1. חיים בורוד

1. אנחנו צריכים לדבר

למרות כל מאמציו של שלומי להמשיך כרגיל בחייו אחרי החופשה בתל אביב הוא לא הצליח לחזור לשגרת הזוגיות המאושרת שלו עם נאור.

כלפי חוץ הכול היה כמו קודם, הם המשיכו להיות חביבים זה אל זה, לא רבו אפילו פעם אחת, נהגו זה בזה בנימוס ובהתחשבות, הלכו כמו תמיד לאכול אצל אימא של שלומי בערבי שישי, ולא דיברו אף פעם על הלילה ההוא בתל אביב, אבל מאז שראה את בן זוגו עם גבר אחר שלומי לא היה מסוגל לגעת בו באותה התלהבות ושמחה כמו פעם, ולמרות שהם המשיכו לישון באותה מיטה וניסו להתנהג כמו פעם הסקס שלהם הלך והתמעט, עד שחדל לגמרי והם הפסיקו להתנשק ולגעת זה בזה כמו שנהגו לפני שאור צץ בחייהם.

בשבועות הראשונים נאור חיכה בסבלנות עד ששלומי יתגבר על אירועי שבוע הגאווה ויחזור לגלות לו גילויי חיבה ואהבה כמו תמיד, אבל לאט לאט רגשות החרטה והאשמה שחש בגלל הבגידה שלו התחלפו בטינה כלפי שלומי שדחה אותו במיטה פעמים כה רבות עד שהוא ויתר ולא ניסה לגעת בו יותר.

אחרי כמה שבועות נאור הרגיש שנמאס לו להיות אשם כל הזמן, הוא עייף מהניסיונות חסרי התועלת לפייס את שלומי, וחש חרמן ומקופח, ולילה אחד, כשהוא ושאדי נשארו אחרי סגירת המסעדה במחסן כדי לעשות ספירת מלאי הוא מצא את עצמו נסחף לסקס עם סגנו הצעיר. נאור חשד תמיד ששאדי התחתן רק בגלל לחץ משפחתי והוא מעדיף בעצם גברים (הוא הבחין כבר מזמן איך שאדי מביט במלצרים צעירים שהחליפו בגדים במלתחות) והתפתה לשאדי שהעריץ את בעל הבית שלו  מזה זמן רב, וניצל את ההזמנות שנקרתה לפניו.

שניהם ידעו בסתר ליבם שזה לא רעיון מוצלח, אבל הם היו רעבים למגע של גבר, והשהות יחד בחדר הקטן והחשוך העמידה בפניהם פיתוי שהם לא יכלו לעמוד בפניו. הם עשו זה בזה את מעשיהם בשתיקה מלאת אשמה, לא התנשקו ולא דיברו, אלא רק נגעו אחד בשני בתנועות חסכוניות ויעילות שהביאו אותם לפורקן מהיר ומסעיר, ואחר כך התרחקו זה מזה נבוכים והמשיכו בעבודתם בשתיקה.

רק אחרי שסיימו ופנו איש למכוניתו מלמל שאדי סליחה בקול מבויש, ונאור אמר לו במבוכה שלא ידבר שטויות, לא קרה כלום ועדיף שישכח מזה.

"בטח, כבר שכחתי." הבטיח שאדי, אבל למרות הבטחתו הם חזרו על המעשה עוד מספר פעמים, יודעים שזה לא בסדר, ולא הגון, ובכל זאת נדחפים אחד לזרועות השני, כל אחד מסיבותיו הוא.

שאדי פחד פחד מוות שהוריו או הורי אשתו ידעו על החיבה שלו לאברי מין גבריים, והבחירה בנאור שלא רצה בשום פנים ואופן ששלומי ידע מה הוא מעולל בסתר הייתה מבחינתו הגיונית מאוד. הוא חיבב מאוד את בעל הבית שלו, ראה בו דוגמא ומופת לגבריות והשתוקק אליו מזה זמן רב, אם כי מצד שני חש אשם ונבוך מרגשותיו שנראו לו לא הולמים ומבישים אצל גבר ואב. נאור קרא בו כמו בספר פתוח וידע ששאדי לא ילשין עליו לעולם, ודווקא בגלל זה הרגיש שהוא מנצל אותו בצורה בזויה, וחש בושה וכעס שהיה לו נוח לגלגל על שלומי.

שלומי קלט די מהר שנאור מקבל בחוץ את מה שהוא לא נותן לו בבית והיה אומלל מאוד מהמצב. הוא ידע שאם הוא ימשיך לשתוק ולא יזום התפייסות עם נאור הכול יתפוצץ בסופו של דבר בצורה מכוערת, אבל למרות שהבטיח לעצמו כל בוקר מחדש שהיום הוא עושה מעשה, משוחח עם נאור ומגיע לפתרון, הוא אף פעם לא הצליח לאזור די אומץ לפתוח את פיו ולדבר גלויות, וככה הם המשיכו לשקר זה לזה, ולהסתיר אחד מהשני את האמת המכוערת, עד שיום אחד נועם, שהרגיש בחושים דקים של ילד נבון שמשהו השתבש בבית, התחיל לחקור את אביו בנוגע לאימו.

"אמרתי לך כבר מזמן, אין לי מושג מה איתה ואיפה היא." ענה לו נאור בקוצר רוח, וכשהילד ביקש שיגיד לו לפחות מה שמה של אימו, ואיך היא נראית נזף בו נאור בגסות שיניח לו ויפסיק להציק. הוא התחרט מיד על הגערה שגער בילד, אבל זה היה כבר מאוחר מידי, נועם הפגוע הסתגר בחדרו וסירב לדבר עם אביו.

"הכול באשמתך." התנפל נאור על שלומי שניסה לשווא להרגיע את הרוחות, "אתה ואימא שלך פינקתם אותו, בגללך הוא נעשה חצוף כזה."

שלומי נעלב, "נועם לא חצוף ולא מפונק, זכותו לדעת מי אימא שלו, למה אתה לא מספר לו את האמת?"

"מה זה יעזור אם הוא ידע את השם שלה? למה לסבך עוד יותר את החיים שלנו, גם ככה הכול חרא!" צעק נאור.

עיניו של שלומי התמלאו דמעות, "ואשמת מי זה?" נעץ מבט מוכיח בנאור הכועס.

"אני לא יכול לסבול את זה יותר." צעק נאור, רץ לחדר השינה, פתח את הכספת הביתית הקטנה ששמר בחדר הארונות, הוציא ממנה את תעודת הלידה של נועם ואת פנקס הכתובות הישן שלו, בו רשם לפני שנים את שמה וכתובתה של יסמין, אחותה של רונית, ונתן אותם לשלומי. "הנה, לך אליו, ותספר לו הכול, אני חייב ללכת החוצה לנשום קצת אוויר." אמר, וברח מהבית.

שלומי דפק על דלת חדרו של נועם שפתח אותה מיד, ממרר בבכי. הוא חיבק את הילד וניחם אותו, ואחר כך הראה לו את תעודת הלידה שלו, ואת שמה של דודתו, והם ישבו יחד מול המחשב וחיפשו את כתובתה של יסמין. אחרי שמצאו את כתובתה ואת מספר הטלפון שלהם הם התקשרו אליה וברגע שנועם הזדהה ושאל אותה איפה רונית אחותה היא פרצה בבכי מרוב התרגשות וסיפרה לנועם שאימו מאסה די מהר בחיים הדתיים ובבן הזוג ששידכו לה, ושנה אחרי שנישאה לו הם התגרשו, והיא מצאה לה גבר אחר, יהודי גם כן, אבל הרבה פחות דתי והרבה יותר עשיר, וכיום היא גרה בקליפורניה, נשואה ואם לשתי בנות, מצבה הכלכלי מצוין, והיא בקשר חם ורצוף עם אחותה ומבקרת בישראל כל שנתיים שלוש.

"רק לפני שנה היא העזה וסיפרה לבעלה על נועם, דיברנו על זה שהיא תנסה למצוא אותו בביקור הבא שלה בארץ." פטפטה יסמין בהתרגשות עצומה, ולא נרגעה עד שנועם שלח לה במייל תמונות של עצמו, לבוש במדי קבוצת סלטיק, מחייך חיוך רחב.

"איזה ילד יפה, וכמה אתה דומה לאימא שלך." התרגשה יסמין, שלחה תמונות של רונית ובנותיה, והבטיחה לו שכבר מחר אימא שלו תיצור איתו קשר.

בינתיים נאור חזר מהטיול רגוע הרבה יותר, התנצל בפני נועם הנרגש והתפייס איתו, ואחרי שהילד פרש לישון הוא התיישב מול שלומי, הניח ידיו על ברכיו, ואמר בקול רציני את המשפט ששלומי חשש לשמוע יוצא מפיו מהרגע שהם התחילו לחיות יחד – "אנחנו צריכים לדבר."

