עוקבים

יום שישי, 12 בינואר 2018

א. שאלה של נאמנות

22שמור     בטל11111. דרושים צעירים נאים
עד שהשמן ירזה הרזה ימות הייתה סבתא אומרת לי תמיד כשסירבתי לאכול את המאכלים הכבדים והמשמינים שהיא אהבה להגיש לי.
בזמנו זה לא שכנע אותי.
מה היא מבינה? חשבתי ורצתי שוב להישקל. כמו הרבה צעירים מתבגרים דאגתי ללא הרף למראי החיצוני ואת הבריאות הטובה שלי קיבלתי כמובנת מאליה.
הייתי משוכנע שרזה זה יפה ומאחר ותמיד סבלתי מנטייה להשמנה השגחתי בקפידה על משקלי, שואף ללא הרף לרזות עוד ועוד. מעולם לא עלה בדעתי שיום אחד אזכר בגעגועים בדבריה של סבתא ואתגעגע למרק העוף הריחני שהיא בישלה ולכיסוני הבשר הטעימים שצפו בו.
"ירידה במשקל היא אחת מתופעות הלוואי הנפוצות של הקוקטייל." אמר הרופא, "מזל שיש לך ממה להוריד, ואיך אתה מרגיש חוץ מזה?"
"חרא." אמרתי בקצרה. העלייה במדרגות עד למשרדו גמרה לי את כל האוויר ולא היה לי יותר מידי כוח או חשק להרחיב את הדיבור.
"אתה גר לבד? יש מישהו שמטפל בך? אולי תחזור לגור עם המשפחה?" הציעה העובדת הסוציאלית והעלתה על פניה הבעת השתתפות בצערי.
"לחזור לגור עם הורי בגילי? אולי פשוט תירי בי?" אמרתי בקוצר רוח, היא עצבנה אותי עם הכוונות הטובות שלה וקולה הצייצני ובכלל, בשביל מה אני צריך עובדת סוציאלית ועוד ילדונת שכזו? מבחינתי היא הייתה מיותרת.
"אולי תחליף לי את התרופות למשהו עם פחות תופעות לוואי?" פניתי לרופא.
הרופא נאנח ואמר שמאז שהתחלתי עם הכדורים הבדיקות דם שלי מצוינות, רמת הנגיף ירדה פלאים והשיעול שהציק לי נרגע, וגם הכאבים והבחילות שאני סובל מהן לאחרונה בטח ייעלמו עם הזמן.
"או שאני אעלם עם הזמן." רטנתי.
יוני התפרץ לחדר בלי לדפוק וצנח מתנשם לצידי. "סליחה שאיחרתי, אני גר איתו ומטפל בו." הצהיר והניח יד על ברכי.
"לך מפה ילד." אמרתי בקוצר רוח, "לך הביתה להכין שיעורים או משהו."
"הוא גר אתך?" העביר הרופא מבט מופתע מפני הילד של יוני אל פני שכבר מזמן אבדו כל דמיון אל הנער שהייתי פעם.
"כן." אמר יוני בביטחון עצמי מופלא.
"לא, הוא גר אצל הוריו." אמרתי ונעצתי ביוני מבט זועם.
"אולי תחליטו?" ביקשה העובדת הסוציאלית.
ניסיתי להסביר, "הילד בא לפעמים לביקור ומידי פעם ישן איתי, אבל בעיקרון אני גר לבד. לפעמים יש חבר ותיק שקופץ אלי ואם אני ארגיש מאוד רע אני אתקשר אליו או לאחי הצעיר."
"שלא יודע בכלל שאתה חולה, מתי תספר לו כבר?" עקץ אותי יוני.
"כשיגיע הזמן המתאים."
"אולי אתה מעדיף שאנחנו נספר לאחיך?" הציעה העובדת הסוציאלית מלאה בכוונות טובות מורטות עצבים.
"בשום פנים ואופן לא!" התרגזתי, "ואני לא מבין למה אני זקוק לעובדת סוציאלית. אני בסדר, אני הולך כמעט כל יום לעבודה ואני מפרנס את עצמי ולא צריך טובות מאף אחד."
"אני שמחה לשמוע את זה." חייכה אלי העובדת הסוציאלית ברוך בלי להתרשם מהטון הגועלי שלי.
"שמעתי שיש כדור שמבוסס על החומר הזה שיש במריחואנה שעוזר נגד בחילות." פנה יוני לרופא, "והנורופן לא ממש עוזר נגד הכאבים שיש לו. אין משהו חזק יותר?"
הרופא התחיל להקליד מרשמים ולמרבה כעסי הסביר ליוני איך להשתמש בתרופות שרשם לי, מתעלם ממני כאילו הייתי זקן נרגן שדעתו מבולבלת.
בדרך חזרה יוני התעקש לנהוג. וויתרתי לו כי הייתי עייף מכדי להתווכח וחוץ מזה הייתי עסוק בשיחה עם איתן בן דודי שהקפיד לברר כל יום יומיים מה שלומי.
אחר כך התקשר סשה והבטיח לבוא מחר ומיד אחריו סאני שעקב אחרי מצבי בנאמנות ושפע עצות טובות ורגשי השתתפות.
כולם דאגו לי, שאלו לשלומי והציעו עזרה, אבל מי שבאמת טיפל בי היה יוני שלהפתעתי המשיך לבלות אצלי את רוב זמנו גם אחרי שיובל התפייס עם אימא שלו ובן זוגה והסתלק.
לפני שיובל נפרד ממני הוא אמר שעכשיו, אחרי שסמי נסע והוא התפייס עם אימו, אין לו יותר סיבה להכביד עלי בנוכחותו. אני מניח שזה היה נכון, אבל ידעתי שמה שבאמת גרם לו לעזוב היה מצבי הבריאותי.
האמת, לא האשמתי אותו, לא נעים לגור אצל בן אדם שמקיא כל הזמן, משוטט בבית בלילות וגונח מכאבים, ומתנהג בקוצר רוח ובעצבנות במשך היום.
התקופה של ההסתגלות לקוקטייל לא הייתה שעתי היפה, הייתי ממורמר וחסר סבלנות והצלחתי לריב עם כל העולם. אפילו עם סשה המסכן שניסה לחלק את תשומת ליבו ביני לבין בנותיו והיה צריך גם לעבוד מידי פעם.
מי שבאמת הפתיע אותי היה יוני. לא הצלחתי להבין מה הסיבה לכך שהוא ממשיך לבקר אצלי, לדאוג לי ולהתנהג כאילו הוא חייב לי משהו.
כששאלתי אותו הוא היה צוחק ואומר שהוא המתמחה שלי ואני מלמד אותו את סודות המקצוע, וחוץ מזה הוא פשוט אוהב לטפל בבני אדם.
עמדתי בתוקף על כך שלא יפסיק את לימודיו, והוא נרשם לבית ספר אקסטרני ובגלל הנדנוד הפולני שלי שיכין שיעורים וילמד לבחינות הצליח בהם לא רע.
"מה אתה מתפלא כך כל שהוא נדבק אליך?" אמר סאני כשהתייעצתי בו איך להתמודד עם הבעיה של יוני, "ההורים שלו לא מתייחסים אליו והוא בודד ומרגיש מוזנח. אתה המבוגר היחיד ששם לב אליו ומקדיש לו זמן, בטח שהוא לא רוצה להסתלק."
"אבל אני רק צועק עליו כל הזמן, ובחיים לא אמרתי לו תודה על כל מה שהוא עושה בשבילי." הודיתי, " הייתי בטוח שאחרי שיובל הסתלק יוני ילך גם כן, אני לא מבין למה הוא מטפל בי כאילו שאני קרוב משפחה שלו."
"כי הומואים צריכים ליצור לעצמם לבד את המשפחה שלהם." אמר סאני, קצת בעצב, "שמת לב שאצל רובנו יש סיפור של אבא נעדר, או חלש. הילד צריך אבא והוא מצא אותך."
"אני ממש חרא של אבא סאני, אני כל הזמן אומר לו מה אסור לו לעשות ודורש ממנו דרישות... אני צריך להיות יותר נחמד אליו."
"כנראה שהוא לא צריך מישהו נחמד. זה שאתה שם לב לכל מה שקורה לו ולא מרשה לו להפסיק ללמוד וכועס כשהוא מתמסטל ושותה חשוב לו יותר. הוא מרגיש שאכפת לך ממנו, אכפת לך ממנו, נכון?"
"כן, בטח, הוא ילד חמוד ודווקא בגלל זה אני חושב שהוא צריך להיות עם חברים בגילו ולא להתעסק עם קשיש חולה כמוני."
"תן לו להחליט בעצמו מה הוא רוצה לעשות. יש אנשים שנהנים לטפל באחרים והוא בחר לטפל בך, תגיד תודה ותפסיק לנדנד."
כשהגענו הביתה נשכבתי על הספה ועצמתי עיניים, ממתין עד שהבחילה תחלוף.
"אתה בסדר? אפשר להשאיר אותך לבד? אני אקפוץ לבית מרקחת ומיד אחזור." אמר יוני.
"קח כסף מהארנק שלי ותקנה גם אוכל. נדמה לי שאין כלום במקרר. אתה נשאר לישון כאן?"
"אם זה בסדר מבחינתך."
פקחתי את עיני והבטתי בו, הוא נראה מודאג. "אל תדאג כל כך יוני, שמעת מה אמר הרופא, אני אשתפר עם הזמן, יהיה בסדר."
"איך יהיה בסדר אם אתה מקיא כל הזמן וכואב לך לזוז? התרופות עולות המון ואתה כמעט לא עובד ו..."
"אני לא רוצה שתדאג בקשר לכסף, זה התפקיד שלי יוני."
"אבל..."
"בוא, שב כאן." טפחתי על קצה הספה. הוא התיישב לידי ומישש את מצחי.
"אין לי חום, אל תדאג." שילבתי את אצבעותיי בשלו, "יהיה בסדר חמוד, אני מבטיח לך, ואני רוצה שתדע שאני מאוד מעריך את כל מה שאתה עושה. אני כעסן ולא נחמד לפעמים, בעיקר כשכואב לי, אבל זה לא אומר שאני לא אסיר תודה. אני לא מבין למה אתה מבזבז עלי את הזמן שלך, אבל תודה יוני."
"על לא דבר." אמר יוני והסמיק, "לא אכפת לי לטפל בך, זה לא קשה בכלל, וחוץ מזה אני לומד ממך המון דברים."
"חוץ מקללות בפולנית אין לי שום דבר ללמד אותך."
"לא נכון." מחה יוני, רכן לעברי, נישק על מצחי, אמר לי לנוח קצת ויצא לקניות.
התעוררתי רק אחרי שלוש שעות שינה שהטיבו איתי מאוד ומצאתי אותו יושב מול המחשב וקורא מודעות חיפוש עבודה.
"יוני." הנחתי יד על כתפו, "אין מצב שאתה הולך לעבוד, ברור? יש לי חסכונות ששמתי בצד לזמנים רעים ואני אהיה בסדר. תפסיק בבקשה לעבור על מדור הדרושים."
הוא הרים אלי את מבטו, "אני לא מחפש עבודה זה רק..."
"רק מה? ואם כבר מדברים, התקשרת להורים שלך?"
"כן, השארתי הודעה על המשיבון של אימא."
"אבא שלך שוב בחו"ל?"
"כרגיל." אמר יוני בקול משועמם, ואז נדרך, "הנה, זו המודעה שיובל דיבר עליה."
"איזו מודעה?"
"הנה, כאן. דרושים צעירים נאים לעבודה קלה ומכניסה בשעות הערב ובסופי שבוע."
"בשביל מה יובל מחפש עבודה?"
"בשביל כסף כמובן. הוא התקשר ואמרו לו שהם מעוניינים בבחורים צעירים בין שבע עשרה לעשרים, ושאם הוא יגיע למשרד הוא יקבל יותר פרטים, אבל כשנועה התקשרה דקה אחר כך הם אמרו לה שזה לא רלוונטי יותר. אני חושב שהם רוצים רק בנים, אבל אסור להגיד את זה בצורה מפורשת. נכון?"
"כן, נדמה לי שאסור. יובל מתכוון ללכת?"
"בטח, והוא רוצה שאני אבוא איתו. אתה חושב שאני נחשב לבחור נאה גולדי?"
"בעיני אתה מאוד נאה, וזו בדיוק הסיבה שאני לא רוצה שתלך לשם. יש לי הרגשה לא טובה בקשר לסיפור הזה."
"זה באמת נראה קצת חשוד." הסכים יוני, "איזה מין עבודה זו שעושים אותה רק בערבים ובסופי שבוע. מלצרות אולי?"
"לא יודע. אולי."
"אם לא נבדוק לא נדע."
"כנראה שלא." נאלצתי להסכים.
כמה ימים אחר כך הלכו יוני ויובל לראיון עבודה. הזהרתי אותם לא לחתום על שום דבר, לא לאכול לשתות, או חלילה לעשן שם משהו, ובעיקר לא להבטיח שום דבר לאף אחד עד שיתייעצו בי.
הם צחקו ממני, קראו לי סבתל'ה פרנואידית ופולנייה דאגנית, אבל בכל זאת הבטיחו לי להיזהר, מה שלא הפריע לי להסתובב בעצבנות סביב הטלפון מהרגע שהם יצאו.
סוף סוף הטלפון צלצל. הרמתי ועל הקו היה פרוספר ואלרו!
"פרי?" נדהמתי, "אתה לא בגרמניה?"
"כבר לא. חזרתי לא מזמן. אני מרים איזה פרויקט עם ליאון הגדול."
"איזה פרויקט?" שאלתי בחשדנות.
פרי צחק את הצחוק הזאבי המוכר שלו, "תרגיע פקד גולדי, זה סך הכול ליין מסיבות גברים חוקי לגמרי."
"אל תקרא לי פקד, אני כבר לא במשטרה."
"כן, אני יודע. הילדים אמרו לי. כמעט חטפתי התקף לב כשהילד של אורי נכנס למשרד. צריך להזהיר בני אדם לפני שעושים דבר כזה, חשבתי שאני רואה רוח רפאים, וגם החבר שלו נראה לא רע בכלל. שפתיים של מוצצת ותחת ממש חמוד."
"פרי!" צעקתי נרגז, "הוא בקושי בן שבע עשרה!"
הוא צחק שוב, "לא השתנית בכלל גולדי, יצאת מהמשטרה אבל נשארת שוטר בנשמה."
"גם אתה לא השתנית, מניאק היית ומניאק נשארת. בשביל מה אתה צריך את הילדים האלו? המסיבות שלך זה לא מקום לילדים."
"זה מה שהולך היום, כולם רוצים צעירים." נאנח פרוספר, "אישית אני מעדיף אותם בגיל שלך, אבל מה לעשות? צריך ללכת לפי דרישות השוק. כיום כולם אוהבים להסתכל על ילדים."
"מה הם אמורים לעשות?"
"לא הרבה. להסתובב בין האנשים, לרקוד, לחייך הרבה, להראות סקסיים, לעשות לאנשים מצב רוח טוב."
"אלכוהול ואקסטות זה לא מספיק? צריך גם בשר טרי בשביל זה?"
"כן." הודה פרי בכנות, "זה מה שצריך ואני מוכן לשלם על זה."
"הם רק ילדים קטנים פרי. מילא ליאון, אני מכיר אותו, אבל אתה? עליך לא הייתי מאמין."
פרי נאנח ושאל מה שלומי.
"חרא."
"יעבור לך, תראה גולדי, לא היה מזיק לי בן אדם אמין ומנוסה שמבין עניין שיעזור לי לארגן את הילדים האלו."
"אתה מציע לי עבודה פרי?"
"למה לא? לפחות עליך אני יכול לסמוך שלא תגיע מסומם לעבודה ותעזוב בשקט את הבקבוקים בבר."
"אני לא יודע..." היססתי, "יש לי כמה בעיות בריאותיות ש..."
"איזה בעיות יש לבחור צעיר ובריא כמוך?" השתומם פרי.
התחלתי לצחוק. "אני צעיר ובריא? מצחיק מאוד פרי."
"בעיני כל מי שמתחת לחמישים הוא ילד." פסק פרי, "וככה גם תוכל להשגיח על הילדים שלא יסתבכו בצרות." הוסיף.
"זה נכון." הסכמתי.
"נו אז..." דחק בי פרי.
המוח שלי עבד במהירות, סוקר את מצבי הכספי הדי רעוע ו...
"בסדר, אבל אני רוצה לדבר גם עם ליאון."
"בכיף." שמח פרוספר. קבענו פגישה למחר בצהרים ונפרדנו כידידים.
חמש דקות אחר כך התפרצו הנערים הביתה, נרגשים ושמחים שהתקבלו לעבוד כמחממי אווירה בליין המסיבות החדש של ואלרו והתבשרו שהם מסתכלים על הבוס החדש שלהם.

23. פבלו
"ליאון הגדול?" העווה סשה את פניו, "שמעתי דברים לא יפים על הטיפוס הזה, למה אתה צריך ללכת לעבוד אצלו?"
"בשביל כסף סשה. אין הרבה אופציות לבן אדם בגילי ובמצבי הבריאותי."
"יש לך כבר עבודה."
"כן, אבל לאחרונה העסקים חלשים, התרופות עולות הון ובזמן האחרון אני צריך להאכיל גם את הילד. לצערי גמרתי פחות או יותר את כל החסכונות שלי."
"אתה יודע שאתה תמיד יכול לקחת כסף ממני."
"כן, אני יודע. תודה סשה, אבל אני מעדיף לעבוד אצל ליאון."
"אתה כזה עקשן אדי, אתה הולך לספר לו עליך?"
"זו שאלה מצוינת ספוטניק." נאנחתי, "חבל שאין לי עליה תשובה מצוינת."
"אולי בכל זאת תוותר על העבודה הזו? עוד לא חזרת לגמרי לעצמך." הפציר סשה בדאגה.
"אני מרגיש הרבה הרבה יותר טוב, שום תועלת לא תצא לי מזה שאני אשב בבית ואדאג לבריאות שלי. בשבילי עבודה זו בריאות."
"אבל דווקא במסיבות? אתה שונא מסיבות ומועדונים."
"נכון, אבל זה משהו זמני. אני אחזיק מעמד, וחוץ מזה ככה אני גם אוכל להשגיח על הילדים שלא יסתבכו בצרות."
"הם לא הילדים שלך אדי, אתה לא חייב להם כלום."
"אני יודע, ואם היו להם הורים שהיה באמת אכפת להם מה קורה אתם... מילא רותה, אני יודע שהיא כן דואגת ליובל, אבל אני ממש לא מבין את ההורים של יוני. למה לא אכפת להם שהוא ישן כל כך הרבה פעמים מחוץ לבית? ומה אם הוא היה נופל לידים של אחד כמו ליאון?"
"גם אני לא מבין את זה." הודה סשה, "אני, את הבנות שלי מתכוון להלביש חגורת צניעות ברגע שהן יגיעו לגיל שתים עשרה."
"זה מה שאתה חושב, כאילו שהן יתייחסו אליך בכלל." קנטרתי אותו, והוא נשכב עלי ומעך אותי, ואחר כך התנשקנו והפסקנו לדבר ולכן גם למחרת בבוקר עדיין לא ידעתי מה להגיד לליאון בקשר לנשאות שלי. 
בדרך לפגישה שנערכה במשרד מרופט ששכן בבניין ישן לא רחוק מהתחנה המרכזית הישנה החלטתי לא להחליט עד שניפגש ואז לפעול לפי תחושת הבטן.
נכנסתי למשרד את מי אני רואה ממתין שם? את פבלו!
"גולדי? אמיגו? זה אתה!" הסתער עלי בשמחה ומחץ אותי לגופו בחיבוק גדול כמו שהיה עושה כל בוקר יום ראשון כשהיינו נפגשים שוב בבסיס אחרי חופשת סוף השבוע.
פבלו בלום היה אחד הקראשים החמורים ביותר שהיה לי והייתה תקופה, כשהייתי חייל צעיר וטיפש הרבה יותר מכפי שאני היום שחשבתי שאמות אם הוא לא יאהב אותי כמו שאני אוהב אותו.
מה שהקשה עלי עוד יותר הייתה העובדה שהיינו חברים טובים, גרנו באותו חדר ואהבנו מאוד להיות אחד במחיצת השני. חלקנו אותו טעם בספרות, מוזיקה וסרטים, צחקנו מאותן בדיחות ובילינו נפלא יחד. לקח לי זמן רב לקלוט שלמרות כל האיתותים ששולח לי הגיידאר שלי פבלו לא מספיק הומו כדי להתגבר על החינוך המצ'ואיסטי שלו ולאהוב אותי כמו שרציתי.
כשזמן השחרור התקרב כשל כוח סבלי, שמתי נפשי בכפי וגיליתי לו את הסוד הנורא - אני נמשך לגברים ואני מאוהב בו. הוא קיבל את הוידוי שלי באצילות נפש, הבטיח לי שסודי שמור איתו ושימשיך להיות חבר שלי אבל... 
"לפחות תנסה." התחננתי וניסיתי לגעת בפניו שרדפו את חלומותיי. הוא נרתע וזה היה סוף הידידות שלנו.
לא יכולתי להתגבר על הדחייה שדחה אותי כמאהב. הייתי בטוח שגם הוא הומו, אבל הייתי צעיר ומאוהב מכדי להבין את המעצורים הרבים ששם בפניו החינוך הנוקשה שקיבל. במקום להבין ולשמור עליו כידיד - ואולי עם הזמן לחזר אחריו בעדינות - בחרתי לכעוס, להיעלב ולהתרחק ממנו.
כיום אני מבין שהפגיעה האנושה ההיא בהערכתי העצמית ובגאוותי הובילה אותי אל האהבה הפגומה והרעה של אורי.
מאז חלפו שנים רבות כל כך... היינו אנשים שונים כעת.
הוא השתנה כמובן, השמין ואיבד את תלתליו השחורים והיפים, אבל נשאר גבר רחב כתפיים, בעל חיוך מדבק ומבטא ארגנטינאי מלבב.
"מה אתה עושה פה?" השתוממתי.
"אני הקב"ט." אמר בפשטות ומעך את ידי בלחיצה איתנה, מחייך אלי בשמחה. "אתה נראה נהדר גולדי, איך הצלחת לשמור על הגזרה שלך?"
משכתי בכתפיי ובמקום לענות שאלתי אותו מה שלומו ומה קורה איתו כיום? 
"השתחררתי מהצבא לפני כמה שנים, התגרשתי מהאישה, יש לי שלושה ילדים נהדרים ואני... זאת אומרת..."
"אל תגיד לי, גילית שאתה דו מיני ושחוץ מנשים גם גברים מעניינים אותך?"
פבלו האדים. "נו, כן. אתה יודע, בערך, תראה גולדי, אני..."
ואז הגיע פרוספר והפסיק את השיחה הפרטית שלנו. הוא הרעים פנים כשגילה שליאון מאחר, אבל כשסיפרתי לו שאני ופבלו חברים ותיקים עוד מהצבא התבהרו פניו. "טוב, טוב מאוד, כי תצטרכו לעבוד בשיתוף פעולה." אמר ואחר כך שלח עוד מבט נרגז בשעונו, "בטח תמיר ישן לליאון על הפיג'מה." העיר בעוקצנות ושיחק בעצבנות עם טבעת החותם המרשימה שענד על אצבעו.
"אני לא שואל מי זה תמיר," חייכתי, "אבל אני מופתע מאוד לשמוע שליאון ישן עם פיז'מה."
"טוב, אולי רק עם חולצת פיז'מה." חייך פרוספר, "חולצה קצרה מאוד." הוסיף בלגלוג.
"למה?" השתומם פבלו, מבין שאנחנו מתבדחים, אבל לא קולט את הפואנטה.
"פבלו, למה אתה חושב שקוראים לשותף שלי ליאון הגדול?" חייך פרוספר.
"לא יודע." משך פבלו בכתפיו.
"תחשוב." האצתי בו.
"הוא העביר את מבטו ביני לבין פרוספר ופתאום האדים. "אההה!!" אמר ולא יסף.
אורי ז"ל העיר פעם למראה ליאון שהופיע למסיבה באיחור אופנתי כשהוא תלוי על זרועו של מלווה עשיר ונדיב - הנה מגיע הגדול עם הליאון שלו - וצחק צחוק פרוע.
ליאון הגדול שנקרא כך על שם המימדים הנדיבים שחנן אותו בהם האל היה דוגמא לכך שהגודל כן קובע. בגלל ההצטיינות הגופנית יוצאת הדופן הזו שניחן בה זכה לחיזורים מגברים רבים כל כך עד שראשו הסתחרר. עם הזמן הפך הזין המפואר שלו לעושר השמור לבעליו לרעתו, אף אחד לא ניסה להכיר את האדם שנשא על עצמו את הזין המפורסם כל כך, ליאון עבר מגבר אחד לשני כמו גביע הצטיינות נודד, וזכה לשבחים רבים על ביצועיו במיטה, אבל אני לא זוכר אפילו גבר אחד שהיה באמת מאוהב בליאון עצמו, ולא בזין שלו.
בזכות הגברים העשירים שהקפיד לחלק להם את חסדיו ריפד לעצמו חשבון בנק דשן, צבר כספים ולמד איך לנהל אותם וכשנכנס לעסקי התיירות והמסיבות לקח לו בתבונה רבה את פרוספר ואלרו לשותף.
פרוספר היה בין למעלה מחמישים - שחום, מוצק, שתקן, נבון מאוד ואיש עסקים מנוסה וותיק.
בבסיסו היה בריון קשוח, אבל בנוסח אלגנטי של יד ברזל בכפפת משי. ידעתי שאיתו אני אסתדר מצוין. הבנו זה את זה עוד מהתקופה שאני הייתי שוטר והוא בעל פאב ומסעדה שתמיד הלך על הקו האפור שבין עסקים חוקיים ללא חוקיים.
בטחתי בו למרות שישב בכלא מספר פעמים. כאיש עסקים הוא לא תמיד הקפיד על כל החוקים, אבל ביחסיו עם בני אדם הייתה בו הגינות בסיסית, נדיבות וטוב לב חסר רשעות. חיבבתי את מזגו המתון ואת השליטה העצמית החזקה שלו. מטרתו הייתה להרוויח כסף והוא הקפיד להפריד בין עסקים לתענוגות.
את ענייניו הפרטיים הוא שמר לעצמו, איש לא ידע מה הוא עושה ועם מי הוא עושה את זה ואף אחד לא העז לחקור.
לא יכולתי להגיד אותו דבר על ליאון שניחן בתאוות כיבושים בלתי נדלית, נסבלת אצל גבר צעיר בתחילת הדרך, אבל מוגזמת בעליל אצל גבר שהיה קרוב יותר לארבעים מאשר לשלושים. לא רק הזין של ליאון היה גדול אלא גם תאבונו המיני ולמרבה הצער הוא לא למד מעולם לדחות סיפוקים.
היה ידוע לכל שהוא מעדיף בחורים צעירים על גבול החוקיות, אולי כפיצוי על השנים בהם כל בני לווייתו העשירים היו מבוגרים ממנו בהרבה. החלטתי שאם הוא יתחיל לגשש לכיוון אחד הצעירים שהתכוון להעסיק לא אחסוך ממנו את דעתי על ההתנהגות הזו ואמרתי את זה גלויות לפרי.
"אל תדאג בקשר לזה גולדי, לליאון יש בן זוג קבוע והם מאוד מאוהבים. שמעתי אפילו על דיבורים בקשר לחתונה בחו"ל."
"באמת? השתוממתי, "זה נראה לך רציני?"
"מצד תמיר זה מאוד רציני, מצד ליאון... לא יודע, אולי אני טועה והוא כן השתנה? אהבה עושה לבני אדם דברים מוזרים."
סוף סוף הגיע ליאון למשרד וזכיתי לראות את תמיר. להפתעתי הוא מצא חן בעיני. בניגוד לבני הזוג הקבועים הקודמים של ליאון הוא היה צעיר - להערכתי עוד לא בן שלושים - עם פנים תמימים וחיוך ביישני ולהוט לרצות. הוא היה בבירור מאוהב עד למעלה מאוזניו בליאון שנראה מטופח ומגונדר וכרגיל היה מדושן עונג ומלא מעצמו.
לחצנו ידיים ואחרי שהוא התפעל מגזרתי החטובה הוא הציג אותי בפני תמיר שנראה כאילו רווח לו לראות שהשכיר החדש של בן זוגו קשיש מכדי להוות איום רומנטי.
"אני מקווה שתשגיח יפה על הבחורים הצעירים שתשכור." אמר בחיוך עליז, "ותסביר להם כמה לא בריא לשתות ולהשתמש בסמים, בעיקר בגיל צעיר כל כך."
"תמיר רופא." אמר ליאון בגאווה וחיבק את מותניו של תמיר שהתרפק עליו בשמחה והעיר שהוא עדיין לא ממש רופא, רק מתמחה, אבל ישמח להסביר לצעירים מהן תופעות הלוואי של אלכוהול, חשיש ושאר סמי מסיבות, ואיך להיזהר מהם."
"זה רעיון מצוין." אמרתי, "אני אשמח מאוד."
הוא חייך אלי חיוך זוהר, נפרד מכולנו בשלום עליז והסתלק לדרכו, משאיר אותנו לדון על העסקים.
למרות ההסתייגות שלי מאופיו של ליאון הוא לא היה טיפש. היו לו רעיונות טובים וניסיון עשיר בעריכת מסיבות. אחרי הכול הוא בילה בהן זמן רב מאוד מזמנו.
ערכנו סיעור מוחות מרתק, העלנו מספר רעיונות טובים, חילקנו משימות לכל אחד, ואז הודיע ליאון שהוא צריך ללכת לפגוש מישהו וסיים את הישיבה.
פרי הסתלק גם כן לדרכו, ואני נשארתי עם פבלו. העבר המכאיב שלנו לא נשכח מליבי, אבל אחרי כל כך הרבה שנים הוא כמו איבד מחשיבותו, ולשמחתי נוכחתי לדעת שביני לבין פבלו עדיין נשארה אותה כימיה בסיסית.
שוחחנו עוד קצת על העבודה, בעיקר על בעיות האבטחה של מסיבות המוניות, ולאט לאט גלשנו לפסים אישיים.
פבלו הודה שעם הזמן הוא השתחרר קצת מהפחד מה יגידו, ואחרי שאביו הלך לעולמו הוא התחיל לשחרר לעצמו את החבל, מה שעורר את זעמה של אשתו. הוא התגרש מממנה לפני שלוש שנים ועבר לגברים, אם כי מידי פעם היה נדלק גם על אישה זו או אחרת, אבל מעולם לא התאהב באף אחת.
"מאז שהסתלקת לא אהבתי יותר אף אחד למרות שנמשכתי מאוד להרבה גברים, ולפעמים גם לנשים."
"עכשיו אתה מגלה לי?" חייכתי אליו בסלחנות, "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?"
"זה מאוחר מידי לספר לך שגם אני נמשכתי אליך בזמנו ושזה הפחיד אותי עד מוות?" שאל פבלו, מביט בעיני ברכות, ולקח את ידי בידו. "הבנתי נכון? אתה חי לבד עכשיו?"
"אני לא חי לבד, אני חי עם וירוס. בגלל זה רזיתי כל כך." בחנתי בקפידה את פניו, מנסה לאתר סימן לפחד או רתיעה.
לא מצאתי אפילו רמז לכך. ידו המשיכה לאחוז בידי ועל פניו הגלויים עלתה הבעת השתתפות בצערי. הוא שאל שאלות רבות על בריאותי, על הטיפול שאני מקבל, ונאנח באהדה כשהסברתי לו על תופעות הלוואי של התרופות שבעטיין איבדתי ממשקלי.
"מוזר שבחרת בעבודה הזו." העיר, "אף פעם לא היית בליין גדול. אני זוכר שתמיד התביישת לרקוד ולא אהבת לשתות."
"לא השתניתי מאז. העבודה הזו היא זו רק חלטורה לשעות הערב." הסברתי, "לאחרונה אני לא מרוויח מספיק גם בשביל התרופות וגם בשביל אוכל ובגילי לוקחים כל עבודה שמציעים לך."
"כמה שנים אחרי שהשתחררת חיפשתי אותך." הודה פבלו, "רציתי לספר לך שצדקת ולהתנצל, אבל אמרו לי שאתה חי עם מישהו... בחור מדהים אחד שאתה מאוד אוהב אז ויתרתי. מה קרה לו?"
"מת בתאונה." אמרתי קצרות, שואל את עצמי כמה זמן עוד יכאב לי הלב כל פעם שאספר לאנשים על אורי. "כנראה שנדבקתי ממנו." הוספתי.
פבלו הופתע מתשובתי. "אבל... אבל... אני לא מבין, אז למה..."
"ככה." קטעתי את דבריו, וליתר בטחון גם נישקתי אותו. זה כבר השתיק אותו.
 
24. חבר ותיק
נישקתי את פבלו, והוא החזיר לי נשיקה. זה מצא חן בעינינו ולכן עשינו זאת שוב ושוב ואחר כך גם שלחנו ידיים, ודי מהר מצאתי את עצמי שוכב ערום על הספה בעוד פבלו שרוע לצידי כשרק תחתוניו לעורו מגיש לי קונדום.
נאבקתי בעטיפת הקונדום ביד אחת בעוד ידי השנייה עסוקה בנעשה בתחתוניו של פבלו ואז, רגע אחרי שהצלחתי לפתוח את ניר האלומיניום החלקלק ולשלוף ממנו את עיגול הגומי הורוד והמשומן הבנתי פתאום שפבלו מתכנן להלביש אותו על הזין שלו ולעשות לי מה שאני תכננתי לעשות לו.
"לא." אמרתי ודחפתי אותו מעלי, "לא מוכן."
"אבל גולדי..." פבלו היה כולו תימהון, "למה לא?"
"כי... כי... לא."
"אבל..." הוא לא ידע את נפשו מפליאה, "אני אהיה מאוד זהיר." הבטיח, "יהיה לך כיף, באמת."
"לא."
"מה, אף פעם לא היית פסיבי? הרי היית עם אורי."
"כן, איתו כן, וגם עם... אחד, לא חשוב מי. מאז שאורי מת הוא היחיד שאני מוכן להיות איתו פסיבי."
"נו, תגיד מי זה. אני בטח מכיר אותו. אני מכיר את כולם."
"אני מכיר אותו עוד מהתיכון. הוא חבר ותיק שלי."
"אבל גם אני חבר ותיק." נעלב פבלו.
הבטתי בו במבט בוחן. כן, הכרתי אותו זמן רב, מאז שהייתי חייל צעיר וחרמן, אבל כיום הוא כבר לא היה חבר, בקושי מכר.
"אני מצטער פבלו. אני יכול להיות פסיבי רק עם מישהו שאני בוטח בו במאה אחוז."
"אם בטחת במאה אחוז באורי סימן שנשארת אותו הטיפש שהיית." אמר פבלו בנבזות, ומיד נזכר שהוא מדבר סרה במת וניסה לתקן. "כולם יודעים שאורי זיין כל מה שזז." הצטדק.
"כן, אתה צודק, ובכל זאת בטחתי בו. כנראה שלא החכמתי עם הזמן, רק הזדקנתי, אבל תגיד לי פבלו, אם זה כל כך טוב להיות פסיבי למה אתה לא מסכים..." לקחתי ממנו את הקונדום וחייכתי אליו בחביבות, "אני מבטיח לך שיהיה לך טוב איתי."
"השתגעת?" הוא חטף מידי את הקונדום הלא משומש, השליך אותו לפח והתחיל להתלבש. "בחיים לא! אני אולי מזדיין מידי פעם עם גברים, אבל אין מצב שאני אסכים לקבל זין בתחת!" הצהיר בתוקף.
"אני רואה שגם אתה נשארת אותו הומופוב שהיית פבלו."
לזכותו אומר שלמרות שאכזבתי אותו פבלו לא איבד את חוש ההומור שלו. הוא חייך, הניח מידו את החולצה שעמד ללבוש, התיישב לצידי, כרך יד על כתפי ונישק את לחיי. "כמה זמן עבר מאז? עשרים? עשרים וחמש שנה? נשארת אותו הומו עקשן."
"ואתה נשארת אותו מאצ'ו." צחקתי והחזרתי לו נשיקה.
לא יכולתי שלא לחבב אותו למרות שברור היה שסקס כבר לא יהיה פה. כנראה שזה לא היה כתוב בכוכבים שלנו.
"אולי עדיף ככה." ניחמתי את פבלו, וקצת את עצמי.
"כן, אולי. האמת שאני חי עכשיו עם מישהי... בחורה נחמדה, יש לנו סידור נוח. לא אכפת לה שאני מזיין בנים מהצד בתנאי שהם יהיו סטוצים של פעם אחת ודי, ורצוי בלי שמות ופרטים."
"ואתה שומר על ההסכם הזה?"
"ככה ככה." צחק פבלו, "אני לא יכול לחיות עם גבר גולדי, רק עם אישה. נעים לי לישון איתה וגם הסקס טוב, אבל אני לא אוהב נשים שמעמידות לי תנאים אז מידי פעם, כדי שהיא לא תתפוס עלי תחת, אני קופץ לאיזה יזיז ותיק..." הוא צחק, מרוצה מעצמו בדיוק כמו שהיה אז, לפני עשרים וחמש שנים.
"ואתה חושב שהיא לא יודעת שאתה לא בדיוק שומר על ההסכם שלכם?"
"אולי היא יודעת ואולי לא. קשה לדעת אצל נשים, אבל בטוח שאם היא הייתה יודעת שעשיתי סקס עם נשא איידס היא הייתה עוזבת אותי מיד אחרי שהייתה חותכת לי את הזין וזורקת אותו לירקון. יש לה פחד נורא מאיידס."
"בצדק. אני מקווה שאתה נזהר עם הסטוצים."
"אני משתדל. מישהו אמר לי להתייחס לכל אחד כאילו הוא נשא, אבל לפעמים הם כל כך חמודים ואני כל כך מסטול... אני מודה שאני שוכח מידי פעם להיזהר."
"כדאי שתלך להיבדק פבלו."
"שונא בדיקות ומחטים ומרפאות."
"בכל זאת."
הוא טפח על שכמי, צחק, אמר לי לא לדאוג כל כך הרבה והלך. 
חזרתי הביתה ומצאתי את יובל ויוני צוחקים ורוקדים לצלילי מוזיקה רעשנית ומדגימים את בגדי המסיבות שלהם לפני נעמה וסשה. ברור היה שהם מסטולים.
השתקתי את המוזיקה, נזפתי בהם כמו אימא דאגנית האכלתי אותם ושלחתי אותם לישון. אחר כך הזמנתי לנעמה מונית שתיקח אותה הביתה ולקחתי את סשה למיטה.
"מה עובר עליך?" הופתע סשה מההתלהבות שלי.
"פגשתי קראש ישן ונעשיתי חרמן."
"קראש? אתה? עד כמה שידוע לי הקראש היחיד שלך מת כבר מזמן."
"לפני אורי היה אחד אחר."
"מי? הבחור הדרום אמריקאי השחום הזה ששירת איתך?"
"כן, בזמנו הייתי חולה עליו. הוא הקב"ט של ליאון ופרוספר."
"אז למה אתה איתי עכשיו ולא איתו?"
"כי הייתי דלוק על התחת השזוף שלו לפני עשרים וחמש שנים סשה. מאז לא ראיתי אותו. דיברנו קצת והבנתי שבעצם הוא בן אדם זר, ומה פתאום שאני אעשה סקס עם זר?"
"למה לא? כולם עושים את זה."
"אני לא, וגם אתה לא."
"מאין לך שלא? אולי אני הולך פעם בשבוע לאיזה סאונה ו... מה אתה צוחק? מאיפה אתה יודע שאני לא עושה את זה?"
"כי אני מכיר אותך ספוטניק. אני מכיר את הראש שלך ותדע לך שאתה הבן אדם היחיד בכל העולם כולו שאני מוכן שיזיין אותי בתחת."
"באמת? אני היחיד?"
"כן, מר אלכסנדר וסרמן, מכל ההומואים שבעולם אתה היחיד."
"לכבוד הוא לי מר זהבי, ומאחר וזה ככה התואיל בטובך לשכב על הבטן ולהגיש לי קונדום." 

אין תגובות:

פרסום תגובה