קוראים

יום חמישי, 11 בינואר 2018

ג. השמן והרזה

5. הומו בודד
"ציני וגועלי, אתה ציני וגועלי." הדהדו המילים המעליבות של בני במוחו של אריק כשנסע משם, כולו סמור מצער ועלבון. הוא פנה לכיוון הבית, אבל איכשהו מצא את עצמו בגן, נענה לצעיר אחד שנדבק אליו ברגע שנכנס, הלך בעקבותיו, רמז לו בחיוך ובמבט לעקוב אחריו, חיכה לו בין השיחים, ביצע בו את זממו במקצועיות שהעידה על ניסיון רב, ואחרי ששב והתרומם על רגליו, מנער עלים יבשים מעל ברכיו, דרש בלי בושה חמישים ₪.
אריק דחף לידיו מאה ₪ והניד את ידו בביטול כשהנער התבכיין שאין לו עודף, "תעשה חיים ילד." אמר והסתלק חזרה למכוניתו.
זהו מומי, סח לעצמו כשהגיע סוף סוף הביתה, ונעמד מתחת לטוש, מקרצף את עצמו בסבון, מה שניבאת לי באמת קרה, נעשיתי הומו בודד ופתטי שצריך לשלם על סקס, והכול באשמתך, כי אם לא היית הולך כמו מטומטם ומתחתן עם הקלפטע הזו שהכנסת להיריון אז... אז... ובפעם הראשונה מזה שנים רבות צצו דמעות של רחמים עצמיים בעיניו של אריק, דמעות מבישות שהוא מיהר לשטוף מתחת למים.
אחרי שהתנגב חזר למיטתו, החליף את כלי המיטה שעוד הדיפו שמץ מריחו של בני, אמר לעצמו להפסיק להיות הומו רגשן וסנטימנטלי, לקח כדור שינה ששמר למקרה חירום, שטף אותו עם כוס חלב ונרדם.
הוא התעורר לפנות בוקר אחרי שחלם לראשונה מזה שנים רבות על משה מועלם, הגבר הראשון שהוא התאהב בו, הגבר שהוציא אותו מהארון - שם התחבא עד הצבא מאחרים ומעצמו - אהב אותו, נכנס לליבו ואחר כך בגד בו, הכניס להיריון איזה בחורה שפגש בחתונה משפחתית, ובמקום להתנצל, לתת לה כסף להפלה ולשכוח מהעניין, נפרד מאריק והלך והתחתן איתה בתירוץ שככה עדיף, ויותר טוב להיות בעל בוגד מאשר הומו בודד וחסר משפחה.
אריק לא חזר להיות אותו אדם מאז אותה בגידה ששברה את רוחו וביגרה אותו באחת. בכל זאת לא הצליח להתנתק לגמרי ממומי ולא הפסיק לאהוב אותו למרות שהם היו נפגשים רק במילואים. הוא היה מוכן להיפגש איתו גם באזרחות אבל מועלם סירב. הוא הודה שאריק הוא אהבת חייו, אבל מחשש לפגיעה במשפחתו אסר על אריק להתקשר אליו הביתה, וסירב אפילו להסגיר לידיו את מספר הנייד שלו, וכשאריק הפגוע שאל איך הוא ידע אם יקרה למומי משהו רע, או שהוא יועבר לשרת במילואים במקום אחר, מומי משך בכתפיו ואמר באדישות – "לא תדע, ואולי עדיף ככה."
אריק נפגע מאוד, אבל בכל זאת, כל פעם שהם היו נפגשים במילואים הם היו מצליחים למצוא לעצמם פינה שקטה לבצע זה בזה מעשים שהשתיקה יפה להם, ובאימוני החורף שלהם באזור המרכז גם נהגו לצאת לבלות יחד בעיר, אם זה היה אפשרי.
המרוקאי השמן שאמיר זכר לטובה את אברו המרשים היה מומי שפעם היה חייל דק גזרה ויפה עיניים, ונהפך אחרי כמה שנים של משפחתיות דביקה וארוניות ממארת לגבר עב כרס וזועף, ועדיין היו לו עיניים יפות וזין מדהים, ובזכותו נאבק אריק כל שנה עם הבוס שלו שרצה לשחרר אותו מהמילואים, ועשה לעצמו שם של פטריוט מסור שממשיך ללכת בנאמנות למילואים גם כשאחרים עושים שמיניות באוויר רק כדי להיפטר מהנדנוד הזה.
בחלומו הם הלכו לאורך רחוב שטוף שמש שדגלי גאווה ענקיים היו תלויים לכל אורכו, ומומי שוב היה רזה שרירי וקל תנועה. בלי שום בושה הוא עצר כל כמה דקות כדי להתנשק עם אריק המאושר, ויד ביד הם טיפסו במדרגות שיש מבהיקות לדירה מוארת ושטופת שמש, הדירה שלו ושל בני שבחלום הייתה גדולה ומרווחת הרבה יותר, והיו בה המון פרחים, ועציצים ירוקים. אריק רצה להוביל את מומי לחדר השינה שלו, אבל לאכזבתו מומי נתקע על הסף וסירב להיכנס. "אני צריך ללכת הביתה, אשתי והילדים מחכים." הסביר, ופתאום חזר להיות שמן וקודר. "אל תלך מומי, בבקשה." ביקש אריק, ועצב נורא צבט את ליבו, "הם לא צריכים אותך כמוני, בוא איתי, תראה כמה יפה פה."
"אני לא יכול." סירב מומי, ופניו שרק לפני רגע היו צעירים וזוהרים האפילו ונאטמו מרגש. הוא סובב את גבו לאריק וירד במדרגות השיש המבהיקות למטה, פוסע בצעדים איטיים, גבו שחוח, וכל דמותו משדרת תבוסה ועצב.
אריק רצה לרוץ אחריו, להציל אותו, אבל בני, ערום מלבד מגבת לחה כרוכה סביב מותניו, אחז בכתפו ומשך אותו פנימה. "לאן אתה הולך? בוא הביתה אריק." קרא, "אני מחכה לך כבר המון זמן."
אריק התעורר לפתע, שומע את דבריו של בני מהדהדים באוזניו. לרגע  התקשה להבין היכן הוא, מעולם לא חלם חלום כה מוחשי. מזועזע עד עמקי נשמתו, אחוז חרדה נוראית וחסרת הסבר רץ לחדרו של בני לבדוק אם הוא בבית.
הדלת הייתה נעולה, והוא קשקש בידית, וכמעט שבעט מרוב תסכול בדלת שנפתחה לפתע. בני עמד בפתח חדרו החשוך, לבוש בפיז'מה, ממצמץ בעיניו כנגד האור שסנוור אותו. "תפסיק להרעיש, פסיכי אחד, אנשים מנסים לישון פה." רטן בקול ישנוני.  
"איזה אנשים?" נבהל אריק, הדף את בני מהפתח נכנס ובדק את מיטתו, תודה לאל, היא הייתה ריקה.  
"אני למשל, אני מקווה שאני עדיין נחשב בעיניך לבן אדם." התמרמר בני, ודשדש לשירותים.
בעוד הוא משתין בדק אריק את כיס חולצתו, לפני שיצאו למועדון הוא ראה אותו מטמין שם שלישית קונדומים. הם עדיין היו שם, כל השלושה, והחבילה נותרה שלמה.
"אם אתה מנסה לכייס אותי חבל על המאמצים שלך, הנהג מונית רוקן אותי לגמרי." אמר בני שתפס אותו על חם, עקף אותו והטיל את עצמו על המיטה. "אני הולך לישון, ושלא תעז להעיר אותי עד מחר בבוקר." אמר, ודחף את ראשו מתחת לכרית.
"בסדר." התיישב אריק על המיטה, ורכן לעבר בני, מסניף קצת מריחו, מופתע לגלות שלמרות שבני בילה במועדון ספוג עשן ריחו היה נעים ורענן עד להפתיע, "מתי התקלחת?" שאל בחשדנות.
"אחרי שצחצחתי שיניים." השיב בני בקול מנומנם.
"איפה? בבית או אצל אמיר?" המשיך אריק לחקור.
בני התיישב וחבט בראשו של אריק בכרית שלו, "מה קרה לך, נודניק! מה עובר עליך בזמן האחרון?"
"לא משנה, תגיד, מה נגמר עם אמיר, דברתם?"
"כן, קצת. ניסיתי בכל אופן, אבל השותפים שלו לדירה הגיעו פתאום והביאו נרגילות ושתייה... אחר כך כבר אי אפשר היה לדבר יותר, ואגב צדקת, יש לו עדשות צבעוניות, בזמן שדיברנו עדשה אחת נפלה, ניסיתי לא לעשות מזה עניין, אבל הוא נראה ממש מוזר עם עין אחת כחולה ואחת חומה... זה די חיסל את המוטיבציה שלי להכיר אותו יותר טוב."
"על מה דיברתם? מה הוא אמר לך? הוא אמר משהו עלי?"
"כן, הוא אמר לי שתמסור ד"ש למומי עם הזין הגדול." הפטיר בני תוך כדי פיהוק ענק, הניח את ראשו על הכר ושוב נרדם, ויותר לא הצליח אריק להוציא ממנו מילה. הוא המשיך לישון אפילו כשאריק נשכב לצידו וחיבק אותו, ושנתו לא הופרעה גם כשאריק העז לנשק את עורפו לפני שנרדם גם הוא, צמוד אליו בתנוחת כפיות הדוקה.

הם קמו אחרי הצהרים, רגועים ונינוחים הרבה יותר, ועל כוס קפה במטבח סיפר אריק לבני שהמרוקאי עם הזין הגדול הוא משה מועלם - שרק ידידים קרובים מאוד הורשו לקרוא לו מומי - האקס המיתולוגי שלו, והודה כלאחר יד, מנסה להעמיד פנים שזה לא סיפור גדול שכן, ליבו נשבר אנושות אחרי שהם נפרדו, ומאז הוא קצת ציני בנוגע לכל העסק הזה של אהבה.
"סליחה שקראתי לך ציני." הניח בני אצבעות דקות וקרירות על כף ידו החמה והרבועה של אריק, "ואתה צודק, טיפוס כמו האמיר הזה לא מתאים לי, לא שהוא לא נחמד והכול, אבל... אה..." בני אזר את כל אומץ ליבו, רכן מעל השולחן, שתל נשיקה זהירה על פיו של אריק, ומיד חזר והתיישב, המום קצת מתעוזתו וכבש את פניו הסמוקות בכוס הקפה שלו.
כנראה שמבוכתו הייתה מדבקת כי גם אריק נאלם דום, ושניהם ישבו בשתיקה ושתו את הקפה שלהם עד תומו בלי להעז להביט זה בזה.
בני שתק, ממתין למילת עידוד, או לחלופין לדחייה מנומסת, לא חשוב מה, רק שאריק יגיד משהו שיבהיר לו אם קרא נכון את המפה או שאולי טעה בצורה איומה ולא הבין כראוי את רמזיו של אריק, ואריק שתק כי העובדה שלא היה מדובר כרגיל בזר אלא בבני, שותפו הוותיק, שהוא ראה עשרות פעמים בכל מיני מצבים, כולל שיכור ובעירום מלא, הדביקה את לשונו לחיכו מרוב בהלה.
"קח עוגייה." הציע לו בני אחרי שמאס בשתיקתו, והחליט להמשיך הלאה, בהנחה (הטיפשית למדי) שאם יתנהג כאילו לא קרה כלום הדקות המביכות הללו ימחקו מדפי ההיסטוריה המשותפת שלהם. 
"לא, תודה." דחה אריק בבהלה את העוגייה מצופת השוקולד שבני קנה במיוחד בשבילו. בניגוד לאריק בני העדיף מאפים מלוחים, ולא היה להוט אחרי שוקולד.
"אבל אתה אוהב את העוגיות האלו?" הופתע בני שהתרגל לתאבונו הבריא של אריק.
"כן, אבל הן נורא משמינות. אני חייב לרזות."
"למה? מה דחוף לך להרזות?" התפלא בני.
אריק קם, "מה אתה חושב?" הצטחק, משך את בני אליו והחזיר לו נשיקה. זה היה אמור להיות מעמד רומנטי, אבל למעשה הוא היה מביך. הם עמדו במטבח שלהם, הישן והמוכר, לבושים באימוניות הדקות ששימשו אותן כפיז'מות במשך כל אותו חורף, ניסו להתרגש מהנשיקה הראשונה שלהם ולא הצליחו, הכול היה ביתי ורגיל מידי.
"בוא." לקח אריק את כפו של בני בידו, והוביל אותו לחדר השינה שלו, משך את הצילון - שזכה לשטיפה וצחצוח רציני אחרי הצביעה - האפיל את החדר, הושיב את בני על המיטה, התיישב לצידו ושב ונישק אותו. זה היה יותר טוב, אבל עדיין משונה.
"אנחנו צריכים להתרגל לשינוי הפאזה." אמר בני, ומיד התחיל לצחקק מחמת המבוכה, מדביק גם את אריק. אחרי שהם צחקו יחד ופרקו בכך את הלחץ שניהם נרגעו מעט, נשכבו זה לצד זה והתלטפו קצת, נוגעים בהיסוס אחד בגופו הכול כך מוכר של השני.
"לא מפריע לך שאני שמן כזה?" שאל אריק בחוסר ביטחון שנגע מאוד לליבו של בני שמיהר להרגיע אותו שלא, הוא בכלל לא שמן, בקושי שמנמן, וזה דווקא מאוד סקסי בעיניו.
"אתה יודע אריק, אמיר דווקא הציע לי להישאר לישון אצלו, אבל לא רציתי, אחרי שלא הייתי יותר שיכור זה נראה לי כל כך מוזר ולא מתאים לישון עם זר, לא יכולתי להפסיק לחשוב עליך, דאגתי כי הרגשתי שהעלבתי אותך, ופתאום הבנתי שאני רוצה להיות איתך ושרק אתך נעים לי לישון."
מצב רוחו ובטחונו של אריק השתפרו. "אני מקווה שנעשה יותר מאשר רק לישון." הצטחק.
"גם אני, אבל... אריק, אני אפילו לא יודע מה אתה מעדיף לעשות, זאת אומרת אם אתה..."
"אני אהיה כל מה שתרצה." אמר אריק שהבין מיד את כוונתו. מעודד מתגובתו של בני הדף אותו לשכיבה ונשכב עליו, מכסה את פניו, כתפיו וחזהו בנשיקות לוהטות. ההתלהבות והחרמנות שלו הצליחו להכניע את התקף הביישנות של בני שהתחיל להחזיר לו נשיקות וליטופים, ואפילו הודה בלחישה שהוא בעיקרון אמנם וורסטילי, אבל האמת היא שהוא מעדיף בדרך כלל להיות פאסיבי, אם כי לפעמים, אם יש לו מצב רוח מתאים, והנסיבות מאפשרות, הוא בהחלט יכול להיות גם אקטיבי.
"יופי, גם אני ככה." שמח אריק, שלא הופתע כלל מדבריו של בני, "זאת אומרת, אני בדרך כלל אקטיבי, אבל לפעמים, בעיקר כשאני עם מישהו שאני מחבב מאוד ומרגיש בטוח איתו אז... אבל אנחנו חייבים קונדום בני, מזמן לא עשיתי בדיקת דם, ואולי עדיף שעד אז נוותר על חדירה?"
"כן, עדיף." הסכים בני שהעדיף גם הוא, לפחות בהתחלת הקשר, להימנע מחדירות שהן אמנם מענגות ביותר, אבל עלולות לסבך אותך במבוכות ובאי נעימויות, ונכון שזה אריק שהוא מכיר שנים, אבל הם אף פעם לא היו במצב הזה, ואין צורך לעשות הכול בבת אחת, יש להם זמן החליט, התפתל בזריזות, התהפך והחל להתיידד עם אברו של אריק שהופתע לטובה מהמיומנות שבני (שהיו לו בדרך כלל ידיים קצת שמאליות) גילה באמנות העדינה של הלבשת קונדום על אבר גברי זקוף. גם כישורי המציצה של בני הפתיעו אותו לטובה, והוא התעודד מאוד מההתלהבות שלו ומהמחמאות שהוא השפיע עליו ועל הזין שלו.
אריק תמיד חשש שהוא לוקה מעט בחסר בתחום הזה (יש גבר שלא מרגיש ככה?) והתלהבותו התמימה והכנה של בני שמחה ועודדה אותו מאוד. אסיר תודה הוא נחפז להחזיר לו כגמולו ושמח לגלות שהזין של בני, שהוא מעולם לא ראה זקוף, גדל מאוד בזמן זקפה ושאשכיו חלקים באופן טבעי משערות, ומגיבים היטב לליקוק ומציצה.
שניהם התענגו עונג רב זה על זה, מחמיאים אחד לשני בנדיבות, ומשתוממים למה השקיעו כל כך הרבה זמן ומאמצים בחיפוש אחרי סקס ואהבה בלי להבין איזה מציאה ממתינה להם בבית, ואז, כמה שניות לפני שאריק גמר, נשמע צרצור מכני מרגיז שבישר לבני שמישהו שלח לו מסרון.
השניים התעלמו באבירות מהקול המעצבן והמשיכו בשלהם עד ששניהם באו על סיפוקם. רק אחרי ששב מהמקלחת, בלי הקונדומים המשומשים ששולחו לדרכם, בדק בני את הנייד שלו, ופלט קריאת הפתעה, "אני לא מאמין, שלומי שלח לי הודעה, הוא חזר לארץ."
"איזה שלומי? שלומי התימני? מאיפה יש לו את המספר שלך?" שאל אריק, שכמו תמיד אחרי סקס מוצלח היה נעשה מנומנם מעט.  
"לא השלומי הזה, אני מתכוון לשלומי האקס שלי. אה, נכון, אתה לא הכרת אותו, הוא חוזר בשבוע הבא לארץ ושואל אם הוא יכול להתנחל על הספה שלנו ליום יומיים."
"לא ידעתי שאתם עדיין בקשר." אמר אריק, מנסה לחשוב על משהו לא ציני, ולא גועלי להגיד, "ואיך אתה מרגיש בקשר לזה שהוא חוזר?" חקר בזהירות.
בני משך בכתפיו באדישות, "כלום, אני כבר לא כועס עליו יותר, אפילו שלחתי לו ברכת מזל טוב כשהוא חגג שלושים, נכון שהוא היה די נבזה כלפי, אבל מאז הוא נפרד מהטיפוס ההוא ששוב זרק אותו, ושמעתי שהוא הסתבך עם איזה תייר, מצרפת נדמה לי, ואחרי שההוא הסתלק עם כל הכסף והתעודות שלו הוא עבר תאונת דרכים עם האופנוע שלו... רק צרות נפלו עליו בשנים האחרונות, והאמת שאני די מרחם עליו." אמר בנדיבות של גבר שזה עתה היה לו סקס מעולה, "אני מכיר אותו, אם הוא לא היה ממש נואש הוא לא היה מבקש טובות." הוסיף בשמץ של שמחה לאיד.
"צריך להיות באמת נואש כדי לישון על הספה המעפנה שלנו, בפעם האחרונה שנרדמתי עליה קמתי לגמרי עקום." העיר אריק בעליזות. לדעתו המיתולוגי של בני הרוויח ביושר את הצרות שנחתו על ראשו והוא לא חש שום השתתפות בצערו.
