קוראים

יום חמישי, 11 בינואר 2018

2. אינדיאני

3. אהבה וסקס
"אבל למה לא? מה הבעיה שלך?" התפלאתי.
"כי לא, כי אני לא עושה סטוצים." פסק אור, ודחף מעליו את ידי שגיששה אחרי הזקפה שלו.
"אבל עומד לך." ניסיתי לעמוד על שלי, "וגם לי, תרגיש." משכתי את כף ידו הקטנה והעדינה והנחתי אותה על הזין שלי שסוף סוף חזר לעצמו והזדקף הבוקר כמו פעם, לפני שנועם הרס לי את הלילה.
"תפסיק!" זינק אור מהמיטה והתיישב על הכורסא ממול, "אני לא רוצה, די כבר."
התיישבתי גם כן והסתכלתי עליו במבט הכי אומלל שלי בתקווה שאולי זה יעזור, הייתי חרמן רצח, והוא ישב מולי, בחור יפה ועדין, בלונדיני כמו שאני אוהב, אמנם קצת נשי, אבל עם עיניים כחולות יפות, והכי חשוב – זין, אז למה לא?
"למה לא אור?" התחננתי, "הרי בין כה וכה כולם בטוחים שאנחנו יחד."
"אז תזדיין עם כולם, אני לא רוצה, אני שונא לעשות סקס ככה, רק מתוך חרמנות, שונא את זה."
"אבל מה רע בחרמנות? יש עוד סיבה להזדיין?"
"אהבה למשל?" הטיח אור בעלבון, "שמעת על הדבר הזה פעם?"
"בוא'נה, אתה באמת בחורה." התפרצתי, "שערות ארוכות ושכל קצר."
"אם לסרב לעשות סקס כמו חיה, בלי שום רגש, ולזיין מי שלא יהיה רק בגלל חרמנות נחשב בעיניך להתנהגות של בחורה אז בסדר, זה מה שאני." נעלב אור עד עמקי נשמתו, והסתלק למקלחת.
מתוסכל מאוד ניסיתי לעשות ביד, אבל כבר לא עמד לי יותר מרוב עצבים, ואחר כך נועם התעורר והתחיל לבכות וככה עבר עלי עוד יום בלי סקס.
נועם היה אצלי כבר כמעט שלושה חודשים, וכמה זמן יכול גבר להתאפק? בזכותו של אור יכולתי לישון קצת יותר, ולעבוד פחות קשה, ועם הזמן גם הילד התחיל לפתח הרגלי שינה מסודרים יותר, אמנם עדיין התעורר כל בוקר בחמש, אבל לפחות ישן רוב הלילות בלי הפסקה, ואני התחלתי לחזור לעצמי הרגיל והחרמן.
התעוררתי שוב עם זין עומד וכמובן שדבר ראשון פניתי לאור שישן לצידי כל לילה. רק אז הבנתי שאור לא רק מגדל שערות, מבשל ומנקה ומתלבש כמו כוסית אלא גם חושב כמו בחורה, זאת אומרת, עושה עניין גדול מסקס, ודראמה מכל זיון, ומה שהכי גרוע - כולם היו משוכנעים שבגלל שאנחנו גרים יחד, ומגדלים יחד ילד, אנחנו זוג מהשמים, וכל פעם שניסיתי לרמוז משהו לאחד המלצרים, או אפילו לקליינטים, קיבלתי מבט זועף.
איזה מזל שיש אטרף בעולם, נכון שכבר לא הייתי ממוקם - בשום פנים ואופן לא רציתי להביא סטוצים לדירה שנועם ישן בה - אבל תמיד אפשר להסתדר, מצאתי לי אחד, גבר כלבבי, שרירי עם ראש מגולח ושער על החזה שהתלהב מהזין שלי, ושמח מאוד לקבל אותו בתחת המסוקס שלו בלי לבלבל את המוח עם יותר מידי דיבורים.
"תקרא לי מקס." הוא אמר בקצרה, "ואם אתה לא רוצה לחטוף מכות שלא תעז לשכוח אף פעם קונדום." הוסיף בנימה מאיימת שהייתה עושה עלי קצת יותר רושם אם הוא לא היה יורד מיד אחר כך על הברכיים ומוצץ לי את הזין בהתלהבות.
מצא חן בעיני שהוא לא היה קשקשן, ושהוא מסוגל לקבל בתחת כמו גבר, וגם נהנה מזה מכל הלב. כבר מזמן שמתי לב שהרבה מאלה שאוהבים את הרעיון להיות פאסיביים נבהלים ברגע שאני שולף את הזין, ומתחילים ליילל דווקא כשאני מתחיל להתלהב וליהנות. זה קורה הרבה לבחורים כמוני, בעלי זין גדול יחסית, שמתקשים למצוא פסיביים שמצליחים לקלוט אותם בלי תלונות.
למזלי מקס לא רק נראה קשוח, הוא גם היה כזה, קיבל את הזין שלי כמו גדול ואהב את זה, אבל מיד אחרי שהיינו גומרים הוא היה מזנק למקלחת ונעלם בתוכה בלי שום גינוני נימוס, מבהיר לי בהתנהגותו שעדיף שאני לא אהיה שם עד שהוא יצא.
למזלי המקלחת והשירותים בדירה שלו היו בשני חדרים נפרדים, וככה יכולתי לזרוק את הקונדום לאסלה, לרחוץ את הזין בכיור הקטן שבבית השימוש, ולהסתלק לדרכי עוד לפני שהוא היה מסיים להתקלח. בכל זאת הייתי מנומס והייתי צועק לו שלום ולהתראות אחרי שהייתי מתלבש ונועל נעליים, ויוצא רק אחרי שהייתי שומע את השלום שלו מבעד לזרם המים.

הקשר שלי עם אור, שידע כמה ימי שפל לא נעימים אחרי שהוא דחה אותי בתקיפות כזו, התייצב אחרי שמצאתי את מקס. אור קימבן לו ספה קצת מרופטת, אבל נוחה למדי, והתחיל לישון בסלון ככה שלא היו יותר תקלות מביכות. הוא גם לקח על עצמו את רוב נטל הטיפול בבית, אני אמנם עשיתי קניות, אבל הוא בישל לא רע, והיה מסודר ונקי, וחרוץ מאוד, והכי חשוב מבחינתי, העריץ את נועם והיה מסור לו וסבלני כלפיו בצורה מפליאה.
אחרי שעוזי החלים וחזר לעצמו ודוד משה וסמי התפנו לעזור לי עם נועם החיים שלי חזרו סוף סוף להיות כמעט נורמאליים. נכון, כבר לא יכולתי להיות ספונטני ופרוע כמו פעם, אבל בתמורה היה לי את נועם החמוד שלי, היה לי סקס קבוע, פחות או יותר, והחיים נראו די יפים.
בגלל סדר היום שלנו שסבב סביב בית הקפה והפיצוצייה נפגשתי עם אור רק כמה דקות כל יום, ובדרך כלל אחד מאיתנו היה בדרך החוצה. כמעט שלא דיברנו, ורוב המסרים שהחלפנו היו דרך פתקים שהצמדנו למקרר.
אור שאל בפתק מה עם שכר דירה? ואני השבתי לו על צידו השני של הפתק אין צורך, די בעבודה שאתה משקיע בבית ובטיפול בילד.
הוא ענה לי בוורד בודד שהניח על הכרית שלי, ואליו חיבר פתק חמוד עם המילה - תודה.
מה תודה? תתפשט! החזרתי לו בפתק צהוב דביק שהצמדתי למסעד הספה שלו.
תשכח מזה! הוא ענה לי בפתק זהה שהצמיד לעציץ קקטוס מיניאטורי.
שכחתי. עניתי לו, רק תיזהר לא לשכוח שיש עוד דברים שהזין שלך יודע לעשות חוץ מפיפי.
אל תדאג אני לא אשכח. כתב לי אור בפתק התשובה והוסיף סמיילי קורץ.

ופתאום הגיע יום כיפור. לפנינו היו עשרים וארבע שעות נטולות עיסוק ושנינו מצאנו את עצמנו במצב נדיר מאוד, הילד ישן ואנחנו יחד בבית, לא עייפים, ולא ממהרים לשום מקום, ובלי שום טלוויזיה או רדיו שיסיחו את דעתנו.
"איזה כיף, מאז שנועם פה עוד לא זכיתי להשתעמם קצת." אמרתי, מנסה להישאר חיובי למרות שחשתי ריקנות מוזרה אופפת אותי, נעשה כל כך שקט פתאום, השקט הזה היה קצת מפחיד.
"כן, באמת מוזר שפתאום אין מה לעשות, כדאי שנהנה מזה כל זמן שאפשר." אמר אור, והניח את כפות רגליו היחפות על השולחן בסלון מנענע בנחת את בהונותיו, "בקרוב יהיה קר וכבר אי אפשר יהיה להסתובב יחף." העיר.
"יש לך רגלים יפות." אמרתי, כי באמת היו לו כפות רגלים מאוד יפות, עדינות וצרות, עם אצבעות דקות וישרות.
"תודה." אמר אור והסמיק, "גם אתה נראה בכלל לא רע. תגיד נאור, יש לך מישהו? זאת אומרת, אתה בטח... שמתי לב שאתה מסתלק מהבית בימים די קבועים ו... אה... מה שרציתי להגיד זה שאם כן אתה לא צריך להחביא אותו, זו הדירה שלך, תזמין לפה את מי שאתה רוצה."
"אני לא מחביא אותו, אבל היחסים שלנו לא כוללים ביקורים אחד אצל השני, זה רק סקס ודי, הוא לא יודע עלי כלום, וגם אני לא יודע עליו יותר מידי, וגם לא רוצה לדעת."
אור עשה פרצוף נגעל ושאל אם אני לא רוצה מישהו לאהוב?
"אני אוהב את נועם."
"ילד זה לא תחליף לבן זוג." העיר אור בתבונה.
"אני יודע אור, אבל כיום נועם הוא בעדיפות ראשונה אצלי, אני לא רוצה ולא צריך עוד מישהו בחיים שלי, אולי אחרי שהוא יגדל קצת יהיה לי יותר זמן וחשק למצוא בן זוג."
"או כשאימא שלו תחזור לקחת אותו, זה עלול לקרות, אתה יודע?"
"כן, אני חושב על זה לפעמים, אבל גם אם היא תחזור אני אשאר אבא שלו, ואני אראה אותו כל יום, ואם היא..." רכנתי לעבר אור ולכדתי את קרסולו השזוף בכף ידי, היה לו עור חלק ובהיר כמו משי, מכוסה שערות בלונדיניות, צרובות משמש. "אתה באמת חושב שהיא תחזור?" חקרתי אותו בחרדה, "ואולי לא? אולי היא מתה או משהו?"
"לא יפה נאור, זו אימא של הבן שלך, אתה לא מאחל לו שהוא יהיה יתום?"
"לא, אבל... מצד שני, איזה אימא נעלמת ככה, לכל כך הרבה זמן?"
"מה אחותה מספרת?"
"שום דבר. אין לה מושג איפה רונית, והיא נורא כועסת עליה שהיא נעלמה בלי מילה והשאירה לה לטפל באימא שלהם, המסכנה הזו, אחרי השבץ היא על הפנים, והכול נופל על יסמין שלא חסרה לה עבודה גם ככה. עזוב, מדכא מידי לדבר על זה, ומה אתך אור, מצאת כבר את אהבת חייך?"
"לא, אבל עוד לא איבדתי תקווה." חייך אור בשלווה.
"כן, אבל מה אתה עושה בינתיים? כמה אפשר לא לזיין?"
אור משך בכתפיו, "כמה שצריך, יש לי סבלנות." הצהיר בנחת.

כמה ימים אחר כך, כשמזג האוויר הקיצי התחיל לסגת מפני הסתיו המתקרב עזב אותנו הטבח של ורוד ובמקומו הגיע טבח חדש.
אור עבד באותו חודש במשמרות הבוקר ולכן הוא פגש אותו לפני. מיד אחרי חופש סוכות הוא חזר הביתה זורח מאושר וסיפר לי שהטבח החדש הוא בן אדם מדהים, מקצועי וחרוץ, וגם נראה נהדר.
"אתה נשמע מאוהב." סנטתי בו.
אור הסמיק. "רק היום נפגשנו, אבל נדמה לי שגם אני מוצא חן בעיניו."
"אני כבר סקרן לפגוש אותו, חבל שהחודש אני עובד רק במשמרות ערב, אולי ניפגש בחודש הבא."
"ואולי עוד קודם." ניבא אור, ובאמת, כמה ימים אחר כך, אחרי שכבר שמעתי מכל שאר המלצרים והמלצריות את שבחו של מיכה, הטבח החדש והמדהים שלנו, שבגלל שעות המשמרות שלי לא זכיתי לחזות בזיו פניו, הכריז אור ביום שישי אחד שבו שנינו היינו פנויים מעבודה, דבר שקרה לעיתים די נדירות, שהיום בערב יבוא מיכה לאסוף אותו מהבית כי הם יוצאים יחד לדייט.
"וואלה? דייט." התרשמתי, "אני מקווה שתתנהגי יפה אורית, אל תשכחי להתקלח ולהחליף תחתונים, ותזכרי שבחורה הגונה לא מזדיינת לפני הדייט השלישי לפחות."
"אידיוט." חבט אור בפדחתי עם כרית, "תשמור על הפה שלך ליד הילד."
"הוא כבר כמעט בן שנה, הגיע הזמן שהוא ילמד את עובדות החיים." התבדחתי, והבטחתי לאור המודאג, שהחליף עשר חולצות וכמה זוגות מכנסים לפני שנחה דעתו מהופעתו, שאני אשמור על הילד, ויהיה בסדר שיבלה יפה ושרק לא ישכח לקחת קונדום.
"זה רק דייט, לא צריך קונדום." הסמיק אור, ואז נשמעה דפיקה בדלת והוא טס לעברה, פותח אותה בלהיטות. "ערב טוב מיכה!" קרא, "הנה, תכיר, זה נאור, השותף שלי לדירה, ואבא של נועם החמוד."
אור חייך מאוזן לאוזן והעביר את מבטו ממקס, שעמד נבוך בפתח, אלי, וציפה שנלחץ ידיים כמו אנשים תרבותיים, וזה מה שעשינו, מתנהגים כאילו נפגשנו זה עתה, מקפידים לחייך בנימוס, ולא להביט יותר מידי אחד בשני. 


4. איסור נגיעה
למחרת בבוקר זרח אלי אור מעל הקפה, וכולו חיוכים סיפר לי על הדייט, ועל נפלאותיו של מיכה החמוד שהיה כל כך מקסים ורומנטי. שתקתי, הקשבתי, חייכתי והנהנתי, משתיק את קול המצפון שלי שניסה להידחף, להפריע והטיף לי מוסר שאם אני באמת חבר של אור אני צריך לספר לו את האמת.
שתוק כבר! נזפתי בו. מי מת ומינה אותך למפקח על האמת ולשומר המוסר? אז לי ולמיכה היה איזה קטע סתמי, אז מה? זה היה רק סקס וזה נגמר, וזה לא עסקו של איש, די, מספיק. פתחנו דף חדש, זאת אומרת מיכה ואור פתחו דף חדש, אני אמשיך בדף הישן והמקומט שלי המרובב כתמי זרע וזיעה של גברים שאני לא יודע את שמם. המצפון שלי, שכבר רגיל אלי, שתק, אבל איכשהו, מאז שהרומן בין מיכה לאור פרח ולבלב, משהו בי השתנה, יותר לא הצלחתי לחזור לאטרף כדי לחפש תחליף למקס, ניסיתי אבל זה לא עבד. פתאום סתם סקס לא היה מספיק, רציתי משהו נוסף שיגרום גם לי לחייך מעל כוס הקפה בבוקר, לבדוק כל הזמן את הנייד שלי ולזרוח מאושר אחרי שאמצא בו הודעות רגשניות ממישהו מאוד מיוחד.
לצערי זה לא קרה, במקום להתענג על שיחות אהבה ורדרדות קיבלתי רק שיחות מדכאות ומפחידות. השיחה הראשונה הייתה מאחותה של רונית שבישרה לי, מתייפחת, שאימא שלה נפטרה אתמול. הלוויה הייתה הבוקר, והיא מבקשת שאגלה התחשבות לא אבוא לניחום אבלים כי יש להם במשפחה המון דתיים שלא יודעים מי אני, ובטח שלא יודעים על נועם שהוא מבחינתה סוד משפחתי מביש.
אולי הייתי צריך להיעלב, אבל אני מודה שהרגשתי הקלה, אני לא אוהב ללכת ללוויות, וביקורים של ניחום אבלים עושים לי פריחה. איחלתי לה שלא תדע עוד צער, וניסיתי לדווח לה על נועם שזה עתה מלאו לו שנה. כמו כל אבא צעיר הייתי גאה מאוד בילד המתוק שלי והשתוקקתי לספר לה שהוא בריא, ומתפתח יפה, ושהוא יתחיל ללכת עוד מעט, והוא פשוט מקסים, אבל ליסמין לא היה ראש לסיפורים שלי, היא קטעה אותי בקוצר רוח וסגרה. זה היה מעליב מעט, אבל לא נורא, כל זמן שהניחו לי להחזיק בילד שלי אצלי שיעליבו אותי כמה שמתחשק להם.

השיחה השנייה שקיבלתי הייתה גרועה עוד יותר כי היא הייתה מרונית, והצליחה לערער לגמרי את שלוות רוחי.
למזלה ולמזלי היא התקשרה אלי כמה ימים אחרי שעברתי ממשמרות ערב למשמרות בוקר, אחרת לא היה לה סיכוי למצוא אותי ער בשעה כל כך מוקדמת. היא תפסה אותי בדיוק כשנכנסתי לורוד. הייתי שם לבד, אפילו עוזר הטבח עוד לא הגיע, ויכולתי לדבר בלי חשש. המצב של רונית היה שונה, היא נשמעה לחוצה ודיברה בלחש, בקושי יכולתי להבין אותה.
"מה קרה לך? למה את לוחשת?" התעצבנתי, ובגלל שלא שמעתי אותה התחלתי לצרוח, "איפה את בכלל?!" צעקתי, "את באמריקה?"
"לא, מה פתאום? אני בבני ברק."
"את עובדת עלי, מה פתאום בני ברק?" נדהמתי, "את לא שואלת מה שלום נועם? הוא אצלי, את יודעת, אחותך נתנה לי אותו כי אימא שלך..."
"אני יודעת, אני יודעת, איך נועם?"
"מדהים, הוא כמעט הולך, והוא כל כך מתוק ו..."
"נאור, אין לי זמן לדבר, אני חייבת להיפגש איתך, אבל תצטרך לבוא אלי, לבני ברק, אתה יכול להגיע היום?"
"אה... כן, מתי?"
"בצהרים, אם תוכל לפגוש אותי בשתיים זה יהיה נהדר."
"אבל... אבל... אני אספיק רק אם אני אצא ישר מורוד."
"אחלה, אז תצא."
"ומה עם נועם? את לא רוצה לראות אותו?"
"עדיף שלא." פסקה רונית בקור שהעביר בי צמרמורת.
"מה קורה רונית? מה העניין? למה שלא תבואי אלי לדירה ו..."
"לא! בשום פנים ואופן לא! אתה חייב להגיע לכאן." היא נתנה לי כתובת של רחוב שמעולם לא שמעתי עליו, והוראות מדויקות איך להגיע באוטובוס, והשביעה אותי לא לספר לאיש על הפגישה, אפילו לא לאחותה, וסגרה.
אחרי השיחה המדאיגה הזו לא הצלחתי להתרכז בעבודה, ריחפתי לאורך כל המשמרת, וכולם שאלו אותי אם אני מרגיש לא טוב, ומה עובר עלי היום. אפילו מיכה, שנראה כמו שודד ים עם המטפחת האדומה הקשורה על פדחתו המגולחת, לכסן לעברי מבטים מודאגים. "מה עובר עליך היום?" סינן לי בלחש, "הכול בסדר?"
"כן, לא, לא יודע, אל תדאג, זה בכלל לא קשור אליך, יש לי בעיות משפחתיות."
התקשרתי לאור כדי להגיד שאני אגיע מעט מאוחר יותר היום כדי שלא ידאג ולא יעשה תוכניות אחרות.
"אין בעיות." התרונן אור, והתחיל לספר לי איך הוא ונועם הלכו יחד לקניות, ואחר כך בישלו וניקו יחד, ועכשיו הם הולכים לשנוץ להם יחד.
"תשנו על המיטה שלי, ותשגיח שהוא לא ייפול, ודיר באלק שלא תמעך אותו." הפגנתי את הצד האימהי אובססיבי שלי. אור היה היחיד שהכיר את הצד הלא כל כך סקסי הזה שלי, ורק הוא ידע איך להתמודד איתו. הוא צחק, הרגיע אותי שיהיה בסדר, ושאל בסקרנות שלא הצליח לכבוש אם האיחור הלא צפוי שלי הוא בגלל משהו טוב.
"לא ממש, לא, זה... זה לא משהו רומנטי לצערי."
"לצערך? חשבתי שאתה לא בקטע של רומנטיקה." הצטחק אור בחביבות, וכל כך התחשק לי באותו רגע לפרוק מעלי את נטל הדאגה, לספר לו את האמת, ולקבל ממנו תמיכה ועידוד, אבל ידעתי שאם הוא ישמע שאני עומד להיפגש עם רונית הוא יתחרפן לגמרי, ומה הטעם להדאיג אותו סתם?
התאפקתי ולא אמרתי כלום, וברגע שנגמרה המשמרת שלי החלפתי בגדים, קפצתי על אוטובוס ושמתי את פעמי לעבר בני ברק, מתאפק לא לכרסם את ציפורני מרוב מתח, מילאתי בקפידה את הוראותיו של הנהג שכיוון אותי בדייקנות לרחוב זעיר במרכז בני ברק, שם, בדירה קטנה ודחוסה שריח נפטלין וזיעה ריחף בחללה, המתינה לי רונית, אימו של נועם.
ברגע הראשון חשבתי שזו מישהי אחרת, איזה דודה שלה, לא הצלחתי לקשר בין הדוסית המבוגרת והכבדה שפגשה אותי, לבין הצעירה חטובת הגזרה שנהגה להסתובב עם מכנסים קצרים וחולצות הדוקות, מבליטה בגאווה שדיים קטנים וקשים ורגלים ארוכות ודקות.
"חזרת בתשובה?" נדהמתי אחרי שקלטתי שזו אכן רונית, שנראתה פתאום מבוגרת הרבה יותר, וצנועה בצורה מדכאת.
"כן." אמרה רונית, ונרתעה כשניסיתי לנשק את לחיה. אפילו ללחוץ את ידי היא לא הסכימה. "איסור נגיעה." אמרה בקפדנות למראה פליאתי.
"מה זה הדירה המסריחה הזו? מה את עושה פה?"
"אני גרה פה בינתיים, במקום לשלם שכר דירה אני עוזרת לבעלת הבית, היא אישה מבוגרת והיא פוחדת לגור לבד. היא ישנה עכשיו." הסבירה רונית, ושלחה מבט חטוף לעבר דלת חדר השינה, שהייתה סגורה, "תדבר בשקט, שלא תעיר אותה."
"אבל למה את גרה כאן? אחותך יודעת שאת בארץ? מה הסיפור הזה?"
"שתוק רגע, תן לי לדבר." פכרה רונית את ידיה בעצבנות. שמתי לב שציפורניה היו קצוצות ונקיות מלק, ונטולות טבעות, וגם העגילים הענקיים שהיא אהבה לענוד בזמנו נעלמו. היא עלתה במשקל ונראתה אפרורית ומהוגנת בצורה מדכאת.
"השתנית מאוד." הערתי בזהירות, "מה עובר עליך?"
"חזרתי בתשובה, וברוך השם, אני מתחזקת מיום ליום." אמרה רונית, ושילבה את ידיה על חזה כאילו להתגונן מפני.
"למה?" תהיתי, "בשביל מה זה טוב? מה היה לך רע קודם?"
רונית נאנחה, "אתה לא תבין, קשה להסביר אבל עובדה שלא היה לי טוב, בחוץ צחקתי, אבל בפנים בכיתי ולא הצלחתי להתאפס על עצמי, בגלל זה התנהגתי כמו מופקרת, אתה בטח זוכר איך הייתי פעם?"
הנהנתי. "חשבתי שאת נהנית מהחיים."
"טעית." הטיחה רונית, "לא נהניתי, סבלתי והייתי מבולבלת ואבודה, אבל עכשיו, ברוך השם, אני בסדר. נשארה רק השאלה מה עושים עם הילד."
"את רוצה לקחת אותו אליך?" שאלתי במתח, "כי אם כן אני רוצה להגיד לך שאני לא מוכן שתעלימי לי אותו בין כל השחורים האלה, לא מוכן ש..."
"שתוק רגע נאור." נזפה בי רונית, "תן לי להסביר, ואל תפריע כל רגע, קשה לי מאוד גם ככה."
"נו, תסבירי."
"אני לא יכולה לקחת אותו אלי, אני יודעת שזה נשמע נורא, אבל אין לי אפשרות לגדל אותו. אני מאורסת לבחור מאוד דתי שלא יודע עליו כלום, בעוד שבועיים אני מתחתנת, ואחר כך ניסע לברוקלין ונחיה שם אצל הוריו. הוא ילמד, אני אעבוד אצלם במאפייה ובעזרת השם נגדל יחד ילדים. אני מצטערת, זה שובר לי את הלב, אבל אין מצב שהם יקבלו אותי עם ילד, נצטרך למסור אותו לאימוץ."
"על גופתי המתה! מה פתאום אימוץ? הוא הילד שלי, אני לא מסכים."
"הילד שלך? באמת נאור, אל תדבר שטויות, יש לך מושג עם כמה בחורים הייתי בתקופה ההיא? רוב הסיכויים שהוא בכלל לא שלך. לא עדיף שנמסור אותו למשפחה שתרצה לגדל אותו ותאהב אותו? בשביל מה אתה צריך ילד?"
"אני לא צריך, אני רוצה, והוא כן שלי, כולם אומרים שהוא דומה לי."
רונית משכה בכתפיה, ושמץ מאותה בחורה פרועה וקלת דעת שהיא הייתה פעם בצבץ לפתע מבעד לתחפושת הדוסית שלה. "נו, כן, לא פלא, הייתי דלוקה אז על פרענקים עם זין גדול, ברוך השם, זה עבר לי. בעלי לעתיד הוא אשכנזי, תלמיד חכם, גדול בתורה שמקפיד על קלה כחמורה, אחרי שנתחתן נקים יחד בית יהודי כשר."
"שיהיה לך בהצלחה, אני מקווה שהבית הכשר שתקימו יפצה אותך על זה שיהיו לך חרא של חיי מין."
"סתום, אתה לא מבין כלום." התרגזה רונית, ואדמומית פרחה בלחייה.
"נכון, אני לא מבין, אבל אלו החיים שלך, אם זה מה שאת רוצה שיהיה לך לבריאות, אני אחיה את החיים שלי בתל אביב, עם נועם, ואת את שלך בברוקלין, עם הדוס האשכנזי הכשר שלך."
"תעשה מה שתרצה, זה לא ענייני, מה שאתה בוחר לעשות עם עצמך זה עסקך, אבל נועם הוא הילד שלי, אני לא רוצה שהוא יגדל בתל אביב עם כל מיני סוטים, והומואים מלוכלכים, אני רוצה שיגדל במשפחה הגונה וטובה, משפחה מסודרת עם אבא ואימא."
"נזכרת מאוחר מידי גברת, הוא אצלי עכשיו, ואני לא מתכוון לוותר עליו סתם ככה, אם תרצי לקחת אותו ממני תצטרכי ללכת לבית משפט, ואז הארוס הנחמד שלך ידע שיש לך ילד, זה מה שאת רוצה?"
"זה לא הוגן מצידך." התמלאו עיניה של רונית דמעות, "נועם הוא שלי, לא שלך."
"נועם הוא לא חפץ, והוא לא של אף אחד, רק של עצמו. אני רק מטפל בו בינתיים, עד שהוא יהיה מבוגר מספיק לדאוג לעצמו לבד, אני לא יודע אם הוא שלי או לא, ולא אכפת לי, אני אוהב אותו, והוא אותי, ואני מטפל בו יפה מאוד, הנה, תראי." שלפתי את הנייד שלי והצגתי בפניה את התמונות של הילד, "את זו צילמתי רק לפני יומיים, תראי איזה מתוק הוא." הצגתי בפניה את התמונה האחרונה של נועם, תמונה שראו בה את הילד, עטוף במגבת, אחוז בזרועותיו של אור ששלף אותו מהאמבטיה ואחז אותו בזרועותיו בעוד אני מצלם את שניהם. אור נראה בתמונה מגבו, ונועם הושיט אלי את ידיו מעבר לשכמו, וחייך לעברי חיוך מתוק.
"ומי זאת הבלונדה הזו שמחזיקה אותו?" שאלה רונית, שבגלל רעמת שערו של אור, והחולצה הוורודה שלבש, טעתה לחשוב שהוא בחורה.
"זו... זו אור, החברה שלי. אנחנו מגדלים יחד את נועם, היא חולה עליו, אחרי שנתחתן נעבור לגור מחוץ לתל אביב ונביא עוד ילדים."
"אבל חשבתי שאתה הומו." התבלבלה רונית, "לא אמרת שהחלטת שאתה מעדיף גברים? אני זוכרת שזה מה שאמרת אחרי שביקשתי ממך שתחתום שאתה אבא של נועם."
"כן? יכול להיות, לא זוכר כבר. את יודעת איך זה אחרי שמגיעים לתל אביב? בהתחלה יש בלגנים ובלבלות, אבל אחרי שהתלבטתי כמה זמן הבנתי בסוף מי אני, ומה אני רוצה, ועכשיו אני מפוקס על עצמי." הכרזתי, ולפני שהיא תקלוט שאור לא בחורה מיהרתי להחביא את הנייד בכיס מכנסי, "טוב, זה המצב, אז מה עושים?"
"אה... אני..." רונית היססה, ואז נשמעה חריקת קפיצים מעבר לדלת הסגורה, וקול נשי ניחר מזקנה צעק משהו מתלונן ביידיש. רונית קפצה על רגליה בבהלה וענתה לה בחזרה, גם כן ביידיש, בעוד היא הודפת אותי במהירות החוצה.
"תשמור עליו, ותגיד לו שאני אוהבת אותו, בגלל זה אני חייבת לוותר עליו." לחשה לי לפני שטרקה את הדלת בפני, ונעלמה.


5. ופתאום אהבה
חזרתי הביתה באוטובוס, וכל הדרך ישבתי בוהה בחלון בפיזור נפש, מתלבט אם לספר לאור על הפגישה ההזויה עם רונית, או להמשיך ולשתוק. לא רציתי להדאיג אותו, אבל מצד שני שמו כבר שורבב בלי ידיעתו לכל התסבוכת ביני לבין רונית ולא הוגן לשמור על העניין בסוד מפניו. חוץ מזה אור השקיע כל כך הרבה זמן ורגש בנועם, ואהב אותו בדיוק כמוני, לא די שלא גיליתי לו את האמת על מיכה, עכשיו אני מתכנן להסתיר ממנו את מה שקרה עם רונית?
חשתי בעצמותי ממש שזו התנהגות לא הוגנת ולא ראויה והרגשתי איך אני הולך ומסתבך ברשת של שקרים והסתרות, ולא אהבתי את ההרגשה הזו. המדקדקים יגידו שלא להגיד את כל האמת זה לא חמור כמו לשקר בפועל, אבל זו סתם התפלפלות. איך אני הייתי מרגיש אם בן אדם שאני מחשיב לידידי הטוב היה מסתיר ממני מידע כל כך חשוב?
נכנסתי הביתה ומצאתי את נועם ואור ישנים יחד במיטתי, מכורבלים מתחת לשמיכה כמו שני חתלתולים קטנים, מתוקים ושלווים כל כך, עיני התמלאו דמעות למראיהם.
התפשטתי חרש ונשכבתי מצידו השני של נועם, נזהר לא להעיר אותו. הילד המשיך לישון בשלווה, אבל אור התעורר וחייך אלי בתמימות, "מה קרה נאור, למה אתה עצוב? מה קרה?"
"נפגשתי היום עם רונית." אמרתי, והוא עצם את עיניו הכחולות ופניו הורדרדים החווירו.
"היא רוצה את הילד?" שאל בבהלה.
"בדיוק ההפך." סיפרתי לו את כל הסיפור, והראיתי לו את התמונה שעזרה לי לשנות את דעתה של רונית. "אני מקווה שאתה לא כועס שלא תיקנתי את הטעות שלה."
"חס וחלילה, אני מוכן ללבוש חצאית אם זה מה שיעזור להוריד אותה מהגב שלנו." הוא ליטף בעדינות את לחיי, "כל הכבוד לך שהצלחת להמציא שקר כזה מוצלח, גילית תושייה מופלאה, האמת שקצת נמאס לי מהשערות האלה, איזה מזל שמיכה שכנע אותי לא להסתפר."
"נכון, באמת מזל." הסכמתי, ושנינו חייכנו זה אל זה, חשים כאילו נחלצנו מצרה גדולה.
כמה ימים אחר כך הודיע לי אור בשמחה גדולה שהוא עובר לגור עם מיכה, "אבל הוא גר ממש קרוב לכאן, ואני אמשיך להיות עם נועם כמה שרק אפשר." הבטיח.
"כן, אבל זה כבר לא יהיה אותו דבר." אמרתי, וליבי נצבט מעצב. כדי להתנחם נכנסתי שוב לאטרף לחפש קצת סקס, ומצאתי שם שוב את מקס ששוב חיפש אקטיבי חרמן. הוא שינה את הניק בפרופיל שלו, ומחק את התמונות שחשפו את פניו, אבל השאיר את התמונות המוכרות לי שהראו את ישבנו השרירי, והוסיף כמה חדשות שחשפו רק את גופו. הדביל הזה צילם את עצמו דרך הראי בחדר השינה שלו שהיה מוכר לי היטב, וכל מי שביקר אי פעם בביתו היה יודע מיד במי מדובר.
הדחף הראשוני שלי היה להושיב את אור מול המחשב ולהראות לו במה עסוק הבן זוג שלו כשהם לא יחד, אבל כבר ידעתי מניסיון קודם שהדחף הראשוני שלי הוא יועץ גרוע מאוד, ואם אני פועל לפיו אני תמיד מצטער אחר כך, ולכן כיביתי את המחשב, ישבתי וחשבתי קצת, ובסוף החלטתי שאני זקוק לעצה טובה מבן אדם שיש לו ניסיון בחיים בכלל, ובהומואים בפרט, והלכתי לסמי.
אחרי שהזהרתי אותו שמדובר בעניין מאוד עדין, ודרשתי שישבע שהנושא יישאר ביני לבינו בלבד, שפכתי בפניו את כל הסיפור. הוא הקשיב בשתיקה ולא הביע שום הפתעה גם כשסיפרתי לו איך אור דחה אותי כשרציתי סקס, ואיך נשארנו בכל זאת ידידים, איך נדהמתי לגלות שמקס, הפסיבי השרוט שרצה רק שאטחן אותו ואחר כך אסתלק מהר, הוא מיכה הטבח שלנו, ואיך הוא התחנן בפני שלא אגלה כלום לאור.
רק כשביטאתי במילים מפורשות את כל הסיפור הבנתי עד כמה הוא נשמע הזוי, כמעט חולני, אבל סמי הקשיב לי בלי להראות שום סימן לזעזוע ואני נהניתי כל כך לשפוך בפניו את מה שהעיק עלי עד שהגדלתי לעשות וסיפרתי לו גם על רונית.
"אני לא יודע מה לעשות, אני לא רוצה שאור יפגע, הוא כזה בחור מתוק ותמים, הוא נשמה הבחור הזה, והוא כל כך אוהב את מיכה, הוא מוכן לתת לו את כל הלב, והזבל הזה... אני ממש לא מבין מה יש להם לעשות יחד? אור פסיבי ועדין כל כך, ומיכה הרי רוצה רק מישהו שיזיין אותו ואחר כך יסתלק,  מה יש לו לחפש אצל חמוד כמו אור?"
סמי חייך נוגות. "אתה באמת לא מבין נאור? עוד לא קלטת את הראש השרוט של מיכה? הבעיה של מיכה היא שהוא מתבייש במה שהוא אוהב לעשות במיטה. למה אתה חושב שהוא משקיע כל כך הרבה זיעה בחדר כושר ועושה מאמצים כל כך גדולים להיראות גבר גבר?"
"בגלל זה הוא רוצה בחור נשי כמו אור, כדי להראות יותר גבר." תפסתי פתאום, "איזה שרוט, בגלל זה הוא התנהג איתי בצורה כזו מגעילה אחרי שהסקס נגמר, השתמש בי ומיד אחר כך ברח למקלחת. הוא תמיד גרם לי להרגיש שמה שאנחנו עושים במיטה זה משהו מלוכלך ומגעיל."
"כי זה מה שהוא מרגיש, הוא מקבל את עצמו כהומו אקטיבי, אבל כנראה שזה יותר מידי בשבילו להיות הומו שנהנה לקבל בתחת, לכן הוא מתנהג ככה, זו לא הפעם הראשונה שנתקלתי בדברים כאלה, למה הסכמת ליחסים חולניים כאלה?"
"כי גם אני שרוט." נאנחתי, "רציתי רק לזיין וללכת, לא רציתי לערב רגשות עם סקס כי..." ופתאום, כרעם ביום בהיר, נחתה עלי וודאות מבהילה שזעזעה אותי מכף רגל ועד ראש - אני אוהב את אור, אני ממש אוהב אותו, איך לא הבנתי את זה קודם? ולמה, כמו אידיוט, הלכתי והרסתי הכול?
"מה קרה?" התפלא סמי למראה הבעת פני, "מה נפל עליך?"
"אהבה, אני חושב שאני אוהב את אור. לא, אני לא חושב אני בטוח, איך לא קלטתי את זה קודם? אני ממש אוהב אותו סמי, ורק בגלל שהייתי כזה חרא כלפיו הוא עם מקס עכשיו, תעזור לי סמי, תן לי עצה, מה אני אמור לעשות עכשיו?"
"כלום." אמר סמי, "עדיף שלא תעשה שום דבר."
"מה כלום? אבל... אבל הוא הולך לחיות עם המנוול הבוגדני הזה, בסוף הוא יגלה איזה מין טיפוס הוא וזה ישבור לו את הלב, אני חייב לגלות לו את האמת."
"לא, אתה לא. למעשה אסור לך."
"אבל סמי..."
"שום אבל, אור אוהב את מיכה, אם תקלקל רק תגרום לו לכעוס עליך."
"אבל הוא לא מכיר אותו באמת, אם הוא ידע מי זה באמת מיכה... אם הוא יכיר גם את המקס שבו הוא..."
"אור מכיר את הצד שמיכה לא מתבייש בו, ואתה מכיר את הצד השני, הצד של מקס שמיכה לא אוהב ומסתיר מכול העולם. אם תחשוף בפני אור את מקס יש סיכוי גדול שהוא לא יאמין לך, ואם תתעקש ותביא לו הוכחות אולי תצליח לקלקל את הקשר שלו עם מיכה, אבל בסוף הוא יכעס עליך, וישנא אותך שלא סיפרת לו מיד את האמת."
"כן, מזה אני הכי פוחד, היו לי מאה הזדמנויות איתו, ואני פספסתי את כולן, איזה מפגר אני." אכלתי את הלב.
"הלוואי והיה לי שקל על כל פעם שראיתי את זה קורה, לא יודע למה הומואים מתחילים להעריך מישהו רק אחרי שהם מאבדים אותו? אולי זה לא רק הומואים אלא גברים בכלל? טוב, לא משנה, מה שחשוב זה שאם  לא אמרת כלום בהתחלה, עכשיו עדיף שתשתוק." חיווה סמי את דעתו המלומדת.
ידעתי שהוא צודק אבל התקשיתי להשלים עם רוע הגזרה, "אבל בסוף השקרים שלו יתגלו, אור המסכן, הוא רק רוצה מישהו שיאהב אותו, ודווקא הוא נפל על החרא הזה שישבור לו את הלב."
"לא בטוח שזה יקרה, יכול להיות שאתה שופט את מיכה קצת יותר מידי בחומרה, הוא לא היה מציע לאור לגור איתו אם הוא לא היה אוהב אותו באמת, אתה לא בטוח שהוא באמת יבגוד בו, וגם אם הוא יזדיין מידי פעם מהצד, רק בשביל הסקס, זה לא כל כך נורא, יש הרבה זוגות שחיים ככה, וחיים יפה."
"אתה לא מכיר את אור, הוא לא אחד שמתפשר על נאמנות, אצלו זה ערך עליון, זו הסיבה שהוא לא רצה אותי, והוא צדק, הוא ישר קלט איזה זבל אני." התייסרתי, ושום דבר ממה שסמי אמר לא עזר, הרגשתי שאיבדתי את ההזדמנות האחרונה שלי למצוא אהבה, והתאבלתי על אובדנו של אור המתוק כאילו הוא נעלם מחיי לנצח.
אולי עדיף היה אם הוא היה באמת נעלם, אולי אז הייתי מצליח להתגבר עליו, אבל הוא כל הזמן היה בסביבה, קופץ לבקר את נועם, או עושה איתי משמרות בורוד ובפיצוצייה, ממשיך להתייחס אלי כאילו הייתי ידידו הטוב ביותר.
הייתי צריך לראות אותו מתחבק עם מיכה, או מדבר איתו בטלפון, ואחר כך מספר לי, זורח כולו משמחה, כמה מיכה מתוק ורומנטי. הייתי מקשיב לו, חיוך מעושה על פני, מהנהן, חורק בשיני, ומתאפק לא להגיד שום דבר שיקלקל את אושרו.
מיכה התחמק ממני ככל יכולתו, אבל אחרי שהכנסתי את נועם למשפחתון קטן וחמים, ממש ליד הבית, התחלתי לעשות שוב משמרות בוקר, ויום אחד הצלחתי להגיע מספיק מוקדם בבוקר ותפסתי אותו לבד, לפני שהעוזר שלו והמלצריות הגיעו.
"מה אתה חושב שאתה עושה מקס?" לכדתי אותו בפינת המטבח, "אתה חושב שאור מטומטם? בסוף הוא יקלוט שאתה בוגד בו."
"אני לא." מחה מיכה בעלבון, "אני ואור לגמרי מונוגאמיים."
"אז של מי הפרופיל באטרף? של הכפיל שלך?"
"מי אמר שיש לי פרופיל באטרף?" ניסה מקס להתחמק.
"מקס, אל תנסה למרוח אותי, לא מספיק לשנות ניק ולמחוק תמונות עם הפנים שלך. שמת בפרופיל תמונות שצילמת בחדר השינה שלך, וכמו שאתה בטח זוכר הייתי שם לא פעם, ישר זיהיתי אותך, מה הבעיה שלך? אז מה עם אתה אוהב לקבל בתחת? תגיד את זה לאור ואני בטוח ש..."
הוא התנפל עלי בחמה שפוכה, "סתום את הפה המלוכלך שלך! אל תדבר אלי ככה, לא עסקך מה אני ואור עושים במיטה, למה אתה נטפל אלי? מה הבעיה שלך בכלל? למה אתה מנסה לקלקל לנו? מפריע לך שאור ואני מאוהבים?"
"מה שמפריע לי זה שאור אוהב אותך, ואתה... אתה..."
"מה אני, מה? אני גם אוהב אותו, ואני טוב אליו, והוא אלי, ואתה, חתיכת זבל קנאי שכמוך, אל תתערב או שאני אפוצץ אותך!" דחף אותי מיכה הזועם אל הקיר, ואם עוזר הטבח לא היה נכנס ברגע זה בטח הייתי חוטף מכות.
העובדה שמיכה הקפיד לשמור את חילוקי הדעות ביני לבינו בסוד, וכלפי חוץ דיבר איתי בנימוס ושמר איתי על יחסים תקינים, הבהירה לי שאני לא סתם חושד בו, שיש לו דברים להסתיר ולכן הוא פוחד שאני אפתח את הפה. לאורך כל המשמרת ראיתי איך הוא שולח לעברי מבטים בוחנים, מהסס ומתלבט, ובסופו של דבר, לקראת סוף המשמרת שלו, רגע לפני שהוא הלך למלתחה להחליף בגדים, הוא רמז לי במנוד ראש חשאי שאכנס אחריו. מי שהיה מביט בנו מהצד היה יכול לחשוב שיש ביני לבינו איזה סיפור.
התגנבתי אחריו למלתחה הדחוסה של ורוד ותפסתי אותו עומד רק בתחתונים, גופו שרירי ושחום, שערות על החזה, חבילה מרשימה ארוזה בתחתוניו, גבר שבגברים! איש לא היה יכול לנחש כמה הוא נהנה לעמוד על ארבע ולקבל זין בתחת ההדוק שלו.
"מה אתה רוצה מקס?" שאלתי והסבתי מעליו את מבטי, לא יכולתי לסבול את המחשבה על אור המתוק שלי מחבק ומנשק את הגוף החזק, הגברי והחטוב הזה.
"אני מצטער שהתנפלתי עליך." מלמל מקס בחוסר רצון, "סליחה נאור." הוסיף ככפוי שד. לשנינו היה ברור שהוא לא באמת מצטער, ושהוא פולט מפיו את ההתנצלות הלא משכנעת הזו רק כדי לצאת ידי חובה.
"עזוב." אמרתי בקוצר רוח, "שנינו יודעים שאתה לא באמת מצטער, ואם רק היית יכול היית מכסח אותי."
מיכה חייך בזעף, יותר חשיפת שיניים מאשר חיוך. "מי אמר שאני לא יכול?" העיר בלגלוג, "אני בהחלט יכול, אבל אני לא רוצה, כל מה שאני רוצה זה שתסתום את הפה הגדול שלך."
"ומה שאני רוצה זה שלא תבגוד באור."
"אל תדאג לי ולאור, אנחנו בסדר גמור." אמר מיכה בתוקף והחל לכפתר את כפתורי חולצתו.
"אם אתם כל כך בסדר למה יש לך כרטיס באטרף?"
"זה לא עסקך, ואין לזה שום קשר לאור. אם אתה באמת חבר שלו פשוט תסתום את הפה הגדול שלך, זה הכול." לטש בי מיכה מבט מאיים. היה משהו עלוב כל כך בתערובת הזו של תחנונים ואיומים ששמעתי בקולו, כנראה שהאהבה ריככה אותי כי פתאום חשתי רחמים כלפיו. "מה הבעיה שלך מיכה, למה אתה חייב להסתיר ממנו את האמת? הרי הוא אוהב אותך, ואני די בטוח שגם אתה אוהב אותו, למה אתה מתבייש לספר לו שאתה אוהב לקבל בתחת? מה הבושה בזה?"
מיכה חשק את שיניו וקפץ אגרופים גדולים וחזקים, "אתה לא מבין." אמר, והוסיף עוד כמה מילים ברוסית, או אולי בגרוזינית, לא יודע - בין וכה לא הבנתי אף אחת מהשפות האלו.
"מה? לא הבנתי, מה אמרת?" הוא נשא אלי מבט חשוף ופגיע, נראה כאילו יפרוץ בעוד רגע בבכי, ופניו התעוותו במין הבעה מוזרה שלא הצלחתי לפענח.
"לך מפה בבקשה." אמר בלחש, וסובב אלי את גבו, ורק אחרי שיצאתי משם הבנתי בזעזוע שזכיתי, לראשונה בחיי, להביט באדם האמיתי שמיכה/מקס החביא כל חייו מאחורי המסכה שהציג לעולם, ובמשך כמה דקות הפסקתי לשנוא אותו ולקנא בו, השתתפתי בצערו ואפילו חיבבתי אותו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה