עוקבים

יום שישי, 12 בינואר 2018

10. נער ליווי

כמה שבועות אחר כך נעשה שוב חמים והשמש זרחה. תיאו ישב במרפסת על כיסא נוח מיושן שירש מסבתו וקרא ספר. אני עבדתי בגינה, חפרתי צלחות לעצי הפרי, ניכשתי עשבים, גזמתי ענפים יבשים וחשבתי על העתיד.
החיים כנער מלווה של תיאו מצאו חן בעיני. מצא חן בעיני שפעם ראשונה בחיי מישהו ניזקק לי בלי שום קשר לכושרי המיני. אהבתי לפתור בעיות שצצו בתחזוקת הבית הישן, לטפל בתיאו ובעצמי, ללכת לעבודה כמו בן אדם רגיל, (בסוף הגדילו לי מעט את המשרה, אבל לא בצורה משמעותית), והכי אהבתי שהלילות - זמן הפעילות העיקרית שלי בעבר – נותרו פנויים.
שוב לא הייתי צריך לצאת מהבית בלילה ולהתמודד עם גופות של זרים, עם התאוות והתשוקות שלהם, ללטף את השריטות שהם ביקשו לרפא דרך הגוף העייף שלי.
מעכשיו הלילות היו שלי בלבד. יכולתי לקרוא, להאזין למוזיקה, לראות טלוויזיה ולשחק שח עם תיאו.
המשכנו לישון באותה מיטה והיה לנו נעים יחד, אבל בלי מין. ידעתי שבבקרים הוא מנצל את הדקות בהן הייתי משאיר אותו לבד במיטה והולך להכין לנו קפה כדי לאונן. ריח הזרע והסומק על פניו הסגירו אותו. גם אני הרשיתי לעצמי להתפרק מידי פעם כשהייתי לבד במקלחת.
זה היה מוזר, אבל לא הטריד אותי במיוחד. לא מיהרתי לשום מקום. נהניתי להכיר אותו ולהעמיק את האינטימיות שלנו לאט ובלי לחץ.
דיברנו על כל מיני נושאים שונים ומשונים, מפוליטיקה עד אמנות ומוזיקה, דאגנו זה לזה באלף דרכים קטנות ונעימות - הלכנו יחד לטיולים כדי לשפר את התאבון של תיאו, עיסינו זה את כפות רגליו של השני, אני עשיתי כביסה והוא גיהץ את חולצותיי, אני הייתי נכנס איתו למקלחת ומשגיח עליו שלא ייפול, חופף את שערו ומנגב אותו, והוא היה מכין לי סנדוויצ'ים טעימים לעבודה ומתקשר אלי בצהרים להזכיר לי לקחת תרופות.
חיבבתי את פרצי ההתלהבות שלו - פעם הוא נישק אותי על פי מרוב שמחה כשהקבוצה שהוא עודד זכתה במשחק כדור סל, ואחר כך הסמיק והתנצל.
מצאה חן בעיני הנחרצות שבה הביע דעות גם כשהיו מופרכות לגמרי. מבחר הקללות הציורי שלו הצחיק אותי. הידע שלו במוזיקה, ובעיקר באמנות הנידחת של האופרה, הרשים אותי מאוד למרות שאישית העדפתי מחזות זמר.
"אתה כזה הומו." הוא היה פולט בבוז כשראה שאני נהנה מ'משחקי הפיז'מות' או מ'אוקלהומה' וצוחק משידורים ישנים של 'חברים' ו'ויל וגרייס', אבל נשאר לצפות בהם יחד איתי, משעין לפעמים את ראשו על כתפי ומניח לי לאחוז בידו.
שנינו היינו מבוהלים ומזועזעים מהמעבר החד שעשינו במחי בדיקה אחת מעולם הבריאים לעולם החולים, ונזקקנו לתמיכה רגשית ומעשית כאחד. בלי שדיברנו יותר מידי על רגשותינו הצלחנו לנחם זה את זה ולעודד אחד את השני.
תמכנו זה בזה כשחשנו תופעות לוואי של בחילות, סחרחורות, כאבי בטן וחוסר תיאבון וחשוב מכך המגורים יחד ריפאו את הרגשת הבדידות המעיקה שסבלנו ממנה.
הרעיון של אלכס היה טוב מאוד, היה לנו טוב ונוח יחד וזה מה שאמרתי לו כשהתקשר פתאום באותה שבת חורפית חמימה ושאל מה שלומי.
"תראה סאני," אמר והשתעל קצת במבוכה, מחווה נדירה מאוד אצלו, "שמעתי שמועות  ועשיתי עוד קצת בירורים בקשר לתיאו, אני חושב שהטעיתי אותך."
"הטעית אותי בקשר למה?"
"לאחרונה גיליתי שתיאו כבר לא כל כך עשיר כמו שהיה פעם."
"אני יודע. למעשה הוא ממש תפרן, חוץ מהבית ורנטה קטנה אין לו כלום. אשתו לשעבר והעורכי דין שלה לקחו כמעט הכול."
"אתה יודע את זה?" הוא הופתע, "איך?"
"תיאו אמר לי, וחוץ מזה יש לי עיניים."
"אז ממה אתם חיים?"
"אני עובד, ואני לא צריך לשלם שכר דירה. אנחנו מסתדרים."
"אבל אתה מרוויח ממש פרוטות." נרעש אלכס שראה במשכורתי הצנועה מהעבודה בהייטק דמי כיס בלבד.
"הוסיפו לי עוד כמה שעות למשרה והרשו לי לקחת מחשב הביתה ככה שאני יכול לעבוד גם בבית. אני לא אוהב להשאיר את תיאו לבד יותר מידי זמן, יש לו סחרחורת נוראיות ולפעמים הוא סובל מכאבים ברגלים."
"אהה... ככה." שקע אלכס במחשבות.
"מה ככה?" תבעתי לדעת.
"סתם ככה, תראה סאני, עשיתי קצת חשבונות וגיליתי שאני עדיין חייב לך כספים מהשנה שעברה אז..."
"אתה לא חייב לי כלום אלכס, מה הקשקוש הזה?"
"אני כן חייב לך כי נתתי לך מידע מוטעה וסיבכתי אותך עם קליינט תפרן."
"אלכס, שנייה אחרי שנכנסתי לבית שלו וראיתי את המקרר הריק ידעתי מה המצב שם, אם לא היה מתאים לי הייתי הולך עוד בהתחלה."
"היית צריך ללכת, הייתי מוצא לך פתרון אחר."
"הפתרון שמצאת לי מעולה, לא רוצה פתרון אחר."
אלכס נאנח והתעקש שהוא כן חייב לי, הייתי רב איתו שלא, אבל יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות עם הכסף שהוא רוצה לתת לי - פיזיותרפיה לתיאו, תוספי מזון שעולים המון, מזגן ומכונת כביסה חדשה ו...
"בסדר, תעשה מה שאתה רוצה." אני נכנע.
"יש עוד משהו סאני, אבל זה לא לטלפון."
"יאללה בוא לצהרים. אני אקרע אותך בשח, תיאו לימד אותי המון תרגילים חדשים."
הוא בא לצהרים עמוס אוכל בשביל גדוד, ראה את תיאו השתנק והחוויר. הוא הצליח לא להגיד שום דבר, אבל הפנים שלו אמרו הכול.
"אתה דווקא נראה מצוין." אמר לי אחר כך, כשרחצנו יחד כלים - תיאו נרדם על הספה בסלון, מרוצה שניצח את אלכס בקלות בשח.
"זה אחרת אצל כל אחד. יש כאלו שיכולים למשוך המון זמן אפילו בלי תרופות, ויש כאלו שקשה להם יותר, והתרופות לא תמיד עוזרות.
"הוא נראה נורא חלש ורזה. למה הוא לא אוכל?"
"כי יש לו בחילות. זה בגלל הקוקטיל הזה."
"אז שיפסיק לקחת אותו."
"אי אפשר, זה מה שמחזיק אותו בריא."
"בריא? הוא נראה כאילו הוא ברח ממחנה ריכוז."
"אם תוכל להשיג לו קצת חשיש... אומרים שזה משפר את התיאבון."
אלכס התמלא מרץ, שלף את הנייד שלו, התקשר לאן שהתקשר והבטיח לי אספקת חומר אפגאני משובח עוד הערב לכל כמה זמן שארצה והכול על חשבונו.
כשהודיתי לו בחום, הוא הניד יד בביטול כאילו זה דבר של מה בכך, אבל מיד גבה מחיר על הטובה שעשה לי, "תראה סאני, יש איזה ילד... מישהו שעבד קצת אצלי... אחר כך הוא ניסה להיות עצמאי, חשב שהוא חכם גדול... נפל רע... חטף מכות, אונס, כל הסיפור הרגיל. הצעירים האלו לא מבינים כמה זה מסוכן לעבוד בלי גב, ובסוף, אחרי שהוא כבר הגיע לבית חולים חצי מת, גילו שהוא נשא. הוא אמור להשתחרר מחר מבית חולים, אבל אין לו לאן ללכת, זה רק עניין זמני, עד שהוא יתאושש קצת, אז חשבתי..."
"אין בעיות. שיבוא לפה לכמה ימים, יש לנו מקום."
"אתה לא רוצה לשאול את תיאו קודם?"
"תיאו יסכים. אני מכיר אותו, הוא ישמח לעזור."
"תגיד סאני, אתה ותיאו... אתם כאילו... אתם ישנים יחד?"
"רק ישנים, לא יותר מזה. אני חושב שאני לא הטעם שלו."
אלכס פרץ בצחוק, קרא לי דביל וגילה לי שאסי חיפש אותי במכון.
"בשביל מה הוא צריך אותי? אל תגלה לו איפה אני."
"לא סיפרתי לו כלום, אל תדאג. אמרתי שאין לי מושג לאן נעלמת, אבל הוא לא האמין לי. לדעתי הוא מתגעגע וגם קצת מתחרט. הוא קרא ולמד קצת על איידס והבין שהוא הגזים כשביקש שתסתלק."
אני חושב על הילדה ומתאפק לא לבכות. "יותר טוב שהוא לא ידע איפה אני, הם צדקו כשגירשו אותי, אין לי מקום אצלם."
"הוא נתן לי כסף בשבילך וגם תמונות של הקטנה."
אני מסרב לגעת בכסף (ללא הועיל, כי אלכס הכניס לי אותו לחשבון הבנק בתוספת תרומה נכבדה משל עצמו) אבל לוקח את התמונות של החמודונות היפה שלי ומחביא אותן בארון מתחת לכל הניירת של הבדיקות שלנו.
אחרי שאלכס הלך תיאו התעורר. סיפרתי לו, קצת בחשש, על האורח שיגיע אלינו מחר הישר מבית חולים. "אולי הייתי צריך לבקש ממך רשות?"
"אל תדבר שטויות. בטח שאני אשמח לעזור, בן כמה הוא?"
"ילד, בן עשרים ומשהו. רק לפני כמה חודשים השתחרר מהצבא. אני חושב שאלכס מרגיש קצת אשם כי הוא הרשה לו ללכת ולהיות עצמאי בגיל כל כך צעיר."
"אלכס מתרכך בזמן האחרון, הוא עוד יתחיל לתרום לצדקה." גיחך תיאו.
אני לא מעז לספר לו שאלכס כבר תורם ושאנחנו הצדקה שלו, ובמקום זה מנשק על לחיו ומודה לו שהוא נחמד כל כך אלי.
"מה תודה, תתפשט!" הוא מתבדח ומחזיר לי נשיקה, ופתאום אנחנו חבוקים חזק, מתנשקים כמו שני בני עשרה חרמנים, מושכים זה מעל זה את הבגדים.
"אתה לא חייב." הוא אומר לי כשאני נאבק בעטיפת הקונדום - אני כל כך חרמן עד שידי רועדות – "לעשות איתי סקס זה לא חלק מעבודת הליווי שלך."
"אם ככה אני מתפטר." אני מודיע לו, ומחלץ סוף סוף את עיגול הגומי המשומן מניר האלומיניום.
"אתה לא יכול להתפטר, אני פיטרתי אותך עוד קודם, כשהתנשקנו." הוא אומר, לוקח את הקונדום מידי ומעלה אותו על אברי.
"טוב מאוד." אני מודיע לו תוך שאני חודר לתוכו לאט לאט, מתענג על כל מ"מ מגופו, "זו הייתה חרא של עבודה בין כה וכה. אף פעם לא הבנתי לאן רצית שאני אלווה אותך."
"שששש... למה אתה מדבר כל כך הרבה?" הוא מניח את פיו על פי, נכרך סביבי, גופו הדק לוהט כנגד גופי, "שתוק ותנשק אותי."
רק אחר כך, הרבה אחר כך, כשהוא כבר ישן ואני נפטר מהקונדומים המשומשים בשירותים אני מתחיל להבין - סתום שכמוני - לאן אני אמור ללוות אותו, וזו הפעם הראשונה מאז שהרופא אמר לי שאני חיובי שאני מרשה לעצמי לבכות.

"תסתכל על הספר הזה!" דחף תיאו ספר אחד, אדמדם כריכה, מתחת לאפי.
הסתכלתי. "נראה כמו סתם ספר רגיל. מה הבעיה איתו?"
"כבר קראתי אותו לפני כמה חודשים."
"אז תחזיר אותו."
"אתה לא מבין סאני, לפני כמה חודשים לקחתי אותו בספריה, קראתי ואתמול לקחתי שוב את אותו ספר. מה זה אומר לך?"
"ש... לא יודע, אתה מפוזר, אסטרונאוט, לא שמת לב, דברים כאלו קורים." אני מפטפט במהירות, מנסה להחליק בזריזות את התקרית הטיפשית הזו.
"זה אומר שזה התחיל."
"שום דבר לא התחיל, מה אתה מקשקש? כל אחד שוכח לפעמים דברים."
"לא אני. יש לי זיכרון מושלם, לא. תיקון. היה לי זיכרון מושלם לפני שהוירוס הזה התחיל לאכול לי את המוח."
"תיאו, בחייך. מספיק. אתה מגזים."
"לא. אני לא. אני מכיר את עצמי, אני זוכר כל מה שקראתי אי פעם. זה הסימן הראשון ומרגע זה הכול ילך ויתדרדר, כאילו שלא מספיק שהגוף שלי נהרס עכשיו זה."
אני כובש את מבטי בכפות ידי, חש אומלל ומוכה אשמה. אין בפי מילות ניחומים לתיאו, בעוד שגופי הסתגל יפה לקוקטיל שאני מקבל ותוצאות הבדיקות שלי מזהירות ויציבות אצל תיאו המצב קשה.
כל הזמן מחליפים לו תרופות, הן עובדות רק לזמן קצר ועד שהוא מצליח בקושי להסתגל לתופעות הלוואי הארורות הללו שוב עולה אצלו העומס הנגיפי ומחליפים את ההרכב, ושוב תופעות חדשות וקשות, ושוב תקופת רגיעה קצרה, ואפילו עליה קטנה במשקל, ואז המצב שוב מדרדר, ושוב מחליפים ו... כמה אפשר?
הנחמה היחידה שלו הם הספרים שלו והמוזיקה. הוא אומר שגם אני מהווה נחמה ועזרה גדולה, אם כי אני תוהה לפעמים אם הוא לא חש מידי פעם שנאה כלפי שמצליח להחזיק מעמד בעוד מצבו הולך ורע.
"הגיע הזמן." הוא אומר לי בהחלטיות.
"אני לא רוצה, תבקש ממישהו אחר."
"אין מישהו אחר, אתה המלווה שלי סאני."
"לא רוצה. התפטרתי, שכחת? אולי תבקש מאלכס?"
"לא, מצטער. זה חייב להיות אתה חמוד. נו, די. אל תבכה. זה יקרה רק בעוד המון זמן, זה רק ליתר בטחון, למקרה שאני אשכח או אהיה חלש מידי. די סאני, בבקשה, אל תעשה לי את זה. אני צריך אותך."
"בסדר, רק רגע." אני אומר ובורח למקלחת, שם אני נושם עמוק, שוטף פנים, מכניס כמה אגרופים לקיר האדיש וחוזר אליו.
הוא כבר פתח את הכספת. הוא שומר בה את הצוואה שלו, את השעון שקיבל מאביו ורצה להוריש לבנו, ואת אמפולות המורפין שאני אמור לתת לו כשהוא יחליט שהגיע הזמן לפרוש.
הוא מסביר לי הכול באיטיות מענה, חוזר ומספר לי שהבית הזה יעבור אלי אחרי מותו, ומשביע אותי לא להישאר לבד אחרי שהוא לא יהיה יותר.
אני שותק, מהנהן ושונא כל רגע.
"יכול להיות שלקראת הסוף אני לא אוכל לבקש את זה ממך ואז תצטרך להחליט לבד מתי הגיע הזמן." הוא אומר אחרי שהוא מחזיר הכול ונועל את דלת הכספת. "תבטיח לי שתעשה את זה ולא תיתן לי לסבול. אני סומך עליך סאני."
"תודה רבה תיאו, יפה מצידך." אני אומר בלי לנסות בכלל להסוות את המרירות בקולי.
"נו, די. תפסיק להיות כזה. אני עדיין מספיק חי כדי ללכת לטייל, בוא נלך לראות את הקטנה. אני מתגעגע אליה."
הקטנה היא הילדה של אסי ודסי. בעזרת אלכס הם עקפו אותי והגיעו לתיאו שמשום מה חיבב אותם וניסה להשפיע עלי שאתפייס איתם, דבר שסירבתי לעשות בתוקף.
אחרי כמה שיחות קשות איתו ועם אלכס הסכמתי לכתוב להם מכתב ובו הסברתי שאני לא כועס עליהם ואין לי שום תביעות כלפיהם, אבל מבחינתי הם שייכים לעבר ואני לא רוצה יותר שום קשר איתם ומבקש שישכחו אותי.
"בסדר, תשכח אותנו." אמר אסי שהטריח את עצמו במיוחד למקום העבודה שלי וארב לי שם כשיצאתי לאכול, "אבל הילדה? אתה לא מתגעגע אליה?"
"עדיף שהיא לא תכיר אותי. מי יודע כמה זמן אני עוד אהיה בסביבה."
"אל תדבר שטויות, אף אחד לא יודע כמה זמן הוא יהיה בסביבה. זו לא סיבה לנתק קשר, ואתה נראה דרך אגב נהדר."
"גם אתה נראה טוב אסי, מה שלום הגברת?"
"מתגעגעת אליך, גם אני מתגעגע."
"אני בטוח שתצליחו למצוא לי תחליף בריא שלא יסכן אתכם."
הוא שותק, אני שותק. שנינו מרגישים נורא, ואז הוא אומר באנחה שהילדה תהיה כל שני וחמישי בגן השעשועים הסמוך לבית של תיאו ואני מוזמן לבוא לבקר.
"אתה יכול גם לבוא אלינו הביתה אם תרצה, נשמח אם תבוא." הוא אומר ונאנח כשאני מנענע בראשי לשלילה.
תיאו מתרגש מאוד מהבשורה ומאלץ אותי ללכת לבקר בגן ביום חמישי הבא, ומאז כל פעם שמזג האוויר ובריאותו מאפשרים את זה אנחנו פוגשים אותה שם, משחקים איתה קצת, מחליפים ברכות קצרות עם אסי או דסי, תלוי מי מגיע איתה, וחוזרים הביתה מעודדים.
גם הפעם הפגישה עם הקטנה גורמת לי להרגיש טוב יותר ותיאו פשוט פורח במחיצתה. מעולם הוא לא עייף מכדי לנדנד אותה בנדנדה, או להתפעל מתעלוליה על הסולמות הצבעוניים החביבים עליה.
"הכול בסדר סאני? אתה נראה עצוב." מעירה דסי ומתיישבת לידי על הספסל.
"אני בסדר."
היא מעזה ולוקחת את ידי בידה הקטנה והחמימה. "בכית? זה בגלל תיאו? המצב שלו רע יותר?"
אני לא יכול לעמוד בפני החמימות והאהדה הנשית ששופעת אלי מכיוונה ומספר לה על המשימה שתיאו מצפה ממני למלא בבוא הזמן.
"אבל... אתה לא תסתבך? לא יגידו ש... זה כאילו רצח?"
"לא, זה בסדר. אף אחד לא ירגיש, כבר עכשיו הוא מקבל המון תרופות נגד כאבים ו... לא ידעתי שאת כל כך מעשית דסי?"
היא מסמיקה קצת ואומרת שברגע שיש לך ילד אתה חייב להיות מעשי ולא לעשות שטויות, וכשאנחנו נפרדים לשלום היא מתרוממת על קצות אצבעותיה ומנשקת על לחיי.
במשך כמה שבועות אחר כך יש הטבה במצבו של תיאו ואני מצליח לשכוח את ההבטחה שנתתי לו. גם היחסים עם אסי ודסי מתחממים מעט, הם אפילו מבקרים אצלנו עם הקטנה כי קר מידי לשחק בחוץ.
במשך כמה זמן הכול נראה טוב מכדי שיהיה אמיתי ואז מגיעות תוצאות הבדיקות האחרונות שלנו. אצלי הכול בסדר, אבל תיאו מוזמן בדחיפות להתאשפז בבית חולים.
מאז המצב הולך ורע. הוא יוצא ונכנס מבתי חולים. שום דבר לא עוזר. יש שעות, ואחר כך ימים שבהם הוא הוזה ולא יודע היכן הוא, ובסופו של דבר הרופא מנצל כמה שעות של הפוגה שבהן הוא צלול ומציע לו אשפוז בהוספיס.
לפני שאני מספיק לצעוק לא תיאו מסכים, ולוחץ חזק את כף ידי כדי לסמן לי לשתוק, ואני יודע שהגיע הזמן.
אחרי שהרופא הולך אנחנו אוכלים ארוחת ערב אחרונה מעל מגש בחדר השינה ואז הוא מוציא את מפתח הכספת ונותן לי אותו.
"בלי ויכוחים, בבקשה סאני, ואני מבקש שאחר כך, אחרי שאני אירדם תתקשר לאסי כדי שלא תהיה לבד. אתה מבטיח לי?"
אני מבטיח, מתפלא כמה רגוע אני חש, פותח את הכספת, מוציא את הקופסא הקטנה, מזריק לו את החומר ונשכב לידו, מחזיק אותו בעדינות בזרועותיי וממתין לסוף.
הוא שברירי כל כך ונשימתו רפה מאוד, אבל הוא מחייך מודה לי על הכול, אומר לי שהייתי מלווה נפלא ומגלה לי שהוא יודע שאני ואסי... שאנחנו מנחמים זה את זה לפעמים.
"איך אתה יודע?"
"אסי סיפר לי סאני, בעצם ביקש רשות. שמחתי לתת לו אותה. אני רוצה שתמשיך לחיות סאני, אתה מבטיח לי שתמשיך לחיות כמה שיותר?"
"כן, אני מבטיח."
הוא מנשק את דמעותיי, מניח כף יד דקה ולוהטת על חזי ונרדם.
אני שוכב לצידו, סופר חרש את נשימותיו ההולכות ונחלשות עד שהן נפסקות ואז קם והולך להתקשר לאסי.
הוא מגיע עם דסי. שניהם פורשים אלי את ידיהם ורק אז אני מרשה לעצמי להתמוטט בבכי.

אפילוג
הימים שבאו אחר כך זכורים לי במעורפל. יש רק כמה רגעים קצרים פה ושם שבלטו מעל פני השטח.
אני זוכר את המבט שהרופא נתן בי לפני שחתם בלי היסוס על תעודת הפטירה. היה לי ברור על פי לחיצת היד והחיבוק שלו שהוא יודע שאני יודע שהוא יודע למה תיאו נפטר.
אני זוכר את הלוויה שאף אחד מבני משפחתו לא השתתף בה, וזוכר את החיבוקים של כל הצעירים והצעירות שעברו בשנתיים האחרונות בבית שלנו, נחו בו מעט לפני שהמשיכו הלאה למה שאני מקווה שהיה חיים טובים יותר.
זוכר את עורכי הדין מודיעים לי חגיגית שהבית שלי, ובאותה נשימה מציעים לי למכור אותו, ואני מסרב בצעקה ובורח החוצה, מתיישב על הכורסא הישנה של סבא של תיאו ובוכה.
אני זוכר טוב במיוחד מתי ראיתי לראשונה את ארקאדי שהגיע כמה ימים אחרי הלוויה, תומך בחבר שלו שהיה מעולף למחצה וביקש עזרה.
"מישהו אמר לי שיש פה אנשים שמוכנים לתת מקום לכמה ימים למי שצריך." אמר בהתנצלות.
"כן, נכון. טוב שבאת. הנה, תשכיב אותו פה. אני מיד מצלצל לרופא."
"הוא רק צריך לנוח קצת, לא צריך רופא." הוא נבהל.
"זה בסדר, הכול על חשבוני." אני מחייך את החיוך הראשון שלי מאז מותו של תיאו, חיוך לא שמח שנועד רק לעודד ולהרגיע.
"יש לי כסף, אבל אדריאן... התעודות שלו לא..."
 "אל תדאג. הרופא הוא אחד שמבין. שב, תאכל משהו, תנוח קצת."
הוא מתיישב בזהירות על קצה הכסא, צעיר רזה ומודאג, נושא אלי מבט כחול. "איפה האיש השני, המבוגר, שכחתי איך קראו לו. הוא נתן לי את הכתובת לפני כמה זמן ואמר שאם אני אצטרך עזרה..."
"תיאו הלך, אבל אני עדיין כאן. אל תדאג אני מחליף אותו. עוד מעט יגיע הרופא ונראה מה אפשר לעשות כדי לעזור לך, מה אתה רוצה לשתות?" 

אין תגובות:

פרסום תגובה