האח הגדול

נפגשתי עם נמרוד ביום הראשון של החורף. ברדיו התרוננו שסוף סוף ירד היורה ואחר כך הודיעו על גל התאונות הבלתי נמנע שמגיע תמיד אחרי הגשם הראשון.

בגלל הגשם איחרתי ונמרוד שקבע איתי פגישה יומיים קודם חיכה לי בסבלנות בחדר ההמתנה וחייך כשהתפרצתי למשרד, רטוב ומקלל כי המטריה סירבה להיפתח.

יש קליינטים שאתה מחבב ממבט ראשון ואני רכשתי לו סימפטיה מרגע שראיתי אותו - גבר בסוף שנות השלושים שלו, רחב כתפיים ומוצק, כרס קטנה ופנים מעוגלות, חביבות, מעט מקריח, לבוש ג'ינס וטריקו, נעלי התעמלות לא ממותגות ושעון פשוט. טלפון נייד דקיק, דור שלוש וחצי, היה הפריט היוקרתי היחיד שהוא נשא עליו.

הכנתי לשנינו תה וניסיתי לנחש אם הוא מחובבי הגברים או לא. לא תמיד אפשר לדעת והוא היה מקרה קשה.

"במה אני יכול לעזור לך נמרוד?" שאלתי והתיישבתי מולו.

"אני מחפש מישהו שיש לי מעט מאוד מידע עליו. מעולם לא פגשתי בו, אבל לדעתי הוא מסוכן וחשוב לאתר אותו." אמר נמרוד בכובד ראש, "אבל קודם אני רוצה לספר לך קצת על עצמי."

"בבקשה כולי אוזן."

"שמי נמרוד רביב. אני בן שלושים ושמונה, אני הומו ואני חי כבר ארבע שנים עם בחור בשם נתן פוקס. הוא בן שלושים ותשע וכמוני גם הוא עובד בחברת היי טק. נפגשנו במקום העבודה הקודם שלי, הוא הגיע לשם, מהנדס מחשבים טרי ישר מהטכניון, ואותי מינו לחונך שלו. מיד כשראיתי אותו ידעתי שאני רוצה אותו ואחרי כמה ימים איתו כבר הייתי מאוהב בו, אבל היה לו אז חבר, בחור בשם עילאי שניר.

"לא נעים, אבל דברים כאלו קורים לפעמים. מה עשית?"

"כלום. מה יכולתי לעשות? כלום, אבל פוקסי לא טיפש, הוא הרגיש מיד שאני... אני לא טוב במשחקים, אצלי רואים הכול ישר על הפנים. הוא ישר הרגיש שהתאהבתי בו, זה היה מביך לשנינו כי חוץ מזה נעשינו חברים טובים, הוא אפילו סיפר לי שעילאי נשא איידס ושהוא מאשים קצת את עצמו בזה שהחבר שלו נדבק."

"את עצמו? זאת אומרת שגם הוא נשא?"

"לא הוא לא. העניין הוא כזה, הוא ועילאי היו יחד כשהוא היה עדיין סטודנט, והוא אחד שלוקח את החיים מאוד ברצינות, אין אצלו מצב של להבריז מלימודים או עבודה, אבל עילאי היה צעיר יותר ממנו וקצת פרפר כזה... לפי מה שפוקסי סיפר לי עילאי רצה שהם ייסעו לטיול לסיני ממש לפני תחילת הסמסטר. פוקסי סירב כמובן ופרצה מריבה, עילאי נסע לבד ונעלם. פוקסי שמע שהוא נסע עם מישהו לאמסטרדם ישר ממצריים והבין שהסיפור שלהם נגמר, אבל כמה חודשים אחר כך, ממש לפני סוף הלימודים נודע לו פתאום שעילאי שוכב בבית חולים עם דלקת ראות ושהוא נשא."

"לא נעים, אבל למה פוקסי הרגיש שזו אשמתו?"

"כי זה פוקסי. תמיד הוא לוקח אחריות על הכול. הוא תקע לעצמו לראש שאם הוא היה נוסע עם עילאי לסיני ומשגיח עליו הילד לא היה נדבק."

"ילד? בן כמה הוא היה, העילאי הזה?"

"עשרים ומשהו."

"צעיר, אבל לא ממש ילד."

"נכון אבל פוקסי היה מבוגר ממנו בשש שנים ועילאי היה מין טיפוס פזיז כזה... אחד שנוהג מהר מידי, שותה יותר מידי, עושה סמים, רץ ממסיבה אחת לשנייה, מין ילד פרוע כזה."

"אני מניח שפוקסי הלך לבקר אותו בבית חולים."

"כן, נכון, ואז התברר שבגלל האיידס ההורים של עילאי מסרבים לקחת אותו הביתה. פוקסי לא חשב פעמיים, לקח אותו אליו וככה הם חזרו להיות יחד."

"הוא לא חשש?"

"לא, אולי זה יפליא אותך, אבל יש גם זוגות מעורבים שאחד בריא והשני נשא. זה נדיר אבל קיים וכל זמן שנזהרים זה אפשרי."

"אני יודע."

"טוב, כשאני פגשתי את פוקסי המצב בינו לעילאי היה מעולה. הם גרו יחד, פוקסי הצליח בעבודה שלו, עילאי התחיל ללמוד צילום ועריכה ועבד כעוזר צלם חתונות ואירועים, הלך לקבוצת תמיכה ועשה רושם שהוא מסתגל יפה לחיים כנשא ואז הם נפרדו פתאום."

"סתם ככה, בלי סיבה? הוא פשוט בא וסיפר לך שהם נפרדו?"

נמרוד נאנח. "לא, זה לא היה כל כך פשוט. בתקופה ההיא כבר לא עבדתי יותר באותה חברה. לכולם אמרתי שקיבלתי הצעה טובה יותר, אבל האמת היא שפשוט לא יכולתי להמשיך להעמיד פנים שאנחנו רק חברים. הייתי מאוהב בו מאוד וזה היה קשה מידי אז עזבתי, וכשנפגשנו שוב, סתם במקרה, אני הייתי אז עם מישהו, דווקא בחור נחמד מאוד, ופתאום פוקסי מספר לי שעילאי קיבל הצעת עבודה בתל אביב ושהם נפרדו. ניסיתי להתעלם ולהמשיך עם הבחור שהייתי איתו אז, אבל הלב שלי היה עם פוקסי וההוא הרגיש והלך, ויום אחר כך התקשרתי לפוקסי, הזמנתי את עצמי אליו ומאז אנחנו יחד."

"סיפור נחמד מאוד." חייכתי אליו, "ואיפה אני נכנס לתמונה?"

"עוד מעט. סבלנות. במשך הזמן פוקסי זרק משפט פה ומשפט שם ובהדרגה הבנתי שהסיפור עם עילאי היה מסובך יותר ממה שידעתי, אבל רק אחרי איזה שנה שהיינו יחד הוא הרגיש מספיק חופשי איתי וערב אחד, אחרי שהוא שתה קצת, הוא נפתח וסיפר לי למה הוא ועילאי באמת נפרדו. מסתבר שעילאי שאהב לטוס על הכביש היה מעורב בסיני בתאונת פגע וברח. זה קרה בלילה והוא היה בטוח שהוא הרג מישהו ולכן הוא הסתלק לאמסטרדם ושם הוא הסתבך עם איזה חבורה של חובבי סקס אחר וככה הוא נדבק."

"סקס אחר?" התפלאתי.

"כן, סאדו מאזו, שליטה וכאלו... גם כשהוא היה עם פוקסי הוא אהב לעשות מידי פעם סקס כזה, אבל בקטנה, לא ממש רציני, סתם כמשחק לגיוון במיטה, אבל באמסטרדם הוא הלך עם הקטע הזה  רחוק מידי וזה מה שסיים את הזוגיות שלו עם פוקסי. ברגע שנודע  לפוקסי שעילאי עבד שם בזנות וויתר על קונדום לפי דרישת האדון שלו או איך שקוראים לזה הוא הזדעזע כל כך עד שלא הצליח לגעת בו יותר והם נפרדו, אבל מה שיותר גרוע זה שעילאי סיפר לפוקסי שכשהוא היה ילד אחיו הגדול של החבר הכי טוב שלו, התעלל בו מינית. מדובר במשהו שנמשך מאז שהוא היה בן עשר ועד... לא יודע עד מתי, וכנראה שבגלל זה עילאי נעשה כזה."

"איך כזה?"

"כזה דפוק ושרוט. הבעיה שאני לא הכרתי את עילאי אישית, כל מה שאני יודע עליו זה מה שפוקסי סיפר לי."

"כנראה שהיה בו גם משהו טוב אחרת פוקסי לא היה אוהב אותו."

"כן, פוקסי אמר שלמרות העבר שלו הוא היה בחור מצחיק וחמוד, בחור נבון מאוד שאהב בעלי חיים והיה צלם מעולה. לא מדובר בבן אדם חסר מצפון, עילאי סבל מנקיפות מצפון איומות בגלל התאונה בסיני, וגם אחרי שהתברר שהוא פגע בחמור ולא בבן אדם הוא אכל את עצמו בגלל שנבהל וברח ממקום התאונה. הוא גם היה מוכן לוותר על סקס רק מחשש שידביק את החבר שלו, לדעתי הוא היה פשוט בחור מסכן שלא היה לו מזל בחיים."

"אני מסכים." אמרתי, "ומה קרה איתו אחרי שהם נפרדו?"

"הוא עבר לתל אביב, עבד שם, הצליח לא רע כצלם עיתונות, ובסוף נהרג בתאונת דרכים."

"באמת?" נדהמתי, "עילאי מת?"

"כן. הוא נהרג לפני חודש. פוקסי הלך ללוויה שלו ומאז הוא לא אותו בן אדם. הוא חולם עליו בלילות, מתעורר עם סיוטים, בוכה, עצוב, מרגיש אשם, מרגיש שהוא עשה לעילאי עוול כשהוא זרק אותו בגלל העבר שלו. לדעתי הוא מרגיש שאם הם היו נשארים יחד אז אולי עילאי לא היה נהרג."

"אני יכול להבין את זה," אמרתי, "למרות שיש גבול לאחריות שאפשר לקחת על חיים של בן אדם אחר, אבל מה אני יכול לעשות אם עילאי כבר מת?"

"למצוא את הבן אדם שהתעלל בעילאי מינית כשהוא היה ילד."

"אבל... אבל... בלי עילאי איך נדע אם מדובר בבן אדם הנכון?"

"תראה," רכן נמרוד לעברי, "פדופילים ומתעללים מינית לא מפסיקים סתם ככה, זו הפרעה נפשית כרונית. אם הוא עשה את זה פעם הוא בטח ממשיך לעשות את זה היום. מדובר בבן אדם שפוגע בילדים כבר עשרים שנה. לעילאי כבר אי אפשר לעזור, אבל אולי נוכל לעזור לילדים אחרים?"

"בסדר." הסכמתי, "למרות שברור לך שבלי עילאי שיעיד שזה הבן אדם שפגע בו לא נוכל לעשות הרבה. מה עוד אתה יודע על האיש הזה?"

"לא הרבה. אני יודע שהוא גר בזמנו ליד ההורים של עילאי, ושהיה לו אח קטן בשם רוני שהיה החבר הכי טוב של עילאי."

"אם ככה מדובר במישהו שגם הוא היה אז רק ילד, או לפחות נער." הסקתי, "אם יש לך את הכתובת של עילאי בילדותו זה יכול להיות די קל לאתר אותו, אבל נמרוד, אני חושב שאתה צריך לגלות לחבר שלך שפנית אלי, ולדעתי, אם הוא יתנגד, כדאי שתניח לנושא."

נמרוד חשב רגע, מחכך את פדחתו ולועס את שפתו התחתונה ואז אמר שאני צודק ושהוא ידבר עם פוקסי ואז יחזור אלי.

שבוע אחר כך הם באו אלי יחד. הם נראו טוב זה לצד זה, נראו שייכים אחד לשני, אפילו דומים קצת, למרות שפוקסי היה כהה יותר מנמרוד ומעט מלא יותר. שניהם היו לבושים באותה צורה - בגדים פשוטים שלא נועדו לעשיית רושם - ולשניהם הייתה אותה שפת גוף רגועה וטון דיבור איטי קצת ומאוד לא הומואי.

"אז מה החלטתם?" שאלתי, אבל הבטתי רק בנתן פוקס, תוהה איך זה שבן אדם עם שם אשכנזי נראה כל כך מזרחי.

הם החליפו מבט מהיר ונמרוד הניד בראשו כמסמן לפוקסי שרשות הדיבור היא שלו.

"בהתחלה, כשנמרוד סיפר לי שהוא רוצה למצוא את האח הגדול של רוני, חטפתי חום ואפילו רבנו קצת." פתח פוקסי בסיפורו.

"לא בדיוק ריב, יותר ויכוח." תיקן נמרוד וחייך אליו.

"עם נמרוד קשה לריב." הסכים פוקסי, "בעיקר כשהוא מתעקש להיות הגיוני ואמפתי."

"אמפתי זה השם השני שלי." גיחך נמרוד והניח יד על ברכו של פוקסי, מטלטל אותה קלות, "אבל מי שבאמת שכנע את העקשן הזה שהוא צריך לפתוח את הסיפור של עילאי היה דותן, אחיו."

"דותי הוא אחי הצעיר." אמר פוקסי ויכולתי לשמוע בקולו את החיבה שלו לאחיו הצעיר, "הוא הכיר את עילאי ומאוד חיבב אותו, והוא שכנע אותי שצריך לברר הכול עד הסוף, ואם באמת הפדופיל הזה התעלל בו כשהוא היה קטן צריך למנוע ממנו להמשיך לעשות דברים כאלו לילדים אחרים."

"מה שאני לא מבין זה למה עילאי לא סיפר להורים שלו כלום, ילד בן עשר בהחלט יכול לדבר ולהתלונן, למה הוא שתק?"

הם החליפו מבטים ופוקסי נאנח, "אני לא חושב שהיה לו כל כך למי לספר." אמר, "ההורים שלו... האבא כמעט שלא היה בבית, הוא בילה את רוב זמנו בקידום פרויקטים בחו"ל והאימא... לא יודע, היא מין טיפוס מרחף כזה. יכול להיות שהוא כן סיפר לה והיא פשוט התעלמה ואמרה לו שהוא משקר או ממציא, זה בהחלט משהו שמתאים לה לעשות."

"לא הבנתי איך נודע לך על הסיפור של ההתעללות ולמה נפרדת ממנו בגלל זה."

"לא בגלל זה נפרדנו." מחה פוקסי, "וחוץ מזה הוא זה שנפרד ממני, בערך. הכול מאוד מסובך, אני אספר לך הכול, אבל זה ארוך, תצטרך להתאזר בסבלנות."

"סבלנות היא שמי השני." חייכתי אליו בעידוד.

פוקסי חיכך בגרונו, שתק רגע, ואז החל לדבר בשטף כאילו אחרי שנים של שתיקה הסיפור השתוקק להתפרץ מתוכו.

"הכל קרה ממש במקרה, כמעט בלי כוונה. הוא עבד בלילות אז, הוא אהב את זה מאוד, להיות ער בלילה ולישון בימים, היה לו שעון ביולוגי כזה, שונה מאוד משלי. גם הטעמים שלו והקצב שלו היו שונים משלי. אני חושב שבכל מקרה לא היינו ממשיכים לחיות יחד, אומרים שניגודים נמשכים ואולי זה נכון, אבל צריך להוסיף גם שלניגודים קשה מאוד להישאר יחד. אנחנו, נמרוד ואני אנחנו טיפוסים דומים, אנחנו רגועים ואוהבי שיגרה, אבל עילאי היה שונה, הוא היה חסר מנוחה, היה בו צורך לזוז כל הזמן ולעשות הכול במהירות. ככה בעצם הכרנו, כשהוא נתן לי טרמפ ממסיבה ונהג נורא מהר. זה הפחיד אותי, צעקתי עליו ואילצתי אותו לעצור ולתת לי לנהוג, וככה הכול התחיל."

"וככה זה גם נגמר." העיר נמרוד וליטף בעדינות את גבו של פוקסי כמזכיר לו לא להתרגש יותר מידי.

"כן, ככה זה נגמר, עילאי המסכן, הבטחתי לו שאני אשמור עליו ולא אתן לו ללחוץ יותר מידי על הגז, לא עשיתי את זה ועכשיו הוא מת."

"יש גבול עד כמה אפשר לשמור על בן אדם מבוגר פוקסי, אתה לא יכול להיות אחראי על כל העולם." הערתי.

"אני יודע, אתה צודק. ברור שלא יכולתי להשגיח עליו כל הזמן, אבל בכל זאת... טוב, מה שבאמת רציתי לספר זה על הלילה האחרון שלנו יחד. הוא היה בעבודה, צילם באיזה מועדון ואני נשארתי לבד בבית וגלשתי באינטרנט. פתאום המחשב שלי קרס ולכן ניגשתי לשלו. רק התכוונתי לגלוש קצת באיזה בלוג, אבל ראיתי פתאום על שולחן העבודה של המחשב תיקיה שנקראה אני, ולא יודע למה, פתאום התחשק לי לבדוק אותה. חשבתי שאולי יש שם צילומים שלו, אבל טעיתי, היו שם קטעים שהוא כתב על התקופה שלו באמסטרדם, על החוויות שלו במועדון הסאדו מאזו ועל החיים שלו עם הטיפוס הזה שהוא קרא לו האדון. קראתי רק קטע אחד וזה הספיק לגמרי, לא יכולתי לגעת בזה יותר."

"מה היה כתוב שם?"

פוקסי שב ונאנח. "תיאור מאוד קצר ויבש, אבל מחריד על איך הוא שוכב ערום באיזה סאונה על ספסל מעץ וכל מיני גברים... וההוא, הטיפוס הנאלח ההוא, לוקח מהם כסף, ומי שלא רוצה לשים קונדום אין בעיות, רק שיוסיף קצת למחיר וזה בסדר, ואחר כך הוא עוד צעק על עילאי שבגללו הרווח היה קטן מידי ושהוא לא שווה. אני מרגיש חולה מזה עד עכשיו. אחרי שקראתי את זה הגעיל אותי לחשוב שנגעתי בו בכלל. כשהוא הגיע הביתה הוא ישר הרגיש שאני מתנהג מוזר ושאל מה קרה. לא יכולתי להתאפק, סיפרתי לו מה קראתי ושאלתי למה."

"ומה הוא ענה?"

"הוא ניסה להסביר לי, אבל אני מודה שלא הבנתי, כל הסיפור הזה הגעיל אותי ואני חושב שהוא קלט את זה עוד לפני והבין שהכול בינינו נגמר. רק אז הוא הרשה לעצמו לספר לי את כל האמת על עצמו ואז נודע לי שהוא לא גמר צבא כי הוא ניסה להתאבד, ושהצלקות ברגלים שלו שהוא אמר שהן מתאונת אופניים הן בעצם בגלל שהוא נהג לחתוך את עצמו ברגלים. הוא אמר שהוא בכלל לא יודע לרכב על אופניים כי האח הגדול של רוני, החבר הכי טוב שלו, לימד אותו למצוץ ולהזדיין במקום ללמד אותו לרכב על אופניים."

"וכשהיית איתו הוא גם חתך את עצמו?"

"לא, אבל היה לו את הקטע הזה שהוא אהב שמכאיבים לו קצת בסקס, ואני מודה ששיתפתי איתו פעולה למרות שתמיד הרגשתי לא נוח בגלל זה, ואחרי שהוא היה נשא זה בכלל... ידעתי שזה מסוכן ובכל זאת... טוב, ממש לא נוח לי לדבר על זה." אמר פוקסי וכבש את פניו בכפות ידיו.

"אני מבין." אמרתי, חושב על עצמי בתקופת אורי, "אתה לא צריך להאשים את עצמך פוקסי, עילאי חשף צד מסוים של האישיות שלך שאולי אתה מעדיף לא להכיר, אבל גם זה קיים בך, זה חלק ממך ואין לך סיבה להתבייש."

פוקסי הוריד את ידיו מפניו והביט בי בעיניים לחות, "אבל אני כן מתבייש. רק עילאי היה מסוגל לגרום לי להתנהג בצורה כזו. הוא היה בן אדם מאוד מיוחד, בחור מקסים ולא צפוי, תזזיתי כזה. כל כך שונה ממני, אני אדם מאוד הגיוני, מאוד פרקטי, ועילאי היה בדיוק ההפך ממני, הוא היה כמו פרפר צבעוני שאי אפשר לתפוס. לא יכולתי להתמודד עם המיוחדות שלו, הוא היה יותר מידי בשבילי."

"ועכשיו, מסכן, אתה תקוע עם גולם משעמם כמוני." התבדח נמרוד, אבל היה שמץ של מרירות בבדיחות הדעת שלו.

"זה לא נכון נמרוד." הסתובב פוקסי אל בן זוגו והניח יד על כתפו, "אתה לא גולם, אתה בדיוק מה שאני רוצה וצריך. תמיד ידעתי שאני ועילאי... שזה לא לתמיד, שבסוף הוא יסתלק, אבל חבל שגרמתי לו להרגיש רע עם עצמו, אני מרגיש שאכזבתי אותו."

"איך אכזבת? הרי הוא הלך ממך ביוזמתו, לא גירשת אותו."

"לא הייתי צריך לגרש אותו בפועל, הוא הרגיש שאני נרתע ממנו, לא מסוגל לגעת בו. הוא קלט את זה עוד לפני והעדיף להסתלק לפני שהמצב ידרדר. כזה הוא היה, אציל נפש ורגיש מאוד. לחרא הזה שפגע בו מגיע למות בייסורים."

"מי, לאדון ההולנדי ההוא?"

"כן, גם לו. למזלו הוא כבר מת, אבל אני מתכוון לטיפוס הנאלח ההוא שניצל אותו כילד."

"בדרך כלל אנשים שנמשכים מינית לילדים הם בעצמם קורבנות של התעללות מינית." הערתי.

"אז שילכו לקבל טיפול, שיעברו סירוס מצידי, רק שלא יעשו לילדים תמימים מה שעשו להם!" צעק פוקסי והלך להביט בנוף הנשקף מחלון המשרד ורק כשגבו היה מופנה אלינו הוא הצליח לסיים את סיפורו.

"עד שעילאי גמר לספר לי הכול כבר היה בוקר והייתי חייב ללכת לעבודה, כשחזרתי הוא כבר לא היה. השאיר אחריו מכתב קצר ונעלם. רק המפתח שלו נשאר בתיבת הדואר וזהו, מרגע זה הוא התפוגג מהחיים שלי. אני לא מבין למה, רק אחרי שהוא מת, התחלתי לחלום עליו ולחשוב עליו."

"אין לי מושג, אולי אתה זקוק לייעוץ נפשי ולא לבלש פרטי?"

"אני לא מאמין בשטויות האלו. מה שאני רוצה זה לדעת מי האח הגדול של רוני, אתה מוכן לקחת את זה על עצמך?"

הסכמתי וביקשתי שיספר לי על הלוויה של עילאי - מי נכח בה.

"לא יודע, הגעתי ללוויה שלו מאוחר מידי. התברברתי בדרך לבית הקברות ועד שאיתרתי את הקבר כולם עזבו. ליד הקבר עמדו רק אחיו ואחותו התאומים, ענר ועירית."

"ענר? איזה שם מוזר. מה היה להורים שלו עם האות עין?"

"לא יודע, זה בטח הראש של אימא שלו. אבא שלו בקושי היה בארץ ולא ממש התעניין במשפחה שלו. אף פעם לא פגשתי אותו, לאימא קראו שרי. בזמנו הם גרו באלוני אבא, אבל הם כבר לא גרים שם, בדקתי בספר טלפונים אין שם אף שרי ועוזי שניר, וגם לא ענר שניר."

"ואם היית מוצא אותם היית הולך לדבר איתם?" שאלתי.

"לא חושב שהיה לי אומץ." הודה פוקסי, "אני ואימא של עילאי די הסתכסכנו. כעסתי עליה שהיא גירשה אותו מהבית רק כי הוא היה נשא. היא התנהגה כאילו זו הייתה אשמתו שהוא נדבק."

"ואתה לא?" זרק נמרוד.

פוקסי השפיל מבט. "יש בזה משהו." אמר בקול מדוכדך.

"אני מצטער." נחפז נמרוד להתנצל, "לא הייתי צריך להגיד את זה פוקסי, סליחה."

פוקסי הרים אליו מבט, ליטף בתנועה חטופה את לחיו של נמרוד ודי היה בכך, המשבר הקטן חלף.

אחר כך הם חתמו איתי על הסכם, שילמו מקדמה והלכו, משאירים אותי להתמודד לבד עם הבעיה - איפה נמצא האח הגדול.

החזאי אמר שמחר יהיה יום חורפי, קר אך בהיר, יום מושלם לטיולים, ופתאום התחשק לי לצאת מהמשרד ולטייל קצת. "מה דעתך שמחר ניקח יום חופש וניסע צפונה?" שאלתי את סשה שישב במיטה, השמיכה משוכה עד לסנטרו וזיפזפ בעצלתיים בין ערוצי ספורט ברוסית.

"סתם ככה, באמצע השבוע? מה פתאום?"

"לא ממש סתם, יש משהו שאני צריך לברר. אולי לא יצא מזה כלום, אבל לפחות נטייל קצת. מה דעתך?"

"לא יודע, אולי." סירב סשה להתחייב, "נדמה לי שמתחילה אצלי איזה שפעת או משהו." ניסה להשתמט, אבל בוקר המחרת קיים את הבטחת החזאי והיה שמשי ובהיר ואפילו חמים אם הקפדת לסגור היטב את החלון, וסשה נכנע והסכים לצאת איתי לטיול, ואפילו ארז כריכים והכין תרמוס תה בדבש.

"מזמן לא היינו יחד בטיול, רק אני והוא, יושבים זה לצד זה במכונית, הרדיו משמיע לנו שירים יפים בעברית ונופי הארץ חולפים על פנינו - רחוצים, ירוקים ורעננים.

"אנחנו צריכים לצאת יותר." אמר סשה, "לבלות קצת, הזמן עובר כל כך מהר ואף אחד לא נעשה צעיר יותר. למה אנחנו לא עושים קצת יותר חיים, רק אני ואתה?"

"לא יודע." חייכתי אליו, "באמת למה?"

"כי אנחנו טיפשים." הצהיר סשה בעליזות.

לפי הוראת המתדלק בתחנת הדלק נסענו בכביש צר ומתפתל בתוך יער אלונים שכלניות ורקפות פרחו בו בשפע הגענו לאלוני אבא.

נסענו לאט ברחוב הראשי הצר עד שהגענו לכנסיה עתיקה שלמרבה הצער הייתה סגורה. לא היה לי מושג איך להגיע לבית שבו גר פעם עילאי ולכן שאלתי גברת קשישה ומסבירת פנים אם היא יודעת איפה גרה פעם משפחת שניר.

"למה פעם?" התפלאה הקשישה בחביבות, "הם עדיין גרים שם."

"באמת? אבל בספר טלפונים לא מצאתי אף עוזי ושרי שניר."

"אהה! מה הם יודעים שם בבזק." הניפה הקשישה את ידה בביטול, "מאין להם לדעת שעוזי והילד שלו עזבו לתמיד לגרמניה, וששרי נתנה את הבית לבת שלה ולבעלה."

"אז איפה שרי גרה?"

"גרה אתם כמובן. זה בית גדול, הילדה שלה עובדת בחיפה והבעל בטבעון ושרי מטפלת להם בקטנים. אולי זה נראה לכם מוזר שלחתן לא אכפת לגור עם החותנת, אבל זה סידור טוב, ואחרי האסון שקרה להם... ככה זה, לפעמים מוות מקרב אנשים ולפעמים מרחיק."

"את מתכוונת למוות של האח הגדול?"

"לא, אתה מתבלבל, על איזה אח גדול אתה מדבר? אני מתכוונת לאח הצעיר של עידו, לרוני המסכן. עבר את השירות הצבאי שלו בלי שריטה ובסוף נהרג במלחמת לבנון השנייה, והוא הרי היה רק מילואימניק... איזה עולם." נאנחה הקשישה.

"רוני נהרג?" נדהמתי, "לא ידעתי, חשבתי שאת מתכוונת לעילאי, האח הגדול של התאומים."

"אהה, כן. נכון. שמעתי שעילאי נהרג בתאונת דרכים לפני חודשיים אבל לא הלכתי ללוויה, קברו אותו רחוק, בתל רגב, ובגילי... אתה יודע איך זה, תראה מה זה, יש משפחות בלי מזל. רוני ועילאי היו ילדים כל כך חמודים וחברים כל כך טובים והנה, שניהם מתים. מזל שלפחות עירית בסדר ויש נכדים, זו נחמה גדולה לשרי המסכנה לא מספיק שהוא איבדה ילד אחד בעלה עזב אותה ולקח אליו את הילד השני."

"הוא כבר די גדול הילד הזה, לא ממש ילד." הערתי.

"בשביל אימא ילד תמיד נשאר ילד." התעקשה הקשישה, והתחילה לספר איך הבן שלה שכבר עבר את הארבעים מתעקש לאכול רק את המרק עוף של אימא שלו אפילו שאשתו טבחית לא רעה בכלל, חלשה קצת באפייה, אבל מה הפלא, הרי היום אפשר לקנות הכול מוכן ולמי יש זמן לאפות? רק לסבתות כמוה."

נאלצנו להקשיב בסבלנות לדעות שלה על הדור הצעיר ומנהגי האכילה שלו לפני שהואילה לתת לנו הוראות איך להגיע לבית משפחת שניר. 

הבית היה וילה נאה מתקופת הטמפלרים. ניכר היה שמישהו השקיע כסף רב כדי לשמר את המבנה העתיק במצב טוב האנשים שבנו אותו היו בטח שבעי רצון אם היו רואים אותו כעת - תריסי העץ הירוקים היו צבועים בצבע טרי, גג הרעפים חודש בטוב טעם ברעפים איטלקיים בצבע אדמדם, הגן היה מטופח וירוק, מוקף גדר חיה גזומה היטב, דלת הכניסה העשויה מהגוני בצבע חום עשיר בהקה, ומקוש הנחושת שהתנוסס עליה הבריק מצחצוח.

מעל המקוש היה תלוי שלט קרמיקה צבעוני שעליו היה כתוב באותיות גדולות - משפחת וייס.

בקצה המדשאה שבחזית הבית עמדו שני זוגות אופניים קטנים, זוג אחד היה וורוד עם גלגלי עזר והשני, הקטן ממנו, היה אדום וגם לו היו גלגלי עזר.

"גרות פה שתי בנות קטנות, הגדולה בת חמש שש, והשנייה בת שלוש ארבע." הפגין סשה כישורי בלשות.

גברת אחת כבת חמישים ומשהו לבושה בג'ינס ובסוודר ססגוני פתחה את דלת הכניסה והופתעה לראות שני גברים זרים עומדים ומציצים לחצר שלה.

"כן, מה אפשר לעזור לכם?" פנתה אלינו בנימוס זהיר.

כשאתה מופתע בלי סיפור כיסוי מוכן מראש מה שנשאר לך זה להגיד את האמת. "אהה... אני... אנחנו מחפשים את עידו וייס."

"עידו לא בבית עכשיו. הוא בעבודה, בברכה, ואם זה בקשר לשיעורי שחייה פרטיים אז מצטערת, הוא הפסיק עם זה, מעכשיו הוא שכיר והוא מאמן רק את נבחרת כדור המים של הפועל."

"באמת?" שאל סשה בעניין, "הוא מאמן את נבחרת הנוער או הילדים?"

"הילדים." אמרה האישה בחוסר רצון, "דווקא הציעו לו לעבוד עם הבוגרים, אבל הוא מעדיף לאמן ילדים."

"אני מבין." הנהן סשה, "תודה לך."

"על לא דבר." אמרה האישה ופסעה לעבר שער הכניסה, "תסלחו לי בבקשה, אבל אני חייבת ללכת לקחת את הנכדות שלי מהגן, שלום."

"שלום גברת שניר ותנחומי על המוות הטראגי של עילאי, שלא תדעי עוד צער."

היא הביטה בי מבולבלת, "עילאי, אבל... איך... אתה הכרת אותו?"

"כן, קצת. רק בצורה שטחית. הוא היה בחור מקסים, לצערי שמעתי שהוא נהרג רק לפני שבוע."

"כן, תודה." התמלאו עיניה דמעות, אבל היא התעשתה מיד, נפרדה מאיתנו והסתלקה.

"היא דווקא נראית גברת נחמדה מאוד." העיר סשה.

"כן, נכון והיא בטח סבתא טובה, אבל כשהבן שלה חלה באיידס היא לא הסכימה להכניס אותו הביתה, אז לך תדע."

"כן לך תדע. לאן אנחנו נוסעים גולדי?"

"לבריכה, לראות את המאמן חובב הילדים בפעולה."

די מהר התברר לנו שיש שתי בריכות  - אחת סתם ברכת שחייה שהייתה סגורה בחורף והשנייה בריכת שחייה מקורה שבה התקיימו אימוני נבחרת כדור המים.

להפתעתנו איש לא שאל מה אנחנו עושים שם ונכנסנו פנימה בלי בעיות. הבריכה הייתה מקורה בגג פיברגלס מעוגל והאוויר בפנים היה מחומם. ההרגשה הייתה שאנחנו נמצאים בתוך חממה ענקית מדיפה ריח כלור.

הגענו בסוף האימון כשכל הילדים – הערכתי את גילם בשתים עשרה עד חמש עשרה בערך - כבר היו מחוץ למים, מקשיבים לדברי הסיכום של עידו המאמן שנזף בכמה ושיבח אחרים. בסופו של דבר פקד עליהם לאסוף את הכדורים והמצופים ולהתלבש היטב לפני שהם יוצאים החוצה כדי שלא יתקררו.

הוא נראה בחור נחמד, צעיר בסוף שנות העשרים שלו, קצת שמנמן, עם תלתלים פרועים ועיניים בהירות. קל היה להאמין שהוא איש משפחה למופת שנשוי לבת השכנים ממול, אבא מסור לשתי ילדות קטנות, קשה היה לראות בו פדופיל מסוכן.

"כן?" פנה אלינו בחיוך נעים שרק אני, כשוטר לשעבר, ראיתי בו אבק של חשש מוסתר היטב. "מה אפשר לעשות למענכם?"

"באנו למסור לך דרישת שלום מעילאי שניר, זוכר אותו?"

פניו האפירו והוא נרתע קצת וסקר את סביבתו כדי להיות בטוח שאיש לא שמע אותי. "יש לך טעות, עילאי מת לפני חודשיים ומשהו, הייתי בלוויה." אמר בקול חרישי.

"כן, שמעתי, אבל לפני שהוא מת הוא הספיק לספר איך האח הגדול של רוני, החבר הכי טוב שלו, לימד אותו לרכב על אופניים."

"אין לי מושג על מה אתה מדבר?" אמר עידו בעצבנות, "איזה אופניים? מה אופניים? אף פעם לא לימדתי אף אחד לרכב על אופניים, אפילו את אחי לא לימדתי."

"אני מאוד מקווה שלא, שלפחות על אחיך ריחמת." אמר סשה בבס רוסי מהדהד. הוא נראה מרשים ואפילו טיפה מפחיד כשהביט בעידו בעיני כפור כחולות, משלב זרועות שריריות מעל כרס מוצקה.

"אין לי מושג על מה אתם מדברים." חזר עידו ואמר, נסוג תוך כדי כך לפינה, "מי שלח אתכם?" שאל בטון תוקפני שלא נשמע משכנע כל כך בהתחשב בכך שפניו היו מתוחות מפחד וידיו רעדו. "ההורים של שלומי קפח? הם משוגעים והילד שלהם שקרן, וחוץ מזה הפסקתי כבר לתת שיעורי שחייה פרטיים, אני מאמן רק קבוצות."

"כן, שרי ספרה לנו שאתה מעדיף לעבוד עם ילדים למרות שהציעו לך לאמן את הבוגרים. לדעתי טעית עידו, היית צריך ללכת על הבוגרים."

"למה טעיתי?" המשיך עידו ללכת אחורה עד שגבו נתקע בקיר הפיברגלס, "אני אוהב ילדים."

"כן, עילאי סיפר עד כמה אתה אוהב ילדים, ואיך אתה מראה להם את זה."

"אתה לא מבין אותי." ניגב עידו אגלי זיעה ממצחו וקולו רעד, "זה בכלל לא ככה, אני באמת... אני לא מכריח אותם לעשות כלום, זה הכול הם... עילאי לא באמת רצה ללמוד לרכב על אופניים. אני... אני לא אשם בעסק הזה של שלומי, זה היה רעיון שלו, וגם את המקרה של יורי אני יכול להסביר, הוא אמר לי שהוא בן שבע עשרה וחוץ מזה הוא נכנס למקלחת ותפס אותי ו..."

פתאום הוא קלט שאמר יותר ממה שהתכוון והשתתק, מעביר מבט מבוהל ממני אל סשה, "אתם הולכים להרביץ לי?" שאל בלחש, עיניו מתרוצצות בחוריהן בפחד.

"אתה יודע, זה רעיון בכלל לא רע." אמר סשה ופסע פסיעה אחת קדימה.

"לא!" צעק עידו, "תעזבו אותי, די!" הסתער קדימה, זינק למים, שחה במהירות עד לקצה השני של הברכה, טיפס בזריזות בסולם המתכת שהיה צמוד לדופן וכמו שהוא - רטוב ויחף, לבוש רק בחולצת טריקו ובבגד ים - דהר החוצה ונעלם.

חזרנו הביתה מהורהרים. עוד מהדרך התקשרתי לפוקסי ודיווחתי לו על הקורות אותנו ושאלתי אותו מה הוא רוצה לעשות עכשיו.

"אני לא יודע." הודה פוקסי, "אני צריך לחשוב על זה. תן לי כמה ימים, ותודה מר זהבי, היית יעיל מאוד, אני אחזור אליך אחר כך."

"אולי לא היינו צריכים לדבר איתו ולהבריח אותו ככה." גיליתי באוזני סשה את היסוסי, "אבל רציתי לדעת אם יש בסיס להאשמות נגדו ואני חייב להגיד לך כשוטר לשעבר שכבר מזמן לא ראיתי בן אדם מתנהג בצורה כל כך חשודה רק בגלל שיחה תמימה."

"תמימה?" זקף לעברי סשה את גבותיו.

"אם הוא באמת לא היה אשם בכלום השיחה הזו לא הייתה גורמת לו להתרגש כל כך."

"כן, ברור היה שהוא מתעסק עם ילדים, הוא פחות או יותר הודה בזה למרות שניסה להאשים אותם בהכל, אבל מצד שני היה די ברור שהוא פוחד ומרגיש לא נוח, אולי אפילו מרגיש נקיפות מצפון. אני לא מבין למה הוא ממשיך לעשות את זה, למה הוא עובד עם ילדים? למה הוא לא מתרחק מהם כדי לא להתפתות, ואיך הוא יכול מצד אחד להתנהג ככה ומצד שני להיות נשוי ואב לבנות?"

"כן, זה מוזר, ועוד יותר מוזר זה שהוא התחתן דווקא עם אחותו של עילאי."

"יכול להיות שדווקא בגלל שהיא אחותו... היא דומה לו?"

"לא יודע. צריך לשאול את פוקסי. תגיד, נשאר עוד משהו לאכול? אני מת מרעב."

פוקסי התקשר אלי כמה ימים אחר כך וסיפר לי שהוא החליט דבר ראשון להתקשר לאימא של עילאי ולהביע תנחומים וצער על מותו ועל שלא פגש בה בלוויה, ודרך אגב לגשש מה קורה שם עם עידו ועם אחותו של עילאי.

"רציתי לדעת אם עירית דומה לעילאי?" שאלתי.

"כן, מאוד. היא ממש הגרסא הנשית שלו. ענר דומה יותר לשרי, אבל עילאי ועירית דומים מאוד לאבא. אתה חושב שבגלל זה עידו התחתן איתה?"

"לא יודע, אולי."

"טוב, עכשיו, אחרי התאונה, זה כבר לא משנה."

"איזה תאונה? למי קרתה תאונה?" נבהלתי.

"לעידו. יום אחרי הביקור שלכם באו כמה הורים לדבר איתו ואחרי שהם הלכו הוא כנראה התכופף מהמרפסת בקומה השנייה לנופף להם לשלום ונפל למטה. היה כתוב על זה בעיתון מה לא ראית?"

"לא, החמצתי את זה כנראה. הוא מת?"

"לא, למזלו הוא נפל על איזה שיח וחייו ניצלו, אבל כנראה שהוא יהיה משותק לכל ימי חייו. ההורים ממש מזועזעים, הם סך הכול באו להביע לפניו הוקרה על המאמצים שהוא עשה לקידום נבחרת הילדים בכדור מים ופתאום קרה כזה אסון. בעיתון כתוב שאחד האבות, מישהו בשם מ. קפח שבנו שלומי התאמן אצל עידו היה זה שיזם את הפגישה. מ. קפח אמר לכתב שהבן שלו אף פעם לא ישכח את עידו ואת מה שהוא עשה איתו, וכמה נורא שעידו המאמן שכל כך אהב ילדים יצטרך לבלות מעכשיו את כל חייו בכיסא גלגלים ולעולם לא יוכל יותר לעבוד איתם."

שמור     בטל

"כן, באמת נורא. איזה עולם."