קוראים

יום שישי, 12 בינואר 2018

ב. עכשיו תורך

15. רוצה למות
לפני שנסענו צפונה ביקשתי מאבישי לעצור לי בבית כדי שאוכל להשאיר פתק לשותפים שלי לדירה.
"שותפים?" התפלא אבישי, "אתה גר עם מישהו?"
"כן, לא, בעצם... זה מסובך."
"כן או לא. מה מסובך בזה?"
"מה זה משנה?"
"לא יודע, איכשהו היה לי רושם שאתה לבד כזה."
"זה שאני מוזנח לא אומר שאף אחד לא אוהב אותי." התבדחתי, אבל מחשש שהוא לא מבין את חוש ההומור הדפוק שלי וסתם הבכתי אותו הוספתי מהר שאם חושבים על זה קצת מבינים שבעצם כל אחד מאיתנו בודד גם אם הוא חי עם מישהו.
אבישי נאנח. "כשהייתי עם ערן הפסקתי להיות בודד וחשבתי שככה זה יהיה כל ימי חיינו."
לא הייתה לי תשובה על ההערה המדכאת הזו ולמזלי הגענו ככה שיכולתי להשתמט מלענות לו ובמקום זה להורות לו לעצור בחנייה המסומנת של ד"ר וסרמן שחוזר רק בערב ולדהור במעלה המדרגות - המעלית עדיין הייתה מקולקלת – הביתה.
יובל עדיין ישן שנת ישרים, מפותל בתוך הפיקה שלי, כרית אחת על הרצפה והשנייה מעוכה מתחת לבטנו. סשה נעלם יחד עם מדור ההודעות של העיתון.
התקשרתי לנייד שלו שהיה כבוי והשארתי הודעה בתא הקולי שנסעתי לצפון בענייני עבודה ואשוב כנראה רק בערב ושיקנה חלב.
ליתר ביטחון השארתי גם ליובל שטר של מאה ₪ עם רשימת קניות שכללה חלב וקוטג'ים, לחם ומעדני חלב לפי טעמו. (זה מה שילדים אוהבים לאכול, לא? מעדני חלב וכאלה) ושייקח לעצמו את העודף ויקנה בו מה שבא לו, אני אחזור בערב ואם יש משהו דחוף שיתקשר לנייד שלי או של סשה והוספתי את מספרי הניידים שלנו תוך שאני מתפעל מעצמי על כמות המספרים העצומה שאני זוכר בעל פה.
ירדתי במדרגות לאיטי - המנקה באה לפני יומיים וצחצחה אותן ובכל זאת הן כבר היו מטונפות להחריד, אולי בגלל שהמעלית עדיין מקולקלת? - שואל את עצמי אם לא טעיתי שביקשתי גם מסשה וגם מיובל לקנות חלב אם כי קרוב לוודאי שאחד מהם ישכח, או יתעלם ואולי אפילו שניהם, ואז לא יהיה לנו חלב לקפה של מחר בבוקר. 
כשחזרתי אחרי הצהרים הביתה, עייף ויגע מתלאות היום, התברר לי שאכן צדקתי, איש מהם לא קנה חלב והייתי חייב ללכת לקנות אותו בעצמי.
לא היה טעם לשלוח את יובל כי הוא שכב מסטול לגמרי על השטיח, יוני ונעמה שוכבים משני צדדיו, שפוכים לא פחות.
מסתבר שאת הכסף שהשארתי לו הוא ניצל לרכוש לעצמו גוש נחמד של חשיש שבגללו השלושה לא היו מסוגלים לדבר, לחשוב, או אפילו לקום ממקומם.
רותח מכעס על הנוער בימינו, על ההורים העלובים של אותו נוער שנתנו לו חינוך כה לקוי, ועל המדרגות המטונפות, המעלית המקולקלת, וועד הבית הדפוק שלנו שיודע רק לגבות כסף ולא לטפל בכלום, ירדתי שוב שש קומות כדי לקנות חלב במחיר מופקע בפיצוציה מעבר לפינה - ככה קוראים לה, 'הפיצוציה מעבר לפינה' למרות שהיא בעצם סתם באמצע הרחוב - ורק בדרך חזרה הבנתי שמי שאני באמת כועס עליו נורא זה סשה שנעלם לו ככה פתאום, בלי להודיע לי איפה הוא למרות שהוא יודע שאני פולנייה דאגנית.
תמיד הייתי כזה, ומאז שאורי נהרג במפתיע - לנו נודע על התאונה רק יום וחצי אחר כך - אני עוד יותר לחוץ ודאגן, וסשה יודע את זה היטב ובכל זאת הוא נעלם לי כמו ספוטניק מעצבן וכיבה את הנייד.
מוזר, איך דווקא הבוקר, כשעשיתי את דרכי לעבר הצפון,  לא הייתי מודאג כלל למרות שהנהג שלי היה פצצת זמן של עצבנות ומתח על מצע של אובדניות חריפה עטופה בהיסטריה.
יכול להיות שלא הרשיתי לעצמי להיות עצבני כי הוא היה מספיק לחוץ בשביל שנינו?
עד הרצליה הוא נהג בעצמו, מקשיב לגלגל"צ שהשמיעו מוזיקה מרגיזה מלווה בדיווחי תנועה מורטי עצבים, ואז עצר בתחנת אוטובוס וביקש שנתחלף כי הוא לא מרוכז.
"אולי כדאי שתנסה לשכב מאחור ולנמנם קצת?" הצעתי בקול הכי מרגיע שלי.
הוא אמר שמה פתאום, ולא צריך, הוא בכלל לא עייף, אבל ברגע האחרון נמלך בדעתו, נשכב על המושב האחורי של הניסן שלו ונרדם מיד.
