עוקבים

יום שישי, 12 בינואר 2018

בשר טרי

עדה נכנסה למשרדי, סגרה את הדלת מאחוריה והתיישבה, מביטה בי במבט תקיף.
"מה שלומך עדה?" חייכתי אליה, "מה אפשר לעשות כדי לעזור לך?"
"אתה יכול להפסיק לחייך כמו טיפש, לנתק את הטלפון כדי שלא יפריעו לנו ולהתחיל לדבר."
"לדבר על מה?" היתממתי.
"על ההתחממות הגלובלית של כדור הארץ!" רשפה עדה וניתקה את הטלפון שלי.
"עדה בבקשה..."
"אל תבלבל את המוח, אתה חבר שלו או לא?"
"אם את מתכוונת לסשה אז..."
"לא! אני מתכוונת לאליהו הנביא. בטח שאני מתכוונת לסשה, סשה החבר הכי טוב שלך? סשה שאתה נותן לו לעשות צחוק מעצמו?"
"הוא גם אבא של הבנות שלך. למה שאת לא תגידי לו משהו?"
"כי זה עסק של גברים. אתה הבן זוג שלו, לא?"
"לא בדיוק עדה. זה קצת מסובך."
"לא, זה לא. סשה השתגע ועושה מעצמו צחוק בגלל השרלילה הקטנה הזו ואתה שותק."
"מה אני יכול להגיד? במקרים כאלו עדיף לשתוק."
"גולדי, הוא מבזבז על האפס הקטן הזה כסף כאילו אין מחר, הוא עושה מעצמו צחוק בגללו ומזניח את הבנות שלו. הבנות שלנו, אתה קולט? מה אני אמורה להגיד להן? שאבא השתגע?"
"לכל אחד יש זכות להשתגע קצת מידי פעם עדה. כשאת היית נדלקת על מישהי ושוכחת הכל הוא טיפל בילדות בלי תלונה ושתק, אפילו כשנוגה קיבלה התקפת אסטמה אחרי הסצנות שלך ושל נורית הוא שתק. למה את לא יכולה לפרגן לו קראש קטן?"
"אהה! אז עכשיו אני יוצאת הנקבה הקנאית והרעה? המכשפה הלסבית שלא מפרגנת? ככה אתה רואה את זה?" נפגעה עדה עד עמקי נשמתה ודמעות החלו לזלוג על לחייה.
הומו או לא, דמעות של נשים פועלות עלי כמו על כל גבר מצוי והופכות אותי לרכיכה חסרת ישע. "עדל'ה... נו, די, מספיק. זו רק תקופה כזו, הוא יתגבר על זה. אל תבכי בבקשה."
"לך תדבר איתו בבקשה כי איתי הוא לא מוכן לדבר. אני בקושי אומרת לו בוקר טוב וכבר אנחנו רבים."
"לפחות את זוכה לראות אותו בבוקר, אני רואה אותו רק במשרד וגם אז הראש שלו בעננים."
אנחנו מביטים זה בזה ונאנחים. ספוטניק שלי, האדם היציב, הרגוע והצפוי ביותר בעולם, התאהב פתאום בגבר צעיר, יפה וגנדרן ובבת אחת הפך את עורו ונעשה ספונטאני, רגיש, והפכפך כמו ילדה בגיל ההתבגרות.
אין יותר מפגשים שבועיים במיטה, אין הפסקות צהרים על הספה במשרד. סשה שלי עושה פתאום דיאטות, הולך למכון כושר, עושה יוגה, קונה בגדים צעירים מידי בשבילו, ומבלה בלילות בריקודים במועדונים.
ספוטניק התחיל להתנהג כמו אידיוט וידי קצרה מהושיע.
"איפה פגשת אותו?" התפלאתי אחרי שראיתי בחטף את הבחור הצעיר שכבש את ליבו כשהוא בא לביקור קצר במשרד.
"הבוס שלו הוא לקוח ותיק שלי. עידן הביא לי כמה מסמכים מהבוס וברגע שהסתכלנו זה על זה..." הוא חייך חיוך חולמני, "הוא לא חמוד?"
"מאוד חמוד. בן כמה הוא?"
"בן עשרים ושמונה, אבל הוא נראה הרבה יותר צעיר. נכון?"
"הוא נראה בקושי בן עשרים." הודיתי, אבל לא אמרתי שעידן נראה לי כמו ילד מפונק וגנדרן שרגיל שכולם יכרכרו סביבו בהערצה ושאין לי מושג מה יש לגבר רציני כמו סשה לחפש אצלו.
כלומר, ברור היה מה יש לו לחפש, וברור היה שהוא גם מצא, אבל להתאהב בעלם המתפנק הזה? לספר לי שהוא בוגר לגילו ומדהים ומקסים? לשכור לשניהם דירה ולהתחיל לגור איתו? להסיט מעליו את ידי בכל פעם שנגעתי בו ולספר לי על נאמנות ואהבה בעיניים נוצצות מהתרגשות? סשה שלי? סשה שכבר לא היה שלי בגלל הילדון המטופש הזה.
ברור היה לכל צופה מהצד שהביט בזוג הזה שהוא מתבונן בתאונה שרק מחפשת הזדמנות להתרחש, וזה גם מה שאמרתי לעדה הזועמת.
"ואיך אתה מרגיש בקשר לכל הסיפור הזה? בטח גם לך קשה." נזכרה פתאום לשאול.
משכתי בכתפי, מסרב להודות שכן, קשה לי, שאני מקנא, שאני מתגעגע ושאני שונא לראות אותו מאוהב באחר. "אני בסדר. הייתה לי ההזדמנות שלי עם סשה והפסדתי אותה בגלל אורי. אין לי זכות להתלונן עכשיו." אמרתי.
"כן אבל... אבל בכל זאת... קודם הייתם ביחד ועכשיו... אז מה אתה עושה בקשר לסקס עכשיו, כשהוא איתו?"
"כלום." נאלצתי להודות, "אני לא עושה כלום."
"ולא חסר לך?"
"חסר, בטח שחסר, אבל מה אני יכול לעשות? הוא דלוק על העידן הזה ולא רוצה אותי יותר."
"גם אתה יכול לחפש מישהו להידלק עליו." 
כבר נדלקתי פעם אחת על מישהו, הוא שוכב עכשיו בבית קברות חשבתי לעצמי, וכרגיל, שמרתי את מחשבותיי על אורי לעצמי.
לעדה אמרתי שזה בסדר, שלא באמת אכפת לי שמאז שסשה גילה מחדש את האושר שבאהבה נותרה לי רק כף ידי הימנית כשותפה לסקס.
"בגילי... נו, באמת. לא יקרה לי כלום אם אני אנוח קצת." הצטחקתי אליה והבטחתי לה שאנסה לדבר איתו ולהכניס קצת הגיון במוחו, אבל עכשיו יש לי המון עבודה ואני בטוח שגם לה אז...
היא חיברה שוב את הטלפון, הודתה לי והלכה ואני נותרתי לבד עם מחשבותיי. לעדה יכולתי לשקר ולהעמיד בפניה פנים שאני שווה נפש לשינויים בחייו של סשה, אבל לא היה טעם לשקר לעצמי. התגעגעתי אליו, קינאתי ביכולת שלו להתלהב באותה עוצמה כמו שעשה לפני עשרים שנה ושנאתי את הילד המטופש הזה שהצליח לעורר בסשה רגשות שחשבתי שהוא חש רק כלפי.
זה היה שטותי כמובן, לא הייתה לי זכות להרגיש ככה. הוא היה ראשית כל חבר שלי. הייתי צריך לשמוח בשמחתו ולקוות לאושרו, ובאמת, קיוויתי בכל ליבי שיהיה מאושר, אבל למה עם הילדון המאוס הזה?
מעולם לא הצלחתי לקיים את הבטחתי לעדה. דווקא ניסיתי לתפוס את סשה לשיחה, אבל הוא הפסיק לבוא אלי לדירה לביקורים ובמשרד היה תמיד לחוץ וממהר, ואת כתובת הדירה שבה גר עם עידן לא ידעתי, ובין כה וכה לא יכולתי לבוא לבקר אותו בדירתם המשותפת, לא כשעידן מסתובב שם עם גופו החטוב והחלק, שערו המטופח, בגדיו התואמים להפליא וחיוכו המדושן עונג, וככה עבר לו שבוע, וערב שישי אחד, כששוב ישבתי מול הטלוויזיה, תוהה למה לכל הרוחות אני משלם כל כך הרבה כסף אם אף פעם אין משהו נורמאלי לצפות בו? נשמעה דפיקה על הדלת.
"זה פתוח יוני." צעקתי, משתומם קצת, כי השעה הייתה יחסית מוקדמת ויוני שהתחיל לעבוד בסופי שבוע כמלצר באיזה פאב אופנתי חזר בדרך כלל הרבה יותר מאוחר, ולפעמים, כשמצא לו מישהו שהיה לטעמו, לא חזר הביתה כלל.
הדלת נפתחה וסשה עמד בפתח. "זה לא יוני." אמר במעין התנצלות רווית דמעות, ומיד ידעתי שמשהו נורא קרה.
קמתי אליו ובדרך רציתי להדליק את האור, אבל הוא ביקש בקול מעוך וחרישי שלא אעשה את זה. "אני מעדיף חושך."
"רוצה לאכול משהו, אולי לשתות?"
"לא, תודה. אני מקווה שאני לא מפריע."
"אל תהיה טיפש." נזפתי בו, סוקר את פניו ככל שהותירה לי האפלולית, "מה קרה ספוטניק?" אחזתי בכתפו.
הוא הטיל את עצמו עלי והחל להתייפח בזרועותיי. "הוא נעלם. פשוט נעלם ודי. אני לא יודע מה קרה לו, פתאום הוא נעלם לי."
"מי נעלם? למה אתה מתכוון נעלם?"
"אני מתכוון שעידן לקח את הדברים שלו ונעלם. הסתלק לו ודי."
"רבתם קודם או משהו?"
"לא, שום דבר. תכננו לנסוע לבודפשט בשבוע הבא, כבר קניתי כרטיסים. הכל היה לגמרי רגיל ופתאום..."
האומללות שלו הייתה כל כך חשופה עד שהיא הכאיבה לי. הוא נצמד אלי כמו ילד קטן שאיבד את אימו, אוחז בי כאילו רק אני נותרתי לו בעולם כולו.
"דברים כאלו קורים סשה, בטח הייתה לו סיבה. אולי הוא נבהל, או נמאס לו, או שאולי... תראה, הרי בטח ידעת שזה לא ימשך לנצח, הסיפור שלך ושלו."
"למה לא? אהבתי אותו, אני עדיין אוהב, והוא אהב אותי. למה לא היינו יכולים להיות יחד לתמיד?"
"כי... כי... לא יודע סשה, פשוט חשבתי... אין לי מושג."
"חשבת שהוא צעיר מידי בשבילי, שהוא איתי רק כי אני משלם את החשבונות, אחרת איזו סיבה יכולה להיות לבחור מדהים כזה להיות עם זקן שמן כמוני? תודה שזה מה שרצית להגיד."
"סשה, באמת... אתה לא זקן ולא שמן. אתה גבר מרשים מאוד ו..."
"יכול להיות שהוא גילה שהייתי נשוי? אמרת לו משהו על עדה והבנות?"
בהיתי בו נדהם. "הוא לא יודע על עדה והבנות?"
"לא. עוד לא הספקתי לספר לו."
"לא הספקת? אבל אתם יחד כבר... כמה זמן אתם יחד? לפחות שלושה חודשים, לא?"
"בשבוע הבא ארבעה חודשים. לכבוד זה תכננתי את הטיול לאירופה."
"ומתי בדיוק תכננת לספר לו שיש לך שתי בנות קטנות?"
"חיכיתי לרגע המתאים אדי, אל תציק לי בבקשה."
"טוב, אני לא סיפרתי לו. איך יכולתי? ראיתי אותו אולי שלוש דקות ובחיים לא הייתי איתו לבד. די מידרת אותי מהחיים החדשים שלך."
"זה לא היה מידור, אני פשוט... לא יודע. רציתי לשמור אותו לעצמי, לא רציתי לדעת מה אתם חושבים על זה."
"מי זה אתם?"
"אתה ועדה בעיקר. אני יודע שאני מבוגר מידי בשבילו ושאין לי מה לחפש עם בחור כל כך יפה, אבל אני כל כך אוהב אותו אדי, מאז שפגשתי אותך לא הייתי כל כך מאוהב."
"פגשת אותי כשהיית תלמיד בתיכון סשה, עוד לא התגלחת כשראיתי אותך בפעם הראשונה."
"כן, אני יודע, גם אז לא הייתי בחור יפה ובטח שלא עכשיו כשיש לי שערות שיבה וכרס, אבל אני עדיין אותו אדם, כשאני מתאהב אני עושה את זה עם כל הלב. אני אוהב אותו מאוד והוא נעלם לי בלי הסברים וזה כואב לי נורא."
"אני יודע חמוד, אני כל כך מצטער. הלוואי ויכולתי לעזור לך."
"אתה יכול לעזור לי, אתה יכול למצוא אותו. זה המקצוע שלך, למצוא אנשים שנעלמו, אז תמצא לי אותו."
"אני לא יודע אם זה רעיון טוב סשה. אם הוא הסתלק סימן שהוא לא רוצה להיות אתך יותר, ואני לא בטוח שכדאי..."
"אני חייב לדעת למה. אני מוכרח לדעת!"
"סשה, לדעתי..."
"אני לא רוצה לדעת מה דעתך. אני רוצה שתיתן לי את הוודקה האמריקאית הזו שאתה שומר בפריז'ר ושמחר תלך ותמצא לי אותו כדי שאני אוכל לדעת למה.
נתתי לו את הוודקה ההיא שהמתינה זמן רב לשעת כושר והשגחתי עליו כשהשתכר. הוא לא היה רגיל לשתות ועוד לפני שהוודקה נגמרה הוא כבר איבד כל שליטה על עצמו ודיבר בלי מעצורים.
כל הכאב והעלבון נשפכו ממנו בדיבורים על האהבה שלו אל עידן שלדבריו גרם לו לחוש שוב צעיר ומלא חיים, ומשם עבר לדבר על התקופה הרחוקה ההיא כשרק השתחררנו מהצבא ואיך הוא הבין רק בחופשת השחרור שלנו עד כמה הוא מאוהב בי וכמה הוא סבל וכאב כשהבין שהוא איחר את המועד ואני עם אורי ולא יכול לראות בו יותר מידיד.
כנראה שהזיכרונות הכואבים ההם מלפני יותר מעשרים שנה עוררו בו כעס ומצב רוחו העצוב והבכייני השתנה והפך לזעם. "הבנות שלי נולדו רק בגלל שאתה לא רצית אותי!" הטיח בי בעוד אני מפשיט אותו ומשכיב אותו במיטה. "אחרי שעזבת אותי חשבתי שאם אני לא יכול להיות הומו אני יכול לפחות להיות אבא."
"אפשר להיות גם אבא וגם הומו." ניסיתי להרגיע אותו.
"לא, אי אפשר!" צעק סשה בהתקף כעס פתאומי, "אני יכול להיות או אבא או הומו, לא יכול להיות גם וגם! מזדיין בתחת לא יכול להיות גבר אמיתי כמו אבא שלי."
"אבא שלך היה בן זונה עלוב שחזר לרוסיה ועזב אותך ואת אימא שלך לבד לטפל באימא החולה שלו." הזכרתי לו.
"כן, אני יודע, אבל הוא לא היה הומו, הוא אהב נשים והן אהבו אותו ואני..." סשה התחיל לבכות, הדף אותי מעליו כשניסיתי לחבק אותו והאשים אותי שהכול קרה בגללי, שהרסתי את חייו.
"לא נכון." מחיתי, זו הייתה טעות, אין טעם להתווכח עם שיכורים, אבל הייתי עייף מכל הסיפור ודי פגוע מהדברים שלו.
במקום להירגע סשה נכנס למעין התקף זעם הזוי, קילל אותי ברוסית וניסה להכות אותי כשניסיתי לשכנע אותו לשכב בשקט. האגרוף שהוא הצליח להנחית על כתפי ממש כאב והיה עלי לאחוז בו בכוח כדי שיפסיק, ופתאום, תוך כדי המאבק המגושם שלו בי הוא נרגע בבת אחת, נשכב על המיטה ונרדם.
יצאתי מחדר השינה מזועזע וחבול מאגרופיו ונתקלתי ביוני שהציץ מבוהל לחדר השינה שלי. הוא היה עייף אחרי משמרת לילה ועיניו היו אדומות מאוד. כנראה ששוב עישן ג'וינט אחד יותר מידי.
"לך לישון יוני, אתה נראה הרוג."
"מי שמדבר. מה קרה לסשה."
"החבר שלו נעלם."
"מה זאת אומרת נעלם?"
"זאת אומרת שהוא לקח את הדברים שלו והסתלק."
"למה?"
"לא ידוע. כנראה שלא התאים לו יותר."
"סשה המסכן, מזל שיש לו אותך."
"כן, באמת מזל. קדימה ילד, לך לישון."


סשה עדיין ישן כשקמתי למחרת, מאובן ודואב, מהספה עליה ישנתי. ביליתי את הלילה על הספה הקשה מידי כי לא רציתי לשכב לצידו כשהוא שתוי, לא הייתי רגיל לראות אותו במצב כזה והכעס והאלימות שפרצו ממנו הרתיעו אותי.
היה לי סימן כחול על הכתף מהאגרוף שנתן לי והמילים הקשות שהוא אמר עדיין צלצלו באוזני.
'אלכוהול זה סם אלים.' נזכרתי במשהו ששמעתי פעם. רוב השתיינים שהכרתי היו עליזים ומטופשים, אבל מצד שני, כמה שתיינים כבר הכרתי? ואולי בגלל זה סשה מיעט לשתות, כי ידע שהשכרות מעוררת בו צד אלים ומכוער?
חיטטתי בארנקו ומצאתי מפתחות לא מוכרים שבטח היו שייכים לדירה החדשה שלו, וקבלה על שטיח שכתובת דירתו החדשה הייתה רשומה עליה.
זו הייתה כתובת טובה מאוד בצפון העיר. במצב שוק הדירות כיום היא בטח עלתה לו הון. איך הוא היה יכול להרשות לעצמו להמשיך לשלם לעדה דמי מזונות וגם לממן דירה כזו?
פליאתי גברה כשנכנסתי לדירה שהייתה מסודרת יפה, צבועה לא מכבר ומרוהטת ברהיטים חדשים ואיכותיים. הוא לא חסך דבר -טלוויזיה עם מסך ענק, מערכת משוכללת, סלון עם רהיטים תוצרת איטליה בציפוי עור שחור וחדר שינה מעוצב לתפארה בסגנון כפרי עתיק עם עוד מסך פלסמה שטוח ואלגנטי, משקיף על המיטה שהתהדרה במוטות מגולפים בארבעת פינותיה.
חיטטתי קצת פה ושם וגיליתי אוסף מביך מעט של סרטי פורנו ומגרה מלאה בסוגים שונים ומשונים של משחות, קרמים וקונדומים אקזוטיים.
למרבה הצער לא הסתפקתי בכך והמשכתי לחטט ומצאתי בארגז כלי המיטה, חבויים מתחת לשמיכת צמר משובצת, דילדו אחד, שחור וגדול, שהעלה סומק על פני ועוד מספר אביזרים עשויים עור שחור ושרשראות מתכת מבריקה שלא הייתי בטוח מה שמם, ושחוץ מהאזיקים לא ידעתי גם איך בדיוק משתמשים בהם.
לא שלא ידעתי איפה אפשר לברר מה בדיוק עושים עם כל אחד מהדברים הללו (כולל הדגמות אם יתחשק לי), אבל לא רציתי לדעת, לא כשזה נגע לסשה.
דומה שחוץ מהסבר לסיבה שגרמה לעידן לעזוב את הקן החמים והמרופד הזה היה שם הכול כדי להבטיח חיים נוחים ונעימים בכל אחד מתחומי חייו של הומו מעודכן.
חזרתי הביתה ומצאתי את סשה יושב מול כוס קפה, תומך את ראשו הכבד בכפות ידיו. "איפה היית?" רטן בלי להרים אלי את מבטו.
הנחתי את המפתחות שלו על השולחן והוא העווה את פניו לשמע הצלצול שהן השמיעו.
"אוי, הראש." גנח.
"שמעתי שעוזר אם שותים הרבה מים."
"מים עוזרים לפני ששותים אלכוהול, עכשיו הם יעזרו רק אם תוסיף להם כדור נגד כאב ראש."
הלכתי להביא לו אקמולים והוא בלע שניים וביקש סליחה.
"אל תדבר שטויות."
"אתה כל הזמן אומר לי לא לדבר שטויות."
"כי אתה כל הזמן מדבר שטויות."
"אני לא זוכר כמעט כלום ממה שעשיתי הלילה. הרבצתי לך?"
"קצת, לא נורא."
"אני זוכר שכעסתי עליך מאוד וגם על עדה והילדות. מזל שהן לא ראו אותי ככה."
"באמת מזל גדול. מה שקרה אתמול זה לא משהו שילדים צריכים לראות. הבהלת אפילו את יוני."
"גם הוא היה פה?" נפערו עיניו של סשה בבהלה.
"רק בסוף, הוא הציץ רק לשנייה אחת והלך."
"אני ממש מצטער אדי, בדרך כלל אני לא כזה. אתה יודע שלא התכוונתי למה שאמרתי."
"זאת אומרת שאתה לא רוצה שאני אברר למה הוא הסתלק?"
הוא לגם שוב מהקפה ושתק.
"כן או לא סשה?"
"כן ולא."
"זו לא תשובה. אתמול, עוד לפני שהשתכרת, אמרת שאתה חייב לדעת מה קרה לעידן, שאתה מוכרח לדעת למה הוא עזב בלי הסבר. מה קרה, שינית את דעתך? זהו, כבר לא אכפת לך יותר ממנו?"
"למה אתה כועס עלי כל כך." הביט בי סשה במבט אומלל, "מה אמרתי לך הלילה?"
"אמרת שהרסתי לך את החיים." סיפרתי לו, מבין רק עכשיו כמה אני כועס עליו, "ואמרת שבגללי הבנות שלך נולדו, וזה לא נאמר כדי להודות לי שבגללי זכית להיות אבא, אבל לא בגלל זה אני כועס."
"אז בגלל מה?"
"חיטטתי קצת בדירה החדשה שלך, מרוהטת יפה מאוד, לא ידעתי שעור איטלקי שחור זה הטעם שלך, ושני טלוויזיות עם מסך פלסמה? כל הכבוד לך אלכסנדר! אתה יודע בכלל להפעיל אותן?"
"לא. זה הכול עידן בחר."
"פשוט נתת לו את הכרטיס אשראי שלך וזהו? נעשית רוטשילד פתאום?"
"זה הכסף שלי, זכותי לבזבז אותו איך שאני רוצה."
"לא כשיש לך שתי ילדות לפרנס."
"זה לא עסקך אדי, זה ביני לבין עדה."
"נכון, זה לא עסקי."
"אז למה אתה כועס?"
"בגלל מה שמצאתי בחדר השינה שלך, ואני לא מדבר על אוסף הפורנו."
סומק עלה בלחייו. "אתה לא מבין." אמר וכבש את פניו בידיו.
"זה נכון. בגלל זה יש למיטה עמודים בצדדים, כדי שהטמבל השחצן הקטן הזה יקשור אותך עם אזיקים?"
"זה לא עסקך אדריאן, ולא הייתה לך זכות לחטט בדירה שלי."
"חיטטתי כי ביקשת ממני לגלות למה הוא הסתלק, זה מה שבלשים עושים, מחטטים. אולי הוא ברח כי לא קשרת אותו מספיק טוב? או שהוא זה שקשר אותך? ואני לא שואל על שאר הדברים כי פשוט אין לי מושג בשביל מה הם, ואל תסביר לי! אני לא רוצה לדעת."
"אתה פשוט לא מבין אדי."
"אני יודע שאני לא מבין. בגלל שאני לא מבין אני עושה סקס עם היד שלי כבר ארבעה חודשים בזמן שאתה מזיין ילד מופרע בדירת חלומות יוקרתית עם סלון איטלקי מעור שחור ושני מסכי פלזמה ענקיים שאתה עוד לא יודע איך להדליק."
"אתה פשוט לא קולט אדי, בימינו... בחור צעיר ויפה כמו עידן... היום זה לא כמו שהיה פעם, כשהיינו צעירים."
"למה, המציאו פטנט חדש בינתיים? גילו איזה סקס חדש שאני זקן מידי להבין?"
"בבקשה אדריאן, תפסיק לצעוק. אני לא יכול שאתה שונא אותי."
"אני לא שונא אותך, ספוטניק משוגע שכמוך, אני אוהב אותך, אחרת לא הייתי צועק עליך."
סשה סיים את הקפה שלו, נגרר לחדר השינה והטיל את עצמו על המיטה. "אתה לא חושב שזה מצחיק אדי?" שאל ושילב את ידיו מתחת לעורפו מחפש תשובה על התקרה.
"מה מצחיק?"
"מצחיק איך אנחנו מצליחים להחמיץ זה את זה כל הזמן. כמה שנים אנחנו מכירים? שלושים, לא?"
"כן, החורף יהיו בדיוק שלושים שנה מאז שנפגשנו."
"אני עוד זוכר איך קפץ לי הלב כשראיתי אותך בפעם הראשונה. המורה אמרה לי לשבת איפה שאני רוצה וכל כך שמחתי שאף אחד לא יושב לידך. אם לא אתה בטח הייתי חוזר עם אבא לרוסיה וכיום הייתי זרוק באיזה פינה, שיכור עלוב, או שהייתי מת, כי כשאני שותה אני נעשה חוליגאן מטומטם בדיוק כמוהו."
נשכבתי לצידו על המיטה ודחפתי את פני לבית שחיו. בזמן שיצאתי הוא הספיק להתקלח ולבש גופייה נקייה מהארון שלי. ריחו היה מתוק ומוכר ומגע ידיו על גבי ועורפי העלה דמעות בעיני.
שכבנו חבוקים והתרגלנו זה אל זה מחדש בעוד הוא מספר לי ביובש נטול רחמים עצמיים על עידן שחייך אליו, החניף לו, פיתה אותו וגרם לו להתנהג כמו טיפש. "שברתי תוכניות חיסכון של הילדות כדי להרשים אותו." נאנח, "וניסיתי לזרום איתו כדי שירצה אותי. בגלל זה הסכמתי לשחק איתו בכל המשחקים האלו שהוא קנה... רוב הזמן הרגשתי כמו אידיוט וחשבתי שהיית צוחק אם היית רואה את השטויות האלו."
"טעית. ראיתי אותם ובכלל לא צחקתי."
"חבל שעירבתי אותך בסיפור הזה אדי. בבקשה, בוא נשכח ממנו, בוא נחזור להיות כמו פעם. הייתי טיפש ושילמתי על זה ביוקר. אני לא רוצה לדבר על זה יותר."
"אז אתה לא רוצה לדעת מה קרה לו? אתה לא סקרן לדעת למה הוא הסתלק פתאום?"
"מה זה משנה? הוא בטח פגש מישהו עשיר יותר, או טיפש יותר, או יפה יותר ממני. זה לא חשוב. עשיתי טעות שאהבתי אותו וחשבתי שהוא אוהב אותי. עמוק בלב ידעתי שזה לא אמיתי, אבל לפעמים הצלחתי לשכוח את זה ולהאמין שבאמת... לא תיארתי לעצמי שיהיה לך אכפת."
"מי אמר שאכפת לי? זכותך לעשות מה שאתה רוצה, אף פעם לא הבטחנו שום דבר זה לזה. אותו דבר היה יכול לקרות גם לי."
"אותו דבר קרה גם לך עם אורי."
"הסיפור עם אורי היה שונה לגמרי."
"עם כל אחד זה קצת אחרת ובכל זאת זה תמיד אותו סיפור. אתה פוגש מישהו חדש, מתלהב, מתאהב, נותן את כולך ובסוף נשאר עם לב שבור, ובמקרה שלך גם עם איידס."
"ובמקרה שלך עם חשבון חיסכון מרוקן."
"שאלו יהיו הצרות הכי גדולות שלי. כסף בא והולך, אבל..." הוא נרעד והידק את ידיו סביבי, מצמיד את פניו לשקע כתפי כאילו ניסה להתחבא.
"אבל מה? מה עוד לא סיפרת לי?"
"בשבועיים האחרונים הפסקנו להשתמש בקונדום."
"למה?" נבהלתי, "מה פתאום הפסקת?"
"כי... כי מיד אחרי שנפגשנו הוא עשה בדיקה אחת ואחרי שלושה חודשים הוא אמר שעשה עוד בדיקה ושהתוצאה יצאה שלילית ושעכשיו אפשר לוותר על הגומי, וזה מה שעשינו."
"והוא לא הראה לך איזה מסמך? איזה צטל'ה מהמרפאה? משהו? הוא אמר ואתה פשוט האמנת ודי?"
"כן."
"ועכשיו נזכרת לפחד? נו, יותר טוב מאוחר מאשר בכלל לא, רוצה שנלך יחד לבדיקת דם?"
"אני אודה לך מאוד אם תבוא איתי אדי, ואני אודה לך עוד יותר אם פשוט תשכח מה שקרה בחודשים האחרונים ותפסיק לחקור מה קרה לעידן."
"אתה בטוח שאתה לא רוצה לדעת?"
"בטוח לגמרי."
"ומה עם הדירה ששכרת וכל הרהיטים והכל?"
"אני אטפל בזה, אל תדאג. עם מצב הדירות להשכרה היום אולי אני אפילו עוד ארוויח מזה קצת."
עוד באותו יום הלכנו לבדיקת דם ואחריה הוא הסתגר במשרד שלו, דיבר עם משרד תיווך ונפטר בקלות רבה מהדירה. אחר כך קנה זר פרחים ענק והלך לבקר את הבנות.
הוא חזר בערב, רגוע הרבה יותר, וסיפר לי שהוא התפייס פחות או יותר עם עדה, אבל היא לא מרשה לו לישון אצלה בבית.
"אבל יש לך שם חדר."
"היא הפכה אותו לחדר עבודה וזרקה את המיטה שלי."
"טוב, כל מה שאני יכול להציע לך זו רק חצי מיטה או ספה קשה. תבחר."
הוא בחר בחצי המיטה שלי, ולפנות בוקר התעורר עם זקפה והמון חשק ושאל אם הוא יכול לבחור גם בי. אחרי היסוס של שנייה אמרתי כן, ולא הצטערתי על כך.
"מה עשית עם הדירה ועם כל הדברים שהיו בה?" שאלתי כשאכלנו ארוחת בוקר.
"השכרתי אותה בלי בעיות, כולל כל הרהיטים שהיו בה. הזוג ששכר אותה כל כך התלהב מהם עד שקנה אותם ממני ועוד יצא שהרווחתי על כל העסקה."
"ומה עם שאר הדברים? הבגדים החדשים שלך וכל ה... הצעצועים שהיו שם?"
"השארתי אותם שם כחלק מהריהוט, מי שקנה אותם יכול להשתמש בהם או לזרוק אותם. לא אכפת לי."
"אתה בטוח אתה לא רוצה אותם חזרה? הם לא יחסרו לך?"
"כל זמן שיש לי אותך לא חסר לי כלום, ובפעם הבאה שאני מתנהג כמו דביל אל תהיה יפה נפש כזה, תעשה משהו."
"משהו כמו לקשור אותך למיטה?"
"שתוק כבר, טיפש אחד." צחק סשה.
שתקתי ויותר לא דיברנו עוד על הנושא המביך הזה.

אפילוג
סשה העביר את רוב חפציו אלי ובעיקרון הוא גר אצלי אם כי מידי פעם הוא ישן אצל האקסית שלו בחדר העבודה שהיה פעם חדרו. הספה שעדה הכניסה לשם די נוחה, אבל בכל זאת הוא אומר שהוא מעדיף לישון לצידי.
בדיקת הדם שלו יצאה שלילית למרבה השמחה, והחיים שלנו חזרו למסלולם הרגיל.
קיימתי את הבטחתי ומעולם לא דיברתי איתו יותר על התקופה המטורפת ההיא בחייו, כשהוא ניסה לחזור ולהיות צעיר ונועז ולגלות מחדש את הסקס, ולא סיפרתי לו אף פעם שהלכתי למקום העבודה של עידן וגיליתי שהוא הפסיק לעבוד שם כמה שבועות אחרי שהתחיל לגור עם סשה, ושמעט הפרטים שסשה ידע עליו, כולל שמו, היו שקר גמור.
לא חשבתי שיש טעם להכאיב לסשה עוד יותר עם הסיפור הזה ולכן שתקתי, והמשכתי לשתוק גם אחרי שפגשתי במקרה את עידן במהלך חקירה שערכתי בנושא אחר לגמרי.
הייתי בירושלים כדי לברר משהו בשביל מישהו, ואחרי שסיימתי נכנסתי לאיזו מסעדה כדי לחטוף משהו קטן לאכול. נתקלתי בו שם, יושב וסועד את ליבו בחברת גבר שהיה מבוגר דיו להיות סבו. שניהם נראו מדושני עונג ומרוכזים מאוד זה בזה. כשנתקלו עיניו בעיני הן התרחבו בפחד, וברגע שפניתי לשירותים הוא חפז אחרי.
"אתה החוקר הפרטי הזה, החבר של סשה, נכון? תגיד לו שאני אחזיר לו הכול, השתמשתי בכל החומר, אבל אין לי בעיה לשלם עליו, רק שיגיד כמה אני חייב לו."
"לשלם לו על איזה חומר? על מה אתה מדבר?"
"אם אתה לא יודע אז לא חשוב. אני חייב לו על מה שלקחתי לו מהדירה, הוא כבר יבין."
"הוא לא רוצה ממך כלום עידן, אם זה בכלל השם שלך."
"לא בדיוק. לא משנה. עכשיו קוראים לי תום."
"שיהיה תום, ואתה טועה אם אתה חושב שסשה שלח אותי לחפש אותך. ברגע שנעלמת בלי הסבר הוא הבין עם מי יש לו עסק והוא לא רוצה ממך יותר שום דבר. נתקלתי בך במקרה, אין לך שום סיבה לפחד ממני. אני לא הולך לספר לחבר שלך שום דבר ממה שאני יודע עליך."
"אתה לא יודע עלי כלום."
"אני יודע מספיק, יותר מידי אם תשאל אותי. אני רק רוצה לדעת דבר אחד, למה עשית לו את זה? למה נעלמת לו בלי הסבר, הוא באמת אהב אותך, אם לא היית חרא קטן היית יכול להיות איתו עד היום."
תום הניד את ראשו בסלידה. "אני לא חייב שום דבר לאף אחד! אז מה אם הוא אהב אותי? היום כולם אוהבים אותי כי אני בשר טרי. מה עוזרת לי האהבה הזו? עוד כמה שנים, אחרי שיתחילו לראות עלי את הגיל הם יפסיקו לאהוב אותי ויתאהבו בבשר הטרי החדש."
"לא סשה, הוא לא כזה."
הוא משך בכתפיו, "יכול להיות, לא יודע. מה זה משנה? הסתלקתי כי האקסית שלו באה לדירה שלנו וסיפרה לי הכול. יום אחרי שהבנתי איפה אני חי עפתי משם."
"האקסית שלו? אתה מתכוון לעדה?"
"לא זוכר איך קוראים לה. איזה דודה לסבית אחת עם שתי בנות. היא אמרה שהן שלו ושכל הרכוש שלו רשום על שמן ואני לא אקבל פרוטה ממנו. אם הייתי יודע שיש לו בנות לא הייתי מבזבז עליו אפילו רגע, ואין טעם שתעשה לי פרצוף של צדיק ותספר לי כמה הוא אהב אותי, הוא רימה אותי ואני אותו. ככה זה בחיים."
"ומה עם הסבא שמחכה לך בחוץ? לו אין ילדים?"
"היו לו שני בנים. אחד נהרג באיזה מלחמה והשני חטף התקף לב והתפגר. יש נכדים, אבל הם ניתקו איתו קשר. הוא זקן, עשיר ובודד, אני צעיר, עני ובודד. אנחנו ממש שידוך משמים. חבל, דווקא חיבבתי את הרוסי שלך, אבל בעוד שנתיים שלוש אני כבר אהיה פג תוקף ובן אדם צריך לדאוג קודם כל לעצמו. אם אין אני לי מי לי, לא ככה?"
"כן, בדיוק ככה. שיהיה לך בהצלחה תום." לחצתי את ידו ואחר כך עמדתי כמה דקות מול הכיור ושטפתי את ידי היטב בסבון.
לא, אני לא חושב שהיה טעם לספר לסשה על המפגש הזה, הוא ימשיך לחיות יפה מאוד גם בלי לדעת על מעלליו של הבשר הטרי שהוא אהב פעם.

אין תגובות:

פרסום תגובה