3. אינדיאני

8. הבחור השני

למחרת בבוקר קיבלתי תשובות לשאלות שרשם מאיר בפנקסו הקטן, אבל במקומן צצו שאלות אחרות, קשות לא פחות.

האחות שהביאה לי ארוחת בוקר שמחה לראות אותי ער, וסיפרה לי שהיא זו שקבלה אותי במיון כשהורדתי מהאלונקה, ושאלה מה שלום הבחור שליווה אותי.

"הוא מת." אמרתי, ולמרות שהמילים יצאו מפי עדיין התקשיתי להאמין שלעולם לא אראה שוב את מיכה.

"לא, לא הנהג שעף מהמכונית, אני מתכוונת לבחור השני, זה שקרא לאמבולנס ולמשטרה, וישב לידך באמבולנס."

"בחור שני? אבל רק אני ומיכה היינו במכונית, על איזה בחור שני את מדברת?" הופתעתי.

"לא יודעת איך קראו לו, בחור רזה ובלונדיני כזה, עם עיניים כחולות ושערות משונות, קצרות בצד אחד וארוכות בצד השני, הוא היה מאוד מבולבל, ובהתחלה חשבתי שגם הוא היה אתכם ברכב, אבל הפרמדיק אמר שהוא לא היה מעורב ישירות בתאונה, הוא רק היה עד, והוא זה שקרא להם ואחרי שהם הגיעו הוא התעקש ללוות אתכם לבית החולים. בהתחלה הוא היה די הגיוני, דיבר לעניין, נתן את השמות שלכם, ידע את הכתובת של ההורים שלך, ואת הטלפון של הקרובים של הנהג בגרוזיה, ואמר שלא נחפש כי אין לו משפחה בארץ."

"נו, ו..." האצתי בה, "מה קרה אחר כך?"

"אחר כך הרופא קבע את מותו של הבחור הגרוזיני, וברגע שהוא שמע את זה הוא אמר שהוא חייב ללכת להסתפר, והסתלק."

"הסתלק? מה זאת אומרת הסתלק? למה נתתם לו ללכת?" נזעקתי.

האחות בחנה אותי בפליאה מהולה ברחמים, "מה זאת אומרת למה? רצה ללכת והלך, אני אחות, לא שוטרת." הזכירה לי.

"אבל... אבל... לא ראית שהוא במצב נפשי קשה, שהוא צריך עזרה?"

"ברור שהוא היה מזועזע מאוד, הרי חבר אחד שלו שכב פצוע והשני נהרג כמעט מול העיניים שלו, הייתי מתפלאת אם הוא לא היה במצב קשה."

"ולא חשבת להציע לו איזה טיפול, עזרה, משהו?"

"הצעתי לו לשבת ולנוח קצת, ושאלתי אם הוא רוצה משהו להרגעה, או אולי משהו מתוק לשתות, כדי להתגבר על ההלם, אבל הוא אמר שהוא בסדר, הוא חייב להספיק להסתפר, והלך." היא משכה בכתפיה בשמץ התנצלות, "היה ברור שהוא ירד קצת מהפסים, אבל יש לי מספיק עבודה עם אנשים שצריכים אותי, אין לי זמן לרדוף אחרי משוגעים." הוסיפה בשמץ עלבון, והלכה.

דקה אחר כך נכנסו לחדרי שוטר ושוטרת ממפלג התנועה, ושאלו בנימוס אם אני רוצה שעורך הדין שלי יהיה נוכח כשהם יתחקרו אותי.

בלי לחשוב אמרתי שלא, אין לי מה להסתיר, וכנראה שזו הייתה התשובה הנכונה כי הם הפסיקו להיות רשמיים כל כך, וסיפרו לי שלא היו שום ממצאים חשודים בבדיקות הדם שלי, אבל אי אפשר להגיד אותו דבר על המנוח, שלקח תרופות הרגעה, וכנראה שזו הסיבה שהוא נהג במכונית בצורה לא אחראית ובלי לחגור חגורה.

הנהנתי ואמרתי שידוע לי שהמנוח רב בלילה עם החבר שלו, ואולי בגלל זה הוא לקח תרופות שבלבלו אותו.

הם הסכימו איתי שזו אפשרות סבירה, ואחר כך תהו בנימוס על טיב יחסי עם המנוח.

אמרתי שהוא היה ידיד וקולגה לעבודה, "ולא שמת לב שהוא מסטול?" זקף לעומתי השוטר גבות עבות, חשדניות ורבות הבעה.

"לא, הוא הלך ישר, דיבר לעניין, ביקש סליחה מהחבר שלו שישן אצלי, ואפילו צחק קצת. איך יכולתי לדעת מה הוא לקח קודם? אני מבטיח לך שאם הייתי חושש שהוא מסטול לא הייתי נוסע איתו."

"אני מבין." סגר השוטר את הפנקס שלו, הנהן לעבר השוטרת והשניים שמו פעמיהם החוצה. היה עלי לבקש מהם שיחכו עוד רגע, ויקשיבו לי עוד שנייה. השוטרים נעתרו, והקשיבו בנימוס לסיפור המבולבל שלי על היעלמותו של חברו של המנוח, שגם הוא עבד איתנו, וישן אצלי באותו לילה כי...

"הוא היה במכונית בזמן התאונה?" הפסיקה אותי השוטרת.

"לא, רק אני ומיכה היינו במכונית."

"אם ככה אנחנו לא יכולים לטפל בעניין שלו, אנחנו שוטרי תנועה, אם הוא נעדר המשפחה שלו צריכה לפנות לתחנת המשטרה ולהתלונן." פסקה השוטרת, והשניים קמו, איחלו לי שאהיה בריא, והלכו.

מיד אחרי שהם יצאו נכנס מאיר, שופע התנצלויות על איחורו, ושאל מה אמרו השוטרים. דיווחתי לו על השיחה איתם, משמיט את החלק הנוגע לאור, והוא הנהן בשביעות רצון, אישר לי שנהגתי בסדר גמור, ורץ לביטוח לאומי לטפל בענייני תאונת העבודה שלי.

מיד אחר כך נכנסו הורי עם סיגי כדי לספר לי שהם חייבים לחזור היום הביתה, אבל סיגי קיבלה דחיית שירות והיא תישאר איתי עד שאחלים, ועוד לפני שהם הספיקו להיפרד ממני באה אחות שרצתה לרחוץ אותי לפני ארוחת הצהרים, וזרקה את כולם החוצה. סיגי הסתלקה איתם, מבטיחה לחזור אחר כך עם נועם ועם יובל, והם באמת הגיעו, ואיתם באו עוד חברים מהעבודה. עד תום שעות הביקור היו לי המון מבקרים מודאגים שבאו לבדוק מה שלומי. הייתי צריך לחייך ולהרגיע, להתבדח ולשוחח עם כולם, ובמשך כמה שעות לא היה לי רגע לעצמי.

רק בלילה, אחרי שהאחות גירשה את כולם החוצה, היה לי קצת שקט, ויכולתי לשכב בחושך ולתהות לאן נעלם אור ומה עלי לעשות בנוגע לכך.

נשארתי בבית החולים עוד כמה ימים, וכל הזמן חשבתי על אור, התקשרתי למשפחתו ולידידיו, וחקרתי את כולם אם הם יודעים איפה הוא, אבל איש לא ידע, ונראה היה שלאף אחד, חוץ ממני, לא אכפת. אימא שלו אמרה באדישות שכן, היא באמת לא שמעה ממנו כבר הרבה זמן, ואולי היא תלך מחר להודיע למשטרה, אבל מאחר ואור לא נהג לשמור איתה על קשר רצוף היא לא ממש מודאגת וסגרה. גם המלצרים והמלצריות בורוד שהכירו את אור משכו בכתפיהם באדישות, הזכירו לי שמלצרים בבתי קפה מתחלפים כל הזמן, ותהו מה הבעיה שלי בכלל?

גופתו של מיכה הוטסה לגרוזיה, והדירה שלו הושכרה עוד לפני שחזרתי הביתה, ואני הבנתי בצער שמאז שמיכה מת אף אחד, חוץ ממני ומנועם, לא זוכר את אור, לא מתגעגע אליו, ולא שואל את עצמו מה גרם לו להשאיר את כל חפציו ולהעלם?

אחרי שכולם נרגעו מהתאונה וחזרו לחייהם הידלדל זרם המבקרים, ואת רוב זמן ההחלמה ביליתי בבית בחברת עצמי. דוד משה וסמי שכרו בשבילי ב'יד שרה' הליכון עם גלגלים כדי שאוכל לדדות בעזרתו בתוך הבית, ובעזרת שני מלצרים צעירים ונמרצים נישאתי על כפיים מהמכונית שלהם הישר לדירתי, ונשארתי כלוא בתוכה חודש וחצי, משועמם ועצבני.

סיגי עבדה בבקרים עם דוד משה בפיצוצייה, או עזרה בורוד, וחזרה הביתה רק אחרי הצהרים, ואז הייתה עסוקה עם נועם. לפני שהורי חזרו הביתה הם קנו לנועם ספת נוער נפתחת, וסיגי ישנה שם עם הילד.

בערבים, אחרי שהוא היה נרדם, היא הייתה יוצאת לבלות, ואני שוב הייתי נשאר תקוע בבית מול הטלוויזיה, או המחשב, מתגעגע לאור ולחיי הקודמים, ומתחרפן לאט לאט משעמום.

מידי פעם היו לי ביקורים של חברים ומכרים, אבל הם תמיד באו בקבוצות גדולות ורועשות, ואף פעם לא הצלחתי לתפוס את יובל לשיחה פנים אל פנים, רק אני והוא. ניסיתי להיות סבלני ולחכות לשעת כושר, אבל סבלנות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי, והדיבורים הרוחניים של אחותי על זה שהתאונה מהווה בשבילי הזדמנות לגדול, להתחזק ולשפר את עצמי, עלו לי על העצבים, לא בגלל שהיא לא צדקה, אפילו טמבל כמוני הבין שעדיף לנצל את מצבי הביש כדי לחשוב על חיי ולנסות לשפר אותם, אבל ידעתי שהיא שאלה את הרעיונות האלה מיובל שאהב לנאום נאומים רוחניים כדי להרשים נערות פתיות, וכל מי שעיניו בראשו ראה שאחותי נדלקה קשות על הבחור הנאה והכריזמטי הזה, ושלא היה לה שמץ של מושג מי הוא באמת, ומה טיב הקשר שלי איתו.

ישבתי בבית, כלוא בגבס כבד ומעיק, וראיתי את אחותי התמימה וטובת הלב נגררת אחרי חבורת המלצרים ההומואים של ורוד, והופכת מתלמידת תיכון תמימה לפאג האג נלהבת, נחשפת לכל הרעיונות התל אביביים הפלצניים שלהם, נסחפת אחריהם, משתעבדת לדיאטות משונות והופכת לקורבן אופנה פתטי, ומצאתי את עצמי נוזף בה ומוכיח אותה כאילו הייתי אבא טברייני שמרן ולא הומו תל אביבי מגניב.

"אתה מתנהג בדיוק כמו ההורים!" צרחה אחותי, מתוסכלת, כשסירבתי להניח לה לצאת למסיבה של ליין הומואים חדש בטענה שאין לה מה לחפש במקום שיש בו סמים, אלכוהול, וסקס בשירותים. "אתה סתם חתיכת צבוע מגעיל! למה לך מותר ולי אסור?"

"מה מותר? על מה את מדברת? מתי ראית אותי הולך למסיבה? מאז שנועם נולד אני מנצל כל הזדמנות לישון, למי יש כוח למסיבות?"

"כן, מאז שנועם נולד, אבל לפני שהוא נולד נהנית מהחיים, ואל תחשוב שאני לא יודעת איך רונית נכנסה להיריון, שמעתי עליך שמועות מאוד יפות, חגגת יום ולילה, אז למה לי אסור?"

"כי את בחורה, ואת רק ילדונת, ו... בסדר, אני יודע שזה נשמע כמו מוסר כפול סיגי, אבל נשים זה לא גברים, ואני פשוט דואג לך."

"נשים זה לא גברים, נו, באמת! עליך לא הייתי מאמינה." האדימה סיגי מרוב זעם, "בסוף מתברר שאתה בדיוק כמו אבא, סתם חתיכת צבוע, זה מה שאתה! הבטחתי ליובל שאני אבוא למסיבה הזו, ובגללך..."

היא פרצה בבכי נוראי, ונועם שהתעורר לשמע הצעקות קפץ ממיטתו החדשה ורץ אליה, בוכה גם כן.

"תראה מה עשית, בגללך הילד התעורר." ניגבה סיגי במהירות את דמעותיה, ונחפזה להחזיר אותו למיטתו, ושוב היה עליה לחזור על כל טקס ההשכבה שלו - שיר וסיפור, ועוד שיר, ועוד אחד, וליטופים בגב, עברה מעל חצי שעה עד שהוא נרגע ונרדם.

"מתי תעיף את המיטה הישנה של הילד מהבית?" רטנה כשחזרה לסלון, "די, היא כבר עשתה את התפקיד שלה, מה הטעם לשמור אותה?"

"הסברתי לך כבר שהיא לא שלי אלא של הגיס של אור ואני לא אזרוק משהו שלא שייך לי וחוץ מזה אם תמשיכי להסתובב עם היובל הזה יש מצב שנצטרך אותה בעתיד." השבתי תשובה עוקצנית, שפגעה בה מאוד, ושוב היו דמעות.

מלא חרטה ניסיתי לפייס אותה, "סיגי חמודה, די, סליחה, סתם צחקתי, לא רציתי להעליב אותך. נו, די, השטויות שלי לא שוות את הדמעות שלך, אל תבכי בבקשה." התחננתי.

היא ניסתה להפסיק, אבל לא הצליחה, וכל ניסיונותיי לנחם אותה רק החמירו את המצב. "נו, די." איבדתי את סבלנותי, "כל הבכי הזה רק בגלל מסיבה מגעילה אחת? זה לא מתאים לך סיגל."

"אני לא בוכה בגלל המסיבה, אני בוכה בגלל יובל." התייפחה סיגל, ועוד לפני שהספקתי לעצור בעדה הודתה שהיא מאוהבת ביובל, ורק כדי למצוא חן בעיניו היא מתאמצת להפחית ממשקלה ולדחוס את עצמה לבגדים הדוקים ולא נוחים, להתאפר בכבדות, ולדדות על עקבים למסיבות רעשניות.

"אוי, סיגי, למה דווקא הוא?" נאנחתי, "את לא יודעת שהוא עושה גם בנים, ושהוא לא מאמין במונוגאמיה ו... תראי, הוא בחור יפה, ואני מבין למה נדלקת עליו, אבל תאמיני לי, עדיף שתשכחי אותו."

"אני יודעת, אני יודעת עליו הכול, אבל אני לא מצליחה להפסיק לאהוב אותו." בכתה סיגי, "אני כל כך אוהבת אותו, ברגע שאני רואה אותו הלב שלי מתחיל לדפוק חזק, הברכיים שלי רועדות, ואני רק רוצה להיות איתו."

"סיגי, סיגלי." ליטפתי את שערה שהפך, בגלל ניסיונה לישר את התלתלים הלא אופנתיים שלה, לשיער קש יבש ונוקשה, וחיפשתי נואשות מילות נחמה שיקלו על אחותי המסכנה שהתאהבה בבחור שכל כך לא התאים לה. היא הייתה כל כך תמימה וטיפשונת, וכל כך לא התאימה לעולם הריקני הזה שהוטלה אליו במפתיע מבית הורינו השמרניים והמהוגנים.

אם לפחות הייתה גבר, או לכל הפחות יפה כמו סיוון... לא, רק לא זה, אם סיגי הייתה כוסית זה היה עוד יותר גרוע, גופה המלא, ופניה חסרות החן שהסבו לה צער כל כך גדול, היו ההגנה הכי טובה שלה נגד הגברברים חסרי המוסר ששרצו סביב המלצריות של ורוד כמו זבובים סביב צלוחיות ריבה.

"אני יודעת שאין לי סיכוי אצלו, שאני לא יפה מספיק, שאני אף פעם לא אהיה מספיק כוסית בשבילו, אבל..." הנייד שלה צלצל פתאום, והיא רצה אליו ופניה האירו למראה שם המתקשר, ולרגע נראו כמעט יפות. "זה יובל." לחשה בהתרגשות, ולחצה על הכפתור הירוק, "לא, אני לא חושבת שאני אגיע למסיבה, אני יודעת שהבטחתי לך יובל, אבל נאור לא מסכים שאני אלך למסיבה הזאת כי... כן, נכון שאני כבר מעל גיל שמונה עשרה, אבל הוא אחי הגדול ו..." היא הגישה לי את הנייד, "הוא רוצה לדבר אתך." לחשה, והסתלקה למקלחת, לשטוף את פניה.

"תגיד, אתה השתגעת או מה? למה אתה לא מרשה לילדה לבלות קצת?"

"כי היא אחותי הקטנה, והיא מאוהבת בך יובל, אני לא צוחק, היא ממש מאוהבת בך ואני פוחד שזה ייגמר רע."

"אתה טועה." התווכח יובל בלהט שהפתיע אותי. "אני יודע שהיא צעירה מאוד, אבל היא לא תינוקת, וגם אני מאוד אוהב אותה, אני נשבע לך שאני אשמור עליה כאילו היא אחותי."

"אין לך אחות." הזכרתי לו, "וסיגל מאוהבת בך רק כי היא לא מכירה אותך כמוני, עד שהיא תבין מי אתה באמת זה עלול להיות מאוחר."

במקום ללעוג לדעות השמרניות והמפגרות שלי ולקרוא לי צבוע יובל הרצין, ואמר בשקט שהוא מבין, ושאני צודק, ויכול להיות שעדיף לא לקחת את סיגל למסיבה ההיא, ושאל אם הוא יכול לבוא לדבר איתה עכשיו.

"לדבר על מה? מה יש לך להגיד לה? ואם כבר מדברים על דיבורים, מה איתי? אם אני לא טועה יש לנו עוד איזה עניין לסגור."

"איזה עניין?" התחדד קולו של יובל במתיחות.

"עניין עם איזה דיסק שמישהו שלח לאור? ולפני שתשאל, אני מתכוון לדיסק שגרם לכל התסבוכת הזו שבגללה אור נעלם, מיכה מריח את הפרחים מהשורש, אני תקוע בגבס, ואחותי הולכת להרוס את החיים שלה במקום הארור הזה."

"איזה מקום ארור?" שאל יובל.

"תל אביב." עניתי, ורק אז הבנתי שהעיר שפעם הלהיבה אותי כל כך ונראתה לי כמו המקום הנהדר ביותר בעולם נמאסה עלי לגמרי מאז שאור נעלם, ובו ברגע החלטתי שמיד אחרי שאשתחרר מהגבס אני לוקח את הילד ומסתלק מפה למקום נקי ורגוע יותר, מקום שאין בו מסיבות עם סמים, סקס בשירותים ובחורים שלא אכפת להם לזיין גם גברים וגם נשים.

"היי!" מחה יובל, "עליך לא הייתי מאמין, אתה האחרון שיכול לדבר ככה נאור, מה זו הצביעות הזו שנחתה עליך?"

"אני לא צבוע." נעלבתי, "נכון שפעם התלהבתי מתל אביב ומהחיים בה, אבל זה היה פעם, מאז עברו עלי דברים, התבגרתי, נעשיתי אבא, כיום אני חושב אחרת, אתה לא יודע שרק חמור לא משנה את דעתו?"

"אני מסכים, אבל למה אתה חושב שרק אתה קיבלת שכל? גם אני למדתי כמה דברים על החיים מאז שמיכה נהרג."

"מיכה התאבד יובל, ואם אתה זה ששלח את הדיסק לאור חלק מהאחריות למה שקרה לו נופל עליך."

יובל שתק כמה שניות לפני שענה, "אני יודע." אמר בשקט, "הייתי אידיוט, אל תחשוב שאני לא יודע שעשיתי שטות, אבל בחיים לא עלה בדעתי שזה ייגמר ככה. תשמע נאור, אני יודע שקצת מאוחר, אבל אני רוצה לבוא אליך לדבר, אני רוצה לספר לך כמה דברים, לך ולסיגי."

"כן, אני אשמח מאוד. בוא."

סגרתי ופניתי לסיגי שישבה דרוכה והקשיבה לכל מילה, "יובל קופץ לביקור, לכי תשטפי פנים, תורידי את כל האיפור שנמרח לך, ותחליפי לאיזה בגד נורמאלי." הוריתי לה, נשמע כאילו אבא מדבר מגרוני, והפעם היא צייתה לי בלי להתווכח.

"תני לי כמה דקות לדבר איתו בפרטיות על איזה עניין שנוגע רק לי ולו." ביקשתי אחרי שסיגל חזרה, לבושה חלוק צנוע, ופניה נקיות מאיפור. "אחר כך אני אלך לישון, ואתן לכם לשוחח בשקט."

"על מה יש לך לדבר עם יובל?" שאלה סיגי בחשדנות.

"ענייני גברים, זה ייקח רק כמה דקות סיגי, בבקשה, אל תהיי קרצייה."

היא הזעיפה פנים, אבל הסכימה, וכשיובל דפק על הדלת ונכנס הייתי איתו לבד, בעוד סיגי מסתגרת בחדר השינה.

"הנה הדיסק." דחפתי את הדיסק שקיבלתי מאור לידיו של יובל, "מאיפה קיבלת אותו?"

"אני לא יכול לספר לך, נשבעתי לא לגלות, איפה סיגי?"

"עם נועם, היא תיכף תיכנס. איך הדיסק הזה הגיע אליך?"

הוא משך בכתפיו, "אחרי שהבנתי שאתה מאוהב באור התחלתי לשאול ולברר על החבר הנחמד שלו. אני לא שמרן, אבל שמעתי עליו כל מיני דברים... אפילו אני הזדעזעתי. האמת, בהתחלה חשבתי שהבחור שסיפר לי שהוא משתתף במסיבות ברבק מגזים קצת, ואמרתי לו את זה, ואז הוא נתן לי את הדיסק." הוא נאנח, "אולי הייתי צריך להפעיל קצת יותר שיקול דעת, אבל חשבתי שלא מגיע לאור לחטוף איידס, בגלל זה שלחתי לו את הדיסק, לא העליתי בדעתי שזה ייגמר ככה."

"יש לך מושג מי הבחורים האלה ש... ש..."

"שזיינו אותו? כן, שניים הם בכלל תיירים, אחד מצרפת ואחד משוויץ, והשלישי הוא מירושלים, דתי ונשוי. גם הצרפתי נשוי." הוא נאנח, "האמת, לא הייתי עם אף גבר מאז שראיתי את הדיסק הזה, אני לא ביישן ולא מתחסד, אבל יש גבול לכל דבר, אחרי כל הסיפור הזה ירד לי לגמרי מגברים, יש לי עוד שנה עד שאני אגמור את הלימודים, ואחר כך אני מתכוון לעבור לגליל, לפתוח שם גן ילדים אנתרופוסופי, להתחתן עם בחורה נחמדה והגונה, מישהי כמו אחותך למשל, ולשכוח מכל הגועל הזה."

"תעשה מה שאתה רוצה עם החיים שלך יובל, אבל את אחותי תעזוב."

"מה שיקרה ביני לסיגל תלוי בה, לא בך." השיב יובל במרדנות, שלף את הדיסק מעטיפתו, שבר אותו לשתיים, ואחר כך לארבע, ואז ניגש לדלת חדרו של נועם במטרה ברורה להיכנס פנימה.

רגע לפני שהוא נגע בידית תפסתי אותו בכתפו, ומשכתי אותו לאחור. "יובל, בחייך, חכה רגע, תשמע, אני מבין למה אתה מעדיף ללכת על בנות, אם רק הייתי יכול גם אני... הלוואי והייתי יכול, אבל למה סיגי? היא לא כוסית כמו סיוון, היא רק ילדונת, ואין לה מושג... אני מבקש ממך, הרי ברור שתשבור לה את הלב, אתה יכול לבחור כל מי שתרצה, אז למה דווקא היא?"

"מאותה סיבה שאתה רוצה דווקא את אור." השיב יובל, ניער את כף ידי מכתפו ונכנס. 

9. הביתה / אפילוג

אחרי שהסירו סוף סוף את הגבס מרגלי התברר לי לאכזבתי שאני עדיין צולע וייקח עוד זמן מה לפני שאשוב ללכת כאחד האדם.

"מה יש לך לגור פה, במקום הרועש והיקר הזה?" שאלה אימא שהתעקשה להיות לידי בזמן שניסרו מעלי את הגבס כשעמדנו והמתנו בפקקים עד בוש לפני שהגענו סוף סוף לדירה שלי.

"מה דעתך לחזור הביתה עם הילד?" המשיך אבא את הרעיון שלה כשהגענו לדירתי בתום העפלה מייגעת במעלה גרם מדרגות ארוך, ובחן בעיניים מצומצמות את מסך המחשב עליו הופיע צילום רנטגן של רגלי.

"מה? לחזור לטבריה?" החמצתי פנים, המחשבה על ירידה במדרגות הארורות האלו גרמה לרגלי להתכווץ מכאב.

"רק לכמה חודשים, עד שתתחזק מספיק." הפצירה אימא, ונישקה את ראשו של נועם שהתעקש להיצמד אליה מרגע שהתעורר בבוקר עם חום ונזלת. אימא טענה בתוקף שהילד חולה כל הזמן כי האוויר המפויח בתל אביב מזיק לבריאותו ושאלה איך אני אצליח להבריא אם אצטרך לעלות ולרדת כל יום שלוש קומות. "תבוא הביתה, תנוח, תתפנק קצת לפני שתחזור לעבודה, ותן לנועם להכיר את הבני דודים שלו. יהיה לכם הרבה יותר נעים לגור בבית עם גינה ונוף יפה לכינרת ולא במקום המגעיל הזה." אמרה, מביטה בתיעוב דרך החלון של דירתי שהשקיף לנוף תל אביבי לא מלבב של כבישים סואנים וגגות שטוחים עמוסי אנטנות ודודי שמש.

"בסדר." נכנעתי, שמח שלא אצטרך לעלות ולרדת יותר מדרגות. הורי גרו בבית צמוד קרקע עם גינה, ואחיי הגדולים, שהיו שניהם נשואים ואבות לילדים קטנים, גרו לידם. לנועם לא תחסר אף פעם חברה של קרובי משפחה, ונוכל ללכת להתרחץ בכינרת, לטייל קצת בגליל, אולי לבקר אצל גיא ועודד שגרו לא רחוק, והרי בין כה וכה תכננתי לעזוב את תל אביב למקום פחות יקר, ויותר נוח לגידול ילדים, עד שאחליט איפה לגור יהיה נחמד להתפנק קצת אצל אימא.

"טוב, בסדר." הסכמתי, והתחלתי לארוז. ארזתי בגדים רק לשבוע, אבל בסוף נשארתי אצל הורי הרבה יותר זמן, וסיגי, שנשארה לגור בדירה שלי עד שיגיע זמנה להתגייס, הייתה מביאה לנו כל פעם עוד בגדים, עד שבסופו של דבר רוקנה את כל הארונות שלנו.

אחרי שיצאתי משם לא חזרתי מעולם לגור בדירה שחלקתי עם אור, ושנעם פסע בה את פסיעותיו הראשונות. כל פעם קרה משהו לא צפוי אחר שעיכב אותי בטבריה - קודם אימא גילתה גוש בשד, והייתה צריכה לעבור ניתוח והקרנות, ואחר כך, מיד אחרי שהיא סיימה את הטיפול, אבא שעמד לצידה ותמך בה כסלע איתן, לקה בליבו והתמוטט. מזל שזה קרה כשהם היו בבית חולים ושזה לא היה התקף לב חמור, אבל בכל זאת זה היה מאוד מפחיד ותודה לאל הוא יצא מזה וחזר הביתה אחרי שבועיים.

גיא ועודד התגלו כחברי אמת ועזרו לי המון עם נועם, מארחים אותו בנדיבות בזמן שאני התרוצצתי בבית החולים, מסיע ומחזיר, משוחח עם רופאים, ומנסה להרגיע ולנחם, לעזור להורי ולסייע כמיטב יכולתי לאחי הגדולים שנקרעו בין משפחותיהם ובין ההורים.

"מזל שחזרת הביתה." אמר לי אחי הגדול אחרי שהחזרנו את אבא הביתה, "אני לא יודע איך היינו מסתדרים בלעדיך."

"הייתם מסתדרים כמו שכל המשפחות מסתדרות." שיערתי, ובכל זאת, אחרי שנים שבהם הייתי הכבשה השחורה של המשפחה, האח הקטן שעזב כדי להתהולל בעיר הגדולה, חשתי גאווה על השבחים שקיבלתי מאחי הגדול שתמיד היה ביקורתי כלפי.

אחרי שסיגי התגייסה מצאו דוד משה וסמי דייר חדש לדירה, ויום לפני שהוא נכנס אליה הם ארזו את כל החפצים שלי ושל נועם, ושלחו אותם לטבריה. מיטת התינוק הצהובה של נועם שאור צבע במו ידיו, הספה שהוא ישן עליה, והמזוודה שלו לא היו במשאית שהחזירה לי את השאריות של חיי בתל אביב.

"תרמנו כל מה שחשבנו שאתה לא צריך יותר למרכז לעזרה לעובדים זרים." הסביר סמי, ועוד לפני שהספקתי למחות הסיט את השיחה ושאל מה מצב בריאותם של הורי, ומה שלום נועם, ואיך הוא מסתדר עם כל בני הדודים החדשים שלו, ומה עם עודד וגיא? איך הם מתמודדים עם גידול התאומים? ועד שגמרתי לענות על כל השאלות  הוא כבר היה חייב לרוץ לסדר משהו, ובכך נגמר העניין.

שהיתי ליד אבא בזמן שהוא היה מאושפז, וכדי לא להכביד על אימא נהגתי לאכול את ארוחותיי במסעדה קטנה ליד בית החולים. עם הזמן, כמעט מבלי משים, התיידדתי עם שלומי, בעל הבית של המסעדה שהייתה בעצם של הוריו שפרשו לפנסיה. שלומי היה בחור שמנמן ונחמד, תמיד עליז וטוב מזג, שטרח והגיש לי את ארוחותיי במו ידיו, והקפיד לשאול לשלום אבא, לברר מה שלומי, איך אני מרגיש, ואם אפשר לעזור לי במשהו?

יום לפני שאבא חזר הביתה פלט שלומי כבדרך אגב שגם הוא בעניין של גברים, וכששאלתי אותו איך הוא יודע שגם אני הוא רק צחק ולא פירש, וסיפר לי שגם הוא רצה מאוד לעבור לגור בתל אביב אחרי שהשתחרר מהצבא, אבל אבא שלו היה זקוק לעזרה עם המסעדה המשפחתית, ובסוף הוא ויתר על החלום התל אביבי ונשאר לעבוד אצל ההורים.

שלומי התמלא התפעלות כששמע שאני מגדל לבד את הבן שלי, שמח לגלות שעבדתי כאחראי משמרת בבית קפה תל אביבי, ובסופו של דבר הציע לי לעבוד אצלו במסעדה.

קיבלתי את ההצעה בתודה, וכשהוא נישק אותי במפתיע לילה אחד, אחרי שכל שאר המלצרים עזבו ורק אני והוא נשארנו לסגור את המסעדה, החזרתי לו נשיקה, ולא מחיתי כשהוא משך אותי אל הספה במשרדו והוריד מעלי את מכנסי.

"נדלקתי עליך מהרגע שנכנסת למסעדה." גילה לי כמה ימים אחר כך,  כשנשארתי לישון אצלו כל הלילה.

"אז למה חיכית כל כך הרבה זמן?" התפלאתי.

"כי רציתי להכיר אותך קודם, וגם פחדתי... אני יודע איך אני נראה ופחדתי שבחור יפה כמוך..."

"מי, אני? איזה שטויות אתה מדבר שלומי, בוא הנה, תביא נשיקה."

"אז מה, אתה והשלומי הזה? אתם ביחד כאילו?" שאל יובל כשהגעתי יחד עם שלומי למסיבה שנערכה בורוד לכבוד סיום לימודיו באוניברסיטה.

"למה כאילו? אנחנו באמת יחד." אמרתי, "גרים יחד, עובדים יחד, ולמעשה אנחנו גם שותפים עסקיים, למרות שאת הכסף לפתיחת הסניף השני של המסעדה לוויתי מההורים."

"אחלה! אתם נראים ממש נחמד יחד, רואים שהוא חולה עליך. אתה יודע, הוא מזכיר לי קצת את סמי, גם הוא טיפוס חייכן ונחמד כזה."

"ושמנמן כזה." צחקתי, "אבל אל תגיד לו שאמרתי את זה, הוא קצת רגיש בנושא המשקל שלו, למרות שלי ממש לא אכפת כמה הוא שוקל, הרי גם אני..." החלקתי על הכרס הקטנה שהחלתי לטפח לאחרונה, "טוב, מה לעשות, הזמן עושה את שלו, אי אפשר להיות צעיר ורזה לנצח, ומה קורה אתך ועם סיגי?"

"מה אתה שואל אותי? היא אחותך, תשאל אותה." ניסה יובל, שדווקא כן נשאר רזה כמו שהיה תמיד, להתחמק מתשובה.

"שאלתי, אבל היא לא רוצה לספר."

יובל נאנח. "אחותך בחורה מדהימה, הלוואי והיא הייתה רוצה אותי, הייתי מת לגדל איתה ילדים, אבל היא הודתה שנורא מפריע לה שאני נמשך גם לגברים, ואני לא יכול להבטיח לה שאני לא... אתה יודע."

"חשבתי שמאז הסיפור עם מיכה ואור נשבר לך מגברים."

"גם אני חשבתי ככה, אבל אתה יודע איך זה... לאט לאט חזר לי החשק להיות עם גברים ו... אני לא יכול להתאהב בהם, ממש לא בא לי לגור עם גבר, אני יכול להתאהב רק בנשים, אבל מידי פעם אני חייב סקס עם מישהו שיש לו זין, ושערות על החזה במקום שדיים ו..." הוא נאנח שוב, "תמיד אמרתי לסיגי שמגיע לה מישהו יותר טוב מאחד כמוני, ובזמן האחרון היא הבינה שאני צודק."

"תגיד, שמעת משהו מאור?"

"לא, מאז התאונה הוא פשוט נעלם מעל פני האדמה, וזה מזכיר לי, איך הרגל שלך?"

"מאה אחוז, טובה כמו חדשה. מידי פעם, בעיקר בסתיו, טיפה כואב לי, אבל רק טיפה. מה אתה חושב שקרה לו, לאור אני מתכוון?"

יובל משך בכתפיו. "לא יודע." אמר, ורצה להוסיף עוד משהו, אבל לא הספיק כי מישהו צעק לו שנגמרו הבירות, ואחר כך נכנסו סמי ודוד משה, והמוזיקה החלה להרעים, ויותר לא הצלחתי לדבר עם יובל.

אפילוג

גיליתי מה קרה לאור רק חמש שנים אחרי שעזבתי את תל אביב. עד אז שלומי ואני כבר קנינו יחד בית נחמד, וגרנו בו עם נועם שהיה כבר ילד גדול, תלמיד בבית ספר יסודי. סיגי השתחררה מהצבא והתחתנה עם בחור נחמד שפגשה בחופשת השחרור, ילדה לו שני בנים וגרה איתו באושר רב בחיפה. כולנו עבדנו קשה, הרווחנו טוב, שמרנו על יחסים מצוינים עם המשפחות, והיינו מאושרים מאוד בחלקנו.

החיים היו יפים ונוחים עד שיום שישי אחד שלח לי יובל, שנסע לפני כמה חודשים לגור בגרמניה עם בחור אחד שפגש במסיבה, מייל  עם קובץ מצורף – תפתח את התמונה ותגיד לי את מי מזכירה לך הזמרת הבלונדינית עם השמלה השחורה – היה כתוב במייל.

פתחתי את הקובץ, שהיה למעשה מודעת פרסומת לפאב גייז חדש בברלין. לכבוד הפתיחה החגיגית של הפאב הזמינו בעלי המקום מקהלת זמרות דראג, ואחת הזמרות, שלפי הכתובת מתחת למודעה שם הבמה שלה היה אורירי, היה אור.

שערו שוב היה ארוך ונראה בהיר ומתולתל מכפי שזכרתי, או שאולי זו הייתה פאה? פניו היו מאופרים באיפור דרמאטי והוא לבש שמלה הדוקה עם שסע בצד, נעל נעלי עקב שחורות, ונראה מאוד משכנע כאישה, אבל למרות האיפור, התסרוקת והבגדים הכרתי מיד את פניו היפים, וליבי נצבט בכאב ישן.

"נאור." צעק שלומי מלמטה, "תסגור את המחשב ובוא כבר!"

"אבל רק שש, אימא הזמינה את כולם לשבע."

"כן, אבל הבטחתי לה שנגיע קודם ונעזור לה לפתוח את השולחן ולסדר אותו, נו, זוז כבר, אנחנו מאחרים."

"רק רגע." אמרתי, "אני כבר בא." מחקתי את המייל של יובל, סגרתי את המחשב, וכמו בכל יום שישי הלכתי עם בן זוגי ובני לפגוש את כל המשפחה ולאכול איתם אצל ההורים.

בדרך שאלתי את נועם אם הוא זוכר את אורי.

"מי? איזה אורי?" שאל נועם בפיזור נפש בלי להתיק את עיניו ממסך הנייד החדש שלו. מאז ששלומי קנה לו את המכשיר המשוכלל הזה הוא לא הפסיק להתעסק איתו, ובקושי שם לב מה קורה סביבו.

"אתה לא זוכר את אורי, השותף שלי לדירה בתל אביב? כשהיית קטן נורא אהבת אותו, קראת לו אורירי."

נועם הרים אלי את מבטו, "לא זוכר." אמר, וחזר לנייד.

"היה לך שותף לדירה כשגרת בתל אביב?" הביט בי שלומי בפליאה.

"כן, בטח. אחרת לא הייתי יכול להרשות לעצמי את שכר הדירה. היינו חברים ממש טובים, והוא עזר לי המון עם נועם, אחר כך הוא נסע לחו"ל ונעלם לנו."

"אז מה פתאום נזכרת בו עכשיו?" תהה שלומי.

"סתם, ראיתי במחשב תמונה של מישהו שהזכיר לי אותו. לא יודע למה. תגיד, מה יש בקופסה הזו, הריח הזה ממש משגע."

"זו הפתעה." צחק שלומי שנהג לרקוח מאכלים חדשים ולנסות אותם עלינו לפני שיחליט אם הם ראויים להפוך לעוד מנה במסעדה.

"שוב אתה עושה מאיתנו שפני ניסיון?" חייכתי אליו בחיבה, ליטפתי את ברכו והתלוננתי שהוא הורס לי את הדיאטה.

הוא צחק, הניח את כף ידו על שלי ולחץ אותה בעדינות. "ניפטר מעודף הקלוריות בלילה." הבטיח לי חרש, ושנינו החלפנו מבט של בני זוג ותיקים ואוהבים, ונכנסנו יד ביד לבית הורי, כשנועם משתרך מאחורינו מבטו נעוץ עדיין במסך הנייד החדש שלו.