העברתי חיש לגל"צ והספקתי עוד לתפוס את זנב תכניתו של רפי רשף שהתבדח כדרכו עם הורוביץ ושרון וכסלר על מזג האוויר שכצפוי בקיץ היה חם, ואחר כך עליתי על הכביש המהיר והפלגתי עליו בשובה ובנחת תוך שאני מקשיב לרזי ברקאי טוחן את חדשות היום.
חתכתי מכביש החוף במחלף זיכרון בעוד הוא ממשיך לישון בשלווה, מתעורר לשנייה בעליה לבת שלמה ושוב נרדם ומתעורר רק כשעצרתי בתחנת הדלק בטבעון וביקשתי מפה של טבעון ולעשות פיפי.
עד שאבישי התעורר והתמתח כבר גמרתי להשתין בשירותים הנקיים להפתיע ולעיין במפה הנחמדה שמועצת קרית טבעון הדפיסה על ניר כרומו מבריק לטובת התושבים והמבקרים.
הוא נתן לי מאתיים ₪ ביקש שאמלא דלק, רץ לשירותים, שהה שם זמן ארוך מאוד וחזר עיניים אדומות וידיים לחות.
הצעתי שנקנה בעודף שנותר ממילוי הדלק שתייה ואולי גם קצת חטיפים כי מי יודע באיזה מצב נמצא את ערן, וגם אם לא נמצא אותו בטח נהיה צמאים ורעבים בדרך חזרה.
אבישי הנהן בפיזור נפש, אמר לי לעשות מה שנראה לי הכי טוב והתיישב במושב ליד הנהג, השעין את ראשו לאחור ועצם בכוח את עיניו, מתאפק לא לבכות יותר.
קניתי בחנות הצמודה לתחנה קולה, מים מינרלים ומיץ מנגו לא מוגז, הוספתי צ'יפס וופלות בטעם לימון ושמתי פעמי אל רחוב החרצית - רחוב קטן שהתעגל לו בחן על גבעה מוריקה הנשקפת אל המוסך של קיבוץ שער העמקים ששכן בעמק מתחת.
"ביום טוב בטח אפשר לראות את המפרץ." אמרתי לאבישי שמשך בכתפיו בחוסר אכפתיות. מזל שהנוף לא עניין אותו כי כרגיל בקיץ הראות לא הייתה כל כך טובה ואובך מטושטש עלה מאזור התעשייה של חיפה וכיסה את הים.   
מצאנו בקלות את הגן של מיכל, קשה היה לפספס את השלט הצבעוני הגדול מעוטר הפרחים ופרפרים שעמד לפני הבית הלבן עם גג הרעפים האדום שמישהו צייר ביד לא כל כך אמונה ציורים של פטריות וגמדים על כתליו.
על המדשאה לפני הבית היו פזורים מתקני שעשועים צבעוניים ולא נפקד מקומו של ארגז החול המיתולוגי שלכבוד החופש הגדול כוסה בברזנט שחור.
הגדר שבחזית הבית הייתה עשויה מוטות עץ צבועים לא מכבר בלבן וירוק והסתיימה משני צדדיה במשוכות גדר חיה גזומות להפליא. שער העץ הצבוע גם הוא ירוק ולבן היה סגור, אבל לא נעול. דחפנו אותו ונכנסנו. דלת הבית הייתה פתוחה ואנחנו נכנסנו בלי להקיש וסקרנו את הסביבה - ברור היה שהקומה הראשונה היא גן ילדים ושאין שם איש.
בפינה היה גרם מדרגות חסום בשער קפיצי מפלסטיק וברגע שניסיתי לפתוח אותו כדי שאוכל לעלות ולחקור את מסתרי הקומה השנייה נפתחה דלת צדדית שהובילה כנראה למרפסת וערן, לבוש רק במכנסים קצרים וגופייה, נושא מסור ענק ומבהיק, צץ בפתח.
"מי אתה ומה אתה עושה כאן?" שאל אותי בקול לא נעים והניף לעברי את המסור בתנועה מאיימת.
"ערנוש!" צעק אבישי שבדק בינתיים את המטבח ולכן נסתר עד לרגע זה מעיני ערן.
"אבשה?" קפא ערן בתדהמה, מביט כלא מאמין בבן זוגו והמסור עדיין אחוז בידו, "מה אתה עושה כאן?"
"באתי לחפש אותך דביל, ותוריד את המסור המפחיד הזה, מה אתה עושה איתו?"
"גוזם את הגדר החיה, מיכל הסכימה שאני אגור אצלה בקיץ וחשבתי לעשות לה הפתעה, לצבוע ולעבוד קצת בגינה. זה ממש גונג'ל מאחור."
"אתה זה שצבעת את הגדר והשער?"
"כן, רציתי בצהוב ובלבן, אבל לא היה להם צהוב יפה אז התפשרתי על ירוק דשא."
"זה יצא יפה מאוד."
"תודה." אמר ערן והניח מידו את המסור הענק והמבריק שאני מודה, הלחיץ אותי מעט, "ומי זה?" הפנה אלי את מבטו.
"אני עדין זהבי, עזרתי לאבישי לאתר אותך."
"איך נודע לכם שאני פה?"
"ניחוש מוצלח." אמרתי, מחייך בפייסנות ומשכתי מידו את המסור. הוא לא ממש שם לב לזה, כל תשומת ליבו הייתה נתונה לאבישי שעיניו שוב זלגו דמעות.
"אני כל כך מצטער אבישי, אני ממש ממש מצטער." לחש והתחיל גם הוא להתייפח. הם נפלו איש בזרועות רעהו, בוכים.
אני לא סובל מראה של מבוגרים בוכים ושני גברים בוגרים מתייפחים איש על כתפי רעהו זה פשוט יותר מידי בשבילי, וחוץ מזה למדתי מניסיוני בחיים שאין שום דבר (מלבד סקס אולי) שמעורר רעב בבני אדם כמו שיחת נפש מלווה בהתייפחות הגונה לכן העדפתי לבצע נסיגה מהירה לעבר הרכב כדי להביא את השתייה והחטיפים.
עד שסידרתי את הבקבוקים במקרר אבישי גמר להתרגש מזה שהוא שוב עם ערן ונזכר שהוא נורא כועס עליו ואני נאלצתי בתוקף תפקידי כמבוגר האחראי בשטח לחזור לשדה הקרב שעוטר למרבה האירוניה בתפאורה עליזה של ציורי ילדים צבעוניים, קופסאות עמוסות בובות ומכוניות ושאר צעצועים מסוג לגו וקוביות עץ וכדומה.
"זה קרה כשהייתי במילואים?" דרש אבישי לדעת וניער קלות את ערן שהיה מעט גבוה ממנו, אבל רזה הרבה יותר, ונראה חסר אונים וילדותי לעומת אבישי השרירי והכועס.
"כן, אז זה קרה." הודה חרש.
"אני מבין למה לא סיפרת לי, אבל למה לא שמת קונדום? היית שיכור? חשבתי שאתה לא שותה ולא מתמסטל אף פעם, שאתה לא מסוגל, שאלכוהול עושה לך בחילה ושאתה לא נוגע בסמים."
ערן נשמט מידיו של בן זוגו, התיישב על ערמת מזרונים צבעוניים בפינה וכבש את פניו בידיו.
"אני לא רוצה לדבר על זה." אמר בקול כבוש, "אני מודה שהדבקתי אותך, אני אשם. תתבע אותי לדין, תרביץ לי, מצידי תרצח אותי, אבל אני לא מוכן לדבר על זה." 
"עשית בדיקות דם ערן?" התערבתי בשיחה והתיישבתי בזהירות לצידו, מקפיד לשמור על מרחק ולא להידחף למרחב האישי שלו, אבל קרוב מספיק לגעת בו אם יהיה בכך צורך.
"לא, אבל אם אבישי נדבק אז כנראה שגם אני."
"אתה צריך להיבדק ואולי לקחת תרופות."
"לא צריך, לא אכפת לי. אני רוצה למות." אמר ערן, חיבק את ברכיו, התקפל לכדור קטן של אומללות על ערמת המזרונים, הפנה אלינו את גבו ושתק.
החלפתי מבטים מודאגים עם אבישי. משהו בהתנהגות של האיש הצעיר הזה הדליק אצלי את כל נורות האזהרה. הבחור הצעיר והחביב שאבישי תיאר לפני רק הבוקר היה שונה לגמרי מהאיש הכבוי ומדוכא שפגשתי.
יצאתי עם הלקוח שלי להתייעצות שקיימנו במטבח על כוס מים פושרים. "משהו רע מאוד קרה לו." חיוויתי את דעתי לפני אבישי שהיה חיוור, מזיע ומודאג מכדי לכעוס.
"זה כל כך לא אופייני לערן להתנהג ככה, הוא נראה נורא מיואש, אני ממש לא מכיר אותו. אני לא מבין מה עבר עליו שהוא עשה לי דבר כזה."
"אני מקווה שאני טועה," אמרתי לאט, שוקל בזהירות כל מילה, "אבל יש לי רושם שאני מקווה שהוא לא נכון שערן נדבק כי מישהו... כי..." היה לי קשה לבטא את המילים לנוכח עיניו הפעורות בזוועה של אבישי שקדחו בעיני, ומזל שערן שצץ בפתח המטבח לקח על עצמו את המשימה הלא נעימה ואמר שכן, אני צודק, מישהו אנס אותו בלי קונדום כשהוא הלך למסיבת יום ההולדת של לייזי, ושהכל קרה באשמתו והוא מעדיף לא לדבר, ולא לספר ולא להיבדק. הוא אשם והוא רוצה שנלך מפה ונשאיר אותו למות לבד.

16. זה ג'ונגל שם בחוץ
"אני לא יודע מה אתכם, אבל אני פשוט מת מרעב." אמרתי וחזרתי למטבח, מניח להם להיות לבד. דרך החלון הקטן שהיה קרוע בקיר שבין המטבח לחדר הגדול שהיווה את גן הילדים יכולתי לראות את שניהם היטב.
ערן המשיך לשכב מקופל כעובר ואבישי ישב לצידו, ליטף את גבו בעדינות, דיבר אליו חרש ולבסוף רכן ונישק את עורפו ואז קם וחזר אלי.
"מצאתי פה לחמניות, חלב וקורנפלקס ויש לנו צ'יפס וופלות. מה בא לך?"
"בא לי להשתכר מהר, לא חשוב ממה, אבל נדמה לי שזה לא רעיון כל כך טוב."
"ממש לא." הסכמתי ונתתי לו קולה.
הוא שתה ונשנש קצת וופלים בטעם לימון. "הטעם הזה תמיד מזכיר לי את הצבא." העיר.
"גם לי." הסכמתי ושנינו חייכנו זה אל זה ואחר כך חזרנו להביט מבעד לחלון הקטן באיש הצעיר שהזדקף לאט, קם בכבדות מערמת המזרונים, לקח את המסור שהנחתי בפינה וחזר לקצץ את הסבך שצמח בחצר האחורית.
"אני לא מבין למה הוא לא סיפר לי כלום, אני לא מבין את ההתנהגות שלו."
"הוא מתבייש ונבוך, ומנסה להדחיק. אונס זה תמיד זעזוע נוראי, בעיקר לגבר. יכול להיות שאם הוא לא היה נדבק אולי לא היית יודע לעולם על מה שקרה."
"הלוואי ולא הייתי יודע. רק המחשבה על זה עושה אותי חולה."
"אם אתה מרגיש ככה תתאר לעצמך מה זה עושה לו. לא פלא שהוא העדיף לשתוק במקום לדבר על מה שקרה."
"אני מבין, אבל אם הוא ימשיך לשתוק איך אני אדע מה בדיוק קרה לו?"
"הוא יספר כשהוא ירגיש שהוא מסוגל, אל תלחץ עליו."
"אני פשוט לא יודע מה לעשות. איך להגיב?"
"זה תלוי במה שאתה מרגיש כלפיו. אתה עדיין אוהב אותו?"
אבישי הסתכל עלי כאילו דעתי נטרפה עלי, "איזה שאלה? בטח שכן."
"אתה בטוח שאתה כבר לא רוצה להרוג אותו להתאבד?"
"אני לא חושב שהתכוונתי לזה אי פעם ברצינות. הבוקר הייתי מוטרף מדאגה ומעייפות, אבל עכשיו אני הרבה יותר רגוע. תגיד, מה אתה היית עושה במקומי?"
חשבתי קצת ואז אמרתי לו שבמקומו הייתי לוקח לי כמה שבועות חופש מהעבודה ונשאר עם ערן, משגיח עליו ומנסה לשכנע אותו ללכת למרכז לטיפול בנפגעי אונס כדי לקבל לפחות עזרה ראשונה, ואחר כך חוזר איתו הביתה ומנסה להמשיך לחיות הכי טוב שאפשר.
"אתה חושב שהוא יסכים לחזור לחיות איתי?" שאל אבישי בחרדה.
"קשה לדעת, אבל לפי מה שראיתי הוא אוהב אותך בדיוק כמו שאתה אוהב אותו. קרתה לכם תאונה איומה שתשנה את החיים שלכם לתמיד, או לפחות עד שימצאו תרופה לאיידס, וערן סובל מטראומה שצריך לטפל בה, אבל יש לכם זה את זה ואני חושב שתצליחו להתגבר."
"אני מקווה שכן, אני אנסה לעשות הכול כדי שנצליח לעבור את זה בשלום." אמר אבישי וניסה לחייך.
ערן נכנס חזרה למטבח ושאל מה יש לשתות. "יש לנו מיץ מנגו לא מוגז, בדיוק כמו שאתה אוהב." הגיש לו אבישי כוס מלאה מיץ קר ולא יכולתי שלא להבחין איך אצבעותיהם ליטפו זו את זו כשהכוס עברה מיד ליד.
"ניסיתי לספר לך, אבל פשוט לא יכולתי." אמר ערן אחרי שגמר לשתות והושיט את הכוס לעוד מנה.
אבישי מילא שוב את כוסו והזמין אותו לשבת.
"אני לא יודע, יש לי עוד המון עבודה." אמר ערן והביט החוצה.
"כבר חם מידי לעבוד בחוץ." אמר אבישי והניח יד על כתפו השזופה, "שב, תשתה, תאכל משהו, נורא רזית. אם תסכים אני אשאר פה אתך כמה ימים, נילחם יחד בג'ונגל שבחוץ ואחרי שנכניע אותו נחזור יחד הביתה ונחשוב מה הלאה. מה דעתך?"
פניו של ערן זהרו משמחה. "תישאר פה איתי? באמת אבשה?"
"אם אתה מסכים."
"כן, בטח שאני מסכים." הם התחבקו ובקושי השגיחו בי כשהתחמקתי משם בשקט, תפסתי מונית לחיפה ומשם עליתי על אוטובוס 901 הטוב והוותיק שהביא אותי חזרה לעיר בלי הפסקה.

חזרתי הביתה עם החלב שקניתי מיואש מכך שאני לא משיג את סשה בנייד ולא יודע מה לעשות בקשר להתנהגות של יובל שהופקד בידי כדי שאשגיח עליו.
אני לא תמים, אני יודע שכיום שתייה והתמסטלות הם חלק חשוב מצורת הבילוי של בני הנוער, אבל קשה היה לי להשלים עם כך כשזה התרחש בסלון הפרטי שלי.
אני אישית איני נוהג להשתכר, אני סולד מאיבוד שליטה על עצמי ואני רואה בשכרות השפלה ולא מוצא בה שום דבר טוב או מועיל. גם סמים, אפילו קלים, לא מושכים את ליבי, וגם אם הייתה בי נטייה לטשטש את מוחי בכל מיני כימיקלים אני מודע מידי לכך שזה נחשב עברה על החוק, דבר שמטריד אותי מאוד. אני יודע שזה נשמע מצחיק וחנוני להחריד, אבל ככה זה אצלי. עזבתי את המשטרה, אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב כמו שוטר. עצם העובדה שאני לא מתקשר למחלקת הנוער ומבקש מהם לעצור את השלושה גרם לי להזיע בכפות הרגלים מרוב עצבנות.
אכלתי ארוחת ערב מוקדמת, או אולי צהרים מאוחרת כשסוף סוף צלצל הטלפון וסשה היה על הקו.
"סוף סוף!" צרחתי, "איפה אתה? לאן נעלמת? אני משתגע פה? למה הנייד שלך כבוי?"
"כי בטיפול נמרץ לא מרשים להדליק ניידים ולא יכולתי לעזוב את הילדה לרגע."
"נוגה שוב קיבלה התקף אסטמה." נחרדתי, "היא בתל השומר? אתה רוצה שאני אבוא לשם?"
"לא, זה בסדר. עוד מעט עדה תגיע להחליף אותי ואני אחזור הביתה רק... לא יודע, פשוט תהיה בבית ואל תצעק עלי, אני הרוס לגמרי."
"אני מחכה לך סשה, תמסור בשמי נשיקה לעדה ולבנות. איפה הקטנה? אצל סבתא?"
"כן, אופיר המסכנה, היא בכתה נורא, אבל היא לא יכולה להישאר לישון בבית החולים אז עדה לקחה אותה לסבתא. הרופא אמר שאם הלילה יעבור בשקט ישחררו את נוגה מחר. ביי אדי."
"ביי סשה."
סגרתי והלכתי לסלק את שלושת העדויות המרשיעות להפרת החוק שהתגוללו על השטיח שלי.
הם לא כל כך רצו לקום, אבל אני התעקשתי. את נועה שכבר התאוששה כמעט לגמרי שמתי על מונית שלקחה אותה הישר לבית הוריה, את יוני שבקושי עמד על הרגלים כי שתה המון וודקה בנוסף לעישון השכבתי על הספה ואת יובל שצחקק לעצמו, אבל עמד יציב על רגליו לקחתי למקלחת ודחפתי מתחת לזרם המים הקרים בלי לטרוח להפשיט אותו קודם.
הוא צרח והתנגד, אבל אני התעקשתי לשטוף אותו היטב במים קרים עד שראיתי שמבטו מתמקד והוא חוזר לעצמו הרציני והעוקצני.
אחרי המקלחת הנחתי לו להתפשט ולהתנגב לבדו, זרקתי לו את החלוק העתיק שקיבלתי בזמנו מתנה מעדה ופקדתי עליו לנגב את הרצפה בעוד אני תולה את בגדיו הנוטפים לייבוש.
"למה אתה רשע כזה?" הוא ילל במסכנות כשנזפתי בו שעשה עבודה גרועה ואילצתי אותו לנגב שוב את המרצפות הלחות.
"יחסית לכמה שאני כועס עליך אני ממש לא רשע, תאמין לי שאני עוד מתאפק."
"בסך הכול התמסטלנו קצת, למה אתה עושה עניין?"
"כי אני כזה שעושה עניין. מה שעשיתם היה לא חוקי ואני לא מוכן שתעשנו חשיש בדירה שלי. בעצם אני לא מוכן שתעשנו חשיש בשום מקום, בטח לא כשאתה תחת ההשגחה שלי."
"לאימא לא אכפת, לפעמים גם היא לוקחת שכטה."
"תסתכל עלי טוב ילד, אני לא אימא שלך, אני שונא שעוברים על החוק ומרגיז אותי שחבר'ה צעירים ובריאים שלא חסר להם כלום בחיים מעבירים את הזמן בצורה כזו, כשאני הייתי בגילך..."
הוא חייך חיוך לגלגני, "כן, שמענו, כשאתה היית בגילי התגייסת לפלמ"ח, רצת על הג'בלאות, ירית בערבים והצלת את המולדת."
"לא, את זה עשיתי שנתיים אחר כך, אבל בגילך הייתי קם בארבע בבוקר והולך לחלק עיתונים כדי לא לקחת כסף מההורים, ואחר כך הולך ללמוד, ואחר כך חוזר הביתה ועוזר בבית ומכין שיעורים, ובחופש הגדול מצאתי לי עבודה בקטיף, וכשהקטיף נגמר הלכתי להיות נער שליח בסופר ורק בימי שישי הייתי שותה קצת בירה כשביליתי עם החבר'ה."
"נשמע שהייתה לך ילדות משעממת להחריד."
"הייתה לי ילדות רגילה לגמרי. לפעמים הייתי שמח, לפעמים עצוב, אבל אף פעם לא שכבתי סתם באמצע היום על השטיח ובזבזתי שעות בדיבורים ובצחוקים טיפשיים, ואף פעם לא הסתובבתי שיכור ברחובות ועשיתי שטויות כמו שאני רואה ילדים עושים כיום."
"אז מה אתה רוצה? שאני אלך לעבוד בקטיף כמו פועל זר?"
"זה לא יזיק לך, אבל לשתות כמו חזיר ולהתמסטל כן יזיק."
"אין שום נזק בעישון חשיש, אלכוהול מזיק יותר."
"בוא נשאיר לחוקרים ולמומחים להתווכח על מה מזיק יותר ונסכים שכל זמן שאני אחראי עליך גמרנו עם שתייה וחשיש וכל הנגזרות שלהם. מצידי שב כל היום על התחת ותקרא ספרים, תשפר את ציוני הבגרות שלך או תצבע את הקירות, אבל תעשה את כל זה כשאתה פיכח, ברור?"
הדלת נפתחה וסשה הופיע. "מה כל הצעקות האלו? מה קרה? למה אתה כועס על יובל?"
"אני לא כועס, אני מחנך אותו."
"הוא מתעלל בי." התבכיין יובל, "הוא עשה לי מקלחת במי קרח בלי לתת להתפשט קודם."
"בתור אחד שעבר התעללות אתה דווקא נראה לי לא רע." אמר סשה, קצת בקוצר רוח, והתחיל לאסוף בגדים מכל הבא ליד.
"מה קרה? אתה לא נשאר כאן לישון?"
"לא, מצטער. אופיר נכנסה להיסטריה חמש דקות אחרי שעדה נסעה משם. אני חייב לטוס לאימא של עדה ולאסוף אותה. אני אישן איתה בבית ומחר ניסע חזרה לבית חולים, אני מקווה שישחררו סוף סוף את נוגה. איפה המברשת שיניים שלי? ומי הילד הזה שישן על הספה?"
"רק רגע, תירגע סשה, אני אארוז לך תיק כלי רחצה." התחלתי לארגן את החפצים שלו, מנסה להסביר לו תוך כדי כך שהבחור הזה שנוחר על הספה הוא יוני, חבר של יובל.
הוא הקשיב בפיזור נפש, נישק אותי בחטף על לחיי, טפח על כתפו של יובל המאוכזב ואמר לו להיות ילד טוב ולעשות כל מה שאני אומר לו והסתלק בחיפזון.
"אתה חושב שהוא יחזור מחר?" שאל יובל, התיישב ליד שולחן המטבח והביט בי בחוסר ישע.
"לא חושב ככה יובל. סשה גר תמיד עם הבנות שלו ועם גרושתו ואני לא חושב שהוא יחזור לגור כאן בקרוב, אבל הוא בטח יבוא לבקר."
"אני לא מבין את הסידור הזה." התלונן יובל, "למה הוא גר עם הגרושה שלו?"
"כי הם חברים טובים והיא אימא של הבנות שלו. נוח להם לגור יחד, זה סידור מצוין כל זמן שעדה לא נדלקת על מישהי ומעיפה אותו החוצה."
"מה הבעיה של הילדה שלו? למה היא מאושפזת?"
"יש לה אסטמה. בדרך כלל היא בסדר, אבל כשאימא שלה מתחילה לריב עם אחת החברות שלה היא נלחצת ומקבלת התקפה. היא רגועה רק כשהיא יודעת שסשה ישן כל לילה בבית. אני יודע שנקשרת אליו יובל, אבל אתה כמעט מבוגר והבנות שלו ילדות קטנות. הן זקוקות לו."
יובל משך בכתפיו, נראה כאילו לא ממש אכפת לו איפה סשה ישן הלילה, והעיר שזה סידור מוזר, אבל שכל אחד יעשה מה שטוב לו.
"תגיד, יש משהו לאכול?" שינה נושא, "אני נורא רעב."
"אני נראה לך כמו מלצרית. יש אוכל במקרר, ואחרי שתגמור לאכול תנקה אחריך. אני לא אימא שלך יובל, תזכור את זה." הזכרתי לו.
הוא נאנח, קרא לי רשע ועריץ ואחרי שאילצתי אותו לשאוב את השטיח ולשטוף את המטבח הוא הוסיף לי גם את התואר נוגש עבדים, אבל אני לא ויתרתי. החלטתי שהילד צריך לקבל חינוך ויפה שעה אחת קודם, ומאחר ואני הייתי המועמד היחיד בגיל המתאים לקחתי את התפקיד כפוי הטובה על עצמי.
פרשתי לישון לפניו, מניח שהוא יישאר ער כל הלילה, אבל להפתעתי בשתיים לפנות בוקר הוא פלש למיטתי והצטנף לצידי.
"הערתי אותך? אתה עייף?"
"כן וכן. שתוק ותן לי לישון."
"בסדר, אני שותק, אבל קודם תספר לי על אבא שלי."
"מה אתה רוצה לדעת עליו?"
"דברים טובים. יש לך דברים טובים לספר עליו?"
"בטח, המון."
"אז תספר לי בבקשה." הפציר יובל בלחש והניח את ראשו על כתפי.
ליטפתי בקצות האצבעות את שערו החלק שריחו ומגעו הזכיר לי עד כאב את אביו וסיפרתי לו את כל הדברים הטובים שזכרתי מהאהבה שלי לאורי – הטיולים, הצחוקים, הבילויים, החברות ואיך הוא דאג תמיד לחלץ אותי מכל מיני צרות וסיבוכים.
נכון, הוא זה שבדרך כלל גם סיבך אותי, אבל הוא תמיד עזר לי להיחלץ מהתסבוכות ההן ואחר כך תמיד הצליח להצחיק אותי ולפייס אותי.
יובל נרדם סוף סוף ואני שכבתי ער עד הבוקר, אצבעותיי מסובכות בשערו, וחשבתי על כל הדברים שאורי עשה לי ולא סיפרתי לו, דברים שלא אספר לאיש לעולם. 

17. נעלי סאקוני כחולות
כמעט שבועיים אחרי שהשארתי את אבישי וערן בטבעון הם הופיעו שוב במשרדי. רציניים ומעט מתוחים, אבל בפירוש יחד, נראים כמו זוג אוהב ותומך.
אני מודה, רווח לי. חששתי שהטראומה של האונס והאיידס תפרק את הזוגיות שלהם, אבל הצורה בה הם הביטו זה בזה ועודדו אחד את השני בחיוכים ובליטופים קטנים העידה שהם עדיין יחד.
"במה אני יכול לעזור לכם?" שאלתי.
הם החליפו מבט ואז שאל אבישי אם זה נכון שיש לי קשרים טובים במשטרה.
"כן," נאלצתי להודות, "הייתי שוטר הרבה שנים ועד היום יש לי שם מכרים, וגם אחי הקטן והגיס שלי ושני בני דודים שלי שוטרים. למה?"
הם שוב החליפו מבטים ואז נשם ערן נשימה עמוקה ואמר שבמרכז לנפגעי אונס אמרו לו שאם הוא ילך להתלונן במשטרה הוא יעבור חקירה מתישה ולא בטוח שיצא מזה משהו.
"אז אתה לא רוצה להתלונן?" ניסיתי להבין.
"לא יודע, מה דעתך?"
"אני לא יודע מספיק על מה שקרה לך. קשה לי לתת לך חוות דעת על סמך כל כך מעט מידע."
"מה שקרה זה שהלכתי למסיבת יום ההולדת של לייזי, חבר טוב שלי שנערכה בפאב אחד. לייזי מאוד ביקש שאני אבוא אז באתי למרות שאני לא אוהב ללכת לפאבים ועוד בלי אבשה שהיה במילואים."
"אני אמרתי לו שילך." התערב אבישי, "הוא לא כל כך רצה, אבל חשבתי שזה יעשה לו טוב, לצאת ולבלות קצת."
"בהתחלה היה מאוד נחמד ובילינו נהדר," המשיך ערן בסיפורו, "אבל אחרי כמה זמן חבורה של ערסים שנכנסו ועשו המון רעש השתכרו וביקשו שיגבירו את המוזיקה. הם גם התחילו לעשן מחוץ לפינת המעשנים אז החלטתי שהיה לי מספיק ודי ואני הולך, אבל קודם קפצתי לשירותים, ושם זה קרה."
הוא השתתק, נאנח, עצם את עיניו, פקח אותן שוב והמשיך. "לא היו בשירותים של הפאב הזה משתנות, רק ארבעה תאים. שמחתי שאין תור ונכנסתי לתא הקיצוני מימין כי הוא היה הכי נקי. אחרי שנכנסתי שמתי לב שאין לו מנעול, אבל לא התייחסתי כי הייתי שם לבד וסך הכול רציתי להשתין. פתחתי את המכנסים, השתנתי וכשהתחלתי לסגור את הרוכסן הוא הופיע פתאום, גבר גדול שפשוט מילא את כל התא. אפילו לא שמתי לב שהוא נכנס, הרעש מהפאב היה נוראי ופתאום הוא היה שם, צמוד אלי, דוחף אותי קדימה ומחזיק לי את הידיים מאחורי הגב. הדלת הייתה מהסוג שנפתח לתוך התא ולכן ברגע ששנינו היינו בפנים לא הייתה אפשרות לפתוח את הדלת. הוא אפילו לא ניסה לסתום לי את הפה, גם אם הייתי צועק אף אחד לא היה שם לב בגלל הרעש. הוא החזיק לי את הידיים מאחורי הגב, משך את המכנסים והתחתונים שלי למטה, דחף אותי קדימה מעל האסלה ככה שהראש שלי נשען על המיכל הדחה וחדר לתוכי. הכל קרה כל כך מהר... עד שהספקתי להבין מה קורה כבר היה מאוחר מידי. ניסיתי להיאבק, להיחלץ... לא הצלחתי. כאב לי מאוד והייתי נורא מבוהל ומבולבל, אבל לא היה מקום לזוז... אפילו להפנות את הראש לאחור לא הצלחתי בגלל התנוחה המכופפת הזו שהוא החזיק אותי."
"הוא אמר משהו?"
"כל זמן שהוא זיין הוא שתק ורק אחרי שזה נגמר הוא לחש לי בשקט באוזן, "עכשיו תורך הומו." ופתאום הוא לא היה שם יותר. הכול קרה תוך פחות מדקה. בקושי הצלחתי לקלוט שהוא בתוכי וכבר הוא נעלם."
"ומה עשית?"
דמעות החלו לזלוג מעיניו של ערן. "ישבתי כמה דקות על האסלה, רועד כולי, לא היה לי כוח אפילו לסגור את המכנסיים ואז נכנסה לשירותים קבוצת אנשים שתויים. הם התחילו לצעוק, לדפוק בדלת ולזרז אותי, אז סגרתי את המכנסים והסתלקתי."
ערן השתתק לרגע ולחץ בכוח את ידו של אבישי, שואב כוח מנוכחותו לצידו ואז המשיך, "רק כשהגעתי הביתה ראיתי שאני מדמם ואז הבנתי שהוא לא שם קונדום. אולי הייתי צריך ללכת למשטרה או למיון, אבל כל כך התביישתי... לא יכולתי להפסיק לרעוד. עשיתי מקלחת חמה, לקחתי כדור ואליום ושני כדורי נורופון ונרדמתי. כשקמתי למחרת זה כאב קצת פחות וכבר לא דימם אז החלטתי פשוט לשכוח מכל הסיפור הזה, לא לספר לאף אחד ופשוט למחוק את מה שקרה... כמעט הצלחתי ואז אבישי אמר שיש לו משהו נורא לספר לי ובבת אחת הכול חזר אלי... רק אז הבנתי למה ההוא התכוון שעכשיו תורי... הבנתי מיד מה הדבר הנורא שאבישי רוצה לספר לי ו... ו... פשוט ברחתי. לא יכולתי לעמוד בפניו ולגלות לו, כל כך פחדתי והתביישתי. נסעתי להורים, לא יודע למה, בקושי ידעתי לאן אני בורח, זה היה מין אינסטינקט כזה. בדיוק כשהגעתי אליהם מיכל קפצה לביקור להגיד שלום לפני שהיא נוסעת לטיול בחו"ל וכשאמרתי לה שאני צריך מקום שקט לנוח בו קצת היא ישר נתנה לי את המפתחות שלה... הייתי בטוח שאף אחד לא ימצא אותי שם וחשבתי שעד שהיא תחזור אני אצליח לחשוב מה לעשות, אבל אז אתם הגעתם וזהו."
"אתה חושב שאם תשמע אותו שוב תזהה את הקול שלו?" שאלתי.
"לא חושב. הוא לחש והיה רעש כזה חזק מהפאב..."
"הבחנת באיזה פרט אחר שיעזור לזהות אותו?" המשכתי לחקור.
"הנעלים שלו."
"מה בקשר לנעליים שלו?"
"הוא היה בחור ממש גדול והוא נעל נעלי סאקוני ענקיות, מאוד יוקרתיות. הן בטח היו מספר חמישים, אבל בדגם מאוד יוקרתי ומיוחד, צבע כחול מבריק עם פסי כסף. אני די פריק של נעלים ואת סאקוני אני ממש אוהב ומכיר את כל הדגמים שלהם. אני יודע שכמעט אין בארץ את הדגם הזה וגם בחו"ל הם יקרים מאוד, במיוחד במידה הזו."
"כמה אתה מעריך עולה זוג כזה?"
"כמה מאות דולרים. בארץ הנעלים האלו עולות מעל אלף שקל."
"מי ישלם כל כך הרבה לזוג נעלים?" השתוממתי.
"מי שיש לו די כסף." אמר אבישי בפשטות, "השאלה שלי היא האם המשטרה תטרח להסתובב ולחפש מישהו עם נעליים כאלו?"
"לא סביר. בטח שלא עכשיו, אחרי שהראיות הושמדו."
"איזה ראיות?" שאל ערן.
"הזרע. זה שרצת מיד להתקלח נחשב השמדת ראיות."
"אז מה? הייתי צריך לרוץ למשטרה ככה, איך שהוא השאיר אותי?"
"כן, זה מה שצריך לעשות אחרי אונס."
"תגיד, אנסו אותך פעם? " התפרץ ערן בזעם.
"לא ערן, ואני מבין שאי אפשר לדרוש מבן אדם שעבר מה שעברת שיחשוב בצורה רציונאלית, אבל גם אם המשטרה תאתר את האנס ותמצא עד שיזכור שראה אותו נכנס אחריך לשירותים ואפילו אם אותו עד היפותטי יספר איך הציץ וראה מה קרה, גם אז יהיה קשה להוכיח שבוצע אונס."
השניים החליפו מבטים נדהמים. "מה זאת אומרת להוכיח?" התרגז אבישי, "ערן אומר שההוא אנס אותו, למה זה לא מספיק?"
"כי אין שום הוכחות לאונס. ערן לא צעק ולא נאבק ואחרי שהכול נגמר הוא לא התלונן במשטרה ולא סיפר שום דבר לאיש, אפילו לא לך, הבן זוג שלו הוא לא גילה כלום עד שלא התברר שהאנס היה חולה איידס. איך תוכיח שזה היה אונס והוא לא הזמין את הבחור ההוא להיכנס איתו לתא לזיון חפוז?"
"בן זונה!" צעק ערן, קפץ מכיסאו וניסה להתנפל עלי, אבל אבישי תפס אותו והושיב אותו חזרה.
"תירגע ערן, הוא צודק. המשטרה לא יכולה לעזור לנו במקרה הזה."
"אבל מסתובב בעיר אנס שהמטרה שלו היא להדביק את הקורבנות שלו באיידס, ומדובר בבן אדם חזק מאוד פיזית שאורב לגברים בודדים ו... ו..." ערן, חנוק מרוב זעם ותסכול, הטיח את אגרופו בשולחן, "מישהו צריך לעשות משהו בקשר אליו!"
"אתה צודק." הסכמתי, "אבל אל תבנה על המשטרה שתעשה את זה. ספק אם תמצא מישהו שיאמין לסיפור שלך וגם אם כן, אין להם תקציבים לטפל בדבר כזה. אולי, אם יהיו יותר אנשים שיבואו עם סיפור דומה לשלך ויצאו עם זה לתקשורת ויעשו רעש הם יאמינו שיש אחד כזה שמנסה להדביק בכוונה אנשים באיידס וינסו לשים לו מארבים, אבל אני לא חושב שזה יקרה."
"אני בשום פנים ואופן לא מוכן ללכת לספר דבר כזה לעיתונאי. רק זה חסר לי."
"אני יכול לנסות לברר בשקט אם יש תלונות על אונס של גברים עם סיפור דומה לשלך, אבל אל תבנה על זה. יש מעט מאוד גברים שמוכנים לספר שאנסו אותם. גם לנשים קשה להתלונן על אונס ולגברים זה קשה עוד יותר."
"ונניח שאתה היית שוטר והיו מטילים עליך לתפוס את הטיפוס הזה, אנס האיידס, מה היית עושה?" חקר אבישי.
"הייתי מפזר שוטרים סמויים בכל מיני פאבים של הומואים שיסתובבו שם לבד, נושאים מכשיר הקלטה, יסתכלו על הנעלים של כולם ויחפשו סאקוני מידה חמישים, וכשיזהו זוג כזה ילכו להשתין בתקווה שהאנס יעקוב אחריהם וככה ילכדו אותו על חם. כמובן שזה לא יקרה, כל שוטר סמוי כזה צריך צוות מעקב שישמור עליו מחוץ לפאב ואין מצב שיקצו כל כך הרבה כוחות לטפל בבעיה שנוגעת רק להומואים, וכמו שאני מכיר שוטרים הם יגידו שמגיע לבחור הזה פרס, לא עונש."
"אתה לא מגזים? מה, כל השוטרים הומופובים?" נבהל אבישי.
"לא כולם רק אלו שאני מכיר, מצד שני יכול להיות שאני טועה ודברים השתנו מאז שעזבתי את המשטרה, אבל במקומך לא הייתי סומך על זה."
"אם ככה, אנחנו צריכים לנסות ללכוד אותו בעצמנו." החליט אבישי.
"מי זה אנחנו? אני קשיש מידי להסתובב בלילות בפאבים, וגם אם אני אראה מישהו עם סאקוני מספר חמישים, מה בדיוק אני אמור לעשות לו? להמם אותו במכת קארטה ולחתוך לו את הזין?"
הם שוב החליפו מבט ואז קמו, הודו לי ואבישי שאל כמה הוא חייב לי על ההתייעצות.
"איזה התייעצות? בסך הכול שוחחנו קצת על משהו היפותטי לגמרי. אתה לא חייב לי כלום, אבל בבקשה ממך אבישי, תיזהר, טוב?"
"אל תדאג, יהיה בסדר." אמר אבישי והסתלק יד ביד עם ערן. 
כמה שבועות אחר כך המצב בבית חזר לקדמותו, כלומר, כמעט לקדמותו - יובל עדיין גר אצלי – ואני שכבתי עם סשה במיטה וצפיתי בחדשות הלילה.
כרגיל אחרי הסקס היינו מעט מנומנמים, סשה בעצם ישן, אבל התעורר כשתקעתי בו מרפק.
"תראה." פקדתי עליו.
"מה?" הוא נבהל והתיישב, "לראות מה?"
"בטלוויזיה, תראה, מישהו נפל מהגג. המשטרה עדיין לא יודעת אם זו הייתה תאונה או רצח על רקע של חיסול חשבונות של העולם התחתון."
"נו, אז מה? עוד סוחר סמים אחד גמר את הקריירה. את מי זה מעניין?" מחה סשה, מביט משועמם באמבולנס של מד"א ששני פאראמדיקים עם וסטים כתומים הכניסו לתוכו אלונקה מתקפלת שעליה שכב מישהו שהיה מכוסה כולו בסדין מלבד כפות רגליו, כפות רגלים ענקיות נעולות נעלי סאקוני כחולות עם פסי כסף.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה