עוקבים

יום שישי, 12 בינואר 2018

א. אנחליטו נגרו

1. תינוק פנצ'ר
"הכול באשמתך." אמר אבא בפולנית לאימא כשהצלחתי להגיד לו בגיל ארבעים (שלי, לא שלו) שאני הומו.
"מה פתאום אשמתי?" התרגזה אימא, "למה אשמתי?"
"כי נתת לו שם של ילדה."
"עדין זה לא שם של ילדה," מחתה אימא "וחוץ מזה הרי אפשר לקצר אותו לעדי."
"שגם זה שם של ילדה, הוא יצא כזה בגלל האובססיה שלך לאחותך המתה."
"נו, די, שתוק כבר!" רקעה אימא ברגליה, "אתה מדבר שטויות איומות ונוראות."
"בבקשה, אל תריבו." התערבתי בויכוח בעברית, (אני מבין את הפולנית שלהם, אבל לא דובר אותה), "זו לא אשמתו של אף אחד."
כשהם גילו שאני מבין פולנית הם הפצירו בי לנסות לדבר, אבל סירבתי בטענה שאני פוחד שישברו לי השיניים מהשפה הקשה הזו. פעם זה היה מצחיק אותם, עם הזמן הם דברו פחות ופחות פולנית והפסיקו גם לקרוא ספרים בפולנית ובכל זאת, כל פעם שמשהו באמת רציני התרחש הם חזרו לדון בו בשפת האם שלהם. מכל שלושת ילדיהם אני הייתי היחיד שהבין מה הם אמרו ונהגתי לתרגם לאחי ואחותי הצעירים יותר את דברי ההורים.
הורי הם דוגמא לקליטה מוצלחת מאוד של עולים ורק היום, ממרום גילי, אני מבין כמה אומץ, ואולי טיפשות, נדרשו מהם לעלות לארץ ישראל של שנות החמישים עם תינוק בן כמה חודשים וסבא וסבתא שמעולם לא הצליחו להתאושש מהסופה שעברה על אירופה וסחפה את עולמם הישן.
"לא פחדתם?" שאלתי פעם את אימא, "הייתם ממש ילדים ועוד עם תינוק וסבא וסבתא שלא ידעו בכלל מה קורה אתם."
"פחדנו יותר להישאר שם." היא ענתה בפשטות, "כול היהודים בעיר שלנו עזבו. לא יכולנו להישאר שם לבד אז הסתלקנו."
בגלל הנדיבות המפתיעה של השלטון הקומוניסטי אבא הפסיק את לימודיו באוניברסיטה באמצע ומעולם לא קיבל תואר מהנדס, עד היום הוא רק הנדסאי, ואימא אפילו לא התחילה ללמוד, כל מה שהיא הביאה איתה מפולין היה תעודת בגרות ותינוק פנצ'ר.
רק כשחגגנו להורי שלושים שנות נישואים הבנתי שהם נישאו בגיל כל כך צעיר כי היא הייתה בהריון איתי. אני מניח שהם היו נישאים בין כה וכה, הם היו מאוהבים מאוד אז, ועד היום הם אוהבים זה את זו מאוד, ובכל זאת המידע הזה העביר בי רטט של אי נוחות ורק לאורי סיפרתי על כך.
הוא חשב שזה מצחיק ושהמבוכה שאני חש בגלל דבר כזה מגוחכת. אני מניח שגם בזה הוא צדק, אבל כזה אני.
הורי קראו לי אדריאן על שם אדריאנה - אחותה התאומה של אימא שנפטרה בגיל חמש – זה קרה ממש בסוף המלחמה כשהם עשו את דרכם חזרה לפולין אחרי שברחו לרוסיה כשהיטלר פלש לפולין.
נסיבות מותה של אדריאנה נותרו בבחינת מסתורין, לסבתא ז"ל הייתה גרסא אחת ולאימי יש גרסא שונה. סבתא טענה שאדריאנה מתה מטיפוס בבית החולים מפני שלא היו די מנות אנטיביוטיקה בתקופה ההיא לכול החולים, וילדה יהודיה קטנה נדחקה לסוף התור, ואילו אימא מתעקשת שאדריאנה התגברה בדיוק כמוה על הטיפוס וכבר החלה להבריא, אבל כמה ימים לפני שהתאומות שוחררו מבית החולים היא נפלה בצורה מסתורית מגרם המדרגות בבית החולים ונהרגה לעיני אחותה ההמומה.
אימא מעולם לא התגברה על מות אחותה התאומה ולמרות שמעולם לא ציינה זאת במפורש אני מניח שחשה אכזבה איומה מכך שנולד לה בן זכר במקום בת שתוכל לקרוא לה בשם אחותה המתה.
כשהגענו לארץ החליטו הורי להצטרף לקיבוץ כדי להתרחק מסבא וסבתא שהתעקשו לדבוק במנהגי  המולדת הישנה ולא למדו מעולם לדבר עברית. הם קיבלו דירה קטנה בקרית ים ובילו בה את שארית חייהם בארץ, מבולבלים מהשפה הזרה שמעולם לא הצליחו לשלוט בה ומסונוורים מהשמש העזה של הלבנט. רק הים שגרו על שפתו ניחם אותם מעט ושימח אותם בגלות שנגזרה עליהם על לא עוול בכפם.
הקיבוץ שהורי הגיעו אליו היה קיבוץ של ייקים קשוחים וקמצנים, ככה מספרת אימא, שדרשו מהורי לעבוד קשה, לא לדבר פולנית אלא רק עברית, ולהחליף את שמותיהם לשמות עבריים.
לאבא ששמו הפרטי יוסף לא הייתה שום בעיה להיקרא יוסי, אבל אימא שנקראה רוזה - על שם רוזה לוקסנבורג, המהפכנית הקומוניסטית הידועה - סירבה להמיר את שמה ודחתה בבוז את שתי האופציות שניתנו לה. לא שושנה ולא ורדה מצאו חן בעיניה כתחליף לשמה המקורי.
הייקים ויתרו לה בסופו של דבר, אבל התעקשו שעליה לתת לתינוק אדריאן שם עברי כשר.
אני מניח שכיום היו קוראים לי אדיר או מניחים לי לדבוק בשמי הלועזי ואולי מקצרים אותו לאדי, אבל למרבה הצער בשנות החמישים השם אדיר טרם הומצא והתנועה הקיבוצית לא יכלה לשאת ילד קטן עם שם גלותי.
כשאימא מחתה שאני נקרא אדריאן על שם אחותה אדריאנה אמר לה החבר מקס - הייקה פוץ המיובש הזה - חזרה אימא וסיפרה במרירות שלא פג טעמה גם ארבעים שנה אחר כך שאם אחותה המנוחה הייתה מגיעה לארץ היו משנים את שמה לעדינה, ואימא הודיעה שאם ככה יקרא בנה הפעוט עדין, וכך היה.
עד עצם היום הזה כתוב בתעודת הזהות שלי ששמי עדין, אם כי בני משפחתי קוראים לי אדי וחברים ותיקים קוראים לי גולדי, קיצור של שם משפחתי הישן שהחלפתי לזהבי בגלל הלחץ של אחי הצעיר עוזי שנמאס לו להיות גולדברג.
אני מניח שבאותה הזדמנות יכולתי להיפטר מהעדין הזה ולהחליף אותו לעדי, אבל מעולם לא טרחתי כי למרבה המבוכה עם התחלף האופנה והטעם הפך השם עדי - שפעם נחשב לזכרי לחלוטין - לשם של בת.
"מה היה דחוף לך לספר להורים דווקא עכשיו?" כעס עלי עוזי.
"טיפש אחד." דחפה נורית אחותי (שהייתה זוכה בשמי אם אימא הייתה קצת יותר סבלנית) מרפק בצלעותיו.
"אהה, זה בגלל הבחור הזה, האורי ההוא שמת?"
נורית נשפה בזעם, אמרה לעוזי שהוא אידיוט חסר רגש ושאלה איך ההורים קיבלו את הבשורה שלי.
"בתדהמה אילמת, אבל כשהודעתי להם שאני עוזב את המשטרה הם הפסיקו להיות אילמים ודי כעסו."
"דיברו פולנית?" חקר עוזי בדאגה – המעבר לפולנית - זה המדד של הילדים במשפחתנו לחומרת המצב.
"כן, קצת." הודיתי.
"ואבא לקח אותך לשיחה?"
"כן."
"ובכל זאת אתה מתעקש לעזוב את המשטרה? למה, גם להם סיפרת שאתה הומו?"
"לא, זה לא עסקם."
"אז למה?" חקר עוזי, וכשסירבתי להשיב לכד את עורפי בעיקול מרפקו השמאלי ופרע את שערותיי בידו הימנית, ולא שחרר אותי עד שדגדגתי את צלעותיו וקראתי לו ג'ינג'י קלבסה שנפל מהטרסה.
פעם הוא היה רץ לאימא בבכי כשהייתי נאבק בו וקורא לו ככה, היום זה התחליף שלנו לחיבוק.
השיחה שלי עם אבא הייתה קשה לשנינו. למרות שהייתי אז כבר בן ארבעים, קצין במשטרה ואדם בוגר לכל הדעות, עדיין היה חבוי בי הילד הקטן שרוצה שאבא יתגאה בו ושאימא לא תכעס.
כשבישרתי להם שלא די בכך שאני הומו אני גם מתכוון לעזוב את המשטרה עוררתי בהם מורת רוח ודאגה ששורשיה היו נטועים עוד בתקופה הרעה ההיא באירופה, כשהיו ילדים פליטים, נודדים ברוסיה כשהם רעבים ללחם.
אימא דווקא קיבלה בשקט את הודעתי שלא אתחתן אף פעם ושלא יהיו לי ילדים, אבל נבהלה וכעסה כשבישרתי לה שמהחודש הבא אהפוך למובטל ונמלטה למטבח כשהיא מורה לאבא בפולנית לדבר איתי.
אימא המסכנה חשבה שאבא יוכל לשכנע אותי בשיחת גברים שקטה לא לוותר על פרנסה בטוחה ומכובדת כשם ששכנע אותי בזמנו ללכת לקורס קצינים ואחר כך לשרת במג"ב כדי שאוכל, אחרי השירות הצבאי, להתגייס בקלות למשטרה שתדאג לכל מחסורי ותסדר אותי בחיים. אולי קיוותה שגם בעניין השני, ההוא שעצם הזכרת שמו בסלון המהוגן שלה עוררה בה מבוכה, אשנה את דעתי.
כדרכו תמיד אבא דיבר בשקט ובהגיון, וכדרכי הקשבתי לו בנימוס, אבל הפעם זה לא עזר, אחרי שאורי נהרג בתאונה המסתורית ההיא שלא הייתה צריכה להתרחש לא ביטלתי יותר את רצוני בפני רצונו של איש.
אז למה באמת עזבתי את המשטרה? כי לא יכולתי לשאת את זה יותר - את המדים, הפקודות, המסגרת והידיעה שקיננה בי מאז שהתגייסתי למשטרה, שהדבר היחיד שמבדיל בין פושעים לשוטרים הוא הבד הדק של המדים. בגיל ארבעים, אחרי שאיבדתי את הגבר היחיד שאהבתי, החלטתי לא לטרוח יותר להעמיד פנים. עייפתי מזה.
"לדעתי," אמר סשה, ידידי הוותיק, "אתה מנסה להוציא להורג את עדי הישן כעונש לעצמך שאתה לא מת כמו אורי."
"לדעתי ספוטניק," שלפתי את הכינוי הישן שלו מנפטלין, "קראת יותר מידי ספרי פסיכולוגיה."
"מה שתגיד." שמר סשה על פנים רגועות, "אבל בתור צופה מהצד אני חייב לציין שמאז שאורי מת אתה עושה הכול כדי להרוס את מי שהיית פעם ומתאמץ יותר מידי לשנות את חייך מהיסוד."
"אל תדאג, אני לא אוותר עליך." כרכתי ידי סביב כתפו, "אני אקח אותך גם לחיים החדשים שלי."
"אני שמח לשמוע את זה גולדי." הצהיר סשה, "באמת יפה מצדך, אבל עדיין לא סיפרת לי ממה תחייה עכשיו."
"ממה שחיים כל השוטרים שיוצאים לפנסיה."
"מה, תהיה קב"ט באיזה קניון?"
"לא, טיפש. אני אהפוך לחוקר פרטי." אמרתי, וזה בדיוק מה שעשיתי. פשטתי את מדי, עשיתי הסבת מקצוע ובמשך חמש שנים משמימות עקבתי אחרי בעלים בוגדניים ונשים מתפרפרות עד שלא יכולתי לשאת זאת עוד. 
"אני לא יכול לסבול את זה יותר." סחתי לספוטניק כששכבנו במיטה ערומים ושוחחנו כמו שנהגנו לעשות תמיד אחרי שסיימנו לפרוק את מטען החרמנות השבועי שלנו זה בזה.
אני מניח שבגלל אותה שעה אחת בשבוע שבה היינו מתפשטים מבגדינו ונשכבים אחד ליד השני שודרגנו מסתם ידידים ליזיזים, אבל בשבילי הידידות שלנו הייתה עיקר יחסינו.
הסקס היה פשוט משהו שקרה ביני לבינו כי הייתי זקוק לפורקן השבועי הזה, ואחרי שאורי מת לא יכולתי לשאת את הרעיון שיהיה עלי לחפש מישהו אחר ולספר לו הכול מההתחלה.
במקום כל הטרחה הזו הבטתי כה וכה והנה סשה מחייך אלי את אותו חיוך שחייך אלי עוד אז, בשנות השבעים, כשהופיע, עולה חדש וביישן שהגיע היישר ממוסקבה לבית הספר התיכון 'אורט', נכנס באמצע שנת הלימודים לכיתה יוד/2, התיישב לצידי ונשאר שם עד עצם היום הזה.
"את מה אתה לא יכול לסבול יותר?"
"את כל הבעלים והנשים האלו שמתגנבים ומזדיינים אחד מאחורי גבו של השני, נמאס לי מהם, המעקב אחרי השטויות שלהם מגעיל אותי."
"טוב, אתה יודע, ככה זה עם סטרייטים." נאנח סשה.
"לאחרונה יש גם זוגות של הומואים ששוכרים אותי ואפילו לסביות התחילו לעקוב אחת אחרי השנייה. זה פשוט מאוס! אני לא מוכן להתעסק עם זה יותר."
"אבל רוב ההכנסה שלך באה מהם." מחה סשה, הוא היה צריך לדעת, הוא היה גם מנהל החשבונות שלי.
"אני אצמצם את ההוצאות שלי." הבטחתי. 
"כן, בטח. ממש." לגלג סשה.
"שתוק כבר ספוטניק."
"תכריח אותי."
"בגילי? אתה רוצה לעשות לי התקף לב?"
"אתה רק תשכב פה בשקט ותן לי לעשות את כל העבודה." הבטיח סשה, וכמובן שהפר את הבטחתו וחלק מהעבודה נפל גם עלי, אבל זה היה כיף בכל זאת.
וזו הסיבה ששיניתי את הפרסום שלי בדפי זהב ומסתם 'זהבי - חוקר פרטי' הפכתי ל - 'זהבי – חוקר פרטי, מתמחה באיתור נעדרים' ולכן מר יורם רוזן נכנס יום אחד למשרדי, הניח על שולחני כמה תמונות מבריקות וצבעוניות של צעירה חטובה ושחומת עור בתלבושת של דיווה ודרש ממני למצוא את מלכת הדראג הצעירה והיפה המכונה 'אנחליטו נגרו' שנעלמה לפני כשבועיים אחרי שסחררה את ראשי כל מעריציה במשך קיץ אחד לוהט ומלא תשוקה.

שמור     בטל2. משקפיים סדוקים
על פני השטח מר יורם רוזן היה הלקוח האידיאלי. הוא הגיע לפגישה שתיאם מראש בדיוק בזמן, נכנס בחיוך נעים על פניו השזופות והמסותתות, לחץ את ידי לחיצה איתנה ונוסכת ביטחון ותוך שהוא מישיר אלי מבט בוטח וגלוי שפך לפני את סיפורו בקול בריטון חמים ונעים.
היה לו סיפור מרתק ונוגע ללב שהוא שטח לפני בעברית תקינה, מאורגנת במשפטים רהוטים ופשוטים.
הקשבתי לו בנימוס בלי להפריע, רושם פה ושם הערות קטנות בפנקס גדול וצהוב, מיותר לגמרי. יש לי זיכרון מצוין, אבל הבחנתי שאנשים נוטים לדייק יותר בעובדות כשאתה רושם את דבריהם.
הוא סיפר לי מיד שהוא בי-סקסואל ושהוא חי עם בת זוג שמסכימה ליחסים פתוחים - סיפור מוכר וידוע - ושהוא מבקש ממני לאתר את אנג'י שנעלמה במפתיע כי הוא חושש שהוא מהווה את הסיבה להיעלמותה.
"אנג'י? חשבתי שדראג קווין הם תמיד גברים?"
"כן, רשמית אנג'י הוא זכר, אבל כל נושא המגדר אצלו קצת מעורפל.
הנה, תראה." שלף תמונה גדולה צבעונית ומבריקה של אישה צעירה שחומה עם שפעת תלתלים שחורים גולשים עד לכתפיה, מחייכת חיוך יפה, עיניה כהות ומלוכסנות מעוטרות ריסים שחורים ארוכים, מטה את ראשה בחן, שרה למיקרופון שאחזה ביד עדינה, ארוכת אצבעות שהסתיימו בציפורניים אדומות ארוכות.
"תראה כמה היא יפה." נאנח רוזן והיה לי הרושם שמכל הנאום המסודר למופת שלו זה היה המשפט היחידי שהוא פלט מפיו בכנות לא מתוכננת.
"אז הוא טרנסג'נדר?" ניסיתי להבין.
"לא, הוא בחור שאוהב להופיע כאישה על הבמה, אבל מחוץ לבמה הוא גבר. בחור עדין ונשי, אבל גבר."
"ולמה אתה חושב שאתה הסיבה לכך שהוא נעלם?"
יורם רוזן נאנח וניסה להעטות על פני מבע מיוסר, אבל הוא היה מלא מידי מעצמו, צערו ניחן באמינות של פרח מפלסטיק.
"היה לנו קשר... איך להגיד? קשר מאוד אינטנסיבי, מאוד לוהט, הוא... אפשר להגיד, התאהב בי. רצה שאני אפרד מאשתי ואתחיל לחיות איתו." הוא עשה פאוזה דרמטית בסיפורו והציץ בי, בוחן את התרשמותי מדבריו.
הנהנתי בכובד ראש והעברתי דף בפנקסי והוא שבע נחת והמשיך בסיפורו. "סירבתי כמובן. אני ואשתי... זה סיפור מסובך וארוך, אבל גם אם האהבה שלנו היא לא בדיוק אהבה רומנטית יש לנו קשר חזק שאני לא רוצה להתיר."
"ואיך אנג'י קיבל את הסירוב שלך?"
"רע מאוד. היו דראמות, בכיות, צעקות, סצנות מפה עד הודעה חדשה. נפרדנו וחזרנו כמה פעמים ובסוף השלמנו וחזרנו ואז הוא נעלם לי פתאום."
"אולי הוא החליט שלא מתאים לו הקשר אתך ופשוט הסתלק?"
"לא, זה לא יכול להיות. הפעם חזרנו ברצינות והוא הסכים לקבל את כל התנאים שלי בלי ויכוחים. זו הייתה הפעם הראשונה מאז שנעשינו זוג שהמצב בינינו היה רגוע, בלי מריבות וסצנות."
"מה היו התנאים שלך?"
"אני ממשיך לחיות עם אשתי, הוא גר בדירה נפרדת שאני מימנתי חלק משכר הדירה שלה, מופיע כדראג רק בסופי שבוע, לא נפגש יותר עם אף אחד מלבדי." הוא חייך חיוך ניצחון קטן ונתעב שעורר בי רצון לבעוט בעכוזו, "החלטתי שככה יהיה הכי טוב בשבילו." הצהיר, מדושן עונג.
"אולי אנג'י התחרט והחליט שלא מתאים לו שאתה נהנה משני העולמות והוא יושב לבד ומחכה שיהיה לך זמן בשבילו?"
"זה לא היה ככה." מחה רוזן בעלבון, "נפגשתי איתו כמעט כל יום והקשר שלנו היה ממש טוב, פשוט רציתי לנתק אותו קצת מכל השרלילות והאוחצ'ות האלו מהמועדון שהוא הסתובב אתן. זה היה לטובתו בלבד, הוא הסכים איתי שככה עדיף."
"יפה מצידך שהסכמת שהוא יופיע פעם בשבוע." אמרתי בלעג, אבל רוזן החמיץ את הנימה העוקצנית שלי והסכים איתי בשביעות רצון שכן, באמת יפה מצידו שהוא לא אסר על אנג'י החמוד להשתעשע קצת בסופי שבוע.
"אני מניח שאתה עובד?"
"כן, אני מנהל את חברת כוח האדם של חותני."
אהה! עכשיו הקשר הבלתי ינתק שלו לאשתו התחיל להיות ברור יותר.
"ומה אנג'י עשה עם עצמו כשאתה היית בעבודה?"
לפי דברי רוזן אנג'י עבד עבודה חלקית בסלון יופי לכלות - הוא היה מאפר מבוקש - וחוץ מזה הוא עמד להתחיל ללמוד בקורס של חברת סלולר.
"הוא הלך ללמוד איך להיות אחד מהבחורים האלו שעונים לטלפון כשאתה מתקשר לברר למה החשבון שלך כל כך גבוה וכל זה?"
"משהו כזה."
"זו תמיד נראתה לי עבודה נוראית." חיוויתי את דעתי.
"זו עבודה מאוד מכובדת ומכניסה." אמר רוזן בקול קפדני, "הרבה יותר מכובדת מאשר לאפר כלות וכל מיני... כל מיני נשים גנדרניות וקשקשניות."
הקליינט הזה לא ממש מחבב נשים חשבתי לעצמי, אבל שמרתי בתבונה את המחשבה הזו ביני לבין עצמי והמשכתי לשרבט בפנקסי הצהוב, מקפיד על הבעת פנים אטומה.
"מה אתה חושב קרה לו שהוא נעלם ככה?"
"אין לי מושג, זה מאוד לא אופייני לו להעלם ככה ואני נורא דואג."
"מה עם פניה למשטרה?"
רוזן נאנח והניד בראשו לשלילה. הסיבות למה הוא לא יכול לפנות למשטרה היו רבות מספור - קודם כל אין שום קשר רשמי בינו לבין אנג'י ששמו בתעודת העובד הזר היה אנחל דולצ'ה.
"הוא עובד זר?"
"כן, יש לו רישיון עבודה, אבל הוא לא אזרח ישראלי."
"דולצ'ה זה לא שם רומני?"
"כן, אימא שלו רומנייה, אבל האבא היה מקובה או משהו כזה. זה באמת משנה? ההיסטוריה שלו?"
"כל פרט עשוי להיות חשוב." עניתי בנחת, ושאלתי אם יכול להיות שמשטרת ההגירה תפסה אותו.
"לא, יש לי קשרים אצלם. בדקתי וחוץ מזה התעודות שלו היו מסודרות, אני דאגתי לזה. יש לו רישיון עבודה בישראל לעוד שנתיים."
"רישיון עבודה בתור דראג קווין?" הרמתי גבות.
"לא, הוא כאילו עובד בעבודות סיעוד אצל הגברת שהשכירה לו את החדר שהוא גר בו."
"כאילו?"
רוזן נע באי נוחות. "האימא שלה נכה וחולנית וצריכה עזרה, אבל יש לה פיליפיני שמטפל בה. אנג'י היה עוזר שם לפעמים כשהפיליפיני היה עסוק או רצה לצאת ליום חופש."
"זה סידור שאתה סידרת לו?"
"לא, אני דווקא רציתי... היו לי רעיונות אחרים, אבל הוא התעקש להישאר בחדר הזה על הגג של רודה מניה."
"מי?"
"שמה גברת מניה שוסטר, אבל כולם קוראים לה רודה מניה."
"כי היא קומוניסטית?"
"לא, מה פתאום? כי היא ג'ינג'ית."
"אהה, הבנתי." אמרתי בלי להבין, ורשמתי בקפידה את כתובתה של מניה שוסטר האדומה שגרה ברחוב אנגל המסתעף משדרות רוטישילד.
"כתובת טובה מאוד." הערתי.
"כן, זה מה שאנג'י תמיד אמר כשניסיתי ללחוץ עליו לעזוב, שהחדר שלו ממש במרכז העיר, קרוב לכל מקום ובגלל זה לא אכפת לו לגור על גג בלי מעלית."
"כמה קומות?" התעניינתי.
"חמש." אמר רוזן בקול מריר.
"צריך כושר לעלות כל כך הרבה מדרגות." חייכתי, "חשבתי שחייבים להתקין מעלית בבית שיש בו מעל שלוש קומות."
"לא שם. הבית הזה נחשב למבנה ראוי לשימור בגלל הערך ההיסטורי שלו או משהו ולכן וויתרו לה על מעלית. אנג'י תמיד אמר שמי שלא מצליח להחזיק מעמד בעליה אליו אין לו מה לחפש אצלו." הוסיף בזעף.
אני חשבתי שזו אמירה משעשעת המעידה על חוש הומור אכזרי אך שנון, אבל שתקתי בהנחה שזה עוד אחד מאותם מקרים בהם עדיף שאשמור את דעתי לעצמי.
"מה עם הגברת האדומה, למה היא לא התלוננה במשטרה על העלמו של הדייר שלה?"
"לא יודע ולא שאלתי. אני לא ביחסי דיבור איתה מאז שהיא צעקה עלי שאני מעכב את התפתחותו האמנותית של אנג'י. אפשר לחשוב, איזה מין אמנות זו לעמוד על הבמה בבגדים צמודים ולשיר לשיכורים חרמנים?"
"לא יודע מר רוזן, אני לא מבין כלום בנושא הזה."
"תסמוך עלי, אין שם שום אמנות, זה סתם... סתם זנות והשתרמטות. לקח לי זמן להסביר את הדבר הזה לאנג'י, אבל בסוף הוא הבין והסכים איתי שהמועדון הזה הוא מקום לא מכובד וכל ההופעות האלו זה סתם... סתם מופע התחרמנות מגעיל."
"ובכל זאת מר רוזן, אולי עדיף לערב בזה את המשטרה? לשוטרים יש הרבה יותר משאבים מאשר לחוקר פרטי."
רוזן נאנח, עצם את עיניו למשך זמן מספיק לספור עד עשר ואז פקח אותן ואמר לי לאט, כאילו דיבר עם ילד מוגבל בשכלו, שאין מצב שבן אדם במעמד שלו ילך ויתוודה במשטרה שיש לו קשר עם בחור כמו אנג'י.
"אבל היחסים שלך עם אשתך פתוחים, אז..."
"פתוחים כן, אבל רק כשזה נוגע לנשים אחרות. אני לא יכול להסביר לה שבעיני אנג'י הוא פי אלף יותר אישה מרוב הנשים שהכרתי."
"בהתחשב בזה שיש לו זין אז כן, זו באמת עלולה להיות בעיה להסביר דבר כזה."
"מר זהבי." רכן רוזן לעברי, "מה שקובע במין זה לא מה שיש בין הרגלים אלא מה שיש בראש, ובשבילי אנג'י הוא אישה, האישה שלי! ואני רוצה אותו חזרה."
"אותה."
"אותה, אותו, לא חשוב. אני רוצה שהמלאך שלי יחזור. אמרו לי שאתה טוב במציאת אנשים שנעלמו, שאתה לא יקרן, ישר, אמין ודיסקרטי, וזה מאוד חשוב לי, דיסקרטיות, אז מה אתה אומר, עשינו עסק?"
כל אחד מתאי גופי צעק לא, לא עשינו עסק מר רוזן, קח את פרצופך הגברי והשזוף, את המעמד החשוב שלך ותעוף לי מהעיניים. תחזור ליחסים העלק פתוחים שלך עם אשתך, ולמשרד של אבא של אשתך שם אתה בטח מתכנן תכניות ערמומיות וחוקיות לגמרי איך לעשוק עובדים חסרי מגן ולמצוץ מהם את מרצם, כוחם וזמנם תמורת כמה שפחות משכורת, אבל מצב העסקים היה בכי רע ואפילו אני שדרישותיי צנועות מאוד התחלתי לחוש אי נעימות לנוכח גובה משיכת היתר שלי. ידעתי שקליינט דשן כמו מר רוזן ישמח מאוד את סשה ויגרום לו להפסיק להציע לי הלוואות ובשביל זה היה שווה לי לסבול את פרצופו, דעותיו וריח האפטר שייב היוקרתי שלו.
ופה המקום לציין במאמר מוסגר שמאוד לא כדאי להיות חבר ומאהב של רואה החשבון שלך שיודע טוב ממך כמה כסף אתה מוציא ועל מה, ומה מצבך הכספי המדויק.
זו הסיבה שלמרות רעד הסלידה שהעביר בי מר יורם רוזן חתמתי איתו על חוזה שאחריו לחצנו ידיים ומר רוזן סילק סוף סוף את נוכחותו המטרידה ממשרדי.
הוא רק יצא וסשה נכנס - המשרדים שלו נמצאים מול משרדי הצנוע - כשיש צורך הוא שולח אלי את עדה, המזכירה הוותיקה שלו שהיא גם האקסית שלו, אם בנותיו והצלע הנשית בחבורת המתאבלים הקטנה שעולה כל שנה על קברו של אורי.
"ריח נעים." אמר בהערכה, "יקר מאוד."
"מסריח, ממש לא הטעם שלי." אמרתי ופתחתי חלון (אל תשאלו איזה תלאות עברו עלי עד שהצלחתי למצוא מסגר שקימבן לי את החלונות כך שאוכל לפתוח אותם גם בבניין המשרדים הממוזג למוות בו אני עובד).
"תראה." דרש סשה ולקח את החוזה שנחתם זה עתה, עובר עליו בקפידה.
"מצוין." אמר בשביעות רצון, "ואל תשכח לרשום את כל ההוצאות שלך, כולל אש"ל. אולי אז תוכל להחליף סוף סוף את המשקפיים האלו."
"מה רע במשקפיים שלי?" התרעמתי בעודי טומן אותם בנרתיק המתכת המעוקם שלהם.
"הם שבורים." אמר סשה והתיישב מולי, מביט בי במבט מודאג. בלי משקפיים ראיתי את פרצופו כמין עיגול מטושטש תווים, אבל לפי נימת קולו ידעתי בדיוק איזה הבעה לבשו פניו העגלגלים וטובי המזג.
"לא, הם לא. הם מודבקים. אתה לא זוכר איך הדבקת לי אותם?"
הוא חייך ונגע בידי, "אני לא אשכח את זה אף פעם." אמר, ופתאום רכן לעברי מעל לשולחן ונישק את שפתי.
"בוא." משך אותי אחריו לחדר האחורי הקטן שם עמדה ספה חורקת מול כיור קטן קבוע בתוך שיש מוכתם עליו הייתי מכין קפה.
מוחה, יותר בצחוק מאשר ברצינות, נגררתי אחריו והנחתי לו להושיב אותי על הספה ולפתוח את רוכסן מכנסי.
"מה עובר עליך ספוטניק? זה האביב המתקרב או הסיכוי לראות אותי מרוויח קצת כסף?" שאלתי, עוזר לו להפשיל את מכנסי עד לקרסולי.
הוא גיחך, "אלו המשקפים השבורים שלך, הם תמיד עושים לי את זה."
"אתה ספוטניק רוסי משוגע סשה, תמיד חשבתי ככה." נאנחתי כשהוא החל לבצע בי את זממו, מתנהג כאילו שכח שאני כבר קשיש בן ארבעים וחמש שנעוריו חלפו זה מכבר.
כל זמן שאורי היה איתי חשתי צעיר ונמרץ כבן עשרה. למרות שבדקתי היטב לא ראיתי הבדל בין דמותי במראה בגיל עשרים לבין הדמות שנשקפה אלי כמעט עשרים שנה אחר כך ואז הוא מת ובגיל ארבעים וקצת, אחרי שנים של הרמוניה שקטה ביני לבין גופי, הוא  החל לאותת לי פתאום שהוא מזדקן - הגב כאב אחרי כמה שעות של עמידה, הקמטים הופיעו, השיבה זרקה בצדעים, הצרבת צרבה אחרי אוכל שמן והכי מכאיב, הראייה המעולה שהשתבחתי בה תמיד החלה להתפוגג.
יום אחד, שנה ומשהו אחרי שאורי מת, פתחתי את נרתיק המשקפיים הכסוף שלי וגיליתי לתדהמתי שהם שבורים. הזכוכית נשברה באורח מסתורי בקצה המשקף הימני, בדיוק ליד הבורג הקטן שעיגן את הגשר שבין שתי העדשות.
המשקפיים הרזרביים היו בבית, הייתה לי פגישה בעוד כשעה ולא יכולתי לתפקד בלי משקפים - בשלב הזה כבר לא יכולתי לקרוא כלום בלעדיהם - קראתי לסשה ושאלתי אם יש לו במקרה דבק מגע זריז.
לשמחתי היה לו, אבל לא ראיתי טוב מספיק כדי לתקן אותם בעצמי ולכן הוא זה שהדביק אותם, מצמיד בדייקנות את שני חלקי השבר המשונן זה לזה, ואז הניח אותם ליבוש על השולחן וחייך אלי בשביעות רצון, "ומה אני מקבל בתמורה?" שאל.
הבטתי בו מופתע - בתקופה ההיא ראיתי עדיין טוב למידי את פניו גם בלי משקפים - והבחנתי שעורו הבהיר מווריד ושאישוניו מתרחבים לאיטם ופתאום התנשקנו, ודקה אחר כך היינו על הספה, תולשים זה מזה את הבגדים.
זה היה הסקס הראשון שהיה לי אחרי מותו של אורי ואחר כך בכיתי בזרועותיו של סשה שליטף, ניחם והרגיע, ואפילו הציע לי לבטל למעני את הפגישה ההיא. הודיתי לו אבל סירבתי להיכנע לצער, חבשתי את המשקפים שהיו כחדשים למרות הסדק הדק שנראה בהן בצד העדשה הימנית והלכתי.
מאז אני עושה מידי פעם סקס עם סשה, חובש משקפים סדוקים וממשיך למנות בעצמי את סימני גילי ההולך ומתקדם בלי רחמים בעוד אורי נשאר מאחור, צעיר לנצח.

שמור     בטל3. רודה מניה
ישראל מדינה קטנה מאוד וטיפוס ססגוני כמו אנג'י דולצ'ה לא יכול להעלם בה סתם ככה. אם הוא לא מת, או כלוא באיזה מקום מישהו בטח ראה אותו או שמע עליו.
תחושת הבטן שלי הייתה שהוא הסתלק מרצונו הטוב, אבל כדי לנחש לאן הוא בחר לברוח היה עלי להכיר אותו, לקבל תחושה של איזה אדם הוא, ולשם כך שמתי פעמי אל רחוב אנגל, אל מעונה של הגברת רודה מניה.
הבית היה יפה מאוד - בנין לבן על עמודים בן שלוש קומות מעוטרות מרפסות בהואוס מעוגלות - במקור היה כנראה בן שלוש דירות בלבד, אבל בעליו חילק אותו לשש דירות קטנות יותר ושיפץ אותו בלי לפגוע בחזותו המקורית.
על הגג השטוח היה גן טרופי שופע שבמרכזו ניצב מה שנקרא בזמנו חדר כביסה וכיום, בעידן מכונות ומייבשי הכביסה הפך לעוד מקור הכנסה לבעל הבית. שם כנראה גר המלאך השחור של הקליינט שלי.
התיישבתי על ספסל בשדרות רוטשילד, פינת רחוב אנגל, ומשם התקשרתי לגברת מניה שוסטר ושאלתי אם אני יכול לבוא לדבר איתה על אנג'י דולצ'ה.
"ראית אותו?" היא שאלה בהתרגשות, "הוא בסדר? מה שלומו? למה לא שומעים ממנו כלום?"
"אהה... גברת שוסטר, את לא מבינה... אני מחפש אותו אני לא..."
"לא משנה, פשוט בוא לכאן ונדבר." התפרצה הגברת לדברי.
"אני בא." אמרתי, חציתי את הרחוב והקשתי על דלת דירתה שהייתה בקומה הראשונה.
מניה רודה פתחה לי את הדלת במו ידיה וסקרה אותי בעיון בעוד אני מחזיר לה באותה מטבע. היא הייתה בגילי בערך, אולי מבוגרת מעט יותר, אישה אדמונית ודשנה עם עור ג'ינג'י מנומש ושפעת שער אדום, חזה שופע נשפך מסריג הדוק וישבן עגלגל, הדוק בחצאית עם שסע. את המראה השלימו נעלי עקב ושפתון אדום לוהט.
"חשבתי שאתה צעיר יותר." אמרה, ומיד הניחה את ידה על פיה, יד גדולה וצחורה עם ציפורנים קצרות אך מטופחות בקפידה. "זאת אומרת.. סליחה, אני מתכוונת..."
"הקול שלנו מזדקן בדרך כלל אחרינו." חייכתי אליה, מנסה לפוגג את מבוכתה.
"כן, אני פשוט... לא התכוונתי שאתה זקן, אבל חשבתי שאתה קרוב יותר לגיל של אנג'י."
היו לה עיניים כחולות ונבונות, מאופרות בעדינות, וכשהבטתי בהן ידעתי שאני לא מסוגל לספר לה מעשיות בדויות על חוב שאני חייב לצעיר הנעלם או משהו דומה שהייתי מספר בדרך כלל כשעסקתי בחיפוש נעדרים.
"אני חוקר פרטי." התוודיתי בעודי מניח את עכוזי על כורסת קטיפה מצויצת באדום בורדו שתאמה לסלון הבורגני בנוסח תחילת המאה אליו הובלתי אחר כבוד.
"מי שכר אותך? רוזן? נכון? איזה קרצייה מעצבנת! הוא לא מסוגל לקלוט שלאנג'י נמאס ממנו."
"הבנתי ממנו שהם היו ביחסים מצוינים."
"בדמיון שלו אולי." סיננה רודה מניה בתיעוב, "הסוחר עבדים הפחדן הזה, אף פעם לא הבנתי איך אנג'י סבל אותו."
"מר רוזן סיפר לי שהם היו זוג מסור מאוד."
רודה מניה הניעה את ידה בתנועת ביטול קצרת רוח. "זה נקרא זוג מסור? ההוא חי עם אשתו, מתבייש, מחביא את אנג'י מהעולם, מציק לו עם הקנאה שלו, איזה טיפוס!"
"מה היו היחסים בינך לאנג'י?"
"הוא היה כמו בן שלי, הכרתי טוב את אימא שלו המסכנה, מתה מסרטן כשהילד היה רק בן ארבע עשרה. היא עבדה אצלי שנים ואחרי שאנג'י גמר את הפנימייה האבא הפסיק לשלוח כסף. על צבא כמובן שלא היה מה לדבר אז לקחתי אותו אלי, שיעזור לטפל באימא שלי שבדיוק אז הפסיקה לגמרי ללכת. הוא כמו בן בשבילי."
"יש לך מושג לאן הוא הלך גברת שוסטר, או למה הוא נעלם ככה?"
פניה לבשו הבעה מהורהרת, תמימה כל כך, עד שידעתי שהיא עומדת לשקר לי.
"לא, אין לי מושג, הוא גר למעלה על הגג ואני פה, למטה, עסוקה עם אימא ועם המשרד נסיעות שבעלי הוריש לי. לדעתי הוא רצה להיפטר מרוזן בלי לריב איתו ולכן הוא פשוט הסתלק, אבל..." העיניים הכחולות סקרו את פני, קוראות בהן כמו בספר פתוח, "מה? אתה לא מאמין לי?"
"אני יודע שאת רוצה להגן על אנג'י ואני מאוד מעריך את הנאמנות שלך גברת שוסטר, אבל את גם בטח נורא דואגת לו."
"כן." היא השפילה מבט אל ידיה הממוללת את שולי החצאית שלה בין אצבעותיה החזקות, "אני דואגת."
"תראי, למרות שגם אני לא משתגע אחרי מר רוזן יש לי רושם שהוא אוהב את אנג'י ומודאג בכנות בגללו. אני מבטיח לך שאם אני אתרשם שאנג'י פוחד ממנו ולא רוצה שהוא ידע איפה הוא אני לא אספר לו כלום."
"אבל אז תפסיד את השכר שלך."
משכתי בכתפי, "נו, מילא, שזה יהיה ההפסד הכי גדול שלי. יותר חשוב לי לישון בשקט עם מצפון נקי מאשר להרוויח כסף (מזל שסשה לא שמע אותי) אם הילד ברח מרוזן ונעלם כי הוא פוחד ממנו אני לא אסגיר אותו, מילה שלי."
היא היססה במשך כמה שניות ואז רכנה לעברי - השסע בצד חצאיתה נפתח וחשף רגל לבנה ומחוטבת - ולחצה קלות על ברכי. "בסדר, אני סומכת עליך מר זהבי."
"אדי זה בסדר."
פניה הוארו בחיוך, "ואני רודה מניה. בוא נעלה לחדר של אנג'י, אני חושבת שתמצא רמזים במחשב שלו."
עלינו ברגל את כל שלושת הקומות ועוד קומה עד הגג - עם קומת הקרקע נחשב הבניין לבעל חמש קומות - ומשם נפתח אלינו נוף אורבני של גגות, אנטנות ודודי שמש, ומעבר לו הים.
הגינה הטרופית שעיטרה את הגג צמחה בתוך חביות גדולות. החדרון של אנג'י נחבא בין שרכים ודקלים ננסיים, חדר קטן בן שלושים מטר בערך עם מיטה זוגית פשוטה, וילונות כחולים, פינת מטבח פעוטה ליד שירותים, ודלפק אוכל לשני אנשים בלבד. הקירות היו לבנים, בלי תמונות והרושם היה צנוע ובסיסי ביותר. המלאך הנעלם שלי גר בחדר של נזיר.
"ככה הוא אהב, בלי קשקושים מיותרים." נאנחה מניה בתסכול קל - ברור היה שטעמה נטה לכיוון עשיר יותר - אבל בחדר הזה שלט טעמו של אנג'י בלבד.
הדלקתי את המחשב שלו שניצב ליד המיטה ובדקתי את המועדפים שלו ואת תיבת הדואר העמוסה בג'אנק מייל.
די מהר התברר לי שהוא השתמש במחשב בעיקר כדי לשחק משחקי מחשב מתוחכמים שכללו הקמת ערים שלמות וכיוצא בזה, דברים שדי שעממו אותי, וכדי לצפות בפורנו הומואי שהביך אותי.
נוכחותה של הגברת מניה שעמדה מאחורי גבי, מביטה במסך דרך משקפי קריאה דקיקים ויקרים למראה, רק הגבירה את אי הנוחות שחשתי למראה גופות הגברים הערומים שביצעו זה בזה על גבי המסך מעשים שהשתיקה יפה להם.
בדקתי את ההיסטוריה של המחשב שלו וגיליתי שיש לו תיבת דואר בג'י מייל, אבל כמובן שלא ידעתי את הסיסמא שלו.
מניסיוני אני יודע שאנשים לא סומכים על זיכרונם ורושמים את הסיסמאות שלהם במקום חבוי, אבל החדר הזה היה כל כך חשוף, איפה הוא היה יכול להסתיר פה משהו? הבטתי כה וכה, לשולחן המחשב שלו לא הייתה מגרה. הרמתי את המקלדת ושם זה היה - דף עם סיסמת הדוא"ל שלו.
נכנסתי לג'י מייל, הקשתי את שם הדוא"ל - אנחליטו והסיסמא – נגרו. (הייתי צריך לנחש את זה בעצמי) ושוב טבעתי בהמון דואר זבל, אבל היו גם מספר מכתבים מחבר בשם מישה שסיפר לו על חייו בבית מחסה שנקרא 'בית תיאו' ונוהל על ידי מישהו בשם סאני שהשמועות מספרות, כך ריכל מישה בעליזות, שהיה פעם נער ליווי בשם מקסימיליאן הגדול, אבל כעת הוא רק סאני הקשיש, אב הבית החביב שלנו.
מישה כתב בהתלהבות רבה, ולמרות שהאיות שלו היה יצירתי מאוד ועל סימני פסיק הוא כנראה לא שמע מעודו, מכתביו היו משעשעים ושופעי מידע, בדיחות זימה וגם תמונות נועזות שהעלו סומק על פני. מה הרושם שהן עשו על האישה שעמדה מאחורי לא ידעתי, הייתי נבוך מכדי להביט בה.
"חבל שהמישה הזה לא מספר איפה נמצא 'בית תיאו'." אמרה רודה מניה, "נדמה לי שהם חברים ממש טובים. אולי הוא ידע משהו על אנג'י?"
"ממש במקרה אני יודע איפה 'בית תיאו' ומכיר קצת את סאני. 'בית תיאו' הוא מעין בית מחסה פרטי למחצה לילדים שבורחים מהבית מסיבות מאוד לא נעימות ועדיף שמקומו יישאר סודי."
"אז איך הילדים שבורחים מגיעים לשם?"
"בדרך כלל עובדים סוציאליים מפנים אותם, או שהם שומעים שמועות מפה לאוזן ומגיעים לבד."
"זה משהו כמו בית דרור או הבית הפתוח?"
"בערך, אבל..." היססתי קצת, אף פעם אי אפשר לדעת איך אנשים יגיבו כשמזכירים את המחלה הזו.
"מה?" נדרכה מניה ואחזה בכף ידי, עיניה מתרחבות מבהלה.
"אחת הסיבות לכך שהבית הזה קצת סודי היא כי רוב החוסים שם הם נשאים וחולי איידס. תיאו נפטר מאיידס והשאיר את הבית לסאני, בן זוגו, שגם הוא נשא. אחרי מותו סאני החליט להפוך את הבית שלו לבית מחסה לצעירים שאין להם מקום אחר בגלל המחלה."
"באמת יפה מצידו."
"כן, סאני הוא... הוא טיפוס מיוחד. למזלו הבן של תיאו שרצה בהתחלה לערער על הצוואה של אביו החליט בסופו של דבר לעזור לסאני, הוא אפילו תרם כספים כדי להרחיב את הבית ככה שאפשר יהיה לקלוט יותר ילדים."
"אבל כיום, כשכולם כבר יודעים איך נדבקים ואיך להיזהר בטח אין כבר כל כך הרבה חולים חדשים."
"תתפלאי, אבל דווקא כן. לאחרונה יש שוב גל חדש ומדאיג מאוד של חולים צעירים מאוד."
"אבל יש את הקוקטייל. הבנתי שלא מתים היום מאיידס."
"נכון, אבל גם החיים עם המחלה הזו הם לא תענוג גדול, ועדיין יש סטיגמה מאוד חזקה על כל מי שנדבק."
"אתה חושב שמישה הזה..."
"לא יודע. אני אסע לשם ואנסה לברר, ברגע שאדע משהו אני אחזור אליך מניה, אני מבטיח."
"זה לא עסקי אדי ואתה לא חייב לענות לי, אבל רציתי לדעת אם גם אתה הומו." שאלה אותי רודה מניה כשעמדתי להיפרד ממנה.
"כן." אמרתי והבטתי בפניה במבט שקיוויתי שהוא יציב ורגוע. "איך ידעת?"
היא חייכה. "לפי איך שלא הסתכלת על המחשוף שלי. אפילו בגילי המתקדם השניים הללו," החוותה על שדיה המפוארים, "הם הגיי דאר הטוב בעולם. יש לך בן זוג?" המשיכה לחקור בסקרנות נשית חסרת מעצורים.
"היה לי בן זוג שנהרג בתאונת דרכים לפני כמה שנים ומאז..." משכתי בכתפי, "אני חושב שעוד לא גמרתי להתאבל עליו."
היא הנידה את ראשה בהבנה. "כן, אני יודעת. בעלי נפטר לפני שש שנים. היה מבוגר ממני בעשרים שנה וכולם חשבו שהתחתנתי איתו בגלל הכסף, אבל אני אהבתי אותו והוא אותי. מאז שהוא הלך אני לא רואה את עצמי חיה עם גבר אחר למרות שלא חסרים לי מחזרים."
"אני בטוח שלא, אני אולי הומו, אבל אני לא עיוור."
היא חייכה, "רובם מעוניינים בכסף שלי וגם אלו שלא לא מעניינים אותי, בשביל סקס יש לי ידיד ותיק שנשוי לאישה חולנית מאוד והסידור נוח לשנינו. אני מניחה שאחרי שהיא תלך לעולמה... אולי אפילו נתחתן, אבל מה שהיה פעם לא יחזור יותר."
"לא." הסכמתי, "מה שהיה פעם לא יחזור לעולם." ולפני שהלכתי נישקתי על לחייה המבושמת.
 
4. בית תיאו
בדרך לבית תיאו שנמצא באחת מערי הלוויין המקיפות את תל אביב (גבעתיים אם אתם מתעקשים לדעת) ניסיתי להיזכר מתי ראיתי לראשונה את סאני ודי נחרדתי לגלות שאני מכיר אותו כבר למעלה מעשרים שנה.
כשנפגשנו נקראתי עדיין גולדברג וגם כששיניתי, בלחצם המשותף של עוזי והמפקד שלי דאז, את שמי לזהבי סאני המשיך לקרוא לי סמל גולדברג ואחר כך כשקיבלתי דרגות קצונה הפך אותי לפקד גולדי ועשה זאת תמיד בחן כה רב ובחיוך כל כך נחמד עד שמעולם לא יכולתי באמת לכעוס עליו.
למרות שהוריו העניקו לו את השם מקסימיליאן איש לא קרא לו מעולם בשם זה מלבד אלכס הקווקזי - הבוס שלו - וגם זה רק כשהציג אותו בפני לקוחות שרצו גבר חזק ואדנותי שישלוט בהם.
"אתה לא יכול להיות שולט עם שם כמו סאני." גילה לי פעם כשעצרתי אותו שיכור בגן העצמאות. הוא היה שיכור חביב מאוד, טוב מזג ונוח לבריות, ומזל שנהג להשתכר לעיתים רחוקות מאוד מאוד כי כשהיה שיכור נהג לחלק את כספו וחפציו לכל מי שפגש. אפילו את בגדיו הוא היה מוכן לפשוט מעליו ולחלק לסובבים אותו.
למרות שהיה גבר רחב וגבוה עם פנים גבריים נאים ועזי מבע וגוף שרירי מהסוג שנראה נהדר בבגדי עור אוחז שוט בידו הרי בתוכו פנימה היה בחור נחמד, טוב לב ועדין הליכות, והתקשה מאוד להתעמר בקליינטים שלו כפי שדרש ממנו לפעמים התפקיד.
"להיות זונה זה כמעט כמו להיות שחקן." סח לי פעם, "אבל זה קל יותר כי הקהל קטן וחרמן עליך והשכר גבוה בלי שום יחס למאמץ, ובכל זאת חבל שבחרתי בקריירה הזו."
האמת היא שהוא לא בחר מרצונו לעבוד במקצוע העתיק ביותר בעולם, אלא נסיבות חייו גרמו לו להיות נער ליווי (או זונה כמו שהוא אמר בפשטות, מילים מכובסות לא תאמו את הסגנון הישיר שלו). למזלו הוא פגש עוד בתחילת דרכו ברחוב את אלכס הקווקזי שפרס עליו את חסותו, הגן עליו, לימד אותו ואימן אותו עד שנעשה נער ליווי יקר ומבוקש.
אולי בזכות אלכס ששמר עליו מהידרדרות לסמים ולשכרות הוא נשאר במקצוע השוחק הזה זמן רב מכפי שמקובל בדרך כלל והצליח לנהל חיים די שפויים. השמועות סיפרו שהוא אפילו חי זמן מה עם זוג נשוי וישן עם שניהם ביחד.
אחרי שחלה באיידס הוא פרש מהזנות, והתחיל לחיות עם תיאו שגם הוא היה נשא איידס ובן למשפחה עשירה ומבוססת מאוד. גם אחרי שגרושתו מצצה ממנו את רוב כספו נותר לו די רכוש להוריש לסאני שנשאר איתו וטיפל בו עד יום מותו.
ככה הפך סאני לבעל הבית שאותו הפך לבית מחסה לנוער ולמרבה הפלא מי שתמך בו כספית היו בנו של תיאו ואלכס הקווקזי שפרש גם הוא מעסקי מכוני הליווי והפך למעין עסקן פוליטי שפעל במרץ לקידום בני עדתו.
בפעם הראשונה שפגשתי את סאני - אלכס הציג אותו בפני כשסיירתי בגן החשמל - הוא היה נער צעיר כבן שמונה עשרה, רזה ובהיר, בעל עיניים כחולות שער בלונדיני קצוץ קצר וחיוך מתוק. עם השנים הוא התפתח לגבר מרשים מאוד והשמועה אמרה שהוא פעיל גם עם נשים והוא מבוקש מאוד אצל זוגות שחשקו לעשות שלישיות עם עוד גבר.
מאז שחלה ופרש לא ראיתי אותו יותר ותהיתי איך הוא נראה כעת. בטח רזה יותר, אולי אפילו בכסא גלגלים? ואולי הוא גם... אומרים שלפעמים המחלה הזו פוגעת במוח... לבזבז את כל הכסף שירשת על הקמת מעון לילדים שברחו מהבית לא מעיד על יותר מידי שפיות, נכון?
                        
בעזרת מפה מרוטה שהתגלגלה אצלי באוטו ועזרה מכמה עוברים ושבים הגעתי סוף סוף לבית תיאו שעמד בקצה רחוב שקט, מוקף עצי הדר. זה היה בית מוצק ורבוע בין שתי קומות, קירותיו צבועים צהוב לימון, משקופי חלונותיו כחולים, סורגי החלונות לבנים ודלתו, דלת מתכת עבה צבועה כחול ובמרכזה חלון עגול מסורג.
החצר סביב הבית הייתה מוקפת חומה גבוהה וכשהצצתי דרך שער המתכת הכחול ראיתי עצי פרי שגזעיהם מסוידים לבן ושביל חצץ מגורף ונקי מתפתל דרכם לעבר הבית.
ניסיתי להיכנס וגיליתי שהשער נעול, צלצלתי בפעמון ומיד הופיע נער אחד, אתיופי דק וחייכני ושאל מה מבוקשי.
"אני רוצה לדבר עם סאני, תגיד לו שזה גולדי, אבל קודם תגיד לי אם יש אצלכם מישהו בשם מישה?"
"יש אצלנו שלושה מישה." חייך הצעיר וחפז חזרה לבית. כמה דקות אחר כך הופיע סאני ופתח לי את השער.
"פקד גולדי." לחץ את ידי, מחייך אלי את חיוכו הטוב והמוכר. הוא כמעט שלא השתנה - שערו הבהיר הלבין כמעט לגמרי, אבל נשאר צפוף והיה קצוץ קצר כמו בנעוריו. עיניו הכחולות היו צלולות לגמרי למרות שכיום היו מוקפות רשת קמטים עמוקים כמעט כמו שלי. בניגוד אלי שגידל בשנים האחרונות כרס עגלגלת מעל החגורה סאני נשאר קל תנועה כנער. גבו היה זקוף, כתפיו רחבות וכל כולו קורן בריאות ושמחה.
"אני רואה ששמרת על כושר סאני." טפחתי על גבו, "מה הסוד שלך?"
סאני חייך. "אני עסוק, מביא תועלת, חי חיים טהורים, לא שותה, הולך לישון מוקדם וחוץ מזה..." ואז יצא לקראתנו צעיר אדמוני ודק גזרה, חייך, הציג את עצמו כארי ובעודו לוחץ את ידי הניח יד על שכמו של סאני שליטף קלות את שיפולי גבו.
לא היה צורך יותר בהסברים, ברור היה שסאני הצליח למצוא לו בן זוג חדש, צעיר ממנו בחמש עשרה שנים, אם לא יותר, ומאוד מאוהב בו.
מסתבר שהסוד לחיים טובים הוא גבר צעיר התולה בך עיניים כחולות מאוהבות ומקפיד לרמוז רמז עבה לחבר ותיק שבא לביקור שאתה תפוס מאוד.
"ברכותיי, הוא חמוד מאוד." אמרתי לסאני ברגע שנשארנו לבד במשרדו - חדר קטן ומבולגן להפליא שנחבא מתחת למדרגות המובילות לקומה השנייה.
סאני הצטחק וסומק קל עלה בלחייו. "כן, ארי ואני... הוא הגיע לכאן לפני שנתיים עם חבר שלו שהיה חולה, בדיוק אז תכננו להוסיף עוד קומה לבית, בהתחלה הוא עזר לטפל בחבר שלו ואחר כך באנשים אחרים ואז התחילה הבנייה והוא עזר לי עם כל הבלגן והוריד ממני את ההתעסקות עם הבירוקרטיה, ופתאום, לפני שהבנתי מה קורה, אי אפשר היה לעשות פה כלום בלי ארי. החבר שלו עזב, אבל הוא נשאר, לא רצה ללכת עד שתגמר הבנייה, ואחרי שהבנייה נגמרה עשינו מסיבה קטנה, שתיתי קצת ופתאום אני מתעורר בבוקר והילד לידי במיטה... עשיתי הכול כדי לגרש אותו, ממש הכול, דיברתי, צעקתי, אפילו שתקתי, אבל הוא התעקש. לא אכפת לו שאני נשא, שאני זקן שאני... אתה יודע, שיש לי עבר שלא נעים לדבר עליו... הוא יודע הכול ולא אכפת לו. לא משנה לו אפילו שיש לי את הילדה. מה? לא סיפרתי לך? לפני שחליתי חייתי כמה שנים עם זוג, בעל ואישה, נחמדים מאוד, חברים טובים שלי. חליתי קצת אחרי שהיא ילדה ועזבתי, אבל הם חיפשו ומצאו אותי... טוב, בעצם אלכס גילה להם איפה אני והם התעקשו שהם עדיין המשפחה שלי, הם והילדה שלהם. היא קוראת לי דוד סאני, לא בטוח שהיא שלי, לא חשוב, היא נהדרת, אוהבת אותי מאוד ומשתגעת על ארי. אתה יודע גולדי, כשחליתי חשבתי שזהו, נגמר, אבל אז פגשתי את תיאו... טוב, בעצם גם זה היה סידור של אלכס, ואחרי שתיאו המסכן הלך שוב הייתי בטוח שאני עם אהבה וסקס גמרתי, הפרק הזה הסתיים אצלי, אבל אז הופיע ארי... אם אתה רק מרשה להם החיים לא מפסיקים להפתיע אותך, אבל הנה, אני מקשקש כל הזמן ואתה עוד לא פתחת את הפה. לפני כמה שנים אורי נפטר? חמש? איך שהזמן רץ, ומה אתך? שמעתי שאתה חוקר פרטי, רץ אחרי זוגות של בוגדים."
"פעם רצתי, עכשיו כבר לא. נמאס לי מבוגדים. היום אני מתפרנס מלחפש אנשים שהלכו לאיבוד."
"אם ככה הגעת למקום הנכון, כל מי שגר פה הוא קצת אבוד, את מי אתה מחפש?"
"אחד בשם אנג'י דולצ'ה, דראג קווין שהופיע בקיץ שעבר ב'לה קט' בכינוי אנחליטו נגרו."
"בחור צעיר, יפה, עם תלתלים שחורים, שחום כזה, עדין כמו ילדה?"
"כן."
סאני נאנח. "פספסת אותו. הוא עזב בשבוע שעבר, היה פה רק יומיים, בא לבקר את מישה לווין. כשראיתי עם מי הוא מתכנן להסתלק נבהלתי. הצעתי לו שיישאר אצלנו למרות שהוא לא חולה ולא קטין ויש לו איפה לגור, אבל הוא התעקש, אמר שהוא רוצה להיות עשיר ומפורסם, רוצה לשיר. ילד טיפשון ותמים. יאני היווני ינצל אותו, יסחט אותו ויזרוק לרחוב, אם עוד יישאר את מי לזרוק, אבל לך תסביר דבר כזה לילד."
"יאני היווני?" הרגשתי איך קיבתי מתכווצת מתיעוב ופחד, "סאני, הוא רק ילד, איך יכולת לתת לו ללכת עם החולירע הזה?"
סאני החווה תנועת אין אונים. "מה יכולתי לעשות גולדי? הוא לא אחד מהבחורים שלי, אני יכול לעזור, לסדר, לתת עצה, אבל לא להכריח אף אחד. מי שבא לפה הוא לא אסיר, החומה והשער זה בשביל להגן עלינו, לא בשביל לכלוא את הבחורים בפנים. מי מחפש אותו, ההורים?"
"אין לו הורים. האבא הסתלק מזמן והאימא מתה."
"אז מי? החבר?"
"כן, סוג של חבר, דואג לו, אבל נשוי ובארון."
"זאת אומרת שאי אפשר לערב את המשטרה?"
"לא, חס וחלילה. הכסף של הקליינט שלי מגיע מהמשפחה של אשתו, וחוץ מזה הרי אנג'י הלך עם יאני מרצונו הטוב."
"נכון, למרות שאני בטוח שהיום הוא כבר בטח מצטער על זה."
"אז מה עושים סאני? צריך להציל אותו, הבטחתי ל... לגברת אחת שאני אשמור לה עליו."
"גברת?" התפלא סאני וזווית פיו התרוממה בחיוך קונדסי.
"זה לא מה שאתה חושב סאני."
"אני?" היתמם סאני והמשיך לגחך בחוצפה, "ממתי אני חושב בכלל? אנשים במצב שלי לא יכולים להרשות לעצמם לחשוב יותר מידי."
סאני הזה... איזה טיפוס! כמו כל הביסקסואלים הוא היה בטוח שאם הוא נמשך לפעמים לנשים גם אחרים יכולים.
"זו חברה של אימא שלו ז"ל. הוא גר אצלה לפני שברח. היא נתנה בי אימון סאני, עזרה לי, הרשתה לי לבדוק את החדר והמחשב שלו ובתמורה הבטחתי לה שאגן על הילד."
"אתה לא יכול להגן על מי שמתעקש להרוס את עצמו."
"נכון, אבל אנג'י לא ידע לאן הוא הולך. אם הוא היה יודע מי זה יאני ומה הולך לקרות לו..."
"אני הזהרתי אותו! לא הסתרתי ממנו כלום פקד גולדברג."
"אני יודע שלא סאני, ואני כבר מזמן לא פקד ולא גולדברג. היום אני עדין זהבי, חוקר פרטי, מומחה לאיתור נעדרים."
"אם אתה כזה מומחה אז תאתר את הילד ותברר מה קורה איתו."
"אבל איך? זה יאני היווני! מאז שעזבתי את המשטרה הכול השתנה, אז לא היו לנו טיפוסים כמו יאני, ולא היו כל הסמים שיש היום וכל... כל הלכלוך הנוראי הזה."
"תמיד היה, פשוט לא ידעתם, וגם עכשיו המשטרה לא יודעת כלום."
"אז מי כן יודע?"
"אלכס הקווקזי בטח ידע, הנה מישה מגיע, תדבר איתו ואני אלך להתקשר לאלכס ואבקש ממנו שיברר ויגשש קצת. הוא שונא את יאני והוא ישמח לקלקל לו. אחיך עדיין שוטר?"
"כן, וגם הבן שלו ושני הבני דודים שלי."
"טוב, טוב מאוד. זה יעזור."
שוחחתי עם מישה שהיה צעיר שמנמן וחביב. קל דעת ושופע חיוכים בדיוק כמו שציירתי לעצמי את דמותו לפי המכתבים שכתב לאנג'י.
הוא נפגש עם אנג'י לראשונה לפני כשנתיים כשמילצר במועדון 'לה קט' ומאז הם שמרו על קשר.
מישה התחמק בזריזות חייכנית מלספר לי למה הוא הגיע לבית תיאו, והחיוך סר מעל פניו רק כשהתחלתי לתאר לו את שיטות העבודה של יאני ואיך הוא נוהג לנצל ולסחוט את העובדים שלו כאילו היו עבדים.
"זה גם מה שסאני אמר, אבל אנג'י לא האמין. הוא אמר שנימאס לו מזקנים שרוצים לכלוא אותו ולמנוע ממנו לשיר."
"אני בטוח שלסאני לא אכפת אם אנג'י ישיר וירקוד כמה שמתחשק לו, אבל שיעשה את זה מרצונו וירוויח כסף בשביל עצמו, לא בשביל יאני."
"החבר הקודם שלו לא הרשה לו להופיע. הוא היה נורא קנאי למרות שהיה נשוי. אנג'י אמר שהוא ממש חנק אותו."
"אני חושב שאחרי כמה ימים עם יאני הוא יתגעגע לחבר הקודם שלו, אני רק מתפלל שהוא עדיין בריא ושלם."
"אתם תצילו אותו." תפס מישה בשרוולי, "נכון שתצילו אותו?"
"אני נראה לך סופרמן מישה? ליאני יש כנופיה שלמה של בריונים. ברגע שאנג'י הלך איתו הוא נעשה אסיר שלו. יאני לא ייתן לו להופיע במועדון רגיל שכול אחד יכול להיכנס לתוכו."
דמעות צצו בעיניו של מישה. "אנג'י המסכן."
"נכון." הסכמתי ואז סאני חזר, שילח משם את מישה נפול הפנים ובישר לי שבעוד יומיים יופיע אנחליטו נגרו בהופעת דראג מיוחדת שתסתיים במופע חשפנות בוילה מבודדת אחת בקיסריה.
לפי המידע של אלכס הקווקזי המופע עומד להיות אירוע פרטי שרק מוזמנים נבחרים מאוד שישלמו הרבה מאוד כסף תמורת כרטיס כניסה יוכלו להגיע אליו. המסיבה הזו נועדה להסתיים באורגיה של המוזמנים עם הבחורים של יאני. משקאות וסמים יסופקו כיד המלך על חשבון בעל הבית ובתמורה על נדיבותו הוא יקבל את המלאך השחור לרשותו למשך יממה שלמה.
"לפי מה ששמעתי הוא אחד מהטיפוסים האלו שלא מצליח להעמיד את הזין בלי להרביץ קודם  לפרטנר שלו." אמר סאני ביובש, אבל פניו היו חיוורים ורציניים מאוד.
נזכרתי בפניו העדינות של אנג'י, בפרקי ידיו הדקים, וחשתי בחילה.
"סאני, אנחנו חייבים לעשות משהו."
"אני מסכים אתך, ולאלכס יש תכנית, אבל צריך לערב בזה את אחיך השוטר. אם גם בני הדודים שלך יבואו זה יהיה עוד יותר טוב."


אין תגובות:

פרסום תגובה