עוקבים

יום שישי, 12 בינואר 2018

הבן האובד

8. הילד של אורי
בימים שאחרי הבדיקה כל טלפון הקפיץ אותי ממקומי. ניסיתי להעמיד פני אדיש ולהמשיך כרגיל, אבל לא יכולתי להכחיש שהייתי מתוח.
במפגש השבועי שלי עם סשה התחמקתי, לא כל כך באלגנטיות, מסקס וכשהוא נפגע ושאל אם זה בגלל אנג'י סיבכתי את המצב עוד יותר כשניסיתי להסביר שלא, מה פתאום? סתם לא בא לי כי אני עייף ומתוח ועם הילד לא היה שום דבר ו...
"אבל ישנת איתו." ציין סשה והתחיל לפנות את השולחן מכלי האוכל מתחמק מלהביט בי.
"הוא אמר שיש לו סיוטים והוא פוחד לישון לבד."
"והוא לא ניסה? ואתה? הוא בחור יפה."
"לא. הוא רק ילד, ילד מבוהל שחיפש מישהו שיחבק אותו סשה."
"וזה כל מה שהוא קיבל ממך? רק חיבוק?"
"מספיק עם זה סשה! אני מבוגר מספיק להיות אבא שלו."
"נו, אז מה? מה זה שייך בכלל למשהו?"
"די, ספוטניק. אני לא רוצה לדבר יותר על אנג'י. אני מצטער שלא בא לי, אבל אני לחוץ ועייף ובגילנו... זה כל כך משנה לך? לא מספיק לך שאנחנו מבלים יחד? הרי יש לך אחרים, לא?"
"אידיוט." אמר סשה והסתלק בטריקת דלת.
רבע שעה אחר כך הוא חזר עם חבילת גלידה שעדיף היה שלא היינו מחסלים, אבל זה מה שעשינו בכל זאת.
אחר כך הוא השביע אותי לספר לו מה התשובה של בדיקת הדם מיד כשאדע אותה, ואני הבטחתי שהוא הראשון שידע וציפיתי שאחר כך הוא ילך הביתה, כמו תמיד, אבל הוא המשיך לשבת, מביט בכפות רגליו הגרובות - הוא תמיד משאיר את נעליו מחוץ לדלת והולך בגרביים כשהוא אצלי - ואז גילה לי שעדה שאמנם התגרשה ממנו לפני שש שנים, אבל המשיכה לגור איתו באותו בית מבקשת שהוא יעזוב.
"אבל הבנות?" נדהמתי, "איך היא תסתדר איתן לבד?"
"אופיר כבר הולכת לכיתה א' ונוגה עולה לג'. הן כבר לא תינוקות."
"בכל זאת..."
"תהיה לה עזרה, אל תדאג." הוא אמר, קצת במרירות שלא הלמה את סשה טוב המזג שלי.
"מי זאת הפעם?"
"הבחורה הגבוהה הזו עם התלתלים? זו שבאה לבקר לפני כמה ימים במשרד. שמה נורית, הן רוצות לגור יחד."
"נו, אז מה? אתה הרי גר בחדר השינה למטה, לאף אחת מהאחרות זה לא הפריע. למה זה מפריע עכשיו?"
"לנורית זה מפריע ועדה כל כך מוקסמת ממנה... היא החליטה שאף אחד מהקשרים הקודמים שלה לא הצליח כי אני הייתי כל הזמן בסביבה והיא מבקשת שאסתלק."
"אבל הבנות... הן רגילות שאתה מעיר אותן כל בוקר. מי יטפל בהן אם תלך?"
"לא יודע." משך סשה בכתפיו בעצב.
"טוב, הדירה שלי די קרובה לבית שלכם. אם תצא מספיק מוקדם בבוקר תגיע עוד לפני שהן יתעוררו ותוכל לארגן אותן כמו תמיד לבית ספר. הרי תמיד אמרת שאתה רוצה לעשות הליכת בוקר." טפחתי על בטנו העגלגלת, "לא יזיק לך להתרוצץ קצת יותר."
"אתה מתכוון להגיד שאתה ואני... שאנחנו..."
"נו, בטח. הרי לא התכוונת לשכור דירה רק בגלל בחורה שעדה תעיף מהבית בעוד חודשיים?"
"ואם לא? ולמה אתה מתכוון לא יזיק לך? ומה עם הכרס שלך שמצנצ'יק?" החזיר לי סשה טפיחה ידידותית על כרסי.
"קודם אתה מביא לי גלידה ואחר כך אתה מציק לי בגלל הכרס?"
סשה צחק ואמר שהוא מודה לי על ההצעה ושישמח לגור איתי זמן מה, אבל אם ההרגשה שיש לו שהסיפור של עדה ונורית עומד להימשך זמן רב תתברר כמוצדקת...
"נחצה את הגשר כשנגיע אליו, ועכשיו בוא נלך לישון כי אני שפוך."
"אתה מזמין אותי לישון אצלך היום?"
"כן, נעשה מסיבת פיז'מות."
"אבל אתה ישן בלי פיז'מה."
"סשה, אל תחפור. בוא לישון."
התכרבלנו יחד מתחת לשמיכה וכיבינו את האור, אבל סשה היה במצב רוח פטפטני והמשיך לדבר. "אתה באמת רוצה שאני אגור אצלך אדי? אתה בטוח?"
"למה לא? אפשר לנסות ואתה?"
"אני צריך לישון על זה, תגיד, אתה והילד, המלאך הזה..."
"לילה טוב סשה." קטעתי אותו.
"לילה טוב אדי."
שכבנו שקטים כמה שניות ואז הוא שוב התחיל. "אתה פוחד אדי?"
"לא ממש. האמת שלא כל כך אכפת לי."
"מאז שאורי מת שום דבר כבר לא אכפת לך... זה לא בסדר שאתה כזה."
"אני יודע, אבל אני לא יודע מה לעשות."
"גם אני לא, ורק לידיעתך, אין לי אחרים חוץ ממך."
"למה לא?"
"למה כן? וחוץ מזה בגילי... והילדות... עזוב, פשוט אין."
"טוב. גם לי אין."
"אדי, ברגע שתדע תשובה תתקשר אלי. לא חשוב מתי פשוט תתקשר, טוב?"
"בסדר."
"מבטיח?"
"נשבע לך ספוטניק, ועכשיו תישן."
ובכל זאת, כשיומיים אחר כך התקשרו מבית חולים לשאול מתי נוח לי לקפוץ לביקור לא התקשרתי. הוא היה בפגישה אצל לקוח ולמרות שידעתי שהוא לא יכעס עלי אם אפריע לא התקשרתי ואפילו לא השארתי לו הודעה. נסעתי לבד לבית החולים.
"יש לי בשורה רעה ובשורה טובה." אמר הרופא וניסה להראות אופטימי.
"ואתה רוצה שאני אגיד לך מה אני רוצה לשמוע קודם?"
"אם בא לך."
"תן לי את הטובה כי את הרעה אני מנחש לבד. יש לי איידס."
"נכון, אבל הבשורה הטובה היא שרמת הנגיף אצלך עדיין מאוד נמוכה ואתה לא צריך לקחת כלום."
"באמת? זאת אומרת שאני יכול להמשיך לעשות הכל כמו קודם?"
"לא בדיוק. אתה צריך להקפיד על קונדום."
"אם תבדוק את השאלון שמילאתי תראה שאני לא עושה סקס לא מוגן."
"כן, השאלון." הוא העביר עליו את עיניו והעווה את פניו בזלזול, "אני לא יודע בשביל מה זה טוב, בין כה כולם משקרים."
"אני לא."
"אז באמת יש לך בן זוג קבוע ואתם עושים רק סקס מוגן?"
"כן."
"אבל הוא לא פה." הביט הרופא סביבו כאילו רצה להיות בטוח שאיש לא מתחבא בפינת החדר.
"העדפתי לבוא לבד. אז מה אתה מציע לי לעשות?"
"שום דבר מיוחד למרות שנראה לי שלא יזיק לך להוריד קצת במשקל. אולי כדאי שתתחיל ללכת מידי פעם ברגל או משהו בסגנון הזה. תשתדל לא לשתות אלכוהול וכמובן שאתה צריך לעשות בדיקות דם כל שלושה חודשים ולשים לב לכל תופעה יוצאת דופן בבריאות שלך."
"איזה תופעה למשל?"
"ירידה במשקל, הזעות לילה, פצעים בפה, דברים כאלו."
"בסדר. תודה רבה לך." אמרתי ופניתי לעבר הדלת.
"מה? זהו, אתה הולך? אין לך עוד שאלות?" השתומם הרופא.
"לא. קראתי מספיק על המחלה הזו באינטרנט. לא גילית לי שום דבר חדש ואני יודע מי הדביק אותי ויודע בערך מתי זה קרה."
"אם אתה יודע מי הדביק אותך אתה צריך להגיד לו."
"אי אפשר. הוא מת."
"מאיידס?" נבהל הרופא.
"לא, סתם מת. הוא היה מסטול ונכנס עם האוטו בעמוד חשמל."
הרופא נאנח, לחץ את ידי, ביקש שאקפיד על בדיקות דם ועל סקס מוגן והניח לי לצאת לדרכי.
מופתע עד כמה אני לא מופתע חזרתי למשרד ומצאתי אישה אחת שפניה היו מוכרות לי במעומעם יושבת וממתינה לי. היא הייתה כבת ארבעים, נערית למראה - קצוצת שער, בלי איפור ובג'ינס - ממוצעת קומה, רזה, עייפה ומודאגת.
כשנכנסתי היא קמה והביטה בי במבט בוחן. "כן צדקתי, זה באמת אתה. פחדתי שאולי לא זכרתי טוב את השם. אתה עדין זהבי?"
"כן, זה אני. את רותה, נכון?"
"כן."
"אני זוכר אותך מהלוויה, אבל אז היה לך שער ארוך. תמיד התפלאתי למה לא הבאת את הילד לבית הקברות."
"כי הוא היה אז רק בן שתיים עשרה. חשבתי שהוא צעיר מידי ולא רציתי שהוא ידע שאביו מת, וחוץ מזה הייתה הבעיה של ההורים של אורי."
"טוב, הבעיה הזו כבר נפתרה. שניהם מתו שנתיים בערך אחרי שהוא הלך. קודם היא מתה וכמה חודשים אחר כך גם הוא הלך."
"אני יודעת."
"הם מתו עם לב שבור. חבל שהם לא ידעו שאורי השאיר אחריו בן."
"לא חשבתי שזה יעניין אותם. אורי תמיד אמר שהוא לא רוצה שהם ידעו. הוא טען שהם יזדעזעו אם הם ידעו שיש להם נכד מלסבית. הוא סיפר לי עליהם סיפורים איומים."
"הם לא היו כל כך גרועים. אחרי שהם השלימו עם זה שהוא הומו הם די התרככו. בשנתיים האחרונות לפני שהוא מת הם אפילו הסכימו לארח אותי אצלם. אני די בטוח שהם היו שמחים לדעת שיש להם נכד ממנו."
"טוב, לא ידעתי. אורי לא סיפר לי ועכשיו זה כבר מאוחר מידי."
"נכון." הסכמתי.
במשך מספר שניות שררה בחדר שתיקה מביכה – היא עיכלה את המידע החדש ואני נזכרתי בהוריו של אורי, זוג קשישים נבוכים שלא הפסיקו להשתומם איך נפל עליהם ילד כמוהו - לבסוף התנערתי ושאלתי במה אני יכול לעזור לה?
היא הביטה בברכיה שהיו נתונות בג'ינס דהוי, היססה קצת ואז פלטה את זה בבת אחת. "יובל נעלם."
"זה השם שלו, של הבן של אורי? יובל?"
"כן."
"בן כמה הוא עכשיו?"
"שבע עשרה וחצי. שוב רבנו והוא הסתלק מהבית לפני יומיים ועדיין לא חזר, בדרך כלל הוא חוזר אחרי לילה אחד בחוץ."
"את צריכה להודיע למשטרה."
"הודעתי, אבל הם לא ממש התרגשו. אמרו לי שהוא יחזור כשימאס לו להסתובב."
"יש לי קצת קשרים במשטרה, אני יכול..."
"לא. אני רוצה שאתה תחפש אותו."
"למה? כי הכרתי את אבא שלו? הוא בכלל יודע על אורי ועלי?"
"אני לא יודעת מה הוא יודע ומה לא. אני... יש לי חיים שונים מאוד עכשיו. בזמנו ניסיתי לספר לו והוא לא רצה לשמוע ודווקא עכשיו, אחרי שהתחתנתי עם משה הוא נעשה סקרן והתחיל לחטט ולחקור ולהציק."
"את נשואה?" הופתעתי. לא ראיתי טבעת נישואין על אצבעה.
"כן, ויש לי טבעת. אני לא עונדת אותה כי אני פשוט לא אוהבת טבעות, אבל אני נשואה לגבר מקסים שמקבל אותי כמו שאני ורוצה לאהוב גם את הבן שלי שעושה הכול כדי למרר לו את החיים."
"מה את יכולה לספר לי על יובל?"
"הוא ילד יפה, דומה מאוד לאבא שלו, כשהוא היה קטן היה לנו קשר מיוחד מאוד, אבל עכשיו... הוא השתנה כל כך בשנים האחרונות. פתאום הוא התחיל לכעוס נורא."
"לכעוס על מה?"
"על מה לא? עלי שהתחלתי לרצות שוב גברים, על אורי שהפסיק את הקשר איתנו כשהוא היה בערך בן שש ו... הוא פשוט כועס, כועס על כל העולם, ובעיקר הוא כועס על זה שהוא הומו."

9. חפש את האישה
רותה הביאה איתה אלבום פלסטיק קטן וזול (מין פנקס צבעוני מהסוג שהיית מקבל בזמנו כשקנית חבילת פילמים), מלא בתמונות של יובל.
בחנתי אותן בסקרנות מהולה בחשש, מחפש בלהיטות אחרי נקודות דמיון בינו לבין אורי. אני חייב להודות שהתאכזבתי. למרות הדמיון הבולט שלו לאורי זה לא היה זה.
כן, הוא ניחן באותם פנים גבריים רבועים - רק שאצלו הם עדיין לא התעצבו לגמרי ואפשר היה להבחין בעגלוליות ילדותית מסוימת של הסנטר - וכן, היו לו הגבות המקושתות בחן של אביו, ואותו שער שחור משחור, חלק וקוצני למראה שבטח יהיה חלקלק וקריר כשאגע בו - אם זה יקרה יום אחד – והיה להם אותו מבנה גוף, כתפיים רחבות, אגן צר ורגלים ארוכות, ואפילו אותה גומת חן צצה בצד פיו כשחייך את חיוכו האלכסוני של אביו, אבל בכל זאת, למרות הדמיון הגופני שאין להכחישו, לא הייתה בו ההתרסה המחוצפת של אורי, שמץ הרשעות הזו שהוסיפה קורטוב מרירות חריפה גם לרגעים המתוקים ביותר שידעתי עם אביו המת.
"הוא באמת דומה לאורי." אמרתי לרותה, "אבל הוא גבוה יותר ונראה בן אדם הרבה יותר נחמד מאורי."
עיניה נמלאו דמעות. "לפני שהוא הלך רבנו מאוד ואני אמרתי לו... אמרתי לו שהוא מתחיל להזכיר את אבא שלו גם באופי, שהוא מתחיל להיות רשע ומגעיל כמו אורי."
"לא היית צריכה להגיד את זה רותה. אורי לא היה רשע ולא מגעיל. הוא התנהג בצורה מגעילה פה ושם, אבל הוא היה בעיקר אומלל."
"אתה הכרת אותו טוב יותר ממני." נאנחה רותה וקינחה את אפה, "אולי אתה צודק, הוא הקסים אותי בהתחלה, אבל אחר כך זנח אותי כמו טישו משומש. הייתי שמחה אם הילד היה דומה לו פחות."
"למה רבת עם יובל?"               
"כי מצאתי קונדום משומש מתחת למיטה שלו וכעסתי."
"לא יפה לזרוק קונדומים מתחת למיטה, אבל לפחות הוא היה אחראי והגן על עצמו."
"אתה לא מבין, הוא היה עם בחורה."
"כן? מעט מאוד אנשים זוכרים את זה כיום, אבל במקור המציאו את הקונדומים כדי לא להכניס נשים להריון. לדעתי זה מראה על שכל ישר ואחריות."
"מה אחריות? הוא הומו!" צעקה רותה בזעם, "והילדונת הזו... מה פתאום... הוא הומו והוא סתם ניצל אותה. ילדה יפה כזו וכל כך מאוהבת בו והוא..."
פעם ראשונה ששמעתי אימא כועסת שבנה ההומו מנסה בכל זאת עם נשים. מצד שני רותה בהחלט לא הייתה אימא רגילה.
ביקשתי את שמה של העלמה הצעירה, ואם אפשר גם שמות וטלפונים של עוד כמה חברים וחברות שלו, ובמיוחד את הטלפון של החברה שאיתה הוא מדבר.
"מאין לך שיש לו אחת כזו?"
"לכל אחד מההומאים שאני מכיר יש אחת כזו. בדרך כלל היא מכוערת ואולי גם שמנה, אבל היא תמיד החכמה והרגישה מכולן, אחת שאפשר לדבר איתה על הכול. יש כאלו שאפילו מבקשים ממנה לעשות להם ילד."
החלפנו מבטים ושנינו חשבנו על אורי ועליה, ועל הסיבה בגללה הוא בחר דווקא בה להיות אם ילדו.
"לא הייתי ממש שמנה אז." היא אמרה לבסוף בזהירות, "יותר שמנמונת משמנה, וגם מכוערת לא הייתי, אבל אז לא ידעתי את זה, חשבתי שאני מכוערת נורא, וכן, השיחות שניהלתי עם אורי היו משהו מיוחד, מאז לא דיברתי ככה עם אף אחד. בגלל זה כל כך נפגעתי שהוא התחיל להתרחק מאיתנו בשלב מסוים."
"אני חושב שזה קרה בגללי, וגם כי המצב שלו החמיר... את בטח יודעת שחוץ מהדברים הטובים היו בו המון כעס ושנאה כלפי עצמו וזה החמיר עם השנים."
"כן, אני יודעת. פעם חשבתי שהחלק הבריא והשמח שבו ינצח, אבל זה לא קרה." היא הניחה יד קטנה ולחה על זרועי, "בזמנו האשמתי אותך במוות שלו, סליחה."
"הרבה זמן גם אני האשמתי את עצמי, אבל כיום כשאני זקן יותר וחכם יותר אני מבין שזו לא הייתה אשמת איש, אפילו את הוריו אי אפשר להאשים. אף אחד לא יכול באמת לעשות משהו במקרה כזה. אורי נלחם בעצמו הרבה שנים ובסוף הוא ניצח."
היא קמה וכיתפה את תיקה, תיק בד מרושל ומכוער, על כתפה. "אף פעם לא אהבתי מישהו כמו שאהבתי אותו." אמרה חרש, "אהבתי מאוד הרבה נשים, גברים וילדים, וגם בעלי חיים. אני עדיין אוהבת כמה מהם, אבל כמו שאהבתי את אורי לא אהבתי אף אחד."
"אני יודע, גם אני." אמרתי ופתחתי למענה את הדלת.

"אני לא מאמין." דפדף סשה באלבום הקטן, "הוא ממש אורי, פשוט העתק שלו."
"יש כמה קווי דמיון." הודיתי בחוסר רצון.
"מה כמה קווי דמיון? הוא בול אורי. תראה! אותו שער, אותו חיוך, אותה גומת חן, הכל אותו דבר. ממש אורי."
"ובכל זאת הוא בן אדם אחר לגמרי." חיוויתי את דעתי, מודה שנכון, הפנים והגוף של יובל דומים מאוד לאלו של אורי, אבל אפילו בתמונות רואים שהאדם שגר באותו גוף מוכר ניחן באופי שונה לגמרי מזה של אורי.
"עוד לא פגשת אותו וכבר החלטת שהוא אחר לגמרי?"
"כן, ואל תחשוב שאני מצטער. אורי היה יחיד במינו וטוב שכך."
"אולי אתה צודק." נאנח סשה והחזיר לי את האלבום, "ואיך היא, האימא של הילד?"
"לסבית שמנסה לשנות כיוון. אם הגבר הזה שחי איתה יהיה מספיק חכם וסבלני אולי היא גם תצליח, אבל זה לא משנה עכשיו, מה שחשוב זה שהיא הלקוחה שלי, והיא באה אלי בתור אימא מבוהלת  שלא מצליחה לישון מרוב דאגה לילד."
"זו הדרך העדינה שלך להגיד לי שאתה לא יודע מתי תחזור הערב הביתה?"
"אם בכלל." השבתי והתחלתי לצאת מהמשרד.
"אדי." רדף אחרי סשה, "מה עם הבדיקת דם? לא היית אמור לקבל היום תשובה?"
"אהה, כן. קיבלתי אותה הבוקר. אתה רוצה קודם את הבשורה הרעה או את הטובה?"
"אתה רוצה קודם אגרוף בבטן או שנתחיל עם בעיטה בתחת?" התרגז סשה.
"תרגיע ספוטניק, הבשורה הרעה היא שאני נשא, אבל אני במצב טוב ועדיין לא צריך תרופות. וזה מזכיר לי, בדרך הביתה תעצור בסופר פארם ותקנה קונדומים. ביי."
התקשרתי קודם לבנים שהופיעו ברשימה הקצרה מאוד שנתנה לי רותה וכפי שציפיתי שלושתם לא ידעו ולא שמעו כלום מיובל וחוץ מאחד ששמו היה יוני הם גם לא נשמעו מודאגים במיוחד.
יוני שסיפר לי בקול דק וענוג ובאינטונציה הומואית מובהקת שהוא נורא דואג ליובלי נשמע כמו דראמה קווין בהתהוות, אבל גם הוא לא ידע כלום והודה בעצב שיובל המתוק והיפה - ציטוט מדויק מדבריו - חסר לו מאוד שהוא נורא מתגעגע אליו וגילה לי שאין טעם להתקשר לקארין - "החברה שלו" (המרכאות בקולו קפצו מהשפופרת) כי היא כבר בסרט אחר.
"אז למי אתה מייעץ לי להתקשר?" שאלתי.
הנער שתק דקה שתיים ואז אמר שאם מישהי יודעת משהו זו נועה, "אבל היא לא תדבר אתך כי אתה גבר ואתה מבוגר."
"ואם אני אספר לה שהייתי חבר טוב של אבא של יובל ושאני רק רוצה לדעת אם הוא בסדר, לא לגרור אותו בכוח הביתה?"
"תלוי בכוח השכנוע שלך. באמת היית חבר של אבא של יובל? נכון שגם הוא היה הומו? ויובל הומו, אל תיתן לו לספר לך סיפורים."
הילד הזה הצליח לבדח את דעתי בעל כורחי. "בסדר, זה הדבר הראשון שאני אגיד לו אם אני אמצא אותו, שאני יודע שהוא הומו ושלא יספר לי סיפורים." צחקתי.
"אז מה בקשר לאבא של יובל? הוא באמת היה הומו?" נשאר הנער רציני.
"כן יוני, בהחלט, ואני הייתי בן זוג שלו, אם אפשר לקרוא לזה ככה, עד שהוא מת."
הוא שוב שתק (התחלתי להתרגל לשתיקות הקטנות שלו) חושב לפני שענה, ואז שאל אם הוא יכול לבוא איתי לנועה.
"זה יהיה יפה מאוד מצדך, אבל אתה לא צריך לבקש קודם רשות מההורים?"
"אין טעם. לא אכפת להם לאן אני הולך ומתי אני חוזר." אמר יוני, קצת בעצב, וקבע איתי פגישה בקצה אבן גבירול.

10. יובל
יוני נראה בדיוק כמו שהקול שלו נשמע - דק ועדין, עורו לבן מאוד, שפתיו מלאות ואדומות, (בטח כבר היו גברים שאמרו לו שיש לו שפתיים של מוצצת והוא בטח הסמיק, ואולי לא, הנוער בימינו...) שערו היה שחור, מתולתל וארוך מאוד, אסוף בסרט על עורפו. ג'ינס רפוי על מותניו, מניח לתחתוניו להציץ מעט, וטריקו גזור, שמוט על כתף אחת דקה ולבנה כשל נערה, השלימו את המראה.
"אתה בכלל לא נראה הומו." אמר עוד לפני שחגר את עצמו.
ואתה כן, חשבתי לעצמי, אבל רק חייכתי ושתקתי. הטכניקה הזו הוכיחה את עצמה והוא המשיך לדבר במהירות, קופץ מנושא לנושא, מספר לי על עצמו - הומו מגיל אפס ואכזבה נוראית למשפחתו. על נועה, מבחוץ כונפה, אבל נשמה עדינה וטובה, וגם בחורה חכמה ברמות. על יובל, יפה כמו חלום רטוב, אבל מבולבל ושרוט בגלל האימא המוזרה שלו. אפילו על קארין הייתה לו דעה, יפה מאוד, אבל עם אישיות של דיקט מצופה פורמייקה.
"אז אתה באמת הומו?" שאל אחרי שגמר לחוות את דעתו.
"כן, באמת."
"חבל שאני לא מבוגר יותר כי אתה ממש הטעם שלי." חייך אלי ולחרדתי ליטף את ברכי.
"אל תצטער, אתה תהיה מבוגר מידי עוד לפני שתבין מה קורה אתך." העפתי את ידו בתקיפות.
הוא שרבט את שפתיו בעלבון, "מה? אני לא יפה בעיניך?"
"אתה ילד יפה מאוד יוני ואני מודה לך שאתה עוזר לי למצוא את יובל, ובוא נשאיר את זה ככה."
"אימל'ה! איזה קשוח." הצטחק הנער והורה לי לפנות שמאלה לכיוון גני יהושע.
"איפה היא גרה בדיוק?" ניסיתי להבין.
"בגבעתיים, אבל אי אפשר להיפגש אצלה בבית, ההורים שלה קרציות נוראיות. ניפגש בגן, ואני מבקש סליחה ש... שנגעתי בך ככה. רק רציתי לבדוק איזה בן אדם אתה."
"אני יודע, זה בסדר."
הוא לכסן אלי מבט חטוף, "רק שתדע שלא עשיתי עוד כלום עם אף אחד. רק דיברתי בצ'אטים ובמסנג'ר עם כל מיני חרמנים. גם אתה עשית דברים כאלו כשהיית צעיר?"
"אני בן ארבעים חמש יוני, כשאני הייתי צעיר לא היו מחשבים בעולם. רק אחרי שהשתחררתי מהצבא גיליתי שיש מדורים בעיתון שיש בהם מודעות כאלו... הכול הלך לאט מאוד אז, היית שולח מכתב מניר, מאלה ששמים במעטפה ומדביקים עליהם בול? שמעת עליהם?"
"מצחיק מאוד." הזעיף יוני את פניו, ואחר כך שב וחייך, "ואיך פגשת את אבא של יובל?"
"את אורי פגשתי בים, בחוף סירונית בנתניה."
"והיית מאוהב בו?"
"כן, מאוד."
"איזה בן אדם הוא היה?"
"בחור חכם וסקסי, גבר מקסים, אבל שרוט. לפעמים טוב, לפעמים רע ותמיד מסוכן."
"מסוכן?"
"כן, בעיקר לעצמו, אבל גם לכל מי שאהב אותו. או, הנה מקום חנייה." החניתי והלכתי בצייתנות בעקבות יוני עד שעצרנו וישבנו על ספסל אחד מתחת לעץ עבות. "נו, איפה היא?"
"תיכף תגיע. תמיד היא מאחרת, אבל היא תגיע."
נועה הגיעה כמה דקות אחר כך. נערה שמנמונת עם תספורת גרועה קצוצה קצר ובגדים גבריים גדולים ומכוערים ששיוו לה מראה מגושם, אבל היו לה עיניים כחולות יפות וחיוך מתוק. אם היא תרד בטירונות כמה ק"ג, תתרחק מההורים ותקבל מעט בטחון עצמי היא תיראה לא רע בכלל.
ישבתי בין שני הצעירים הללו, הוא נשי וענוג והיא מגושמת ועבה, הקשבתי להם מדברים על יובל, הבן של אורי שלי, והשתדלתי להישאר בהווה ולא להניח לעצמי להיסחף לעבר.
לפי דברי חבריו ליובל היו בעיות רבות - קשר מסובך עם אימא ומחסור גדול בדמות אב. כעס נורא על בן זוגה של אימו וגעגועים לאקסית שלה שעזבה לפני כשנתיים. כמיהה לאהבה, בעיות של זהות מינית, בלבול גדול וחוסר רצון להשתייך לקהילת המנודים בשולי החברה שכולם צוחקים עליהם מאחורי הגב ושואלים מה באמת הם עושים במיטה.
"הוא מאוד מאוד רצה להיות כמו כולם וכעס על ההורים שלו. הוא אמר לי לא פעם שאם אימא שלו הייתה בוחרת לקחת זרע מסטרייט לפחות היה לו חצי סיכוי לא להיות הומו, אבל היא לא נתנה לו שום סיכוי, ודווקא אחרי שהוא התחיל לקבל את עצמו היא פתאום נפרדה מסוניה והתחילה לחיות עם גבר."
"דבר כזה באמת יכול לבלבל." הסכמתי, "אבל גם לאימהות יש זכות לשנות כיוון בחיים."
"שקוף שתהיה לטובתה." התיזה נועה בבוז, "כל המבוגרים תמיד נגדנו."
"לא, ממש לא." מחיתי, אבל ראיתי שזה לא משכנע אותם.
"מה תעשה לו אם תמצא אותו?" הביטה בי נועה בחשדנות.
"אני אדבר איתו, אני אנסה לשכנע אותו להתקשר לאימא שלו ולספר לה איפה הוא. היא מאוד מאוד דואגת."
"תספר לו על אבא שלו?"
"אם הוא ישאל אז כן, אני אספר. את יודעת איפה הוא נועל'ה?"
היא הנהנה, הוציאה את הנייד שלה, התרחקה מאתנו והתקשרה למישהו, שוחחה איתו קצרות ואז חזרה לספסל ונתנה לי את הנייד.
"שלום, מדבר יובל." אמר לי קול צעיר שנשמע בדיוק כמו אורי והלב שלי, הלב המסכן והסדוק שלי, זינק לגרוני ושב וצנח עד לתחתית קיבתי.
"שלום יובל." אמרתי, מנסה להישמע אמין ויציב למרות שרעדתי בתוכי כמו קערת ג'לי, "אני עדין זהבי, הייתי חבר של אבא שלך. אימא שלך חשבה שתרצה לדבר איתי עליו."
"כן, אני ארצה. ראית תמונות שלי, אתה חושב שאני דומה לו?"
"כן, אתה די דומה לו ויש לכם אותו קול בטלפון, ממש אותו קול."
"וזה מטריד אותך?" שאל יובל בטון מלא אהדה שהזכיר לי עוד יותר את אביו.
"כן קצת, אבל אני אתגבר." הבטחתי לו ולקחתי נשימה עמוקה, פוקד על עצמי להירגע. "איפה אתה יובל?"
"אצל סוניה, האקסית של אימא. תגיד, גם אתה חושב שאני צריך להתקשר לאימא?"
"בהחלט."
"ואם אני אגיד שלא בא לי ושהיא הייתה פשוט איומה כלפי בטח תגיד לי שאני חייב וכשיהיו לי ילדים אני אבין."
"כן, נכון."
"ואם אני אתקשר לאימא אתה תספר לי על אבא שלי?"
"אני אספר לך על אבא שלך בכל מקרה, אבל תתקשר בבקשה לאימא שלך יובל ואל תיעלם לה ככה יותר, זה אכזרי."
"ולהכריח אותי לגור עם האיש הזה זה לא אכזרי?"
"לא יודע. אני לא מכיר אותו."
"הרווח כולו שלך, אבל בסדר, אני אתקשר, אני מבטיח, להתראות."

לפי בקשתם הורדתי את נועה ויוני בנחלת בנימין כדי שיוכלו לשוטט שם יחד ונסעתי למשרד. ניסיתי להתקשר לרותה, אבל הטלפון היה תפוס. חיכיתי כמה דקות וברגע שנגעתי בטלפון הוא צלצל ורותה הייתה על הקו.
"הוא התקשר, אמר שאתה ביקשת ממנו. איך שכנעת אותו?"
"הבטחתי לו לספר לו על אבא שלו, אני מקווה שאת לא מתנגדת?"
"כמובן שלא. אולי תוכל לייעץ לי מה לעשות איתו, אני פוחדת שאחרי שהוא יחזור שוב יהיו מריבות ומתחים עם משה. אתה יודע איפה הוא?"
"אצל סוניה."
היא נאנחה. "וכשהתקשרתי אליה היא אמרה שהיא לא יודעת איפה הוא, הסתומה הזו, אני מיד אתקשר אליה ו..."
"עדיף שלא רותה."
"אתה צודק, העיקר שהוא בסדר. תודה, תשלח לי חשבון ואני אשלח לך צ'ק."
"אין צורך, כל מה שעשיתי היה לדבר עם החברים שלו."
"בכל זאת..."
"כרצונך, אבל עבדתי בקושי חצי יום על הסיפור הזה, וחוץ מזה הילד עוד לא חזר."
"עכשיו, כשאני יודעת שהוא בסדר, אני לא בטוחה שאני רוצה שהוא יחזור." אמרה רותה, "אתה בטח חושב שאני אימא איומה?"
"לא, בטח שלא, את גם בן אדם, לא רק אימא, והוא כבר כמעט בוגר. הוא יהיה בסדר, את נשמעת עייפה רותה, לכי לנוח."
אחרי שסיימתי את השיחה איתה החלטתי להקשיב לעצה של עצמי ונגררתי הביתה. לרווחתי סשה לא היה בבית. הוא בטח אצל הבנות שלו, משכיב אותן לישון. היה עלי להודות שעם כל החיבה הגדולה שרכשתי לו לא אהבתי לגור איתו. התרגלתי לגור לבד, בלי בן זוג, והפרטיות והשקט שלי היו חביבים עלי מאוד.
למזלי סשה התגעגע מאוד לבנותיו וגם לגרושתו, והרבה לבלות אצלן, אבל בלילות היה חוזר למיטה שלי ומפריע לי לישון בשקט - הוא נחר, הסתובב ונאנח - פעמים רבות ברחתי לספה כדי לזכות במעט שקט.
בהתחלה אמנם היה קצת יותר סקס, אבל די מהר החידוש פג וגיליתי שיותר מידי אינטימיות הורגת את החשק. גם כשמחבבים מישהו מאוד לראות אותו קם בבוקר מטושטש ופרוע מהשינה ולשמוע אותו משתין ומצחצח שיניים זה דבר לא סקסי בעליל.
בעודי שקוע במחשבות נוגות אלו נשמע צלצול בפעמון הכניסה.
הלכתי לפתוח, בטוח שזה סשה ששכח את מפתחותיו, אבל טעיתי, זה היה יובל, תרמיל על גבו, מביט בי במבט חרד, דומה עד כאב לאורי שלי ועם זאת שונה ממנו בכל מובן.
"יובל?"
"כן. אמרת שתספר לי על אבא שלי אז באתי."
"אבל כבר נורא מאוחר, אולי תלך לישון אצל אימא ובבוקר..."
"כבר הייתי שם ואחרי חמש דקות שוב רבנו. אני לא יכול לסבול להיות שם, אני יכול להיות אצלך בינתיים?"
"כן, אבל תתקשר לאימא שהיא תדע איפה אתה."
הוא התקשר, "אימא זה אני." אמר ונתן לי את הטלפון.
"הוא אצלי רותה, הבנתי ששוב רבתם."
"כן, אני פשוט אובדת עצות בין שניהם."
"אולי כדאי שאני אשגיח עליו כמה ימים. הוא יהיה אצלי עד שכולכם תירגעו ואחר כך נראה."
"אני אשמח מאוד אם זה בסדר מבחינתו."
הבטתי ביובל שהנהן במרץ.
"זה בסדר, לילה טוב רותה."
סגרתי והלכתי לסדר לנער את הספה לשנת לילה, פוקד עליו ללכת להתקלח. אחר כך האכלתי אותו, השכבתי אותו לישון, וישבתי להמתין לסשה, שואל את עצמי איך אני מסביר לו את הדייר החדש שלנו.

11. צללי העבר
בזמן שהמתנתי לסשה מצאתי את עצמי עושה דבר שאני נוהג לעשות לעיתים רחוקות מאוד – חשבתי על חיי.
לא על אירוע מסוים בהם אלא על כל החיים שלי בתור רצף אחד שנמשך מיום היוולדי ועד היום. סקרתי את תולדותיי כמו שלפי השמועה עושה אדם ברגעיו האחרונים ולא אהבתי מה שראיתי.
הגעתי למסקנה שאני חי חיים פחדניים, חיים שאין בהם טעם, חיים של אדם שבחר תמיד בדרך הקלה והתחמק מעימותים אמיתיים ומהתחייבות.
נזכרתי בעצמי כנער צעיר ונלהב שהיו לו תכניות גדולות ונשגבות, השוויתי את הצעיר ההוא למי שאני עכשיו וחשתי ששלושים השנים האחרונות של חיי חלפו כמו חלום מעורפל. לא עשיתי שום דבר חשוב, לא השארתי שום רישום על העולם, אפילו לא העמדתי צאצאים והגרוע מכל - מעולם לא אהבתי מישהו שאהב אותי חזרה.
כל האהבות שהיו לי לפני שפגשתי את אורי היו פגומות וחסרות משמעות, רק הכנה לאירוע העיקרי של חיי והנה, במקום לאהוב מישהו ראוי לי שישיב לי אהבה נמשכתי אחרי אורי שאת מגרעותיו קלטתי כבר בימים הראשונים שלנו יחד.
מה זה אומר עלי שהמשכתי להיגרר אחריו, מוחל על כבודי ומתפשר על פירורי אהבתו?
למה, למרות שידעתי שסשה אוהב אותי במסירות, בחרתי דווקא באורי?
האם בגלל האכזבה ממני החליט סשה לקשור את עצמו אל אישה שגם היא התנדנדה כל חייה בין גברים לנשים ולכן הוא חי כיום חיים חסרי יציבות וביטחון?
אולי בגלל נוכחותו של בנו בביתי עלו בי פתאום זיכרונות שניסיתי לשכוח כל השנים. נזכרתי איך אורי שסיפר לי כבר מההתחלה על הילד שילדה לו רותה לא הסתיר ממני שהם לא הלכו למרפאת פוריות אלא העדיפו את השיטה הטבעית וקיימו יחסי מין במשך שלושה חודשים עד שקיבלו תשובה חיובית.
"האמת שדי נהניתי מכל הקטע הזה איתה ואם היא לא הייתה פוגשת מישהי נורא קנאית בטח היינו ממשיכים עם זה עד הלידה." סיפר לי, בזמנו, מגחך בעליזות.
כנות אכזרית הייתה אחת מהתכונות הפחות חביבות עלי אצלו. רק אחרי שמת התחלתי להבין שכל הסבל שהוא גרם לי לא בא עלי בגללו אלא בגללי, שאני בחרתי בו, לא הוא בי. מההתחלה ידעתי שהרבה נחת לא אמצא איתו ובכל זאת דבקתי בו.
למה? לא יודע.
ולמה, שנים אחרי מותו, אני עדיין דש באותה פרשה ולא מצליח להתאושש? האם אני באמת חושב שזה מה שמגיע לי? לסיים את חיי כהומו זקן ובודד?
אפילו סשה שמעולם לא הפסיק לאהוב אותי ולדאוג לי והשגיח עלי בנאמנות למרות כל המרורים שהאכלתי אותו בנה לעצמו משפחה קטנה משלו, ורק אני נשארתי בודד לגמרי.
המשפחה היחידה שלי הם הורי, אחי, אחותי ואחייני החמודים שבשבילם אני דוד אדי התימהוני והבודד שתמיד תקוע בפינת שולחן החג בלי בן זוג.
אלו היו מחשבות כנות ואכזריות מאוד שגרמו לי דיכאון, וכדי להימלט ממנו הדלקתי את הטלוויזיה. בהיתי בסרט מטופש שכיכבו בו צעירים מוכי הורמונים וצרחנים, וצעירות צייצניות לבושות במעט מידי בגדים, וכמו שקורה לי לאחרונה הטלוויזיה הפילה עלי חיש קל תנומה - עוד סימן להזדקנות? - ישנתי כנראה חצי שעה ואולי יותר, עד שסשה ניער אותי בעדינות ושאל למה הילד של אורי ישן אצלנו על הספה?
"הוא לא מסתדר עם אימא שלו ועם החבר החדש שלה."
"וכמובן שאתה, אביר הזהב שלי, מיד נחלץ לעזרה." גיחך סשה.
"אביר, גם כן אביר..." מלמלתי, בעודי נגרר למקלחת כדי להשתין ולצחצח שיניים. "אני כישלון סשה, כשלון עלוב, פחדן חלש וחסר אופי."
"מה עובר עליך?" נבהל סשה, "מה קרה לך היום?"
"חשבתי קצת על החיים שלי ספוטניק והגעתי למסקנה שאני לא אוהב את עצמי. אני הומו בודד ופתטי."
סשה נאנח ונשכב על המיטה בגניחה. "כל אחד מרגיש ככה מידי פעם אדי, לא היה לך יותר מידי מזל באהבה, אבל אני מבטיח לך שאתה לא לוזר."
"אף פעם לא הייתה לי זוגיות אמיתית. אין לי אפילו אהבה אחת שאני יכול להיזכר בה בגעגועים."
"אפילו לא אורי?"
"במיוחד לא אורי. כאילו כדי להעניש את עצמי התעקשתי להמשיך לאהוב אותו, שום דבר טוב לא יצא לי מהחיים איתו ואני ידעתי את זה מהרגע הראשון."
"לא ככה אני זוכר את זה." אמר סשה חרש. "אני זוכר שבהתחלה היית מאושר מאוד, היית מאוד מאוהב ואמרת שאתה תצליח לשנות אותו."
"הייתי טיפש גמור! הוא תמיד היה פגע רע ואני ידעתי את זה כל הזמן. אורי היה יפה וסקסי מאוד, זה נכון, אבל תמיד ידעתי שמתחת לכל הקסם שלו מסתתר אגואיסט מושלם שלא יודע מה זאת אהבה אמיתית."
"ובכל זאת, ברגע שהילד שלו הופיע בפתח הכנסת אותו פנימה בלי היסוס, ואני בטוח שגם לא רצית לקחת כסף מאימא שלו על העבודה שעשית."
"איזה עבודה? בחייך, כמה טלפונים ושיחה עם שני צעירים נחמדים? זו עבודה?"
סשה שב ונאנח, שילב את ידיו מאחורי עורפו ותקע מבט עקשני בתקרה.
"נו, מה עכשיו?"
"יכול להיות שבקטע של זוגיות אתה כישלון עלוב כמו שאמרת אדי, אבל יש מעט מאוד אנשים שסוחבים חברות ממושכת כמו שלנו בלי אף מריבה כמעט."
החלפנו מבטים ושנינו השפלנו עיניים נבוכים.
מה שהוא אמר היה אמת, אבל לא כל האמת. מבחינתי זו אמנם הייתה רק ידידות כנה ואמיצה, אבל ידעתי שהוא בילה את כל שנות נעוריו כשהוא מאוהב בי נואשות, ורק הקשר ההרסני שלי עם אורי הצליח לכבות את האהבה שלו אלי.
המריבה הזו שהוא רמז אליה קרתה אחרי שגיליתי שהוא ואורי... יש דברים שקשה לסלוח עליהם ועדיף להדחיק אותם.
בסופו של דבר התגברנו על הברוך המכוער הזה שנוצר בין שלושתנו. הידידות ביני לבין סשה, ידידות שהצליחה להתגבר על מכשולים כה רבים, צמחה מחדש וכיום נדמה היה ששום דבר לא יצליח להרוס אותה.
"מה שלום עדה והבנות?" ניסיתי לעבור לנושא חדש.
סשה נאנח שוב. "עדה והנורית הזו... הן רבות כל הזמן ונוגה שוב סובלת מאסטמה... אני דואג לבנות, לא בריא להן שיש תחלופה כזו של בנות זוג אצל אימא שלהן. הן צריכות לפחות דמות אחת יציבה בחיים בבית, לא הייתי צריך לעזוב."
"לעזוב? בחייך סשה, אתה שם כל בוקר וכל ערב. אין יום שהן לא רואות אותך. אל תהיה דרמטי כזה."
סשה צחק. "בסדר, אני אשאיר את הדרמות לך מר חיי הם כישלון מהדהד."
"טיפש." צחקתי ודגדגתי אותו.
הוא צבט אותי בחזרה ושנינו נאבקנו קצת זה בזה כמו שהיינו עושים לפני שלושים שנה, כשהיינו רזים, צעירים וחרמנים הרבה יותר עד שהתעייפנו, כיבינו את האור והתכוננו ללכת לישון
"אף פעם לא התנצלתי בפניך על הקטע שהיה לי עם אורי." אמר סשה פתאום.
"עזוב, אני יודע שאתה מצטער ושזו לא הייתה אשמתך."
"אתה טועה, אני לא מצטער וזו כן הייתה אשמתי, אני מתנצל שהכאבתי לך, אבל אני לא מצטער על מה שקרה, מהרגע הראשון שראיתי אותו רציתי שיהיה משהו ביני לבינו, הייתי מוכן לשלם על זה ביוקר ובאמת שילמתי."
"אתה רוצה להגיד שזו לא הייתה יוזמה של אורי?"
"כמובן שלא. מה היה לו לחפש אצל אחד כמוני? אני פחות או יותר זרקתי את עצמי עליו כשהוא היה מסטול וכמו שאתה זוכר אורי לא היה הטיפוס שיגיד לא לזיון, לא חשוב עם מי."
"גם אם זה עם החבר הכי טוב של הבן זוג שלו?" שאלתי חרש והמרירות הישנה הציפה אותי מחדש כאילו לא חלף זמן רב כל כך מאז שגיליתי מבלי משים, בגלל פליטת פה של מישהו, שאורי וסשה בילו יחד לילה פרוע אחד כשאני הייתי בתורנות במשטרה.
"האמת שהוא כן ניסה להתנגד ואמר כל הזמן שזה לא רעיון כל כך טוב, אבל הוא היה מסטול וחרמן ואני הייתי עקשן."
ניתקתי מהחיבוק שלו והצטנפתי בקצה המיטה. "אני לא מבין למה אתה מספר לי את זה עכשיו."
סשה הושיט יד, חוצה את הרווח שנפער ביני לבינו, וליטף את גבי בעדינות. "לא יודע אדי, אולי בגלל שהילד שלו שוכב בחדר הסמוך, ואולי... לא יודע. זה העיק עלי המון שנים, תמיד ידעתי שאני אצטרך לספר לך את זה יום אחד."
"דווקא היום."
"כמה שדוחים דבר כזה יותר זמן זה נעשה קשה יותר."
"זה נכון." הסכמתי כמעט בעל כורחי.
הוא ניסה, בעדינות, למשוך אותי חזרה לחיבוק שלו. "נו, די אדי, אל תהיה כזה, עצוב לי, בוא תחבק אותי."
"לא רוצה."
"חמש שנים שהוא מת ואתה עדיין כועס? הייתי חרמן וטיפש, אני מודה, אבל הוא היה הבחור הכי סקסי שפגשתי ורציתי לפחות פעם אחת בימי חיי..."
"מה? למצוץ זין של בחור באמת שווה או להתנקם בי ולקלקל לי? מה באמת רצית?"
"בטח שלא להתנקם בך או לקלקל לך אדי. איך יכולתי לקלקל לכם משהו? אתה והוא עשיתם את זה יפה מאוד בעצמכם."
"אולי עדיף שתשתוק אלכסנדר!"
"איך שאתה רוצה." הוא הפך אלי את גבו ושנינו שכבנו, מבוצרים בכעסנו, כל אחד בקצה אחד של המיטה, קפואים בתוך מריבה ישנה שהסיבה לה נעלמה זה מכבר מעל פני האדמה, עד שנרדמנו.
למחרת בבוקר קמנו כרגיל ולא דיברנו על השיחה הלילית שלנו.
הוא אמר לי בוקר טוב בהיסוס מה, ואני עניתי לו בוקר טוב, חייכתי חיוך נעים והצעתי קפה.

הוא אמר, "תודה, כן. אני אשמח." ולשנינו היה ברור שעדיף להמשיך הלאה כרגיל ולשכוח את מה שקרה בלילה רחוק אחד בין אורי לסשה. כמה חבל שלחיים היו תכניות אחרות.

אין תגובות:

פרסום תגובה