניצן את טון קולו, "הנה, תמרח עליהן את המשחה הזו, היא תוריד לך קצת את הנפיחות." הושיט לי קופסת משחה עגולה וקטנה, מעוטרת כתובות באנגלית.

"מה זה?" ניסיתי לפענח את האותיות הזהובות שהסתלסלו על המכסה הלבן.

"לא חשוב, נו, לך כבר." הדף אותי ניצן מחוץ למטבח, תטפל בעצמך ואני אכין בינתיים משהו לאכול." הבטיח.

חזרתי למקלחת ובהיתי בפני שלא נראו במיטבם, וזה עוד בלשון המעטה, שטפתי אותם שוב, ומרחתי את המשחה על עפעפי הנפוחים. היה לה צבע ירוק שקוף וריח מנטולי נעים, ומגעה על עורי היה קריר ומרגיע.

בדקתי שוב את המכסה ועכשיו, אחרי שהצלחתי לפקוח את עיני יותר טוב עלה בידי לפענח את הכתובת על הקופסה והתברר לי לזוועתי שזו משחה נגד טחורים.

"ניצן!" צרחתי והסתערתי החוצה רק כדי להיתקל בגיא שבדיוק נכנס. לרגע עמדנו נבוכים זה מול זה, מביטים אילמים אחד בשני, "בוקר טוב." הצלחתי לפלוט לבסוף מפי, "מה שלומך גיא?"

"לא משהו, לא די שהחבר שלי זרק אותי בגלל שהוא חתיכת שרוט דפוק ביליתי את כל הלילה על הספה העקומה של אמיר, כולי תפוס וכואב."

"למה לא הלכת לישון אצל נאור כמו שאמרתי לך?"

"למה אתה אידיוט?" החזיר לי גיא בזעף, ולקח ממני את המשחה, "ולמה אתה מחזיק ביד משחה נגד טחורים?" הוסיף אחרי שקרא את מה שהיה כתוב על המכסה.

"זה לא שלי, ניצן נתן לי אותה." חטפתי ממנו את הקופסונת.

"ניצן, מה?" הוא חטף אותה בחזרה, "יש משהו שאתה רוצה לספר לי ג'ינג'י?" שאל בלגלוג.

"סתום כבר, טיפש אחד." ניסיתי לקחת ממנו בחזרה את המשחה, ופתאום היינו חבוקים בחזקה, ושוב בכיתי, והוא גם, ואחרי שהוא צחצח שיניים חזרנו יחד למיטה שלנו, נשכבנו זה לצד זה, וסוף סוף דיברנו כמו בני אדם מבוגרים.

ראשית הוא אמר שהוא ממש אוהב אותי, ושאל ישירות אם גם אני אוהב אותו, ופעם ראשונה שהודיתי שכן, אני אוהב אותו – כאילו, דה? הוא לא היה יכול להבין את זה בעצמו? אבל עובדה שהיה לו חשוב שאני אגיד את המילים המפורשות – ואחרי שהבהרנו את העניין הקטן וחסר החשיבות הזה כל אחד אמר לשני מה מציק לו בקשר שלנו.

שוב חזרתי והסברתי שאני קנאי וגם סיפרתי בקצרה למה – סיפור ארוך, משעמם ומכוער על הבחור הראשון שאהבתי בזמנו, סיפור שנגמר רע ושרט אותי ללא תקנה - והוא נזף בי שרק עכשיו אני מספר לו על העניין הכאוב ההוא, והודה שנכון, הוא לא יכול לא להסתכל על אחרים, ולפעמים גם לרצות אותם, אבל הוא אוהב רק אותי, ומה אני חושב שאפשר לעשות בנדון?

אמרתי שאין לי מושג, ושנינו הסכמנו שיחסים פתוחים זה גועל נפש שלא עובד אף פעם, ובגידות מאחורי הגב זה עניין גרוע עוד יותר שתמיד נגמר רע, ובמקרה כזה עדיף להיפרד ולא לחכות שהכול יעשה מגעיל ונוראי.

אחרי שגמרנו להסכים על העניין העדין הזה טיפלנו בהנאה אחד בזקפה של השני, ומסופקים ושבעי רצון ששוב גמרנו יחד התנשקנו, הודענו זה לזה שאנחנו גוועים מרעב והלכנו לאכול.

"מפגרים." אמר ניצן בתיעוב אחרי שהודענו לו מה החלטנו, ולקח ממני את המשחה הארורה שלו, שלמרבה הפלא עשתה את העבודה והחזירה את עפעפי הנפוחים למצבם הטבעי.

"אנחנו מפגרים? ומה אתך? מה פתאום נתת לי משחה נגד טחורים?"

"למה לא? עובדה שעכשיו אתה נראה בסדר, ותדע לך שכל הדוגמניות הכי מפורסמות משתמשות במשחה הזו כדי להיראות טוב בצילומים."

"וואלה? אם מישהו מחפש דוגמא לאינפורמציה מיותרת..." הצטחק גיא והגיש לי לחמנייה מרוחה בקוטג' עם פרוסות עגבנייה כמו שאני אוהב. לקחתי ממנו את הלחמנייה, והאצבעות שלי נגעו בשלו, יש לו אצבעות ארוכות אציליות כאלה... אני מעריץ אותן.

"תודה." אמרתי, מתאפק לא להשתפך ולהגיד לו שאני אוהב אותו, ואני אמות אם ניפרד, וליתר ביטחון נתתי ביס ענקי בלחמנייה, ממלא את פי עד אפס מקום באוכל כדי שלא אוכל לפלוט שטויות מביכות. 

"בבקשה." חייך אלי גיא, וליטף את ברכי בחשאי מתחת לשולחן כדי שניצן לא יראה. לא שהוא היה שם לב, הוא היה עסוק בהתפעלות מהמשחה שלו, מסביר לנו שאנחנו לא מבינים כלום בטיפוח העור, ושאם נמשיך להזניח את עצמנו נצטער על זה מאוד כשנהיה בני ארבעים.

"לשניכם יש עור בהיר ולכן אתם צריכים להיזהר מאוד, בעיקר בקיץ." אמר ברצינות, והתחיל לטרוף ביצים לחביתה שהבטיח לי.

"גם גיא אוהב חביתה." הזכרתי לו, ולכדתי את כף ידו השובבה של גיא בין ירכי. הוא השאיר אותה שם ברצון, חייך ונשען עלי, מביט איך ניצן שובר עוד שני ביצים, מוסיף לבלילה תבלינים ופרורי גבינה צהובה וטורף הכול במרץ.

"ניצן, יום אחד תהיה אישה נהדרת לגבר בר מזל." העיר לו, מבודח.

"תודה שאתה סתם מקנא שאני כזה מוכשר." השיב ניצן בשביעות רצון, שפך את התערובת למחבת, ושאל אם יש לנו מושג מה התוכניות שלנו לעתיד.

"להמשיך לחיות בשיא העוצמה ולא להפסיק לאהוב אפילו יום אחד." אמר גיא, והשעין את ראשו על כתפי.

"ולמרוח כל בוקר קרמים על הפרצוף ."הזכרתי לו, וכרכתי יד על מותניו.

"וגם על התחת שלך, אם תחליט יום אחד לנוח קצת ולהשתחרר מהאקטיביות שלך." נישק גיא את צווארי.

"אתה קודם." צבטתי אותו.

"חס וחלילה, אני שומר את בתולי לבעלי בלבד." גיחך גיא שפחד מחדירות עוד יותר ממני.

"איחס, אולי תפסיקו להיות מגעילים כל כך על הבוקר." רטן אמיר שהשתרך למטבח לבוש תחתונים בלבד, שערו פרוע וסימן היקי ענקי מתנוסס על כתפו.

"מי שמדבר." ענינו לו שנינו בבת אחת, בלי לתאם מראש. זה היה מצחיק נורא, וכולנו צחקנו כשחיסלנו את כל הביצים, הגבינות והלחמניות שהיו בבית, ובעוד אנחנו עוזרים לניצן לפנות את השולחן התקשר נאור, ממורמר מאוד, וצעק שהגיעו המון בנות לראיון, והוא לא יודע את מי לבחור, ושמישהו יבוא מהר לעזור לו.

"איזה ראיון?" התפלאתי.

"למלצריות של בית הקפה." הסביר נאור, ודרש את ניצן לטלפון, ומיד!

ניצן ביקש בקול שקט מנאור לא להילחץ, מזכיר לו שאלו רק בנות שרוצות עבודה, לא פולשים אכזריים מהמאדים, ואחרי שהרגיע אותו הבטיח להגיע מיד עם גיא כדי לעזור לו לבחור את הבנות המתאימות ביותר להגשת קפה ועוגות ללקוחות של ורוד, ומיד אחר כך השנים הסתלקו בזריזות, משאירים אותי עם אמיר, ידידי הוותיק, האיש שבגללו הגעתי עד הלום.

"הכול באשמתך." אמרתי לו, והפעלתי את המדיח.

"אני יודע." אמר אמיר, "אבל אם זה מנחם אותך אז תדע שבכלל לא התכוונתי, סתם רציתי לזיין וליהנות, איך יכולתי לדעת שהכול יעשה פתאום כזה רציני?"

"רציני? למה אתה מתכוון רציני?" הבטתי בו, מופתע, "חשבתי שאתה לא עושה רציני?" קנטרתי אותו.

"גם אני חשבתי ככה, אבל אז הגיע ניצן ו... זהו, זה המצב."

"טוב, בסדר, ניפחת לי את הראש." הפסקתי בחיפזון את הוידוי שחשתי ממשמש ובא, "יאללה, תביא משהו לעשן כדי שנרגע קצת."

"אי אפשר, אין לי כלום."

"איך אין לך?" נדהמתי, "איך זה יכול להיות? לך תבדוק בפינה ההיא, בקצה הארון, אני בטוח שנשאר לך שם קצת."

אמיר נד בראשו, "לא, אין טעם, ניצן זרק את כל מה שהיה לי והבטחתי לו שאני לא אקנה יותר, ושמעכשיו אני לא נוגע יותר בעישונים, וזה מזכיר לי, איפה הספרים האלה של הפסיכומטרי?"

"למה לך אותם? מה, גם אתה מתכוון ללמוד?"

"כן." הנהן אמיר, "הבטחתי לניצן ש... מה אתה צוחק? אפשר לחשוב שאתה לא חורש על הלימודים רק בגלל שאתה רוצה לעשות רושם על היפיוף הבלונדיני שלך?"

"אתה צודק." הסכמתי, והבאתי לו את הספרים שלי, ואפילו ישבתי איתו קצת להסביר לו מה ואיך, ולהפתעתי המוח שלו עבד לא רע, הייתי בטוח שהוא יהיה מחוק לגמרי מכל העישונים והכדורים שהוא צרך בשנים האחרונות.

"איזה יופי, עדיין לא שרפת את כל התאים האפורים שלך, האמת אמיר שאתה לא טמבל כמו שאתה נראה." החמאתי לו.

"תודה." אמר אמיר בלי להתרשם מהמחמאות שלי, וסגר את הספר, ואני ידעתי שלא יעזור לי כלום, רוצה או לא אני עומד להתמודד עכשיו עם שיחת נפש, "תגיד עודד, אתה חושב שיש סיכוי שאני... שניצן... אתה חושב שיש לנו סיכוי?"

"למה לא? נראה שהוא נדלק עליך חזק, וגם אתה עליו, אז למה לא?"

"כי הוא לא יודע." אמר אמיר, וכדי להשתמט ממבטי הרכין את ראשו והשעין את מצחו על הספר.

"הוא לא יודע שאתה נשא?" נחנקתי מרוב פליאה, הרי אני מכיר את הפטפטנים האלה, אין מצב שניצן לא יודע.

"לא, את זה הוא כן יודע, וזה בסדר מבחינתו, אבל אני חושב שהוא לא יודע ש... אתה יודע, כל מה שהיה איתי בשנים האחרונות, והוא גם לא יודע שאני ואתה... לא סיפרתי לו עלינו."

"וואלה? טוב, אז... אז אולי עדיף שלא תספר לו? אני בטח שלא אספר, בשביל מה הוא צריך לדעת?"

"אין סיבה." הרים אמיר את ראשו והביט בי בדאגה, "וגיא יודע?"

הנדתי לשלילה, והפעם היה תורי להשפיל מבט.

"טוב, אז גם אני לא אספר לו שום דבר עלינו, ואם כבר מדברים על זה אז אני מבקש סליחה, לא הבנתי כמה אני פוגע בך, אני מתנצל עודד, הייתי אידיוט."

"טוב, מה עוד חדש?" אמרתי בסלחנות, אחרי הכול הסיפור שלי ושל אמיר נגמר כבר לפני כמה שנים, ומאז נרגעתי. נישקתי את לחיו השחומה, אמרתי לו להמשיך ללמוד והלכתי להחליף את מועלם וסמי בפיצוציה.

9. האקס המיתולוגי

איכשהו אף פעם לא סיפרתי לגיא שאני ואמיר... שהיה בינינו פעם משהו... טוב, לא סתם משהו, הייתה אהבה, אהבה ענקית מבחינתי, שנגמרה רע וכואב. הסוד הזה העיק עלי ללא הרף, אולי כי לא ידעתי איך להסביר למה שנה אחר כך, כשחזרתי מהטיול בחו"ל ונפגשנו שוב איכשהו רגשות הכאב והכעס שחשתי בגלל הבגידה של אמיר שכחו והפכו למעין ידידות.

העניין הציק לי מאוד דווקא בגלל שגיא קיבל בפשטות כל מה שסיפרתי לו על עצמי. אם הוא היה חשדן וחפרן זה היה פחות נוראי, אבל גיא נתן בי אמון במין אופטימיות כחולת עיניים ותמימה שעוררה בי כעס והתפעלות בעת ובעונה אחת.

גם לאמיר זה הציק, ראיתי אותו בוחן אותי ואת גיא בדאגה, ואחר כך אומד בדאגה את ניצן שהסווה את פיקחותו בבדיחות עוקצניות, ובנפנופי ידיים אוחצ'יים, נאנח, אבל ממשיך לשתוק.

"אז בוא נספר להם ודי." התפרצתי אחרי כמה ימים כשהזדמן לנו להיות לבד במחסן. היה מאוחר, והייתי עייף ולחוץ כי למחרת בבוקר עמדתי להיבחן סוף סוף למבחן הפסיכומטרי הארור הזה.

גיא אמר לי כל הזמן להירגע, ונשבע שלא חשוב איזה ציון אקבל, זה ממש לא משנה, ולא אומר כלום עלי, ושב והבטיח לי שבמתמטיקה אני ממש מוכן, וגם האנגלית שלי ממש בסדר, וזה שאני לא זוכר מה זה אלונטית, ושוב התבלבלתי בגלל האצטומכא הזו זה לא משנה לו כלום, וזה לא אומר שאני טיפש, ממש לא.

אמרתי לו שהוא חמוד ואני חולה עליו והלכתי לעזור למועלם לסדר את המחסן של הפיצוצייה, אבל מצאתי שם את אמיר במקומו. "מועלם לקח לו יום חופש ונסע עם סמי לבקר אצל אימא שלו, היא חולה." הסביר אמיר.

"שתהיה בריאה." הפטרתי בקוצר רוח, והתחלתי לנגב את המדפים, מועלם התעקש שגם המחסן חייב להיות מצוחצח למופת.

"נו, אז מה חדש, גמרת ללמוד?" שאל אמיר מקרצף את דלת המקרר, משום מה היא הייתה תמיד דביקה.

"לא, אבל אין לי כוח יותר לפסיכומטרי המזדיין הזה, תשמע אמיר, אני לא יכול יותר עם העניין הזה, אם אני מקבל מעל שש מאות חמישים נקודות אני מגלה לו."

"למה דווקא שש מאות חמישים?" הקשה אמיר בלי לטרוח לשאול מגלה מה ולמי, הוא כבר ידע לבד.

"טוב, אז שבע מאות." התקפלתי, הייתי בטוח שבחיים אני לא אגיע לציון כל כך גבוה ואמיר הסכים איתי כנראה.

"שבע מאות? אתה?" גיחך בצורה מעליבה. נרגז ומתוח התנפלתי עליו ודחפתי אותו לקיר, והוא דחף חזרה, ואחר כך ביקש סליחה, וסיפר לי עם דמעות בעיניים שהוא פוחד שניצן רוצה לעזוב אותו.

"למה?"

"כי שמעתי אותו מדבר עם האקס שלו בטלפון ו... הם דיברו על הבית קפה, ניצן הזמין אותו לפתיחה החגיגית והיה נורא מתוק אליו ו... אני מרגיש שהוא מצטער שהם נפרדו, אני בטוח שהוא לא אוהב אותי ג'ינג'י, ואני לא מאשים אותו, מי יכול לאהוב אחד כמוני?"

"אני אהבתי אותך."

"כן, זהו, בדיוק, אהבת והפסקת."

"אמיר, אל תתחיל עם זה, אתה יודע בדיוק למה הפסקתי."

"כן, כי אני חרא." הוא התחיל לילל, ואני חיבקתי אותו, ואז שמענו את ניצן, "אני גדול! אני גדול! תעריצו אותי!" צעק, וצחק.

הספקנו להתרחק זה מזה רגע לפני שהוא שעט פנימה, מאושר מאוד, ובישר לנו שהוא הצליח לשכנע את האקס שלו, שימי הגדול, מבקר המסעדות הכי נחשב באיזה אתר פלצנות תל אביבי, לבוא לפתיחה החגיגית של בית הקפה.

"אני לא מבין למה צריך פתיחה חגיגית שבוע אחרי שבית הקפה נפתח." רטנתי בעצבנות.

"כי עד עכשיו רק עשינו הרצה." הסביר לי ניצן בסבלנות, וחיבק את אמיר, שותל נשיקה על פיו. "למה אתה עושה פרצופים חמוד? אז מה אם אני ושימי היינו זוג? זה היה פעם, עכשיו אני אתך."

"טוב, בסדר." נהם אמיר בזעף.

"נו, די." הוא צבט את לחיו של אמיר בחיבה, "לכל אחד יש אקסים, גם לך, אם לי לא מפריע שאתה ועודד ביחסים נהדרים, אז גם אתה יכול לסבול שאני מדבר לפעמים עם האקס שלי."

"אתה יודע?" התפרצנו, אני ואמיר בבת אחת, והחלפנו מבטים משתאים.

"בטח שאני יודע, אני לא עיוור ולא חרש, גיא אגב לא יודע."

"מאין לך?" חקרתי.

ניצן צחק בעליצות מרושעת ואמר שככה זה בלונדיניות, וכשניסיתי לכעוס עליו צבט את לחיי, אמר לי להפסיק להיות לחוץ כזה וללכת לנוח כי מחר יש לנו יום עמוס. "אני ואמיר נסיים את העבודה, לך לעזור לגיא." סילק אותי החוצה.

הלכתי לגיא שישב עם סיגי וניסה ללמד אותה איך לסגור קופה. מועלם החליט שכל אחד מהעובדים צריך לדעת לעשות הכול, ככה שנוכל להחליף זה את זה במקרה של היעדרות לא צפויה.

"אחרי שתוריד את הפסיכומטרי מהראש אני רוצה שתלמד להכין קפה ולמלצר." הכריז, מתעלם מהבעת אי הרצון שלי. לא עזר לי שטענתי שאני לא רואה את עצמי מתרוצץ עם סינר, מגיש עוגות וקפה ומחייך כדי לקבל טיפים.

מועלם טען שלא יזיק לי ללמוד כמה שיותר על העסק והזכיר לי שבן אדם חייב להתפרנס ואם אני רוצה ללמוד באוניברסיטה... בסוף נכנעתי כמובן, התקשיתי להתווכח עם הטיעונים שלו.

הצלחתי לשרוף עוד כמה שעות בין בית הקפה והפיצוציה, מנסה להועיל לקולגות שלי כמיטב יכולתי, וסוף סוף חזרו מועלם וסמי, שמחים וטובי לב, סיפרו שהיה להם יום מקסים יחד, ושאימא של סמי מרגישה הרבה יותר טוב, ושלחו אותנו הביתה.

"אם אני אקבל בלק אאוט ולא אצליח לזכור כלום, אפילו לא את השם שלי, תשנא אותי?" שאלתי את גיא כששכבנו יחד בחושך, מחובקים ונינוחים אחרי הסקס של הלילה.

"זה לא יקרה טיפש, תרגיע."

"ואם כן?"

"עודד, אין שום דבר שתעשה שיגרום לי לשנוא אותך, די כבר."

"גם אם תגלה ששיקרתי לך ואני מסתיר ממך דברים?"

"איזה דברים?" הסתקרן גיא.

"דברים אפלים מהעבר שלי."

גיא צחק, "שטויות, איזה עבר כבר יש לילד בגילך?"

"מה ילד? אני בדיוק בגילך."

"מאין לך? אף פעם לא אמרתי לך בן כמה אני." העיר גיא, ומשהו מתוח נשזר בטון קולו השלו.

"אהה... נכון, אבל... אז בן כמה אתה?"

"בן כמה אתה חושב?"

"עשרים ושש, שבע?"

"לא, קצת יותר."

"כמה יותר? אל תגיד לי שאתה בן שלושים?"

"ומה אם כן? תפסיק לאהוב אותי אם אני אהיה בן שלושים וחמש שנראה צעיר לגילו?"

"לא, בטח שלא, רק ש... נו, די גיא, בן כמה אתה?"

"בן עשרים ותשע וחודשיים."

"וואלה? לא רואים עליך, איפה היית מאז שהשתחררת מהצבא?"

"פה ושם, בעיקר שם."

"מצחיק מאוד, עשית בכלל צבא?"

"כן, אבל רק שנה וחצי."

"למה? מה קרה?"

"לא חשוב." ענה גיא ביובש מאוד לא אופייני לו.

"גיא?" הדלקתי את המנורה בצד המיטה והבטתי בו, מופתע, "אתה מסתיר ממני דברים?"

"למה לא? גם אתה מסתיר."

"אני מצטער שלא סיפרתי לך על אמיר, אני פשוט לא אוהב לדבר על הקטע הזה בחיים שלי."

"איזה קטע? מה היה בינך לבין אמיר?"

"אבל אמרת... חשבתי שאתה יודע."

"אני לא יודע כלום, סתם דיברתי, מה היה בינך לבין אמיר? כמה זמן אתה מכיר אותו?"

"בערך חמש שנים, לא, כבר שש, נפגשנו בצבא ו... אה... היה לנו קטע אבל... לא חשוב."

"הזדיינתם?"

"כן."

"ממש? כאילו, עם חדירה והכול?"

"כן."

"אז למה זה נגמר?"

"כי הוא... כי... אני לא רוצה לדבר על זה גיא, מספיק. בוא נלך לישון."

"בסדר." נהם גיא, והפך אלי את גבו, נעלב.

"אל תכעס." הפצרתי, "בבקשה, זה קרה מזמן, עוד לפני שהכרתי אותך, עכשיו אנחנו סתם ידידים."

"אבל מה בדיוק קרה?"

"הייתי מאוהב בו כמו אידיוט, מרוב אהבה לא ראיתי איזה שרמוטה הוא ו... אם הוא היה נפרד ממני ואחר כך משתרלל לא הייתי אומר כלום, אבל הוא בגד בי בצורה ממש מגעילה, יום אחד הגעתי מוקדם מידי ומצאתי אותו מזיין זקן שמן ומגעיל ששילם לו על הסקס, זה ממש שבר אותי, חליתי מכל העסק הזה, למזלי הצלחתי לקבל העברה לבסיס אחר ולא הייתי צריך לפגוש אותו יותר, אבל לקח לי המון זמן להתאושש מהקטע שהוא עשה לי."

"ועכשיו אתה כבר לא אוהב אותו יותר?" שאל גיא בהיסוס שמעך את ליבי מרוב צער.

"בטח שלא, איזה שאלה? בהתחלה רתחתי מכעס ושנאתי אותו, אבל אחרי שהשתחררתי נפגשנו שוב ואז נודע לי שהוא נשא ו... טוב, כמה אפשר לכעוס? התפייסנו ואפילו חזרנו להיות ידידים, סוג של..."

"ואתה לא מקנא כשאתה רואה אותו עם ניצן?" המשיך גיא לחקור בדאגה.

"לא, ממש לא. אני שמח בשבילו."

"בגללו היית כזה בהתחלה?"

"איך כזה?"

"כזה ציני ושרוט."

"כן."

"ואתה מתגעגע לחדירות? אתה לא כועס עלי שאני לא יכול?"

"לא, טיפש. כשאני אתך אני לא מתגעגע לכלום. נו, די, בוא נישן, יש לי פסיכומטרי מחר בבוקר, ובערב יש את הפתיחה החגיגית המטופשת הזו, אני חייב לישון." 

המבחן עבר מהר, והיה פחות נוראי מכפי שחששתי. הספקתי עוד לנוח אחרי שהוא הסתיים, ואז, מאושש ומרוצה מעצמי, הגעתי לבית הקפה שהמה אנשים, חלקם היו גם סלבים מפורסמים למחצה.

המלצריות של ורוד היו בהרכב מלא, מעכסות בחצאיות ורודות, טופפות על עקבים, מחייכות לכל עבר. סמי אייש את הקופה, אמיר את דלפק הקפה, וניצן מילא את מקום המארחת, מברך ומנשק, מתחבק ופוקח עין על הכניסה בציפייה לבואו של שימי הגדול, המבקר המהולל שאולי יכתוב עלינו באתר האינטרנט הפלצני שלו.

אני ומועלם נשארנו בשקט בפיצוציה, מתרחקים מההמון הסוער והאלגנטי שהציף את הקפה.

"מה יש לי לחפש עם כל האשכנזים הפלצנים האלה?" נהם מועלם כשניסיתי לשכנע אותו להצטרף לחוגגים.

"אני בטוח שלפחות חצי מהם לא אשכנזים, וחוץ מזה מה יש לך נגד אשכנזים?"

"אוף אתך! אתה מבין למה אני מתכוון, וחוץ מזה למה אתה לא הולך?"

"לא בא לי, אני מעדיף להיות פה בשקט, כולם שם יפים ונחמדים מידי."

"בהחלט." הסכים איתי מועלם, ובכל זאת למרות חוסר רצוננו להשתתף במסיבה המשכנו לבהות דרך חלון הראווה של הפיצוצייה במהומה העליזה שגעשה בחוץ.

סוף סוף הגיע שימי שהתברר כבחור דקיק עד חשד לאנורקסיה, תסרוקת קוצים משונה הזדקרה על ראשו, ובגדים הדוקים מידי היו מלופפים סביב גופו הצנום, הוא היה עטור תכשיטים מנצנצים ומוקף פמליה קשקשנית של בנות צווחניות, שכמה מהן התבררו אחרי עיון מעמיק כסוג של זכרים, בערך. בעוד שימי הגדול מחבק ומנשק את ניצן, שהחזיר לו חיבוקים ונשיקות, והוביל אותו לשולחן ששמרו למענו, הבחנתי בגבר אחד, לא צעיר, בעל תסרוקת קצוצה, לבוש ג'ינס וטריקו שחורים וחף מכל תכשיט שהזדנב בצניעות אחרי החבורה הרועשת של שימי. הערכתי את גילו בארבעים בערך, ואולי קצת יותר, מה שהפך אותו לבן אדם המבוגר ביותר בסביבה. הוא היה היחיד שלא חייך, ולא חיפש מכרים להתנשק איתם, רק הביט סביבו בשלווה, ומידי פעם הרים את המצלמה הקטנה שאחז בידו וצילם את המהומה הגועשת סביבו, ואז נחו עיניו על גיא שהגיח מהמטבח, נושא מגש עמוס עוגות. מבטיהם נפגשו, והמגש הכבד רעד לרגע בידיו של גיא שנחפז להניח אותו על שולחן לפני שניגש אל הזר המסתורי שפרש אליו את ידיו. השניים התחבקו חיבוק ארוך וממושך, ואני כבר הייתי בחצי הדרך לבית הקפה כששימי הבחין גם הוא בחיבוק, ומיד הרים את קולו הצווחני וצעק, "בועז! בוא הנה, הגיע הזמן שתפגוש את האקס המיתולוגי שלי."

בועז הרפה מגיא ונטמע בחבורה הגועשת של שימי הגדול, משאיר אותי ואת גיא עומדים פנים אל פנים, מביטים זה בזה בשתיקה.

   

10. סוף טוב, הכול טוב

"אני יכול להסביר." אמר גיא אחרי כמה שניות של שתיקה מתוחה, ופתאום, אין לי שום הסבר לזה, אבל לפתע שטף אותי גל של רוך וחיבה כלפיו ממוסס את גוש החשדנות הזועמת שתסס בתוכי מאז הפתעתי את אמיר עם גבר זר, ובמקום להתרגז שמעתי את עצמי אומר לו בשקט שזה בסדר, הוא לא צריך להסביר כלום, אני מבין, ובאמת הבנתי, או לפחות חשבתי שאני מבין.

אחר כך נשמע קול צחוק נשי מתגלגל מכיוון השירותים, ונאור יצא משם, חבוק עם בחורה אחת שהיה לה יותר מידי צבע על הפנים, ומעט מידי בד על הגוף, וחייך בהתגרות למראה פנינו המופתעות.

"מה, לא שמעתם על דו מיניים?" הרים לעברנו גבות לגלגניות, ונבלע יחד עם בת זוגו בתוך ההמון הגועש.

"נאור עושה גם בנות?" נדהמתי.

"יש אנשים שיכולים גם וגם." אמר גיא בעצב, "אנשים כמו בועז למשל, שיש לו אישה וילדים, וגם בחורים מהצד."

"בגלל זה נפרדתם?"

"כן, וגם כי... כי זה לא התאים יותר."

"בגלל שהוא הרבה יותר מבוגר ממך?"

"לא, בגלל שזה פשוט לא התאים." אמר גיא קצרות, והסתלק למטבח.

חזרתי לפיצוציה ושם סיפר לי מועלם שבועז הוא בעל הבית המסתורי שלנו, והפיצוצייה והקפה הם רק חלק קטן מעסקיו המגוונים.

"ככה הגיע גיא לעבוד בפיצוצייה." גילה לי את מה שכולם ידעו חוץ ממני, ואולי גם אשתו של בועז.

"אני די בטוח שגם היא יודעת, אבל נוח לה לא לעשות עניין כי הוא נדיב מאוד, ולמרות הכול גם אבא נהדר, ואל תתחיל להציק לגיא, אחרי שהם גמרו כל אחד המשיך הלאה. גיא לא רואה אף אחד חוץ ממך, ואני מקווה שתחזיר לו אותו יחס."

"וואלה? ממך מועלם לא הייתי מצפה לשמוע דבר כזה, מה עובר עליך?"

"סמי." הסביר מועלם, וחייך את החיוך הטיפשי הזה שהיה עולה על פניו כל פעם שהוא היה נזכר בבן זוגו.

"האמת, לא חשבתי שתחזיקו יחד כל כך הרבה זמן, הייתי בטוח שהוא בכלל לא הטיפוס שלך."

"הטיפוס שלי? מה זה בכלל הטיפוס שלי?" הרצין מועלם, "בטח, כמו כולם גם אני נהנה להסתכל על בחורים יפים וצעירים כמוך וכמו גיא, אבל בשביל להרגיש טוב עם מישהו הוא צריך יותר מעור חלק בלי קמטים, הוא צריך להיות גם בן אדם וסמי... טוב, סמי הוא סמי, הוא יחיד ומיוחד." הודיע לי, קורן משביעות רצון מעוררת קנאה.

"אז מה, זהו? מעכשיו אתה רק איתו?"

"מה זה נקרא רק איתו? אני חי איתו, ואני ישן איתו, ופתחנו יחד חשבון בנק, ואנחנו מחפשים דירה נורמאלית כי נמאס לנו מהחור הזה מעל הפיצוצייה, אז כן אני איתו, ואם נרצה לגוון נעשה את זה יחד, בלי לבגוד ולרמות, הפעם אני לא אחזור על השטויות שעשיתי ושבגללן הרסתי את הקשר עם אריק."

"ועם גרי."

"גרי, תזכיר לי מי זה גרי?" קימט מעולם את מצחו, ואחר כך צחק וטפח על שכמי, ואמר לי שאני ילד טוב, ואפילו הוסיף נשיקה על מצחי, מה שהצחיק מאוד את חבורת הסטלנים שנכנסו לחפש משהו מתוק לנשנש.

בועז הגיע בדיוק כשהייתי צריך מישהו מבוגר יותר שידריך אותי, שיהיה קצת כמו אבא בשבילי." הסביר גיא אחר כך, אחרי המסיבה, "ובהתחלה נורא התלהבתי ממנו, הוא היה מקסים אלי, ריחפתי מרוב אושר איתו וחשבתי שאני מאוהב בו וזה ימשך לנצח, אבל אחרי כמה חודשים התחלתי להבין עם מי יש לי עסק, ואחרי שהבנתי שהוא גם נשוי..."

"מה? הוא לא סיפר לך?"

"לא, הוא טען זה לא נחשב שקר כי הוא אף פעם לא אמר לי שהוא רווק, ואפילו צחק ממני, והתפלא איך זה שלא ידעתי שיש לו משפחה, כי הרי כולם יודעים שהוא נשוי, ושהוא ואשתו מקיימים נישואים פתוחים."

"מגעיל." העוויתי את פני, "איך היא יכולה לסבול את זה?"

"עובדה שהיא יכולה ולא אכפת לה, בדיוק כמו שלבחורה הזו עם המחשוף הענקי לא היה אכפת להזדיין עם נאור בשירותים, למרות שכולם יודעים שהוא גם בעניין של גברים. אני רק מקווה שהיא השתמשה בקונדום, היא נראתה לי די שיכורה."

"אני לא מבין את הקטע הזה, איך אפשר גם עם גברים וגם עם נשים? כאילו... מה זה? מה הקטע הזה עם הדו מיניים?"

"אתה לא מבין כמו שיש כאלה שלא מבינים למה יש הומואים אבל הנה, עובדה שיש, ומי שטוב לו שייהנה משני העולמות, אבל בלי לרמות ולעשות דברים מאחורי הגב." אמר המלאך הבלונדיני התמים והמתוק שלי, ואחר כך הוסיף שהוא דווקא חשב לא פעם על חתונה עם אישה, "בתנאי שזה יהיה רק בשביל ילדים, וששני הצדדים ידעו הכול זה על זה."

"אתה רציני?" נדהמתי, "אתה רוצה ילדים?"

"כן, מאוד. אני מאוד מקווה שעד שאני אהיה בן שלושים וחמש כבר יהיו לי לפחות שני ילדים."

"מאיפה בדיוק אתה חושב שהם יגיעו?" תהיתי בקנטרנות.

"מהבטן של אימא שלהם."

"כן, אבל..."

"אני יודע, זה קצת מסובך, אבל יש פתרונות, צריך רק למצוא מישהי מתאימה, רצוי לסבית שיש לה בת זוג."

"לסביות הולכות לבנק זרע, בשביל מה הן צריכות גברים?"

"בשביל שלילד יהיה אבא." אמר גיא ברצינות, "ועדיף שנים."

"אז לילד המסכן הזה יהיו שני אבות, ושני אימהות, הוא יצא לגמרי מבולבל."

"לא, הוא יצא נהדר, ואהוב ומקסים." התעקש גיא, "ולמרות שהשעה הייתה מאוחרת ושנינו היינו עייפים הוא הדליק את המחשב והראה לי מחקרים על ילדים שגדלו אצל זוגות חד מיניים, ויצאו כולם מוצלחים ביותר.

"ברגע שאני מסיים את פרויקט הגמר ומקבל תואר, אני מתכוון למצוא עבודה נורמאלית ולהתחיל לעבוד על העניין הזה של ילדים." הודיע לי גיא, ושאל אם גם אני בעניין.

"של לקבל תואר? לא, האמת שלא. אני שונא ללמוד גיא, אין לי סבלנות לזה, ונמאס לי לחרוש על הספרים."

הוא צבט אותי, "אתה יודע שלא על זה דיברתי, אבל רגע, אם אתה שונא ללמוד אז למה עשית פסיכומטרי?"

"כדי לעשות עליך רושם." הודיתי.

"אידיוט." החמיא לי גיא, "ומה עם העסק של הילדים? בא לך לעשות עלי רושם גם בקטע הזה?"

חשבתי על זה קצת ובסוף אמרתי שכן, זה בטח יהיה פחות משעמם מללמוד משוואות במתמטיקה, ומילים משונות בעברית ארכאית, ואם כבר מדברים על זה אז במה לדעתו יתאים לי לעבוד בעתיד? או שהוא רואה אותי מוכר במבה ובירות עד סוף חיי?

"לא אכפת לי, אם זה מה שמתאים לך אז תעבוד בפיצוציה, העיקר שתהיה מרוצה, אתה מרוצה מהעבודה בפיצוציה עודד?"

"לא ממש. די נמאס לי ממנה, שונא לעבוד בלילה, ושונא את כל הפסיכים האלה שמסתובבים בלילות בתל אביב, האמת, גם את תל אביב אני כבר לא כל כך אוהב, אני מתגעגע הביתה."

"מה? לחור הזה בצפון?"

"אני יודע שקראתי לו חור, אבל לא היה לי רע שם, ואבא כל הזמן מספר לי כמה קשה לו להחזיק את הנגרייה לבד, ושואל מה יהיה."

"לאבא שלך יש נגרייה?" התפלא גיא, "לא ידעתי, ואתה יודע לעבוד בה? כאילו, אתה נגר?"

"בטח, יש לי אפילו תעודה מבית ספר מקצועי, רק שם הסכימו לקבל אותי עם הציונים הדפוקים שלי. אני טוב בלעשות דברים עם הידיים גיא." גיליתי לו והנחתי את ידי בין רגליו.

"כן, שמתי לב." הצטחק גיא, "מתי אתה מתכוון לקחת אותי לפגוש את ההורים שלך?"

"אתה בטוח שאתה רוצה להכיר אותם?"

"כן, הם יודעים עליך?"

"כן." נאנחתי, "לא מתלהבים במיוחד, אבל משלימים עם המצב, וההורים שלך?"

"אותו דבר, אבל לא משלימים. לא שזה אכפת לי במיוחד כי הם בין כה וכה עסוקים מידי בחיים שלהם, אבא עם הפרחות שלו, ואימא עם הקריסטלים שלה."

"קריסטלים?"

"כן, וטארוט, וגלגולי נשמות ו... עזוב, לא בא לי לדבר על זה. אז מתי נוסעים לבקר אצל ההורים שלך?"

"מתי שתרצה, אבל אל תבוא אלי בטענות אם תמות שם משעמום כי חוץ מעצים אין שם כלום."

"אני אוהב מאוד עצים." הבטיח לי גיא, "וגם נגרים, ועוד יותר אני אוהב בנים של נגרים." הצטחק, ומיד אחר כך הוכיח לי את דבריו בפועל.

שבועיים אחר כך, מיד אחרי שקיבלתי שש מאות שבעים וחמש בפסיכומטרי התקשרתי להורים לספר להם.

"זה ציון טוב?" שאלה אימא בהיסוס, "אתה נשמע מרוצה."

"זה ציון מעולה." התערב אבא בשיחה, "הבן דוד שלך, השחצן הקטן הזה, קיבל רק שש מאות ארבעים."

"גם זה לא רע, תגיד אבא, אפשר לבוא לבקר אתכם בסוף השבוע?"

"איזה שאלה." נחפזה אימא להשיב, "תבוא לבד או עם עוד מישהו?"

"אני אבוא עם חבר ו... אה... אימא, אני אישן איתו באותה מיטה."

השתררה שתיקה קלה, ואז אמר אבא בקול שהתאמץ מאוד להיות טבעי שזה בסדר, והוא רק מקווה שאנחנו נזהרים.

"מה נזהרים?" התפרצה אימא בקוצר רוח, "לא שמעת, הוא בא עם חבר, תינוק לא יצא מזה, זה בטוח."

"אימא!" צעקתי, "איך את מדברת?"

"אני אומרת מה שאני חושבת." ענתה אימא בנחת, מתעלמת מצחוקו של אבא.

"הם יחד מעל שלושים שנה ועדיין היא מצחיקה אותו." סיפרתי לגיא בדרך לבית הורי, אי שם בצפון הרחוק.

"ומה הוא עושה בשבילה?" חקר גיא.

"כל מה שהיא רוצה, האמת היא שאבא שפוט של אימא." היה עלי להודות, "לפעמים זה קצת מביך, אבל בדרך כלל די מתוק."

"בהחלט." חייך גיא, וליטף את ברכי, מנסה להסוות את עצבנותו.

"תרגיע, יהיה בסדר." ליטפתי אותו בחזרה, ומסתבר שצדקתי,

אחרי כמה דקות של מבוכה רצופה צחקוקים ושתיקות לא נעימות אימא הביאה עוגה ומיץ, אחותי והילדים שלה נכנסו עם הכלב שלהם, וכולם התיישבו ונרגעו.

אבא התאפק בערך שעה, אבל ברגע שאימא התחילה להסביר לגיא איך היא עושה את הקרם הזה של העוגה שיצא לא מתוק מידי, ולא דביק מידי, הוא הוביל אותי לנגרייה ושאל בהיסוס אם אני יכול לעזור לו קצת עם הרכבת הצירים של הדלתות האלה. אמרתי שכן ושנינו שקענו בעבודה כמו פעם, לפני שהתגייסתי, ואם אימא לא הייתה מקימה סקנדל לא היינו יוצאים מהנגרייה עד חצות.

"אבא זקוק לך עודד, הוא לא יודה בזה, אבל הוא לא נעשה צעיר יותר, וקשה מאוד למצוא מישהו רציני שישקיע את הנשמה בעבודה כמו שהוא רגיל, הוא כבר לא רואה כל כך טוב, וגם הגב שלו, והלב... אם לא תחזור נצטרך לסגור." המתיקה איתי אימא סוד כשעזרתי לה להכין ארוחת בוקר.

"אימא לא רוצה להתעלק עליך, ולא נעים לה להיות נודניקית, אבל היא מאוד מאוד מתגעגעת." גילה לי אבא בזמן שעבדנו בהרכבת הדלתות ההן, שיצאו ממש מוצלחות.

"ואתה לא?" עקצתי אותו.

אבא נאנח. "החבר שלך, הוא דווקא בחור נחמד, אבל הוא בטח לא יסכים לזוז מתל אביב."

"תתפלא." הצטחקתי, "אבל הוא בחור שמרני, הוא רוצה ילדים וחתונה, וכול זה."

במקום להזדעזע כמו שחשבתי אבא הסביר לי בכובד ראש שיש כיום ארגון שנקרא משפחה חדשה ויש חוזים אזרחיים שאפשר לעשות אם לא יכולים להתחתן, גם בין גברים, ואפילו, הוסיף קצת בביישנות, שילדים זה באמת שמחה, ונכדים עוד יותר.

כמה חודשים אחר כך, מיד אחרי שגיא קיבל את התואר שלו והתקבל לעבודה במפעל קטן ומתפתח באזור התעשייה גמרנו לצבוע ולשפץ את הבית ששכרנו בזיל הזול (יחסית למחירים בתל אביב, כן?) ליד הורי, ואחרי שגזמנו את הדשא שגדל פרא, ותיקנו את הגדר והשבילים, הזמנו את כל החברים מתל אביב למסיבת החתונה שלנו.

היה פשוט מקסים, כולנו התרגשנו מאוד. סמי בכה כמו ילד, ואפילו מועלם, שהכריז קודם שחתונות לא עושות לו את זה ושהיה לו מספיק מהן, מחה דמעה בסתר, וניצן צילם את חוזה הנישואים שלנו, והבטיח שהוא ואמיר הבאים בתור.

בתום הטקס המרגש כולם ברכו אותנו מקרב לב, אימא אמרה שהיא מאושרת ושהיא מרגישה שזכתה בעוד בן, ואבא איחל לנו שנגשים את כל משאלותינו, אבל לא הרשה לי לשתות כי עד סוף השבוע הייתה לנו הזמנה ענקית והוא היה צריך אותי בכושר, ואחותי בירכה אותנו בברכה מקסימה בחרוזים ובסוף גם הוסיפה מצחקקת שהיא תשמח לתת לנו להתאמן בהורות כאוות נפשנו על הילדים שלה, ושניקח גם את הכלב בתור בונוס.

"אני הייתי לוקח את בעלה, ומשאיר לה את הילדים." לחש לי נאור, והתחמק לפני שהספקתי להחטיף לו מנה אחת אפיים, כראוי לו.

לא נורא, בשבוע הבא נגיע לורוד כדי לפגוש זוג בנות שרוצות להביא ילדים, ואולי גם לעבור מתל אביב שנעשתה ממש מגעילה לאחרונה, ואז אני כבר אתפוס אותו, את החצוף הזה, ואראה לו מה זה.