5. סוכן סמוי
בשום פנים ואופן! אני לא מסכים!"
הכריז סשה ופיו התהדק בנוקשות – הבעת פנים נדירה מאוד אצלו.
"חבל שסיפרתי לך, ספוטניק משוגע
שכמוך." התרגזתי, אבל את הנעשה אי אפשר היה להשיב. סיפרתי לו על התכנית
שרקמתי עם עוזי ומפקדיו שהשתלהבו מהסיכוי ללכוד על חם את יאני היווני והיו כל כך
נלהבים עד שהסכימו לשלם מתקציבה המדולדל של המשטרה את מחירם הגבוה של כרטיסי
הכניסה עבורי ועבור סאני שכמובן התעקש לדחוף גם את עצמו לכל העסק.
"אין מצב שתלך לבד, אף אחד לא בא
לבדו למקומות כאלו." הודיע לי בתוקף.
"אני לא אהיה לבד סאני, השוטרים יחכו
בחוץ וברגע שהעסק יתחמם ויתחילו עם סמים והימורים הם יתפרצו פנימה."
"ישימו עליך משדר?" התלהב סאני
כמו ילד קטן.
"כמובן שלא, איפה אתה חי? במאה
הקודמת? מי צריך משדר כשיש סלולרי?"
"זה עדיין נשמע לי מאוד מסוכן. אתה
צריך עוד מישהו לצידך ואני חושב שאני האדם הכי מתאים." פסק סאני בביטחון עצמי
כה רב עד שגם עוזי (שמונה לאיש הקשר בין הסוכנים הסמויים - להלן אני וסאני - לבין
המשטרה - חבורת בטלנים שמנים ותאבי פרסומת שמעדיפים לתת לאזרחים לעשות את העבודה
שלהם ומי כמוני יודע את זה) השתכנע שסאני חיוני למשימה.
התכנית שלי הייתה פשוטה מאוד - ללכת
למסיבה הזו, להזעיק את השוטרים שיארבו בחוץ ברגע שהעניינים יעשו לא חוקיים בעליל,
ובמהומה שתתרחש לחטוף את אנג'י ולהסתלק משם בלי שאיש ירגיש בכך מלבד השוטרים שהסכימו
להניח לי לקחת את אנג'י תמורת הסכמתי לעזור להם לתפוס את היווני על חם.
סיפרתי על כך לסשה ברגע של חולשה - במיטה
כמובן, אלא מה? - והוא נבהל כאילו הודעתי לו שהחלטתי זה עתה לצאת למסע רגלי
בג'ונגלים שורצי חיות טרף.
משום מה העובדה שסאני יתלווה אלי לא הרגיעה
אותו כלל אלא עצבנה אותו עוד יותר. הוא ממש השתולל מכעס, מזמן לא ראיתי אותו נרגז
כל כך.
"תפסיק להתעצבן, לא יקרה כלום, סמוך
עלי. אני לא ילד קטן." ניסיתי להרגיע אותו.
"זה בדיוק מה שאורי אמר בפעם האחרונה
שראיתי אותו, שלא יקרה כלום ושאני אסמוך עליו!" צרח סשה ולחייו הורדרדות בדרך
כלל האדימו.
זו הייתה מכה נבזית מתחת לחגורה ושנינו
ידענו את זה. הוא התחרט על דבריו ברגע ששמו של אורי התנפץ בחלל החדר, ראיתי את זה
עליו. הלוואי ויכולתי לחבק אותו ולהגיד שזה בסדר, אני מבין, שלא ייקח ללב וזה בכלל
לא אותו דבר, אבל לא יכולתי.
התלבשתי בשתיקה והלכתי הביתה. אני גר
ברחוב הסמוך לביתו של סשה ואם הייתי הולך ישר הייתי מגיע תוך כמה דקות, אבל בחרתי
לעשות סיבוב גדול דרך שפת הים וחזרתי הביתה רק אחרי שעה כדי לגלות את סשה יושב
במטבח שלי, שותה וודקה ובוכה.
"גם אני אהבתי אותו מאוד." הוא
אמר וניגב את דמעותיו בשרוול.
"אני יודע סשה."
"אני לא מוכן לאבד גם אותך."
"אתה לא תאבד אותי, טיפש."
"בבקשה תן לי לבוא אתך ולהשגיח עליך,
אני אשלם על הכרטיס מהכיס שלי."
"זה אלף ₪."
"לא אכפת לי."
"זה באמת לא נחוץ, אני אהיה בסדר,
ואם זה באמת מסוכן כמו שאתה חושב אז עדיף שלא תבוא."
"בבקשה אדריאן, אני מתחנן, אני לא
פוחד לסכן את עצמי, אבל אם גם לך יקרה משהו אני אשאר לגמרי לבד, מזה אני פוחד
יותר."
"לא תישאר לבד, יש לך את עדה
והבנות."
"זה לא אותו דבר."
הוא קם, מתנודד קצת - למרות שהוא רוסי הוא
שתיין ממש גרוע - ומעד לזרועותיי, מתייפח. חיבקתי אותו, מתאפק לא לבכות גם כן,
וכמובן שויתרתי לו.
זו הסיבה שלא עוררתי מהומה שלמה כשסאני
הגיע לפגישת התיאום הסופית לקראת המשימה מלווה בארי.
עוזי שקיבל בשלווה יחסית את הצטרפותו של
סשה כמעט התפלץ.
"מה הג'ינג'י הזה עושה פה?" צעק
בזעם ואגלי זיעה צצו על מצחו.
"הוא החבר שלי והוא..." סאני
גמגם קצת, "זאת אומרת... הוא ישלם לבד על הכרטיס שלו ו... הוא מתעקש לבוא
לשמור עלי." סיכם נבוך.
"אתם כאלה הומואים." סינן עוזי
בזעף, לוטש מבט נוקב בארי שחייך אליו בחביבות, לחץ בחמימות את ידי ואת ידו של סשה,
ואמר בנועם שאין מצב שהחבר שלו ילך למסיבת חשק לבד.
"הוא לא יהיה לבד, הוא יהיה עם אדי.
אתה לא יכול, סתם ככה, להידחף למשימה משטרתית כל כך רגישה."
"בטח שאני יכול, למה לא? מה אתה לחוץ
כל כך?" סירב ארי להתרגש.
"תשמע ילד!" צעק עוזי,
"אני אומר לך ש..."
"די פקד זהבי תפסיק להתעצבן."
ביקש סאני בעדינות והניח יד מרגיעה על שכמו של עוזי, "התווכחתי איתו לילה שלם
וזה לא עזר. הוא ג'ינג'י עקשן שחבל על הזמן, עדיף שנתרכז במשימה ולא נבזבז זמן על
מריבות, בסדר?"
עוזי הביט בי חסר אונים – אחרי הכל אני
אחיו הגדול - עשיתי כן עם הראש והוא נאנח ונכנע. אחרי שכל המהומה של אותו ערב
נרגעה הוא הודה ששום נזק לא נגרם ואולי טוב עשינו כשהסכמנו לצרף את ארי וסשה לצוות
הסוכנים הסמויים שלנו.
בבוקר שלמחרת עשתה התקשורת סיפור שלם
מהמבצע. דיברו על זה בכל מהדורות החדשות וביומן החדשות הראשי בטלוויזיה ראיינו את ארי
וסאני (גם אני וסשה התבקשנו לבוא אך סירבנו בתוקף) כשקוביות צבעוניות מטשטשות את
פניהם וקולם מעוות למין אנפוף משונה שלא הסתיר את המבטא הרוסי הקל שלהם.
העיתונאים דיווחו על לכידת כנופית פשע
מאורגן מסוכנת שסיפקה סמים ונערי ליווי לאזרחים לא תמימים וניהלה קזינו לא חוקי,
אבל כל מה שאני ראיתי במסיבה ההיא היה חבורה של גברים מזדקנים בגיל העמידה שלטשו
מבטים חומדים בנערים צעירים וערומים למחצה שהסתובבו בקהל המיוזע והציעו משקאות,
סמים ואת גופם הצעיר.
הקזינו הלא חוקי הסתכם ברולטה אחת, חורקת
מעט, שניצבה מול עמדת הבר ולא הצליחה להסיט את תשומת הלב של רוב המוזמנים מהדמות
הדקה והגמישה של אנחליטו נגרו שעמד על במה לא גבוהה בשמלה שחורה קטנה וצמודה,
תלתליו השחורים מוערמים על קודקודו, ושר למיקרופון בעודו מקלף באיטיות חושנית כפפה
שחורה וארוכה עד גיחוך מזרועו הימנית.
בכיס הג'ינס שלי היה טמון טלפון סלולרי
שטוח שנותר פתוח כל הזמן ודרכו האזינו השוטרים שארבו בחוץ לנעשה בפנים.
אחר כך עוזי סיפר לי שהם נהנו מאוד לשמוע
את הביצוע של אנג'י לשיר המפורסם של ריטה הייוורת המנוחה והצטערו מאוד שלא השלים
את החיקוי המוצלח מאוד שלו לשירה של מרלין מונרו המהללת את היהלומים כחבריה הטובים
ביותר של האישה.
חבל שהם לא יכלו גם לראות אותו שר בעודו
משתחל מתוך השמלה ההדוקה על גופו. לקראת אמצע השיר אנג'י היה ערום כמעט לגמרי מלבד
חוטיני אדום זעיר וגרבוני רשת שחורים שהסתיימו בביריות תחרה אדומות, ובעוד הוא
מגלגל לאיטו את הניילון הדקיק מעל ירכו השחומה (עכשיו כבר הייתי בטוח שהוא שמאלי)
התפרצה פנימה חבורה שלמה של שוטרים חמושים, חלקם במדים וחלקם על אזרחי, והפחידו עד
מוות את החוגגים שלא העלו על דעתם להתנגד וכל חפצם היה להימלט מהר ככל האפשר
מהמקום.
הם לא הצליחו, הווילה הייתה מוקפת בשורה
של שוטרים שתוגברו על ידי מתנדבים של המשמר האזרחי. ברגע שהשוטרים התפרצו פנימה
זינק סאני קדימה, אחז במותניו של אנג'י, הוריד אותו מהבמה ועטף אותו במפה שמשך
משולחן סמוך.
הנער ניסה להתנגד וקילל אותו בתערובת
משונה של רומנית, רוסית וערבית, בעודו משתולל ומתפרע. סאני שמר על קור רוח, הטיל
אותו על כתפו ופשוט הסתלק משם בעוד אנחנו חופזים בעקבותיו.
השוטרים שתודרכו להניח לנו ללכת הסבו את
עיניהם כשחלפנו על פניהם במהירות ותוך כמה דקות היינו במיניבוס הקטן ששכרתי במיוחד
לקראת המשימה, דוהרים הביתה.
בעוד ארי וסאני מצטלמים בטלוויזיה כסוכנים
סמויים, גיבורים שסיכנו את חייהם כדי להכניס לכלא פושעים מסוכנים, ישב אנג'י על
הספה, לבוש בחלוק המגבת הישן שלי, מביט בהם בעיני קטיפה שחורות ומלוכסנות ודיבר
בטלפון עם מישה הנרגש שהביט באותה תכנית עצמה בטלוויזיה שבבית תיאו.
אני ישבתי בפינה מול המחשב שלי, מעמיד
פנים שאני עסוק מאוד ולא מצותת לשיחת הנערים.
"לא." שמעתי אותו אומר,
"אני לא חושב שאני אחזור לדירה הישנה שלי בקרוב. בינתיים אני מוזמן להישאר פה
עד שאני אחליט מה לעשות... כן, הוא איש מאוד נחמד ולפחות פה יורם לא יכול להציק
לי... תגיד, סאני נורא כועס עלי? כן, הוא באמת לקח אותי בידיים, כן, באמת, על
הכתף, אבל הוא עטף אותי קודם במפה. מה אתה צוחק? הייתי כמעט ערום."
הם קשקשו עוד קצת ואז נפרדו זה מזה לשלום.
שמעתי את אנג'י מפהק, מתמתח וקם מהספה.
"אני מת מעייפות." אמר, "אתה לא עייף אדי?"
"עוד לא. אני אלך לישון יותר
מאוחר."
"אתה בטוח שזה בסדר שאני אישן אתך
אדי?"
"כן, אין בעיות." שיקרתי,
"אתה רזה וזו מיטה גדולה. אני בקושי ארגיש שאתה שם."
"טוב, אז אני הולך." אמר אנג'י
ודשדש יחף לחדר השינה. שמעתי את רחש בד החלוק שהוטל על הכסא ואת אנחתם של קפיצי
המזרון כשהוא הטיל עליהם את גופו הדק, כמה שניות אחר כך כבה האור.
המשכתי לשבת, בוהה בשומר המסך הנדוש שלי -
תמונה קיטשית של שקיעה בים – ממתין עד שקול נשימתו יתייצב ויואט, ואז התגנבתי
למיטה בתקווה שהלילה הוא לא ייצמד אלי ולא יתרפק עלי בגופו הדק והלוהט אחרי
שיתעורר שוב בגלל סיוט נורא, כי עם כל החיבה והרחמים שחשתי אל הילד היפה והמלאכי
הזה פקפקתי ביכולתי להחזיק מעמד עוד לילה אחד כשאני מעמיד פנים שאני איש נחמד שלא
מתרגש מנוכחותו ולא עומד לו בטירוף כל פעם שהמלאך השחור והיפה הזה נוגע בו.
6. ככה זה אצלו
הוא ישן על צידו, השמיכה הדקה מסובכת בין
רגליו השחומות, תלתליו השחורים מפוזרים סביב ראשו, שפתיו פשוקות קלות, נשימתו
רגועה, יפה כל כך, מגרה כל כך.
ילד, הוא רק ילד, חזרתי ואמרתי לעצמי,
ואתה מבוגר ממנו בעשרים וחמש שנים אדריאן, אתה קשיש סוטה ומגעיל, תפסיק כבר!
כדי להירגע הלכתי לשירותים, הדלקתי את
האורות מעל המראה ובעודי מצחצח שיניים בחנתי את פני באור החזק, מונה אחד לאחד את
הנזקים שהותירו בפרצופי המתרפט השנים החולפות שחברו לכוח המשיכה - הקמטים סביב
העיניים, קו הלסת שהחל להידלדל לאחרונה, שמץ הסנטר הכפול שכבר לא יכולתי להתעלם
ממנו - איפה הגבר הנאה שהייתי פעם? נעלם, השאיר אחריו רק את עיני שצבען נותר
כבנעורי - כחול ירקרק בהיר.
"איזה עיניים יפות יש לך אדי."
היה אורי מחמיא לי, בדרך כלל אחרי ששוב היה עושה מעשה שטות מטופש שהכאיב לי או
הפחיד אותי. ידעתי היטב למה הוא טורח להחניף לי ובכל זאת הנחתי לעצמי להתפתות שוב
ושוב, לוותר ולסלוח על הסמים, השתייה, ההוללות, המרדף הבלתי פוסק אחרי הרפתקאות
חדשות שהביאו עליו את קיצו.
התחלתי להזדקן בחודשים האיומים שעברו עלי
אחרי מותו, חודשים שלא הייתי מצליח לעבור בלי סשה השתקן שלא עזב אותי לבד אפילו רגע
אחד, תומך, מלטף, מחבק ובעיקר שותק שתיקה חמימה, מנחמת, מלאת הבנה אילמת.
הוא תמיד היה לצידי כשהייתי צריך אותו,
נאמן בלי סייג, מאושר באושרי, עצוב יחד איתי, ואיך אני גומל לו?
אם לפחות היה מתרגז, צועק, אבל הוא המשיך
לשתוק, מביט בי, מסתכל על אנג'י, ומבין הכול בלי יותר מידי מילים.
מבין ושותק.
מחר אני אגיד לו שילך מפה, שיחזור לדירת
הגג שלו ויסדר בכוחות עצמו את חייו, שילך לטיפול נפשי אם הוא סובל מסיוטים, או
יותר טוב שיתחבק עם הקליינט שלי שעדיין לא יודע שהמלאך שלו כבר לא אבוד, שהוא נמצא
במיטה שלי.
הבטתי בראי עוד פעם אחת מיותרת, הוצאתי
לעצמי לשון בהתרסה והחלטתי להפסיק לענות את עצמי – ידוע לכל שחרטות מהסוג הלילי רק
מבלבלות את הנפש, מעיקות על המצפון ועושות קמטים סביב העיניים – הגיע הזמן ללכת
לישון.
כיביתי את האור ונשכבתי לצידו של אנג'י,
מקפיד לא לגעת בו.
כנראה שנרדמתי לכמה שעות כי פתאום הקצתי
משנתי מבולבל, לא מבין מי זה בוכה שם לצידי ומנסה להצמיד אותי אליו.
"אנג'י, מה קרה חמוד? היה לך חלום
רע? להביא לך לשתות?"
"לא, אל תלך אדי, תחבק אותי."
"אני מחבק אותך, הנה, אני
מחבק."
"לא ככה, חזק."
"אנג'י לא... מספיק."לחשתי חסר
אונים, מנסה לחבק ולנחם בלי להניח לו לחוש בעדות המרשיעה המזדקרת מגופי. זה לא
הלך, הוא צעיר, אבל בהחלט לא תמים והוא צמוד אלי, ראשו על חזי, תלתליו מלטפים את
סנטרי וידו מלטפת את...
"אנג'י לא."
"למה לא?"
"כי... כי... ככה, כי לא."
"ככה זה לא תשובה."
"תחשוב לבד למה לא."
"בגלל השמן?"
"אל תתחצף ילד, סשה יכול להיות אבא
שלך, וחוץ מזה הוא לא כזה שמן, ואם מדברים על שמנים גם אני די שמן, ואתה דווקא רזה
מידי."
"בגלל זה אתה לא רוצה אותי? כי אני
רזה מידי ואתה אוהב רוסים שמנים?"
לא יכולתי להתאפק מלצחוק. "כן,
בדיוק. בגלל זה. אתה פשוט לא הטעם שלי."
"אז למה עומד לך?"
"לא עומד לי. לזקנים בגילי לא
עומד."
הוא גיחך. "לא מספיק שאתה שמן וזקן
אתה גם שקרן?"
אני שוב צוחק למרות שהמצב לא מצחיק כלל.
בגלל חולשתי אל הילדון היפה הזה בגדתי באמון הלקוח ששילם לי, ולא סיפרתי לו
שהמשימה הושלמה והילד האבוד נמצא, ואם לא די בכך אני שוכב איתו פה במיטה אחת... אף
אחד מאיתנו לא לבוש מידי...
מה אתה עושה? אני שואל את עצמי בעוד ידי
מחליקות על העור החלק והשחום כמו היה להן רצון משלהן. מספיק עם זה אדריאן! הילד
הזה עבר טראומה קשה, הוא מבולבל, לא יודע מה קורה איתו, מחפש חום ונחמה אצל זרים
ואתה, בגילך, צריך להבין את זה ולהפסיק מיד, ובכל זאת איני מפסיק אלא ממשיך לגפף
אותו, להתחכך בו, לנשום את ריחו הטוב ו...
די!
"אני לא רוצה לגרש אותך אנג'י, אבל
אולי כדאי שתחזור מחר לחדר שלך אצל רודה מניה?"
"אבל אז יורם ידע שחזרתי, לא רוצה.
למה אתה רוצה להיפטר ממני?"
"כי מחר בבוקר אני ארצה להתגלח ואיך
אני אצליח לעשות את זה אם אני אתבייש להסתכל על עצמי בראי?"
"אני אגלח אותך."
"לכל דבר יש לך תשובה ילד."
"לא לכל דבר, אני לא מבין למה אתה לא
רוצה אותי?"
"אני כן רוצה, אבל זה אסור."
"למה?"
"כי אני בן ארבעים וחמש ואתה בן
עשרים בקושי וכי... אולי תספר לי סוף סוף על מה חלמת שהפחיד אותך ככה?"
"על יאני."
"הוא פגע בך? מה קרה לך אחרי שעזבת
את בית תיאו?"
במקום לענות קם אנג'י מהמיטה והלך להשתין.
שמעתי אותו שוטף את פניו, מצחצח את שיניו, מסתרק, ושוב קול מים זורמים בכיור. מה
הוא עושה שם כל כך הרבה זמן?
ופתאום הבנתי - הוא בוכה. ללכת אליו או
להתעלם? כמה חבל שסשה לא פה, הוא היה יודע איך לטפל בילד הזה, הוא בטח לא היה
מתרגש מנוכחותו, רק אני, טיפוס מגעיל ולא מוסרי מתחרמן מילד שיכול להיות הבן שלי.
סוף סוף אנג'י יצא מהמקלחת ונשכב על המיטה
הפוך, רגליו מונחות על הכרית לצד ראשי. נענע את בהונותיו מול פני ודרש עיסוי של
כפות רגליו.
אחזתי אותן בכפות ידי, מתענג על המגע בהן.
יש לו כפות רגלים קטנות, צרות וחלקלקות, והיה עלי לכבוש בכוח את התשוקה המטורפת
שעלתה בי להכניס את אצבעות הרגלים הקטנות והעדינות הללו לפי ולטעום אותן בלשוני.
"יש לי רגלים קטנות כמו לבחורה, מס'
39 בסך הכול." התפאר אנג'י בתמימות ילדותית, "אבל הזין שלי לא
קטן." הוסיף.
"אנג'י די." הרפיתי בבהלה מכפות
רגליו.
הוא נאנח, "אל תפסיק." הפציר
בי, דוחק את כף רגלו לתוך ידי, "אני לא אדבר יותר, אני מבטיח."
"אתה יכול לדבר, אבל רק... לא
חשוב."
הוא צחק. "אתה כזה ביישן, איך בן אדם
בגילך נשאר כזה ביישן?"
"אני לא ביישן, אני... פשוט לא נוח
לי לדבר אתך על סקס."
"למה לא? אני יודע הכול על מין, תשאל
כל מה שאתה רוצה."
"אני בטוח שאתה יודע הכול, בטח יותר
ממני, אבל מה בקשר לאהבה, מה אתה יודע על אהבה?"
פניו הזדעפו. "מה יש לדעת? אהבה זה
משהו שמרגישים, משהו כואב."
"לא תמיד." מחיתי, למרות שאם
לשפוט על פי העבר שלי הילד צדק, אהבה זה כואב. "אהבה לא צריכה להיות תמיד
כואבת, מה אתה הכי אוהב לעשות אנג'י? ואני לא מתכוון במיטה." הוספתי בבהילות.
"אני אוהב לשיר, וגם לרקוד, אבל
בעיקר לשיר."
"אתה שר מאוד יפה, אבל למה בתחפושת
של אישה?"
"כי ככה אני אוהב. הכי אני אוהב את
אדית פיאף ואת ברברה, אתה מכיר את הזמרת הזו?"
"בטח. היא תמיד לבשה בגדים
שחורים."
"נכון." האיר חיוך שמח את פניו,
"רציתי לקחת שיעורים בפיתוח קול ובצרפתית, אבל יורם לא הסכים וחשבתי... בגלל
זה ברחתי, ניסיתי להרוויח כסף לבד, אבל..." הוא נאנח, "הייתי טיפש שלא
הקשבתי לסאני, הוא צדק, יאני רמאי ונצלן, אני מקווה שהוא ירקב בכלא."
"אני אתפלא אם הוא ישב אפילו שבוע
במעצר. העורך דין שלו בטח ישיג לו איזה עסקת טיעון או משהו."
"כן, אני יודע, רק עניים כמוני
יושבים בכלא, ועכשיו אני חייב ליורם ששילם לך כדי שתציל אותי."
"אתה לא חייב לו כלום אנג'י, ואם אתה
אוהב לשיר בתחפושת של אישה זו זכותך. אל תחזור אליו אם אתה לא רוצה."
הוא נאנח שוב. "אתה באמת טמבל אדי,
אתה לא מבין באיזה עולם אתה חי."
