ב. הכנה לחיים

למרות שכבר לא הייתה לי סיבה לקום מוקדם נהגתי להתעורר יחד עם סשה, לצאת איתו ועם פרדי לטיול בוקר באחד המסלולים הקבועים שלנו, ואחר כך לשתות איתו קפה ולשלוח אותו לעבודה עם כריכים.

"מה אתה מתכוון לעשות היום?" שאל אותי בוקר צונן אחד, "אתה עסוק?"

"לא." הודיתי, "האמת שלא, בעצם אני די משועמם." התלוננתי.

"מה דעתך לבוא איתי לפגוש את שרון? היא רוצה להציע לך משהו." גילה לי סשה ולמרות כל הפצרותיי סירב להרחיב בנדון.

שרון קיבלה את פני במאור פנים ושאלה אם אני מוכן להעביר לתלמידי כתה י"ב הדרכה במה שהיא קראה - "הכנה לחיים."

"מי, אני?" נבהלתי, "למה את מבקשת דווקא ממני?"

שרון סקרה אותי, משועשעת, "למה לא?"

"אבל למה שהם יקשיבו לי בכלל? מה יש לקשיש משעמם בגילי לספר לילדים בגילם?"

שרון הצטחקה, "אני סומכת עליך שתצליח לעניין אותם." היא רכנה לעברי, ממקדת בי מבט חודר, "הבעיה של הילדים שלנו היא שאין להם דוגמאות שאפשר לשאת אליהן עיניים." הסבירה, "אין להם מי שידריך אותם ויכוון אותם, הרי ההורים הסטרייטים שלהם לא מהווים בשבילם דוגמא ואין מספיק ספרים וסרטים על הומואים ולסביות, בטח לא כאלה שחיים בארץ. בנווה אלונים אנחנו מגנים עליהם מהעולם שבחוץ, אבל בעוד כמה חודשים הם יצאו מפה, חלקם יתגייסו, חלקם יצטרכו למצוא עבודה ולפרנס את עצמם. אני מרגישה שאנחנו זורקים אותם מהחממה המוגנת לג'ונגל. הם זקוקים לגברים בגילך שיספרו להם את סיפור החיים שלהם, יחלקו אתם את ניסיונם ויציידו אותם בעצות."

המשימה שהיא רצתה להטיל על כתפי מלאה אותי אימה. "שרון, אני לא בטוח שאני דוגמא טובה כל כך לנוער, את יודעת שאני חיובי?"

"כן כבר סיפרת לי ואני באמת מצטערת, אבל מבחינתי המצב הרפואי שלך הוא עוד יתרון. גם חלק מהחניכים שלנו חיוביים וזה שאתה חי ובריא ויש לך זוגיות יציבה עם בן זוג שלילי זו דוגמא נהדרת בשבילם, ואגב, אני רוצה שתקפיד לציין שנשא HIV זה לא חולה איידס."

"למה, מה זה משנה?"

"זה משנה מאוד, צריך לחזור ולהבהיר ולשנן לכולם שיש הבדל גדול בין נשא לחולה ושרק מי שלא ייקח תרופות יחלה. כולם צריכים לדעת שמאז המצאת הקוקטייל אין כמעט חולי איידס בארץ."

"רק שלא יתחילו לזלזל בגלל זה בשימוש בקונדום."

"כמובן שלא, אבל אני רוצה שהם יבינו שאם חלילה נדבקת זה לא אומר שאתה צריך להתחיל לכתוב צוואה, נשא צריך לקחת תרופות, להיבדק ולהיזהר, אבל גם אם אתה חיובי חייך לא תמו, ומיותר להיכנס לדיכאון."

"בסדר." הנהנתי, ואחרי שהבטחתי להדגיש לפני הצעירים את ההבדל בין מי שקיבל תשובה חיובית והוא רק נשא, ובין חולה איידס, ישבתי למלא טפסים כדי שאוכל להיכנס לרשימת מקבלי המשכורות הצנועות מאוד של הפנימייה.

"עדין זהבי זה השם האמיתי שלך?" הופתעה שרון.

"אה... כן... האמת שנולדתי כאדריאן גרינברג, אבל פעם היה מקובל לעברת שמות של ילדים, והורי לא הבינו כל כך טוב עברית... אז..."

"עדין זה שם יפה." ניחמה אותי שרון, "למרות ש... אולי עדיף שתציג את עצמך כעדי?"

"בסדר, אבל למעשה אף אחד לא קורא לי ככה. סשה קורא לי בדרך כלל אדי, ושהוא כועס עלי אני נעשה פתאום אדריאן. השאר קוראים לי גולדי למרות שאני זהבי כבר כמעט עשרים שנה." 

כמה ימים אחר כך שבתי והסברתי שוב את ריבוי השמות שלי לחבורת בחורים צעירים (תלמידי י"א ו-י"ב) שהשתרעו על הספות והמזרונים במועדון הנוער של הבוגרים והביטו בי בסקרנות.

"למה החלפת את גולדברג בזהבי?" שאל בחור שחום אחד ומישש בפיזור נפש את אוסף העגילים שתלו מתנוך אוזנו הימנית.

"כי אחרי שהתגייסתי למשטרה המפקד שלי לחץ עלי להחליף את גולדברג לשם עברי." הסברתי

"אני לא אוהב שוטרים." העווה השחום את פניו, וזכה לנהמות הסכמה גורפת מכל שאר הבחורים סביבו.

"שוטרים הם בני אדם כמו כולנו, חלקם בסדר וחלקם... טוב, חלקם לא כל כך, אבל נכון שבמשטרה, כמו בצבא, יש הומופוביה רצינית למרות שכיום המצב טוב יותר מכפי שהיה פעם."

"בגלל זה עזבת?"

"גם, וגם כי נמאס לי. אחרי גיל מסוים מתעייפים מכל ההתעסקות הזו במדים ובפקודות ובמילוי טפסים. רציתי להיות עצמאי ולכן פתחתי משרד חקירות."

"היית חוקר פרטי?" הזדקפו כולם בעניין, "תפסת פושעים? צילמת אנשים?" ניתכו עלי שאלות מכל הכיוונים.

היה עלי להודות שרוב הזמן בלשתי אחרי בעלים בוגדניים, או נשים נואפות, ושנאתי את העבודה הזו.

"היה מעניין יותר לחפש אנשים שנעלמו." הודיתי, וסיפרתי להם איך מחפשים נעדרים, ולדוגמא הבאתי את המקרה של אנג'י, המכונה אנחליטו נגרו, שכדי למצוא אותו היה עלי לשתף פעולה עם המשטרה.

הצעירים התלהבו מהסיפורים שלי ולהפתעתי הזמן חלף מהר, ופתאום תמו השעתיים שהוקצו לי. הנערים הסתלקו לאכול ארוחת ערב, לא לפני שוידאו שניפגש שוב בשבוע הבא, רק בחור בלונדיני אחד בשם אנטון - שביקש שאקרא לו טוני - נשאר לצידי וליווה אותי למכוניתי.

"אתה תפסיד את ארוחת הערב." הזהרתי אותו.

"לא נורא, אני שמן מידי בין כה וכה." אמר טוני, וכשמחיתי שהוא רזה וחטוב הוא הרים את שולי חולצתו וביקש שאמשש את גופו כדי שאחוש כמה הוא שמן.

"לא צריך." משכתי בחופזה את שולי חולצתו למטה. "גם בלי לגעת אני רואה שאתה רזה." אמרתי והוא צחק ושאל אם אנג'י היה בחור יפה, ואיך הרגשתי כשהוא גר אצלי בבית?

"הוא היה בחור יפה מאוד, אבל הוא היה רק ילד, והוא ישן אצלי רק לילה אחד או שניים." אמרתי ביובש, מתאמץ לא להיזכר באותם לילות בלתי נשכחים.

"ולא בא לך עליו?" התגרה בי טוני והניח יד רכה וחמימה על לחיי.

"לא, יש לי חבר שאני אוהב מאוד." אמרתי בקפדנות, והורדתי מעלי את ידו.

"אבל אתם יחד איזה מאה שנה, לא בא לך לגוון קצת?" החזיר טוני את כף ידו ללחיי.

"גם אם כן אז בטח לא עם ילד, וחוץ מזה אני נשא." אמרתי והבטתי ישר לתוך עיניו שהיו בצבע חום בהיר, דבשי ומפתה.

"יש לי קונדומים." העביר טוני את כף ידו השנייה על חזי בליטוף איטי.

נרתעתי ממנו, "מספיק עם זה אנטון, לך לאכול ארוחת ערב." פקדתי עליו, ברחתי למכונית ונסעתי בחיפזון הביתה.

עוד באותו ערב התקשרתי לשרון כשסשה היה במקלחת, וסיפרתי לה על חילופי הדברים ביני לבין אנטון.

היא נאנחה. "הילד הזה," אמרה בעצב, "אני באמת לא יודעת מה לעשות איתו, חשבתי שהטיפול הפסיכולוגי עזר... הוא ניסה לפתות אפילו את אב הבית... מזל שבנצי הגיע בזמן, אחרת זה היה נגמר לא טוב. קיוויתי שהסקנדל הזה ילמד אותו לקח. המורה היחיד שלא התלונן עליו היה הרשקו."

"באמת, למה לא?"

"לא יודעת, יכול להיות שהוא לא העז להתעסק עם המורה למתמטיקה, או שאולי הוא פחד מפלורי? לא יודעת, אני באמת מצטערת שלא הזהרתי אותך ממנו."

"זה בסדר, יצאתי מזה פחות או יותר בכבוד."

"ואיך היה המפגש חוץ מזה?"

"מצוין, נהניתי מאוד, ואני חושב שגם הם."

"אז תבוא גם בשבוע הבא?"

"בטח, ברצון."

כשאכלנו למחרת ארוחת ערב יחד סשה שאל אותי בזהירות אם היה בקבוצה שהדרכתי מישהו בשם אנטון.

"כן, טוני, הוא תלמיד שלך?"

"לא, אחרי שהרשקו מת הוא פרש מלימודי מתמטיקה. אני לא מכיר אותו, אבל סיפרו לי שהוא ליווה אותך אתמול בערב למכונית ובגלל זה הוא איחר לארוחת ערב."

"כן, זה נכון." שמרתי על ארשת פנים אדישה, "מי סיפר לך?"

"פלורי." אמר סשה, והביט בי במבט מוזר, "הוא אמר שהוא מקווה שאני אלמד מהטעויות שלו, והזהיר אותי לשמור עליך יותר טוב מכפי שהוא שמר על הרשקו."

"באמת? מוזר... למה אתה חושב שהוא התכוון?"

"לא יודע, הוא סירב להסביר, אולי אתה יודע למה הוא התכוון?" הזעיף לעברי סשה פנים שלבשו לפתע גוון ורדרד לא טבעי.

"אל תתרגז." ביקשתי, "לא קרה כלום, רק דיברנו קצת, הוא רק ילד מבולבל."

סשה שתק והמשיך להביט בי באותו מבט מוזר, ספק חשדני ספק זועף.

"נו, ספוטניק, באמת." נגעתי בידו. הוא משך אותה בחופזה והעיר שפה, בניגוד לכל בית ספר אחר, אתה יודע שכל צעיר שאתה פוגש הוא הומו, ולפעמים זה יכול להיות די מבלבל.

"סשה, אני כמעט בן חמישים, אני לא מתבלבל כל כך מהר, בטח לא מילדים."

"הם לא ילדים, הם גברים צעירים, וחלק מהם מאוד סקסיים." העיר סשה בקול חמצמץ.

"נכון," הסכמתי, "בגיל הזה הם יפים ורעננים בצורה מופלאה, אני בטוח שיש גברים שיכולים להתבלבל ולשכוח שבשביל מורים תלמידים הם כמו נרות חנוכה, להסתכל בלבד."

"אז אתה מודה שאתה מסתכל?" התנפל עלי סשה.

"כן, בטח שאני מסתכל, אני לא עיוור, אבל..." פתאום נמאס לי, "מה הבעיה סשה? למה אתה כועס עלי? אפשר לחשוב שאתה לא מסתכל."

"אני אחתוך לעצמי את הידיים לפני שאני אגע בתלמיד, אבל אתה..."

"מה אני?" נעלבתי, "יכול להיות שאני רק מדריך כמעט בהתנדבות, ולא מורה כמוך, אבל אני עדיין בן אדם מבוגר ואחראי, ואני הבן זוג שלך, ועד כמה שידוע לי עדיין לא פתחנו את היחסים שלנו, וגם אם נפתח זה בטח לא יהיה בשביל לזיין ילדים מתבגרים, ואם זה מה שאתה חושב עלי ספוטניק אז..."

"די, די, אל תתרגז אני... מספיק לכעוס עלי אדי. אני מתנצל." כרך סשה את ידיו סביבי, מפסיק באחת את המריבה שהתחילה לצבור תאוצה.

"אתה התחלת." הזכרתי לו ובכל זאת נישקתי אותו.

הוא החזיר לי נשיקה וביקש שאקפיד להיזהר כשאני עם החניכים.

"בסדר, אני נשבע להתנהג לידם כמו רב חרדי בחנות של טיב טעם." התבדחתי, ולשמחתי הוא צחק והניח לי לפתות אותו לסקס פיוס שהשכיח מאיתנו את אנטון ותעלוליו.

"ישיבת צוות?" החמצתי פנים, "אני חייב?"

"כן." אמר סשה בתוקף.

"אבל אני לא ממש צוות." ניסיתי להתחמק.

"אתה כן." פסק סשה, "אתה מרכז את הפרויקט של הכנה לחיים ונוכחותך חשובה ביותר בישיבה."

"אני לא מרכז כלום, אני סך הכול מקשקש קצת עם הילדים במועדון ופה ושם עוזר להם להתכונן לבגרות." מחיתי, למרות שידעתי שזה לא יעזור לי, "וחוץ מזה אני שונא ישיבות." הוספתי חרש.

"כולם שונאים." ניחם אותי סשה, "אבל אנחנו חייבים להיפגש לפחות פעמיים בשנה ולדון בכל מיני נושאים, וחוץ מזה יערה ביקשה ממני במפורש שתבוא."

"מי זו יערה?" התפלאתי.

"העובדת הסוציאלית שלנו, היא די כעסה שלא נפגשת איתה לפני שהתחלת להיפגש עם כיתות י"ב."

"איך יכולתי להיפגש איתה אם רק עכשיו נודע לי שהיא קיימת? למה שרון לא שלחה אותי אליה?"

"כי עד היום היא הייתה בחופשת לידה, כל הנושא של פרידה מהפנימייה והכנה לחיים היה הרעיון שלה, אבל פתאום היא גילתה שהיא בהיריון ואחר כך היא הייתה צריכה לשכב בבית בשמירת היריון... הרשקו התנדב להחליף אותה עם הבנים אבל הוא מת פתאום... מזל שאתה הסכמת להחליף אותה כי אחרת גם זה היה נופל עלי."

רק עכשיו הבנתי למה זכיתי להסתפח לצוות של נווה אלונים. "בסדר, אבל אם היא חזרה מהחופשה אולי הגיע הזמן שאני אפרוש? אני נהנה מכל העניין הזה של מפגש עם הילדים סשה, אבל האמת שאני לא חושב שאני מועיל להם במיוחד, אנחנו סתם מפטפטים על כל מיני דברים, אני חוקר, לא מורה ואני לא מבין כלום בחינוך, אני לא חושב שזה מקצועי כל כך לסמוך עלי."

"גם עובדים סוציאליים לא עושים הרבה יותר חוץ מלדבר ולהקשיב." הרגיע אותי סשה, "על איזה מין דברים אתם מפטפטים?"

"כל מיני... מצטער, אבל הבטחתי לבנים לשמור על סודיות."

"מה, גם ממני?" נדהם סשה.

"מכל אחד." התעקשתי.

"זה בטח נוגע לסקס." הצטחק סשה ברוח טובה.

"נכון," הודיתי, "ולמרות שאני יכול להיות אבא שלהם, ואולי אפילו סבא של כמה מהם, אני חייב להודות שהם גרמו לי להסמיק פה ושם."

"אתה רואה?" חגג סשה, "בגלל זה טוב שאתה מנהל אתם שיחות כי עם יערה הם בטח לא היו מצליחים לדבר חופשי."

"אפילו שהיא עובדת סוציאלית, ומבינה בדברים כאלה?" פקפקתי.

"כן, אפילו. היא קודם כל אישה ועכשיו גם אימא... הילדים לא מרגישים נוח לדבר איתה, ונדמה לי שגם היא מעדיפה להתרכז בבנות." גילה לי סשה.

להפתעתי יערה התגלתה כאישה עדינה ונעימה מאוד, הרבה פחות סמכותית מכפי שדמיינתי לעצמי. אם חששתי שהיא תזעיף פנים בגלל שחדרתי לתחומה התבדיתי. היא לחצה את ידי בחום, אמרה ששמעה עלי רק טובות, והיא תשמח מאוד לחלוק איתי את העבודה, מתאים לה שאני אשוחח עם הבנים והיא עם הבנות.

הסכמתי ברצון רב - המחשבה שיהיה עלי להכין לחיים חבורה של לסביות צעירות הטילה עלי אימת מוות - ובתמורה לשיתוף הפעולה שהפגנתי קיבלתי ערמה ענקית של תיקים.

"היית צריך לעיין בהם עוד לפני שפגשת את הבנים." התנצלה, "אבל איבדתי את המפתח ו... אני באמת מצטערת, מאז ההיריון הראש שלי לא היה במקום."

"זה בסדר, אולי עדיף ככה, לפעמים כדאי לקבל רושם על בני אדם בלי הכנה מראש, ככה נמנעים מליצור דעה קדומה."

"יש בזה משהו." הסכימה יערה, "והאמת שחוץ מכמה שהגיעו אלינו אחרי שחיו ברחוב רובם בחורים רגילים ונורמטיביים, יש מעט מאוד מקרים יותר מסובכים, וחלק מהם גם חולי איידס." הוסיפה בלחש.

"אני מבטיח לך שאף אחד מהם לא חולה, הם רק נשאים, ואני יודע בדיוק מי חיובי ומי לא." הרגעתי אותה.

"וזה לא מפחיד אותך?" שאלה יערה, ואחר כך אמרה בקול מתנצל שמאז שהיא אימא היא לחוצה מאוד מהנושא הבריאותי, ולמרות שהיא יודעת שזה לא מסוכן להיות עם נשאי איידס היא בכל זאת פוחדת.

"אני לא מודאג בכלל." הרגעתי אותה, תוהה אם עלי לגלות לה שגם אני נשא. אחרי היסוס קל החלטתי בסופו של דבר לשתוק. אם היא חשה אי נוחות רק ממחשבה על נשאים עדיף שלא תדע. 

יערה נתנה לי מפתח לחדרון קטן שהיה דחוק לצד השירותים במבנה המרופט ששימש כמועדון נוער, והודיעה לי שמהיום זה יהיה זה המשרד שלי. למחרת ישיבת הצוות הגעתי עם סשה לפנימייה, ניקיתי וסידרתי את המשרדון הזעיר, ייצבתי בעזרת פיסת קרטון מקופל את השולחן הצולע, סידרתי את התיקים בתוך ארון מתכת חבוט שלא הצלחתי לצערי לנעול כי המפתח שלו היה חסר, והתיישבתי לעיין בתוכנם.

לא גיליתי בהם שום דבר שלא ידעתי קודם, החניכים של פנימיית נווה אלונים הגיעו מכל קצוות הארץ ומכל שכבות האוכלוסייה, אבל אחרי עיון קפדני בסיפורים האישיים שלהם שמתי לב שחלק גדול עד להפתיע מהם גדל בלי דמות אב משמעותית. הסיבות לכך היו מגוונות - היו אבות שנעדרו בגלל מחלה, או מוות, והיו כאלה שפשוט נטשו את משפחותיהם. אי אפשר היה להתעלם מכך שאחוז העולים מברית המועצות לשעבר היה גבוה למדי אם כי היו גם שני בחורים ממוצא אתיופי, ושלושה שברחו מבתים חרדיים ולטענתם חשו כמו עולים שזה עתה הגיעו לארץ. הצחיק אותי להיווכח שהם היו חלוקים בדעתם זה עם זה יותר מאשר עם החילונים שבחבורה, וכשהיו מתחילים לריב ביידיש היה עלי להתאמץ לא לפרוץ בצחוק.

אני מניח שהחניכים שבאו ממשפחות הרוסות היו נפלטים מהבית גם אם לא היו הומואים, אבל בגלל נטייתם המינית הוחמר מצבם עוד יותר. מספר נערים הגיעו אלינו אחרי שנפלטו מפנימיות אחרות שם הציקו להם והתעללו בהם. המשותף לכול החניכים היה הניתוק ממשפחותיהם, התברר לי להפתעתי שאף אחד מהם לא מתכוון לחזור הביתה לחופשת הפסח ושעלי מוטלת המשימה למצוא בשבילם עיסוק לחופש.

הקדשתי תשומת לב מיוחדת לתיק של אנטון אבל לא גיליתי בו פרטים רבים על עברו. רוב החומר בתיק היה מידע שנאסף מאז שהגיע לנווה אלונים. אנטון הגיע לפנימייה בגיל חמש עשרה אחרי שנתפס גונב מזון בסופר. הוא סירב לספק למשטרה פרטים על משפחתו, אבל היה ברור שהוא זקוק לחום משפחתי ולתמיכה רגשית של אדם בוגר. יערה כתבה בתיקו שאנטון תלמיד טוב ושקדן, מופנם וביישן, ומאחר והוא מצטיין בלימודי המתמטיקה הוא פיתח יחסי אימון וחיבה עם הרשקו, יחסים שהיא עודדה בהנחה שהנער חש בחסרונה של דמות גברית חיובית ותומכת.

יובל דפק על הדלת ושאל מה שלומי והאם אני זקוק לעזרה, הודיתי לו ושאלתי אם הוא יודע איפה המפתח של ארון התיקים.

"אני חושב שהוא אצל פלורי." אמר יובל אחרי הרהור קצר והזמין אותי לבוא איתו לחדר האוכל ולאכול צהרים.

בדרך פגשנו את פלורי שפסע לאט בראש מושפל ונראה עגום ופזור נפש. הוא ניסה להשתמט מהארוחה, אבל יובל אחז בתוקף במרפקו, הצהיר שהוא רזה מידי, והתעקש שעליו לבוא איתנו לאכול.

כשאכלנו את הקינוח - סלט פירות העונה ממותק בדבש – נזכר יובל במפתח הנעלם ושאל את פלורי אם הוא נמצא אצלו.

"לא חושב." אמר פלורי, ובחש בעגמומיות בסלט הצבעוני והטעים.

"תאכל, אל תשחק עם הסלט." גער בו יובל, ופלורי ציית, אמנם בחוסר רצון, אבל ציית ואכל.

"הארון הזה היה פעם בכיתה של הרשקו." הזכיר לו יובל, "קצת לפני שהוא נפטר הוא ביקש שאני אסלק אותו והבטיח להחזיר לי את המפתח, אבל הוא לא הספיק. חשבתי שאולי..."

פניו של פלורי התעוותו כאילו רצה לפרוץ בבכי, ויובל השתתק, נבוך. "טוב, לא חשוב, זה לא משנה, עזוב." מלמל והסב את עיניו מפלורי שגדש את פיו בסלט, לעס ובלע ואחר כך אמר שזה בסדר, באמת הגיע הזמן שהוא יסדר כבר את החפצים של הרשקו ויארגן מחדש את הבית.

"אני באמת מצטער פלורי." לחש יובל, "לפעמים אני ממש בהמה."

"לא, זה בסדר, אני חייב להתגבר על המוות שלו להמשיך הלאה." הפטיר פלורי ומילא את פיו בעוד סלט.

זו הייתה אחת מארוחות הצהרים האיומות ביותר שנכחתי בה מעודי, אני חושש שלעולם לא אוכל לראות שוב סלט פירות בלי להיזכר בפניו האומללות של פלורי. למרבה המזל מישהו קרא ליובל שהסתלק בחופזה בלי לסיים את הקינוח שלו, משאיר אותי לבד עם פלורי.

"אני באמת מצטער שהבכנו אותך." אמר פלורי, והדף מלפניו את הקערית שלו, ניגב את פיו במפית ושאל אם יש לי זמן לבוא איתו לחפש את המפתח.

"עזוב, זה ממש לא דחוף." ניסיתי להשתמט.

"בוא, בוא," הפציר בי פלורי, "הרי אני הרי חייב לעשות את זה בסופו של דבר. בוא איתי, עדיף שאני לא אהיה לבד."

"כן אבל..." ניסיתי להגיד שאולי הוא מעדיף שיהיה איתו חבר, לא זר כמוני, אבל הוא הלך מהר כל כך ונראה כל כך מסוגר בתוך עצמו עד שהעדפתי לוותר ולהיגרר אחריו בשתיקה.

טיפסתי בעקבותיו של פלורי לקומה השנייה של ביתו הקטן, ועמדתי בשקט בצד בעוד הוא נכנס לחדר עבודה מחניק שהכיל ספה ושולחן כתיבה גדול ומגושם. "זו הפעם הראשונה שאני נכנס לחדר הזה מאז שהרשקו מת." העיר כשהוא מחטט בגולמניות במגרת השולחן.

אחרי שהפך את כל תוכן המגרה על השולחן מצא את מבוקשו והגיש לי מפתח מחובר למהדק מעוקם. "אני חושב שזה מה שאתה צריך." אמר, התיישב על הספה וכבש את ראשו בידיו. "אני לא מאמין שהוא מת." אמר, "עברו כבר חודשיים מאז שהוא מת ואני עדיין שומע את הקול שלו." לחש באומללות, "כל הזמן נדמה לי שעוד רגע הוא ייכנס." התוודה והחל להתייפח, ולפני שהבנתי מה אני עושה הייתי לצידו, ידי על כתפו, מניח לו להרטיב בדמעותיו את חולצתי.

"רק עכשיו אני מבין כמה אהבתי אותו, כל זמן שהוא חי התייחסתי אליו כמו אל ברירת מחדל, נהיינו זוג רק כי הייתי לבד ובמקרה שמו אותנו באותו בית, אם הוא לא היה נכנס לי למיטה היינו נשארים עד היום סתם שותפים לדירה." סיפר לי פלורי בקול רווי דמעות.

גיששתי ומצאתי חבילת ממחטות נייר בכיסי והגשתי לו אותה. הוא מחה את דמעותיו ומחט את אפו והמשיך לפרוק עלי את משא צערו. "הרשקו המסכן היה מבוגר יותר ממני באיזה חמש עשרה שנים והיה ותיק הרבה יותר ממני בנווה אלונים. כולם פה היו חברים שלו ואהבו אותו ובהתחלה, שרק התחלנו להיות יחד, הם ממש לא התלהבו ממני, חשבו שאני אשבור לו את הלב... בהתחלה גם אני לא לקחתי אותו כל כך ברצינות, הוא בכלל לא היה הטיפוס שלי, אבל עם הזמן התרגלתי אליו, היה לי נוח איתו והיינו די מאושרים יחד. הוא תמיד נתן לי הרגשה שאני הבחור הכי יפה ומדהים בעולם, בגלל זה כל כך נפגעתי כשהבנתי ש... כל כך כעסתי עליו, הרגשתי שאני עושה לו טובה שאני מואיל לישון איתו... בגלל זה נעלבתי כשראיתי אותו עם אנטון, לא הבנתי איך הוא מעז לרצות מישהו אחר... כמה שעות לפני שהוא מת רבנו נורא, אמרתי לו שאני שונא אותו ואיימתי עליו שאני אספר לשרון מה הוא עשה ושיעיפו אותו מהפנימייה, ואולי אפילו יגישו נגדו תלונה במשטרה כי אנטון היה אז מתחת לגיל ההסכמה."

"אנטון? רבתם בגלל אנטון? להרשקו היה משהו איתו?"

"אולי, אני כבר לא יודע... אנטון אמר שכן... הרשקו הכחיש ואמר שזה שקר מוחלט, אבל הם היו הרבה יחד ואנטון אמר שהם... הוא אמר שהרשקו הכריח אותו ושזו הסיבה שהוא קיבל ציונים טובים במתמטיקה ואני האמנתי לו... לא רציתי להאמין, אבל ראיתי אותם מתחבקים וכששאלתי מה הוא עושה..."

"רק רגע," נכנס החוקר שבי לפעולה, "מתי ראיתם אותם מתחבקים?"

"ערב לפני שהרשקו מת, חזרתי הביתה אחרי ארוחת ערב והם היו פה, בחדר הזה, חשבתי שהם לומדים יחד, פתחתי את הדלת בלי לדפוק ו..." הוא חזר ליבב ולקח לו כמה דקות להירגע ולספר לי איך ראה את הרשקו ואנטון יושבים חבוקים על הספה עליה ישבנו אנחנו.

"ומה אם החבר שלי, או מישהו אחר ייכנס פתאום לחדר וימצא אותנו יושבים פה ככה?" הקשיתי, "גם הוא עלול לחשוב שאני ואתה..."

פניו היפים והבהירים של פלורי התכרכמו, "כן, אבל... אבל זה לא נכון." מחה בעלבון, "נסביר שזה לא ככה שאני... שרק..." הוא התרחק ממני באי נוחות ומחה את עיניו הדומעות בשרוולו.

"מה הרשקו אמר כשנכנסת?" המשכתי לחקור אותו, יודע שאני מנצל בנבזות את מצבו הרגשי הפגיע ואת רצונו לפרוק מעליו משא אשמה ויגון ובכל זאת לא מסוגל לעצור בעד עצמי.

"הוא אמר שאנטון בכה כי הוא סיפר לו משהו פרטי ושהוא ניסה לנחם אותו, אבל לא הסכים לספר לי על מה הם דיברו, והאמת שבהתחלה האמנתי לו למרות שלא מצא חן בעיני איך הם הסתגרו בחדר."

"ומה עם אנטון? מה הוא אמר?"

"לא אמר כלום, ברח החוצה בלי לדבר, אבל למחרת, אחרי הלימודים, הוא נתן לי מכתב שבו הוא סיפר ש..." פלורי טמן את פניו בכפות ידיו, מניד את ראשו בייאוש, "חשבתי שאני מת במקום, הראיתי את המכתב להרשקו שהכחיש הכול וקרע אותו לשניים. לא האמנתי לו, הייתה לי הרגשה שהוא משקר ורבנו נורא... אמרתי לו דברים איומים, צעקתי עליו שאני שונא אותו, שאני לא רוצה לראות אותו יותר בחיים, אמרתי לו שאף פעם לא אהבתי אותו, שהוא היה בשבילי רק ברירת מחדל כדי שאני לא אצטרך לישון לבד, שבעצם אני עדיין מאוהב באקס שלי ושאני אדאג שיעיפו אותו מנווה אלונים... שהוא ילך לכלא בגלל שהוא התעלל מינית בתלמיד שלו, צעקתי עליו שהוא סוטה מין ומפלצת ונסגרתי בחדר השינה שלנו."

"ומה הוא עשה?"

"הוא דפק על הדלת, התחנן שאני אדבר איתו, שאני אתן לו להסביר... נשבע שהכול שקרים והוא בחיים לא נגע באף תלמיד, ושמאז שהוא איתי הוא לא היה עם אף אחד אחר, שאני אהבת חייו... הוא בכה והתחנן שאני אפתח ואני שתקתי ולא עניתי לו ובסוף הוא הלך וכשנכנסתי לכאן בבוקר הוא כבר היה מת."

"ולא סיפרת על זה לאף אחד?"

"לא, אמרתי רק שרבנו קצת על איזה שטות לא חשובה, אתה הראשון ששומע את הסיפור האמיתי על מה שקרה."

"למה לא סיפרת להם את האמת?"

"התביישתי, וחוץ מזה מה זה היה עוזר? הרשקו הרי כבר מת..." הוא היסס ונאנח לפני שהמשיך לדבר, "ומה אם אנטון סיפר את האמת והוא באמת היה כזה? אמרתי שהוא כנראה לקח בטעות יותר מידי כדורים כי הוא שתה והתבלבל, אבל זה לא נכון, הוא לא נהג כמעט לשתות, והוא לא היה בן אדם ששוכח ומתבלבל, הרשקו היה בן אדם מאוד מסודר וזהיר, לא אחד שמשתכר סתם, הוא מת כי הוא רצה למות, והכול באשמתי."

"ניסית לשוחח עם אנטון אחר כך? לשאול אותו מה קרה באמת?"

פלורי נד לשלילה, "לא העזתי, וחוץ מזה מה זה יעזור? הרי הרשקו כבר מת, מה הטעם לחפור בעבר?"

"אבל אתה לא רוצה לדעת מה בדיוק קרה שם? אם הוא באמת התעלל באנטון או שזו רק עלילה שהילד המציא?"

"אני מעדיף לא לדעת." לחש פלורי, מדוכדך.

"כן, אבל... הרי חייתם יחד, הכרת אותו, אהבת אותו, אתה חושב שהוא היה מסוגל לעשות דבר כזה? לאלץ בחור צעיר, תלמיד שלו, להזדיין איתו כדי לשפר את הציונים שלו?"

"בשום פנים ואופן לא, בטח לא להכריח מישהו להזדיין איתו, הוא לא היה טיפוס כזה, אבל להידלק על תלמיד שלו, לחזר אחריו ולרצות אותו? זה כן, אנטון היה בדיוק הטיפוס שהוא נמשך אליו, צעיר ובהיר ורזה, בדיוק כמו שאני הייתי כשנפגשנו."

"אתה עדיין צעיר ורזה ויפה פלורי, לא צעיר כמו אנטון, אבל די צעיר, ואני לא מבין למה, אם להרשקו היה אחד כמוך במיטה, למה הוא היה צריך להסתבך עם תלמיד שלו?"

"כי ככה זה." הזעיף לעברי פלורי את פניו, "מה, אתה ילד? אתה לא יודע איך זה גברים? אותי הוא הכיר והיה כבר רגיל אלי, אני יודע שהוא אהב אותי, אבל אני הייתי דבר בטוח ומשעמם ואנטון לא. אולי בהתחלה הוא באמת רצה לעזור לו להתקדם בלימודים, אבל הם היו יחד, סגורים באותו חדר, יושבים צמודים זה לזה... דברים כאלו כבר קרו לא פעם ועוד יקרו... מה? לא ככה?"  

"אני לא זוכר מתי הייתי כל כך עייף ומלוכלך לאחרונה." קיטרתי בטלפון לסשה שנשאר ברוב תבונה בבית, מארח את בנותיו שהיו מוקסמות מהמקום היפה בו גרנו.

הייתי נותן הרבה כדי להיות איתו, ישן לצידו במיטה הנוחה שלנו, אבל לא, הייתי חייב להציע לשרון שנבלה את שבוע החופש שלפני חול המועד פסח בטיול ברחבי מדבר יהודה, מציגים לפני חניכנו המתפעלים את יופיים של נופי ארצנו.

"לא חשוב, העיקר שהילדים נהנו." פסקה שרון כשהתלוננתי בפניה על כאבי הגב והעייפות, והם באמת נהנו, אדישים לאי הנוחות, לחום ולצפיפות באכסניית הנוער. אני שהייתי מבוגר מהם בשלושים שנה נהניתי פחות, אם כי הטיול היה באמת מוצלח. המדריך היה רהוט ומסוקס כדבעי, הנהג נצמד למסורת והיה חברמן, ונופי המדבר השתרעו לפנינו, מרשימים בהוד הקדומים בדיוק שלהם כמו לפני שלושים שנה כשהתרוצצתי במדבר, קל רגליים ואדיש לחום ולאי הנוחות שבשינה באוהל סיירים.

"אני בגילכם חציתי את כל המדבר ברגל, עם תרמיל על הגב, ישנתי באוהל ולא התקלחתי שבוע." הוכחתי בצדקנות את החניכים שהתלוננו שהמיטות באכסניה קשות והמזרונים מסריחים.

עלה בידי לשמור על ארשת שלווה סמכותית ולגלות אורך רוח ספרטני עד שגיליתי שאין יותר מים חמים. רק אז, לבדי במקלחת, הרשיתי לעצמי לרטון ולהתלונן בגלל המים הקרים שהקפיאו אותי, ובכל זאת לא ויתרתי לעצמי, התקלחתי (אם כי בקיצור נמרץ) וצנחתי על מיטה קשה עם מזרון מסריח, מודה לאל שלפחות הלילה אישן לבד ולא אסבול מהנחירות של ניר, המורה המלווה השני שחזר יום קודם בגלל אירוע משפחתי.

שרון ועוד שתי מורות מלוות קיבלו חדר משלהן, ושאר החניכים והחניכות ישנו בחדרים גדולים יותר, שישה ילדים בחדר.

באכסניה הקפידו מאוד על הפרדה בין בנים לבנות - מה שהצחיק מאוד את החניכים שלנו - והבנות ישנו בקומה העליונה. ככה יצא שנותרתי המשגיח היחידי על כל החבורה הרעשנית והעליזה של מתבגרים שהתפזרו בין חדרי הקומה התחתונה.

זה היה הלילה האחרון של הטיול, ועל פי התכנון היינו אמורים לחזור מחר הביתה. בארוחת הערב החניכים היו נרגשים ותזזיתיים יותר מהרגיל ושרון חששה ממעשי קונדס שהם יעוללו בלילה והייתה מודאגת מכך שאני נשאר המשגיח היחידי על קבוצה של כארבעים בנים מלאי מרץ ונוטפי הורמונים. לפני שפרשה למעלה, לקומת הבנות, היא ביקשה ממני להתקשר אליה אם יקרה משהו יוצא דופן, והבטיחה, מפהקת בעייפות, שאין לה שום בעיה לקום באמצע הלילה ולחוש לעזרתי אם ארגיש שהמצב יוצא מכלל שליטה.

"יהיה בסדר, הם ילדים טובים והם מותשים מהסיור במצדה, אני בטוח שאני אסתדר." הרגעתי אותה.

"הכול בסדר גמור איתי ספוטניק." הבטחתי לסשה שהתבכיין שהוא שונא לישון לבד והוא מתגעגע אלי מאוד, "מחר כבר נישן יחד."

"אל תבנה על זה שתישן." הצטחק סשה, "אחרי שבוע לבד אני ממש מתגעגע אליך."

"גם אני חמוד." חייכתי, באמת התגעגעתי לנוכחותו לצידי, ואחרי שהבטחתי להראות לו מחר בלילה את השיזוף הטרי שלי נפרדנו בברכת לילה טוב, ואני כיביתי את האור ונרדמתי מיד למרות שהמיטה הייתה חורקת וקשה, המזרון מסריח והשמיכה דקה מידי.

כמו שקורה במדבר הטמפרטורות צנחו במשך הלילה, וכשהתעוררתי אחרי כמה שעות הייתי קפוא, וחרמן להשחית. במשך כמה דקות לא ידעתי של מי הגוף המתרפק עלי בלהיטות, וגם לא היה לי אכפת, די היה לי שחשתי עור חם וחלק מחליק על עורי, יד מגששת מלטפת את חלצי, שפתיים לחות נצמדות לאברי, וגוף גמיש מתפתל תחתי, גוף צעיר ודק מידי שהדיף ריח לא מוכר ש... ברגע האחרון הבנתי שאני לא חולם חלום ארוטי, אני ער והגוף לצידי הוא אמיתי לגמרי ושייך לאנטון שהיה ערום לחלוטין.

בין רגע החיבוק הלוהט הפך למאבק, הוא לא ויתר בקלות, נצמד אלי והתעקש והיה עלי להדוף אותו מעלי בכוח בעודי מנסה להיזכר איפה מתג התאורה.

"לא, לא, אל תפסיק." גנח כשהצלחתי להשתחרר מחיבוקו ולקום, "אל תדליק אור, בבקשה, תחבק אותי." הטיל את עצמו עלי למרות גערותיי. ריסנתי אותו בתקיפות, מנסה בכל כוחי להרחיק את גופו מהזקפה הסוררת שלי, מתאמץ לא לשים לב כמה נעים לי המגע בעורו הניחוחי, הצעיר והחלק.

ברגע שהצלחתי להדליק את האור הוא הפסיק להיאבק והתלבש סוף סוף, מניח גם לי למשוך עלי את מכנסי.

"אני מאוד כועס עליך אנטון, מה שעשית היה ממש מכוער ולא הוגן." הכרזתי אחרי שהתאוששתי וחזרתי לעצמי.

"למה אתה כועס עלי? הרי היה לך טוב, ראיתי שעמד לך." מחה אנטון.

"לכל גבר עומד כשהוא מתעורר, זה לא אומר כלום, ואם אתה חרמן יש פה מספיק בחורים בגילך, מה אתה רוצה דווקא ממני?"

הוא משך בכתפיו, "לא רוצה אותם, הם צעירים מידי." אמר במרדנות.

"אבל גם אתה צעיר, מה יש לך מאנשים בגיל של אבא שלך?"

"אין לי אבא, הוא מת." אמר אנטון, "ואני אוהב גברים בגיל שלך."

"אבל אנטון... תגיד, לא קר לך? נורא קר פה." הצטמררתי וחזרתי למיטה, מתכרבל בשמיכה. "אולי תלך למיטה שלך? אחרי שנחזור מהטיול נשב לדבר על כל העניין הזה בהיגיון."

"באמת? ולא תספר לשרון מה עשיתי?"

"שרון חייבת לדעת, אבל עדיף שאתה תספר לה."

"אני לא רוצה לדבר איתה, אני מעדיף לדבר אתך." הוא השתרע לצידי, לא מוטרד מהקור למרות שלבש רק מכנסים קצרים, "אפשר לישון אתך?" כיבה בתנועה זריזה את האור ונצמד אלי, מגשש אחרי גופי מבעד לשמיכה.

אני מודה שלרגע קט כמעט התפתיתי, היה לי כל כך קר, וגופו הצעיר היה חמים ומפתה כל כך... מה כבר יקרה אם רק נישן יחד?

"גם את הרשקו הטרדת ככה?" שאלתי והדלקתי שוב את האור.

"לא הטרדתי אותו." נעלב אנטון, "והוא לא היה קשוח כמוך, הוא היה נחמד אלי ואהב להיות איתי. היינו חברים, והוא תמיד אמר לי כמה אני חמוד ושאם הוא היה צעיר יותר ורווק אז..."

"זה מה שהוא אמר? באמת? אז בגלל זה שלחת את המכתב הגועלי הזה לפלורי? שיקרת כי רצית שהם ייפרדו?"

"כן, ידעתי שהוא רוצה אותי, אבל לא נעים לו מפלורי וחשבתי ש..." הוא החל להתייפח, "אהבתי אותו מאוד, ואני בטוח שגם הוא אהב אותי, אם הוא לא היה מת..."

"אנטון, אתה טועה, הוא חיבב אותך וניסה להיות נחמד אליך, זה הכול, פשוט לא הבנת אותו, גם אם הוא היה רווק אין מצב שהרשקו היה שוכח שהוא מורה שלך ונוגע בך." 

"ואם הייתי עוזב את הפנימייה?"

"גם אז לא, אתה רק ילד וזה אסור, זה לא אתי ולא בסדר ו..."

"אתה חושב שהוא התאבד בגללי?"

"אני לא יודע, אני בכלל לא בטוח שהוא התאבד, אבל אם לא היית נדחף לחיים שלו כמו שעשית רוב הסיכויים שהוא היה עדיין חי, חבל שלא למדת לקח ואתה ממשיך להטריד מורים, זה מסוכן ולא חכם, ועכשיו עוף מפה, אני רוצה לישון."

לשמע דברי נאטמו פניו והוא הסתלק בשתיקה. גם אחרי לכתו לא הצלחתי להירדם ושכבתי ער עד שעלה השחר, מתייסר ומתלבט, מקלל את טיפשותי ותוהה אם הייתה דרך טובה יותר לטפל בעניין.

למחרת בבוקר נגררתי מותש לחדר האוכל הסגור עדיין, ואחרי שהתחנפתי לטבח המנומנם ושנוררתי ממנו ספל קפה ישבתי על ספסל בחוץ, מביט בנוף המדברי שפתאום נראה לי פחות יפה, שתיתי קפה ושאלתי את עצמי מה אני עושה עכשיו.

שרון שהופיעה פתאום לצידי פתרה לי את הבעיה, היא התיישבה לידי חמורת סבר, ובלי ברכת בוקר טוב שאלה מה קרה הלילה ביני לבין אנטון. "ואל תגיד שכלום כי אני יודעת שהוא יצא מהחדר שלך לפנות בוקר כשהוא לבוש רק במכנסים קצרים." הוסיפה בחומרה.

סיפרתי לה גרסא מצונזרת של אירועי הלילה הקודם, משמיט בזהירות את החלקים הגופניים המביכים, וכתוספת דיווחתי לה בקצרה על השיחה שלי עם פלורי.

"היית צריך להתקשר אלי ברגע כשאנטון נכנס לחדר שלך." נזפה בי שרון בזעף, "מיד כשנחזור לפנימייה אני רוצה שתמסור לי את המפתחות שלך, ועד שכל העניין יתברר לגמרי אני לא רוצה לראות אותך יותר בפנימייה."

"אבל שרון..." נדהמתי, "אולי הייתי צריך להתקשר אליך בלילה, אבל פתרתי לבד את הבעיה וסך הכול לא קרה כלום, הרי את לא חושבת שאני..." מחיתי בעלבון.

"לא משנה מה אני חושבת." קטעה אותי שרון בכעס, "אני חייבת לפעול בעניין הזה לפי הוראות משרד החינוך ולהשעות אותך עד שנברר בדיוק מה קרה."

"אני מבין, אבל אני מקווה שאת לא חושבת שניסיתי... שנגעתי מיוזמתי בבחור הזה."

"אני מקווה שלא." אמרה שרון וקמה, "אבל תודה שההתנהגות שלך הייתה מאוד חשודה, וחוץ מזה אני מאוכזבת מאוד שלא סיפרת לי מיד על השיחה שלך עם פלורי."

קמתי גם כן, נסער מאוד, מזמן לא הרגשתי כל כך מושפל ונעלב. "לא סיפרתי לך כי פלורי דיבר איתי בארבע עיניים על משהו מאוד פרטי שנגע לו ולהרשקו ז"ל ולא חשבתי שיש לי זכות לגלות לך את הסודות שלו, וחוץ מזה למי זה היה עוזר אם הייתי בוגד באמון שלו? זה לא היה מחזיר את הרשקו לחיים."

"אולי, אבל בכל זאת אני חושבת שחובתי לדעת כל מה שקורה בפנימייה."

"רק אלוהים יודע הכול." אמרתי, "ובגילך את צריכה כבר להבין את זה ולהשלים עם העובדה שיש דברים שלא תדעי אף פעם." הוספתי בקנטרנות, ובמחווה ילדותית מעט שפכתי את שארית הקפה שלי על הקרקע קרוב מידי אליה, גורם לה לקפוץ לאחור מחשש שארטיב את נעליה המצוחצחות, והסתלקתי להעיר את הבנים.