"כן, נכון." נזכר בני, "הספה שלנו די נוראית." ואז האירו פניו הנעימות בשמחה, "אבל הרי אתה עושה כמה ימי מילואים בשבוע הבא, שלומי יוכל לישון במיטה שלך עד שתחזור, אני מקווה שלא שכחת להודיע בעבודה שאתה יוצא למילואים."
"לא, לא שכחתי, הודעתי להם כבר לפני חודש, וכבר קיבלתי על הראש מהבוס." נזכר אריק, שבגלל מצוקות השבוע האחרון כל עניין המילואים פרח מזיכרונו.
לפני שנרדם שוב, זרועותיו כרוכות סביב בני, הוא החליט שהחלום המטריד ההוא על מועלם הגיע כתזכורת מתת ההכרה שלו שרצה שהוא לא ישכח שהוא עומד להיפגש שוב עם האקס המיתולוגי שלו, ושהגיע הזמן לחדש את מלאי הקונדומים, ולעשות סוף סוף את בדיקת הדם המפחידה ההיא.

"מועלם?" נדהם אריק, "זה באמת אתה? אני לא מאמין!" לטש מבט מתפעל בידידו הוותיק שהשיל מעליו לפחות שלושים ק"ג, גילח את שערו לקרחת אופנתית, ואפילו טרח להתהדר בעגיל קטן בתנוך אוזנו.
"אתה נראה נהדר." החמיא לו, ואפילו העז לחבק אותו קלות, "הורדת מעליך עשר שנים לפחות." טפח על כרסו של מועלם ששבה ונעשתה שטוחה ונוקשה, "איך עשית את זה?" התפעל.
"הפסקתי לאכול אצל אשתי." חייך מועלם, "והתחלתי ללכת ברגל." ולמרות שהיו באמצע הבסיס, מוקפים חיילים, כרך זרוע שרירית ושזופה על כתפו של אריק ונישק את לחיו.
"מה עובר עליך?" נדהם אריק, "ומה זאת אומרת אתה לא אוכל יותר אצל אשתך? אז אצל מי אתה אוכל?"
"אוכל מה שאני מבשל בעצמי, אני ואשתי נפרדנו, היא זרקה אותי מהבית, והורי כל כך כועסים עלי עד שאפילו לסדר לא הזמינו אותי, אני חי מיוגורט וירקות, הולך ברגל לכל מקום כי האישה צריכה את המכונית בשביל להסיע את הילדים, ואין מאושר ממני. ברגע שאני אוכל לעבור לגור בתל אביב החיים שלי יהיו מושלמים."
"אתה רציני? אתה באמת מתכוון לעזוב את אשתך והילדים ולעבור לתל אביב? איך זה קרה? היא סוף סוף גילתה עליך?"
"לא, אני סיפרתי לה בעצמי." אמר מועלם, גאה מאוד בעצמו, "החלטתי שלכבוד יום הולדת שלושים וחמש אני חייב לתת לעצמי מתנה מיוחדת במינה, וזו המתנה שנתתי לעצמי, יצאתי מהארון, אני חופשי אריק!" הכריז, ונישק את אריק שוב, הפעם על פיו, מזל שהם היו לבדם באוהל.
"מזל טוב מומי, אני באמת שמח בשבילך, אבל בכל זאת, כל זמן שאנחנו במילואים אני מבקש שתתאפק קצת, זה לא שאני בארון, אבל בכל זאת... אני לא רוצה שכולם בבסיס ידעו עלי."
"בסדר." התרצה מועלם, והושיב את אריק לצידו, הגניב לו עוד נשיקה, ושאל מה חדש אצלו, ומה נשמע, "יש מצב להתארח אצלך לכמה ימים עד שאני אמצא דירה ועבודה?" שאל והניח יד על ברכו של אריק, מחייך אליו חיוך להוט של נער צעיר וחרמן.
אריק חייך אליו בחזרה והתחיל לנסח תשובה שתבהיר למועלם בעדינות שיש זמן לכל דבר, וגם אם הצלחת לחזור וללבוש את המכנסים שלבשת בגיל עשרים, ואתה מתעקש להעמיד פנים שעשור שלם מחייך נמחק לא מציאותי לצפות מהסביבה שתשתף פעולה.
"אז אתה לא מסכים?" נפלו פניו של מועלם.
"מסכים, בטח שמסכים, הבית שלי הוא הבית שלך." הניח אריק יד מפייסת על כפו של מועלם - שהייתה מונחת כאמור על ברכו – "אבל אתה יודע שאני לא גר שם לבד, ולאחרונה אני והשותף שלי לדירה... בקיצור מומי, נזכרת מאוחר מידי, ועכשיו אנחנו יכולים להיות רק חברים." אמר ולמרות שהיה בטוח שהוא עושה את הדבר הנכון חש צביטת עצב בליבו ואפילו שמץ של כעס על מועלם שנזכר לצאת מהארון בעיתוי כל כך לא מוצלח.
"אני מבין." אמר מועלם, שלא נראה שבור מידי, "זה בסדר אריק, לא חשבתי שתשב ותחכה לי." הוסיף, ופתאום קרץ בשובבות ושאל איך השותף של אריק ואם יש מצב...
"בשום פנים ואופן לא." פסק אריק, ולפני שהיה עליו להסביר למה לא נכנסו עוד מילואימניקים לאוהל, והשיחה המטרידה מאוד עם מועלם נפסקה.

6. אקסים
רק בערב הצליח אריק למצוא לעצמו פינה שקטה והתקשר לבני, ראשית בישר לו שהספיק לעבור במרפאה וקיבל, תודה לאל, תשובה שלילית, ורק אחר כך העז לספר לו שבסוף השבוע, אחרי שיסתיימו המילואים, יהיה להם אורח שישהה אצלם כנראה כמה ימים, והוא מקווה שבני לא יתנגד כי הרי יש להם שני חדרי שינה, ומאחר והם ישנים יחד אז...
"בסדר, אין בעיות." אמר בני שנשמע פזור נפש ומוטרד, "אני אשמח מאוד לארח אצלנו את החבר הוותיק שלך, ואני בטוח שעד שתחזרו שלומי כבר ימצא לו דירה חדשה." הוסיף, מדבר בקול רם וברור כאילו רצה להיות בטוח שמישהו ששוהה בחדר הסמוך שומע אותו היטב.
"שלומי כבר הגיע?" התפלא אריק, "מתי?"
"הוא הופיע פה בצהרים והשתלט על חדר השינה שלי." לחש בני, "בקושי הכרתי אותו, הוא השתנה מאוד, משהו לא טוב עובר עליו, האמת, הוא טיפה מפחיד אותי, תחזור מהר אריק, אני מתגעגע אליך מאוד."
"למה אתה מתכוון מפחיד אותך?" חקר אריק בדאגה – מאז שנפגשו, וביתר שאת עכשיו, כשנעשו בני זוג, בני נראה לו שביר ועדין מידי בשביל להתמודד לבד עם החיים - "הוא אלים?"
"לא, מה פתאום אלים? בדיוק ההפך, הוא... הוא פשוט נראה מוזר, כבוי כזה, ולא תאמין כמה הוא רזה, נעשה ממש צל של עצמו. בקושי הכרתי אותו."
"גם אני בקושי הכרתי את מועלם וגם הוא מאוד רזה, אבל לא בצורה מפחידה, והוא גם מתגרש פתאום, בגיל שלושים וחמש הוא מנסה לחזור להיות בן עשרים, אתה יודע מה? במחשבה שנייה גם מועלם נעשה מפחיד קצת."
"הוא מתגרש? אבל יש לו שלושה ילדים, מה פתאום הוא החליט להתגרש?" נדהם בני, ואריק שהטיב להכיר אותו ידע שהוא מתחיל לדמיין במוחו כל מיני דברים, ולהיכנס לסרטים מיותרים.
"אשתו העיפה אותו מהבית אחרי שהוא יצא מהארון, היא לא מוכנה לתת לו להיכנס אפילו לגינה, ומותר לו להיות עם הילדים שלו רק בהשגחה צמודה שלה, או של סבא וסבתא, היא גם הלכה וספרה עליו לכול העולם ואשתו, בגלל זה מועלם רוצה לברוח לתל אביב, הוא רוצה לגור אצלנו עד שיסתדר, זה בסדר מבחינתך בני?"
"כל זמן שהוא לא יישן אתך זה בסדר גמור, תגיד, אתה מתגעגע אלי? כי אני מאוד מתגעגע."
"בטח, מאוד." אמר אריק בתוקף, מקווה שיצליח להרגיע את בני שנשמע עצבני ואומלל.
"למרות כל החיילים היפים והצעירים מסביבך?" חקר בני.
אריק צחק, "איזה יפים ואיזה צעירים? אני משרת עם מילואימניקים שמנים וחרמנים שמדברים כל הזמן על נשים, אל תדאג, אין לך מתחרים." הבטיח לבני, והלך להחליף את מועלם בשמירה.
במקום לחזור לאוהל ולישון בתום השמירה מועלם נשאר לצידו של אריק, הצית סיגריה, הבטיח שברגע שיגיע לתל אביב הוא מפסיק לעשן, והתחיל לדבר על התוכניות שלו לעתיד. הוא רצה למצוא עבודה מעניינת ויצירתית, להירשם לחדר כושר, לעשות קעקוע, לקנות בגדים צמודים ואופנתיים, ללכת למסיבות ולפאבים. "אני מת להתחיל לחיות קצת סוף סוף." הכריז ופרש את זרועותיו כאילו רצה לחבק את כל העולם.
"אתה נשמע כמו בחור שהולך להשתחרר עוד מעט מסדיר, אתה בטוח שאתה לא רוצה לנסוע להודו?" הצטחק אריק.
"מה אני צריך את הודו כשיש לי את תל אביב עם כל הבחורים היפים והמדהימים שמסתובבים בה כל היום?"
אריק הביט באקס שלו בתערובת של רחמים ועצב וניסה להסביר לו בעדינות המתבקשת שהחיים בתל אביב עלולים להיות פחות זוהרים מכפי שהוא מדמיין, הכול יקר בה מאוד, וגבר בן שלושים וחמש לא יכול לחיות כמו נער בן עשרים, ובקיצור, שהוא עלול להתאכזב.
"אני לא דואג, אני בן אדם זורם, יהיה בסדר." סירב מועלם להיכנע לפסימיות ונישק את אריק לפני שהלך לישון.
אריק החזיר לו נשיקה מגלה, ספק בעצב ספק בהקלה שלמרות שמועלם נראה שוב כמעט כמו הסמל יפה התואר שהוא התאהב בו בזמנו הקסם פג, הוא הצליח להשתחרר והוא כבר לא מאוהב במומי שלו.
"אתה בטוח, אתה בטוח שאתה כבר לא אוהב אותו?" חקר אותו בני בטלפון.
"אני אוהב רק אותך." הבטיח אריק, "באמת, ומה שלום האקס שלך? מתי הוא עוזב?"
"לא יודע, משהו לא טוב עובר עליו, אני ממש לא יודע מה לעשות, הלוואי והיית חוזר כבר אריק."
"עוד יום אחד, מחר כבר נישן יחד." הבטיח אריק, והתכוון למלא את הבטחתו, אבל למרבה הצער הנסיבות הפריעו להם להתכרבל יחד במיטה כי כשאריק ומועלם ירדו ממונית מול הדירה של אריק הם גילו את כל השכנים מצטופפים סביב אמבולנס שאורותיו הבהבו בבהילות, ואת בני פוסע, חיוור פנים, לצד אלונקה שנשאו שני פרמדיקים חמורי סבר, עטויי ווסטים בכתום זועק.
"מה קרה?" נחרד אריק והתמתח על בהונותיו בניסיון להציץ בצעיר הצנום ששכב, מכוסה בשמיכה, על האלונקה. "מי זה?"
"זה שלומי, הוא ניסה להתאבד והכול באשמתי." דמע בני, ונאחז באריק, רועד מחמת זעזוע והלם.
"יש לנו מקום לשני מלווים, מי בא איתנו?" שאל הפרמדיק שנותר שווה נפש לנוכח המהומה. אריק הטיל את תרמילו אל מועלם, הפקיד בידו את מפתחות הדירה, אמר לו להרגיש כמו בבית, ונסע עם בני ושלומי לבית החולים.
בדרך סיפר לו בני, מתייפח מרוב חרטה ובהלה, איך דיבר עם שלומי הבוקר, סיפר לו שאריק חוזר בערב עם עוד חבר, והעז לשאול סוף סוף מה התוכניות שלו לעתיד.
"דברתי ממש יפה, כל הזמן אמרתי לו שאין לחץ, ושלא בוער כלום, אבל הוא בטח קלט שנמאס לי לראות אותו שוכב כל היום במיטה ובוהה בקיר. ניסיתי להיות הוגן, אבל כנראה שהצלחתי להלחיץ אותו, לא התכוונתי, סך הכול רציתי לנער אותו קצת. אחרי שדיברנו קפצתי למשרד ועשיתי כמה סידורים וקניות, וכשחזרתי אחרי הצהרים..." הוא כבש את פניו בחזהו של אריק ונצמד אליו, גופו רועד מהלם וזעזוע.
"נו, די, אל תבכה, מה קרה? איך הוא ניסה להתאבד?"
"חתך ורידים במקלחת ואחר כך ניסה כנראה להגיע לטלפון... לא יודע מה בדיוק קרה, אבל כשחזרתי הכול היה מלא דם, זה היה נורא, אני בחיים לא אסלח לעצמי אם הוא ימות."
"הוא לא ימות." אמר הפרמדיק שישב מולם, משגיח על האינפוזיה של שלומי, "סתם שרט את עצמו קצת, חוץ מהמון בלגן ולכלוך הוא לא עשה שום נזק, בקושי יישארו לו קצת צלקות, האמת שהחבר שלך במצב יותר גרוע ממנו." אמר לאריק, מניד בראשו לעבר בני האומלל.
"אני בסדר." התנער בני, "קצת נבהלתי זה הכול, אני לא יכול לסבול לראות דם..." התנצל והצטמרר, "אתה בטוח שהוא לא ימות?" הביט בתקווה אל הפרמדיק גדל הגוף והאדיש.
"כולנו נמות בסוף." העיר הפרמדיק בשלווה פילוסופית, "אבל הבחור הזה רחוק מאוד ממוות. לפחות בגוף הוא בסדר גמור, בראש, אני לא יודע... בטח לא משהו אם הוא הלך ועשה דבר כזה."
הרופא העייף במיון הבטיח לבני החרד ששלומי בסדר גמור ואין טעם לשבת לצידו כי הוא קיבל תרופת הרגעה ויישן עד הבוקר. "תבואו לבקר אותו אחרי ביקור רופאים בבוקר." יעץ להם.
השנים חזרו הביתה אחרי חצות, מפהקים ועייפים, ובני הודה שהוא פוחד להיכנס הביתה, וביקש מאריק שייכנס ראשון.
אריק פתח את הדלת והציץ פנימה, הכול נראה רגיל לגמרי, הרצפה הייתה נקייה משלוליות דם, כל הרהיטים עמדו במקום, רק אור קלוש דלק בפרוזדור המוביל לחדרי השינה, הבית היה שקט לגמרי.
"אתה בטוח שהיה דם בכל מקום?" שאל את בני שהתחבא מאחוריו וליתר ביטחון הקפיד על עיניים עצומות.
"בטח." נרעד בני, "הסלון נראה כמו שדה קרב, היה דם בכל מקום, על הרצפה, על הקירות... פשוט נורא."
"באמת? אז איך הכול נקי עכשיו?"
בני העז לפקוח את עיניו ופיו נפער בפליאה, "וואלה?" השתומם.
דלת חדר השינה של אריק נפתחה ומועלם עמד בפתח, לבוש רק מכנסים קצרים, חושף לעין כל את העבודה הקשה שעשה על עצמו בחודשים האחרונים, וחייך אליהם, "עשיתי מה שאמרת אריק ונתתי לעצמי להרגיש כמו בבית." אמר בעליזות, "ואחרי שניקיתי הכול השתלטתי על חדר השינה שלך, אני מקווה שלא אכפת לך?"
"זה בסדר, אין בעיות." אמר אריק ופיהק, "אנחנו הרוסים, נדבר בבוקר, לילה טוב מועלם."
"לילה טוב חמודים." בירך מועלם את השניים, ונעלם בחדר השינה, סוגר את הדלת לפני שהם הצליחו להבחין מי הבחור שקרא לו מבפנים להפסיק לקשקש ולבוא כבר אליו.
למחרת בבוקר התבררה התעלומה, אמיר שישב במטבח שלהם ושתה קפה עם מועלם הוא זה שצבע את הקירות המוכתמים ועזר למועלם לנקות את הבלגן. מלא מרץ ושמחת חיים הוא הכין לשניים קפה, פרס עוגה ומרח לחמניות שרץ וקנה עוד לפני שהם התעוררו, ואחר כך לקח את מועלם איתו לראיון עבודה אצל אחד ממכריו שהיה זקוק למישהו שינהל בשבילו את הפיצוציה שלו.
"בלי העדשות האידיוטיות האלה הוא נראה הרבה יותר טוב." העיר בני, "אם הוא רק יסתפר הוא יהיה ממש שווה." הוסיף בנדיבות.
"אבל הוא תמיד יישאר חיובי." הזכיר לו אריק שמצב רוחו היה קודר מאוד באותו בוקר.
"מה קרה? למה אתה זועף כזה?" כרך בני יד על כתפו ונישק אותו, מנסה למשוך אותו חזרה לחדר השינה.
"לא עכשיו בני, אני חייב לרוץ לעבודה, גם ככה הבוס עצבני עלי ששוב יצאתי למילואים, ואם אני גם אאחר... תמסור לשלומי ד"ש ותגיד לו שבפעם הבאה עדיף שינסה להתאבד בצורה פחות דרמאטית, ושאם הוא חייב להתיז דם על הקירות לפני שהוא פורש מהעולם שיעשה את זה בדירה אחרת."
"אל תהיה בהמה אריק." נזף בני ונישק אותו שוב, הבטיח להיות בבית כשהוא ישוב והכין לו כריך לארוחת עשר.
אריק הגיע למשרד ובמקום למצוא על שולחנו ערמת מסמכים והר של עניינים דחופים שצריך היה לטפל בהם עוד אתמול הוא גילה שהשולחן שלו מסודר ונקי, ושעל כסאו יושב גבר צעיר, כחול עיניים וממושקף ועובד על המחשב שלו.
"אני גרגורי, המחליף שלך, אתה יכול לקרוא לי גרי." בישר לו הצעיר במבטא רוסי רך ומלבב, וחייך אליו בהתנצלות, "הבוס רוצה לראות אותך מיד כשתיכנס." הוסיף, והשפיל מבט אל התוכניות של הפרויקט שאריק טיפל בו לפני שיצא למילואים.
אריק סר למשרדו של הבוס שהודיע לו שהוא מקצץ שליש משעות העבודה שלו ומשכרו, ושמהיום עליו לעבוד בשיתוף פעולה עם גרי.
"מאיפה הוא הגיע? מי הוא בכלל הגרי הזה?" תהה אריק.
"גרגורי הוא בן אחותי, הוא עדיין תלמיד, והוא יעבוד אצלנו כל פעם שיהיה לו זמן פנוי מלימודים. אני רוצה שתלמד אותו כל מה שצריך ככה שהוא יוכל להחליף אותך בכל פעם שצה"ל יצטרך אותך. תפרקו את המחיצה בין התאים שלכם ותשבו יחד, בהצלחה." הכריז הבוס ותקע שוב את ראשו בתיק שעיין בו, מרמז לאריק להסתלק מעל פניו.
אריק נאנח, חזר למשרדו ושלף מברג מהמגרה, "ועכשיו נלמד איך מפרקים את המחיצה ומגדילים את התא שלנו." אמר לגרי שהביט בו במבט מודאג, "ואחרי שנגמור עם זה נלך להביא בשבילך עוד כיסא, או שאתה מעדיף לשבת לי על הברכיים?" ניסה להתבדח.
גרי הסמיק והניד לאות לאו, והוסיף בשפל קול שהוא מצטער ומבקש סליחה, הוא לא התכוון לגרום נזקים.
"זה בסדר, זו לא אשמתך, מתי אתה מסיים את הלימודים?"
"יש לי עוד סמסטר אחד, בעוד שלושה חודשים אני אקבל תעודה." השפיל גרי מבט אומלל.
"אני מקווה שעד אז אני אמצא עבודה חדשה, ושבינתיים אני אצליח להסתדר עם שליש פחות משכורת." נאנח אריק, תוהה איך יצליחו לשלם את שכר הדירה וגם לאכול.
אולי נפטר את העוזרת? חשב לעצמו או שנכניס עוד שותף לדירה? אולי מועלם יצליח לקבל את העבודה בפיצוציה ההיא ויכנס כשותף לדירה שלנו?
"אני באמת מצטער." שב גרי והתנצל אחרי שהם ארגנו מחדש את משטח העבודה שלהם, "לא רציתי לקחת עבודה מאף אחד, אבל הדוד שלי התעקש... הוא ואימא... היו עלי לחצים משפחתיים מאוד חזקים." סיכם, ושקע בצחצוח נמרץ של משקפיו.
"זה בסדר, אני לא כועס עליך, אתה לא אשם, והאמת שגם הדוד שלך לא, הוא צריך לנהל עסק ולעזור למשפחה, אני כבר אסתדר איכשהו, זה בסדר."
"איך תסתדר?" העז גרי לשאול, ושב לחבוש את משקפיו על עיניו.
"איכשהו, אולי נשכיר את החדר הנוסף למישהו."
"מי? אתה ואשתך?"
"לא, אני והשותף שלי לדירה. בזמן האחרון הוא ישן איתי ככה שיש לנו חדר פנוי." אמר אריק, יוצא כבדרך אגב מתוכנן היטב מהארון בפני הקולגה הצעיר שלו בתקווה שהבחור יבין ולא יעשה עניין.
חוץ מהבוס כל שאר העובדים ידעו שהוא הומו, והוא התרשם שלאף אחד אין בעיה עם זה, אבל אף פעם אי אפשר לדעת, לפעמים אנשים מגיבים בצורה מאוד לא צפויה, בני אדם יכולים להיות יצורים מוזרים מאוד.
גרי קלט מיד למה כוונתו ונראה שמח, כמעט נלהב ואפילו חייך. "האמת שכבר מזמן אני מתכנן לעזוב את הבית, ועכשיו, כשיש לי עבודה אז..." הוא היסס קצת ואז אזר עוז, "יש מצב שתשכירו לי את החדר הפנוי?" שאל בלהיטות.
"לא יודע, זה תלוי, אני צריך להתייעץ עם בני, תגיד, אימא שלך יודעת שאתה רוצה לעזוב את הבית?"
גרי הפסיק לחייך והתחיל לסדר בקפדנות את השרטוטים על שולחנו, "עוד לא." מלמל, נבוך, "היא חושבת שעד שאני אתחתן עדיף שאני אגור איתה."
"אני מתאר לעצמי שהיא לא תשמח לשמוע שאתה מתחתן עם בחור?" הרים אריק גבה משועשעת.
עורו השקוף חלבי של גרי, שעמד בניגוד נאה לשערו השחור משחור, האדים בבת אחת, משווה לו מראה של סרטן שלוק. "לא, חס וחלילה." לחש, מביט אנה ואנה בבהילות, "בבקשה, אל תגיד שום דבר לאף אחד, אימא והדוד לא יודעים ו... ו... "
"אז מי כן יודע?" שאל אריק, מבודח מעט מבהלתו של המתלמד שלו.
"כמה חברות שלי, הבת דודה שלי, ו... אה... יש בחור אחד ש... הוא יודע, אבל אנחנו כבר לא בקשר אז זה לא נחשב, ובין כה וכה אני צריך לגמור קודם את הלימודים."
"כן, עדיף." הסכים אריק, "תגיד, בן כמה אתה ילד?"
"אני בן עשרים וארבע, ממש לא ילד." מחה גרי
"בסדר, בסדר, אל תדאג, אני לא אגיד כלום, קדימה, בוא נסדר הכול יפה ונצא לאכול צהרים, אני גווע מרעב."
אריק חזר מהעבודה מוקדם מכפי שציפה, והרבה פחות מדוכדך מכפי שהיה עליו להיות נוכח הבשורות הרעות, נכון שלהרוויח פחות כסף זה לא כל כך נעים, אבל איזה כיף יהיה לעבוד פחות שעות, ולהיות פחות מעוך ומותש בסוף כל יום עבודה.
"אם אני לא אמצע עבודה אחרת נוכל להשכיר את החדר הפנוי." אמר לבני אחרי שבישר לו על הקיצוץ בשכרו.
"אל תדאג בקשר לכסף אריק, דווקא נחמד שתעבוד פחות ויהיה לנו יותר זמן פנוי יחד, גם אם לא נמצא דייר נוכל להצטמצם קצת כספית, אל תיקח ללב, יהיה בסדר חמוד." התרפק בני על אריק.
"יש לך מצב רוח מאוד רומנטי היום." גיחך אריק שמצב רוחו השתפר מאוד אחרי הטיפול המסור שהעיק בני לאברו, "ומה שלום האקס האובדני שלך?"
"הרבה יותר טוב עכשיו, בשבוע הבא הוא ישתחרר לאשפוז יום והבטחתי לו שהוא יוכל לגור בינתיים אצלנו."
"ואני מתאר לעצמי שאי אפשר לצפות שהוא ישלם לנו שכר דירה." נאנח אריק, "מה הבעיה שלו? למה הוא ניסה להתאבד?"
"הוא לא רוצה לספר, רק אומר שהוא לא רוצה לחיות יותר, שנמאס לו. תגיד, מי זה הבחור הזה שתקעו לך בתור עוזר?"
"סתם ילד, נחמד דווקא, הבוס הוא הדוד שלו, שמו גרי, הוא בחור פיקח, אבל ביישן קצת, רוצה לעזוב את הבית ולגור כבר לבד אבל פוחד מאימא."
"מי לא?" נאנח בני, "ומה עם מועלם ואמיר?" חקר, והסיט הצידה את ידו של אריק שמישש את ישבנו בחרמנות.
"מה איתם? אין לי מושג, הם בטח יחזרו באיזה שלב, או שלא, אני די בטוח שלפחות מועלם יחזור, המזוודה שלו עדיין כאן, נו, די להתחמק בני, תן לי כבר."
"אבל... אולי נדחה את זה לפעם אחרת?"
"אמרת שאחרי שאני אקבל תשובה שלילית אז... מה הבעיה? אתה פוחד?"
"כן, קצת."
"אני אזהר מאוד, ואני אהיה עדין ואיטי, ואני אפסיק ברגע שתבקש, נשבע לך, נו, בבקשה בני, אני כל כך חרמן, תן לי."
בני נכנע ונשכב על בטנו, ואריק נשכב עליו והחל לחדור אליו בזהירות, נשען על מרפקיו כדי לא להכביד על גופו הצנום. הוא נע בתוכו באיטיות זהירה, מתרכז בתגובותיו של בני, ולאט לאט, בעזרת הרבה חומר סיכה, הצליח במשימה. לבסוף גם בני נרגע והתחיל לשתף פעולה, נהנה והתלהב עד שגמר באנחת סיפוק. רק אז הרשה לעצמו אריק לגמור גם כן.
אחר כך הם התקלחו יחד, שבו והתכרבלו במיטה וכמעט שנרדמו כשמישהו צלצל בפעמון הדלת.
"זה בטח מועלם." נאנח אריק, "מי הולך לפתוח לו, אני או אתה?"
"אף אחד, יש לו מפתח, שיכנס לבד." פיהק בני.
הם שמעו את הדלת נפתחת, ואת מועלם משוחח עם מישהו שענה לו בקול חרישי ולא מוכר, והחליפו מבטים משתאים.
"אני אלך." נכנע אריק לבסוף, התעטף בשמיכה ויצא, יחף ופרוע שיער לסלון, מגלה שם להפתעתו את מועלם ואת גרי עומדים זה מול זה, לוטשים אחד בשני מבטים.
"מה אתה עושה פה גרי?" השתומם אריק, והסב את ראשו להביט במועלם, "מתי חזרת?" התפלא.
"לפני איזה חצי שעה, ראיתי שהדלת סגורה ולא רציתי להפריע אז חיכיתי שתצאו ופתאום הוא הגיע, הוא אומר שהוא עובד אתך." הסביר מועלם, מביט מוקסם בגרי. גרי הסמיק נוכח מבטו החודר, הסיר את משקפיו והחל לצחצח אותם בקפדנות, מסביר תוך כדי כך בגמגום קל שהוא קפץ לביקור כי... כי...
"קפצת אלי לביקור עם תרמיל?" נכנס מועלם לדבריו בחוסר רגישות, חש תחושה לא נוחה שמשהו לא ברור מתרחש בין האקס שלו ובין הנער הצעיר וההססן הזה שנקלע במקרה לחייו.
גרי נבוך מאוד מהשאלה, ופניו השתלהבו באדום כה עז עד שאריק חש על כורחו צביטת הזדהות עם מבוכתו, "היה לי סכסוך קטן עם אימא ו... אה... היא נורא כועסת עלי ו... אולי אני יכול לישון אצלך כמה ימים?" שאל את אריק, אבל מבטו המפציר חזר שוב ושוב אל מועלם.
"כן, אבל תצטרך לישון על הספה כי מועלם ישן בחדר הפנוי." אמר אריק, נבוך מכל המעמד, וקילל בליבו את הבוס ואת כל קרובי משפחתו גם יחד.
"זהו שלא." אמר מועלם בחיפזון, "קיבלתי את העבודה בפיצוציה, המשכורת לא משהו, אבל בקומה השנייה יש דירה קטנה שמותר לי לגור בה חינם, באתי לקחת את הדברים שלי ולהגיד לך שלום."
"באמת? מזל טוב." שמח אריק, וחייך אל מועלם בחיבה, "תמיד היה לך יותר מזל משכל מומי, איפה הפיצוציה הזאת נמצאת?"
"פה, לא רחוק, היא פתוחה עשרים וארבע שעות ככה שאם בא לכם לקנות משהו באמצע הלילה אין בעיות, אני אהיה שם." חייך מועלם, ולקח את המזוודה שלו בידו האחת, "טוב, אני זז." לחץ את ידו של אריק, מסר דרישת שלום לבני, לכסן עוד מבט לעבר גרי והחל לרדת במדרגות לרחוב.
גרי בהה אחריו בפה פעור ואז התנער פתאום, "רק רגע!" קרא אחריו, "שכחתי לקחת מהבית משחת שיניים, יש לך משחת שיניים בפיצוציה?" שאל, והרים את התרמיל הכבד שלו, מנסה להעמיס אותו על שכמו.
כאילו חיכה רק לשאלה הזו מועלם הסתובב ועלה חיש חזרה, "בטח שיש לנו." אמר ולקח מגרי את התרמיל הכבד, תלה אותו בקלילות על כתפו, ואחז בזרועו של הצעיר, "קדימה, בוא איתי, אני אתן לך כל מה שתרצה." הבטיח לגרי וירד איתו במדרגות, אוחז במזוודה שלו ביד אחת, ובזרועו בידו השנייה.
"אבל באמת גרי, זה לא נחוץ, יש לנו מספיק משחות שיניים בבית." קרא אריק אחריהם, אבל הם כנראה לא שמעו אותו, או שאולי לא רצו לשמוע, כי הם המשיכו ללכת זה לצד זה בלי להסב אליו את מבטם.
אריק הביט אחריהם עד שנעלמו מעבר לפינה, ואחר כך חזר לבני שכבר כמעט ישן, "הכול בסדר?" שאל ופיהק.
"כן, הכול מאה אחוז." אמר אריק, הצמיד אותו אליו, ונישק את עורפו, מתענג על ריחו הטוב. "בוא נישן."
"היה נדמה לי או שמישהו בא עם מועלם?" שאל בני וסיבך את רגליו ברגליו של אריק.
"לא, הוא בא לבד, אבל הם הלכו יחד, נכון לעכשיו יש לנו את כל הדירה שלנו לעצמנו."
"יופי." דחף בני את ישבנו לתוך בטנו של אריק, "ככה הכי טוב, אני אוהב אותך אריק, לילה טוב." 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה