20. ילד טיפש
"אני משתעל." אמרתי לרופא.
הוא הביט בי מהורהר ואחר כך תקף אותי בסדרת
שאלות. "שיעול יבש או לח? בלילה או ביום? יש לך ליחה?"
"בעיקר בלילה, שיעול יבש בלי ליחה. סתם
שיעול מעצבן כזה."
הרופא הרים את חולצתי, העביר על גבי וחזי
סטטוסקופ קר, פקד עלי לנשום עמוק, להשתעל ושוב לנשום עמוק, ואחר כך נתן לי כוסית
פלסטיק ומבחנה עם ערמת טפסים ומדבקות והורה לי לקבוע תור לבדיקות דם.
"בסדר." אמרתי וקמתי בכוונה ללכת, אבל
הרופא קם גם כן, הניח יד על כתפי והוליך אותי למשקל בפינה.
"אני שמן מידי, אני יודע." התחלתי
להתנצל.
"לי דווקא נראה שרזית." אמר הרופא והחל
להזיז את המשקלות לפה ולשם, "כן, ירדת חמש ק"ג."
"זה השיעול, אני לא ישן בלילה ומרוב עייפות
קשה לי לאכול."
"המממ..." אמר הרופא ורשם בתיק שלי
משהו, "ואיך אתה מרגיש חוץ מזה?"
"עייף וגם הצלעות כואבות לי מרוב
שיעול."
הרופא נאנח ואמר שהוא לא רוצה להגיד כלום עד שהוא
לא יראה את תוצאות הבדיקות שלי, אבל יכול להיות שאני אצטרך להתחיל עם תרופות.
"ואז אני אפסיק להשתעל?" ניסיתי לשמור
על אופטימיות.
הוא עשה כן עם הראש, נמלך בדעתו אמר שאולי
והתחמק ממבטי.
אמרתי שלום והלכתי.
בעצם התכוונתי להגיע ישר הביתה, אבל בדרך עשיתי
סיבוב, עצרתי בבית הקברות והלכתי לבקר בקבר של אורי. כמו בביקור הקודם שלי הקבר שלו נשאר עדיין סתם
חתיכת שיש עם אותיות שלא היה להן שום קשר לגבר שאהבתי. הסתכלתי עליהן כמה דקות,
נגעתי בשיש השחור והחלק וניסיתי לחשוב עליו, אבל הראש שלי היה ריק לגמרי. שמתי אבן קטנה על המצבה והלכתי הביתה.
"הנה הוא!" אמר סאני בשמחה, "אתה
נראה צמא. רוצה בירה?"
"רק מים קרים." ביקשתי ומיד עם הלגימה
הראשונה התחלתי שוב להשתעל. אולי המים היו קרים מידי.
סאני התעלם בדיפלומטיות מהשיעול שלי והראה לי את
הדרכון שהביא לסמי – דרכון של בחורה שחרחורת בת 18 בשם לימור ויינשטיין.
"זה דרכון של בחורה." נדהמתי.
"אני יודע, זה היופי שבדבר."
"אבל הוא... זאת אומרת... אני לא מבין את
זה סאני."
"מה יש להבין? נלביש אותו כמו בחורה, מה
הבעיה?"
"כן, אבל... יש בדיקות, ומה אם יפשיטו
אותו?"
"זה דרכון עם שם יהודי, לא יפשיטו."
"יפשיטו אם יחשדו, ואם בחורה עם שם אשכנזי
תדבר בקול גברי במבטא ערבי הם יחשדו. למה צריך את כל הסיבוך הזה סאני? הוא לא איזה
מחבל או משהו."
"הסיבוך הוא לא בגלל המשטרה אלא בגלל
המשפחה שלו. אני לא רוצה שהם ידעו שהוא עזב את הארץ ושהוא גר ב..." פניו של
סאני לבשו הבעה מסתורית. "אה...גר באירופה."
"איפה באירופה?" ניסיתי לפזר את מסך
הערפל.
"מה זה משנה? מה שאתה לא יודע לא יזיק
לך." אמר סאני במין צורה שושואית מעצבנת שעוררה בי חשד שמקסימיליאן הצעיר ראה
יותר מידי סרטי ג'ימס בונד בנעוריו.
"אני פוחד שכל ההתחפשות הזאת רק תסבך את
סמי." הערתי, "החבר'ה האלו בביקורת הגבולות הם לא טיפשים."
"אני יודע גולדי, עובדה שהם קיבלו את הבן
דוד המוצלח שלך לעבודה." חייך סאני בערמומיות.
ידעתי מיד שכוונתו לאיתן – בנו הבכור של דוד
מולי, אחיו של אבא. "הוא לא כזה מוצלח." הערתי חמצמצות ולא בגלל שאני לא
אוהב את איתן, בן דודי, אבל מעולם לא התגברתי על כך שהורי תמיד שאלו אותי למה אני
לא יכול להיות ילד טוב כמו איתן ולהביא להם נחת כמו שאיתן מביא לדוד מולי ולדודה
לייקה.
טענותיי שאיתן הוא חנון מעצבן לא הרשימו אותם
כמו הציונים שלו. למרבה הצער הם העדיפו חנונים עם תעודה מושלמת על פני בחורים
גזעיים כמוני שניחנו בפה גדול מידי שפלט דעות על כל דבר בעולם, בכישרון לריב עם כל
המורים (חוץ מהמורה להתעמלות) ולהבריז משיעורים משעממים.
בצבא איתן הלך למודיעין ובילה שלוש שנים בחדר
ממוזג מול מחשב, בעוד שאני הזעתי במג"ב.
אחרי הצבא הוא הלך ללמוד באוניברסיטה ואחר כך
עבד בשב"כ. לפני כמה שנים הוא התפטר בגלל בעיות בריאות לא ברורות, התגרש
מאשתו, חזר לגור אצל ההורים ובמשך יותר משנה – אוי לאותה בושה - הוא סתם נח אצלם
במקום לנסות למצוא עבודה חדשה.
דודה לייקה אמרה שיש לו משבר נפשי ודוד מולי שתק
בקדרות וסירב לדבר עליו. למרבה המזל, קצת אחרי שאני עזבתי את המשטרה, חברים שלו
סידרו לו עבודה במשטרת הגבולות ומאז הוא שם, בודק מי יוצא ומי נכנס לארץ, מנסה
לנחש מי באמת עולה לרגל למקומות הקדושים ומי מנסה להבריח סמים או לעסוק בזנות.
"ביררתי והוא בדיוק הבן אדם שצריך לדבר
איתו כדי שאף אחד לא יפריע לסמי לעזוב בשקט את הארץ למרות שיש לו מבטא שלא מתאים
לתמונה בדרכון." פסק סאני והביט בי כמצפה שאבין לבד את הרמז.
הבנתי מה הוא רוצה שאעשה, אבל ניסיתי להתחמק
בטענה שאיתן שומר לי טינה עוד מגיל שלוש עשרה בגלל שבבר מצווה שלו זרקתי עליו
סוכריות טופי בהתלהבות גדולה מידי.
סאני לא השתכנע ואמר שדם סמיך ממים, שהגיע הזמן
שאשפר את יחסי עם קרובי משפחתי ושלפעמים, למען מטרה טובה, צריך לקחת קצת ויטמיןP .
"אתה טועה סאני, אין ויטמין כזה." אמר
יוני שחזר בסופו של דבר לבלות בחברת סמי ויובל, ואפילו ניסה לחבב את סמי.
"דווקא כן, ותכף תראה איך גולדי לוקח ממנו
קצת." הצטחק סאני.
עשיתי פרצוף זועף, אבל כמובן שבסוף נכנעתי
והתקשרתי לאיתן. הייתי צריך לעבור שתי מזכירות ועוזר מנומס מידי כדי להגיע אליו,
וגם כשתפסתי אותו סוף סוף בטלפון והסברתי לו הכול הוא התעקש שניפגש כי דברים כאלו
לא סוגרים בטלפון.
"אני אבוא אליך מחר בבוקר לפני
העבודה." הודיע לי, "מאז סדר פסח לא ראיתי אותך, אני מתגעגע אליך
אדי."
"כן, גם אני." שיקרתי וסגרתי.
"מצוין." אמר סאני בשביעות רצון,
וביקש מנועה לתרום קצת בגדים ואיפור כדי להפוך את סמי לנערה משכנעת.
יובל ישב בצד והחמיץ פנים, אבל נועה ויוני
שהתלהבו מהמשימה הלבישו את סמי בג'ינס הדוק וחושף בטן וחצי ישבן, וטייחו את פניו
בשכבות של איפור. רק הנעלים היו בעיה כי מספר הנעלים של נועה היה 38 ושל סמי 42
"אז בואי נלך לקנות לו נעלים." התלהב
יוני, "בינתיים תנעל את הקרוקס הכתומות שלי, ותישאר עם הבגדים האלו. בוא נראה
אם נצליח לעבוד על המוכרות בחנות נעלים."
סמי בחן את עצמו בראי בשביעות רצון.
"יאללה, בוא נלך." הסכים והביט בתחינה ביובל.
"אני לא בא." אמר יובל, נכנס לחדר
השינה וטרק אחריו את הדלת.
סמי התעצב, אבל בכל זאת הלך, מצליח לעכס
בגנדרנות אפילו עם הקרוקס המגושמות של יוני.
"אני לא רוצה שהוא ייסע." מחה יובל
אחרי שהם הלכו. "למה הוא צריך לעזוב את הארץ? מה רע לו לגור פה איתי?"
"ומה יהיה בשנה הבאה, כשתגמור ללמוד
ותתגייס? מה הוא יעשה עם עצמו? גם לו מגיע ללמוד, לעבוד, או לפחות לצאת מידי פעם
מהבית."
"אני לא רוצה שהוא יעזוב." חזר יובל
בעקשנות על דבריו.
"סמי חייב לצאת מהארץ כדי להתחיל לחיות
חיים נורמאליים." הסביר לו סאני רכות, אבל יובל סירב להשתכנע ולאות מחאה
התיישב מול המחשב עם קערת קורנפלקס ענקית והרג בשצף קצף צבאות שלמים של חיילים
וריטואלים.
סמי חזר עם יובל עמוס שקיות מלאות כל טוב. הם
קנו שתי זוגות נעלים, כפכפים, חלוק צבעוני מבד מגבת, שמלה ורודה וחזייה.
"החזיות הן בעצם לנשים שכרתו להן שד בגלל
סרטן." גילה לי יובל בעוד סמי מסתגר במקלחת עם הקניות שלו, "אבל המוכרת
אמרה לי שהמון דראג קווין קונות אצלם."
"סמי לא דראג קווין ולא אישה." התרגז
יוני וחיסל במחי עכבר עוד חייל אחד שמת מות גבורה על המסך.
"תראו אותי!" קרא סמי והופיע בפתח
המקלחת עטוי במחלצות שקנה. אני מודה שנשימתי נעצרה למראהו.
לבוש בג'ינס הוא נראה ספק בחור ספק בחורה, אבל
בשמלה ורודה ונעלי עקב תואמות - לבנות עם פרפר ורוד אם תהיתם - שערו שהתארך מאוד
בזמן ששהה אצלי גולש על כתפיו ואיפור מתוחכם על פניו הוא נראה כמו בחורה מושכת
מאוד, אפילו הקול שלו נשמע נשי יותר.
"מה עוד? אולי גם תחתוך לעצמך את הזין
ותשתיל שדיים?" התפרץ יובל בזעם.
"יובלי, אל תכעס." ניסה סמי לחבק
אותו, "זה עדיין אני, אני מתלבש ככה רק בשביל הדרכון."
"כן, בטח, ממש." הדף אותו יובל מעליו,
וסמי שלא היה יציב על נעלי העקב שלו התנודד וכמעט נפל. תפסתי אותו ברגע האחרון,
כורך את ידי סביב מותניו. גם מקרוב הייתה לי תחושה שאני נוגע באישה עדינה וחלקה,
אפילו הבושם שלו היה נשי.
"אתה נראה ומסריח כמו זונה טורקיה."
אמר יובל בגסות והסתלק למטבח. סמי פרץ בבכי והלך אחריו. שמענו אותם רבים בלחש
במטבח והחלפנו מבטים נבוכים.
אין לי ספק שכל הנוכחים היו שותפים להרגשתי -
הדירה שלי הייתה קטנה מידי להכיל את כולנו.
"אני צריך לחזור, ארי כבר בטח דואג
לי." אמר סאני וקם, "בואו, תלוו אותי לאוטו. אתה צריך טרמפ הביתה
יוני?"
"לא." אמר יוני, "אבל ממש לא בא
לי לחזור לדירה עכשיו. לא האמנתי שיובל יכול להיות אידיוט כזה. איך יש לסמי סבלנות
אליו? הוא כזה אגואיסט, הוא מתנהג כמו ילד מפונק."
"אתה קצת מחמיר איתו." חייך סאני,
"שניהם צעירים מאוד וזו אהבה ראשונה... בגיל הזה כולנו אידיוטים ואגואיסטים,
נכון גולדי?"
"לא רק בגיל הזה, גברים מאוהבים מתנהגים
תמיד כמו ילדים." הסכמתי איתו, והצעתי ליוני שנלך לאכול פיצה במקום לחזור
הביתה, הצעה שהוא קיבל ברצון רב.
כשחזרנו מצאנו על הרצפה שביל של בגדים שהתחיל
במטבח ונגמר לפני הדלת הסגורה של חדר השינה של יובל. נעלי העקב עם הפרפר הוורוד
היו זרוקות מתחת לספה בסלון ואת החזייה גילינו תלויה על מנורת הקריאה שלי.
"אם אתה נשאר לישון כאן יוני תצטרך לבחור
בין שינה על הספה לבין שינה איתי."
"אני בוחר בך." אמר יוני, "אבל
בתנאי אחד." הגיש לי את בקבוק הסירופ שלי.
אחרי שלגמתי ממנו בצייתנות הוא הודיע לי שהוא
קבע לי תור לבדיקות למחר בבוקר ועלי להתייצב במרפאה בצום בשבע בבוקר. אחר כך נכנס
לחדר השינה שלי והתחיל להתפשט.
"אבל יוני, איתן בא מחר בבוקר. אולי אפשר
ביום אחר?"
"לא, אי אפשר. עד שבע וחצי בבוקר כבר תחזור
ואם איתן יגיע קודם אני אטפל בו."
"אבל..."
"שום אבל, ואם תמשיך להתחמק אני אתקשר
לסשה."
"וואלה? הצחקת אותי. מה כבר הספוטניק הזה
יכול לעשות לי?"
"הוא אמר שאם לא תלך הוא יתקשר לאימא שלך
וילשין עליך."
"לא נכון." הזדעזעתי.
"כן נכון. תתקשר אליו ותשאל." עמד
יוני על דעתו.
"אני מעדיף לתפוס אותו מחר ולהכניס לו
מכות."
"בסדר, תכניס לו מכות, אבל קודם תלך
לבדיקות."
"מה כולם מציקים לי עם הבדיקות?"
התמרמרתי, "אני שונא שדוקרים אותי עם מחט ואני שונא תרופות."
יוני הביט בי במבט בוגר מכפי גילו, סוקר אותי
מכף רגל ועד ראש. "כולם מציקים לך כי ברור שמשהו אצלך לא בסדר, ואם אפילו ילד
טיפש כמוני רואה את זה..."
"בסדר." רטנתי בזעף ונשכבתי לצידו,
"אני אלך, טוב לך?"
הוא נאנח. "למה אתה מתנהג כמו ילד
גולדי?"
"לא יודע, ככה."
"ככה זה לא תשובה."
"אתה צודק."
"אפשר חיבוק?"
"לא."
"למה?"
"ככה."
"אבל אמרת שככה זה לא תשובה."
"לא, אתה אמרת."
"אבל הסכמת שאני צודק."
"אוף, שתוק כבר ילד."
הוא מתכרבל כנגדי, מצטחק כשאני נכנע ומחבק אותו
ונרדם.
איזה ילד טיפש!
21. דם סמיך ממים
בבוקר העיר אותי רעש נתעב וחזק להפליא
שבקע מהטלפון הסלולרי של יוני, משהו קופצני ושמח בסגנון עדות הטראנס.
נפלאות דרכי הקדמה, אני כנראה אף פעם לא
אצליח להבין איך מכשיר כל כך קטן ודק מצליח להפיק רעשים כל כך חזקים.
יוני התעורר, כיבה את הרעש, גרר אותי
מהמיטה למקלחת, הזכיר לי שלוש פעמים לא לשתות ולא לאכול כלום עד אחרי הבדיקה וחזר
לישון. גם סמי ויובל ישנו עדיין. איך הם מצליחים לישון כל כך הרבה שעות ועוד
בבוקר?
נכא רוח ושפוף בגלל המחסור בקפאין שמתי
פעמי לקופ"ח, מוכן נפשית להתעמת עם חבורה של קשישים היפוכונדרים שילחמו בי על
חסדיה של הערפדית התורנית, אבל להפתעתי מצאתי בחדר ההמתנה של האחות רק קשיש מנומנם
אחד שהמתין לרופא והתעלם ממני.
האחות החייכנית שאבה בקלילות את דמי לתוך
מזרק ענקי ואחרי שחילקה אותו שווה בשווה בין מס' מבחנות שלחה אותי לעשות פיפי
בכוסית, מסבירה לי שעלי למזוג אותו אחר כך למבחנה עם הפקק הצהוב.
אחרי שמילאתי בנאמנות את כל הוראותיה ותוך
כדי כך התפעלתי מהעיצוב המחודש של שירותי הסניף (באמת קרמיקה יפה מאוד, מישהו שם
ניחן בטעם משובח) הפקדתי את המבחנה עם הפקק הצהוב על המגש בחוץ ויצאתי החוצה בדרכי
להשיג לי מהר ככל האפשר קפה, ואם אפשר גם משהו ליד, רצוי חם ומתוק.
"אדי, בוקר טוב." האיר לי איתן
פנים מחלון מכוניתו שחנתה באין חניה ממש מול פתח המרפאה.
"אסור לחנות כאן." ניעור בי
השוטר לשעבר שכנראה יגור בתוכי לנצח.
"אני לא חונה." מחה איתן,
"אני רק מחכה לך. נו, כנס כבר."
"איך ידעת איפה אני?"
"הילד החמוד הזה שמצאתי במיטה שלך
אמר לי. תגיד, הוא לא קצת צעיר מידי בשבילך?"
"הוא בהחלט צעיר מידי בשבילי והוא לא...
לא חשוב. מה זה עסקך בכלל?"
איתן חייך והודיע לי שאני מאוד לא מנומס
הבוקר.
"הנימוסים שלי ישתפרו אחרי
הקפה." הבטחתי, והוא הבין את הרמז ועצר בבית קפה שכונתי אחד שפתח רק הרגע את
שעריו.
בזמן שהמתנו שיגישו לנו קפה וקרואסונים
הסברתי לו שיוני הוא חבר של יובל שהוא בן של חבר ותיק שלי שנפטר לפני שנים מספר
ושיובל גר אצלי זמנית בגלל סכסוך עם אימו וזו הסיבה שגם יוני...
"אני יודע, אני יודע." טפח איתן
בחביבות על ברכי, "זה לא שבאמת חשבתי שהפכת לפדופיל, ברגע שראיתי את יובל
ידעתי שהוא הבן של אורי. הם כל כך דומים עד שקיבלתי צמרמורת, אני לא מבין איך אתה
עומד בזה."
"זה באמת היה קצת מטריד בהתחלה, אבל
אחרי שמכירים אותו רואים שהילד שונה מאוד מאבא שלו."
"כן, קשה לדמיין את אורי מתרגש כל כך
בגלל שמישהו נוסע לחו"ל. האמת, קשה לדמיין את אורי מתרגש בכלל ממישהו שהוא לא
הוא עצמו, וסליחה שאני מדבר סרה במתים."
סקרתי אותו (הוא מבוגר ממני בשנתיים שלוש
שכיום נראות זניחות, אבל פעם היוו פער בלתי ניתן לגישור) מבחין להפתעתי שהוא נראה
ממש טוב, הרבה יותר טוב מאשר כשהיה נשוי.
"לא ידעתי שהכרת את אורי."
"מי לא הכיר את אורי?" חייך
איתן ואז נפל לי סוף סוף האסימון.
"שים לב שאני לא שואל למה התגרשת
איתן, אבל אולי תסביר לי למה בכלל התחתנת?"
"כי לא היה לי את האומץ שהיה לך אדי.
הייתי פחדן והיה לי חשוב מידי להיות הילד הטוב של אבא ואימא."
"כל כך שנאתי אותך כשהיינו ילדים.
ההורים שלי כל הזמן השוו אותי אליך ואמרו לי לקחת ממך דוגמא."
"אני באמת מצטער אדי. תגיד, בגלל זה
זרקת עלי כל כך חזק את הטופי בבר מצווה שלי?"
"איתן, זה היה לפני יותר משלושים
שנה. אני בקושי זוכר את הבר מצווה שלי, בטח שלא את שלך. לזרוק טופי על חתן הבר
מצווה היה מין ספורט כזה וגם קצת נקמה כי מי באמת רצה לבלות בשבת בבוקר חנוט
בחולצה לבנה בבית כנסת?"
"בטח שלא אני." הסכים איתן
וצחק, ואת שאר ארוחת הבוקר בילינו באווירה נוסטלגית מפויסת, צוחקים, מעלים
זיכרונות ילדות משותפים ומגלים זה את זה מחדש.
רק כשיצאנו משם נזכרתי לשאול אותו מה יהיה
עם סמי.
"יהיה בסדר, הוא יעלה למטוס בלי
בעיות והאמת שזה היה קורה גם בלי ההתערבות שלי, הוא נראה טוב בשמלה, משכנע
מאוד."
"מה, גם לך הוא עשה תצוגת
אופנה?"
איתן צחק, "בהחלט. מאוד התרשמתי. אתה
הסתדרת טוב בחיים אדי, גר לך עם שלושה גברברים צעירים שכולם מעריצים אותך, עדיין
בקשר עם היזיז שלך מהתיכון... אני מקנא."
"אין לך מה לקנא, תאמין לי, ושלושת
הגברברים האלו... הכל רעש וצלצולים, מבלגנים לי את הדירה והחיים, אין לי שום הנאה
מהם."
"אני יודע אדי, אני סתם צוחק, אבל הם
באמת מחזיקים ממך מאוד, וגם דואגים לך. הם הזהירו אותי שאתה קצת חולה ו... זאת
אומרת... אני מקווה שלא אכפת לך שאני שואל אבל..."
"כן. התשובה הייתה חיובית."
איתן הרים גבות מופתעות, "אבל עשית בדיקות
רק הבוקר, לא יכול להיות שכבר יש תשובה?"
"את התשובה קיבלתי כבר מזמן, אבל
לאחרונה המצב שלי החמיר, אני אצטרך כנראה להתחיל לקחת תרופות."
"אני מצטער אדי." אמר איתן
ולתימהוני הניח את זרועו על כתפי במעין חיבוק מגושם, "אני ממש מצטער, נדבקת
מאורי?"
"כן, כנראה שכן."
"חתיכת ירושה הוא השאיר לך."
נאנח איתן, והוסיף שזה אמנם לא נעים, אבל הוא מכיר כמה אנשים שכבר שנים לוקחים
קוקטייל ומרגישים מצוין, ושאם אני רוצה לדבר עם מישהו שישמח להסביר ולעזור הוא
ייתן לי בשמחה את הטלפון שלו.
להפתעתי מצאתי את עצמי מודה לו ומבטיח לו
לשמור איתו על קשר, ואפילו נישקתי את לחיו לפרידה.
אחרי הכול, דם סמיך ממים.
בבית מצאתי את סמי אורז בבהילות בעזרתו של
יוני, בעוד יובל יושב בצד, ראשו על כתפה של נועה, מנסה לא לבכות.
"סאני התקשר, התפנה מקום בטיסה, הוא
מגיע עוד שעה לאסוף את סמי. דיברת עם איתן? עשית את הבדיקה? איפה החלוק שלך סמי?
נו, תעזור לי עם המזוודה הזו יובלי!" המטיר יוני הנרגש שאלות והוראות לכל
עבר.
"הוא אפילו לא מכיר את האנשים האלו
שהוא הולך לגור אצלם." אמר יובל בעצב, אבל לפחות קם ממקומו ועזר ליוני לסגור
את המזוודה.
"אני אכיר אותם, סאני אומר שהם חברים
שלו ושהם נחמדים. כבר רשמו אותי לבית ספר לספרות ואני אלמד שם גם איפור
ועיצוב." סיפר סמי, "תוכל לבקר אצלי בחופש חנוכה." ניסה לנחם את
יובל שמיאן להתנחם.
הם שוב הסתגרו בחדר השינה בעוד אנחנו
משלימים את האריזה, ואז הופיעו סאני וארי, ואחרי כמה דקות של בהלה בגלל הדרכון
שנעלם פתאום, ומיד שב ונמצא בתא צדדי של תיק הצד, נישאו מזוודותיו של סמי לרכב.
אחר כך היה עוד סבב אחרון בהחלט של חיבוקי
פרידה דומעים, הבטחות לשמור על קשר, עוד חיבוק אחרון ודי של יובל וסמי וזהו, הוא
נסע.
יותר לא אקבל כוס קפה מהביל עם חיוך נעים
על הבוקר, בצהרים לא ירתחו סירי תבשילים מהבילים במטבח, ולא יהיה מי שישטוף את
הרצפות ביסודיות כל יום ויקפיד לכבס ולגהץ ולסדר הכול. נגמרו הצחקוקים וההתלחשויות
במקלחת ולא אתקל שוב בשבילי בגדים שמובילים תמיד למיטה, הוא נסע וזהו, אין יותר
סמי.
"נו, די לשבת חמוצים." נזפתי
בילדים, "סמי מתחיל חיים חדשים וטובים יותר. הוא ילמד מקצוע, יתפתח, יתקדם,
הוא לא יצטרך לפחד יותר לצאת מהבית ולא ירעד בגלל כל דפיקה על הדלת. החיים שלו רק
מתחילים עכשיו."
"שתוק כבר!" צעק יובל, זרק עלי
כרית וברח לחדר שלו.
"אל תכעס עליו." ביקשה נועה,
"הוא צועק עליך כי הוא פוחד."
"פוחד? פוחד ממה?"
"רק עכשיו נודע לו עליך."
הסבירה נועה, "והוא פוחד שגם אתה תיעלם לו." הביטה בי בעצב והלכה לנחם
את יובל.
הסתכלתי מופתע על יוני שהשפיל את עיניו
ומולל את שולי מכנסיו באצבעותיו. "הם שאלו אותי למה אתה משתעל כל כך ולמה
ירדת במשקל, מה כבר יכולתי להגיד?"
"שאין לך מושג ושזה לא עסקו של אף
אחד."
"אבל יש לי מושג וזה כן העסק שלנו.
אנחנו אוהבים אותך ודואגים לך." דמעו עיניו של יוני.
"אין מה לדאוג, הכול יהיה
בסדר." ליטפתי את תלתליו, "יתנו לי תרופות ואני ארגיש מצוין, אני מבטיח
לך."
"אז אתה לא כועס עלי?" תלה בי
יוני עיניים לחות וממיסות לב.
"לא, אני לא כועס." הבטחתי.
"באמת? אפשר חיבוק?"
"איזה מין ילד אתה יוני?"
נאנחתי, אבל חיבקתי אותו והבטחתי לו שוב שהכול יהיה מאה אחוז, ובאמת התכוונתי לזה,
אבל לצערי התברר שהייתי פזיז מידי. לקח עוד הרבה מאוד זמן עד שהכול היה שוב בסדר,
בערך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה