ב. השמן והרזה

3. שעון חורף

שעון החורף נכנס לתוקפו דווקא בסוף השבוע הראשון בו התמודד בני עם הסתלקותו של ירון, וכמו זמם היקום להוסיף על צערו יום אחר כך צנחו הטמפרטורות, וגשמי ברכה החלו ניתכים על האדמה היבשה, מרימים את מפלס הכינרת, ומשפרים את מצב רוחם של החזאים ששפעו עליצות מבעבעת, מתעלמים מההשפעה ההרסנית של שעות האור המועטות ושל חשרת העננים האפרורית שכיסתה את השמש על מצב רוחם של אוהבים שבורי לב.

בלי שנדברו מראש, במעין הסח דעת אגבי בילו בני ואריק את כל הלילות של אותו חורף, שהיה ברוך גשמים וקר מהרגיל, באותה מיטה.

זו הייתה רק שינה משותפת, שום דבר נוסף לא קרה בין השניים חוץ מחיבוק כפיות ידידותי, ניסה אריק להסביר ליזיז שלו, אחד בשם איגור, שניסה לפתות אותו להישאר לישון איתו אחרי בילוי הערב המענג שבילו יחד במיטתו.

"אתה צריך לחזור הביתה כי השותף שלך לדירה לא יכול להירדם בלעדיך?" זקף לעומת אריק גבות משתאות.

"זה לא מה שאתה חושב." התגונן אריק, "השותף שלי לדירה קצת בדיכאון כי האקס האידיוט שלו זרק אותו בדיוק בהתחלת החורף, הוא מן טיפוס כזה שלוקח נורא ללב... אם אני לא אישן איתו הוא ירעד מקור כל הלילה ולא יירדם."

"אז שיקנה פיז'מה חמה יותר, או סדין חשמלי." צחק איגור, ועיניו הכחולות הבורקות הצטמצמו לחרכים סקסיים.

"זה לא יעזור, הוא בחור נורא רזה, מאלה שתמיד קר להם... הוא צריך אותי בגלל שהוא נעשה קצת עצוב בחורף, אבל בקיץ הוא ירגיש יותר טוב."

איגור שאל, קצת בחוסר אמון, אם הם ישנים בחדר של אריק או של בני.

"איך לפעמים, זה לא משהו קבוע, לפעמים אני בא אליו לראות סרטים במחשב שלו כי שלי דפוק, ולפעמים הוא נכנס אלי לראות אצלי טלוויזיה כי הטלוויזיה בסלון גוססת. זה לא משהו מתוכנן אבל איכשהו אנחנו תמיד ישנים יחד אבל רק בקטע של חברות, כי הוא ממש לא הטעם שלי, ואני בטח לא שלו."

"אז מה הטעם שלו?" חקר איגור.

אריק צחק. "בדיוק כמו שלי, שנינו אוהבים בחורים יפים וחלקים כמוך, אבל הוא מעדיף אותם כהים ואני בהירים. דווקא הראשון שלי היה מרוקאי שחום, אבל אחרי שהוא שבר לי את הלב והכניס להריון בחורה הפסקתי להאמין באהבה בין גברים והתחלתי להתמכר לבלונדיניים." התבדח והתחיל להתלבש.

"זה קצת שטחי, לא?" העיר איגור, די בקרירות, "להפסיק להאמין באהבה בגלל בוגד אחד ולבחור בן זוג לפי צבע העור והשערות?"

"כן, אולי, בעצם בטוח. כנראה שאנחנו טיפוסים שטחיים." הסכים אריק ברוח טובה, "אבל מאחר ואני לא בקטע של זוגיות אז למי אכפת?"

"לי, ואני כן בקטע של זוגיות." השיב איגור בקול נודף צינה, ולשניהם היה ברור שהם לא יפגשו יותר, וספק אם יהנהנו זה לזה לשלום כשיפגשו ברחוב, או באיזה מועדון.

"ולדעתי כדאי שתשלח את החבר שלך לפסיכולוג או משהו." הוסיף איגור במקום ברכת פרידה לפני שסגר את הדלת אחרי גבו של אריק. "וגם לך לא יזיק לראות אחד." לחש לעצמו ונעל את הדלת פעמיים. 

אריק הגיע הביתה מאוחר מהרגיל ומצא את בני יושב ובוהה במסך הטלוויזיה בסלון שהצבעים שלה נעשו מוזרים מאוד לאחרונה, התמונה רעדה כל הזמן, אבל לבני זה כנראה לא הפריע.

"תקבל התקף אפילפסיה אם תמשיך להסתכל על המסך הרועד הזה." נזף בו אריק, "ולמה אתה בלי גרביים? כולך קפוא, יש משהו לאכול?"

"יש מרק במטבח, אני אחמם לך." קם בני מהספה וכיבה את הטלוויזיה.

"הטלוויזיה הזו דפוקה, אנחנו צריכים לתקן אותה, או לקנות חדשה." העיר אריק, והסתער על המרק המהביל שמזג לו בני.

"אתה צודק." הסכים בני, "מה כדאי?"

"לא יודע, נברר. למה אתה לא אוכל משהו בני?"

"לא בא לי לאכול כל כך מאוחר. אפשר לראות אצלך טלוויזיה? יש סרט שבא לי לראות."

"בטח, לך תחמם את המיטה. אני כבר בא."

עד שאריק גמר לאכול ולהתקלח הסרט כמעט הסתיים, ובני שכב, מכורבל מתחת לפוך שלו, ונמנם, אריק נשכב לצידו, כיבה את הטלוויזיה, חיבק את בני ואמר לעצמו בשקט שהוא חייב להפסיק עם העניין המוזר הזה של השינה יחד, לשלוח את בני לטיפול, להחליף טלוויזיה, ובאותה הזדמנות להפסיק עם ההתמכרות הזו לבחורים רוסים בהירי שיער ועור, ונרדם גם כן.

למחרת הוא חזר מהעבודה ישר הביתה, אילץ את בני לשבת לאכול יחד איתו, ובזמן שאכלו את הקינוח תהה אם בני לא חושב שאולי כדאי שילך לראות מישהו?

"איזה מישהו?" שאל בני בחשדנות.

אריק שבדרך כלל נהג לדבר בגילוי לב ולא לברור במילים התפתל וגמגם עד שהצליח להבהיר את כוונתו, ולהסביר שלדעתו בני קצת בדיכאון, ואולי שיחה עם פסיכולוג או משהו תועיל לשפר את הרגשתו.

"אני מרגיש טוב מאוד." אמר בני בכעס, "על מה אתה מדבר?"

"נו, טוב, על זה שאתה... זאת אומרת, לא שזה מפריע לי בני, ממש לא, אבל מאז שירון עזב אתה כמעט לא יוצא מהבית ואתה בקושי אוכל ו... אה... אתה ישן איתי כמעט כל לילה ו... לא שזה מפריע לי, אבל בכל זאת... תודה שזה קצת מוזר, לא?"

בני קם בטריקת כיסא נרגזת והתחיל לפנות את הכלים בתנועות מגושמות, נוקש בצלחות ומצלצל בסכו"ם בזעף.

"נו, בני, די, אל תהיה כזה, תדבר איתי."

"אין לי מה להגיד, סליחה שהפרעתי לך לישון, אני לא אעשה את זה יותר." טרק בני את דלת המדיח.

"בכלל לא הפרעת לי, ואתה מוזמן לישון איתי כמה שתרצה, אבל בני, תסכים איתי ש..."

"עזוב אותי." זרק בני את המטלית הלחה על הרצפה וברח לחדרו, סוגר אחריו את הדלת בחבטה מהדהדת.

אריק סידר את המטבח, הפעיל את המדיח, והלך לחדרו. במשך כשעה הוא ניסה להתעסק בענייניו, התאמץ לקרוא, לצפות בטלוויזיה, ואפילו לסדר את הארון המבולגן שלו, אבל לבסוף נכנע והלך להקיש בדלת חדרו של בני שצעק עליו להסתלק ולהניח לו לנפשו.

"אבל יש את התוכנית הזו על מלחמת העולם הראשונה שרצית לראות."

"לא בא לי לראות טלוויזיה, תעזוב אותי."

"לא קר לך?"

"לא, לך מפה."

"בני, בבקשה, תפתח לי, אני רוצה לדבר אתך."

"לא רוצה."

אריק שב ונקש, אבל בני לא ענה והוא קילל, חזר לחדרו, נכנס למיטה וניסה להירדם, אחרי כמה דקות נואש מכך והלך למרפסת שחלון חדרו של בני נשקף אליה, פתח את החלון וטיפס דרכו לחדרו החשוך של בני ששכב מצונף תחת השמיכה, לבוש באימונית, ורעד קצת מקור וקצת מעצב.

"מה אתה עושה?" נבהל, "איך נכנסת, החלון היה סגור."

"הנעילה שלו מקולקלת, גם בזה צריך לטפל." ענה אריק בנחת, שלח יד מתחת לשמיכה ומישש את כפות רגליו הקפואות של בני. "למה אתה לא גורב גרביים?"

"לא עסקך, לך מפה."

"לא רוצה, מה תעשה לי? למה אתה בטרנינג ולא בפיז'מה?"

"מה אכפת לך?  הטרנינג הזה זו הפיז'מה שלי, עזוב, מה אתה עושה?"

"מה אתה חושב? זוז, תעשה לי מקום." נכנס אריק למיטתו של בני שזז מעט, והניח לו לחבק אותו.

"אני תמיד נעשה קצת עצוב בחורף, זה משתפר בקיץ." אמר בני אחרי שהם התארגנו כרגיל בכפיות, בני שוכב על צידו הימני ואריק מחבק את גבו, מצחו נשען על עורפו של בני.

"אני יודע בני, אבל החורף הזה אתה יותר מקצת עצוב, אתה ממש מדוכא, ושוב רזית נורא, ואל תגיד לי שאתה כזה, יש הבדל בין רזה לאנורקטי."

"אל תגזים, אני לא אנורקטי."

"בסדר, אבל אתה בהחלט לא אוכל מספיק, ואתה כמעט לא יוצא מהבית ו... אל תיעלב בנימין, אני לא רק שותף שלך, אני גם חבר שלך, ואני נורא דואג לך."

"בסדר."

"בני, ירון עזב באוקטובר, ואנחנו כבר בפברואר, כמה זמן תמשיך להתאבל? לא הגיע הזמן שתתחיל לצאת קצת, לפגוש אנשים, אולי לזיין? לפעמים סטוץ קטן זה לא דבר רע."

"לא בא לי, אתה מזיין מספיק בשביל שנינו."

"שטויות."

"אז שטויות, שתוק ותן לי לישון."

אריק שתק ודחף את אפו לשערו של בני, מתענג על ריחו הטוב. אריק היה רגיש במיוחד לריחות, וריחו של בני - שלא נהג להתבשם והשתמש תמיד בסבון פשוט - היה חביב עליו במיוחד.

"לילה טוב בנימין." אמר, ועצם את עיניו, תוהה מנומנם אם לא התמכר לאחרונה לריחו של בני.

"אתה יודע אריק, לא הייתי עובר את החורף הזה בלעדיך." אמר פתאום בני, מפתיע את אריק שלא היה רגיל לאמירות בסגנון הזה מפיו של בני המאופק.

"בטח שכן, הבעיה שלך היא שאתה רגיש מידי ולוקח הכול ללב, אתה צריך להתחיל לצאת יותר, לפגוש בחורים, לזיין קצת, להפסיק להיות כבד כזה ולזרום."

"לא בא לי, אין לי חשק לכלום, אני חושב שאני אפסיק לגמרי עם סקס. אין בו שום תועלת, החלטתי שהוא מיותר." 

"שטויות, ברגע שתפגוש מישהו שידליק אותך תצא מזה."

"אולי, נראה. לילה טוב אריק, ותודה."

"על לא דבר, לילה טוב בני."

כמה ימים אחר כך הגיע לביקור המתווך שטיפל בענייני הדירה, אישר להם להזמין שיפוצניק שיתקן את החלון, וייתן להם הצעת מחיר על צביעת הדירה, והוסיף שכנראה הקיץ היא תוצע למכירה, "אלא אם כן תממשו את האופציה שלכם ותקנו אותה ראשונים." הוסיף.

השניים החליפו מבטים וזיהו זה אצל זה את הבהלה מהרעיון שנראה לשניהם גדול עליהם. למרבה ההקלה המתווך הוסיף שזה רק רעיון, עדיין לא בטוח שהוא יצא לפועל, בינתיים הכול דיבורים, אבל נראה... בכל מקרה כדאי שהם יתחילו לחשוב על הנושא, כי אם לא הקיץ אז בטח בקיץ הבא, הבטיח לבוא לבקר אחרי שהם יסיימו את הצביעה והסתלק.

הם דיברו על קנייה משותפת של הדירה, הודו זה בפני זה שהרעיון מפחיד אותם מעט, והחליטו להניח לנושא לעת עתה ולהתרכז בצביעה, וכך עשו. הם ביררו ושאלו וחקרו, קיבלו המלצות על בחור מוכשר אחד שהוא גם חרוץ, גם זריז ועובד נקי ויפה, וגם הומו, וצלצלו אליו.

מיד עם תחילת האביב הגיע לדירתם עודד הצבעי בעל הבלורית האדמונית, והקסים את שניהם בזיו פניו ובעיניו הירוקות הצוחקות, וכשפשט את חולצתו ועמד בגופייה בלבד על סולם בוחן את הקירות, נעתקה נשמתם למראה גופו הארוך והחטוב, ושרירי זרועותיו הנהדרים.

הם שכרו אותו מיד לעבודה ושוב חלקו השניים קראש לאותו גבר, רק שהפעם הם כבר היו בוגרים ומנוסים מספיק להבין מה הם מרגישים והחליטו יחד שזה רק קראש לא רציני, ועודד אמנם בעל מראה הורס להפליא, וניחן בעיניים מדהימות ובגוף סקסי עד מאוד, אבל, הסכימו שניהם, בהחלט צעיר מידי בשבילם, ועדיף שיתאפקו ולא יעשו מעצמם צחוק.

"הוא בקושי בן עשרים ומשהו." אמר בני בחומרה לאריק כשהבחין שלמרות כל מה שסוכם אריק לא מצליח להפסיק לבהות בגופו הבנוי לתפארה של עודד החרוץ.

"אתה צודק." הסכים אריק בלי להסיט את מבטו מעודד.

"ובטח יש לו חבר." הוסיף בני, "וגם אם לא, זה פשוט לא לעניין, הוא עובד אצלנו ו..."

"די בני, אני לא מטומטם, שתוק כבר." אמר אריק ברוח טובה והלך לעבודה, משאיר את בני להשגיח על הצבעי החרוץ ויפה התואר.

בני ניסה להתרכז בעבודתו ולא להסתכל על הרווח המקסים שנפער בין הגופייה של עודד לבין חגורת מכנסיו שהחליקו כלפי מטה, חושפים שמץ של תחתוני כותנה לבנים. מעליהם בצבצה חלקת עור שזופה, מנומשת, שהצליחה להרטיט משהו בחלציו של בני שישנו עד כה שנת חורף ממושכת, ולמראה עורו השזוף של עודד התעוררו בפתאומיות מטרידה.

זה ממש לא בסדר לחשוב עליו בצורה כזו, אבל איזה גוף מדהים יש לג'ינג'י הזה, שח בני חרש לעצמו, ונאנח בתסכול, בטוח שאין מצב שהנער יפה התואר והחייכן הזה יתייחס אליו. אל אריק אולי כן, הוא כל כך נחמד, שופע ביטחון סקסי וגברי, אבל מי בכלל יסתכל עלי? תהה, בטוח שעכשיו, אחרי שגם ירון זרק אותו, תמו חיי האהבה שלו, והוא יישאר בודד לנצח, ובטח בקרוב, כשיהיה חם יותר, גם אריק יפסיק לישון איתו, כי למי יש כוח לישון כפיות כשמזיעים וחם? הנה, האביב בקושי התחיל וכבר נורא חם, ממש חמסין, עונות מעבר בארץ הן פשוט סיוט, ועודד עובד כל כך קשה, עולה ויורד כל הזמן, הוא בטח צמא.

בני שאל את עודד אם הוא רוצה לשתות משהו קר, ועודד חייך אליו בתודה ואמר שכן, כוס מים עם קרח תהיה ממש נהדרת בחום הזה, ועד סוף היום הם כבר נעשו ידידים.

בתום יום עבודתו הציע בני לעודד להתקלח אצלם, ועודד הסכים בתודה, וכשאריק נכנס, מותש מעוד יום משוגע במשרד, הוא מצא את השניים מסבים לארוחה במרפסת - בני במכנסים קצרים ובכפכפים, ועודד, שערו האדמוני לח מהקלחת, יחף, ורק מגבת עוטפת את מותניו - שניהם לוגמים בירה קרה, מחייכים ומאוד ידידותיים אחד אל השני, וחמתו עלתה להשחית למרות שהוא הראשון שהודה בכך שאין לו זכות לכעוס, והוא מתנהג, כרגיל, כמו בהמה.

"אני לא מבין, למה אתה כועס?" השתומם בני אחרי שעודד קלט מה המצב ונס על נפשו, "מה כבר עשינו?"

"אני לא כועס." הכחיש אריק, "אני פשוט עייף, זה הכול."

"שטויות, תקעת בו מבט כזה... ממש התביישתי."

"אתה התביישת? שהוא יתבייש. מה הוא מסתובב אצלנו ערום, ועוד שותה לו בירה?"

"הוא לא היה ערום אלא עם מגבת, והוא שתה בירה כי אני הזמנתי אותו לשתות, ואתה התנהגת בצורה מגעילה אריה."

"טוב, בסדר." נהם אריק בזעף, מרגיש אשם וטיפש, "אולי יכולתי להיות קצת יותר מנומס, אבל גם אם הוא חייב להתקלח אצלנו למה הוא לא התלבש אחר כך ו... טוב, לא חשוב."

"כן חשוב, הוא פשוט רצה להתקרר קצת אחרי העבודה, יש לך מושג כמה קשה הוא עבד היום? הוא אפילו שטף את הרצפה אחרי שגמר לצבוע את הסלון."

"ואני בטוח שעזרת לו."

"כן, בטח שעזרתי, למה לא? נהניתי לעזור לו, היה לנו יום ממש נחמד עד שבאת והפרעת."

"באמת מצטער שחזרתי כל כך מוקדם, בפעם הבאה אני אקפיד לחזור מאוחר כדי לא להפריע לכם להזדיין אחרי המקלחת."

"אריה!" צעק בני, ופניו החיוורות מטבען הוורידו, "אתה מוכן להפסיק להיות בהמה כזאת?"

"אני אפסיק להיות בהמה אחרי שאתה תפסיק להיות תמים, ראיתי כמה קרוב אליך הוא ישב, ולא סתם הוא נשאר במגבת, אם לא הייתי מגיע בזמן בטח כבר הייתם באמצע זיון."

"נניח שכן, אז מה? למה זה מפריע לך? הרי אתה אמרת שהגיע הזמן שאני אפסיק להיות מדוכא ואתחיל להיות יותר חברותי, וברגע שאני נעשה יותר חברותי אתה הורס הכול." התרתח בני, מה שהרגיז את אריק עוד יותר, ופתאום הם קלטו שהם בעיצומה של המריבה הראשונה שלהם, ושניהם נאלמו דום מחמת ההפתעה, ורק לטשו זה בזה מבטים נדהמים.

"על מה בעצם אנחנו רבים בני?" התנער אריק לבסוף.

"על זה שאתה מתנהג כמו אידיוט." סירב בני להתפייס.

"אני? מי שמדבר, היית קרוב ככה," סימן אריק מרווח זעיר בין אצבעו לאגודלו, "לרדת על הברכיים ולמצוץ לו."

"לך לעזאזל!" צרח בני, מוקנט ונעלב מאוד דווקא בגלל שזו בדיוק הייתה המחשבה שצצה במוחו כשעודד הגיח מהמקלחת עטוי רק במגבת סביב מותניו החטובים, וזרק על הרצפה את כוס הבירה שלו, שהייתה למרבה המזל ריקה. הכוס התפוצצה ברעש, ואלפי רסיסים קטנים כיסו את הרצפה, מתגלגלים לכל עבר.

"בסדר, אני הולך." אמר אריק בקול קודר אחרי שהתאושש מהתדהמה שאחזה בו - מי היה מאמין שבחור שקט כמו בני מסוגל להתלקח בבת אחת ולהגיב תגובות תיאטרליות כאלו? – ופשוט קם ויצא שוב מהבית, משאיר את בני לבד.

4. כי ככה

אריק נעדר מהבית לכמה שעות שאותן בילה בשוטטות בגן ציבורי אחד, הודף חיזורים של כל מיני תימהונים וטיפוסים מפוקפקים. לא שהוא היה כל כך בררן, ומזג האוויר דווקא התאים לסקס בחיק הטבע, אבל הלילה לא היה לו מצב רוח מתאים, וחוץ מזה איש מהם לא היה לטעמו.

בשובו הביתה הוא גילה שבני טאטא היטב את כל השברים ועכשיו הוא שוכב על הספה בסלון - שהיה מלא ברהיטיו ובחפציו - מכורבל בסדין וישן.

רק עכשיו נזכר אריק שהם היו אמורים לפנות באותו ערב את חדר השינה של בני כדי שעודד יצבע אותו בבוקר, והתמלא בושה וחרטה.

"בני, בנימין." טלטל בעדינות את כתפו של בני הישן שהתיישב ולטש בו מבט פראי, "מה קרה?" שאל בקול מתנשם, ואריק שם לב שאישוניו מורחבים מאוד.

הוא כרע על ברכיו לפני הספה מביט בפניו בדאגה, מבחין שבני נראה כאילו אין לו מושג איפה הוא. "הכול בסדר?" שאל בעדינות, "מה קרה לך?"

"כלום, למה הערת אותי? אני עייף."

"איך הצלחת לסחוב הכול לבד החוצה? למה לא חיכית לי עם ההעברה של הרהיטים?"

"לא צריך את הטובות שלך." ענה בני בקול אנטיפטי וקם, "זוז, אני מת להשתין." הדף את אריק, והלך לשירותים.

אריק ארב לו ליד הדלת ואחז במרפקו כשיצא, "אתה בסדר?" חזר ושאל.

"כן, למה אתה נודניק? תפסיק להתנהג כמו אימא שלי, אני בסדר גמור, סך הכול לקחתי כדור שינה, זה הכול."

ממתי בני לוקח כדורי שינה? תהה אריק, אבל שתק כדי לא להרגיז אותו עוד יותר, ורק העיר שבטח כואב לו הגב אחרי שסחב הכול לבד.

"לא נורא, הסתדרתי." משך בני את זרועו מאחיזתו של אריק שסירב לשחרר אותו, "נו, עזוב, תן לי ללכת לישון."

"מה, אתה חוזר לספה?"

"המיטה שלי מפורקת אם לא שמת לב, איזה ברירה יש לי?"

"מה רע במיטה שלי? בוא תישן איתי."

"עדיף שלא." סינן בני בסרבנות, והצליח לחלץ את מרפקו הלכוד מלפיתת ידו של אריק, "לילה טוב." הוסיף בקרירות, וחזר לספה.

"לילה טוב." אמר אריק חרש, ופרש למיטתו, וחצי לילה שכב ער וניסה להבין מה טיבה של המועקה הזאת שמועכת את ליבו ומכבידה על נשימתו.

למחרת הכול נראה רגיל לגמרי. הם קמו כמו תמיד, שתו יחד קפה ונהגו זה בזה בנימוס זהיר. בני הזכיר לאריק שהיום בצהרים הוא צריך להיות בישיבה במשרד, וביקש שינסה לחזור מוקדם מהעבודה כדי לא להשאיר את עודד לבד, ואריק נחפז להבטיח שהוא יקדים לשוב, וגם הבטיח, בלי שהתבקש, שהוא יעזור לעודד ויהיה נחמד אליו.

"תעשה מה שאתה רוצה." פלט בני ביובש, ואריק, מאוכזב ועדיין תוהה מה מקורו של הכובד המעיק הזה שכאילו מעך את קרביו, הסתלק לעבודה.

הוא חזר בצהרים ומצא את עודד טורח על עבודתו בחריצות, ומיד החליף את בגדיו לבגדי עבודה ונרתם לעזרה.

עודד סיים את צביעת חדרו של בני, ויחד הם שטפו את הרצפה, ושפשפו את הפנלים, ואחר כך התנדב עודד, שכאילו לא זכר את המבט הזועף שתקע בו אריק אתמול ונהג כלפיו בידידותיות מנומסת ונעימה, לעזור לאריק להרכיב חזרה את מיטת המתכת של בני.

בשניים העבודה הייתה קלה, ועד מהרה ניצבה המיטה שוב בחדר השינה, ומיד הציע עודד שהם יניחו עליה גם את המזרן. הם נשאו יחד את המזרן הכבד ושמטו אותו על המיטה, ואחר כך עודד התיישב עליו, פשט בתנועה זריזה את גופייתו הלחה מזיעה, נשא עיניים אל אריק וחייך חיוך מפתה, "לא בא לך להתקלח אחרי כל העבודה הקשה הזו?" שאל, מביט בו בעיניו הירוקות היפות במבט רב משמעות.

"כן, בהחלט." התעשת אריק אחרי שנייה של תדהמה, ופשט גם הוא את הטריקו המהוה שלו, חושף גוף עבה ושעיר שסחט מעודד אנחת התפעלות. "נהדר." אמר והסתער על אריק, מלא מרץ וחרמנות נעורים.

"חשבתי שאתה מתלהב דווקא מהשותף שלי לדירה." השתומם אריק מהתלהבותו של הצבעי הנמרץ, ומשך מעליו את מכנסיו, מגלה בחדווה שערוותו אדמונית עוד יותר משער ראשו.

"בני ממש חמוד, אבל קצת רזה, האמת, אני מעדיף דווקא גברים כמוך." הודה עודד, ומשך את אריק למקלחת. הם התקלחו יחד, מסבנים זה את זה בעונג, ומשם זרמו הלאה לסקס שהתחיל מתחת למים והמשיך במיטתו של אריק.

אחרי ששניהם באו על סיפוקם עודד חזר להתקלח, משאיר את אריק לנמנם בין קרעי עטיפת הקונדום, ויצא מהדירה בדיוק כשבני חזר. הם נפגשו בחדר המדרגות, ובירכו זה את זה לשלום. עודד הבטיח לחזור מחר לסיים את הצביעה ופרח לדרכו, שמח וטוב לב, ובני נכנס הביתה ותפס את אריק הערום עומד בחדר השינה, ריחות של סקס מרחפים סביבו, קרעי עטיפת קונדום חבויים באגרופו הגדול, והבעת אשמה מרוחה על פניו.

השותפים לדירה החליפו מבט קצר אך טעון משמעות. פניו של בני שוב הוורידו, ואריק השפיל מבט ומשך על עצמו את הסדין, ממלמל בצורה מאוד לא משכנעת שהוא רק נח קצת אחרי כל העבודה עם עודד, ועוד שנייה הוא קם.

"אל תמהר, אתה בטח נורא עייף אחרי כל הפעילות שלך היום." סינן בני בקול מריר, והסתלק לסלון. בעוד בני אוסף את חפציו ומעביר אותם חזרה לחדרו נשאר אריק במיטה, חש איך המועקה הזאת מועכת אותו תחתיה. מודאג הניח יד על לוח ליבו, שואל את עצמו אם הוא עומד ללקות בהתקף לב, אף פעם לא כאב לו ככה, איך אפשר לדעת אם זה משהו רציני או שהוא רק מתח איזה שריר או משהו?

הוא חשב לרגע על פנייה לחדר המיון, ואחרי שעלה בדעתו כמה זה יהיה מפדח אם יתברר שהכול בסדר אצלו, נאנח, אמר לעצמו להפסיק להיות היפוכונדר, התלבש במהירות והלך לעזור לבני ששתק בעקשנות, מסרב להיענות לניסיונותיו לפתח שיחה.

תשובות חד הברתיות זעופות היה כל מה שאריק הצליח לחלץ ממנו, וגם זה בקושי. "נו, מה?" התפרץ אחרי שהם סיימו להעביר את כל תכולת חדר השינה שלו לסלון. "מה קורה לך? מה כבר עשיתי לך?"

"כלום, רק היית בהמה, כרגיל."

"יותר טוב בהמה מאשר פולנייה מגעילה." הטיח אריק בזעף.

"מה שתגיד." השיב בני באדישות מרגיזה, ופנה לחדר השינה שלו, "הלילה תורך לישון על הספה." אמר לפני שטרק את דלת חדרו בפרצופו של אריק.

אריק קילל חרש, ואחר כך הרים את קולו ושאל את בני אם הוא לא רוצה לבוא לאכול.

"אני לא רעב." נהם בני מעבר לדלת הנעולה.

אריק שב וקילל, והלך למטבח. הוא ניסה לאכול משהו, אבל גילה שתאבונו נעלם, במקום ארוחת ערב הסתפק ביוגורט דל שומן וסר טעם ואחרי שצחצח את שיניו נשכב על הספה וניסה להירדם בלי הצלחה, ולבסוף קם הלך למרפסת, פתח את חלון חדרו של בני, נכנס פנימה ונשכב לצידו.

"עזוב אותי, מגעיל אחד." מחה בני וניסה להתרחק ממנו, אבל אריק לכד אותו בין זרועותיו ומעך אותו אליו, ומיד הוקלה המועקה שלחצה על קרביו ורווח לו.

"למה אני מגעיל? כל החורף ישנת איתי ולא הייתי מגעיל, איך נעשיתי פתאום מגעיל?"

"אתה יודע איך."

"לא, אני לא יודע."

"בגלל עודד, ואל תגיד שאתה לא יודע למה אני מתכוון, הזדיינת איתו, נכון?"

"הוא רצה."

"ואתה לא?"

אריק נאנח ושתק.

"נו, מה יש לך להגיד?" התפתל בני בזרועותיו של אריק, מנסה להסתובב ולהביט בפניו.

"כלום, אתה צודק, אני יכול להישאר לישון אתך בבקשה?"

"למה?" תבע בני לדעת בכעס.

"כי הספה לא נוחה וכי... כי ככה."

"ככה זו לא תשובה." אמר בני, ומין רכות עייפה נמסכה בקולו כששב והסתובב, לחץ את ישבנו לבטנו של אריק שהשעין את מצחו על גבו, נשם עוד נשימה עמוקה ומרגיעה מריחו הטוב, וכמו ילד עייף החליק מבלי משים לתוך שינה עמוקה ושלווה. 

למחרת התעורר אריק מאוחר מידי ועד שהתארגן לצאת לעבודה כבר עמדו עודד ובני במרפסת ובדקו את החלון, מתייעצים איך יתקנו אותו. אריק שתה מהר קפה וחמק חרש מהבית, שמח שהוא לא צריך להתמודד שוב עם עודד. הוא החליט שהיום הוא ישלים את כל מה שהזניח בעבודה כך שעד שישוב הביתה עודד, על עיניו הירוקות הצוחקות ורעמת שערו האדמונית, כבר לא יהיו בבית.

הוא חזר אחרי שעה שבע בערב ואמנם עודד לא היה כבר בבית, אבל גם בני נעלם. אריק הסתובב בין החדרים, מתפעל מהצבע הטרי ומהניקיון והסדר שרר בדירה, וחיפש פתק מבני.

הוא לא מצא כלום, המקרר היה חף מפתקים. החלון היה מתוקן ומשלבי התריס שלו השתלשל מפתח עם תווית שעליה נכתב - חלון, בני.

"יופי נחמה." רטן אריק, מתוסכל, והלך להתקלח. הוא חיכה לבני עד שתמו החדשות בטלוויזיה החדשה והמשוכללת שהם קנו יחד לסלון, והמשיך לצפות בסבלנות בתוכנית ראיונות משעממת עד שנרדם על הספה, והתעורר בחצות עם גב כואב וצוואר תפוס.

בני עדיין לא חזר, ואריק נשבר וצלצל אליו אך לשווא, הנייד שלו היה כבוי.

לאן הבנימין הזה נעלם? תהה בינו לבין עצמו, ודקה אחר כך נפתחה הדלת ובני השתרך פנימה, חיוך מסתורי שפוך על פניו, והופתע מאוד לראות את אריק ממתין לו.

"לא חיכיתי לך." רטן אריק, "סתם נרדמתי על הספה בגלל התוכנית המשעממת הזו, זה הכול, איפה היית?"

"יצאנו לחגוג את סוף הצביעה." פיזז לו בני למקלחת, פושט תוך כדי כך את בגדיו ושומט אותם ברשלנות על הרצפה, התנהגות שהעידה כמאה עדים שהוא שיכור.

אריק הלך אחריו, אוסף את בגדיו הפזורים, "מי זה אנחנו?" תהה, "אתה ועודד?"

"כן, אני ועודד ואמיר."

"אמיר? מי זה אמיר?"

חיוכו של בני התרחב, "אמיר הוא בחור מקסים אחד שבא לעזור לעודד עם הצביעה, איך אתה חושב שסיימנו הכול כל כך מהר?" פתח את המים ונכנס מתחת לזרם.

"מקסים אה?" נהם אריק, ולמרות שהיה מודע עד כאב לכך שהוא נשמע בדיוק כמו אימא שלו כשהייתה רבה עם אביו – שהיה אחד מאותם גברים שלא הניחו לאישה ולילדים להפריע להם למצות את תענוגות החיים עד תומם - לא הצליח לעצור את עצמו והמשיך לחקור - מי, ומה טיבו של אותו אמיר?

"הוא בחור ממש נחמד." השתפך בני בלהג שתוי, "הלכנו לפאב אחד קטן וחמוד, ושמענו מוזיקה אירית, ומחר אני מוזמן למסיבה."

"בן כמה הוא האמיר החמוד הזה?" חקר אריק.

"לא יודע בדיוק, בן עשרים ומשהו, אתה צריך לראות איזה עיניים יפות יש לו." חייך בני חיוך רחב והקציף את שערו בשמפו.

"שחורות?" ניחש אריק.

"לא, כחולות, אבל השערות שלו שחורות, ארוכות, שערות מבריקות ונהדרות כאלה." הניף בני את ידו כדי לתאר את יפי שערותיו של אמיר, איבד את שיווי משקלו, החליק וכמעט שנפל על הרצפה הרטובה. אריק תפס אותו בזריזות, עטף אותו במגבת ונשא אותו למיטתו, השכיב אותו ונשכב לצידו, מושך עליהם את השמיכה.

"הי, זו לא המיטה שלי." מחה בני.

"לא משנה, זה בסדר." עטף אותו אריק בזרועותיו, "תישן."

"אבל אריק, אני לא יכול לישון אתך יותר, אמרתי לאמיר שאני פנוי, שאין לי אף אחד." התיישב בני, וניסה לצאת המיטה.

"יש לך אותי." משך אותו אריק חזרה.

"אבל אמרתי לאמיר שאני ישן לבד." שב בני והתעקש התעקשות שיכורים מטופשת.

"זה בסדר, לא נספר לו שאנחנו ישנים יחד."

"זה יהיה כאילו... כאילו הסוד שלנו?" גיחך בני, משועשע משום מה.

"כן, זה יהיה הסוד שלנו." הסכים אריק עייף מהוויכוח עם בני שהשתתק סוף סוף ונרדם.

אם אריק חשב שכל הסיפור על אמיר בעל העיניים הכחולות והשערות השחורות הארוכות הוא סתם קשקוש שיכורים הוא התאכזב. בבוקר בני האריך בשינה וקם רק לקראת הצהרים עם כאב ראש, נראה כאילו שכח את אירועי הערב הקודם, הרי שמיד אחרי שאכלו יחד, תוך צפייה ביומן החדשות של סוף השבוע, הוא הודיע שהוא יוצא הלילה לבלות והלך להחליף בגדים.

"מה, גם היום אתה יוצא עם האמיר הזה?" החמיץ אריק פנים מאחורי גבו של בני שהתגנדר לו מול הראי.

"כן, בטח. היום יום שישי, אנחנו הולכים למסיבה, רוצה לבוא גם?"

"לא חושב, יצאתי עייף מהשבוע הזה."

"נו, בוא, אל תהיה כזה, אני רוצה שתראה את אמיר ותגיד לי מה דעתך עליו." הפציר בני, ורחרח בקבוק בושם שהיה שייך לאריק, "אפשר קצת בושם?" שאל.

אריק עיווה את פניו בחוסר רצון, "בשביל מה לך?"

"כי אני רוצה להריח טוב." הצטחק בני שמצב רוחו היה טוב להכעיס.

"אתה מריח טוב מאוד גם בלי כל השטויות האלה." הקדיר אריק את פניו, "אבל אם זה מה שמתחשק לך בבקשה, רק אל תבוא לבכות לי אחרי ששוב ישבר לך הלב."

"אל תדאג, אני כבר לא ילד שמאמין לכל אחד, הפעם אני אזהר מאוד." הבטיח בני בעליצות, התיז על עצמו בושם, ואחר כך גם על אריק הזועף, ולבסוף הצליח לשכנע אותו להחליף בגדים ולבוא איתו למועדון, לרקוד קצת ולבלות, ולפגוש את אמיר.

אריק זיהה את אמיר מיד למרות שהוא השתמש בעדשות צבעוניות שהפכו את עיניו החומות לכחולות, והאריך מאוד את שערו שגלש מעדנות על כתפיו. גם אמיר הכיר מיד את אריק, ופניו החווירו כשהבין שאריק הוא שותפו לדירה של בני.

"אל תספר לו בבקשה." התחנן חרש לפני אריק כשבני הלך לקפץ על רחבת הריקודים מול עודד שפשט את גופייתו ונופף בה לכל עבר.

"הזדיינתם כבר?" חקר אריק.

"לא, הוא מאלה שלא זורמים, הוא רוצה שקודם נכיר אחד את השני קצת יותר טוב, אני אספר לו ברגע שזה יהיה רלוונטי."

"ומתי תגלה לו שיש לך עדשות מגע צבעוניות? לפני או אחרי שהוא ידע ממה התפרנסת אחרי הצבא?" לגלג אריק.

"מה זה עסקך נעלב?" אמיר, "פתאום נעשית צדיק? אני אספר לו כשיתחשק לי." התריס.

"אמיר, תקשיב, אתה לא מכיר את בני כמו שאני מכיר אותו, הוא לא סתם אחד, הוא בחור מאוד רגיש, מאוד מיוחד, הוא... הוא קצת תמים, אחד שצריך להתאהב לפני זיון, תאמין לי שאין לאחד כמוך מה לחפש עם אחד כמוהו."

"למה אתה מדבר ככה אריק? נכון שנפגשנו בחדר חושך ושהייתי פעם פרא אדם אבל..."

"פרא אדם? ככה אתה קורא לזה שהיית שרמוטה מזדיינת ולקחת כסף על סקס?" הפסיק אותו אריק בגסות.

"בסדר, פעם הייתי נער ליווי, אבל הייתי אז רק ילד, מאז עברו כמה שנים טובות, כיום אני כבר לא השרמוטה הנטחנת שהייתי פעם, השתנתי מאז שנדבקתי, היום אני עובד בעבודה רגילה ואני לומד ו..."

"זאת אומרת שאין מצב לפתות אותך לשלישייה, אולי עם עודד?" התגרה בו אריק שלא האמין לאף מילה מדבריו.

"לא, לא עם עודד, הוא לא בעניין של שלישיות, אבל אם תביא שוב את החבר שלך... את המרוקאי השמן, ההוא עם הזין הגדול, יש מצב." השתפר מצב רוחו של אמיר.

"וואלה? העיקר שהשתנית." לגלג אריק.

"אבל באמת השתניתי, אני מחפש עכשיו בן זוג, רוצה אהבה, אבל בינתיים... מה רע ליהנות קצת מהחיים ואולי להרוויח משהו מהצד? יש לך מושג כמה הכול יקר בימינו?"

"אתה חתיכת זבל אמיר, ואם לא תספר לבני בעצמך אני אספר לו."

"בסדר, אני אספר לו עוד הערב, למה אכפת לך כל כך מה קורה עם בני? הוא לא ילד, מה אתה דואג לו כל כך?"

"אני דואג לו כי הוא חבר שלי, וכי הוא צריך מישהו שישמור עליו מטיפוסים כמוך."

"ומי ישמור עליו מטיפוסים כמוך?" התווכח אמיר שניחן במענה לשון זריז, ולא נתן לאף אחד להגיד את המילה האחרונה, "ואם כבר מדברים על זה, מתי אתה עשית בפעם האחרונה בדיקת דם? מאין לך שאתה לא נשא?"

"לך תזדיין." התרגז אריק ופנה לצאת משם, רותח כולו מכעס על אמיר החצוף והשקרן, על בני התמים והטיפש, ועל עצמו שמסתבך כמו אוויל בין שניהם.

"אריק!" רץ אחריו בני ותפס אותו במגרש החנייה, רגע לפני שנכנס למכונית, "מה קרה? לאן אתה הולך?"

"הביתה, נמאס לי! שונא את המקומות המסריחים האלו, ואני מתפלא עליך בני שאתה מסכים לבזבז פה את הזמן שלך, לנשום את כל העשן הזה, ולהרוס לעצמך את השמיעה עם המוזיקה האיומה הזו."

בני נשאר פעור פה נוכח התקפתו של אריק, "ממתי אתה שונא לבלות במועדונים? תמיד רצית שאני אבוא אתך לרקוד ולבלות ועכשיו, כשאני עושה את זה, אתה כועס עלי, מה קרה? על מה דיברת עם אמיר?"

"על כלום, איך אפשר בכלל לדבר ברעש המגעיל הזה, ועוד לוקחים כל כך הרבה כסף על כניסה, פשוט חוצפה. בחיים אני לא אלך יותר למקום הזה."

"אז מה, אתה הולך הביתה בלעדי? טוב, אני אחזור עם אמיר, או שאני אשאר לישון אצלו, נראה."

אריק לפת את זרועו של בני וטלטל אותו כלולב, "לא, אל תישאר לישון איתו!" נהם.

"למה לא?" משך בני את זרועו הלכודה.

"כי ככה אמרתי."

"אבל למה? הוא חמוד, והוא מוצא חן בעיני, ואני בעיניו. מה הבעיה שלך אריק? למה מפריע לך שיצאתי מהדיכאון ואני מנסה שוב לחיות?"

אריק שחרר את זרועו של בני, הדף אותו אל המכונית, הניח את שתי ידיו על כתפיו והביט ישר בעיניו, מחפש במוחו את המילים המתאימות שיצליחו להסביר את אשר על ליבו.

בני חיכה בסבלנות מניח לאריק ללכוד אותו בין גופו לדופן המכונית בלי שיגלה התנגדות, הביט בו במבט תם ומלא אמון ושתק, מחכה לתשובה.

"תעשה מה שאתה רוצה." הפטיר לבסוף אריק, מיואש נוכח מבטו  הישיר והשליו של בני, "אבל תבטיח לי בני, תישבע לי ביקר לך שלא תשכח לשים קונדום." אמר בחומרה, ובלי להמתין לתשובה נכנס למכונית.

אריק התניע וכמעט שיצא לדרך כשפתאום בני פתח את הדלת, צנח על המושב לצידו והניח יד על זרועו. "חכה רגע." ביקש.

אריק כיבה את המנוע והדליק את המנורה הקטנה הקבועה בתקרת המכונית. הם לטשו מבטים זה בזה, וכל אחד חיכה שהשני יתחיל לדבר. "הוא חיובי?" שאל בני לבסוף.

אריק הנהן בשתיקה.

"איך אתה יודע?"

"יודע, מה זה חשוב איך? וחוץ מזה העיניים שלו לא כחולות, הן חומות, הכחול בא מעדשות צבעוניות."

"עדשות?" התחלחל בני שעצם הרעיון על החדרת גוף זר לעיניו הפחיד אותו, "אתה בטוח?"

"לגמרי."

"איזה טמבל, למה הוא צריך את זה, בחור כל כך יפה..." הניד בני את ראשו בחמלה.

"כי הוא רמאי ושקרן, והוא גם עבד פעם בתור נער ליווי, כנראה שככה הוא נדבק, עדיף שתתרחק ממנו בני."

"נער ליווי?" נדהם בני, "אבל הוא אמר לי שהוא עובד בשיפוצים כדי לממן את הלימודים שלו, הוא לומד טכנאות שיניים."

"הוא בטח שיקר, הוא שקרן נוראי."

"אני לא מאמין שהוא שיקר לי, יכול להיות שהוא עבד פעם כנער ליווי כי היה חסר לו כסף, עכשיו הוא בטח נורא מתבייש בזה... אני בטוח שהוא עשה את זה ברגע של חולשה ומאז הוא הפסיק."

"יכול להיות, אבל הוא לא הפסיק להיות נשא. לא כדאי שתסתבך איתו בני."

"אהבה זה לא סיבוך, וגם לנשאים יש זכות לחיות ולאהוב." מחה בני.

"כן, ולהדביק אחרים." עקץ אריק.

"אתה כזה ציני אריק, אמיר לא יסכן אותי, אני בטוח שהוא רק מחכה לרגע המתאים כדי לספר לי."

"יכול להיות, אבל קח בחשבון שהרגע המתאים שלו עלול להיות רגע אחד מאוחר מידי בשבילך."

"אתה ממש נבזה אריק, למה אתה לא נותן לאף אחד צ'אנס להוכיח את עצמו?"

"כי זה מסוכן?" העיר אריק בציניות.

בני סירב להיכנע, ונותר רציני מאוד, "החיים זה עסק מסוכן, ואני מעדיף להסתכן כדי למצוא אהבה ולא לוותר מראש ולהיות כל החיים ציני וגועלי כמוך." הכריז וחזר למועדון כדי לברר מה נחשב בעיני אמיר הרגע המתאים.