ב. חפש את האישה

29. כבשונת

"גולדי, אתה חושב שיש סוג מסוים של בחורות שנמשכות דווקא להומואים?" שאלה אותי נעמה ערב אחד כשהגיעה לביקור דווקא ביום שבו יוני ויובל מלצרו בבית הקפה הסמוך - עבודה שאישרתי להם רק בתנאי שיחזרו הביתה עד חצות ויסיימו לפני כן את שיעורי הבית - בתמורה הם קראו לי 'הפיה המרשעת' וסיפרו זה לזה בדיחות שכללו עכברים שהופכים לסוסים ונסיכים שהופכים לדלעת בחצות, בדיחות שכולן היו כמובן על חשבוני.

"כן." אמרתי, מנסה להציץ מעבר למסך שערותיה הפרועות ולגלות אם היא בוכה או רק נדמה לי.

"כשהכרתי את סתיו לא ידעתי שהוא הומו, באמת שלא."

עם שם כמו סתיו איזה ברירה יש לו אם לא להיות הומו? שאלתי את עצמי, אך ברוב תבונה שמרתי את המחשבה הזו ביני לביני והערתי שאולי גם סתיו לא ידע על הנטיות שלו כשהציע לה חברות.

"זה מה שהוא אמר כשהוא זרק אותי, שהוא לא ידע, אבל חשד ושעכשיו הוא מבין שהוא התקרב דווקא אלי כי ידע שאני חברה טובה של יוני שכולם יודעים שהוא הומו."

"אוי, זה דבר די מעליב להגיד." הגשתי לה טישו.

"זה בדיוק מה שאמרתי לו." קנחה נעמה את אפה, "והוא התחיל להתנצל ולהגיד שחוץ מזה שאני חברה של יוני אני גם בחורה מקסימה עם אישיות נהדרת ו..." היא פרצה בבכי, "זה היה נורא, אף פעם לא העליבו אותי ככה, איזה טיפוס מגעיל."

"אבל את באמת בחורה מקסימה עם אישיות נהדרת." העזתי לתמוך בדעתו של סתיו.

"אוי, גולדי, באמת! איפה אתה חי? אישיות נהדרת זה משהו שאומרים כדי לתאר כונפה."

"את לא כונפה נעמה. את בחורה נאה מאוד!" אמרתי בתוקף, "אני יודע שכיום קשה לך להאמין לזה, אבל כשתתבגרי תגלי שאישיות ואופי חשובים הרבה יותר מיופי חיצוני."

אני לא בטוח שדברי ניחמו אותה, אבל היא חדלה לבכות וחזרה לשאול למה כל הבחורים שמוצאים חן בעיניה מתבררים כהומואים?

"לא יודע נעמה, אולי את נמשכת אליהם כי הם היחידים שלא מנסים להשכיב אותך כמה שיותר מהר ויש להם סבלנות לדבר אתך ולהכיר אותך?"

"אולי, יכול להיות. אני שונאת שבחורים מסתכלים לי על הציצי במקום על הפנים." הודתה נעמה, "אבל בסוף מתברר שכל אלה שמעדיפים לדבר איתי במקום לנסות לפתוח לי את החזייה הם הומואים, או חושבים שהם כאלו. אם לפחות הם היו יודעים בביטחון גמור מי הם ולא היו מנסים לברר דרכי למי הם נמשכים, זה פשוט לא הוגן!"

"נכון, את צודקת לגמרי, אבל בגיל ההתבגרות יש עדיין תנודות לכאן או לכאן, והרבה פעמים גם אחר כך. כנראה שאף אחד מהם לא מבין כמה הוא פוגע בך בהתנהגות הזו. אני יודע שיש גם מקרים הפוכים של לסביות שמנסות קודם עם גברים כדי להיות בטוחות ושוברות לבבות בדרך."

"קשה לי להאמין שיש לבנים לב שאפשר לשבור." רשפה נעמה בבוז ואספה את שערותיה על עורפה, חושפת את פניה.

"בטח שיש, הם אולי מראים את זה בצורה משונה, אבל גם לבנים יש לב שביר מאוד. תגידי, השיחה הזו לא מדכאת אותך?"

"לגמרי." הסכימה נעמה, "אחרי הפעם השנייה שדבר כזה קורה לי אני מתחילה להרגיש מקוללת."

"לזה יש לי רק תרופה אחת והיא נמצאת בפריז'ר." אמרתי והבאתי לנו שתי מנות גלידה נדיבות.

נעמה הטביעה את שברון הלב שלה במנת גלידת וניל עם סירופ שוקולד וחזרה לחייך.

כמה ימים אחר כך הצטערתי מאוד שאיני יכול לנחם את הקליינטית החדשה ששפכה לפני את ליבה במנת גלידה, אבל למרבה הצער הגברת נלה ברנוביץ עברה את הגיל שבו גלידה מתוקה עם שוקולד יכולה לרפא לב דואב.

יש לקוחות שאתה מחבב ממבט ראשון ואת גברת נלה ברנוביץ חיבבתי מהרגע שבו נחו עליה עיני.

"תקרא לי בבקשה נלה." הושיטה לי יד קטנה ואיתנה ללחיצה.

הבחנתי שציפורניה קצרות ולא צבועות וטבעת הנישואים שלה פשוטה ודקה. כל הופעתה אמרה מעשיות ופשטות - איפור מאופק, תכשיטים סולידיים, נעלים שטוחות, חליפת מכנסיים צנועה ונאה - אישה נאה ומסודרת למראה, עגלגלת משהו, תלתלים קטנים ורכים מעטרים את ראשה כהילה ועיניה הכחולות מוקפות קמטי צחוק.

"אני שמח להכיר אותך נלה." אמרתי, "במה אפשר לעזור לך?"

היא חייכה חיוך של נערה צעירה ושובבה, "פולני, נכון?"

"מודה באשמה." צחקתי, "ואת מרומניה, נכון? בוקרשט אם אני לא טועה."

"אתה לא טועה." הסכימה נלה, "ואני בטוחה שלא נולדת כעדי זהבי."

"במקור הייתי אדריאן גולדברג, אבל בזמנו הכריחו את ההורים שלי להחליף לי את השם."

"ובבית עדיין קוראים לך אדי?"

"נכון, אבל רוב החברים שלי קוראים לי פשוט גולדי."

"גולדי מוצא חן בעיני." אישרה נלה, "לי ניסו להחליף את השם ליפית או נאווה, אבל כבר הייתי אז בת עשר ולא הסכמתי בשום פנים ואופן."

"צדקת. אם לא הייתי אז רק בן שנה בטח גם אני הייתי מתנגד שיחליפו לי את השם, אבל מי שאל בזמנו עולים חדשים מה דעתם?"

"כן, הרבה דברים השתנו מאז." הסכימה נלה, "וזו בעצם הסיבה שאני פה. פעם לא הייתי מעזה, אבל כיום זה אחרת."

היא עשתה הפסקה בדבריה וביקשה מים. הבאתי לה כד זכוכית עם מים קרים וכוס והיא לגמה קצת והמשיכה לדבר. "אני מחפשת בחור בשם רני דקל שהיה חבר שלי בזמן שהייתי חיילת. זה היה לפני עשרים וחמש שנים, נפרדנו בצורה מאוד פתאומית ומאז לא נפגשנו יותר. הרבה שנים לא חשבתי עליו ולא ניסיתי למצוא אותו, ופתאום... אולי כי הילדים כבר גדלו... אבל אני מבלבלת לך את המוח, אולי כדאי שאני אתחיל מהתחלה."

"בבקשה, קחי את הזמן שלך, אני מקשיב."

"עליתי לארץ עם ההורים שלי בסוף שנות השבעים. הם היו ניצולי שואה ואני הייתי בתם היחידה. היה להם קשה מאוד לתת לי להתגייס והם היו אומללים כשהתברר שהציבו אותי בקריה בתל אביב. גרנו בחיפה ותל אביב הייתה רחוקה מאוד באותם ימים. אני דווקא שמחתי להתרחק קצת מהבית ומההשגחה של אבא אימא. הייתי תמימה מאוד, מלאת רצון טוב ומוטיבציה עצומה להצליח בצבא. אחרי שכל השנים הייתי העולה החדשה עם המבטא הזר וההורים שלא הצליחו ללמוד עברית הרגשתי שזו ההזדמנות שלי להפוך סוף סוף לישראלית אמיתית. כשהגעתי לבסיס חיל האוויר בקריה הייתי גאה מאוד במדים הכחולים היפים שלי. שמרתי מכל משמר על התיק השחור והמבריק שקיבלתי בבקו"ם ועל הכומתה הכחולה בכותפת. אפילו את נעלי הגולדה הלוחצות אהבתי, חלמתי להגיע לקורס קצינים ואולי אפילו לשרת בקבע, אבל כשהגעתי לבסיס ההוא..."

היא נאנחה. "כיום זה בטח לא היה קורה, לא עם החוקים נגד הטרדה מינית שיש היום. כיום אי אפשר למצוא בנות כל כך תמימות כמו שהייתי אז. למדתי בתיכון ויצ"ו שהיה אז תיכון מקצועי  לבנות בלבד וכמעט שלא הכרתי בנים בגילי. לא ידעתי איך להתמודד עם הבחורים הצעירים שפגשתי. כולם היו תל אביביים חצופים ונועזים כל כך... היחיד שהצלחתי לדבר איתו ולהרגיש טוב לצידו היה רני. הוא היה מנתניה, בחור גבוה ורזה עם משקפים עבים. היום היו קוראים לו חנון, אבל לי לא היה אכפת. הוא היה נחמד אלי, לא ניסה לדחוף ידיים, דיבר בנימוס, ביקש סליחה ואמר בבקשה, והיה פשוט חבר. בילינו יותר ויותר זמן יחד. הוא לא שירת איתי באותו גף אלא במודיעין, במשהו סודי שלא הבנתי. אני הייתי סתם פקידונת אצל קצין מגעיל בקבע שכיום, אם הייתי מספרת איך הוא נגע בי ואיך הוא דיבר אלי, הייתי גורמת לו להיכנס לכלא, אבל אז בנות היו טרף חוקי לכל קצין ואני הייתי כל כך ביישנית ונבוכה... לא העזתי לספר כלום לאף אחד. זו הייתה האווירה אז ושאר הבחורים בסביבה לא היו יותר טובים ממנו. גם הבנות, במקום לתמוך בי ולעזור לי צחקו ממני כי הייתי חיפאית וביישנית. הם קראו לי כבשונת, לעגו למבטא שלי ולא הבינו למה אני לא יודעת לרקוד ולא מוכנה לשתות אלכוהול או לעשן. הם ידעו שאני שונאת בדיחות גסות ובכוונה היו מספרים סיפורים מגעילים על סקס לידי כדי לראות אותי מסמיקה. זה היה נורא, רק החברות עם רני הקלה עלי מעט. לא סיפרתי לו כמה קשה לי, חונכתי לא להתלונן ולקטר והאשמתי את עצמי שאני לא משתלבת, אבל לפחות איתו היה לי נוח, כשהיינו לבד הרגשתי בטוחה והיה לי עם מי לדבר על ספרים ומוזיקה, המפלט היחידי שלי מתלאות החיים מאז ועד היום."

היא עשתה הפסקה, שתתה קצת מים והמשיכה. "זה קרה כשעמדתי לצאת לרגילה. לפני הרגילה תקעו לי תורנות מטבח מאוסה של שבוע שלם שכללה המון שעות ארוכות בחדר האוכל בחברת עובדי מטבח עם פה מלוכלך שנהנו להתעמר בתורניות. הבחורה שהייתה איתי פלרטטה אתם, וגם יותר מזה, ותמיד ויתרו לה ובגלל זה עבדתי עוד יותר קשה. הייתי עייפה מאוד ובקושי היה לי זמן לנשום. ביום התורנות האחרון רני בא לבקר אותי בצהרים וקבענו להיפגש באותו ערב בחדר שלו שהיה אמור להיות פנוי כי השותף שלו יצא לחופש. הוא שאל מאוד בביישנות אם מתחשק לי לישון אצלו לפני שאצא לרגילה. למרות הביישנות שלי רציתי שהוא יתקדם כבר בחיזור העדין שלו אחרי והסכמתי בשמחה, אפילו התנשקתי איתו קצת לפני שנפרדנו וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו." היא נאנחה, לגמה עוד קצת מים, התחילה להשתעל, קמה והסתובבה מעט בחדר ושוב נאנחה.

"קשה לי מאוד לדבר על מה שקרה אחר כך, המון שנים לא חשבתי על זה, ניסיתי לשכוח והרבה שנים גם הצלחתי, אבל לאחרונה הזיכרון ההוא שב לרדוף אותי."

"אז מה קרה בחדר של רני?" רכנתי לעברה.

היא עצמה את עיניה ושתי דמעות קטנות חמקו מתחת לעפעפיה העצומים. "אני לא בוכה על עצמי." התנצלה וניגבה אותן בזריזות, "אלא על הילדה התמימה שהייתי אז. בחדר של רני חיכו לי שניים מהבחורים שהכי פחות חיבבתי במחלקה שלי, איתן ועמי, חברים טובים שתמיד היו יחד ותמיד הציקו לכל הבנות עם ההערות המגעילות שלהם. אלי הם נטפלו בצורה מיוחדת ותמיד נהגו לפעות כמו כבשים כשעברתי ולספר בכוונה בדיחות גסות כשהייתי לידם, הם..." היא נאנחה שוב, "הם אנסו אותי על המיטה של רני, איימו עלי שלא אספר כלום לאף אחד והלכו. מה שקרה אחר כך די מטושטש אצלי. איכשהו חזרתי לחדר שלי, התרחצתי טוב טוב במים רותחים ולמחרת בבוקר נסעתי הביתה. לא סיפרתי כלום לאף אחד, לא כי הם הורו לי לא לספר אלא כי לא היה למי לספר. הורי היו פשוט מתים אם הם היו יודעים איך איבדתי את הבתולים שלי, לא היו לי שום חברות והחבר היחיד שהיה לי נעלם. כשחזרתי אחרי הרגילה נודע לי שהוא נשלח לאיזה קורס ולא ידעתי איך להשיג אותו. זה היה לפני עידן הטלפונים הניידים והאינטרנט ולכן חיכיתי שהוא יחזור ובמשך כל הזמן הזה הסתגרתי בעצמי ולא דיברתי עם איש, ואז, חודש אחרי שזה קרה הבנתי שאני הרה. פניתי לקצינת חן ששלחה אותי לעשות הפלה וכמו שהיה מקובל אז אחרי הפלה, שוחררתי מבית החולים ישר לאזרחות."

"מה אמרו הוריך?"

"הם לא ידעו. הפעם העברית הלקויה שלהם הייתה יתרון. אמרתי להם שחליתי בגלל התורנות מטבח הארורה הזו ולכן החלטתי לעזוב. הם שמחו מאוד שחזרתי הביתה ונרשמתי ללימודים באוניברסיטה. שם פגשתי את בעלי, גם הוא עולה מרומניה. אנחנו יחד כבר מעל עשרים שנה והפעם היחידה שבה חשבנו להיפרד הייתה כשסיפרתי לו לפני החתונה שאני לא בתולה. הוא לא אהב את זה, אבל השלים וקיבל אותי כמו שאני ומעולם לא שבנו לדבר על כך יותר. אף פעם לא סיפרתי לו מי היה הראשון שלי ולשמחתי הוא לא שאל. היינו מאושרים יחד וחשבתי שהשארתי את העבר מאחורי, אבל אז התברר שאני לא מצליחה להרות. הרופא אמר שזה עלול להיות עקב הפלה, אבל אני טענתי בתוקף שמעולם לא הפלתי והרופא לא התווכח ושלח אותי להפריית מבחנה. עברתי חמש הפריות מתישות עד שהצלחתי להרות את ביתי היחידה והייתי מאושרת מאוד. אם לא היה קורה לנו האסון בטח הייתי מנסה להרות שוב, אבל אחותו של בעלי ובעלה נהרגו בתאונת דרכים והשאירו אחריהם שני יתומים קטנים. אני ובעלי מגדלים אותם כאילו היו שלנו והחיים שלי כיום מלאים ומספקים מאוד, אם רק הייתי יכולה להפסיק לחשוב על אותם חודשים אומללים שלי כחיילת..."

היא לגמה שוב מעט מים ונאנחה, "אני רוצה להבין מה קרה אז, אני רוצה שתמצא את רני דקל ואת הבחורים שהוא שלח לחדר שלו כדי לפגוש אותי."

"מאין לך שהוא שלח אותם?"

"זה ההסבר היחיד. רק הוא ידע על הפגישה שלנו. כשקבענו אותה היינו לגמרי לבד, אף אחד לא שמע אותנו, וזה גם מסביר למה הוא לא הגיע לחדר שלו באותו ערב ולמה הוא נעלם לי פתאום ולא ניסה לחפש אותי יותר."

"מה שמם של השניים?"

"אחד מהם היה איתן צביאלי, את שמו של השני שכחתי. אני זוכרת שכינו אותו עמי, אבל אני לא זוכרת אם זה היה קיצור של עמירם או עמיקם, גם את שם משפחתו שכחתי. הוא היה בחור יפה מאוד, גבוה, בלונדיני, חביב הבנות. איתן לעומת זאת היה חזיר קטן, שמן וגועלי עם פה מטונף שתמיד ירק על הרצפה ודיבר בגסות. למה שני הבחורים האלו היו חברים רק אלוהים יודע, ומה גרם לבחור עדין כמו רני להתחבר אליהם גם זו תעלומה בעיני."

"רני דקל..." אמרתי מהורהר, "השם מצלצל לי מוכר, חבל שאין לך תמונה שלו."

"יש לי." פשפשה נלה בתיקה - תיק שחור, רבוע ונוקשה - ושלפה ממנו מעטפה. "זו תמונה ישנה. הוא כנראה לא נראה ככה כיום כמו שאני לא נראית היום כמו שנראיתי אז."

בתמונה נראו בחור ובחורה במדי חיל אוויר עומדים מתחת לעץ איקליפטוס. היא שמנמונת, מתולתלת, צוחקת צחוק גדול, כולה שמחת חיים ורעננות נעורים, והוא, זיהיתי אותו למרות שמאז התרחב ונעשה שרירי הרבה יותר, נפטר ממשקפיו העבים ומהתספורת הצבאית האיומה. זה היה ללא ספק דקל רן, עיתונאי וסופר צללים של סלבריטאים עילגים. מתמחה בכתיבת מדורי רכילות מרושעים ועוקצניים, וביקורות נבזיות על סרטים, ספרים ומסעדות אופנתיות.  

נלה קלטה מיד את זיק ההכרות בעיני, "אתה מכיר אותו?"

"כן, וגם את בטח יודעת מיהו. אני בטוח ששמעת על דקל רן."

"בטח, הרי הוא..." היא שמה את כף ידה על פיה ומעליה התרחבו עיניה הכחולות בתדהמה, "אבל למה רני דקל נעשה דקל רן?"

"כי מקובל שעיתונאים כותבים בשם בדוי, ובמקרה שלו זה לא שינוי גדול כל כך, נכון?"

"כן, נכון. אני קוראת את הכתבות שלו לפעמים. הוא כותב טוב, אבל מרושע מאוד. שנון אבל בלי מילה טובה על אף אחד. תגיד, זה נכון שהוא הומו?"

"כן, דקל רן הוא הומו מוצהר. הוא לא עושה מזה סוד."

"חבל שהוא לא היה הומו מוצהר בצבא." אמרה נלה, "כנראה שבגלל זה הוא היה כזה."

"איך כזה?"

"כזה מנומס ומאופק. זה לא היה מתוך כבוד אלי אלא כי לא בא לו עלי. למה הוא לא סיפר לי את האמת במקום לגרום לי להרגיש שאני לא מספיק יפה ומושכת?"

"אולי אז הוא עדיין לא ידע שהוא הומו? למה שלא נלך לשאול אותו?"

"נלך לאן?"

"למסעדת 'אריה הזהב'. הוא יושב שם כל יום חמישי אחרי הצהרים עם הקולגים שלו. פרלמנט סגירת השבוע של הרכילאים הוא מוסד ידוע בעיר."

"באמת?" חיוך קונדסי עלה על פניה, "קדימה, בוא נלך לסגור את השבוע."

"אבל..." נגררתי אחריה, "אבל נלה, מה בדיוק נעשה שם? אולי עדיף שתכתבי לו קודם ותזכירי לו מי את?"

"לא. אני רוצה לראות אם הוא יזהה אותי בלי אזהרה מראש."

"אני בטוח שכן, לא השתנית כל כך הרבה מאז שהיית חיילת." אמרתי באבירות, ופתחתי למענה את הדלת, "אבל מה את חושבת שהוא יעשה אם פתאום תופיעי לפניו?"

"עד שלא נפגוש אותו לא נדע, נכון?" חייכה אלי נלה ויצאה מהמשרד, ואני בעקבותיה.

31. הנקמה

צדקתי, רני זיהה את נלה ממבט ראשון. גם היא זיהתה אותו מיד וניגשה בלי היסוס אל שולחנו. כמו בכל יום חמישי ישב רני עם כל חבר מרעיו בשולחן הפינתי במרפסת 'אריה הזהב' המשקיף על השדרה היפה החוצה את העיר בלי הפסקה ועשה כמיטב יכולתו להמם בשנינויות המרושעות שלו את הקולגות שלו, שמצדם אימצו כל תא במוחם כדי להשיב לו מנה אחת אפיים של רכילות מרושעת ומזיקה ככל האפשר.

בשולחנות הקטנים יותר שהתפרסו מול השולחן הפינתי ישבו מעריצים ומזדנבים של פרלמנט סגירת השבוע וכולם, כולל המלצרים, כרו את אוזניהם כדי לא להפסיד אף חוכמה של דקל רן, ואף תשובה של אחד ממתחריו, ידידיו.

"נלה! אני לא מאמין! נלה אהרוני, לא השתנית בכלל!" קרא בשמחה והושיט לה את ידיו כאילו הייתה אחותו האובדת.

"חנפן שכמוך, אתה מתכוון שחוץ מתוספת של עשרים וחמש שנה ועשר ק"ג לא השתניתי בכלל." חייכה נלה ונעתרה בחן לקבל ממנו נשיקה על לחייה. "אתה דווקא כן השתנית רני, השתנית מאוד ולטובה, איפה המשקפיים?"

"ניתוח לייזר קטן ונפטרתי מהם לנצח."

"פעם היית ציפלון ועכשיו אתה ממש בריון." ליטפה נלה את כתפו, "אתה נראה ממש טוב רני, אני מקווה שגם הזיכרון שלך השתפר."

פניו של רני הרצינו. "בואי, נשב בצד." אחז במרפקה והוליך אותה לשולחן צדדי קטן שנחבא מאחורי עציץ ענקי. נגררתי אחריהם, מתעלם מהפרצוף הזועף שהפנה אלי רני. "בחייך גולדי, זו שיחה פרטית." גער בי כשראה שאני מתעלם ממבטיו.

"גולדי הוא ידיד שלי, הוא עזר לי למצוא אותך ואני רוצה אותו כאן." אמרה נלה בנחת והתיישבה, מניחה את תיקה בחיקה. התיישבתי לצידה ורני נכנע לרוע הגזרה, התיישב מולנו וזימן בתנועת יד מלצר יפה תואר ונימוסים שנחפז להניח קנקן מיץ וכוסות על השולחן.

"אז מה חדש אצלך נלה?" חייך אליה רני במאור פנים, מתעלם ממני בקרירות.

"הכול בסדר, אחרי שלוש שנים וחמש הפריות מבחנה הצלחתי סוף סוף להרות ונולדה לי ילדה. הייתה לי חסימה מכנית בחצוצרות, זה קורה לפעמים אחרי הפלות, מה? הם לא סיפרו לך שהם הכניסו אותי להריון?"

"מי? מה? על מה את מדברת?" החוויר רני.

"על החברים שלך ששלחת לפגוש אותי בחדר שלך, על איתן החזיר המגעיל  ועל החבר שלו עמי ששכחתי את שם המשפחה שלו."

"גורן, עמירם גורן." לחש רני והשפיל את עיניו.

"כן, עמירם גורן היפה, חביב הבנות, החבר הכי טוב של החזיר היורק. תמיד שאלתי את עצמי מה בדיוק גרם להם להיות חברים. אתה יודע, אני לא חושבת שהוא באמת רצה להיות שם איתי בחדר שלך. זה הכול היה רעיון של איתן. עמי בעיקר החזיק לי את הידיים וניסה לא להסתכל לי על השדיים. אתה זוכר איזה שדיים יפים היו לי אז? הראיתי לך אותם הרבה פעמים, אבל אתה לצערי לא עשית אתם שום דבר. אם היית אומר לי למה היית חוסך לי הרבה מאוד לילות של נדודי שינה וצער."

"אני יודע, אני מבקש סליחה נלה, אבל אז, בתקופה ההיא... הייתי רק בן עשרים ובעצמי לא ידעתי..."

"אז למה הסתובבת איתי כל הזמן? כדי שלא יחשדו בך?"

"לא רק נלה, חוץ מזה אני גם... החברות שלנו הייתה מאוד חשובה לי ואני... את צריכה להבין נלה ש..."

"לא חשוב. זה לא משנה עכשיו." קטעה נלה בתיעוב גלוי את גמגומי ההתנצלות שלו, "מה שאני רוצה לדעת זה למה לא באת לפגישה איתי, למה הם הגיעו במקומך?"

"זה קרה מזמן, אני כבר לא בטוח למה, מה זה משנה עכשיו?"

"זה משנה! לי זה משנה." התעקשה נלה.

"כי הם סחטו אותי נלה. לא הייתה לי ברירה, הייתה להם תמונה שלי ושל עמי... אני והוא... זו הייתה תמונה שלא יכולתי להרשות לעצמי... ההורים שלי עדיין היו בחיים אז ופעם זה לא היה כמו היום ו..."

"מה עשית? מצצת לו?" שאלתי כדי להפסיק את זרם ההתנצלויות המגומגמות שלו.

"כן, אני... היה לי קראש נוראי על עמי ו... הכול היה רעיון של איתן, הוא התחבא מאחורי עץ בחורשת האיקליפטוסים וברגע המתאים היה פתאום פלש ו... אחר כך התברר לי שהכול היה מתוכנן..." רני נראה כאילו יפרוץ בבכי אבל נלה התעלמה ממצוקתו והמשיכה לחקור אותו.

"למה? בשביל מה הם עשו את זה?"

"בגללך. איתן נטרף בגללך. כל מה שהוא רצה זה למשוך את תשומת ליבך, אם לא בטוב אז ברע. לא משנה מה הוא עשה את המשכת להתעלם ממנו, הסנוביות שלך שיגעה אותו." 

"הוא אף פעם לא ניסה בטוב." מחתה נלה בזעם, "הוא תמיד היה כזה... כזה מתועב. לא התעלמתי ממנו, הייתי משותקת מפחד בגללו."

"היה לו קראש עליך נלה, והוא לא ידע איך... איך לגרום לך לשים לב אליו. הוא נשבע לי שהוא רק רוצה להיות אתך קצת לבד, זה הכול. אמרתי לו שאת פוחדת ממנו ולא תסכימי להיות איתו לבד ועמי נשבע שגם הוא יבוא לפקח על איתן ולכן סיפרתי להם על הפגישה שלנו... ידעתי שאני עומד לצאת לקורס ושאחר כך בטח יעבירו אותי לבסיס אחר והם הבטיחו לי שהם ישמידו את התמונה אם אני אארגן לאיתן פגישה אתך... אחר כך, אחרי שעזבת סיפרו לי שעשית הפלה ואז הבנתי ונורא התביישתי... ברגע שהשתחררתי יצאתי מהארון בגדול ואף אחד לא יוכל לסחוט אותי יותר."

"שמחת זקנתי." אמרה נלה ביובש וקמה על רגליה, "אני ממש מאושרת שאף אחד לא יכול לסחוט אותך יותר רני."

"נלה, בבקשה..." קם רני והושיט לה את ידו, "אני מבין שאת קצת כועסת אבל..."

"אני מאוד כועסת, ואתה לא מבין כלום!" אמרה נלה בקול רם שגרם לכל הנוכחים להסב אליה את מבטם, לקחה את קנקן המיץ שפכה אותו על ראשו של רני שעמד המום וספג את הזרם הקריר והדביק בשתיקה.

"למה את שופכת עליו מיץ? מה הוא עשה לך!" נזעק המלצר הצעיר שהיה כנראה מעריץ של דקל רן.

"הוא כבר יודע מה הוא עשה." אמרה נלה ביובש ופסעה בגב זקוף לעבר השולחן הפינתי שבו ישבו כל ידידיו של רני ובהו בה המומים. "מי מכיר את עמירם גורן שהיה עם דקל בצבא?"

"עמירם מת לפני חמש עשרה שנה באמסטרדם. לקח מנת יתר יום אחרי שהוא קיבל תשובה חיובית." אמר אחד מהם והתרחק בזהירות מהשולחן מחשש שגם עליו תשפוך הגברת הזועמת קנקן מיץ.

"טוב מאוד." אמרה נלה בשביעות רצון, "ואיתן צביאלי? מישהו שמע עליו?"

הם הביטו זה בזה והנידו בראשם לשלילה.

"לא, הוא לא אחד מאיתנו." אמר מישהו.

נלה שיספה אותו במבט רושף, "מבחינתי הוא בדיוק כמוכם, עוד גבר פחדן ועלוב שחושב עם הזין." אמרה בקרירות ופסעה משם לעבר היציאה, גבה זקוף כשל מלכה ואני נגרר אחריה, המום ומתפעל.

"אז מה עכשיו?" שאלתי אותה כשחזרנו למשרד.

כל הזעם נטש אותה בבת אחת, היא חיבקה את עצמה ורעדה, "לא יודעת, אני לא יכולה לחשוב עכשיו." לחשה.

חיבקתי את כתפיה והושבתי אותה על הספה, מניח לה להירגע לאט לאט. "היית נהדרת נלה, היית מלכה." עודדתי אותה.

"כן, אבל מה זה עזר לי? אי אפשר לשנות את העבר, סך הכל עשיתי עוד עבודה למלצרים במסעדה."

"והשפלת את דקל רן."

"אהה! העלוב הזה. סתם הומו פחדן וחסר עמוד שדרה. הוא לא מעניין אותי יותר, מי שאני באמת רוצה לנקום בו זה איתן."

"את יכולה לנסות לתבוע אותו, למרות שנדמה לי שאחרי עשרים וחמש שנה זה עלול להיות קצת בעייתי."

"אני לא רוצה להסתבך עם עורכי דין ובתי משפט, אני רק רוצה להכאיב לו כמו שהוא הכאיב לי. אתה יכול למצוא אותו בשבילי גולדי?"

"כן בטח, אבל מה תעשי לו? גם עליו תשפכי מיץ?"

"לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה. קודם תמצא לי אותו ואז נראה." היא קמה, הוציאה מסרק מתיקה, הסתרקה, תלתה את התיק שלה על כתפה, לחצה את ידי, הודתה לי והלכה לדרכה בפנים אטומות מרגש ובגב זקוף. 

מצאתי את איתן צביאלי בקלות רבה. הוא עדיין גר בתל אביב, גרוש עם שלושה ילדים שעבר אחרי גירושיו מדירה מפוארת בצפון העיר לדירה קטנה בדרום הזול יותר, עבד כאפסנאי במחסן לחלקי חילוף ונראה שמן, מוזנח ומקריח. לדעתי החיים שלו היו עונש מספיק על מעלליו, אבל גברת נלה ברנוביץ לא הסכימה איתי.

"מה אתה יודע על הילדים שלו? הם חיים איתו או עם אשתו?"

"הבנים הגדולים שלו חיים בחו"ל. בן אחד בקליפורניה והשני מטייל במזרח הרחוק. הבת גרה אצל אימא ועומדת להתגייס בקרוב."

"טוב מאוד." אמרה נלה בשביעות רצון, "מצוין. מה הכתובת של האקסית שלו?"

נתתי לה את הכתובות אחרי שהיא הבטיחה לי שהיא לא תשפוך מיץ על אף אחד. היא שילמה לי ואנחנו נפרדנו כידידים.

כמה ימים אחר כך היא התקשרה ושאלה אם אני רוצה לדעת איך נגמר הסיפור.

"בטח! ספרי לי."

"התקשרתי לגרושתו ושאלתי אם אפשר לדבר איתו. היא אמרה לי מיד שהם גרושים ושאלה מה אני רוצה ממנו. סיפרתי לה שהכרתי אותו בצבא ויש לי תמונות שצילמתי אז ומצאתי רק עכשיו והייתי שמחה לתת לו אותן. אני מגיעה לתל אביב רק לעיתים רחוקות, אבל ממש במקרה היום אני ברחוב הסמוך לבית שלה ואולי אני יכולה לקפוץ אליה לכמה דקות? היא הסכימה והציעה שאתן את התמונות לבת שלהם ששומרת איתו על קשר ובטח תשמח לשמוע סיפורים על מה אבא שלה עשה בצבא."

הרגשתי צמרמורת לשמע קולה הרגוע של נלה המספרת לי איך הצליחה לאתר אצל איתן את המקום הרגיש ביותר שלו - יחסיו עם ביתו - אבל לא יכולתי להפסיק להקשיב.

"באתי לבית של גרושתו, אישה מרירה מאוד שנהנתה לספר לי שהוא היה חרא של בעל, אבל הוא לפחות אבא טוב וקשור במיוחד לילדה. ואז נכנסה הבת שלו, בחורה מתוקה מאוד, עדינה כזו. נתתי לה כמה תמונות של כל החבר'ה ששירתו איתי ששמרתי אצלי ושאלתי אם היא רוצה לדעת איזה בן אדם אבא שלה היה בזמנו כשהיה בגילה. הבת חייכה בנימוס אל הדודה המשונה הזו שנפלה עליה פתאום ואמרה שכן, למה לא? ואז סיפרתי לה הכול והיא הפסיקה לחייך והתחילה לבכות. לא חסכתי ממנה כלום, סיפרתי לה איך הוא הציק לי והתעלל בי ואנס אותי, וכבונוס הזהרתי אותה לא לתת לאף גבר להתקרב אליה גם אם יש לו דרגות של קצין, ואמרתי לה להתלונן מיד כשמישהו ינסה להציק לה כי היא נראית לי בחורה עדינה וביישנית שבטח תפגוש חזירים כמו אבא שלה שירצו להתעלל בה כמו שהוא עשה לי, וחבל שגם היא תיאלץ לעשות הפלה. בשלב הזה היא הפסיקה לבכות והבטיחה לי לא לתת לאף גבר אפילו רבע הזדמנות להתקרב אליה או להשפיל אותה. אני לא חושבת שהיא תמשיך לשמור על יחסים טובים עם אבא שלה אחרי הביקור שלי." סיימה נלה את סיפורה.

"ומה גרושתו אמרה על הסיפור שלך?"

"כלום, אבל היא לא נראתה מופתעת במיוחד. אני חושבת שהיא יודעת בדיוק איזה טיפוס הוא."

"אימא!" שמעתי מישהו צועק ברקע, "איפה הגרביים שלי?"

"לעזאזל עם הילדים האלו, לא נותנים רגע שקט." רטנה נלה בלחש, אבל בקול רם אמרה לילד, "רק רגע חמוד! אני כבר באה לעזור לך." ושוב השפילה את קולה, "מצטערת, אני צריכה ללכת לעזור לו להתארגן או שהוא יאחר לאימון, שלום גולדי ותודה." וסגרה.