עוקבים

יום שישי, 12 בינואר 2018

א. עכשיו תורך

12. אילת
למחרת המריבה עם סשה תכננתי לאכול ארוחת בוקר וללכת כמובן לעבודה, אבל במקום זה מצאתי את עצמי נחפז לתפוס מטוס לאילת בלי שהספקתי לאכול משהו, ומזל שאילנית, בת דודתי טובת הלב, ריחמה עלי ונתנה לי את הסנדוויץ' שלה.
את רונית פגשתי בתחנת המשטרה של אילת כשהגעתי לשם כדי לבדוק מה קורה עם קוליה ידידי שבילה לילה פעלתני מאוד על הטיילת של אילת, וכתוצאה מכך התעורר באותו בוקר במעצר.
מי שסיפר לי מה קרה באותו לילה ובאמת לקח ללב את כל האירוע היה בן זוגו של קוליה, מריו, שבגלל הטלפון ההיסטרי שלו באותו בוקר החמצתי את ארוחת הבוקר שלי ונאלצתי לטוס בחיפזון לאילת כשאני משאיר את יובל תחת השגחתו המסורה של סשה שהסיע אותי לשדה דוב, והבטיח לי נאמנה שהוא ישגיח על יובל, יקפיד שילך לבית ספר, יכין שיעורים, יאכל כראוי והכי חשוב - ישמור על קשר יום יומי עם אימו.
תכננתי לחזור מאילת עוד באותו יום, או לכל הפחות יום אחר כך, אבל משום מה זה לא הסתייע.
למה? קשה להסביר, אני אנסה, אבל לא אתפלא כלל אם הסברי לא ישכנעו איש, גם אותי הם לא שכנעו כל כך.
כשנחתי באילת באותו בוקר הייתי אחוז בחילה ורעדתי כולי. המטוס הקל נלכד בכיס אוויר וטולטל קשות, ורק בקושי הצלחתי לא להקיא על עצמי.
למרות שהטייס שב והרגיע אותנו שזה כלום פחדתי מאוד שאתרסק על הקרקע יחד עם הגרוטאה הרופפת הזו שבטיפשותי עליתי עליה. דבר טוב אחד צמח מאותה חוויה לא נעימה, הפסקתי לדאוג מה יהיה איתי ולאן הולכים חיי ופשוט שמחתי שעדיין אני חי.
אין כמו כמה דקות של פחד מוות בריא כדי להחזיר אותך לפרופורציות הנכונות.
בדרך למשטרת אילת נזכרתי שוב שאני בעצם לא ממש אוהב את העיר הזו למרות שלרוע מזלי חלק גדול מהנעדרים שלי מנסים להתחבא דווקא פה, על חוף הים האדום.
רעיון די טיפשי כי זו עיר קטנה מאוד ולמי שיש בה קשרים מתאימים קל מאוד לאתר בה נעדרים ולי היו פה קשרים בכל פינה וחור.
זה מתחיל באחותי הקטנה שמייחצנת כמה מלונות חשובים ויוקרתיים ומכירה את כל העולם ואשתו, ונמשך בבעלה - הגיס הכי חביב עלי (הוא גם היחיד, אבל למה להיות קטנוניים?) שהוא קצין במשטרת אילת, וכמובן, בת דודתי אילנית הזכורה לטוב ואחרונים אחייניי החביבים שעובדים במלונות, אחד כשף והשנייה כחדרנית, ולכל אחד מהם יש חברים וידידים שכולם שמחים לעזור לי כשאני נוחת באילת במרדף אחרי עוד נעדר אחד שנמלט ממרכז הארץ ובא לשכוח את הצרות וההתחייבויות שלו בין העלמות והעלמים המעורטלים למחצה שמטיילים להם מעדנות על הטיילת של אילת.
עוד לפני שעליתי במדרגות המובילות אל תחנת משטרת אילת שמעתי את המבטא הארגנטינאי השרמנטי של מריו שנעשה בולט יותר כשהוא לחוץ ונרגש. הוא עמד ליד אילנית שהייתה הבוקר היומנאית וטחן לה בשכל, מסביר לה, בטח בפעם המאה, למה חיוני שהיא תשחרר מיד את קוליה שהוא בחור עדין ורגיש - הוא לא - ובחור נהדר מכל הבחינות - זה דווקא נכון.
אילנית המותשת ניסתה שוב להסביר לו שהיא רק יומנאית ואין לה סמכות לשחרר עצירים, וחוץ מזה קוליה הרביץ מכות והיה שיכור, קילל והתפרע, וחוץ מזה הוא ישן שנת ישרים.
"אולי הוא התעלף?" נבהל מריו, "אולי הוא חולה? אולי יש שם פושעים מסוכנים שמנצלים אותו ממש ברגע זה, ואת יושבת סתם ככה ולא עושה כלום?"
"מריו, מה שלומך?" טפחתי על גבו, מחייך אל אילנית שגלגלה לעומתי את עיניה ועשתה פרצופים של - תציל אותי מהפסיכי הזה.
מריו שמח עלי שמחה גדולה, נפל לזרועותיי, חיבק אותי והתחיל לספר לי בהתרגשות עצומה איך החופשה שהם חלמו עליה זמן רב כל כך הפכה לסיוט נורא בגלל כמה חוליגאנים שניסו ללעוג לו ולקוליה כשהם הלכו יד ביד על הטיילת.
"הם דווקא מספרים שהם סתם התעסקו בעניינים שלהם וקוליה היה שתוי והתנפל עליהם." התערבה אילנית בנאום הנרגש.
"קוליה בחור נורא רגיש." השתפך מריו, "הוא נעלב נורא מהר אחרי שהוא שותה קצת, ומי יודע מה הם עושים לו שם." החווה בידיו לעבר אגף תאי המעצר.
"אף אחד לא עושה לו כלום, אמרתי לך, הוא ישן." התרגזה אילנית, "ומי בכלל יעז לגעת ברוסי גדול ושעיר שמסריח מוודקה?"
בנושא זה דווקא הסכמתי עם אילנית. קוליה היה בחור עדין נפש ורך מזג אבל למרות שנולד ברוסיה הוא היה גבר גדול וכהה עם שפע תלתלים שחורים וכששתה היה נעשה נוח לרגוז ואפילו אלים. היו מעט מאוד סיכויים שמישהו היה מעז להציק לאחד שנראה כמוהו. 
מריו נעלב בשמו של בן זוגו והתחיל לקלל בספרדית ואילנית שגילתה בקיאות מפתיעה בשפה היפה הזו (עוד בילדותה אמרתי לאימא שלה לא לתת לילדה לראות כל כך הרבה טלנובלות) הבינה הכול ופניה האדימו והיא כמעט שהתחילה להחזיר לו מנה אחת אפיים, אבל אז הופיעה פרנקו גיסי, לחץ את ידי בשקט, אמר לכולם לסתום, שלח את אילנית להכין לי קפה והלך להביא לנו את קוליה.
"את באמת לא חייבת, האמת שאני בעיקר רעב, קפה הספקתי לשתות בבית, אבל לא אכלתי כלום מהבוקר."
אילנית נתנה לי את הסנדוויץ' שלה, ועוד לפני שסיימתי אותו חזר פרנקו עם קוליה שנראה פרוע ומנומנם, ובאמת הסריח מעט.
הוא עבר על המסמכים של המעצר, הזהיר בחומרה את ניקולאי קוגן –שמו האמיתי של קוליה - לא להשתכר יותר ולא להרביץ מכות בפומבי, וזרק אותנו החוצה. 
כן, אני יודע. כל הסיפור הזה היה יכול להסתדר על הצד הטוב ביותר גם בלי נוכחותי, אבל כשמריו מתרגש ונלחץ אני לא עומד בפניו, וחוץ מזה מזמן לא הייתה לי חופשונת קטנה.
חזרנו למלון של הצמד חמד שהלכו חבוקים דווקא כדי לעצבן את תושבי אילת שמצדם היו עסוקים בשלהם ובכלל לא שמו לב אליהם, ושם גיליתי להפתעתי הנעימה שהם שוהים בסוויטה מרווחת עם ג'קוזי מפנק ושאני מוזמן לנוח אצלם, כמה שעות, או ימים, איך שבא לי.
הם חברים מאוד וותיקים שלי, וכשמריו לא לחוץ וקוליה לא שתוי הם אנשים נעימים ביותר, והג'קוזי המפנק בחדר שלהם התאים בדיוק לשלושה גברים לא רזים ולא ביישנים... בקיצור, חזרתי רק למחרת בערב, חש מרוצה ונינוח כמו גבר שבילה, התהולל וזיין בלי חשבון לראשונה מזה שנים רבות.
בדרך חזרה שאלתי את עצמי אם הייתי מתפתה להצטרף למריו ולקוליה בג'קוזי, ואחר כך במיטה שלהם, אם לא היה קודם הוידוי המפתיע, והמיותר מבחינתי, של סשה.
השאלה נותרה ללא תשובה ברורה. אין ספק שהופעתו הפתאומית של יובל שעורר אצלי מחדש את זכרונו של אביו, ותחושת הבגידה שהעיקה עלי אחרי השיחה הלילית עם סשה תרמו להתנהגות ההוללת שלי, וחוץ מזה הייתה גם העובדה שאילת נחשבת לכמעט חו"ל, וידוע שבחו"ל אתה עושה דברים שלא היית חולם לעשות בארץ, וגם השמפניה שהזמין מריו כדי לחגוג את שובו של קוליה תרמה לשחרור המעצורים שלי...
בעודי הוגה בכל התירוצים הללו להתנהגותי פתחתי חרש את הדלת ונתקלתי במראה מפתיע - סשה יושב לו בנחת על הספה בסלון החשוך וצופה בטלוויזיה בעוד יובל מנמנם לצידו, ראשו שעון על כתפו הרחבה. ההפתעה שחשתי בראותי אותם יושבים צמודים זה לזה באפלולית, מוארים רק באור הקלוש שבקע ממרקע הטלוויזיה, הייתה כמו מכה בבטן.
כשאתה מכיר מישהו שנים רבות ורגיל לראות אותו כל הזמן דמותו העכשווית מטושטשת בעיניך בגלל כל הדמויות הקודמות שלו שמאוחסנות בזיכרונך.
כשהצצתי בסשה אחרי השיבה מאילת נמוגו כל רוחות הרפאים של העבר ופתאום ראיתי אותו כפי שהוא היה באותו רגע, לא הנער הרזה והמבויש שפגשתי לפני שלושים שנה, לא החייל המבולבל והמבוהל שלא היה מצליח לסיים את הצבא בלי עזרתי, וגם לא רואה החשבון הקפדני והמעשי שלי, אלא גבר נאה ורחב כתפיים, אבהי למראה, בהיר עור ושיער, כחול עיניים, גופו מוצק, פניו רחבות והבעתן, ברגע כששפתיו נגעו בעדינות במצחו של הנער הישן בשלווה על כתפו, רכה ועדינה.
יובל מלמל משהו לא ברור, התרפק עליו וחיבק אותו וסשה תמך בו והוביל אותו לעבר חדר השינה, השכיב אותו בזהירות, כיסה אותו, חזר לסלון ואז נתקל בי עומד חרש בפרוזדור הכניסה ונרתע בבהלה.
"חזרת."
"כן, חזרתי."
"לא מיהרת יותר מידי."
"הייתי שם רק יומיים סשה. מריו וקוליה שכרו סוויטה והם רצו שאני אבלה אתם קצת. מזמן לא הייתי בחופשה."
"נהנית?"
"מאוד. היה שם אחלה ג'קוזי, מה שלומך, איך הילד, איך עדה והבנות?"
"הכול בסדר." אמר סשה והפך אלי את גבו חיטט בארון ושולף משם סדין וציפה.
"למה יובל ישן במיטה שלנו?"
"למה לא? המיטה נוחה יותר מהספה."
"אבל... ישנת איתו?"
"כן."
"אבל סשה?"
"הוא כבר מעל שבע עשרה, וחוץ מזה..."
"מה חוץ מזה?"
"לא חשוב. לך לישון, נדבר מחר."
"על מה יש לדבר? זה הילד של אורי, הוא צעיר ממך ב... באיזה שלושים שנה, אתה לא חושב שזה מוגזם?"
"אני רק ישן לידו, זה הכול."
"כן, בטח."
"אני רק ישן לידו אדי, תרגיע."
"למה?"
"למה לא?"
"לא התגעגעת אלי סשה?"
הוא הסתובב וחיבק אותי. "כן, מאוד, ועכשיו לך לישון."
"בלעדיך?"
"כן, בלעדי. אני אישן ליד יובל. אתה צריך עזרה עם סידור הספה?"
"לא, אני אסתדר לבד. לילה טוב."
"לילה טוב אדי."  

13. פרטיות
למחרת קמתי עם גב תפוס וגמרתי אומר לקנות עוד היום ספה חדשה. חש עצמי זקן ומקומט דידיתי למטבח וגיליתי שם את סשה, יושב ומעיין בכובד ראש במדור המודעות בעיתון.
"אתה צריך משקפים." אמרתי לו והתחלתי להכין לי קפה.
"אני לא צריך, אני רואה מצוין."
"בחייך ספוטניק, אף בן אדם מעל ארבעים לא מסוגל לקרוא את האותיות הקטנות האלו בלי משקפיים, וחוץ מזה, מי מתעסק בימינו עם עיתונים כשיש אינטרנט? מה אתה מחפש שם?"
"דירה להשכיר."
"בשביל מי?"
"בשבילי."
התיישבתי מולו ולגמתי מהקפה בוחן את פניו בקפידה. גם הוא לא ישן טוב הלילה, אחרי כל כך הרבה שנים של הכרות הספיק לי מבט אחד בפניו לגלות את זה.
"למה? לא נוח לך אצלי?"
"עדיף שלכל אחד מאיתנו יהיה מקום משלו אדי, אתה יודע שאני אוהב אותך, אבל אני צריך פרטיות ושקט - וזה מבן אדם שגידל כמעט לבד שתי בנות קטנות ונמרצות ומעולם לא איבד את סבלנותו לנוכח התעלולים שלהן.
"אני מבין סשה, גם אני אוהב את השקט שלי ולכן אני חושב שעדיף שנשלח מפה את הילד ואתה הרי בין כה וכה תחזור בקרוב לעדה."
"לא, אני לא."
הרמתי את גבותיי בפליאה אילמת ושתיתי עוד קצת קפה. היה לו טעם נורא. אולי החלב היה מקולקל.
"פינקתי את הבנות יותר מידי ובכלל, עכשיו הן כבר גדולות ולא זקוקות לי יותר."
"בחייך סשה, הן עדיין ילדות, הן צריכות אבא."
"יש להן אבא, אבל אתה צודק, מספיק שאני קופץ לשם לביקור מידי פעם."
"מידי פעם? אתה שם פעמיים ביום וברגע שהנורית הזו תסתלק אתה תחזור לחדר שלך ו..."
"לא אדי, לא הפעם. אני רוצה להתחיל לחיות."
"מי מפריע לך? הבנות שלך, האקסית? הן אוהבות אותך, במה הן מפריעות לך?"
"גם אני אוהב אותן, אבל אני גבר ואני צריך פרטיות."
"כל פעם שאתה צריך פרטיות תבוא אלי ותקבל כמה פרטיות שאתה רוצה." הנחתי את כף ידי על כפו החמימה.
הוא משך אותה בזעם. "עזוב אותי."
"מה, זה בגלל אילת? בחייך סשה, הייתי עם קוליה ומריו, בגלל שטות כזו אתה כועס?"
"אני לא כועס." אמר סשה בקרירות שהעידה בדיוק על ההפך, "למה שאני אכעס? מצידי תיסע לאילת כל שבוע ותקפוץ שם מג'קוזי לג'קוזי, מה אכפת לי? אני צריך פרטיות ושקט כדי לנהל את החיים שלי כמו בן אדם מבוגר שיש לו חיים משלו. אני לא חייב דין וחשבון, לא לך, לא לאקסית שלי ובטח שלא לילדות שלי."
כבר מזמן לא ראיתי אותו כעוס כל כך. זה קצת הפחיד אותי.
"מה עם יובל?" שיניתי נושא, "הוא לא צריך ללכת לבית ספר או משהו?"
"אתמול התחיל החופש הגדול אדי, שכחת?"
"איזה חופש גדול? עוד לא יוני."
"בתיכון החופש מתחיל בעשרים ליולי, זה ככה עוד מהתקופה שאתה היית תלמיד. תן לילד לישון בשקט אדי."
"בסדר, שישן, אבל היום אני קונה ספה חדשה ומהלילה הוא ישן עליה לבד."
"תקנה כמה ספות שאתה רוצה, אבל כל זמן שיובל ירצה שאני אישן איתו אנחנו ישנים יחד, ואם יש לך בעיה עם זה אני אשכור לנו חדר במלון עד שאמצא דירה מתאימה."
בהיתי בו נדהם, אז זו הייתה הסיבה לצורך הדחוף שלו בפרטיות?
"סשה, יובל הוא רק ילד, זה פשוט לא בסדר. אם הוא לא היה הבן של אורי לא היית חולם בכלל לעשות דבר כזה."
"הוא מעל שבע עשרה וזה לגמרי חוקי." אמר סשה בעקשנות וקפץ את אגרופיו המנומשים על העיתון המקומט.
"אולי זה חוקי, אבל זה לא בסדר, ושנינו יודעים את זה."
"אני לא מכריח אותו לעשות שום דבר, זה הכול רעיון שלו."
"רעיון שלו? הוא ילד ספוטניק, הוא מבוגר רק בשבע שנים מהבת שלך."
"אל תהפוך אותי לפדופיל אדי, אתה ישנת עם אנג'י."
"שהיה בן עשרים ומנוסה מאוד. את הדברים שהוא שכח אני ואתה עוד לא למדנו, וחוץ מזה לא היה ביני לבינו כלום, רק ישנו יחד."
"גם אני רק ישן איתו."
"בינתיים."
"זה תלוי בו, ובכל מקרה בקרוב אני עובר מפה וזה כבר לא יהיה עסקך."
"אל תדבר שטויות, זה הבן של אורי שאימא שלו ביקשה ממני להשגיח עליו, בטח שזה עסקי."
"הוא מעל שבע עשרה והוא לא צריך השגחה." הטיח סשה את אגרופו על השולחן.
"ספוטניק, מה קרה לך? אף פעם לא ראיתי אותך עצבני כל כך. לא מתאים לך להיות פדופיל."
"אל תקרא לי פדופיל." התרתח סשה וקם, פניו אדומים מזעם.
קמתי גם כן, מדחיק את רטט הצחוק העצבני שבעבע בתוכי. קשה היה לי לקחת ברצינות את זעמו, מעולם לא רבנו ככה, אפילו העסק ביש עם אורי לא גרם לנו לצעוק זה על זה.
סשה אף פעם לא כעס עלי, הוא בכלל לא היה טיפוס כועס, הפעם היחידה שראיתי אותו זועם כל כך הייתה כשאיזה גננת רשלנית לא השגיחה כראוי על ביתו שחזרה הביתה מהגן חבולה אחרי שנפלה מנדנדה.
עמדנו זה מול זה כמו שני תרנגולים מוכנים לקרב, ואז צלצל הטלפון וזו הייתה עדה שכבר הייתה במשרד.
היא ביקשה ממני להגיע מהר ככל האפשר כי מישהו ממתין לי.
"אבל עוד לא שמונה." מחיתי, "מה הלחץ?"
"לא יודעת. הוא לא אמר, אבל הוא נראה לי עצבני וכועס מאוד, והוא רוצה מאוד מאוד לדבר אתך אדי."
"בסדר, אני יוצא לדרך. מה שלומך חוץ מזה עדה? איך הבנות?"
"אני פחות או יותר בסדר." אמרה עדה בקול אומלל, "אבל נוגה לא ישנה כל כך טוב הלילה. סשה שם?"
"הנה, קחי אותו, נתראה במשרד." הגשתי לסשה את הטלפון, לחצתי בכפי על כתפו ויצאתי.

לאדם שהמתין לי בקוצר רוח לפני דלת משרדי היו שרירי חדר כושר מושקעים, עור שחום תוצרת מיטת שיזוף, תספורת מוקפדת, בגדים ממותגים, שעון יד דקיק ויקר למראה ועיניים שהתרוצצו בחוריהן בבהלה.
משהו הטריד מאוד את האיש הזה, משהו מפחיד כל כך עד שכל הרושם הקריר והגזעי שהופעתו הייתה אמורה ליצור התאדה בגללו.
הוא התיישב באנחה מולי, השעין את מרפקיו על השולחן המרוט שלי וכבש את פניו בידיו. קודם בער לו לפגוש אותי ועכשיו, כשכבר הגעתי, הוא התקשה פתאום לדבר.
המתנתי בסבלנות עד שהוא הזדקף והביט בי. "אני מרגיש שאני משתגע." אמר, "בדרך כלל אני לא כזה לחוץ, אבל מאז שאמרו לי אני פשוט יוצא מדעתי."
"אמרו לך מה?" שאלתי בסבלנות למרות שניחשתי את התשובה.
הוא כמעט סיפר לי, אבל ברגע האחרון נרתע. "לא משנה, אתה מתמחה באיתור נעדרים, נכון? אני צריך שתאתר לי מישהו."
"למה?"
"מה זה משנה?"
"זה משנה."
"למה?"
"כי אם אתה רוצה למצוא אותו ונגיד להרוג אותו, או להרביץ לו מכות רצח, אני לא רוצה שום עסק אתך."
"למה אתה חושב שאני רוצה להרביץ למישהו? אני נראה בן אדם אלים?"
"זו הייתה סתם דוגמא."
"סתם? סתם לא מדברים על רצח."
הוא היה מקרה קשה, האיש הזה. "אולי נתחיל מהתחלה ותגיד לי קודם מה שמך?"
"אבישי."
"אבישי מה?"
"בן צור, אני אבישי בן צור ואני רוצה למצוא בחור אחד בשם ערן שטרן. הנה התמונה שלו." שלף תמונה של גבר צעיר ויפה תואר בבגד ים שחייך חיוך שחצני אל הצלם.
"אתה צילמת?"
"כן."
"מתי?"
"לפני שבועיים. היינו בכינרת... אלוהים, אני לא מאמין, רק לפני שבועיים..." עיניו נמלאו דמעות, "הייתי כל כך מאושר, חשבתי ש..."
"ומה קרה מאז?"
"אני לא יכול לספר לך."
"אתה צריך להבין אבישי שאני כמו רופא או כומר, כל מה שאתה מספר לי נשאר רק ביני לבינך."
"אם תדע לא תרצה אפילו שאני אשב על הכסא במשרד שלך."
"אני לא חושב שזה יקרה אבישי, אבל אם זה יגרום לך להרגיש יותר נוח תרשה לי לגלות לך קודם סוד קטן עלי."
"איזה סוד?"
"אני נשא איידס. חשדתי בזה כבר הרבה זמן ולפני כמה ימים קיבלתי תשובה חיובית."
עיניו נפערו לרווחה, "באמת? איזה תרופות אתה לוקח?"
"אני עדיין לא לוקח כלום, אבל אם התוצאות שלי ישתנו לרעה גם זה יקרה." הוצאתי את התדפיס עם תוצאות בדיקות הדם שלי והראיתי לו.
הוא בחן את הדף בכובד ראש. "יש לך מזל." העיר בשמץ קנאה.
"כן, אני יודע, אבל זה עלול להשתנות בין יום."
"אתה יודע מי הדביק אותך מר זהבי?"
"בבקשה, תקרא לי גולדי, כמו כולם, וכן, אני יודע."
"ואתה לא כועס עליו?"
"מה הטעם לכעוס על בן אדם מת?"
"מאיידס?" החווירו שפתיו של אבישי.
"לא, הוא עשה תאונת דרכים. נהג מסטול ונתקע בעץ."
"אולי הוא ידע ורצה למות?"
"אולי. מאוד אהבתי אותו ואני עדיין מתאבל עליו ומתגעגע אליו, אבל האמת שלא הכרתי אותו כל כך טוב כמו שחשבתי. רק עכשיו אני מבין עד כמה."
"ואיך אתה יודע שזה הוא שהדביק אותך?"
"כי מיד כשפגשתי אותו עשיתי בדיקה שיצאה שלילית, ומאז ועד היום הוא היחיד שעשיתי איתו סקס לא מוגן."
"גם הוא עשה בדיקה?"
"הוא אמר לי שהוא נבדק כמה ימים לפני שנפגשנו והאמנתי לו."
"כן, זו הבעיה כשמתאהבים במישהו." אמר אבישי במרירות, "המוח מתאדה ואתה מאמין לכל שקר ואחר כך מצטער על זה כל החיים."
שתקנו קצת, מהרהרים בדבריו, ואז הוא שאל, "תגיד גולדי, אם הבחור הזה היה מופיע פתאום לפניך, אם נגיד הוא היה פותח את הדלת ברגע זה ומודיע לך שהוא לא מת, זו הייתה טעות, הוא בעצם חי, מה היית עושה?"
הייתי יורד לפניו על הברכיים ומוצץ לו. חשבתי בשקט לעצמי, אבל בקול אמרתי שאין לי מושג, וזו שאלה היפותטית שאין בה שום טעם, והזכרתי לאבישי שעדיין הוא לא נתן לי תשובה למה הוא רוצה למצוא את ערן שטרן.
"כדי להרוג אותו לפני שאני מתאבד." אמר אבישי, הניח את ראשו על לוח השולחן שלי ופרץ בבכי.

14. איך מוצאים מישהו?
הדחף הראשוני שלי היה לצעוק עליו שלא ידבר שטויות ואחר כך לחבק אותו ולהבטיח לו שהכול יהיה בסדר, אבל מאחר ויש לי כלל ברזל - לא להתחבק עם קליינטים בפגישה ראשונה – התאפקתי.
במקום זה הסתפקתי בכך שטפחתי קלילות על שכמו ואמרתי לו בעדינות שיפסיק לבלבל את המוח או שאני אבעט לו בתחת ככה שהוא לא יוכל לשבת שבוע.
אחר כך הכנתי לו כוס נס קפה שהוא שתה תוך שהוא מנגב בשרוולו את הדמעות שזלגו על לחייו וסיפר לי איך פגש את ערן במסיבת גייז, איך הם נדלקו זה על זה ממבט ראשון, וכמה מאושרים הם היו, ואיך הוא יצא לחודש מילואים שבועיים אחרי שהם התחילו להיות יחד, וכמה הוא חשש שערן לא יחכה לו, וכמה הוא התלבט בגלל הבדל השנים הגדול ביניהם - הוא בן שלושים ושמונה וערן רק בן עשרים וחמש – ובאמת, כשבא לחופש  מהמילואים ערן התנהג בצורה מוזרה והוא כבר חשב שדי, נגמר, אבל אחרי שהמילואים נגמרו הכול הסתדר והם התחילו לגור יחד והיו כל כך, כל כך מאושרים, ופתאום...
"מה פתאום, מה קרה פתאום?"
"אני עובד בהייטק ובעבודה אני די בארון, בעצם לגמרי בארון, ולא שאני מתבייש או משהו, אבל אני מעדיף שבעבודה... טוב, לא חשוב, העיקר שהבוס החליט להזמין ניידת של מד"א כדי שכולנו נתרום דם, ובגלל שזה היה במקום עבודה וכולם ראו לא כתבתי בשאלון הזה שהם נותנים לך למלא שאני הומו. תרמתי דם כמו כולם וכמה ימים אחר כך התקשרו אלי ואמרו שיש איזה בעיה עם הדם שלי. כמובן שנלחצתי בטירוף ומיד התקשרתי לערן והשארתי לו הודעה במשיבון, וכשחזרתי הביתה אחרי שאמרו לי שאני נשא, כולי שבור ומפורק והרוס לגמרי, הוא כבר לא היה. אסף את הדברים שלו ונעלם, אבל אני מתכוון להפוך את כל הארץ, למצוא אותו ולהרוג אותו ואחר כך להתאבד."
"ואם הוא ברח לחו"ל?"
"לא יכול להיות. הוא בארץ כי הדרכון שלו אצלי, הוא הגיע בדואר ממשרד הפנים יום אחרי שערן נעלם. בשבוע שעבר הוא הלך לחדש אותו כי תכננו... תכננו..."
אבישי קם, לקח את ספל הקפה שלו, הלך לפינת המטבחון ושם אותו בכיור, ואחר כך השעין את מצחו על מחיצת הגבס שהפרידה את המטבחון מהמשרד והתייפח כאילו ליבו נשבר בקרבו.
טוב, הרי ידוע לכל שכללים נועדו כדי לשבור אותם. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו, מניח לו להרטיב בדמעות את כתפי, ליטפתי בעדינות את גבו עד שנרגע, ואחר כך ביקשתי שיספר לי עוד פרטים על ערן הנעלם וינסה לעזור לי להבין מה בעצם קרה.
"מה יש פה להבין? הוא זיין מהצד כשהייתי במילואים וכמו דביל לא שם קונדום, נדבק ואחר כך הדביק אותי, וברגע שהוא הבין מה קרה הוא נבהל וברח, ואתה יודע מה החלק הכי נוראי בכל הסיפור הזה?"
"מה?"
"אני לא יכול להפסיק לאהוב אותו ולדאוג לו. אני כועס עליו נורא, אני שונא אותו ומתכנן להרוג אותו, אבל אני אוהב אותו. זה נראה לך הגיוני?"
"לא, אבל אל תדאג בקשר לזה. בן אדם במצב שלך לא אמור להיות הגיוני. הייתי מתחיל להיות מודאג ברצינות מהאיומים שלך רק אם היית מתנהג בצורה הגיונית."
אבישי החל לבכות שוב. "הוא כזה ילד טוב, כזה תמים וטיפשון, הוא בטח נורא מבוהל. השד יודע איפה הוא זרוק, כמו שאני מכיר אותו הוא בטח מרגיש נורא אשם, אולי אפילו..."
השערה חדשה צצה במוחו והוא זינק פתאום מכיסאו, הופך אותו מרוב חיפזון, "ומה אם הוא התאבד? הוא בהחלט עלול להתאבד בגלל דבר כזה. אני צריך... חייבים..."
"חייבים להפסיק להילחץ. חייבים להירגע ולהתחיל לחשוב בהיגיון." אמרתי בתקיפות, מרים את הכסא ומשיב אותו עליו.
"ועכשיו תספר לי בצורה מסודרת כל מה שאתה יודע על ערן שטרן."
"סיפרתי לך הכול."
"לא סיפרת לי על ההורים שלו, מאיפה הוא בארץ, מה הוא עושה בחיים, איזה מן בן אדם הוא?"
"הוא בחור מקסים, תמים כזה, קצת ביישן, מאוד רומנטי. ילד מנומס עם לב טוב. לדעתי הוא מאוד יפה ו..."
"אני מסכים אתך שהוא בחור יפה אבישי, אבל אולי תתרכז יותר בפרטים המעשיים?"
אבישי חייך במבוכה. "כן, בסדר אני פשוט... אז ככה, ערן עובד בתמיכה טכנית ולומד הנדסת מחשבים במכללה, הוא בא ממשפחה מסורתית מאיזה חור נידח בצפון. הם יודעים שהוא הומו ולא ממש אוהבים את הרעיון, אבל משלימים איתו כל זמן שהוא גר רחוק מהם ולא בא יותר מידי לביקור, בטח שלא עם בן זוג."
"איך קוראים לחור הנידח?"
"זהו, שאני לא זוכר. איזה מקום קטן מאוד ליד סמינר אורנים שנמצא קצת אחרי קיבוץ יגור. מכיר את האזור?"
"כן, קצת. יכול להיות שזה קרית טבעון?"
"לא, אבל יש לו בת דודה שגרה בקרית טבעון. היא גננת, גרושה, היא היחידה במשפחה שהוא בקשר חם איתה. הם שני המורדים המשפחתיים, ככה הוא סיפר לי."
"אולי הוריו מרמת ישי?"
"לא, לא חושב."
"אולי קרית חרושת?"
"לא, אבל איזה מקום ליד. הוא אמר פעם שהחבר הראשון שלו היה מקרית חרושת והם למדו יחד באיזה קיבוץ ליד... לא זוכר."
"אולי אלרואי?"
"כן, זהו, נכון. איך שכחתי? הראש שלי לא עובד כמו שצריך."
"אתה מבולבל ונרגש, זה טבעי במצבך. לא רק שנודע לך שאתה נשא גם אתה חושד שהחבר שלך הוא זה שהדביק אותך, זה מצב שיכול לערער כל אחד."
"אני לא חושד, אני בטוח. מהרגע שנפגשנו אף אחד אחר לא היה קיים בשבילי. חשבתי שגם הוא..." שוב נמלאו עיניו דמעות, "אני פשוט לא יודע מה לעשות."
"למצוא את ערן זה הדבר הראשון. אתה צריך לדבר איתו, לברר מה באמת קרה ולהפסיק עם כל התוכניות המטופשות האלו על רצח והתאבדות."
"אבל איך אני אמצא אותו? אמרתי לך, הוא נעלם. איך בכלל מוצאים מישהו שלא רוצה שימצאו אותו?"
"לומדים להכיר אותו ואת הנסיבות שגרמו לו להעלם ואחר כך מפעילים שכל ישר והיגיון. אם לערן היה די כסף וזמן לתכנן את ההסתלקות שלו הייתי אומר לך שחבל על הזמן ובטח לא נצליח לאתר אותו, אבל נראה לי שהוא הופתע ונבהל בדיוק כמוך. במקרים כאלו אנשים נוטים לחזור הביתה."
"אבל אני לא יודע איפה ההורים שלו גרים."
"זו לא צריכה להיות בעיה, אלרואי הוא מקום קטן מאוד." משכתי ספר טלפונים מרופט של אזור חיפה ממגרת השולחן והתחלתי לחפש את משפחת שטרן. היו שלוש משפחות כאלו באלרואי, כולן באותו רחוב. "סבא וסבתא שלו גרים ליד הוריו ואחיו הגדול התחתן והוא גר ממול," ביאר לי אבישי את הסיבה לכך, "אבל אני לא מאמין שהוא הלך אליהם. הוא תמיד סיפר לי שהם מוכנים לארח אותו רק לכמה שעות ורק בתנאי שהוא לא יספר להם שום דבר על עצמו ויתרחק מהילדים של אחיו וערן כל כך אוהב ילדים, הוא וגאיה פשוט התאהבו זה בזה." פניו התעוותו לפתע במצוקה, "אוי! זה מזכיר לי."
"מזכיר לך מה? ומי זאת גאיה?"
"האחיינית שלי. הבטחנו לבוא ליום ההולדת שלה בשבוע הבא. אני לא יודע מה אני אגיד לה, אחותי תהרוג אותי אם אני לא אגיע."
"עד השבוע הבא יש לנו עוד די זמן, אתה יודע מה שם המשפחה של הבת דודה שלו?"
"לא, אני רק זוכר ששמה מיכל."
חייגתי לאחד ממשפחות שטרן שהופיעו בספר הטלפונים ולמזלי ענתה לי ילדונת חמודה שהאמינה בלי חשד לסיפור שסיפרתי לה – איבדתי את הטלפון של הגננת מיכל, אבל אני יודע שמשפחת שטרן הם קרובים שלה ואולי היא יכולה לתת לי את המספר שלה?"
"כן, אני יכולה." צפצפה הילדונת בחביבות, "אבל עכשיו חופש ומיכלי נסעה לטורקיה לטיול."
"אוי, לא, ואני כל כך רציתי לבקר בגן שלה ולראות אם הוא מתאים לבת שלי, אולי את יודעת מה הכתובת של הגן?"
כן, היא ידעה, החמודונת הקטנה, ונתנה לי אותה בלי היסוס, מבטיחה לי שהבת שלי תיהנה מאוד להיות בגן של מיכלי כי יש שם המון צעצועים ומשחקים, ונדנדה אדומה נהדרת, וגם מיכלי שגרה בקומה העליונה מעל גן הילדים ממש חמודה."
אחרי שרשמתי את הכתובת - גן מיכל רח' החרצית 12 קרית טבעון - הודיתי בחום לילדונת המתוקה ונפרדתי ממנה.
"הנה," הראיתי לאבישי את הפתק עליו רשמתי את הכתובת, "ככה מוצאים מישהו, משקרים לילדים קטנים. אני לא אתפלא אם הוא מסתתר בבית הריק של הקוזינה שלו."
אבישי לקח ממני את הפתק ואמר שהוא מאוד מודה לי אבל לדעתו כדאי שהוא ימשיך מכאן בלעדי."
"בשום פנים ואופן לא." חטפתי ממנו את הפתק, "לא אחרי כל האיומים שהשמעת."
"נו, בחייך, אתה חושב שאני באמת ארצח אותו?"
"אין לי מושג מה תעשה, אבל אין מצב שאני נותן לך להיפגש איתו לבד."
"בחייך גולדי אל תיסחף אני רק רוצה לדבר איתו ו..."
"לפני רבע שעה דיברת על רצח והתאבדות ועכשיו אתה רק רוצה לדבר? אם לא הייתי הומו זקן ורגשן לא הייתי מרשה לך בכלל לבוא איתי, אבל למזלך אני כן." חייכתי אליו כדי לרכך את העוקץ של דברי וקמתי.
"לאן אתה הולך?" נבהל אבישי וקם גם כן.
"לחפש את החבר החמקמק שלך. אתה בא?" 

אין תגובות:

פרסום תגובה