"אולי, אבל אני לא חרש ולא עיוור.
אתה בחור יפה ואתה שר יפה ונראה מצוין. למה שלא תנסה להפוך לזמר? ראיתי הרבה זמרים
פחות טובים ממך מופיעים ומצליחים."
"אני לא יכול לשיר כשאני נראה כמו
בן, אני חייב להתחפש לאישה."
"למה?"
"לא יודע אדי, ככה זה
אצלי." הוא התהפך ונשכב עלי, ראשו על חזי, בטנו על בטני והזין שלי תקוע באמצע
כמו מקל חסר מוח. "מפריע לך שאני שר בשמלה אדי? אתה חושב שאני מרמה אנשים
כשאני מתחפש לבחורה? שזו סטייה? שאני צריך ללכת לטיפול נפשי כי אני יכול לשיר רק
בתור אישה?"
"לא יודע." לחשתי, חסר אונים.
למרות שהוא היה קל ממני בעשרים ק"ג לא הייתי מסוגל לזוז, בקושי נשמתי.
"אתה רוצה אותי." פסק אנג'י בסיפוק,
אחז את פני בכפות ידיו הרכות ונישק את פי שוב ושוב.
כל המעצורים וההסתייגויות שלי נעלמו בבת אחת.
הפשטתי מעליו את מכנסי ההתעמלות הקצרים העפתי מעלי את התחתונים, כיסיתי את גופו
בנשיקות לוהטות, הפכתי אותו על בטנו ו... אין קונדומים!
מאז שאורי נכנס לחיי לא קניתי קונדומים.
הוא לא סבל אותם - זה כמו ללקק דבש מבעד לצנצנת - נהג להגיד, ואחרי מותו בטח שלא
הייתה לי סיבה לקנות קונדומים, וכשהייתי עם סשה הוא היה אחראי על הקטע הזה, וככה
קרה שנתקעתי בלי קונדומים.
"עשיתי בדיקה כשהייתי בבית תיאו
וקיבלתי תשובה שאני שלילי." התהפך אנג'י על גבו וכרך סביבי את רגליו, מושך
אותי אליו. "ומתי אתה נבדקת?"
"אהה... אני... אהה... מזמן, ממש
מזמן."
"כמה מזמן?"
"לפני אהה... שבע... לא, שמונה שנים.
בדיוק אז הכרתי בחור אחד ו... לא חשוב. הוא מת."
"מאיידס?"
"לא, בתאונת דרכים. הוא נהג מסטול,
נתקע בעמוד חשמל ונהרג."
אנג'י התנשם בהפתעה והניח את כפות ידיו על
לחיי, מאלץ אותי להביט בעיניו השחורות. היו לו ריסים מדהימים. "מתי זה
קרה?" שאל בעדינות.
טלטלתי את ראשי בסרבנות, מנסה להיחלץ. לא
נוח היה לי לדבר איתו על אורי והביך אותי לחוש שהוא מרחם עלי.
"מזמן, לפני איזה חמש שנים."
"ועם מי היית מאז חוץ מהשמן."
"עם אף אחד."
"באמת?" הופתע אנג'י,
"וואלה, אתה באמת ביישן." סלסל תלתל שחור על אצבעו, שקוע במחשבות,
"אז אתה בטח שלילי." הסיק.
"אני לא יודע אנג'י."
"אתה לא יודע? איך אתה לא יודע? עם
סשה אתה משתמש בקונדום?"
"כן, בטח. רק זה חסר, שאני אדביק
אותו."
"או שהוא אותך."
"הוא שלילי, זה בטוח. הוא נבדק כל
כמה חודשים, זה סוג של אובססיה אצלו."
"ולמה אתה לא? כי אתה מזדיין רק
איתו? למה אתה עושה פרצוף כזה? כי אמרתי מזדיין? בטח שמעת כבר את המילה הזו בחיים
שלך."
"כן, אבל אני וסשה... אנחנו לא...
אני לא אוהב את המילה הזו, בעיקר לא כשאתה אומר אותה אנג'י."
"אם אתה בטוח שהבחור הזה שמת לא
הדביק אותך וסשה שלילי אז בטח גם אתה שלילי." התעלם אנג'י מהערתי והמשיך לחשב
חישובים בעודו מגלגל את שערו על אצבעותיו כמין תלמיד ישיבה חרוץ.
"לבחור שמת קראו אורי ואני לא אתפלא
אם הוא כן הדביק אותי. בגלל זה סשה כל כך נזהר ונבדק כל הזמן למרות שאנחנו משתמשים
בקונדומים."
"אהה, ככה. זאת אומרת שהוא זיין כמו
שהוא נהג, או שבגלל שהוא מת אסור לי להגיד שהוא זיין?"
"עליו מותר, וכן, הוא זיין כמו שהוא
נהג, מסטול ובלי להיזהר."
"ובכל זאת אהבת אותו."
"כן, מאוד."
אנג'י נאנח, התהפך בגבו אלי והתקפל סביב
עצמו. חיבקתי אותו, מתאים את גופי לגופו. לא עומד לי יותר וגם לו לא, ובכל זאת היה
לי נעים לשכב ככה, צמוד אליו, ונדמה לי שגם הוא נהנה ממגעי.
"נעים לך חמוד?"
"כן, אני אוהב כפיות."
"גם אני."
"למה אתה לא הולך להיבדק אדי?"
"כי לא כל כך אכפת לי אם אני בריא או
חולה."
הנער שתק, מהורהר, ואז לקח את כף ידי, הידק
אותה אל לחיו החלקה, התחכך בה כחתול, הכניס את אגודלי לפיו, מעביר עליו את לשונו,
ופתאום נשך אותו בחזקה. שיניו חדרו את העור ואחרי שהצלחתי להוציא את אצבעי מפיו הבחנתי
שהיא מדממת.
שתקתי נדהם, מביט חליפות באצבעי הפצועה
ובאנג'י, ממתין להסבר.
"עכשיו," הוא אמר בשביעות רצון,
"אתה חייב להיבדק כדי לדעת אם הדבקת אותי או לא."
"למה שאתה לא תיבדק?" שאלתי
בזעף ודחפתי את האגודל הפצוע לפי.
"כי גם אם נדבקתי ידעו את זה רק בעוד
חודשיים, ואצלך אפשר לדעת מיד. היום מקבלים תשובה תוך כמה שעות."
"חודשיים? חשבתי ששלושה."
"פעם זה היה שלושה. כיום זה רק
חודשיים."
חזרתי לשכב לצידו בשתיקה, מהרהר בדבריו.
"כפיות." דרש אנג'י בפינוק,
"ותכסה אותי."
"הייתי צריך להעיף לך סטירה." אמרתי
וכיסיתי אותו, ואחר כך חיבקתי את גופו, מצמיד אותו אלי.
הוא גיחך. "אתה? אל תצחיק אותי אדי,
אתה לא הטיפוס." אחז בכף ידי, תקע את אגודלי הפצוע בפיו ונרדם.
7. זה לא מה שאתה חושב
בבוקר השארתי אותו ישן, ילדים בגילו ישנים
הרבה יותר שעות מקשישים כמונו, והלכתי למשרד מוקדם.
אצל סשה לא היה עדיין איש ויכולתי לשבת
בשקט ובפרטיות מול האינטרנט ולבדוק מה התחדש בנושא האיידס בשנים האחרונות.
מתברר שזו עדיין מחלה שאף אחד לא אוהב
לחשוב עליה, או לדבר עליה, אבל כבר לא פוחדים ממנה כמו פעם. כמו בתקופה שלפני
האיידס שוב יש יותר מידי צעירים פזיזים, בעיקר הומואים, אבל לא רק, שמסתכנים במין
לא מוגן. כמה אירוני שדווקא הקוקטייל מציל חיים שהפך את האיידס מגזר דין מוות
למחלה כרונית שאפשר לחיות איתה גורם כעת לעליית מספר הנשאים.
עברתי על רשימת כל המקומות שבהם אפשר
להיבדק חינם, ותמורת סכום לא גדול אפילו לקבל תשובה תוך כמה שעות, פעם הניחו לך
לחכות בחרדה איומה כמה שבועות, וגיליתי שאנג'י צדק – הדברים השתנו ולטובה.
תקופת החלון של שלושת החודשים קוצרה
לחודשיים, בקרוב יגיע לארץ כדור אחד שכולל את כל המרכיבים של הקוקטייל שפעם הכיל
חופן שלם של כדורים, יש אתר שלם שנועד לנשאים שמחפשים זוגיות ו...
"זהו, כל כך מהר נמאס לו מקונדומים?
אני מקווה שלא רק אתה הולך להיבדק אלא גם הוא." דקר אותי קולו של סשה שהתגנב
מאחורי גבי, הציץ ונפגע, מאוד נפגע.
"סשה זה בכלל לא מה שאתה חושב."
אמרתי וניסיתי לגעת בו.
הוא נרתע ממני וסטר קלות על כפי, מכאיב
לאגודלי הנשוך.
נרתעתי מהכאב הלא צפוי והוא חש בזה מיד,
אחז בפרק ידי ומשך אותה אליו, בוחן את סימני הנשיכה האדמדמים שהותירו שיניו של
אנג'י בבסיס אגודלי.
"מה זה, נשיכה? התחלת לגדל
כלב?"
"לא זה... זה..." משכתי את כף
ידי אלי, "לא חשוב."
"אם לא אז לא." הפנה אלי סשה את
עורפו והחל לצאת מהמשרד.
"ספוטניק, תפסיק להתנהג כמו ילדה
קטנה." רדפתי אחריו, משכתי אותו לחדר הפנימי במשרדי ואילצתי אותו לשבת מולי
על הספה. הוא לא ממש התנגד, אבל המשיך לשתוק שתיקה סרבנית ונעלבת.
"אתה חושב שלאורי היה איידס
סשה?"
"מאין לי לדעת."
"אל תשקר, לא היית מקפיד בכזאת
היסטריה על קונדום ובדיקות אם לא היית חושש שאולי..."
"אני לא מקפיד בהיסטריה אדי. אני
מתנהג כמו שצריך להתנהג אדם הגיוני שעושה סקס במאה המטורפת הזו שאנחנו חיים
בה."
"ואני לא?"
"אתה הגיוני? אל תצחיק אותי."
זו הפעם השנייה תוך פחות מיממה שגבר אומר
לי לא להצחיק אותו. מעניין למה?
"לפי מה שקראתי בהחלט יכול להיות
שאני נשא. אורי ואני... אנחנו לא היינו חזקים כל כך בסקס מוגן והגיוני."
"סקס מוגן, יש בכלל דבר כזה?"
נאנח סשה, "אם זה לא איזה ווירוס שהורס לך את הבריאות אז זה גבר ששובר לך את
הלב. כך או כך סקס זה דבר שדופק לך את החיים."
"זה בגלל שאצלך סקס תמיד הולך עם
אהבה."
"לא תמיד, רק מאז שפגשתי אותך"
"סוף סוף, אחרי שלושים שנה אני מקבל
ממך הצהרת אהבה. מה אתה מתכנן ליום השנה השישים שלנו? זר פרחים, או אולי הגיע הזמן
שאני אקבל ממך טבעת יהלום?"
"אוף! שתוק כבר, דביל אחד. מי בכלל
אוהב אותך?"
"אני בטח שלא אוהב אותי."
"אני יודע אדי, אם היית אוהב את עצמך
חצי ממה שאני אוהב אותך לא היית נתקע עם האורי הזה."
"חשבתי שגם אתה אהבת אותו."
"היה לי קראש אדיר עליו, למי לא? אבל
האמת היא שרוב הזמן רציתי לחנוק אותו בגלל מה שהוא עשה לך."
"הוא לא עשה לי כלום. הוא פשוט היה
הוא. השאר הוא מעשה ידי לא להתפאר. תגיד, בגלל זה הלכת והתחתנת עם עדה?"
"למעשה זאת היא שהתחתנה איתי, אבל
כן, לא הייתי נגרר לזה לולא אתה ואורי... אחרי שנסעתם לטיול הזה מחוף לחוף שהיה
אמור להימשך חודש ונמשך חצי שנה כבר לא היה לי אכפת ועדה... תגיד עליה מה שתגיד, אבל
היא קודם כל חברה טובה."
"נכון, והיא גם אימא של הבנות
שלך."
המחשבה על בנותיו העלתה חיוך על פניו.
"כן, מי אמר שאורי לא הביא קצת תועלת בעולם? הנה, בלעדיו הן לא היו
נולדות."
"אני שמח שהן נולדו, אתה אבא טוב סשה
וחבר טוב. אם לא היה לי אותך הייתי מצטרף לאורי וצד גברים בשדות הציד הנצחיים של
ההומואים."
"לא נכון, הוא היה משוגע אמיתי, אתה
רק עושה קולות של משוגע, אבל אתה אף פעם לא מרשה לעצמך לעבור את הגבול."
"כן, אתה צודק. הגעתי קרוב מאוד, אבל
אף פעם לא עברתי לצד השני ולכן ספוטניק אני נעלב ומוחה בתוקף בגלל הרמז שרמזת שאני
והילד... אתה יודע."
"או. קי. אני מתנצל, אבל למה הוא נשך
אותך?"
"כדי לאלץ אותי ללכת להיבדק."
"זה רעיון. למה אני לא חשבתי על
זה?"
"כי אתה לא מלאך, רק רואה
חשבון."
"אני אוהב להיות רואה חשבון. מה רע
ברואי חשבון? העולם זקוק גם לרואי חשבון, לא רק למלאכים. אפילו אתה צריך רואה
חשבון."
"אני מסכים בהחלט סשה, ואני מודה לך
שאתה רואה החשבון שלי, ועכשיו," קמתי ממקומי, "כבר כמעט שמונה. אם אני
אזדרז אני אהיה הראשון בתור."
"באיזה תור? לאן אתה הולך?"
"לעשות בדיקת איידס. יש מצב שאתה בא
איתי להחזיק לי את היד?"
"רק תנסה לעצור אותי!" קפץ סשה
מהספה, מוכן ומזומן, ואפילו התנדב להסיע אותי במכוניתו.
הודיתי לו והוספתי, קצת בעוקצנות, שאני
חושד שהוא בא איתי לא רק כדי לספק לי תמיכה ועידוד אלא גם כדי להיות בטוח שאני
באמת מבצע את הבדיקה.
"עלית עלי." צחק סשה,
"קדימה, בוא נלך." אחז בתקיפות בזרועי ולא הרפה מאחיזתו עד שהכניס אותי
לבטח למכוניתו.
הגענו בדיוק כשפתחו את דלתות המרפאה ומיד
אחרי שמלאתי שאלון חטטני וחצוף להפליא ושוחחתי קצרות עם רופאה שהרימה גבה משתוממת
כששמעה שכבר חמש שנים אני עם אותו בן זוג וכן, אני לגמרי בטוח שלא היו לי שום זיונים
מהצד, נלקחה ממני מנה קטנה של דם ונאמר לי שאקבל תשובה בעוד שלושה ימים.
"נו, איך היה, כאב לך מאוד?"
"לא. סתם דקירה. חבל שלא הלכתי
קודם."
"נכון, אבל לא נורא, מוטב מאוחר מאשר
בכלל לא." אמר סשה והדהים אותי כשנישק אותי פתאום על לחיי למרות שעמדנו בחוץ,
אמנם במגרש חנייה ריק למחצה, חבויים בין המכוניות, אבל בכל זאת בחוץ.
אחרי הבדיקה חזרתי הביתה, בטוח שכמו אתמול
אמצא את הנער מנמנם מול הטלוויזיה, או גולש באינטרנט. החלטתי שזהו, זמן ההתאוששות
שהנחתי לו לקחת אחרי ההרפתקה שלו עם היווני תם. גמרתי אומר לדבר איתו ברצינות
ולהסביר לו שעליו להתמודד עם המציאות - אני חייב להודיע לקליינט שלי שמשלם לי
במיטב כספו שמצאתי את האבדה, ואחר כך הוא יצטרך להחליט מה יקרה עם חייו בהמשך, בכל
מקרה, למיטה שלי הוא לא חוזר יותר.
אני רק בן אדם, לא מלאך.
ברגע שנכנסתי ידעתי שהוא הסתלק – הבית הדהד
מריקנות - בכל זאת עברתי בכל החדרים וקראתי לו אך לשווא, הילד נעלם.
על הכרית שלי מצאתי מכתב קצר בכתב יד
עגלגל, ספק נשי ספק ילדותי.
"תודה
על הכול אדי וסליחה, אבל אני חייב ללכת.
אנחליטו נגרו.
התרמיל הקטן שלו שהשוטרים הצילו מהווילה
נעלם גם כן. חוץ מזה הוא לא לקח כלום, אפילו לא את חולצת הטריקו שנתתי לו, זו עם
ההדפס של צ'ה גווארה שהביא לי בזמנו סשה מאיזה כנס בספרד ושמעולם לא לבשתי כי אדום
זה לא הצבע שלי, וכי החולצה התהדקה בצורה לא מחמיאה על בטני.
צלצלתי לסשה שלא הופתע במיוחד לשמע החדשות
שבפי. "כנראה שככה זה עם מלאכים, הם לא נשארים יותר מידי זמן בשום מקום."
אמר בשלווה.
"כן, כנראה. אני צריך לדבר עם
הקליינט שלי. אני לא אתפלא אם הוא יחליט לא לשלם לי בגלל התעלול שעשיתי לו."
"אבל הוא כבר שילם. הכסף בחשבון שלך.
ברכותיי, סוף סוף אין לך משיכת יתר. תשתדל שזה יישאר ככה לפחות עד סוף
החודש."
"אני אנסה, אבל אני לא מבטיח
כלום." אמרתי והרמתי טלפון למר יורם רוזן.
ענתה לי אישה אחת שנשמעה חרישית וכבויה
כאילו סיימה זה עתה התייפחות הגונה.
"לא, הוא לא כאן. כן, פעם זה היה
הנייד שלו, אבל זה נגמר. הוא השאיר את הטלפון שלו והלך. לא נראה לי שהוא יחזור
לכאן יותר." אמרה בקול שקט מאוד וסגרה.
בתחושת אי נוחות הולכת וגוברת התקשרתי
לרודה מניה. ענתה לי ישישה אחת בעלת קול רועד שהודתה בחוסר רצון שכן, גברת שוסטר
נמצאת בבית, אבל היא למעלה, על הגג, ואי אפשר להפריע לה עכשיו, וסגרה לפני שהספקתי
להשאיר הודעה.
חסר מנוחה ומודאג שמתי פעמי לרחוב אנגל
פינת רוטשילד, אל ביתה הלבן והיפה של רודה מניה.
את הדלת פתח פיליפיני אחד, שחום וקטן עם
פנים אטומות ועברית מצומצמת מאוד.
"הגברת הצעירה למעלה." החווה
באצבעו לעבר השמים, "והגברת הזקנה עסוקה." וסגר לי את הדלת בפנים.
עליתי ברגל את כל חמש הקומות עד לגג
והחלטתי בדרך שאין אף גבר בעולם ששווה שאעשה למענו את המאמץ הזה - כנראה שאני
באמת כבר זקן. מתנשף ומזיע פילסתי לי דרך בין השרכים והמטפסים, הגעתי עד לדלת
חדרו של אנג'י ונכנסתי פנימה.
יורם ורודה מניה ישבו זה מול זה במטבחו
הקטן של אגנג'י ושתו יין.
שני דפים כתובים פנים ואחור בכתב ידו
המעוגל של אנג'י היו מוטלים על השולחן בין שניהם.
"אה, מר זהבי. איזה עיתוי
מוצלח." חייך אלי יורם חיוך שתוי מעט והגיש לי כוס יין. "בדיוק עכשיו
אנחנו שותים לחיים. תצטרף אלינו?"
"מה השמחה?" שאלתי ובחנתי את
הדפים בסקרנות, זה היה זיכרון דברים בנוגע לשכירת דירת החדר של גברת שוסטר. שמו של
אנג'י נמחק בקו עבה ושמו של יורם רוזן הופיע במקומו.
"איבדתי דייר אחד ומיד קיבלתי
חדש." אמרה רודה מניה וחייכה אלי חיוך מרוצה של חתול שליקק את כל השמנת.
"עזבת את הבית?" שאלתי את יורם,
נדהם. האמת, לא חשבתי שיש לו את זה. הייתי בטוח שהוא לא ייפרד לעולם מהכסף של אשתו
ומהעמדת הפנים שהוא לא באמת מעוניין בגברים.
"כן, אנג'י בא למשרד שלי לדבר איתי
ובדיוק כשהתנשקנו לפרידה אשתי נכנסה. אני חושב שהמזכירה שלי הלשינה עלי. היא הייתה
בזמנו המזכירה של אבא של אשתי והיא שונאת אותי. אנג'י סיפר לי איך הצלת אותו ואיך
אירחת אותו אצלך עד שהוא התאושש. זה היה מאוד אנושי מצדך, אני מודה לך גם בשמו וגם
בשמי."
"טוב זה... זה... על לא דבר יורם. בעצם
לא עשיתי כלום."
"התנהגת כמו בן אדם, בימינו זה לא דבר
מובן מאליו." התערבה מניה בשיחה וחייכה אלי בחמימות, מועכת את כפי הפצועה
בידה החזקה והחמה כאילו רומזת לי לא להרחיב יותר מידי בנושא השהות של אנג'י
בדירתי. מאחר ואני כחומר ביד היוצר בידי נשים נאות שמחמיאות לי, צייתי, חייכתי
אליה חזרה וביקשתי מיורם שימשיך בסיפורו.
"טוב, אין הרבה מה לספר בעצם. אשתי
עשתה מהומה שלמה בגלל הנשיקה שלנו והוא הסתלק מהר. שעה אחר כך גם אני אספתי את
עצמי והלכתי."
"דווקא לפה?"
"למה לא? אתה יודע כמה קשה להשיג
כיום דירה בתל אביב? יש לי זיכרונות טובים מהחדר הזה ונוח לי כאן."
"חשבתי שאתה וגברת מניה לא מסתדרים
ושקשה לך עם המדרגות."
"השלמנו, ובעוד כמה ימים אני אתרגל
גם למדרגות. טיפוס על מדרגות מחולל פלאים לשרירי הישבן וגם בריא מאוד ללב ולריאות,
אני ממליץ לך לטפס כמה קומות כל יום. זה ישפר את הכושר האירובי שלך וייחטב לך את
התחת."
"בגילך אולי. בגילי כל מה שיצא לי
מטיפוס במדרגות זה התקף לב, תגיד יורם, מה תעשה עם עצמך עכשיו, בלי אשתך, בלי
אנג'י, בלי עבודה?"
"אני אחזור לעבודה הקודמת שלי
כשיפוצניק ואמשיך לחיות."
"ומה עם המלאך שלך, אתה יודע לאן הוא
הסתלק?"
"אין לי מושג. הוא לא רצה לספר לי
כלום ובגלל הצעקות שהקימה אשתי לא היה לי זמן לחקור אותו, לא שאני חושב שהייתי
מצליח בין כה וכה. הוא החליט לעזוב וזהו."
"אולי את יודעת לאן הוא הלך
מניה?"
פניה של הגברת מניה לבשו ארשת תמימות חפה
מפשע. "אין לי מושג רבותי, גם לי הוא לא אמר כלום. נתן לי נשיקה, הודה לי על
הכול, אמר שהוא הולך לחפש את המזל שלו במקום אחר ושאולי הוא יחזור יום אחד, זה
הכול."
היא שיקרה כמובן. אפילו יורם - שיכור,
נסער ומבולבל מכל מה שעבר עליו - חש בזה, אבל מה יכולנו לעשות?
רוקנו את מה שנשאר בבקבוק. איחלנו איש
לרעהו בהצלחה ונפרדנו זה מזה לשלום כדי להמשיך ולחיות את שארית חיינו כמיטב
יכולתנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה