ד. השמן והרזה

7. אהבה ממבט ראשון

בבוקר אריק סיפר לבני איך מועלם הסתלק עם גרי, והיה עליו להיכנס להסברים מסובכים למה לדעתו הנער החליט לבוא פתאום לביקור לא צפוי. "הוא בטח רב עם אימא שלו ורצה קצת שקט ממנה, חשב לישון אצלי עד שהיא תירגע, אבל כל התוכניות שלו השתנו ברגע שהוא פגש את מועלם..." חייך אריק, מכחיש אפילו בינו לבין עצמו את צביטת הכאב שחש כשראה את מומי מסתלק עם גרי, "היית צריך לראות איך הם הסתכלו זה על זה, מקרה קלאסי של אהבה ממבט ראשון, כמו שאני מכיר את מועלם זה לא יחזיק מעמד הרבה זמן, אבל אני בטוח שהלילה הם חגגו ככה שיצא עשן." הוסיף, וידע שהוא מרשה לעצמו להתבדח על העניין רק בגלל שהוא עם בני כעת. אם הוא היה הולך לישון בגפו אחרי שמחזה כזה היה מתרחש מול עיניו הוא בטח היה מרטיב את הכר בדמעות לפני שהיה נרדם.

"אהבה ממבט ראשון." הזעיף בני את פניו, "לא מאמין בזה, לפי מה שסיפרת לי זה נשמע יותר כמו חרמנות ממבט ראשון." העיר בהבעת פנים חמוצה, ונעלב כשאריק אמר לו בצחוק שאם הוא ימשיך לעשות פרצופים כאלה יהיו לו קמטים.

"מצטער שאני לא חלק ורענן כמו הגרי הזה שלך, בטח נורא התאכזבת כשפתאום הוא נדלק על האקס שלך."

"התאכזבתי?" הרים אריק גבות מופתעות, "לא, מה פתאום? נכון, התפלאתי קצת כשהוא צץ אצלנו בלי הזמנה, ועוד עם תרמיל, אבל למה שאני אתאכזב?"

"כי הוא העדיף את מועלם, ואתה מסכן נשארת רק עם בני הקשיש והמקומט." הכריז בני בקנטרנות.

"בנימין, מה עובר עליך? למה אתה מקשקש שטויות? גרי יודע שאני אתך, הוא סך הכול רצה קצת שקט מאימא שלו ולכן... עזוב, מה אכפת לי בכלל ממנו." ביטל אריק בהינף יד חסר סבלנות את גרי הצעיר, "למה אתה רגזן כזה הבוקר?" חקר את בן שיחו.

"כי..." בני השתהה בניסיון לנסח תשובה שתסביר את מצב הרוח הרע שתקף אותו ואז ויתר, ומשך בכתפיו בסרבנות, "כי ככה, כי חרא לי בנשמה." הטיח, קם בחיפזון מהשולחן והחל מתעסק בסידור הכלים במדיח. אריק נשען לאחור ופיתל את צווארו כדי להצליח להביט בפרופיל שלו, והבחין לתימהונו שעיניו של בני מלאות דמעות וסנטרו רוטט כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי.

"מה קרה בני? למה אתה... מה הבעיה?" שאל אריק בקול רך, תוהה אם עשה מבלי משים משהו שפגע בבני. 

"לא קרה כלום. זו הבעיה." הטיח בני את המטלית בה ניגב את השיש הדביק לתוך הכיור למרות שרק לפני כמה ימים עורר מהומה שלמה ונזף באריק קשות בגלל שלא טרח לסחוט את המטלית ולפרוש אותה כראוי ליבוש על הכיור.

"אני לא מבין." השתומם אריק, שבאמת לא הבין, "מה בדיוק רצית שיקרה? וחוץ מזה כן קרה, הנה, אני ואתה... בפעם הראשונה אנחנו... אתה יודע." חייך אל בני בעידוד, מגניב מבט חטוף אל השעון שהיה תלוי במטבח, תוהה אם יספיקו לדחוס איזה חפוז חטוף לפני שיהיה עליו לצאת למשרד.

"כן, גם זה." אמר בני בזעם, שלה את המטלית הרטובה מהכיור, סחט אותה בחמת זעם, ופרש אותה על השיש.

"איזה זה? למה אתה מתכוון גם זה?" איבד אריק את סבלנותו.

"אני מתכוון לכל היחסים שלנו." התיישב שוב בני מול אריק, שילב בהתרסה רגל על רגל, ונעץ בו מבט עוין, "הזיון של אתמול הוא דוגמא מושלמת לכל מה שלא טוב בהם."

אריק נפגע. "לי דווקא היה מאוד טוב, חשבתי שגם לך, גמרת, לא?"

"כן, אבל... אל תיעלב אריק." נזכר בני קצת מאוחר מידי שגם לאריק יש רגשות.

"אבל מה?" שאל אריק וקם, סמור מעלבון, מתנשא מעל בני הצנום שהיה נמוך ממנו בראש וחצי.

בני הניח יד מפייסת על זרועו, "אריק, בבקשה, סליחה שהתפרצתי עליך, אני פשוט... אל תכעס."

"אני לא כועס." אמר אריק בטון שהעיד כמאה עדים שהוא משקר, והוא לא רק כועס אלא גם פגוע ונעלב. "אני פשוט מנסה להבין, מה מפריע לך?"

"מפריע לי שהכול אצלנו כל כך... כל כך סתמי כזה. אנחנו מכירים כבר איזה מאה שנה, גרנו יחד המון זמן לפני שנעשינו זוג, ואף פעם לא היה לנו אפילו רגע אחד שהסתכלנו זה על זה ונדלקנו, הכול קרה איתנו במקרה כזה, בלי טיפת רומנטיקה או התלהבות. התחלת לישון איתי מתוך רחמים, ונעשינו זוג רק בגלל שהיה גשם וקר והיה לך יותר נוח לזרום איתי להוציא עלי את החרמנות שלך במקום להסתובב ולחפש מישהו בחוץ אז..." דבריו של בני לעו בפיו וליבו נחמץ למראה הכאב שנראה על פניו הקודרים של אריק. "וחוץ מזה הרי אני בכלל לא הטעם שלך אריק, תודה!" התפרץ בניסיון אחרון נואש להצדיק את נאומו האכזרי.

"מה שאתה מתכוון להגיד בנימין זה שאני לא הטעם שלך." השיב לו אריק בקול חרישי שהעביר משום מה צמרמורת של בהלה בגופו של בני. עכשיו הוא כבר הצטער על שפתח את פיו. "לא נכון אריק, בכלל לא התכוונתי להגיד דבר כזה." ניסה לתקן את המעוות ולחבק את אריק שנרתע ממנו

"אני צריך ללכת לעבודה." אמר בקרירות, והדף אותו לאחור. "תמסור ד"ש לשלומי, אם תשחק נכון בקלפים שלך אולי תוכל לחזור אל האקס שלך, אני בטוח שאיתו תהיה לך המון רומנטיקה בחיים." הפטיר ביובש והסתלק בלי לקחת את הכריכים שבני הכין למענו בקופסת פלסטיק, ארוזה יפה בניילון.

פניו לוהטים מבושה וצער חטף בני את קופסת הכריכים ורץ אחריו, "אריק, שכחת... הכנתי בשבילך..." מתנשם מהריצה דחף בני לידו של אריק, שכבר הספיק להגיע למכוניתו, את החבילה הארוזה בקפידה.

"לא רוצה, אני בדיאטה." אמר אריק, מסרב לקחת את האוכל.

"כן, אני יודע, אבל אתה חייב לאכול משהו, וזה לגמרי דיאטטי, לחם קל, גבינה רזה וירקות. חתכתי לך את הפלפל לרצועות ושמתי לך תפוח מהזן שאתה אוהב... ו... סליחה אריק, לא התכוונתי להעליב אותך, אני..." הדמעות שמלאו את עיניו איימו לגלוש על לחייו, ומחשש שיפרוץ בבכי במגרש החנייה וייחשף בקלונו לעיני העוברים והשבים הניח בני את  קופסת הכריכים על מכסה המנוע וברח הביתה בלי להביט לאחור.

אריק עמד נבוך ליד מכוניתו, מביט אחריו, תוהה מה לעשות, ולבסוף פתח את המכונית, הטיל פנימה את תיקו, ואחרי רגע של היסוס גם את קופסת האוכל, ונסע לעבודה.

כמו שחשש גרי הצעיר לא הגיע עדיין, וגם שעתיים אחר כך, כשבני יצא להפסקת עשר, שתה קפה והיטיב את ליבו בכריכים של בני, גרי לא טרח עדיין להופיע בעבודה, למרות שרק אתמול הבטיח שהוא ישלים לבד התכניות שהם שקדו עליהם אתמול כדי שאריק יוכל להתפנות לפרויקט החדש.

"איפה גרגורי?" צץ פתאום הבוס לפניו, "לאן הוא נעלם?"

"לא יודע, לא ראיתי אותו היום, אולי הוא לומד?"

"לא, היום הוא לא לומד." הזעיף הבוס את פניו, שלף את הנייד שלו והקיש את המספר של אחותו, אימא של גרי. "לודמילה." נהם בכעס לתוך המכשיר שנבלע בכף ידו הגדולה, ומיד שקע בוויכוח סוער עם אחותו. שנים של עבודה עם מהנדסים ממוצא רוסי הותירו את חותמן על אריק והוא הצליח להבין שהבוס כועס ושהאחות מנסה להצטדק, ושאף אחד מהם לא יודע לאן נעלם פתאום גרישקה שלהם.

"תשלח אותו אלי ברגע שהוא יגיע." הורה הבוס אחרי שגמר לריב עם אחותו, והסתלק.

אריק חיכה עד הוא נעלם בחדרו ומיד התקשר למועלם שרק אחרי יציאתו מהארון הסכים להסגיר סוף סוף לידיו את מספר הנייד שלו. אחרי כמה צלצולים אריק כמעט שנואש ורצה לסגור, אבל אז מועלם הואיל סוף סוף לענות, צועק הלו נמרץ לתוך אוזנו של אריק.

"מה אתה צועק, יא חתיכת מתחנגל, תתבייש לך, פדופיל מגעיל שכמוך." נזף בו אריק.

"מה פדופיל, הילד כבר כמעט בן עשרים וחמש, וחוץ מזה אני אקטיבי." לא התבלבל מועלם.

"וואלה? ממתי? כי כמו שאני זוכר..."

"שתקי כבר אריקה, על מי את מנסה לעשות רושם, סתמי, יא דבע." לא נשאר אריק חייב.

"מי שמדבר, מתי בפעם האחרונה הסתכלת על הראי? חתיכת כוניפה מרוקאית שכמוך? אז מה אם עשית דיאטה, נשארת מכוערת כמו תחת."

חילופי ההקנטות שהחליפו גרמו למועלם לפרוץ בצחוק מרושע, "תיזהר מאמי, קנאה מזיקה מאוד לעור הפנים, בגילך צריך כבר להתחיל להיזהר מקמטים." התיז בעוקצנות מושחזת שפגעה היטב במטרתה.

"תודה על האזהרה מומי." אמר אריק בקול חרישי, חושף מבלי משים את הכאב שחש למראה מועלם מביט בגבר אחר בלהיטות ששמר פעם רק בשבילו.

מועלם קלט אותו מיד והתמלא חרטה. "יאללה, יאללה, צוחקים אתך קצת וישר אתה נעלב לי כמו פולניה." ריכך את קולו, "האשכנזים האלה, אי אפשר איתם." הוסיף במעין ניסיון מגושם להתנצל.

פעם זה היה מספיק לפייס אותו, אבל עכשיו כבר לא, אריק המשיך לשתוק והשתיקה המביכה נמשכה במשך עוד כמה שניות ארוכות מאוד עד שמועלם נשבר ושב וציין, הפעם ברצינות, שהוא רק צחק, וליתר ביטחון הזכיר לאריק שהוא מבוגר ממנו בחמש שנים, החמיא לו שהוא נראה צעיר לגילו, ועוד הגדיל לעשות וציין שלידם בני נראה ממש ילד.

"בני בדיוק בגילי, אפילו מבוגר יותר ממני בכמה חודשים." אמר אריק, "אבל עזוב, רק רציתי לשאול איפה גרי, הוא מאחר לעבודה והבוס כבר רותח."

"הכול באשמתי, החזקתי את המסכן ער כל הלילה, בגללי הוא לא הצליח לקום בזמן, אבל אל תדאג, תגיד לדוד שלו שגרישה החמוד כבר בדרך וממחר אני אקפיד להעיר אותו בזמן."

"יפה מצידך, אבל עדיף שאני אשאיר לגרי להסביר לבד לדוד שלו ולאימא שלו איפה הוא היה הלילה."

"כן, עדיף." הסכים מועלם בקול מפוקח.

"מומי, תגיד, מה קורה אתך ועם הילדון הזה?"

"לא יודע." אמר מועלם, "נשבע לך שאין לי מושג, אבל ברגע שראיתי אותו... הלב שלי קפץ ככה, ממש עשה סלטה, לא הרגשתי דבר כזה מאז שנפגשתי אתך בתרגיל ההוא, זוכר?"

אריק נאנח. "כן, אני זוכר."

הם שתקו שוב, ואז אמר מועלם, ממשיך להישמע בוגר ושקול בצורה מוזרה שהוא יודע שהקשר עם גרי הוא עניין בעייתי, גם כי הוא בארון וגם כי הוא צעיר מאוד, ותלוי כלכלית במשפחתו, ואסור לשכוח שגם למועלם יש עוד הרבה בעיות לא פתורות עם האישה והילדים והמשפחה. הדבר האחרון שהוא תכנן כשברח על נפשו היה להסתבך עם ילד רוסי ארוניסט ומתלהב, "האמת שדי קיוויתי להחזיר אותך אלי." העיר, "אבל עכשיו אני יודע שזו הייתה שטות, חיכיתי יותר מידי שנים. עד שנזכרתי לצאת מהארון אתה כבר המשכת הלאה, נכון שעכשיו אתה לגמרי עם הבני הזה?"

"כן, חיכית יותר מידי זמן." הסכים אריק בעצב, "ואני באמת המשכתי הלאה, אבל אין לי מושג לאן המשכתי, ומה קורה איתי ועם הבני הזה."

"הוא דווקא נראה לי בחור נחמד, ולדעתי הוא דלוק עליך לגמרי." חיווה מועלם את דעתו.

"הוא באמת בחור נחמד, אבל אני לא בטוח שהוא דלוק עלי, ואני לא מאשים אותו, מהרגע שנפגשנו הכול הלך אצלנו על העוקם, הוא מחפש רומנטיקה ונסיך על סוס לבן ואני..." אריק נאנח השפיל מבט אל תלולית בטנו, חש מגושם, שמן וחסר תועלת יותר מהרגיל, "נו, טוב, הנה גרי נכנס, אני חייב לסגור מומי, ביי."

גרי נכנס למשרד מחייך, ואפילו קרץ קריצה נועזת לאריק לפני שהלך לחדרו של הבוס כדי לספוג ממנו מנת נזיפות הגונה.

הוא יצא אחר כך, עדיין מחייך, התיישב מול אריק והתחיל לעבוד בחריצות, מהמהם לעצמו את שיר הטוריאדור מהאופרה כרמן, נראה מאושר וחסר דאגות, וכלל לא נזוף כמו שאפשר היה לצפות ממי שחטף על הראש מהבוס ומאימא שלו בבת אחת.

"אז מה סיפרת לבוס?" פקעה סבלנותו של אריק.

גרי חייך רכות, "מה אתה חושב?" הצטחק במסתוריות.

"ששיקרת בלי בושה."

"לא בדיוק שיקרתי, אבל לא הכול הוא צריך לדעת." התרחב חיוכו של אריק, "סיפרתי לו על הריב עם אימא והסברתי שאני כבר גבר, ושנמאס לי לתת דין וחשבון לאימא כל פעם שאני מוריד את המכנסיים, וזו האמת."

"וזהו, זה הספיק, הוא נרגע?"

"כן, לגמרי. הוא הרי מכיר את אימא ויודע שהיא... אני אוהב אותה מאוד, היא אישה נהדרת ואימא נפלאה, אבל..."

"סיפרת להם על מועלם?"

"חס וחלילה, רק סיפרתי ששכרתי חדר בדירה של חבר, ושאני כבר לא תינוק, ואני מבקש שיפסיקו לפקח עלי. דוד אלכס הבין אותי, אבל אימא... מאז שאבא הסתלק בחזרה לרוסיה לא שמעתי אותה צועקת ככה."

"אני מקווה שהיא תירגע בסוף." הרגיע אריק שגם הוא התברך באימא דאגנית ורעשנית משלו.

"גם אני, היה עוזר אם הייתי יכול לבוא אליה עם איזה בחורה נחמדה, רצוי דוברת רוסית, אבל מה לעשות? ברגע שראיתי את מומי..." הוא הרים את מבטו מהתוכניות ונעץ באריק מבט כחול ונבון, "אתה מקנא?" שאל בפשטות ילדותית, "היית מעדיף שאני אשתוק?"

אריק משך בכתפיו באדישות מעושה, "אין צורך, הסיפור שלי ושל מועלם נגמר מזמן." הפטיר כלאחר יד, אבל גרי היה צעיר רגיש ודק אבחנה וההצגה של אריק לא הטעתה אותו, "כשהייתי בצבא התאהבתי באחד... גם מרוקאי, אני אוהב גברים שחומים, זו הייתה הפעם הראשונה שהתאהבתי, ועשיתי כמובן את כל הטעויות האפשריות, אחרי כמה חודשים נמאסתי עליו והוא זרק אותי... בסופו של דבר התגברתי עליו, זה לקח הרבה זמן, אבל בסוף המשכתי הלאה, ופתאום, לפני איזה חודשיים ראיתי אותו מתנשק עם מישהו במסיבה..." הוא נאנח, "ברחתי משם עם דמעות בעיניים, לא שהייתי עדיין מאוהב בו, אבל בכל זאת, לראות אותו מאוהב באחר... זה כאב לי פה." התוודה, והניח את ידו על לוח ליבו בתנועה דרמטית שהייתה יכולה להיראות מגוחכת אם גרי לא היה כל כך צעיר ונאה.

"כן, אני מבין." אמר אריק והתאפק לא להסיט הצידה את ציצת שערו השחור והמבהיק של גרי שצנחה בחן כה רב על מצחו הלבן, "אני מקווה שתהיה מאושר עם מועלם." הוסיף בנימוס.

"אני יודע מה אתה חושב." הפתיע אותו גרי, "אתה חושב שהוא מבוגר מידי בשבילי, ושאין לנו סיכוי, ובטח שוב יישבר לי הלב, ואולי אתה צודק, אבל הכול שווה רק כדי להיות איתו ולהרגיש איך הוא מחבק אותי במיטה."

ואחר כך מפמפם את התחת החמוד שלך עם הזין הגדול שלו. חלפה מחשבה עוקצנית במוחו של אריק. הוא התאפק בתבונה, שמר בינו לבין עצמו את מחשבותיו הפרטיות והסתלק עם הנייד שלו לשירותים כדי להתקשר לבני בפרטיות.

"אריק!" בני נשמע מאושר ואסיר תודה לשמוע אותו, "מה שלומך?"

"הכול בסדר, אין בעיות, סתם רציתי להגיד לך שלום ולשמוע מה נשמע, היית אצל שלומי?"

"כן, קפצתי אליו לביקור, ולא תאמין מה קרה, יובל, האקס שלו הופיע פתאום לביקור, הוא שמע ממכר שלו שעובד בבית חולים, איזה סטג'ר שעשה תורנות במיון, ששלומי מאושפז ופתאום הוא הרגיש שהוא חייב לראות אותו. שנייה אחרי שהוא נכנס הם התחבאו במרפסת והתחילו להתחבק ולהתנשק, ושלומי אפילו צחק, כבר חשבתי שהוא שכח איך צוחקים. אחר כך היה ביקור רופאים וגירשו אותי ואת יובל החוצה ואז דברנו קצת, יובל לבד עכשיו וברגע שהוא שמע ששלומי ניסה להתאבד הוא הבין שהוא נורא מתגעגע אליו והוא רוצה שהם יחזרו, והפעם לתמיד. הם היו זוג די הרבה זמן, אבל כל הזמן חזרו ונפרדו. יובל אמר שהוא ממש לא מבין למה שלומי בא דווקא אלי, ולא אליו, כי אחרי הכול אני הייתי בשבילו סתם ריבאונד זניח. הוא הבהיר לי שהם אף פעם לא הפסיקו לאהוב זה את זה ולכן עדיף שאני אתנדף בשקט ולא אדחף שוב ביניהם."

"איזה טיפוס מגעיל." נעלב אריק בשמו של בני, "אני מקווה ששלחת אותו לכל הרוחות."

"לא, מה פתאום? אמרתי לו שאני מאחל להם שהפעם הם יישארו יחד ויהיו מאושרים זה עם זה עד מאה ועשרים."

"אבירי מאוד מצידך בני, אני לא מבין, איך זה שאתה לא כועס?"

"מה יש לי לכעוס? הוא צדק, מזלי ששלומי זרק אותי כי אחרת לא הייתי משתכר ומתעלף בשירותים, ואתה לא היית לוקח אותי אליך, ואז לא היינו נעשים שותפים לדירה ואחר כך... אתה יודע."

"האמת שאני לא יודע, אני מקווה שאתה כן יודע."

"כן, אני יודע, וברגע שתחזור הביתה אני אספר לך. נכון שאתה תחזור אריק?"

"מה, הביתה? בטח שכן, אני גר שם."

"ותישן איתי?"

"תלוי אם זה ישתלם לי."

"נו, די אריק, מספיק להיות בהמה." נזף בו בני מתוך הרגל ואחר כך צחק, "טוב, בסדר, תהיה בהמה, לא משנה, אני אוהב אותך בכל מקרה."

"למרות שאני לא רומנטי, ולא הטעם שלך?"

"אתה כן, גם אתה אוהב אותי אריק?"

"בטח, אם לא הייתי אוהב אותך הייתי מוכן לאכול את הלחם הקל המגעיל הזה שקנית לי? אני חולה עליך בנימין, נתראה בערב ואני אוכיח לך את זה."

8. עיניים להם ולא יראו

"לדעתי אתם צריכים להגיד מהר כן ולחתום לפני שהם ישנו את דעתם." חיווה מועלם את דעתו בכובד ראש.

"כן, אבל זה יוצא המון כסף." קימט אריק את מצחו בדאגה, "ומה אם... מה אם יפטרו אותי? או שאני אחלה ולא אוכל להמשיך לעבוד? או ש..." הוא השתתק ותר במוחו אחרי עוד פורענויות שעלולות להכשיל את קניית הדירה.

"ומה אם השמיים יפלו?" קנטר אותו מועלם בעליצות, "אם יפטרו אותך תמצא עבודה חדשה, ואם תחלה תיקח תרופות ותבריא. די כבר להיות פולניה חפרנית, הדירה הזו היא ממש מציאה, ותמיד עדיף להשקיע בנדל"ן ולא בבנק. שניכם מרוויחים טוב, אין לכם ילדים ששואבים כספים בלי סוף, מה עוד יש לכם לעשות עם הכסף? דירה בתל אביב זו השקעה בטוחה, אני בטוח שהיא תכפיל את הערך שלה עוד לפני שתגמרו לשלם את המשכנתא."

"כן, אבל מה אם ניפרד?" המשיך מועלם לדאוג.

"נו, אז מה? תוכלו להמשיך לגור בה יחד גם אם תיפרדו, או להשכיר אותה, או אפילו למכור, בכל מקרה, להפסיד לא תפסידו, הערך של הדירות בתל אביב עולה כל הזמן, אי אפשר להפסיד בעסקה כזו." הפנה מועלם את מבטו אל בני, "לדעתי זו השקעה מאוד מוצלחת, תאכלו את הלב אם תחמיצו אותה, אני נשבע לך שאם לא הייתי צריך לשלם דמי מזונות..."

"זה בסדר מועלם, אותי כבר שכנעת." חייך אליו בני, אבל מועלם שם לב שכל תשומת ליבו מופנית אל גרי שבדק בתשומת לב את אוסף הדיסקים שלו. כמו גרי גם בני אהב מחזות זמר ואופרטות, היה לו אוסף עצום מהם, מסודר בקפידה בארון מיוחד לפי אלף בית וגם לפי תקופות וגרי עלעל בדיסקים בהתפעלות, משמיע קריאת שמחה כל פעם שנתקל בעותק נדיר.

בהמשך הערב הם התפצלו לשניים, בני וגרי שוחחו על מוזיקה ומחזות זמר, הקשיבו תוך כדי כך לביצועים נדירים מתוך 'אוקלהומה' ששניהם העריצו, ובעוד אריק ומועלם שוקעים בשיחת רכילות על מכרים משותפים – מי יצא מהארון ומי נכנס, מי עשה את מי, מי בגד ומי נפרד, מי התחתן ומי נשא, מי הדביק את מי במה, ומי, לא עלינו, החזיר ציוד ולמה - עמל בני לשכנע את גרי בגאוניותו של אלתרמן שגרי כמעט ולא הכיר, ואף הגדיל לעשות וציטט שירים שלו, ואפילו שר קטעים מתוך 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' מחזמר שהוא אהב בכל ליבו, וטרח לשכנע את כל מכריו בגדולתו של הביצוע החדש והמבריק שלו, ובעיקר שיבח את הביצועים המדהימים של גלית גיאת הנערצת עליו.

בסוף הערב גרי היה משוכנע שאלתרמן היה משורר גאוני, ושהמחזמר 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' לא נופל מאף מחזמר תוצרת חוץ, אריק שוכנע שזו תהיה טיפשות לא לקנות את הדירה בה הם גרים והחליט להיכנס בעול המשכנתא המפחידה, ומועלם היה בטוח שלבני יש קראש רציני על גרישה שלו, ושאריק התם לא חושד בכך כלל.

הוא חיכה עוד כמה שבועות, מתאפק ומגלה סבלנות לנוכח ההתמקדות המטרידה של בני בבן זוגו בתקווה שבני יתעשת בסופו של דבר ויבין שאין בכך טעם, אבל אחרי שבני שכנע את גרי ללכת איתו כל שבוע לחדר הכושר, והשניים החלו לבלות יחד גם מחוץ לתחום השגחתו הוא התחיל להיות מודאג.

אריק זקף בו מבט נדהם כשהוא קפץ אליו לביקור יום אחד, כשגרי ובני הלכו לראות תערוכה של אמן צעיר ומוערך ביותר - שחייבים להיכנס אליה - והעיר שנדמה לו שבני מחבב יותר מידי את גרי. "למה אתה מתכוון יותר מידי?" שאל בחשדנות.

למועלם, שטקט לא היה אחד מתכונותיו הבולטות, נמאס להלך סחור סחור, "מה, אתה מפגר אריק? תפתח את העיניים ותראה מה קורה! החבר הנחמד שלך דלוק לגמרי על גרגורי שלי."

"שטויות! בני וגרי רק ידידים, הם נהנים מהעסק הזה של אמנות ומחזות זמר וזה, אבל בני הוא לא מהטיפוסים שבוגדים, ועד כמה שהכרתי את גרי גם הוא לא כזה. אני בטוח שהוא מאוהב בך לגמרי, האמת, אני לא יודע מה הוא מוצא בפרצוף המכוער שלך, אבל אני בטוח שהוא לא רואה אף אחד חוץ ממך."

"אתה לא מבין אותי." רכן מועלם לעבר אריק, מניח את כפו על ברכו בניסיון ללכוד את תשומת ליבו, "לא אמרתי שהם עשו משהו, אני די בטוח שבני אפילו לא רמז לגרי מה הוא מרגיש, אבל אם תסתכל עליו טוב תבין מיד שהיום הראשון שהוא נפגש בגרי הוא התאבסס עליו, ואם תשאל אותי זה נעשה גרוע יותר מיום ליום."

"התאבסס?" עיקם אריק את פיו במיאוס, "איזה מין ביטוי אידיוטי זה? בני לא אחד שמתאבסס, הוא כמו בחורה, מתאהב כל פעם רק בבן אדם אחד, ואם לא אכפת לך אני בטוח שהוא מאוהב בי."

מועלם נד בראשו בתיעוב. "אתה, כמו רוב הגברים, פשוט לא רואה מה קורה סביבך, ובעיקר אתה לא רואה את מי שהכי קרוב אליך."

"למה אתה מתכוון כמו רוב הגברים?" התעצבן אריק, "אז כמו מי אני אמור להיות? כמו רוב הפינגווינים? וחוץ מזה אני רואה את בני טוב, אני רואה אותו כל בוקר, וכל ערב, ואם הוא מרשה לי להדליק אור אני רואה אותו גם בלילה." הוסיף בבת צחוק מדושנת עונג, "ואם לא אז אני שומע אותו טוב, ומה שהוא אומר זה, תן לי עוד, ותן לי את זה חזק." הצטחק, מרוצה מהתשובה המחוכמת שלו.

מועלם נותר רציני. "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו." ציטט, ומיד הוסיף הסבר, "אתה רואה אותו, אבל לא מסתכל עליו, ואתה שומע אותו, אבל לא מקשיב." פסק בקדרות, "ואני יודע כי גם אני הייתי כזה, הייתי משוכנע שאשתי חולה לי על התחת, מעריצה את הזין שלי ומאושרת עד הגג לישון איתי באותה מיטה ולכבס לי את התחתונים המלוכלכים, אבל טעיתי, טעיתי בגדול. היא, בניגוד אלי, דווקא כן הסתכלה עלי, והסתכלה טוב, וגם על התחתונים שלי היא הסתכלה, ובסוף עפתי כמו טיל מהבית, ועכשיו אני משלם את רוב המשכורת שלי לילדים שאני בקושי רואה." הוסיף במרירות.

"אבל חשבתי... אבל אמרת ש..." נדהם אריק, "מה, שיקרת?"

"בטח ששיקרתי, דביל אחד, אתה לא יודע שבני אדם משקרים כל הזמן?  ובעיקר גברים."

"בסוף אני הדביל?" זעם אריק. "למה שיקרת לי?" תבע לדעת.

"כי התביישתי, כי לא רציתי שתרחם עלי, כי רציתי שתראה אותי גבר גבר." נאנח מועלם, ומחוסר יכולת להישיר מבט אל אריק הכועס החל לבחון במבט מרוכז את חרטומי נעלי ההתעמלות הבלויים שלו.

"אז מה באמת קרה מומי?" ריכך אריק את קולו.

מועלם משך בכתפיו, מנסה להפגין חוסר אכפתיות גברי ונכשל. "הייתי עיוור ואידיוט, היא תמיד ידעה שאני בוגד בה ושתקה כי חשבה שהיא אשמה, שהיא עסוקה מידי עם הילדים, ותמיד עייפה, ושאני לא מעוניין בה כי היא השמינה והזניחה את עצמה אחרי שהקטנה נולדה, אבל המשכתי להתעלם ממנה גם אחרי שהיא עשתה דיאטה, ולא התייחסתי אליה גם אחרי שהילדה התחילה לישון רצוף כל לילה, וכן, לפני שתשאל, אני אף פעם לא קמתי לילדים בלילות, וגם בבית כמעט לא עזרתי, זרקתי הכול על האישה שעבדה כמו חמור גם בבית וגם בחוץ. בסוף היא הבינה שאני לא מעוניין במה שיש לי בבית כי אני רודף אחרי בחורים בחוץ. זה שבר לה את הלב ובכל זאת היא ניסתה להבין ולתקן ולתת לי עוד הזדמנות, ועוד אחת, עד שבסוף נמאס לה וככה סחבק עף מהבית כמו סמרטוט, בדיוק כמו שהגיע לו."

"אני באמת מצטער מומי, גם עליה וגם עליך, חבל שהתחתנת איתה."

"כן, זה בדיוק מה שהיא אמרה אחרי שהיא גילתה לי שיש לה מאהב ושהיא חוגגת איתו כל יום והוא רק מחכה שהיא תעיף אותי כדי להתחתן איתה, חבל שהתחתנת איתי היא אמרה, דחפה החוצה את המזוודות עם הבגדים שלי ואפילו לא נתנה לי להיכנס להיפרד מהילדים."

"תראה מועלם, אני באמת מצטער, כואב לי עליך והכול, אבל זה שאתה ואשתך בגדתם אחד בשני לא אומר שכל הזוגות כאלה, אני לא מזניח את בני, והוא לא אותי, אנחנו בסדר גמור. אני לא אומר שהוא יישאר איתי עד מאה ועשרים, יכול להיות שיום אחד תיגמר לנו האהבה ונימאס זה על זה, אבל בני לא אחד שמשקר ומרמה, לא בכבוד שלו לבגוד ולקפוץ ממיטה למיטה, ואני בטוח שגם גרי לא כזה. כל פעם שהוא מדבר עליך העיניים שלו זוהרות מרוב אושר, רואים שהוא ממש דלוק עליך, אז באמת שאין לך מה לדאוג."

"אם אתה אומר." קם מועלם ממקומו ופנה לעבר הדלת, "אבל כדאי שתפתח טוב טוב את העיניים, תבין ילד, אהבה ונאמנות זה עניין זמני מאוד."

"למה אתה מתכוון זמני?" רדף אחריו אריק, מניח יד על כתפו כדי לעצור אותו.

"אני מתכוון למה שאני אומר." התנער מועלם בקוצר רוח, "אתה זוכר כמה אהבנו אחד את השני פעם? איך היינו משוגעים זה על זה? והנה, עבר לנו, מזל שלפחות נשארנו חברים."

"באמת מזל." הסכים אריק בנימוס, "ורק שתדע," הוסיף עקיצה קטנה, "שאני הייתי ממשיך לאהוב אותך עד היום אם לא היית עוזב אותי בשביל אישה. אם היית נשאר איתי הייתי משלים אפילו עם הבגידות שלך." סח בשוויון נפש שהיה כמעט לגמרי אמיתי.

מועלם היה הגון דיו כדי להסמיק מעט כשליטף בהתנצלות את לחיו של אריק שזו הייתה לו הפעם הראשונה להתעמת עם המיתולוגי שלו בנוגע לבגידותיו. "הייתי צעיר טיפש וחרמן." הודה.

"אני מקווה שלפחות היום אתה מתנהג יותר טוב." הטיף לו אריק מוסר.

"האמת שלא." הודה מועלם בכנות מפתיעה, "אני די בטוח שכל זמן שאני אצליח להעמיד את הזין אני אחפש חורים חדשים, כל הגברים כאלה אריק, ובגילך הגיע הזמן שתבין את זה." הכריז כברכת פרדה והסתלק לו לדרכו, משאיר אחריו את אריק נבוך ומוטרד.

"בילית יפה?" שאל את בני כשהוא שב הביתה מחויך, נושא בידו את קטלוג התערוכה אליה הלך עם גרי.

"כן, היה פשוט נפלא, חבל שלא באת גם."

"כן, באמת חבל, אני אבוא בפעם הבאה." עיין אריק בדפים הצבעוניים, שואל את עצמו מה פשר היצירות המוצגות בהן. הן נראו לו כמו קשקוש גמור, והשבחים שהעתירו המבקרים על האמן גרמו לו לחשוד שהם לוקים בראייתם, או שאולי זה הוא שלא מבין כלום?

בני חטף מידו את החוברת ונצמד אליו בחיבוק, "אני חרמן." אמר בפשטות והחליק יד לתוך מכנסיו, "בא לך?" משך את אריק לחדר השינה.

"בטח." נעתר לו אריק, שמט את החוברת והחל לפשוט את בגדיו, "נעשית ממש סקס מניאק בזמן האחרון." סח לבני אחרי שהם חזרו מהמקלחת, מותשים ומרוצים אחרי עוד סיבוב של סקס פרוע.

"אתה מתלונן?" הצטחק בני, "לא עומד בקצב, שנלך לקנות לך ויאגרה?" גיחך בשחצנות תמימה.

"אל תדאג לי, אני בסדר גמור ילד," חייך אריק, "יותר טוב שתדאג לעצמך." צבט קלות את לחיו של בני, "אבל פעמיים רצוף? אני פשוט לא מבין מה קרה לך בזמן האחרון?"

"לא קרה לי כלום, אני פשוט... לא יודע, אולי זה בגלל החום?" שיער בני, "המון בחורים חצי ערומים מסתובבים ברחובות, אחד יותר מדליק מהשני, אני מקבל תאבון בחוץ ובא הביתה לאכול."

"כן, אולי." הסכים אריק ובחן בקפידה את בני שמזמן לא נראה כל כך טוב. הוא הסתפר בתספורת חדשה שהלמה אותו היטב, עלה מעט במשקל, עורו קרן וזהר, לחייו היו ורודות ופניו פרחו, אפילו המלתחה שלו השתנתה. בזמן האחרון הוא הפסיק להשתמט מקנית בגדים בטענה שהוא עובד בבית, ומה הוא כבר צריך, וחבל על הכסף והזמן, והתחיל לקנות בגדים נאים מאוד. לא רק שלבש חולצות הדוקות שפעם סלד מהן, אלא שגם טרח וקנה לעצמו שני זוגות ג'ינסים יקרים מאוד, זיווג להם חגורות עור נאות ביותר, והחליף את הכפכפים המרושלים שלו במוקסינים אלגנטיים.

"בואנ'ה, איזה הופעה הרבצת!" התפעל אריק בבוקר המחרת למראה בני ההדור בבגדיו החדשים, "ומה הריח הזה?" השתומם ומשך אליו את בני, מריח בהנאה את צווארו.

"בושם חדש, נכון שהוא ממש טוב? הוא גם יקר אימים, אבל קיבלתי עליו הנחה כי קניתי שלוש חולצות בבת אחת." הסביר בני, נבוך מעט, "אני יודע שאתה לא אוהב שאני שם בושם, אבל היום אני הולך למשרד ואחר כך אני וגרי הולכים לסרט אז..."

"בזמן האחרון אתה נפגש המון עם גרי." ציין אריק, ובחן את בני מכף רגל ועד ראש, מתפעל על כורחו מהופעתו הנאה, "מתי הסתפרת?"

בני העביר יד נבוכה בשערו, "מזמן, כבר לפני שבועיים, בקרוב אני צריך ללכת שוב, קוקו אמר שעד שהוא יגמור לעצב לי את הקו החדש של השערות אני חייב לבוא אליו כל שלושה שבועות."

"מי זה קוקו, ולמה אתה לא מסתפר יותר אצל הרומני בפינה?"

"קוקו הוא הספר של גרי, והרומני בפינה אולי זול וקרוב, אבל גרי אמר שאחרי שאני יוצא ממנו אני נראה כמו כבשה אחרי חג הגז, הוא לקח אותי לספר שלו, וזה אולי קצת יותר יקר, אבל..."

"זה בסדר, אתה לא צריך להתנצל, זכותך להשקיע בעצמך בני, ואני חייב לציין שבזמן האחרון אתה מנצל את הזכות הזו בשיא המרץ, אל תשכח שאנחנו צריכים להתחיל לשלם משכנתא בקרוב."

"אני לא שוכח אריק, ואני לא סתם בזבזן, כבר כמה שנים שבקושי קניתי לי בגדים. נמאס לי להסתובב עם סמרטוטים ישנים."

"אבל תמיד אמרת שהכי חשוב שיהיה לך נוח, ובין כה אתה כל היום בבית אז מה זה משנה?"

"זה משנה בשביל ההרגשה הטובה שלי, וחוץ מזה, מעכשיו אני מקפיד לצאת לפחות פעם ביומיים כי אם אני תקוע כל הזמן בבית אני נכנס לדיכאון ומפסיק לאכול, וזה מדכא אותי עוד יותר. גרי אמר שזה מן מעגל קסמים כזה שחייבים לשבור, ולמזלי גרי..."

"גרי פה, וגרי שם, כאילו שאין לי מספיק ממנו בעבודה... אולי אפשר לנהל אתך פעם אחת שיחה נורמאלית בלי שתזכיר כל דקה את גרי? מה, אתה מאוהב בו או מה?" התפרץ אריק לדברי בני שהאדים, נאלם דום, והחל להתארגן ליציאה מהבית.

"סליחה בנימין, לא התכוונתי לצעוק עליך." התנצל אריק, הולך אחרי בני שהתעסק בענייניו וניסה להתעלם ממנו, "אבל תודה שמאז שנעשית ידיד של גרי עובר עליך משהו."

"כן." אמר בני חרש וניגש לדלת הדירה, "זה נכון." הודה בעיניים מושפלות.

"בנימין!" נרעש אריק, והרים את סנטרו של בני בכף ידו הגדולה, מציץ בפניו, "הכול בסדר?"

"כן." הנהן בני, ונשמט מאחיזתו.  

"אבל אמרת שעובר עליך משהו, למה אתה מתכוון? למה אתה לא מדבר איתי?"

בני משך בכתפיו, "לא על הכול אני יכול לדבר אתך, ויש דברים שהם לא עניינך, אבל אתה צודק, אני... יש לי איזה קראש על גרי, אבל אל תדאג, זה עניין זמני וזה יעבור."

"הוא יודע על העניין הזמני הזה?" שאל אריק אחרי שעיכל לאט את דברי בני, מניח מבלי משים את כף ידו על חזהו ומעסה אותו קלות, אחרי זמן רב שהכול היה בסדר שוב העיקה המשקולת הארורה הזאת על לוח ליבו, מכבידה על נשימתו.

"לא, חס וחלילה." נבהל בני, וכבר התחרט על שדיבר והסב צער לאריק. "אין לו מושג, וגם לא יהיה לו, וחבל שסיפרתי לך." הוסיף, "מה שעובר עלי זה ענייני הפרטי, וחוץ מזה זו סתם שטות קטנה שתעבור בקרוב."

"ומה אם לא?"

"אין דבר כזה, הכול עובר בסוף, אני מבטיח לך שזה רק עניין זמני, סתם חולשה קטנה ולא מזיקה שתחלוף בקרוב. אני אוהב רק אותך אריק, הכול ייגמר אחרי שהוא יעזוב."

"יעזוב לאן? למה אתה מתכוון יעזוב? למה שהוא יעזוב?"

"כי הוא שונא להיות מהנדס, ונמאס לו לעבוד במשרד עם הדוד שלו ולשמוע כל היום את הניג'וסים של אימא שלו, הוא החליט שהוא רוצה לנסוע לאיטליה ללמוד שם אמנות ועיצוב."

"ברצינות? הוא יעזוב את מועלם וייסע לאיטליה?" נדהם אריק, "מתי?"

"ברגע שתשתחרר לו איזה תוכנית חיסכון, הוא מתכנן לטוס לרומא בסוף אוגוסט, ובאוקטובר הוא יתחיל כבר ללמוד."

"ומה עם מועלם? חשבתי שהוא אוהב אותו?"

"הוא באמת אוהב אותו, אבל מועלם בוגד בו כל הזמן, וכמה אפשר? וחוץ מזה מועלם חייב להישאר בארץ, וגרי לא יכול לסבול יותר לחיות פה, והאמת, אני לא מאשים אותו."

"אם ככה אולי תיסע איתו?" התפרץ אריק בזעם, חש איך דמעות עלבון צורבות בגרונו.

"הלוואי והייתי יכול." התמלאו גם עיניו של בני דמעות.

"למה אתה לא יכול? מי מפריע לך?" זעם אריק, וקמץ את אגרופיו הגדולים, מתאפק לא לחבוט בקיר מרוב תסכול.

בני הניח את ידו הדקה על אגרופו הימני של אריק, לוכד אותו באצבעותיו הארוכות, היפות. "אתה. איך אני יכול לעזוב אותך?" תהה ברוך, נישק על לחיו והסתלק.

מטבעו אריק לא נטה לחיבוטי נפש ולחפירות מעמיקות. הוא העדיף לפעול במקום לשקוע במחשבות, ולכן מיד אחרי שבני הסתלק לדרכו הוא נעל את נעלי העבודה הכבדות שלו, כמו שתכנן לעשות עוד אתמול, ונסע לאתר הבנייה בו נקבעה לו פגישה עוד בשבוע שעבר.

חלק מעבודתו כמהנדס בניין הייתה פיקוח על אתרים שתכנן, וזה היה דווקא החלק החביב עליו, אם כי היום היה ליבו כבד עליו והוא התקשה להתרכז במשימה שלפניו.

כבן מזל שור טיפוסי כל תחושותיו ומצוקותיו הרגשיות התבטאו דרך הגוף, ואחרי השיחה המאוד מטרידה עם בני חש אריק שגבו כואב וכובד לא נעים מעיק על חזהו.

"אתה בסדר?" שאל אותו הקבלן שהכיר אותו שנים רבות, "אתה נראה קצת חולה."

"אולי מתחילה אצלי איזה שפעת או משהו." ענה אריק, "לא נורא, נתגבר." הבטיח, חבש את קסדת המגן והתחיל לסייר בשלד הבניין שקרם לנגד עיניו לבנים וקירות.

למרות הרגשתו הרעה הוא לא ויתר לעצמו, בדק את כל הטעון בדיקה, וידא שיש די ברזל ובטון והכול ניצב על מקומו לפי התכנון, אחר כך שתה כוס תה מתוק מידי מתוך התרמוס של הקבלן, אכל פרוסת עוגה מעשה ידי אשתו, הבטיח לשמור על עצמו ולהיות בריא, לחץ את ידו ונסע למשרד.

הוא הצליח לא לחשוב על גרי עד שהגיע לחניה, ורק כשעלה במעלית למשרד החל לתהות איך ינהג בצעיר שהפך באחת ליריבו הרומנטי.

מצד אחד הוא חיבב אותו ונהנה לעבוד איתו, ומצד שני... לפני שהספיק להעלות בדעתו צד שני נכנס אריק למשרד וכדרכו תמיד אמר שלום למזכירה שהגישה את אצבעה לשפתיה, מרמזת לו לשמור על שקט.

אריק הרים את גבותיו בפליאה אילמת, "אל תשאל." לחשה המזכירה, רווקה מתבגרת מלאת גוף וחרוצה שהעבודה במשרד המהנדסים היוותה את עיקר חייה, "גרישקה לא הגיע הבוקר לעבודה, ואף אחד לא יודע איפה הוא, הבוס יוצא מדעתו, אחותו מתקשרת כל רבע שעה וכל המשרד על גלגלים."

"אריק!" שאג הבוס מפתח משרדו, "עכשיו באים?"

"הייתי באתר, פיקחתי על ההכנות ליציקת הגג." הסביר אריק.

"אה, כן." נזכר הבוס, "אולי אתה יודע איפה גרי?"

"לא, אין לי מושג, אבל אני יכול לצלצל אליו." שלף אריק את הנייד שלו.

גרי לא היה זמין, ואריק צלצל למועלם שהודיע לו ביובש שגרי לא ישן הלילה בדירה, ואין לו מושג היכן הוא, והוא עובד עכשיו ולא יכול לרוץ לחפש אותו, "תשאל את בני שלך, אולי הוא יודע לאן גרי נעלם." הוסיף בשמץ טינה, וניתק.

אריק צלצל מיד לבני, שנשמע מבולבל ונרעש, וסיפר שאריק שלח לו זה עתה מסרון ובו ביטל את הפגישה שלהם לאותו יום, ואין לו מושג איפה הוא.

עד סוף יום העבודה ניסה אריק לברר לאן נעלם גרי, ותוך כדי כך להשלים את המשימות שהוא לקח על עצמו, וזנח בפתאומיות כזו. כל לוח הזמנים שלו השתבש בגלל הסתלקותו של גרי ואריק יצא מהמשרד מאוחר מאוד, ראשו סחרחר ורוחו רעה, וחזר הביתה עייף ועצבני.

בבית מצא את בני יושב מול המחשב וקורא מייל ששלח לו לדבריו גרי מאטליה.

"איטליה? מתי הוא הספיק להגיע לאיטליה?" נדהם אריק, והציץ מעבר לכתפו של בני במסך המחשב, אבל לפני שהספיק לקרוא את השורה הראשונה כיבה בני את המסך וקם בחיפזון מכיסאו, "זה מייל פרטי." אמר בתוקפנות ופסע קדימה, מאלץ את אריק לסגת לאחור.

השניים נעצו זה בזה מבט חודר, ושתקו עד שלבסוף פנה אריק והלך לחדר השינה שלו שהיה לאחרונה חדר השינה של שניהם, אסף את חפציו של בני - הפיז'מה שלו, נעלי הבית שלו, הספר שקרא בו לפני השינה, ומכנסי הג'ינס שלו שהיו תלויים על הקולב ליד הדלת - והעביר אותם לחדר השינה השני שהיה פעם של בני, והפך, מאז הם החלו לישון יחד, לחדר הבלגן שלהם.

"אריק, באמת, מה אתה עושה?" שאל בני בקול חנוק, והניח יד מפייסת על כתפו.

"הפרדת כוחות." אמר אריק בקרירות, חזר לחדר השינה שלו, הטיל את עצמו על המיטה וניסה לא לבכות.

"אתה לא רוצה לאכול ארוחת ערב אריק?" נעמד בני מהסס בפתח חדר השינה.

"אין לי תיאבון." סובב אליו אריק את גבו.

בני נכנס לחדר השינה והתיישב על המיטה. "אריק, תקשיב..."

"שתוק, שמעתי אותך מספיק."

"אתה לא מבין." ניסה בני שוב, והניח יד מבוישת על ירכו.

"אני מבין הכול." העיף אריק את כף היד המגששת הצידה, "עזוב אותי, לך לחדר שלך ותן לי קצת שקט."

בני קם והסתלק בשקט לחדרו. ארוחת הערב שהכין לשניהם נותרה מיותמת במטבח.

וכן הלאה - אפילוג

לקראת חצות דפק מועלם על דלת דירתם והתפרץ פנימה בלי להמתין שיפתחו לו. בלי שנדברו קודם, כמו מתוך הסכם חשאי, השניים הסתירו ממנו את הקרע שחל ביניהם ואירחו אותם יחד במטבחם, מניחים לו לשפוך את ליבו בפניהם.

"אני כזה חרא." אמר מועלם בזעם, וחבט באגרוף גדול ושעיר על לוח ליבו, "כל דבר טוב שיש לי אני הורס ודופק, אני ממש זבל."

"מה קרה?" שאל אריק בקול מרגיע, שלף בקבוק ערק ומזג למועלם כוסית.

"הילד הלך, הסתלק, סידר אותי ממש טוב ונעלם." רוקן מועלם את הכוסית במהירות, וביקש עוד.

"אז למה זו אשמתך?" שאל אריק, מזג עוד כוס והוסיף מעט מים. 

"כי..." מועלם רוקן את הכוס השנייה וגנח, "אני כזה אפס שרוט." הניח את הכוס בקול נקישה על השולחן, ופנה אל אריק, "אתה זוכר איך הוא הסתכל עלי כשרק נפגשנו? זה לא היה כל כך מזמן, זוכר איך הוא רץ אחרי?"

"בטח, זוכר הכול." הנהן אריק.

"היה לי כל כך טוב איתו, לא הצלחנו להוריד זה מזה את הידיים, הוא היה כזה מתוק, ואני החמור, הלכתי והרסתי הכול בדיוק כמו שעשיתי אתך, ועם אשתי."

"בגדת בו?" התערב בני שישב בשקט עד אותו רגע.

"כן," נאנח מועלם, "במקום להגיד תודה על המזל שהביא לי ילד חמוד כזה הלכתי כמו איזה חרא אחד ובגדתי בו, ואפילו לא ניסיתי להסתיר את זה, אמרתי לו שאני לא מתכוון לחיות את החיים שלי לפי נורמות של סטרייטים, שהיה לי מספיק מחיי נישואים חונקים עם האישה, ושאני לא מוכן להיכנס שוב לבית סוהר, והוא אמר שהוא מבין שזה בסדר ו..." מועלם הטיח אגרוף בשולחן ושב וגנח באומללות, "הכול באשמתי," ייסר את עצמו, "לא חשבתי שהילד ייקח ברצינות כזו את השטויות שאמרתי."

"אבל מה הוא עשה?" ניסה אריק להבין.

"עזב אותי בשביל איזה אחד, לא יודע מי בדיוק, איזה פרופסור איטלקי אחד, הם התחיל להתכתב בקשר ללימודים של גרי... ידעת שהוא רצה ללכת ללמוד אדריכלות, או עיצוב, או משהו כזה באיטליה? אימא שלו עשתה סקנדל ולכן הוא למד הנדסה כמו הדוד שלו, אבל בשקט הוא תכנן לנסוע לאיטליה, ללמוד ברומא באקדמיה הזו לעיצוב, לא זוכר איך קוראים לה, ומפה לשם הוא והפרופסור הזה נעשו חברים, החליפו תמונות ומיילים, ואחר כך דיברו גם בטלפון, בסוף ההוא הזמין אותו לגור אצלו ולהתחיל ללמוד כבר בסמסטר קיץ, ואתמול, לפנות בוקר, הוא טס לאיטליה, והשאיר לי מכתב שהוא בטוח שאני אבין ולא אכעס כי הוא יודע שאני לא מושפע מנורמות סטרייטיות."

"וואלה?" אמר אריק וכבש חיוך, "כל הכבוד לילד." גיחך.

מועלם תקע בו מבט רצחני. "אתה בטח חושב שקיבלתי מה שמגיע לי, אבל אני אהבתי אותו אריק, באמת אהבתי אותו, ואם הוא היה סבלני איתי אז..."

"אז מה? אז היית מפסיק עם הסטוצים שלך, או שהיית לוקח אותו ליזיזים המגעילים שלך לעשות אתם שלישיות?" התפרץ בני, ולפני שאריק הספיק לעצור בעדו שתה גם הוא כוס מלאה ערק שגרם לו להשתנק ולגהק.

"אתה ידעת הכול, שיתפת איתו פעולה." התנפל מועלם השיכור על בני, ואם אריק לא היה עוצר בעדו היה עושה בו שפטים.

"לא ידעתי כלום, הוא עבד גם עלי, הוא ידע שאני... שאני..." דמעות החלו לזרום על לחייו של בני, "הוא הסתלק באשמתך, אני שונא אותך!" הטיח במועלם וברח לחדרו.

"נו, אז מה? חוכמה גדולה, גם אני שונא אותי." לקח מועלם שוב את הבקבוק ומזג עוד כוס, מחסל את שארית הנוזל שנותרה בו. "תיקח מספר ילד!" צעק לעבר דלת חדרו הסגורה של בני, השליך את הכוס על הרצפה והסתלק, מטיח את הדלת במשקוף.

אריק רץ אחריו, השיג אותו רגע לפני שהתפרץ לרחוב, החזיר אותו חזרה לדירה ואחרי עמל רב הצליח לשכנע אותו לפשוט את בגדיו, לשכב על מיטתו ולהפיג את שכרונו בשינה.

אחרי שקילל ונאבק ואפילו בכה קצת, נרדם מועלם לבסוף על מיטתו של אריק, גונח וזז בחוסר מנוחה גם מתוך שינה. אחרי שהיה בטוח שהוא ישן הלך אריק למרפסת, פתח את החלון הנעול וחמק לחדרו של בני ששכב ער ובהה בעיניים קמות בתקרה.

"לא היית צריך להיכנס מהמרפסת, הדלת הייתה פתוחה." אמר בלי להסב את מבטו לעבר אריק שפשט במהירות את בגדיו ונשכב לצידו.  

"התרגלתי כבר להיכנס מהחלון." הסביר אריק, ודחף את זרועו מתחת לעורפו, "כפיות?" הציע.

בני הסתובב על צידו והתאים את גופו לגופו של אריק שהתכרבל סביבו ונישק את כתפו, "איזה יום מטורף."

"כן, לגמרי." הסכים בני באנחה, גישש אחרי ידו של אריק ומשך אותה אליו, מניח אותה על בטנו. "בגלל הגרי הזה כולנו ירדנו היום קצת מהפסים." העיר בהיסוס.

"בהחלט." הסכים אריק, "אבל מחר יהיה יום חדש ורגוע יותר, אני מקווה, וזה מזכיר לי בני, קבעתי פגישה למחרתיים בבנק בשביל לחתום על המשכנתא לקניית הדירה."

"באיזה שעה?" פיהק בני.

"בארבע, כבר הודעתי בעבודה שאני יוצא מוקדם, אתה רוצה שאני אבוא לאסוף אותך מהבית או שניפגש שם?"

"ניפגש שם, ככה נחסוך לך נסיעה בשיא התנועה." החליט בני והסתובב, כובש את פניו בחזהו של אריק שליטף את גבו, ונשם לרווחה לראשונה מאז החל היום הנורא הזה.

"אני מצטער אריק." לחש בני, "הייתי אידיוט, אתה סולח לי?"

"סולח על מה? הרי לא קרה כלום." חיכך אריק את לחיו בפדחתו של בני, מתענג על מגע שערו בפניו, שאף מלא ריאותיו את ריחו הטוב ושלווה נעימה התפשטה בגופו.

"נכון, לא קרה כלום אבל..."

"ששש... די, בוא נישן כבר. נדבר על הכול מחר." השתיק את בני, "לילה טוב חמוד."

"לילה טוב." השיב בני, "אני אוהב אותך." הוסיף בלחש ונרדם בלי להמתין לתשובתו של אריק. 

שמור     בטל

הם התעוררו למחרת מאוחר מידי, ועד שסיימו לטפל במועלם ובחמרמרת שלו היה אריק חייב לרוץ לעבודה, וחזר מאוחר, עייף ומותש ומיד אחרי שאכל נרדם. יום אחר כך הם היו עסוקים בענייני הדירה, חתמו על חוזה ועל מסמכי המשכנתא, והחלו לתכנן את השיפוצים שרצו לעשות, ותוך כדי כך הספיקו לריב ולהתווכח בגללם, וגם להתפייס כמובן, ואחר כך לתכנן את המסיבה לכבוד חנוכת הבית שיצאה, לא במקרה, בדיוק בפרוס המילניום, ולהתווכח על מספר המוזמנים וטיב הכיבוד, וכמובן שכל ויכוח כלל גם פיוס מתוק, ועד אז כל העניין עם גרי נדחק ונשכח לגמרי מתודעתם ולא עלה גם אחרי שמועלם הגיע למסיבה עם בחור צעיר וזהוב תלתלים שסחרר את ראשו של אריק שלא הצליח להסיר ממנו את עיניו למרות שהכחיש זאת בעוז, מה שלא עזר לו במיוחד כי שוב הסתגר בני בחדר השינה הישן שלו, נעלב ופגוע, ואריק הכועס ניסה להירדם בלעדיו, אבל בלי בני לצידו שבה המועקה הישנה ההיא ומעכה את חזהו, מקשה על נשימתו, ולא הרפתה עד שהוא נכנס דרך החלון לחדרו של בני שנותר גם הוא ער ונרדם, צמוד אליו, בלי שבני התנגד, כי גם הוא התרגל בינתיים לישון צמוד לאריק, וכן הלאה, וכן הלאה...