עוקבים

יום שישי, 12 בינואר 2018

9. סיכון מקצועי

לכל מקצוע יש המחלות האופייניות לו. הסיכון המקצועי שלנו, העוסקים בתעשיית המין, הוא  מחלות מין. למזלנו כיום יש כמעט לכולן פתרון רפואי, ותיאו אומר שאפילו עם איידס אפשר לחיות, ואם יש לך קצת מזל לחיות דווקא לא רע.
"רק למחלה אחת עוד לא מצאו פתרון – לבדידות." עניתי לו והוא צחק את הצחוק המרושע והציני שלו ואמר שהתרופה לבדידות נמצאת לא בבית מרקחת אלא בבנק.
"כסף מרפא בדידות כהרף עין." אמר, "הנה, קניתי אותך ונרפאתי מיד."
תאמינו או לא, אבל ההערה שלו פגעה בי כל כך עד שעיני נמלאו דמעות, דבר שגרם לו עליצות רבה. הוא ניצח אותי בסיבוב הזה של השח בקלות יתרה וגיחך כשקמתי ובקשתי את רשותו לפרוש לישון.
"לכי לך לישון ילדונות." סנט בי, "אני אגיע עוד מעט לכסות אותך."
אבל אחר כך, כשהצטנף לצידי במיטה ביקשו ידיו ושפתיו בלי מילים סליחה על הדברים הקשים שאמר, ולמחרת בבוקר סחט במיוחד בשבילי מיץ תפוזים, הכין טוסטים עם גבינה כמו שאני אוהב ושלא כדרכו ליווה אותי לדלת ונישק את לחיי לפני שיצאתי לעבודה.
"תודה על הפינוקים, כמה אני חייב לך?" שאלתי, מעמיד פנים שלא התרציתי עדיין.
"נו, די כבר, טיפשה." נזף וחייך, ואפילו צבט בישבני, וכשחזרתי מעמל יומי טרח לכבות את המחשב ולשבת איתי לאכול, ומזווית עיני ראיתי אותו מביט בי במבט ספק חרד ספק מודאג, והיה עלי לחבק ולנשק אותו בכל הכוח כדי להעלים את אותו מבט.
הגעתי אל תיאו כמה ימים אחרי שעזבתי סופית את הבית שהיום הוא רק ביתם של אסי ודסי והתינוקת שלהם שהיא אולי שלי ואולי של אסי. אין לי טענות, זה היה ההסדר שלנו מההתחלה, אבל כמה חבל שהיא לא תזכה להכיר אותי מעולם, אפילו לא כדוד. כל כך הייתי רוצה להכיר אותה ואולי להסביר ולהתנצל. קשה לדעת מה ילד יום, אבל אני בספק אם אהיה בחיים עד שהיא תתבגר מספיק כדי שאוכל לספר לה מה קרה לפני היוולדה, איך חייתי בשלישיה מאושרת עם אבא ואימא שלה, כמה אהבנו זה את זה וכמה שמחנו שהיא נולדה והפכה אותנו למשפחה אמיתית. 
אני, כמו שכבר אמרתי לא פעם, לא בא בטענות לאיש. עשיתי את הבחירות שלי – החלטתי להיות עובד בתעשיית המין כי ככה רציתי - אני משלם על כך מחיר מלא עם ריבית.
איידס הוא סיכון מקצועי שהיה עלי להביא בחשבון, אבל בטיפשותי חשבתי שאני מחוסן, שלי זה לא יקרה. לא נזהרתי מספיק וזה כן קרה לי, קרוב לודאי שנדבקתי בפעם ההיא בפורים כשהשתתפתי במופע הסאדו שארגן המועדון האפלולי ההוא ששילם לי מחיר גבוה עד גיחוך כדי שאניח להם לקשור אותי לצלב המגוחך ההוא ו... לא חשוב.
הייתי צריך להישאר צלול כל הזמן ולא עשיתי את זה, שתיתי ועישנתי כדי לעבור בנעימים את הערב המוזר הזה ולא הקפדתי כמו שצריך והתוצאה הייתה שכמה חודשים אחר כך, כשעשיתי עוד בדיקה שגרתית שהתוצאה שלה הייתה אמורה להיות שוב שלילית היא הייתה לפתע חיובית.
אחרי השיחה עם הרופא שניסה להיות מעודד וחיובי ככל האפשר חזרתי הביתה לאסי ולדסי ולתינוקת וסיפרתי להם. אסי גנח ועיניו התרחבו מבהלה ודסי חטפה את התינוקת שזחלה לעברי בשמחה ונסוגה איתה לקצה החדר, מאמצת אותה אל חיקה בכוח. אסי נחפז אל שתיהן וחיבק אותן מפנה אלי את גבו ואני ידעתי שזה הסוף.
עוד באותו ערב ארזתי את עצמי, ממתין כל הזמן שהם יבקשו שלא אלך. זה לא קרה, הם צפו בי בדממה והניחו לי ללכת ומאז לא שמעתי מהם יותר.
הלכתי למשרד של המכון ונרדמתי שם על הספה הקטנה של אלכס בלי לדעת שברגע זה ממש אני מתחיל לסבול מתופעת הלוואי הראשונה של המחלה.
אחר כך התחלתי לקחת תרופות והיו עוד תופעות לוואי לא נעימות, אבל הבדידות הייתה הקשה מכולן. אלכס - מנהל מכון הליווי - לא בזבז זמן על הבעות צער מיותרות. הוא היה קווקזי קשוח ומעשי שהכיר אותי עוד מההתחלה כשהייתי ילד רזה ומבוהל שהשלים הכנסה ממציצות בגן בכיוס הקליינטים חובבי הקטינים שלי.
הוא זה שגילה אותי, גידל אותי, לימד אותי, אימן אותי והעניש אותי כשהיה בכך צורך, ואחרי שלמד לבטוח בי אפילו הניח לי למלא את מקומו כמנהל כשהיה יוצא לחופשות.
אני מניח שהוא היה בשבילי מעין דמות אב (אל תעקמו את פניכם בסלידה - האבא המקורי שלי גרוע ממנו פי כמה) ואחרי שהסיפור עם אסי ודסי הסתיים הוא נשאר המשפחה היחידה שלי.
"אתה יכול להמשיך במקצוע אם אתה רוצה סאני." אמר, "אתה עדיין נראה טוב, ואם תקפיד מאוד על קונדום..."
הנדתי לאות לא. "בבקשה אלכס, אני לא יכול יותר. גם ככה המשכתי יותר מידי. אני כבר כמעט בן שלושים ושבע למען השם."
"באמת? אתה נראה מעולה סאני, בקושי הייתי נותן לך שלושים." שיחרר אלכס הצהרה חביבה - מחוות חסד לגוסס על ערש דווי.
"התחלתי לקחת תרופות השבוע, הן יחזיקו אותי חי, אבל הן לא ממש טובות לעור הפנים אלכס. בקרוב אני אתחיל להראות כמו הסבא שלי ז"ל."
אלכס נאנח. "אתה לא יכול לדעת את זה, ובכל מקרה גם אם התרופות האלו לא ישפרו את המראה שלך זה יותר טוב מאשר להיות מת, נכון?"
"לא יודע."
"בטח שכן, תפסיק כבר. הכי חשוב זה לא לוותר, צריך להמשיך לחיות בכל מחיר! מצאת לך כבר דירה?"
כמה אופייני לאלכס, לעודד אותי לא לוותר ובאותה נשימה להעיף אותי מחייו, חשבתי במרירות.
"לא, אבל אל תדאג. אני מחפש במרץ. בקרוב אני עוזב."
"תפסיק לחפש, אתה עדיין עובד במשרה חלקית במפעל ההייטק ההוא?"
"כן, מזל שהתעקשת שלכל אחד תהיה גם עבודת הסוואה אחרת הייתי מת מרעב. אני מקווה שהם יסכימו להרחיב לי את המשרה כי אחרת, עם המחירים בעיר הזאת, אני עוד אצטרך ללכת לגור באוהל בכיכר הלחם."
"אל תדבר שטויות!" התמלא אלכס מרץ, קם והחל הולך הלוך ושוב, מארגן את מחשבותיו לפני שיפרוש לפני את התכנית שהתרקמה במוחו.
"מה דעתך להיות נער ליווי?" ירה לעברי פתאום .
"אבל הסברתי לך, אני רוצה לשנות כיוון."
"אתה לא מבין, אני לא מדבר על נער ליווי שמזדיין, אני מדבר על נער ליווי שבאמת מלווה."
"מלווה את מי?"
"איש אחד." התעטף אלכס במסתורין.
"מי הדביל שירצה נער ליווי קשיש וחולה איידס?"
הוא קצת יותר מבוגר ממך, קרוב יותר לחמישים מאשר לארבעים. גם הוא נשא, והוא בודד וזקוק למישהו שילווה אותו."
"ילווה אותו לאן?"
"מאין לי לדעת? לאן שהוא ירצה כמובן."
"אני לא מבין אלכס, מי האיש הזה ומה בדיוק הוא צריך?"
לאיש הזה קוראים תיאו והוא צריך בן לוויה שיגור איתו ופשוט יהיה איתו. לא לסקס אלא לחברה. אתה מבין?"
"מה התנאים?" שאלתי בחשדנות.
"אתה מקבל חדר ומיטה ו... אה... הכי טוב שתדבר איתו בעצמך."
"אני לא יודע... תשמע... אני לא בטוח שזה נראה לי... אם הוא רוצה חבר בהשכרה למה הוא לא הולך על איזה כוסון צעיר חטוב ויפה?"
"גבר בן כמעט חמישים מסתובב עם ילד בן עשרים זה פתטי, וחוץ מזה על מה יש לו לדבר עם ילדון שעוד לא ניגב את החלב מהשפתיים?"
"טוב, בסדר. ננסה, לפחות הוא לא פדופיל." ויתרתי, לקחתי את המספר של אותו תיאו מסתורי והתקשרתי.
הקול שלו נשמע גברי, עבה, חם ועם שרידים רחוקים של מבטא סלאבי לא ברור. מי שגמגם היה דווקא אני. אלכס שקץ בהיסוסי חטף ממני את השפופרת ותוך דקות מספר סיכם פגישה ביני לבין תיאו שתיערך עוד באותו ערב בבית קפה סמוך לביתו.
הכתובת שהוא רשם למעני על פתק גרמה לי להרים את גבותיי בהשתוממות – שכונה משובחת מאוד בפרברי העיר, בתים פרטיים, גינות רחבות ידיים, שתי מכוניות בחניה ופיליפינית צמודה במטבח – מה לי ולמקום כזה?
"כסף לא חסר לו." ריכל אלכס בהנאה. "בא מבית עשיר, התחתן עם כסף, ואחרי כמה שנים הכפיל את הירושה."
"התחתן? ואיפה האישה?"
"סבלה בשקט כל זמן שהכול נראה בסדר, אבל אחרי שהוא חלה... אל תדאג, היא קיבלה הסכם גירושים יפה מאוד. הוא נתן לה חלק נכבד מהרכוש ואת הילדים. אין לך מה לרחם עליה."
"לפחות יש לו ילדים." נמלאתי קנאה.
"יש ואין. אחרי שהסקנדל התפוצץ הם ניתקו קשר. מתביישים. חוץ מכסף אין לו כלום בעצם." דיווח אלכס בשביעות רצון, "הבן אדם נשאר חולה ובודד כמו כלב, אני מכיר אותו הרבה שנים סאני, תמיד היה קליינט טוב מאוד, בן אדם על רמה גבוהה שתענוג לעשות איתו עסקים. לפני שנה הוא פתאום ניתק קשר ונעלם. חזר אלי לפני כמה ימים עם הבקשה הזו שאני אמצא לו נער ליווי רק בשביל ליווי, ובדיוק אז אתה... אז זהו, חיברתי אחד ועוד אחד ואני מקווה שהכול יסתדר."
הוא תפס את סנטרי בכף ידו החזקה והקשה וטלטל אותו בחוזקה, "אני סומך עליך סאני, אל תאכזב אותי." אמר בקול חרישי ומאיים ופתאום הדביק נשיקה עזה על פי, "זה יכול להיות סידור טוב מאוד בשבילך סאניצ'קה, רק אל תפשל, בסדר? ועכשיו לך להתלבש ותתגלח סוף סוף."

ישבתי בבית הקפה שנקבע כמקום פגישה והמתנתי. פתאום צלצל הנייד שלי.
"הלו."
"סאני?"
"מדבר."
"זה תיאו, מצטער, אבל אתה לא מתאים. תודה ושלום."
נשארתי בהלם. פעם ראשונה שאומרים לי שאני לא מתאים. נכון, אני כבר לא יפה וצעיר כמו פעם, אבל מעולם לא קרה לי שדחו אותי בגסות כזו.
קמתי מבולבל, בלי לסיים את הקפה שלי וסקרתי את הסביבה. גבר רחב ועבה עם ראש מגולח עמד מעבר לרחוב, מחזיק טלפון נייד בידו ומביט ישר אלי.
תוך סיכון חיי חציתי חיש את הרחוב ההומה, מתפתל בין מכוניות, מתעלם מקללות הנהגים וחריקות הבלמים, ותוך פחות מחמש שניות עמדתי לפניו.
הוא היה כבן ארבעים וחמש, אולי יותר. עטוף במעיל בד עבה וארוך, נראה מוצק וחזק וכלל לא נבוך כשהסתערתי עליו ודרשתי לדעת מה כוונתו - לא מתאים.
"פשוט לא מתאים." אמר בשוויון נפש, מביט בי באדישות מטריפת דעת.
היו לו פנים צרות ונאות, לחיים שקועות ועיניים מלוכסנות מעט, כחולות וקרות.
"למה?" תבעתי, נרגז.
אני גבר נאה, תמיד הייתי. רחב, גבוה, שרירי, בהיר עור ושיער, בעל עיניים כחולות ירוקות וחיוך כובש. אנשים תמיד הופתעו לטובה כשראו אותי, היללו את מראה פני וגופי. אף אחד לא אמר לי אף פעם שאני לא מתאים.
גם אלו שהעדיפו טיפוס אחר על פני אמרו את זה בעדינות ובטקט, בצורה שגרמה לי להרגיש טוב עם עצמי, והטיפוס הזה - לא צעיר, לא חטוב ובנוסף לכל גם קרח - מרשה לעצמו להגיד לי לא מתאים?
"אני מחפש טיפוס שונה ממך." אמר האיש ביובש, ודחף את הנייד לכיס מעילו.
"מאין לך לדעת איזה מין טיפוס אני? אתה בכלל לא מכיר אותי!" התרגזתי, "איך אתה יכול להחליט ממבט ראשון בלי לדבר איתי אפילו?"
"אני לא צריך לדבר אתך כדי לראות שאתה צעיר מידי ויפה מידי בשבילי." אמר האיש בפשטות.
שתקתי, מופתע קצת מהתשובה הזו, ובעוד אני שוקל אם להיעלב או לראות בדבריו מחמאה הוא הושיט לי את ידו והציג את עצמו כתיאו.
לחצתי את היד שהייתה קשה, קרירה ויבשה. מגעה נעם לי והחלטתי להיות מנומס. "אני מודה לך על המחמאה תיאו, לדעתי בן אדם בגילי כבר לא יכול להיחשב צעיר, אבל בכל זאת תודה על המחמאה ושיהיה לך בהצלחה."
"חכה רגע, מה אתה רץ? אם אתה כבר פה בוא נשב, נדבר קצת." אחז תיאו במרפקי והוליך אותי אל ספסל. "איפה אתה גר?"
"במשרד של אלכס."
"אין לך בית?"
"זרקו אותי מהבית ועדיין לא מצאתי סידור. אלכס חשב שאולי אצלך... כנראה שהוא לא הבין מה אתה מחפש."
הוא שקע במחשבות ואז קם בבת אחת ומשך אותי אחריו. "בסדר, לא חשבתי על אחד כמוך, אבל יש לך חוצפה, ואתה עקשן וצריך בית, ואם אלכס חשב שאתה תתאים... קדימה, בוא נלך."
"אני אתאים למה?" ניסיתי לברר מה צפוי לי.
"להיות הנער ליווי שלי."
"אבל מה אני אצטרך לעשות? מה יהיו התפקידים שלי?"
"ללוות אותי." זרק לי תיאו בקוצר רוח, הולך בצעדים קטנים ונחפזים במעלה הרחוב בלי להביט אם אני פוסע בעקבותיו.
לרגע חלף בי הרהור שאולי הוא פשוט מטורף. שמעתי שיש אנשים שהוירוס הארור הזה פגע במוחם והטריף את דעתם. אולי עדיף שאחזור למשרד ואחפש לי דירונת זולה שאוכל להרשות לעצמי, ואם בסוף כן יסכימו להגדיל לי את המשרה במשרד ההייטק אוכל להסתדר לא רע, מה לי ולתמהוני הזה?
ובכל זאת המשכתי ונגררתי בעקבותיו עד שהגענו לבית אחד לבן עם גג אדום ופרדס עצי הדר פורחים סביבו.
הבית מצא חן בעיני. בית בסגנון מיושן, רבוע ועבה קירות עם מרפסת גדולה בחזית, ומרפסת מטבח קטנה מאחור. מעבר לפרוזדור הכניסה היו שני חדרי שינה גדולים ועוד אחד קטן, סלון רחב ידיים, ומטבח מיושן אך מרווח.
התיישבנו בסלון שהיה מרוהט בקומץ רהיטים פשוטים וחזקים. רק מערכת הסטריאו הייתה מודרנית, השאר היה מיושן, אבל נקי ומתוחזק יפה.
"זה לא משהו." אמר תיאו והתיישב על כורסא גדולה ומרופדת, מניח את רגליו על הדום תואם, "אבל אם זה היה מספיק טוב לסבא וסבתא זה מספיק טוב בשבילי."
"אתה לא מתכוון להוריד את המעיל? שאלתי, מופתע קצת.
"בקור הזה עדיף שאני אשאר לבוש."
"אתה רוצה שאני אדליק תנור?"
"הנפט נגמר." אמר תיאו, "עזוב את זה."
"אבל נורא קר פה." מחיתי, ושובל האדים הקפואים שיצאו מפי הדגישו את צדקת טענותיי.
"אולי יש עוד קצת נפט במטבח." אמר תיאו באנחה וניסה לקום.
"אל תזוז, אני אטפל בכל." אמרתי והלכתי למטבח.
"היה עוד מעט נפט, אבל ממש מעט, והמקרר היה ריק כמעט לגמרי. לפחות הכיור היה נקי למשעי.
מילאתי נפט בתנור המיושן, נהנה מהעיצוב הנאה של רגלי המתכת שלו שצורתן כצורת טלף חיה וניסיתי לצלצל לחברת דלק שעושה משלוחים הביתה.
הטלפון היה מנותק.
התקשרתי מהנייד שלי והם הבטיחו לשלוח מיכל סולר עוד הערב. אחר כך התקשרתי לסופר והזמנתי לחם, גבינות, חלב, ירקות, פירות ובשר.
תיאו הביט בי במבט מאובן. "אין לי כסף לשלם על הדברים האלו."
"לי יש מספיק, אל תדאג."
"מאיפה?"
"אני עובד במשרה חלקית בהייטק, זה יספיק לי או לאוכל או לשכר דירה. אם אתה מספק לי מיטה וגג יהיה לנו אוכל."
"נראה לי עסקה הוגנת." נאנח תיאו ופשט את ידיו לעבר התנור.
כרעתי ברך לפניו וחלצתי את נעליו ואחר כך פתחתי את מעילו. הוא לבש שלוש שכבות בגדים זה על זו ולכן נראתה גזרתו כל כך עבה ומוצקה. למעשה היה צנום מאוד.
מיד אחרי שהאוכל מהסופר הגיע נחפזתי להכין לנו ארוחה פשוטה ומזינה שהוא בקושי נגע בה.
"אין לי כל כך תאבון." התנצל, מניח לי לטרוף את רוב המזון בעצמי.
אחר כך הייתה פרשת המקלחת - לא היה לי נעים להגיד לו את זה, אבל ברור היה מהריח שעלה מגופו שהוא צריך להתרחץ ולכבס את בגדיו.
הוא סירב ללכת להתקלח.
"אבל יש מים חמים וכבר חיממתי את המקלחת, מה הבעיה? תראה איזה נעים יהיה לך מתחת למים החמים, אני מוכן אפילו לסבן לך את הגב."
"לא בא לי."
"טוב, אני לא שואל אותך. אני הולך להתרחץ ואתה בא איתי." פסקתי, ופחות או יותר גררתי אותו למקלחת.
"מכונת הכביסה מקולקלת." הודה כששאלתי למה יש בחדר הכביסה ערמה כל כך גבוהה של בגדים.
"נטפל בזה מחר. יש לך פיז'מה נקייה?"
לא הייתה לו, אבל לי הייתה אחת בתיק שלי. הנחתי אותה על הרדיאטור לחימום, התפשטתי גם כן ואחרי שהוא אמר שהוא פוחד נורא להחליק על הרצפה הרטובה מילאתי מים באמבטיה והושבתי אותו בתוכה. אחרי שישב בה לבטח התיישבתי על המעקה והעברתי בזהירות ספוג רחצה על גופו הרזה. היה לו עור לבן מנומש קצת, וקו שיער אדמדם ירד מבטנו אל חלציו.
"מגעיל נורא, אני יודע." אמר בהתנצלות.
"אתה קצת רזה מידי, אבל חוץ מזה אין לי טענות. אני אוהב ג'ינג'ים." אמרתי, ואולי גם הייתי מוכיח לו את זה הלכה למעשה, אבל צלצול של שעון מעורר ישן מפח הקפיץ אותי בבהלה.
"זה הזמן לכדורים של הערב." אמר תיאו במורת רוח.
"אל תזוז." פקדתי עליו, והלכתי להביא לו את הכדורים של הערב. אחר כך שלפתי אותו בזהירות מהמים, שם לב שהוא לא כל כך יציב על רגליו.
"יש לי לפעמים סחרחורות כאלו." התנצל במבוכה, "אני נורא פוחד ליפול ולשבור משהו."
"אל תדאג, אני משגיח עליך. לא תשבור שום דבר." הבטחתי לו, ועטפתי אותו במגבת.
אחרי שהשכבתי אותו במיטה, לבוש בפיג'מה הנקייה שלי, הלכתי להתרחץ בעצמי, ורק אז כשזמזמתי לעצמי בשמחה אריה מאת האופרה כרמן של ביזה, מרגיש שאני חוזר לעצמי הישן והבטוח מתחת למים החמים, הבנתי שכבר יותר משעה לא חשבתי על הפרידה מאסי ודסי וכמעט שלא התגעגעתי לילדה.
חזרתי לחדר השינה ונכנסתי מתחת לשמיכה.
"מה אתה עושה לעזאזל?" חרק קולו של תיאו במורת רוח.
"הולך לישון, אני עייף. סוף סוף מיטה נורמאלית ולא הספה המגעילה של אלכס."
"יש מיטות לא רעות גם בחדרי השינה האחרים, לך מכאן, זו המיטה שלי."
"אבל קר שם." מחיתי, "ופה נוח ונעים. זו מיטה גדולה, אל תפחד, אני עדיין אכבד אותך בבוקר."
"אתה יכול להישאר בתנאי שלא תיגע בי."
"אבל כבר נגעתי בך, רחצתי אותך, זוכר?"
"אני מתכוון למשהו אחר ואתה יודע את זה."
"בסדר תיאו, אני מבטיח לך להיות ג'נטלמן ולרסן את הדחפים החייתים שלי."
"מניאק!" אמר תיאו ובעט בי ברשעות.
"תפסיק עם זה."
"לא רוצה." אמר ובעט שוב. התנפלתי עליו ואחזתי בו צמוד אלי, לופת את רגליו ברגלי.
"תעזוב אותי, חולירע שכמוך!" צעק עלי והתפתל בכל כוחו, אבל לא הצליח יותר לבעוט בי.
"אני אעזוב אותך בתנאי שתבטיח לא לבעוט יותר."
"בסדר, אני מבטיח." אמר תיאו בחוסר רצון.
ריפיתי מעט את אחיזתי, אבל המשכתי לחבק אותו.
"עזוב אותי מיד." דרש תיאו.
"לא רוצה, נוח לי ככה."
"לי לא נוח."
"שקרן, אם לא נוח לך אז למה עומד לך?"
"לך תזדיין!"
"רק אם תבקש יפה."
"בחיים לא, לך ממני!"
"בסדר, אני הולך, אבל רק כי שכחתי לקחת כדורים." אמרתי ויצאתי מהמיטה.
"איזה כדורים צריך לקחת באחת עשרה בלילה?" רדף אחרי קולו הנרגן של תיאו, "בחיים לא שמעתי על דבר כזה."
"האמת שהייתי צריך לקחת אותם בשמונה בערב, אבל שכחתי."
"שכחת? מה אתה, אידיוט? פעם אחרונה שזה קורה לך, שמעת?"
"בדרך כלל אני לא שוכח, אבל אני חדש בעסק הזה והייתי עסוק מאוד עם איזה ג'ינג'י עקשן אז שכחתי."
"אני עקשן, אבל אתה טיפש. נו, לקחת כבר את הכדורים?"
"כן."
"יופי, אז בוא הנה מהר ותחמם לי את הרגליים."
נכנסתי חזרה למיטה והוא התכרבל בזרועותיי, גוף רזה וחמים, כולו עור ועצמות, דוחק אלי ישבן קטן ונוקשה וכפות רגלים קרות.
"לא קר לך בלי פיג'מה סאני?"
"לא נורא, אתה מחמם אותי מספיק."
"בקרוב ישתחרר קצת כסף מאיזה קרן שסבתא שלי שמרה בשבילי ויהיה קצת יותר כסף, אבל לא הרבה יותר. אני כבר לא עשיר כמו שהייתי."
"אין בעיות. מה שיש לך מספיק, וגם אני מרוויח קצת. יהיה בסדר תיאו."
הוא שתק קצת ואז, כשכבר כמעט נרדמתי, אמר כמוחל על כבודו, "יכול להיות שטעיתי ואתה כן מתאים סאני."

לפני שהספקתי לחשוב על תשובה גופו התרפה בזרועותיי והוא נרדם.

אין תגובות:

פרסום תגובה