2. לשקר אין רגלים

זהו, הכול נגמר, חשב שלומי לעצמו, ושלווה גדולה ירדה עליו. וכמו שהבטיח לעצמו תמיד כשניסה להכין את עצמו לפרידה – שידע בסתר ליבו שבוא תבוא יום אחד – הוא לא התווכח, לא מחה, ואפילו לא בכה, רק ישב בשקט, צופן את צערו בליבו, מוכן לקבל עליו את הדין בצורה מכובדת, אבל לתימהונו, במקום להגיד לו שזהו, הכול נגמר, אמר לו נאור בקול נוגה שלשקר אין רגלים, ומיד אחר כך החל להתנצל בפניו ולבקש שיסלח לו.

"על איזה שקר אתה מדבר?" התפלא שלומי.

"סתם, שקר אחד קטן, בעצם לא ממש שקר, אלא יותר אי אמירת אמת, ואיכשהו, דבר קטן ולא חשוב כזה נעשה גדול ומסובך נורא ואחר כך..." נאור טלטל את שלומי, וקולו נעשה נואש, "נו, די כבר שלומי, אני יודע שהייתי זבל כלפיך, אבל לא מגיע לי לאבד את הילד בגלל זיון, בבקשה, תעזור לי."

"מה? לעזור לך במה?" התבלבל שלומי, "על מה אתה מדבר?"

"על נועם ואימא שלו כמובן, למה? על מה חשבת שאני מדבר?"

"לא יודע, חשבתי ש... אז אתה לא רוצה שניפרד?"

"לא!" הזדעזע נאור, "ואתה?"

שלומי שתק ורק הניד בראשו לשלילה, מתאמץ לעצור את דמעות ההקלה שעלו בעיניו.

"שלומי, אני באמת מצטער על העניין עם אור, הייתי מסטול ו... טוב, האמת היא שהייתי מאוהב בו המון זמן, וכשהוא רצה אותי סוף סוף פשוט לא יכולתי להתאפק... אין לזה שום קשר אלינו, זה סתם חשבון לא סגור מהעבר שהייתי חייב לגמור, אם הייתי יודע שתראה אותי אז..."

"אבל ידעת שאני בחדר ליד, לא עלה בדעתך שאני עלול להתעורר?"

"לא. אל תשכח שהייתי מסטול שלומי, במצב כזה הראש לא עובד בהיגיון. מה? אף פעם לא התמסטלת?"

"לא." אמר שלומי, "וגם לא השתכרתי אף פעם, כל העניין הזה של איבוד שליטה מפחיד אותי."

נאור הצטחק, "אני יודע, בגלל זה אני אוהב אותך שלומי, אתה מאמין לי שאני אוהב אותך?"

"כן." הנהן שלומי, "גם אני אוהב אותך נאור."

"אז למה אתה לא רוצה לגעת בי יותר?"

"בגלל שאני אוהב אותך." אמר שלומי והדמעות שעצר עד לרגע זה עלו על גדותיהן וגלשו על לחייו, "עזוב, זה לא חשוב עכשיו." מחה את עיניו הלחות, "למה אמרת ששיקרת?"

"כי בפעם האחרונה שראיתי את רונית אמרתי לה שאני הולך להתחתן עם בחורה, ושאנחנו נגדל יחד את נועם."

"למה?" נדהם שלומי.

"כי היא רצתה לקחת אותו ממני ולתת אותו לאימוץ כדי שהוא לא יגדל אצל הומואים."

"אבל איך יכול להיות שהיא האמינה לך שאתה הולך להתחתן עם בחורה?" לטש בו שלומי מבט משתומם.

"היא האמינה לי כי היא ראתה תמונה." הסביר נאור, "צילמתי את נועם עם אור שעמד עם הגב למצלמה והחזיק אותו בידיים. היה לו אז שער בלונדיני ארוך, והאיכות של הצילום הייתה די עלובה, רונית טעתה וחשבה שהוא בחורה, ואני לא תיקנתי אותה, נתתי לה לחשוב שאני חי עם בחורה ושיקרתי לה שאנחנו עומדים להתחתן כי רונית התעקשה שהיא לא רוצה בשום פנים ואופן להשאיר את הילד אצל זוג גברים. זו גם הסיבה שלא רציתי לספר לנועם מי אימא שלו ולא גיליתי לו שיש לו דודה ובני דודים. פחדתי שאם יסמין תפגוש את נועם היא תגלה לאחותה שאני חי עם גבר, ורונית תתרגז ותיקח לי את הילד."

"אבל היא זנחה אותו, אז מה אם היא אימא שלו? אתה אבא שלו."

"או שלא." פרש נאור את ידיו במחוות אין אונים, "ואל תגיד לי ללכת לבדוק כי אני לא רוצה, אני פוחד מהתשובה, וחוץ מזה, איך אני אוכל להסביר את זה לנועם? הוא כבר לא תינוק שאפשר לעשות לו בדיקת דם בלי להסביר כלום."

"אז למה נשברת בסוף וכן גילית לו מי אימא שלו?"

"כי... כי פשוט נמאס לי לשקר ולדחות אותו כל הזמן בתירוצים. הבנתי פתאום שלשקר אין רגליים, והייתי כל כך מיואש מכל המצב, אתה לא רוצה אותי יותר, והילד לוחץ עלי, חוקר ומנדנד שאני אגלה לו מי אימא שלו, וגם הבלגן עם שאדי... פשוט נשברתי."

"למה אתה מתכוון הבלגן עם שאדי?" התחדד קולו של שלומי בחשדנות, "אל תגיד לי ש... באמת נאור, הוא רק ילד, והוא נשוי. למה דווקא הוא?"

"כי אתה לא רצית אותי והוא כן. אני יודע שזה לא בסדר, אבל מה לדעתך הייתי אמור לעשות עד שתסלח לי? ביד?" התרתח נאור.

שלומי הביט בו בעצב ושתק, ונאור גנח וכבש את פניו בידיו, מרגיש כמו להטוטן כושל שכל הכדורים שהעיף באוויר צנחו בבת אחת על ראשו.

"טוב, נעזוב את זה עכשיו." אמר שלומי שצערו של נאור נגע לליבו, והניח יד מנחמת על כתפו. "מה אתה מתכוון לעשות בקשר לנועם?"

"אין לי מושג, בגלל זה רציתי לדבר אתך, מה אני צריך לעשות לדעתך?"

"כלום." אמר שלומי אחרי הרהור קצר, "פשוט שום דבר."

"מה כלום? אבל..."

"נאור, כשדיברנו עם אחותה של רונית נועם סיפר לה שאבא גר עם חבר, ואפילו שלח לה תמונות שלנו והיא לא הופתעה במיוחד, היא בטח סיפרה כבר הכול לרונית ככה שאין טעם לשקר יותר. אם לרונית מפריע שהבן שלה חי עם זוג גברים אז חבל מאוד, אבל זו הבעיה שלה, אין טעם שתתרגש ותדאג."

"אבל... אבל מה אם היא תגיד שהיא לא מסכימה?" סירב נאור להירגע.

"שתגיד. נועם לא תינוק שאפשר להתווכח על העתיד שלו, אל תשכח שהוא כבר בן אחת עשרה, ואנחנו המשפחה היחידה שהוא מכיר. אי אפשר לקחת אותו ממך סתם ככה, גם אם היא תלך לבית משפט ותקים צעקות, ותוכיח שאתה לא האבא הביולוגי שלו זה לא יעזור לה כלום, אין אף בית משפט בעולם שיאלץ אותך להחזיר לה את הילד."

"אבל שיקרתי לה."

"כן, יכול להיות, אבל זה היה לפני עשר שנים כמעט, ובבתי משפט בארץ טובת הילד קובעת, ואין ספק שטובתו היא להישאר בבית, עם ההורים היחידים שהוא מכיר ואוהב, גם אם הם הומואים."

"אתה חושב ככה?" התבהרו פניו של נאור, וכל השדים שטרדו את מנוחתו התפוגגו בכוח הגיונו הבהיר של שלומי.

"אני בטוח, אבל אם אתה בכל זאת מודאג אפשר להתייעץ עם עורך דין, למרות שאני משוכנע שזה מיותר, אבל אחרי שנועם יגדל תצטרך לגלות לו שאתה לא בטוח שאתה האבא הביולוגי שלו."

"אתה חושב ככה? אבל מה אם..."

"שום אם, הילד אוהב אותך ויודע שאתה אוהב אותו, תפסיק להיות דאגן כזה."

"לא יכול, כשזה נוגע לנועם אני נעשה פולנייה לחוצה."

"אתה מספר לי?" חייך שלומי.

"כאילו שאתה יותר טוב." חייך אליו נאור חזרה, ורק אז הוא אזר עוז ושאל את שלומי בהיסוס אם הוא היה נשאר איתו לולא נועם.

"לא יודע." הודה שלומי שהשאלה הטרידה גם אותו. פניו של נאור קדרו לשמע תשובתו, והוא נחפז להניח את כף ידו על לחיו במחוות חיבה. "כן בטח שכן, התאהבתי בך עוד לפני שידעתי על נועם, ואני עדיין אוהב אותך נאור, למרות שאני גם נורא כועס עליך." אמר ברוך שלא תאם את דבריו, והניח את כף ידו השנייה על עורפו של נאור, מושך אותו אליו לחיבוק.

"אני אפסיק את הסיפור עם שאדי." נחפז נאור להבטיח, ונצמד לשלומי בתחושת הקלה. שלומי חיבק אותו חזרה, והוא חש כאילו נטל כבד נשר מעל כתפיו, "אני אפטר אותו אם תרצה." הוסיף.

"שלא תעיז! למה שהוא יאבד את העבודה שלו רק כי אתה מניאק חרמן? ואל תשכח שיש לו משפחה לפרנס."

"שלא לדבר על זה שאני לא אצליח להסתדר בלעדיו, אבל די, אני לא אגע בו יותר, נשבע לך, אתה מאמין לי?"

"כן." אמר שלומי אחרי היסוס קל, "יש לי ברירה?"

"כן, אתה יכול להיפרד ממני ולמצוא מישהו שהוא לא מניאק ושקרן."

"לא, אני לא יכול." אמר שלומי, "ואני גם לא רוצה, מה שאני רוצה זה להזדיין."

"מה, איתי?"

"בטח, אתה רואה פה עוד מישהו? נו, די כבר להיות חפרן, בוא." משך שלומי את נאור למיטה, וסוף סוף, אחרי הרבה זמן, הם עשו בה משהו מעניין יותר מסתם לנחור.

"ואחרי שנפתור את הסיפור עם רונית אני חושב שאתה צריך למצוא את אור, לדבר איתו, לסגור כמו שצריך את העניין הזה מהעבר שלך." חיווה שלומי את דעתו אחרי שהם התקלחו ושכבו במיטתם, חבוקים ומסופקים, ומוכנים לשקוע בשינה.

"נחצה את הגשר כשנגיע אליו." אמר נאור בקול מנומנם, הניח את ראשו על כתפו של שלומי ונרדם.

3. חשבון ישן

לקח להם הרבה זמן, וכמה עשרות דואלי"ם שעפו מפה לשם, עמוסי הסברים, התנצלויות ותירוצים, עד שהכול התארגן לשביעות רצונה של רונית שגילתה ברגע האחרון הססנות מפתיעה וסירבה בתוקף להגיע לבדה לטבריה כדי לפגוש את בנה בכורה. היא עמדה על כך שהם יפגשו בתל אביב, ומאחר והיא החליטה שהיא מוכנה להגיע לישראל רק בלוויית בעלה ובנותיה היה צריך להמתין עד חופשת פסח כדי שכל המשפחה תגיע ביחד, ואחר כך היה צורך לשריין מקום במלון תל אביבי שומר כשרות, כי בביתה של יסמין לא היה די מקום לארח כל כך הרבה אנשים.

"איזה בלגאנים, אפשר לחשוב שמלכת בריטניה מגיעה לארץ." רטן נאור בקוצר רוח, ובסתר ליבו קיווה שבסוף הכול יתבטל, והקשר בין נועם ואימו הביולוגית – שהוא סירב לקרוא לה אימא בטענה שהוא מרגיש מוזר לכנות כך אישה שלא פגש מימיו – יישאר קשר וירטואלי בלבד, אבל תקוותו נכזבה. מיד אחרי סדר פסח שהם חגגו כרגיל עם הוריו של שלומי, נחתה בארץ רונית על משפחתה, וסוף סוף, אחרי חודשים ארוכים של הכנות ותכנונים זכה נועם לנשיקה מהאישה שילדה אותו.

בעוד רונית ונועם מתחילים להכיר זה את זה עמד נאור מהצד כתפו נסמכת לזו של שלומי ובחן אותה בקפידה – היא הייתה שונה מאוד מהנערה הפוחזת והגמישה שהוא הפשיט בשירותים של ורוד, והזכירה אך בקושי את העלמה החרדית הנחרצת שויתרה למענו על תינוקה. רונית שנועם פגש בלובי של מלון בתל אביב נמצאה אי שם באמצע, בין שתי הדמויות הכול כך מנוגדות הללו. נאור קישר בקושי את הגברת הנכבדת, המאופרת  והמתוכשטת בטוב טעם שמרני, אך יקר עם רונית שזכר מאז.

האישה שנישקה בחביבות מסויגת את לחיו של נועם, לחצה את ידו של נאור, וחייכה בשמץ עצבנות לעבר שלומי, הייתה באמצע שנות השלושים שלה, שמנמונת מעט, כראוי לרעיה ואם, וכל הליכותיה אמרו שיקול דעת, נימוסים טובים ומתינות.

הם ישבו בלובי של המלון ושוחחו כמו מכרים סתמיים. כמה דקות אחר כך, הגיעו גם בעלה ובנותיה הצעירות של רונית. התברר שלא הבעל ולא הילדות ידעו עברית והפגישה הראשונה הסתיימה ברגע שילדות המפונקות איבדו את סבלנותן. הם נפרדו בחיוכים מנומסים ובהבטחה להיפגש מחר לארוחת צהרים בורוד והסתלקו משם בזריזות, לרווחתו של נאור המתוח שחשש מהתנפלות נשית רגשנית על בנו, ולא מש מצידו של הילד שנותר רגוע להפליא,

"נו, מה דעתך עליה?" שאל נאור את נועם, וניסה לתת לו יד לפני שהם חצו את הכביש.

"די אבא." ניער נועם בעלבון את ידו מיד אביו, "אני לא תינוק, אני יודע לחצות כביש לבד, ואני ממש לא מבין מה מצאת בגברת המגונדרת הזו, שלומי הרבה יותר נחמד."

שני הגברים החליפו מבטים מבודחים מעל ראשו של הילד, והתאפקו לא לפרוץ בצחוק.

"זה לא מצחיק." התרגז נועם, שניחש את בדיחות דעתם בלי שיהיה עליו להביט בהם.

"אתה צודק חמוד, שלומי הרבה יותר נחמד, אבל הייתי קצת שיכור אז, והיא הייתה הרבה יותר צעירה ורזה."

"גם אתה." הזכיר לו שלומי.

"נכון." הסכים נאור, "אנשים עושים לפעמים שטויות, בעיקר כשהם צעירים." נקט בטון חינוכי, ואחז במרפקו של נועם שרטן, אבל המום קצת משפע התנועה והפעילות סביבם נכנע, והניח לאביו להוביל אותו לפיצוציה, שם קיבלו אותם דוד משה וסמי בחיבוק חם.

אחת המלצריות הצעירות בורוד הגיעה לפיצוציה ולקחה את נועם לאכול גלידה בדוכן הגלידריה החדשה שצורפה לא מכבר לורוד, ואחרי לכתו יכלו הגברים לשבת בשקט, ולהחליף רשמים על הפגישה.

"נו, עד כמה זה היה נוראי? כמו סרט הודי, או רק כמו טלנובלה?" חקר סמי.

"לא זה, ולא זה. האמת שהיה די משעמם." הודה נאור.

"יותר כמו סדרת דראמה בריטית, כולם היו נורא מנומסים ולחוצים, חוץ מהילדים שפשוט השתעממו." הוסיף שלומי, ותיאר לפני סמי ומשה הסקרנים את רונית, את בעלה ואת בנותיה.

"הם נראים כמו סתם תיירים אמריקאים עשירים ונחמדים, נועם בכלל לא דומה לה, אבל הבנות שלה דווקא כן. בחיים לא היית מאמין שגברת מכובדת כמוה עשתה פעם סקס בשירותים, מעניין אם היא סיפרה לבעלה איך בדיוק היא נכנסה להיריון?"

"אני מתאר לעצמי שלא." גיחך נאור, "הוא מין דתי לייט, אמריקאי כזה, נחמד וכנראה די עשיר, אבל חנון. מחר ניפגש שוב, ואם אני אצליח אני אנסה להחליף איתה כמה מילים בפרטיות."  

למחרת, אחרי הארוחה, עלה בידו לחטוף כמה דקות של שיחה פרטית עם רונית, שהקפידה לעמוד כל הזמן עם ידיה משולבות על חזה, מביטה בבנותיה הקטנות ששיחקו עם נועם בתופסת, בעוד בעלה הולך להביא את המכונית השכורה מהחנייה.

"כל הכבוד רונית, נראה שהסתדרת יפה בחיים." אמר נאור, "הבנות שלך חמודות, ובעלך נראה איש נחמד, ואתם נראים מסודרים יפה."

היא הנהנה, והסמיקה מעט, "כן, הוא נחמד, אבל הוא הרוויח את הכסף שלו בעבודה קשה, וגם אני עובדת קשה, ככה זה באמריקה."

"גם אני לא מתבטל, לא קל לנהל מסעדה ולגדל ילד, אף אחד לא נותן לי מתנות. תגידי, עדיין מפריע לך שאני חי עם גבר?"

"בהתחלה זה הרגיז אותי, אבל שלומי נראה בחור טוב, ונועם מקסים, עשית איתו עבודה טובה, הוא נראה ילד נהדר, מזכיר לי קצת את אחי ז"ל."

"היה לך אח?" הופתע נאור.

"כן, הוא נהרג לפני איזה חמש עשרה שנים בתאונת דרכים כשהוא היה חייל... המשפחה שלנו אף פעם לא חזרה לעצמה אחרי המוות שלו." היא הניחה בהיסוס את כף ידה על זרועו של נאור ומיד הסירה אותה, "תשמור לי עליו נאור."

נאור הנהן, ולרגע קט נפגשו עיניהם, והיה נדמה לו שהוא שוב מזהה, מתחת לתחפושת שלה, את רונית של פעם, אבל אז הגיע בעלה עם המכונית וצפר, והיא נחפזה לאסוף את בנותיה, נפרדה בנשיקה מנועם, והסתלקה בהבטחה לשמור על קשר.

בדרך הביתה נאור נהג, ונועם ישב עם שלומי מאחור. אחרי שהם יצאו מתל אביב שאל נועם את אביו בדאגה אם הוא חייב לפגוש שוב את רונית, ונרגע כשנאור אמר לו שלא, אבל אם יתחשק לו אז אולי, בעוד כמה שנים, כשהוא יהיה יותר גדול, הוא יוכל לנסוע לבקר את אימו ואחיותיו באמריקה.

"כן, אולי, אבל אל תשכח שרונית היא לא באמת אימא שלי." העווה נועם את פניו, ונשען מנומנם על שלומי.

"חשבתי שתשמח להכיר אותה, לא מפריע לך שאין לך אימא?" שאל שלומי, וליטף את שערו המתולתל של הילד.

"יש לי שתי סבתות, זה מספיק." פיהק נועם, ונרדם.

"אני חייב להודות שאני שמח שהביקור הזה הסתיים, נורא פחדתי שהיא תבכה ותעשה סצנות, או שנועם ידבק אליה ולא ירצה להיפרד ממנה."

"נו, באמת, למה שנועם ירצה להידבק לאישה זרה? מה לו ולה?"

"טוב, היא לא ממש זרה, הרי היא אימא שלו."

"זה שהיא ילדה אותו עוד לא עושה אותה אימא, בשביל נועם אנחנו ההורים שלו, ולא איזה תיירת מגונדרת מאמריקה."

"כן, אתה צודק, אבל בכל זאת... פחדתי קצת. אני שמח שזה נגמר, לא הייתי עומד בכל הסיפור הזה בלעדיך שלומי."

"אין שום סיבה שתצטרך לעמוד בשום דבר בחיים בלעדי, אני תמיד פה, איתך." הניח שלומי יד על כתפו, והם חייכו זה אל זה דרך הראי, וידעו בדיוק מה הם יעשו אחרי שיגיעו הביתה ויהיו לבד במיטתם.

למרות רצונו לסגור בצורה מושלמת את הסיפור של אור החליט שלומי בסופו של דבר להקשיב לעצתו של סמי שטען בחום שאין טעם להכניס ראש בריא למיטה חולה, ולהניח לעניין.

מוטב להדחיק את הסיפור עם אור, ולהמשיך הלאה, אמר שלומי לעצמו, וזה בדיוק מה שהם עשו עד שבסוף יוני, בעוד הם תוהים איך יבלו את שבוע חופשת הקיץ שהקציבו לעצמם, קיבלו נאור ושלומי הזמנה מפתיעה מאוד מברלין.

ההזמנה הייתה מערן ששלומי שמר איתו על קשר דוא"ל רופף, ומידי פעם, כשהיה לשניהם זמן, גם שוחח איתו בסקייפ.

"מה אמרת ערן?" קימט שלומי את מצחו בפליאה, לא מאמין למשמע אוזניו, "אתה מתחתן עם המזכירה שלך? למה?"

ערן צחק, נשמע מאושר מכפי שהיה מזה זמן רב. "כי אני אוהב אותה, והיא אותי." אמר בפשטות.

"אבל... אבל... אבל היא אישה." גמגם שלומי, נדהם.

"כן, שמתי לב שליאה אישה." גיחך ערן.

"ואתה הומו." נשאר שלומי רציני.

"היא יודעת, טמבל. היא מכירה אותי כבר שנים, אנחנו חברים טובים, היא יודעת עלי הכול, ואני עליה, וטוב לנו יחד. לפני כמה חודשים התחלנו לגור יחד וגילינו שאנחנו מסתדרים מצוין, נעים לנו לבלות יחד ולישון יחד, אז למה שלא נתחתן?"

"אתם ישנים יחד?" הזדעזע שלומי, "באותה מיטה?"

"כן, בטח, למה, יותר טוב לישון לבד?"

"אבל... אתם גם... זאת אומרת..."

"בטח שלא, שכחת שאני הומו?"

"אני לא, אבל חשבתי שאולי אתה שכחת."

"לא, לא שכחתי, וגם ליאה לא, אבל בכנות שלומי, למה לדעתך אנשים מתחתנים?"

"אהה... כדי לעשות נחת להורים, ולהביא ילדים?"

"ההורים שלי כבר נפטרו, וגם של ליאה. יש לי בנות בוגרות שכבר לא צריכות אותי, וגם לה יש בן מבוגר שחי עם החברה שלו. שנינו כבר לא ילדים, אני עומד להיות בן חמישים בקרוב, ונמאס לי לישון באלכסון. אני שונא לגור לבד, ואני לא מסוגל לגור עם גבר, גברים הם חזירים לכלכנים ובטלנים, ושותפים בלתי נסבלים."

"אני לא." אמר שלומי, קצת בעלבון.

"אני יודע חמוד, אבל כמה בחורים מקסימים כמוך יש? מעטים מאוד, מהבחינה הזאת נשים עדיפות, למעשה, חוץ מהעניין הקטן של סקס, נוח לי הרבה יותר לחיות עם אישה."

"ובכל זאת התגרשת."

"כן, עשיתי שטות, אבל הייתי אז צעיר יותר, וחשבתי שסקס זה הדבר הכי חשוב במערכת יחסים, טעיתי, זה לא."

"אז מה כן חשוב?"

"חשובה החברות, חשובה האינטימיות, חשוב שיש מישהו שאכפת לו ממך תמיד, לא רק לכמה דקות של סקס."

"בקיצור, נשארת אותו ערן, גברים זה בשביל זיון, ונשים בשביל כל השאר." לא הצליח שלומי להסתיר את האכזבה בקולו.

"כן." נאלץ ערן להודות, "לא היה לי מזל כמו שהיה לך עם נאור, וככה זה אצל רוב ההומואים שאני מכיר." הוסיף בעצב, "גם אם הם ממשיכים לגור יחד הם מזדיינים עם אחרים."

הם שתקו כמה שניות, ואחר כך חזר ערן על הזמנתו ואמר שישמח מאוד אם נאור ושלומי יגיעו לברלין היפה, להשתתף בחתונתו. החתונה תיערך ביום שבת במלון נחמד, בפאתי ברלין, והאורחים מוזמנים לבוא יום קודם ולשהות שם, על חשבון החתן ורעייתו לעתיד, עד סוף השבוע.

"זה לא יצא נורא יקר?" התרשם שלומי מהנדיבות.

"לא נורא, רוב המוזמנים גרים בברלין, יש מעט אורחים שבאים מרחוק, ובעל המלון הוא מעריץ ותיק של הלהקה, ושל מיס אורירי במיוחד והוא עושה לי מחיר טוב."

"גם אור יהיה שם, מה שלומו?"

"בטח שהוא יהיה, הרי הוא הזמרת הראשית שלנו, ושלומו די טוב בעצם, אחרי ההופעה בארץ עמדתי על כך שהוא יכנס לתוכנית גמילה, והוא הסכים, ומאז הוא מתמיד בה יפה מאוד. המצב שלו השתפר והוא גר כיום עם התאורן החדש שלנו, שאוהב אותו ותומך בו מאוד, וכמובן שהלהקה תשיר בחתונה, יהיה נהדר אם תוכלו לבוא."

"בסדר, אני אדבר עם נאור ואחזור אליך." הבטיח שלומי, איחל לערן מזל טוב, והלך לשאול את נאור מה דעתו.

נאור אמר שתמיד רצה לבקר בברלין, אבל הוא קצת חושש לפגוש שוב את אור.

"ערן אומר שהוא נגמל, ומצבו מצוין, והוא אפילו חי עם מישהו, התאורן החדש שלהם. הוא ביקש מאוד שנגיע, והמלון יהיה על חשבונו... אז מה דעתך?" שאל שלומי בלהיטות.

"דעתי שטוב, בסדר." חייך נאור, והדחיק את פרפור הדאגה הקלוש שרטט בין ליבו לקיבתו, אומר לעצמו שהוא חייב להפסיק להיות היסטרי, והגיע הזמן לסגור אחת ולתמיד את הסיפור העתיק הזה עם אור.