2. כלכלה ורודה

4.  הפתעות

בערב הוא התקשר שוב ושאל מה חדש. "שום דבר, אני עדיין מעכל את החדשות."

מאיר נשמע מאוכזב, "מה, עוד לא הלכת לראות את הדירה החדשה שלך?"

"אה... לא, עוד לא. אני עוד חושב איך להסביר למועלם ולסמי שאני בעל הבית החדש שלהם."

"זה בסדר, כבר סיפרתי להם." בישר לי מאיר בקור רוח, "אני מקווה שאתה לא כועס?" הוסיף, קצת פחות בטוח בעצמו, מה שגרם לי לחבב אותו מעט יותר.

"לא ידעתי שאתה מכיר אותם, מתי נפגשתם?"

"את סמי אני מכיר כבר שנים, כשרק הגעתי לתל אביב הוא פחות או יותר לקח אותי תחת חסותו." הצטחק מאיר כמו שעשו רוב האנשים ברגע שנזכרו בסמי, "ואת מועלם פגשתי כשבועז נתן להם את ההלוואה לקניית הדירה, ואגב, גם לאמיר ולניצן הוא עזר לקנות את הדירה שהם גרים בה, זו שהייתה פעם הדירה של הדודה של אמיר."

"מה, באמת?" הופתעתי, "לא ידעתי."

"אני לא מתפלא, בועז אהב למדר את החיים שלו, והעדיף לנדב כמה שפחות מידע עליהם. הוא היה בן אדם מאוד דיסקרטי וזו אחת הסיבות שהוא הצליח כל כך יפה בעסקים."

"אני מבין." אמרתי ביובש, חש עדיין פגוע מעט, "יש עוד דברים שהוא לא סיפר לי? אתה והוא למשל?"

"חס ושלום." הבין מיד מאיר את כוונתי, "אל תשכח שעשינו יחד את המסלול."

"איזה מסלול?" תהיתי.

"המסלול של הטירונות בגולני." הופתע מאיר מהשאלה, "למה, איפה אתה עשית צבא?" שאל, קצת בחשדנות, "עשית צבא, נכון?"

"כן, אבל הייתי ג'ובניק, עשיתי טירונות מקוצרת, שירתי בקריה ובאתי כל יום הביתה, אני מתאר לעצמי שזה פוסל אותי מבחינתך." הטחתי במרירות שהייתה מעט מגוחכת בהתחשב בעובדה שגם אני וגם מאיר עברנו כבר מזמן את גיל המילואים.

"לא, בטח שלא, זאת אומרת..." התבלבל מאיר, ואני מודה שחשתי סיפוק מביש כשנוכחתי לדעת שהצלחתי לגרום לעורך דין קורדובה, חלקלק הלשון והבטוח בעצמו, לאבד את בטחונו.

"עזוב, אנחנו מדברים על דברים שקרו לפני עשרים שנה, בעצם יותר, זה פשוט אידיוטי, אם נדב לא היה נהרג בטח הייתי הולך לקרבי, אבל ההורים שלי התמוטטו לגמרי אחרי שהוא נפל, ומישהו היה צריך להיות בבית בשביל התאומים... עברנו תקופה קשה מאוד אחרי שהוא נהרג, בחיים לא הייתי מסתדר בלי העזרה של דפנה ושל בועז."

"אני מבין." אמר מאיר בכובד ראש, ושאל שוב אם הוא יכול לבוא לבקר אותי הערב.

"אתה רוצה לפגוש אותי בגללי או בגלל שאני האח ההומו של נדב?" שאלתי ישירות, ומאיר נאנח ואמר שיש לי שאלות קשות מאוד, ואולי אני צודק ועדיף שנעזוב את זה, וסגר.

ידעתי שאם אתקשר אליו שוב ואבקש שיבוא בכל זאת הוא יבוא, אבל ידעתי שהשאלה ששאלתי, והדמות של אחי הצעיר והיפה תרחף כל הזמן ביני לבינו, ולכן התקשרתי למועלם במקום אליו.

סמי הרים את השפופרת, "שלום בעל הבית." אמר בחביבות, ומיד שאל מה שלומי, ואיך אני מרגיש, ואם אני זקוק לחברה, ורק אז הבנתי שאני מרגיש נורא, ואני בודד, והדירה בה גרתי עם בועז גורמת לי לחוש רע עוד יותר, ושאלתי אם אני יכול לבוא אליהם.

"בטח בוא, אנחנו מחכים, אני כבר מכין משהו טעים." הבטיח סמי.

"ידעתם שהוא מתכנן לעזוב אותי?" שאלתי, והתרווחתי במטבח הנעים והחמים שלהם.

"מה השטויות האלה, הוא לא התכוון לעזוב אותך." מחה מועלם, והגיש לי ספל תה מתוק, חם ומנחם.

"היית חשוב לו מאוד." תמך סמי בדברי בן זוגו, "בועז תמיד שיבח אותך ואמר כמה שטוב לו אתך, נכון מומי?" הפנה מבט אל מועלם שהנהן בהסכמה והניח יד על כתפו. נעים היה לראות את החיבה ששררה בין שני הגברים האלו שהיו כמעט בגילי, אף אחד מהם לא היה חטוב, או יפה במיוחד, אבל הם חיו יחד בהרמוניה מושלמת, והיה ברור שהקשר שלהם חזק ויציב.

גם אני רציתי דבר כזה, בן זוג שישן איתי תמיד, לא לפעמים, שיקרא לי בשם חיבה מטופש, ולא ימדר אותי אף פעם.

"עד שהוא מת לא ידעתי כלום על הדירה שהוא שיפץ וגם לא על העסקים האחרים שלו, לא ידעתי שהוא הלווה לכם כסף, וגם על הכסף שהוא נתן לאמיר ולניצן לא ידעתי, הוא מידר אותי לגמרי, רק היום נודע לי שהעורך דין שלו הוא גם מכר ותיק שלו מהצבא, ושהוא הכיר גם את נדב, אחי הגדול, ושבועז הכין קרנות נאמנות לילדים שלו ו... חשבתי שאני מכיר אותו, שאנחנו זוג, ועכשיו אני מבין שלא ידעתי עליו כלום."

"בועז היה מין טיפוס כזה… מעט מאוד אנשים ידעו עליו הכול." ניסה סמי טוב הלב לנחם אותי, "זה לא היה נגדך, הוא פשוט היה כזה, נכון מומי?" הביט לעבר מועלם שהנהן לאות הסכמה.

"ניצן עיצב בשבילו את הדירה שמעל הפיצוצייה, אולי הוא יודע יותר." העלה השערה. "רוצה שנתקשר אליו?"

"למה לא? תנסה, מה יכול להיות."

הם התקשרו לניצן שהיה דרך מקרה בפיצוצייה, יחד עם אמיר.

"שכחתי, היום אמיר במשמרת וניצן אוהב לבוא לשבת איתו כשיש לו זמן, יאללה בואו נקפוץ לשם." קם מועלם ופנה החוצה, ואנחנו אחריו.

הפיצוצייה לא הייתה רחוקה, ומאחר ומזג האוויר היה נעים הלכנו ברגל, בדרך עמלתי לשכנע את השניים שאני לא מוטרד כלל מההלוואה שבועז נתן להם, ואני שמח שהוא הפך אותה בצוואתו למענק, ושמעולם לא שיערתי בנפשי שמותו של בועז יביא לי רווח כספי, ואם גרושתו וילדיו היו מתנגדים הייתי מוותר מיד על כל מה שהוריש לי.

"לא סתם בועז החזיק ממך כל כך, אתה בחור טוב עוזי." חיבק סמי את כתפי, "ואני שמח שדפנה הסתפקה בוילה שהיא קיבלה כי ממש לא הייתי רוצה אותה בתור בעלת הבית שלי."

הגענו לפיצוצייה ומצאנו שם את אמיר וניצן, מחפשים בהיסטריה אחרי מפתח הדירה שנעלם להם פתאום.

"הוא אצלי." שלפתי את המפתח שקיבלתי ממאיר, "העורך דין נתן לי אותו."

"איזה מזל." מחה ניצן את מצחו בהקלה, "כבר פחדתי... שמרתי את המפתח פה, במגרה, הייתי עולה לשם כל יום לבדוק איך העבודה מתקדמת, אבל מאז שהשיפוץ הסתיים עוד לא הזדמן לי לעלות, כנראה שבועז לקח את המפתח ממש לפני שהוא נפטר."

"מוזר, איך הוא הכין הכול כאילו שהוא ידע..." העיר סמי, וכולנו החלפנו מבטים מוטרדים אבל אף אחד לא אמר כלום.

אחר כך אמיר ביקש מאחת המלצריות ב'ורוד' שתחליף אותו לכמה דקות, ואנחנו עלינו בשורה במעלה המדרגות התלולות שהוליכו לדירה מעל הפיצוצייה שנראתה שונה לגמרי מאז ביקרתי בה בחטף לפני כמה שנים.

"בועז שפך פה המון כסף." גילה לי ניצן, "עבדנו עם החומרים הכי טובים ועם בעלי המקצוע הכי יקרים." התפאר, ואכן, הדירה שדמתה למחסן מוזנח בפעם האחרונה שביקרתי בה נראתה נפלא. הצבעים הבהירים העניקו אשליה של מרחב, החלונות הקטנים הוגדלו כדי להכניס פנימה יותר אור, ורצפת הבטון העקמומית הוחלפה במרצפות קרמיקה איטלקית, מצוירת ערבסקות מזרחיות חינניות.

"שברנו קצת קירות." הסביר ניצן, "ובמקום שני חדרי שינה מסכנים סידרנו חדר שינה גדול עם שירותים נפרדים, וחדר ארונות, ובמקום להחביא את המדרגות לגג עיצבנו אותן כאלמנט פיסולי מרכזי בסלון ו..." הוא המשיך להסביר, מנופף את ידיו לפה ולשם, פולט מפיו צרורות עצבניים של מלל מעצבים משונה, ולא השתתק עד שהנחתי יד על כתפו, אמרתי לו שאין לי מושג על מה הוא מדבר, אבל הוא עשה עבודה נהדרת, והכול מושלם בעיני.

"מה עם הגינת גג?" שאל אמיר, "היא עוד קיימת?"

"בטח, בואו תראו." הוריד ניצן מפתח מקולב מסוגנן שתלה במטבח המודרני הכסוף, וכולנו העפלנו במעלה המדרגות הלולייניות לגג שהפך מסתם גג תל אביבי עם כמה עציצים לגן קסום, מחופה פרגולה מעץ. "ממש גן עדן פה." נשען סמי על המעקה, ובחן בקורת רוח את הנוף התל אביבי הלילי, "חולה על העיר הזאת." אמר, ופרש את ידיו כאילו רצה להתעופף מעל הרחובות המוארים של תל אביב.

"תיזהר." אחז בו מועלם בבהלה, "אל תברח לי."

סמי צחק, הסתובב ונישק אותו, "אני לא אלך לשום מקום בלעדיך מומי." אמר בחיבה, ושוב עלה בי גל של קנאה צורבת למראה השניים.

"תראה עוזי, תראה איזה יופי." משך אותי ניצן בהתלהבות לעבר חדרון קטן שהתברר כחדר שינה קטן ונחמד, שכלל אפילו שירותים ומקלחת, והכי טוב, חצי מגגו המשופע היה עשוי מין חומר שקוף שנראה כמו זכוכית, אבל היה בעצם סוג של פלקסיגלאס. "מהחומר הזה עושים חלונות של מסוקים." סיפר ניצן בגאווה, "לא תאמין כמה זה עלה, אבל לבועז לא היה אכפת מהמחיר, הוא רצה גג שקוף שאפשר לראות דרכו את השמים גם בחורף, וזה מה שהוא קיבל."

"הוא אמר לך בשביל מי הדירה הזו?" חקרתי.

ניצן משך בכתפיו, "גם אני שאלתי את עצמי, אבל הוא היה מסתורי מאוד בנושא הזה, אמר שזו הפתעה מיוחדת בשבילו ובשביל מישהו שהוא מאוד אוהב, אבל הוא לא פירט, יכול להיות שזו הייתה הפתעה בשבילך בועז?"

"לא יודע, אם כן אז באמת הופתעתי."

"תשאל את קורדובה, העורך דין שלו, הם מכרים ותיקים מאוד, אולי הוא יודע?"

"שאלתי, בועז אמר לו שזו מתנת יום הולדת, קורדובה חשב שמדובר ביום ההולדת שלו, אבל לך תדע למה הוא התכוון באמת."

"מתי היום הולדת שלך עוזי?"

"בעוד חודש אני אהיה בן ארבעים ושמונה, היית מאמין? אני מרגיש בדיוק כמו שהרגשתי כשהייתי בן עשרים וחמש, ופתאום אני זקן בן חמישים."

"מה זקן? מה אתה מדבר שטויות, חמישים זה לא זקן." נזף בי ניצן, בוחן אותי בחטף, "בן ארבעים ושמונה, מה? לא רואים עליך, בקושי הייתי נותן לך ארבעים."

"תודה ניצן, יפה מאוד מצידך." חייכתי, אבל ליבי היה כבד עלי. הדירה הייתה מקסימה, אבל אני לא אוהב שינויים מהירים מידי, ולא אוהב הפתעות, הופתעתי די בימי חיי.

ירדנו חזרה לדירה, ואחרי שאמרתי שהדירה מאוד מוצאת חן בעיני ואני מתכוון לעבור אליה כמה שיותר מהר, מועלם הבטיח לשלוח אלי בחור אמין עם משאית שיארוז בשבילי ויעביר אותי ואת חפצי לדירה החדשה בזריזות ובבטחה.

ירדנו מהדירה לפיצוצייה, ומשם הלכתי ברגל לדירתי, תוהה אם אפשר להתקין בה מעלית. כבר מזמן לא יצא לי לעלות ולרדת כל כך הרבה מדרגות, ולראשונה בחיי חשתי שגבי כואב מעט, וברכי מאותתות לי על גילי.

5. אל תקרא לי אבא

כמה חודשים אחרי מותו של בועז כבר הייתי מאורגן לבטח בדירת ההפתעה שהוא שיפץ. מיד אחרי השלושים למותו התפטרתי מעבודתי בבנק, ותכננתי ליהנות ממעמדי החדש כבעל רכוש אמיד, וסוף סוף לקום מתי שאני רוצה, לטייל בכל העולם, לקנות בגדים וחפצים יקרים, לסעוד במסעדות מפנקות ולהתבטל כאוות נפשי, אבל להפתעתי גיליתי שהפיצוצייה ובית הקפה לא מנהלים את עצמם, ולמרות שהעובדים המסורים שלי היו חרוצים ומיומנים עדיין הם היו זקוקים לי, ובעצם העבודה שלי כיום לא שונה כל כך מעבודתי בבנק. כמו בתקופת היותי ככלכלן בבנק התעסקתי עם כספים וחוזים, דיברתי מידי יום עם בני אדם לחוצים, והייתי טרוד מאוד בפתירת משברים לא צפויים.

מאיר קורדובה היה לי לעזר רב, ובלי עצותיו הנבונות בטח הייתי עושה שטויות וגורם לנזקים. למדתי לבטוח בו, ולמרות שהיחסים שלנו נשארו בגדר יחסי עבודה ידידותיים בלבד גיליתי שאני מחבב מאוד את הגבר נעים ההליכות הזה, וסומך על תבונתו ושיקול דעתו, ולכן הוא היה הראשון שהתקשרתי אליו אחרי שערב בהיר אחד נקש על דלתי אורח לא צפוי שהצליח לזעזע אותי עד עמקי נשמתי.

האורח צץ במפתיע בדירתי מיד אחרי שהחמסין הראשון של האביב נשבר והתפוגג, ושוב אפשר היה לנשום כהלכה.

הוא נקש על דלתי בדיוק כשירדתי מהגג, שם מצאתי מפלט מהחום המעיק, נושא בידי את המשפך עם המים המזוקקים שנועדו להשקות את שני הסחלבים שקניתי לעצמי כפיצוי אחרי שעוד בחור אחד שתליתי בו תקוות גדולות התברר כאכזבה גדולה.

"מקובל להתנחם בגלידה, או שוקולד." קנטר אותי סמי, שהזהיר אותי עוד בהתחלה שהבחור הצעיר הזה מתלהב יותר מחשבון הבנק שלי מאשר ממני.

"סחלבים יותר יקרים, אבל משמינים פחות." הסברתי, והנהנתי בפיזור נפש כשהוא ניסה לנחם אותי, מבטיח לי שזה עוד יקרה, גם הוא פגש את מועלם אחרי שכבר היה בטוח שהוא ימות לבד, "ויכול להיות שהוא בכלל מסתובב סביבך כל הזמן, ואתה מכיר אותו טוב ופשוט לא מבין שנועדתם זה לזה?" הוסיף בזהירות, ושנינו ידענו שהוא מדבר על מאיר קורדובה שלא הפסיק לרמוז לי בעדינות שהוא מוכן להיות בשבילי יותר מעורך הדין שלי.

מאחר והייתי בטוח שהנוקש על דלתי הוא מאיר שאהב לקפוץ אלי לביקור ידידותי בערבים, לשבת איתי על הגג, ללגום בירה ולשמוע מוזיקה קלאסית. הוא היה חובב גדול של מוצארט, העריץ במיוחד את האופרות שלו, ולא נואש מניסיונותיו לחבב אותן עלי למרות טענותיי שדי לי במחזות מוזיקליים, ומה לי ולמוזיקה קלאסית.

פתחתי את הדלת לבוש רק במכנסים קצרים ובגופיה, אוחז עדיין בהיסח הדעת את המשפך הצהוב שלי.

למראה הגבר הצעיר שעמד על סף דלתי ליבי ניתר בחזי, ולרגע אחד חששתי שאני עומד להתעלף למראה האיש הצעיר הזה שהביט בי בעיניו היפות של אחי המת, חייך אלי את חיוכו המקסים, ואפילו קולו היה זהה לקולו של נדב כשאמר לי בחביבות אגבית, "ערב טוב אבל'ה? מה שלומך היום?"

אי שם, בירכתי מוחי, ידעתי שזה עלול לקרות, שיום אחד תהיה תוצאה לצעד שנקטתי פעם בקלות דעת חסרת מחשבה שרק הנעורים מסוגלים לה.

לא חשבתי על העתיד כשעשיתי את זה, הייתי אז בחופשת שחרור, הכסף ממענק השחרור שלי התעכב בגלל בעיות ביורוקרטיה, והיה חסר לי כסף מזומן בשביל משהו שבזמנו היה דחוף מאוד, וכיום אני אפילו לא זוכר מה הוא היה. כרטיסים יקרים לאיזה מופע, או אולי ג'ינס שחשקתי בו מאוד? לא זוכר כבר מה, אבל קיבלתי את עצתו של ידיד שהפנה אותי לבנק הזרע כדי להשיג כסף זריז בלי מאמץ.

"הרי בין כה וכה אתה מביא ביד." קרץ לי באחוות גברים, "אז מה הבעיה? תעשה בדיקת דם שידעו שאתה נקי מאיידס, ותקבל כוס מפלסטיק, חדר שקט עם מגזינים מדליקים, ואחרי שתגמור ליהנות תקבל גם כמה שקלים, מה רע?"

באמת, מה רע, חשבתי לעצמי, ואחרי שמלאתי שאלון ועשיתי בדיקת דם, הנחתי לרופא לממש אותי מעט, למדוד אותי ולשקול אותי, ואחר כך גם לחקור אותי על ההיסטוריה הרפואית שלי לפני שהוכנסתי לחדר קטן ונטול חלונות עם ספה ושולחן עמוס עיתונים צבעוניים, שנשים ערומות ומלאות חזה פיזזו על דפיהם.

לא נגעתי בעיתונים, עצמתי את עיני, חשבתי על בועז ומילאתי בלי בעיות את המוטל עלי. מאחר ותוצאות ספירת הזרע שלי היו משביעות רצון חזרתי על הפעולה עוד מספר פעמים, וחוץ מבועז פנטזתי גם על גברים צעירים אחרים ששירתו איתי, ובטח היו נחרדים אם היו מגלים באיזה תנוחות נועזות הציב אותם דמיוני הפרוע.

תרמתי לבנק הזרע ארבע, ואולי חמש מנות? אני כבר לא זוכר. נהניתי מהכסף שקיבלתי ושכחתי מכל העניין כמעט לגמרי. רק לעיתים רחוקות הייתי תוהה אם באמת נולדו ילדים כתוצאה מאותן דקות זניחות שביליתי במרפאה ההיא, ידי מענגת את אברי הזקוף בעוד עיני סגורות בחזקה כדי שלא אצטרך לראות את הנערות הערומות שארבו לי בין דפי העיתונים הצבעוניים, אבל זה קרה לעיתים רחוקות מאוד, ולא באמת הטריד אותי, הרי הבטיחו לי בפירוש שזהותי תישאר חסויה. גם כשחשבתי על התוצאה שאולי תיוולד כתוצאה מהחומר שהפקדתי בכוס פלסטיק תמיד דמיינתי תינוק זעיר ושמנמן עם חיתול ומוצץ, איכשהו הצלחתי להתעלם מכך שאם ייוולדו תינוקות הם יחלקו איתי גנים משותפים, ושיום אחד עלול תינוק כזה, אחרי שהפך לאדם בוגר, למצוא אותי, להגיע לביתי ולדפוק על דלתי.

"הכול בסדר עוזי?" שאל הגבר הצעיר הזה שדמה לנדב בצורה מפליאה והביט בי במבט זהה למבט שנתן בי אחי כשאמרתי לו יום אחד, לפני כמעט שלושים שנים, שיש לי משהו חשוב ופרטי לספר לו.

"כן, בטח, למה אתה שואל?" ניסיתי לחייך, נאחז במשקוף הדלת כדי להתגבר על הסחרחורת שתקפה אותי.

"כי אתה נראה נורא חיוור פתאום, ואתה מחזיק ככה את החזה... אתה לא הולך לחטוף לי התקף לב פתאום, מה?"

רק אז נוכחתי לדעת שידי מונחת על חזי, לוחצת עליו בניסיון להרגיע את דהרות ליבי שהחל להתפרע לפתע.

"אני בסדר." אמרתי, הרפיתי מהמשקוף ופסעתי קוממיות אל המטבח, שם צנחתי על כסא, משעין את מרפקי על דלפק ארוחת הבוקר הנוח שלי. "בוא, שב פה ותספר לי איך מצאת אותי, חשבתי שהשם של תורמי הזרע אמור להיות חסוי."

"כן, הוא אמור, אבל מאז שהפקדת את התרומה שלך השתנו דברים בעולם, אין יותר סודות בעידן האינטרנט, עובדה שמצאתי אותך בלי להתאמץ יותר מידי."

"אז אתה מין אשף מחשבים כזה? איך קוראים לזה, האקר?"

"סוג של..." גיחך הנער את גיחוכו האלכסוני, החינני והמקסים של נדב. "הייתי צריך לחכות עד הגיוס, ואחר כך להתאמץ להגיע ליחידת מודיעין נורא סודית כדי לשים יד על מחשבים מספיק משוכללים, אבל אחרי שהגעתי לשם זה כבר היה קלי קלות."

"אז אתה חייל?"

"כן, עדיין, כיום אני בחופשת שחרור."

"בן כמה אתה, בן עשרים ואחת?"

"עוד לא, עוד מעט, קפצתי כיתה בבית ספר יסודי ולכן התגייסתי קצת לפני כולם."

"אז אתה מין ילד פלא כזה? מחונן כאילו?"

הוא צחק, "לא כאילו, בדיוק. ברכותיי אבא, יצא לך ילד מוצלח."

חייכתי אליו חזרה, אבל זה כאב, החיוך הזה שלו, האגביות הקלילה בה פלט משפטים שנונים, כול פרט בהתנהגותו, בתווי פניו ובגוון קולו הזכיר לי את נדב, הייתי חייב לעצום את עיני כדי לעצור את הדמעות, "בבקשה, אל תקרא לי אבא. אני רק תרמתי את הזרע, אבא שלך זה האדם שגידל אותך."

"כן, גם אני חשבתי ככה תמיד, אבל ברגע שהתברר שהעברת לי בגנים שלך עוד משהו חוץ מזיכרון טוב, אי קיו גבוה וחיוך נחמד הוא החליט שהוא כבר לא אבא שלי."

"למה אתה מתכוון?" פקחתי את עיני העצומות והבטתי בו בחרדה, יודע כבר למחצה מה הוא יגיד.

"לזה שבדיוק כמוך, גם אני הומו." אמר הנער בפשטות, "ואל תנסה אפילו לספר לי שאתה לא, ושאתה לא נשוי כי עוד לא מצאת את האחת שלך, וכל שאר השטויות האלה ששמעתי מכל מיני טיפוסים."

"איזה טיפוסים?" נבהלתי, ופתאום נזכרתי בכל הסכנות שאורבות בימינו לצעיר יפה וסקרן עם גישה לאינטרנט, ושוב הייתי חייב להניח את כף ידי על לוח ליבי בניסיון לעצור את הדהרה שהחלה לשעוט בחזי.

כנראה ששוב החוורתי כי הוא הביט בי בדאגה, ואפילו הניח את ידו על פרק ידי, בודק את הדופק שלי. "אולי אתה רוצה כוס מים?" שאל וקם, רוכן אלי מעבר לדלפק.

"כן, תודה." לקחתי את כוס המים שהוא מזג לי ולגמתי לאט, מנסה להירגע. "אני מקווה שאתה נזהר מאוד ילד." אמרתי אחרי שרווח לי מעט.

"כן, אל תדאג, אני לא טיפש." הוא לקח מידי את הכוס הריקה, "ואגב, שמי מתן, הם נתנו לי את השם הזה כי הייתי מתנה בשבילם."

"הם אלו ההורים שלך?"

"כן, רק אחרי שהם התחתנו התברר שלאבא יש בעיות פוריות, איזה מחלת ילדים שהסתבכה... הם שמרו על זה בסוד, ורק אחרי שסיפרתי להם שאני מעדיף בנים הם סיפרו לי את האמת, ואגב, יש לי גם אחות קטנה שגם היא שלך. הם עמדו על זה שהיא תיוולד מאותה מנת זרע וליתר ביטחון קנו את כל שאר המנות שלך כדי שלא יהיה חשש לגילוי עריות."

"יפה מצידם." אמרתי, וקמתי, "בוא מתן, אני רוצה להראות לך משהו."

הולכתי אותו לחדר השינה, שם שמרתי את אלבומי התמונות הישנים שלי, באמת הגיע הזמן שאסרוק אותם ואעשה להם גיבוי.

הוא בהה בעיניים פעורות לרווחה בתמונותיו של נדב. "מי זה?" שאל ונגע באצבע מהססת בכיסוי הפלסטיק הדביק שהגן על העדויות יקרות הערך לעברי.

"אחי הגדול, נדב. ברגע הראשון חשבתי ש..." מבלי משים נפלטה מעומק חזי אנחה עמוקה, "והוא אגב לא היה הומו, הייתה לו חברה שהוא אהב מאוד והשתוקק להתחתן איתה, אם הוא לא היה נהרג בלבנון בחורף שמונים ושתיים הוא בטח היה עכשיו סבא, למרבה הצער הוא נהרג והחברה שלו התחתנה עם גבר אחר וילדה לו את הילדים שהיו צריכים להיות של נדב."

"אני באמת מצטער." אמר מתן חרש, "ומי אלו?" נגע בתמונות של התאומים שחיבקו את נדב בהתלהבות ילדותית.

"אלו רעות ואסף התאומים. הם אנשים מבוגרים עכשיו, שניהם נשואים והורים לילדים."

"הם יודעים עליך?"

"כן, בטח, וזה לא מפריע להם. חוץ מזה הם חיים רחוק מכאן, רעות גרה באיזה חור ליד אילת ואסף התחיל ללמד באיזה קולג' באוהיו, מאז שההורים שלנו נפטרו הקשר שלי אתם די רופף."

"ומה ההורים שלך אמרו כשסיפרת להם שאתה הומו?"

"אף פעם לא הספקתי לספר להם, תכננתי לצאת מהארון עוד לפני הגיוס, אבל בדיוק אז נדב נהרג ו... טוב, לא משנה, העיקר שזה לא יצא. רק נדב ידע, סיפרתי לו מיד אחרי שהבנתי, והוא היה ממש בסדר עם זה, עודד אותי ותמך בי, והבטיח לי שהוא יהיה איתי כשאני אגלה לכל המשפחה, אבל אז הוא נהרג ו..." החזרתי את האלבומים לארון, "אני מתגעגע אליו נורא, אין יום שאני לא חושב עליו, ולראות אותך פתאום... בלי אזהרה... מזל שיש לי לב חזק ובריא, כמעט חטפתי התקפת לב."

"אני ממש מצטער עוזי." אמר מתן, "לא חשבתי עד הסוף, אני יודע מה הכתובת שלך כבר כמה חודשים, אבל עד עכשיו לא עשיתי עם זה כלום, לא העזתי, גם שירה אמרה לי שאסור לעשות דבר כזה לבן אדם, שאני צריך להכין אותך קודם, אבל אחרי הריב האחרון עם אבא... לפעמים אני עושה דברים בלי לחשוב קודם."

"למה רבת עם אבא שלך? מה עשית?"

"לא עשיתי כלום, בדיוק ההפך, סירבתי לעשות, הוא דרש שאני אלך לטיפול נפשי כדי להיפטר מהבעיה שלי, ואני ניסיתי להסביר לו שאין לי שום בעיה, שהבעיה היא שלו, לא שלי... התחלנו בדיבורים, משם עברנו לצעקות, וכשהוא ניסה להרים עלי יד פשוט קמתי ועזבתי, ופתאום מצאתי את עצמי פה."

"ואיך ידעת שאני הומו?"

"עשיתי בירורים, לא תאמין מה אפשר לגלות אם רק יודעים לשאול את גוגל את השאלות הנכונות."

"מעכשיו אני כן אאמין." נאנחתי, ואחר כך ניגשתי לטלפון וחייגתי את המספר של מאיר.

"למי אתה מתקשר?" נדרך מתן.

"לעורך דין שלי."

"אתה לא נסחף קצת, בשביל מה אתה צריך עורך דין?" הרצין מתן.

"זה בסדר, אל תילחץ, אני זקוק לעצה טובה, ולמזלי מאיר הוא לא רק עורך דין, הוא גם חבר."

6. זה לא מה שאתה חושב

התקשרתי למאיר הביתה ולא הייתה תשובה, ניסיתי את הנייד שלו וגיליתי שהוא בדרך אלי, ועוד כמה דקות יגיע.

"יופי, להתראות." אמרתי וירדתי למטה לחכות לו מול הפיצוצייה. נדבי שהתחיל ללמוד בבקרים, ועשה מידי פעם משמרות לילה בפיצוצייה, הבחין בי דרך חלון הראווה ונופף לי לשלום, ואחרי ששילח לדרכו את הקונה האחרון שלו, צעיר כחוש עם כרבולת מחומצנת שנראה מטושטש מעט, הפקיר את הקופה ויצא אלי, שאל מה נשמע, ומה חדש, ובישר לי שהצליח לעבור בשלום את המבחן הנוראי בסטטיסטיקה, ואחר כך הגיע לעיקר ושאל, מתאמץ לדבר כבדרך אגב, מי היה הבחור המדהים הזה שעלה אלי לא מזמן לדירה?

"אחד... לא חשוב, זה לא מה שאתה חושב." אמרתי, קצת בעצבנות.

נדבי נדבק מהעצבנות שלי, הסמיק ואמר שהוא לא התכוון לחטט בענייני הפרטיים, והוא יודע שזה לא עסקו, אבל הבחור הזה פשוט נראה לו מוכר קצת ולכן...

למזלי מאיר הופיע בדיוק בזמן, מתנשף מההליכה המהירה, ונדבי השתתק באמצע המשפט, אמר לשנינו שלום מגומגם וחזר לפיצוצייה, שולח לעברנו מבט תוהה מעבר לכתפו. הוא בטח חושב שהזמנתי נער ליווי צעיר לדירה שלי, ועכשיו אני ומאיר הולכים לעשות איתו שלישיה סוערת, עלה בדעתי הסבר למבוכתו, ובקושי התאפקתי לא לצחוק, למרות שכל העניין לא היה מצחיק כלל.

"מה עובר על הילד?" התפלא מאיר, "למה הוא מסתכל עלינו ככה? מה, החנות שלי פתוחה?" מישש בבהלה את מפתח מכנסיו.

"אתה בסדר, זה רק ש... הוא ראה בחור צעיר אחד עולה לדירה שלי ועכשיו הוא בטח חושב... או שלא, לך תדע מה עובר לאנשים בראש?"

"איזה בחור, על מה אתה מדבר עוזי? אתה בסדר? למה אנחנו לא עולים למעלה?"

"כי אני צריך להסביר לך משהו קודם." משכתי אותו לחדר המדרגות, ושם, עומדים מול תיבות הדואר התלויות על הקיר, שטחתי בפניו במהירות את כל השתלשלות העניינים.

"ואתה אומר שהוא דומה לאחיך זכרונו לברכה?" קימט מאיר את מצחו בפליאה, "באמת? כמה דומה?"

"דומה מאוד, דומה כל כך עד שכמעט חטפתי התקף לב."

"וואלה? נו, טוב, בוא נעלה ונראה אותו." נאנח מאיר והתחיל לטפס במעלה המדרגות. הוא נעצר לפני הדלת ובמקום לפתוח אותה עמד והביט בי רגע ממושך, ואז פצה את פיו ואמר בקול חרישי שכל העניין נראה לו חשוד מאוד.

"חכה עד שתראה אותו ואז תפסיק לחשוד. הוא ממש העתק של נדב."

"כן, אבל קשה לי להאמין שאפשר לחשוף את שמו של מישהו שנתן  תרומת זרע לפני יותר מעשרים שנה, זה נשמע לי דמיוני מידי, אתה מאמין לו?"

"כן, למה לא? יש לך הסבר אחר לזה שהוא פה?"

מאיר נראה כאילו הוא עומד להגיד משהו, דבר מה עוקצני ולא נחמד במיוחד, אבל ברגע האחרון התחרט, סגר את פיו, פתח את הדלת ונכנס פנימה.

מתן היה סרוח על הספה בתנוחה שהייתה חביבה על נדב - רגליו פשוטות קדימה, וידיו הפרושות לרווחה מונחות על המשענת, והביט בטלוויזיה.

ברגע שנכנסנו הוא קם, כיבה את המכשיר וחייך. "שלום." אמר, מביט בסקרנות במאיר שבהה בו בפה פעור, אילם מפליאה, ופניו מאובנות מתדהמה.

"נו, דומה או לא דומה?" לא התאפקתי מלחגוג את נצחוני.

מאיר התנשף נשיפה חדה, ובדיוק כמוני הניח את כף ידו על חזהו, לפני שהודה שכן, אני צודק, הנער דומה בצורה מדהימה לאחי הבכור.

"למרות שקורה לפעמים שיש דמיון לא מוסבר בין אנשים אי אפשר להסתמך רק עליו בלי להוסיף בדיקת רקמות." אמר בקול קפדני של עורך דין מומחה לעריכת חוזים, "וכדאי שתדע כבר עכשיו." פנה אל מתן, "שגם אם התשובה תהיה חיובית מבחינה חוקית זה לא מקנה לך שום זכויות. גם אם תוכיח שנולדת כתוצאה מתרומת הזרע של עוזי אתה עדיין לא נחשב לבנו, ולא יכולות להיות לך שום תביעות על הרכוש שלו."

"הרכוש שלו." נדלקו שני כתמים אדומים במעלה עצמות הלחיים של מתן, ולמרות שפניו וקולו נותרו שלווים ידעתי שהוא מתחיל לכעוס, וידעתי שגם מאיר יודע. ככה בדיוק התנהג נדב לפני שהיה מתפרץ בחמת זעם - אירוע נדיר מאוד שמי שחזה בו לא שכח אותו מעולם.

"אתה חושב שבגלל זה אני פה? בגלל שאני רוצה את הרכוש שלו?" שאל מתן בקול חרישי שהזכיר לי את הפעם האחרונה בה נדב כעס עלי, זה קרה כשהייתי רק בן חמש עשרה, או ארבע עשרה, חיטטתי במגרה שלו והוא תפס אותי על חם, ורתח מכעס כשהבין שאני קורא מכתב אהבה שכתבה לו דפנה.

כיום אני מבין שנהגתי כך כי חשתי צורך דוחק לברר למה אני לא נמשך לבנות. ידעתי שאני עושה מעשה שלא יעשה, אבל ממי עוד יכולתי ללמוד על הנושא העדין הזה אם לא מאחי הגדול? הורי היו מנוכרים זה לזה והתקשו לשהות יחד באותו חדר, נדב היה הגבר היחיד הקרוב אלי שניהל יחסי אהבה עם אישה והשתוקקתי להבין מה קורה בינו לבינה, אבל הרגשתי אשם כל כך עד שלא הצלחתי להסביר לו מה אני עושה, רק שנה אחר כך היה לי די אומץ לשוחח איתו בכנות.

הכעס שראיתי בפניו של מתן הזכיר לי את התקופה האיומה ההיא ולרגע חזרתי להיות עוזי של אז, מתבגר מבולבל וחסר ביטחון, מרגיש פגום ואשם, ונאלמתי דום, אבל מאיר שהיה מבוגר ממני, ולא גדל בצילו של נדב, התרגש הרבה פחות ממני. הוא הישיר אל מתן מבט בוטח, מביט בעיניו הרושפות מכעס, "אין לי מושג למה אתה פה, אולי אתה יכול להסביר לי?"

"כבר הסברתי הכול לעוזי, אין לזה שום קשר לרכוש, כסף בכלל לא מעניין אותי." התריס מתן, אבל על פי גון פניו וטון קולו הבחנתי שזעמו נרגע.

"אז מה כן מעניין אותך?"

"מעניין אותי להכיר את הבן אדם שנתן לי חצי מהגנים שלי." הסביר מתן, "וחוץ מזה רציתי לדעת אם גם הוא הומו."

"למה, מה זה משנה לך?" חקר מאיר בזעף.

"זה משנה כי אבא טען שאם אני באמת ארצה, אם אני אשתדל מאוד, אני אוכל להפסיק להיות הומו, ואני טענתי שהוא טועה כי נטייה מינית זה עניין גנטי, וצדקתי." פנה לעברי, מפנה את דבריו אלי, "ירשתי ממך את ההומואיות כמו שירשתי ממך את הפרצוף, אני הומו וזה מה יש, מזל, כי ממש לא בא לי לשבת ולחפור אצל איזה פסיכולוג מעיק, סוף סוף סיימתי את הצבא." הצהיר מתן, "ואני רוצה להתחיל לחיות." פרש את זרועותיו כאילו רצה לחבק את כל העולם, מחייך כמו שנדב היה מחייך אם היה זוכה לסיים את שירותו הצבאי.

מוקסם מחיוכו היפה והפתוח, ומרוצה שהוא לא כועס עלי יותר החזרתי לו חיוך, מרגיש שסוף סוף היקום עשה תיקון, והסיר מעלי משא כבד של צער שהכביד עלי כל השנים. כמה נפלא שהקוסמוס כולו התגייס ורקח מין צירוף מקרים מופלא כזה רק כדי שאוכל לראות שוב חיוכו הנהדר של אחי המת.

מאיר, כדרכם של עורכי דין, היה רגיש פחות לפלא שהתחולל מול עיניו, ובמקום להשיב למתן חיוך צמצם לעומתו מבט חשדני, "כן, אבל אני עדיין לא מבין איך זה יכול להיות ש..." החל להגיד, אבל אז נשמעה דפיקה בדלת, וכשפתחתי אותה הופיע נדבי על הסף, הבעת התנצלות נבוכה נסוכה על פניו, ואמר שהשרברב שהיה אמור לתקן את השירותים בצהרים הגיע רק עכשיו, והוא עובד עליהם ברגע זה ממש, והאם הוא יכול להשתמש בבקשה בשירותים שלי, כי הוא מת להשתין? הוא מצטער מאוד, אבל הוא פשוט לא יכול להתאפק יותר.

"בטח, תיכנס, מי נמצא ליד הקופה?"

"אמיר קפץ מבית הקפה כדי להחליף אותי." פלט נדבי בחיפזון, וטס לבית השימוש.

"כרגיל אנחנו קצרים בכוח אדם, בעיקר בשעות הערב והלילה." הסברתי למתן, "הסטודנטים בימינו כל כך מפונקים, מעדיפים לקחת כסף מההורים רק כדי לא לעבוד בפיצוצייה, יש לנו כזה מחסור בכוח אדם עד שלפעמים אפילו אני חייב לשרוף לילה במשמרת."

"באמת? חסרים לכם עובדים במשמרות לילה? אני דווקא מחפש עבודה שתשאיר לי את הימים פנויים ללימודים." אמר מתן.

"אחלה, בוא למטה ואני אראה לך מה צריך לעשות." אמר נדבי שגמר את ענייניו בשירותים. "השכר הוא רק קצת מעל שכר מינימום, אבל זו לא עבודה קשה, ואם לא מפריע לך שכולם פה הומואים אז..." תוך כדי דיבור ירדו השניים למטה, ולא יכולתי לשמוע את המשך הדו-שיח שניהלו ביניהם.

"למה התכוונת, מה אתה לא מבין?" הפניתי מבט אל מאיר שעמד ובהה באוויר בהבעה מפוזרת של אחד שלא מצליח לעקוב אחרי הקצב המהיר של האירועים.

"אהה... טוב, אני לא יודע, אני רק..." התאמץ מאיר לחזור לחוט המחשבה המנותק שלו, אך לשווא, כי שוב נפתחה הדלת ואמיר הופיע, שופע תלונות על השרברב הזה שמילה שלו זו לא מילה, ועל יוקר המחירים, ועל הצנרת הדפוקה של הפיצוצייה שבאמת הגיע כבר הזמן לשפץ אותה, אבל עד שנקבל אישורים מהעירייה שבטח תשחט אותנו במחיר כי הם חושבים שבעלי העסקים הם פרה חולבת, אז... ופתאום הטלפון צלצל, וניצן שאל אם אמיר נמצא במקרה אצלנו, ואם כן אז למה הוא לא עונה לנייד שלו? ובעוד אמיר מסביר לבן זוגו הלחוץ שהוא לא שמע בכלל את הצלצול שלו צץ פתאום בדירתי השרברב, מיוזע ועצבני כי עוד מקרה דחוף של הצפה בשירותים ישב לו על הראש, ושאל אולי אנחנו יודעים של מי הנייד הזה שהוא מצא בין כלי העבודה שלו?

"זה שלי." צעק אמיר, "כנראה הפלתי אותו." הוא לקח את הנייד ובדק אותו, מגלה שנגמרה לו הבטרייה, ובעוד הוא מסביר את הבעיה לניצן צלצל הנייד של השרברב שניחן בצלצול מעצבן להפליא, ובמקביל נדבי צעק מלמטה שהוא לא מוצא את החבילות הגדולות של הדורקס, ושהולך להיגמר לו הכסף הקטן אז אולי מישהו מוכן...

תוך כמה דקות נס הופעתו המדהימה של מתן בדירתי טבע בים של פרטים ובעיות, ורק אחרי שהכול נרגע, השרברב לקח את כלי עבודתו ואת הנייד המעצבן שלו והסתלק, והגל העצבני של קונים שהתנפץ לתוך הפיצוצייה בתום ההצגה הראשונה בקולנוע נסוג, והכול נרגע קצת, נשארנו רק אני ומאיר, יושבים מותשים על הספה, מנסים להתאושש מהמערבולת הרועשת שסערה סביבנו.

"תגיד, אתה לא מרגיש שהחיים נעשו לאחרונה יותר מידי מבלבלים?" פניתי אליו, "אולי אני מזדקן, או שאולי נעשיתי איטי מידי, אבל למה נדמה לי שכולם מדברים נורא מהר והכול זז בקצב מהיר מידי?"

הוא צחק, "זה לא החיים, זה אתה, וגם אני, שנינו כבר לא צעירים כמו שהיינו, ולכן," הוא הניח יד על ברכי, ופתאום רכן לעברי ונישק אותי ישר על הפה.

אחזתי בעורפו החזק והעבה והחזרתי לו נשיקה. "ולכן מה?" שאלתי אחרי שהחזרתי לעצמי את נשימתי.

"לכן כדאי שנפסיק לבזבז זמן ולשאול שאלות טיפשיות ונתחיל לחיות." השיב לי מאיר, חיבק את מותני והוליך אותי לחדר השינה.

"אז מה אם בהתחלה שמתי לב אליך רק כי אתה אחיו הקטן של נדב וכל מה שעניין אותי זה שאתה דומה לו קצת?" סינגר העורך דין מ. קורדובה על עצמו למחרת בבוקר, כשישבנו ושתינו קפה, "כל קשר צריך להתחיל ממשהו, ומה שחשוב זו לא ההתחלה אלא ההמשך."

"ועל איזה סוג של המשך אתה חושב?" שאלתי, מביט בו בגניבה מעל שפת הכוס המהבילה שלי, מקווה שהוא לא מבחין במתיחות שבקולי.

"אני בונה על המשך ספונטני, רגיש ומלא סקס." ניסה מאיר להיות קליל ומבודח, אבל היה לי רושם שגם הוא מתוח קצת. "אז מה אתה אומר?" הביט בפני בדאגה מחניפה.

"אני אומר כן." הנחתי את ידי על כפו, "סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן להחליט, ותודה שהיית סבלני."

"זה בסדר, בגילנו עדיף לעשות דברים לאט, אבל בטוח." קרן מאיר לעברי, הזיז הצידה את כוס הקפה שלו ונישק אותי.

החזרתי לו נשיקה, ואם מועלם לא היה צץ פתאום במטבח שלי בדרישה שאחתום על המסמכים של העובד החדש שנדבי גייס אתמול בלילה בטח היינו זונחים את ארוחת הבוקר וחוזרים למיטה לעוד סיבוב.

"באמת הגיע הזמן." אמר מועלם בקור רוח, "למה חיכיתם כל כך הרבה זמן?" השתומם בלי להתבלבל מהמחזה שנגלה לעיניו, ונתן לי עט.

"אתה לא יודע שהחיפזון מהשטן?" צחק מאיר, בעוד אני חותם בזריזות על הטופס.

"כן, אבל מצד שני, כמה אפשר... התחלנו כבר לדאוג שמשהו דפוק אצלכם, הבנות בקפה התחילו לחשוד שאולי חס וחלילה אחד מכם סטרייט." גיחך מועלם בחוצפה.

"זה מה שהן חשבו? נו, באמת, הנוער בימינו... רק רכילות יש להם בראש, תגיד, אין לך איזה משהו דחוף מאוד לעשות למטה מומי?" הדפתי אותו החוצה, נעלתי את הדלת, ניתקתי את הטלפון, וחזרתי עם מאיר למיטה.