עוקבים

יום שישי, 12 בינואר 2018

א. כבוד המשפחה

18שמור     בטלhjh. עיר הנוער
"אני צריך טובה גדולה מאוד גולדי." אמר לי סאני בטלפון, "ותאמין לי שלא הייתי מבקש אם הייתה לי ברירה אחרת."
"מה אתה רוצה שאני אעשה?"
"אני יודע שאתה מתמחה במציאת אנשים אבל אני צריך שתחביא מישהו."
"להחביא? למה?"
"כי אם ימצאו אותו זה יהיה הסוף שלו."
"על מה אתה מדבר סאני?"
"זה לא לטלפון."
"אתה רוצה שאני אבוא אליך ונדבר?"
"לא, אין צורך. אני כאן."
"איפה?"
"הנה כאן." אמר סאני, ובלי לדפוק בדלת נכנס לדירה שלי עם הנייד בידו ונעצר המום בפתח. "מה קורה פה?" סקר מופתע את המהומה.
"יובל ויוני חגגו קצת הלילה עם כמה חברים." נאנחתי, "והם יתחילו לנקות ברגע שהם יצליחו להתעורר!" הוספתי בצעקה שלא עשתה שום רושם על הישנים.
"מניסיוני, אם זו הייתה מסיבה מוצלחת, זה עלול לקחת עוד די הרבה זמן." הצטחק סאני, והרים פחית בירה שהתגוללה על הרצפה.
אותו זה שעשע, אותי פחות, הבאתי שקית מהמטבח והתחלתי לאסוף את פחיות המשקה, בקבוקי הבירה ושאריות הפיצה שהתגוללו פה ושם בחדר שפעם היה הסלון המאובק והמשעמם שלי והפך לשטח כבוש על ידי המתבגרים מהגיהינום.
"אין לך מושג כמה זה מתיש סאני," התלוננתי בעודי מגרש בעזרת מטאטא גרביים מסריחות שהתחבאו מתחת לספה - לאף אחת מהן לא היה זוג תואם כמובן - זה היה כמו כישוף, מהרגע שיובל פלש למגרת הגרביים שלי כל זוגות הגרביים שלי התפרקו לגרביים בודדים שלא הצלחתי לזווג יותר לזוגות.
"אתה יכול להסביר לי בבקשה מה זה השיגעון הזה של הנוער ללכת בקיץ בנעלי התעמלות?" חקרתי בזעף את סאני שהביט בי בחיוך משועשע, "אני פשוט לא מבין את זה? מי צריך נעלי התעמלות בחום הזה? זה כל כך חם ולא נוח! מה יש להם נגד סנדלים? ולמה, במקום סנדלים הגיוניים ונוחים הם מעדיפים כפכפי גומי מגעילים או ללכת יחפים?"
"לדעתי זו אופנה שהמציאו יצרני נעלי התעמלות." אמר סאני בפייסנות, "ולמה אתה מנקה בעצמך, תן להם לנקות את הלכלוך שלהם."
"עד שהם יקומו ויעשו משהו הנמלים יחגגו פה." התרתחתי והמשכתי לטאטא, "תבדוק במקרר, הם בטח גמרו את כל החלב. נכון?"
סאני בדק. "אין חלב." נופף לעומתי במיכל שני ליטר ריק שקניתי רק אתמול, "הקורנפלקס נגמר וגם הלחם. נשאר רק קצת קוטג' פג תוקף."
"אני לא מאמין, רק אתמול קניתי חבילה חסכונית של קילו שוגי ושתי חבילות פיתות והמון גבינות, וגם גוש ענקי של גבנ"צ. אתה יודע שגבנ"צ הוא אחד מיסודות המזון הבסיסיים של הנוער? אתה יודע מה זה בכלל גבנ"צ סאני?"
סאני פרץ בצחוק, "כן, אני יודע." אמר והוציא את שקית הזבל מידי. "אתה חייב להירגע גולדי, אתה יורד מהפסים."
"גם אתה היית יוצא מדעתך אם חבורה של מתבגרים רעבים תמיד, ילדים מגודלים, בלגניסטים ורעשניים היו מתנחלים לך בבית." התרעמתי, "ואתה יודע מה הכי מעצבן אותי סאני? לא המוזיקה המרגיזה שהם שומעים בווליום בלתי אפשרי, לא שהם כל הזמן מדברים בטלפון, או תקועים שעות מול המחשב ולא קוראים בכלל ספרים, וגם לא שהם אוכלים כמויות אדירות של אוכל בכל מקום בבית חוץ מאשר במטבח ומשאירים כלים מלוכלכים במקומות משונים כמו מתחת למיטות, ובמגרות, ומפזרים גרביים מסריחים בכל הפינות, אני משלים בשקט עם זה שאין לי יותר אף זוג אחד של גרביים תואם, אני מקבל את זה בהבנה, גם אני הייתי פעם צעיר, אני לא עקרת בית פולניה לחוצה, אבל מה שבאמת משגע אותי זה ש..."
"שהם מחסלים כמויות אדירות של אוכל משמין להחריד ובכל זאת נשארים רזים ושריריים בלי להשקיע בזה שום מאמץ." צחק סאני, "אני יודע שזה מה שהכי משגע אותי אצלם, אם כי גם הקטע של צלחות דביקות מתחת למיטות מטריף אותי בערך פעמיים ביום."
"אוי, סאני, שכחתי לגמרי שאתה חי בבית מלא צעירים. איך אתה סובל את זה?"
"לא סובל. וכמה שאני מזדקן יותר ככה הם מעצבנים אותי יותר." צחק סאני, "בגלל זה אני צועק עליהם, עושה להם תורנויות ניקיון, רודף אחריהם ומציק להם, וכשהם מתעצבנים אני מסביר להם שזה לטובתם שאני מחנך אותם והם עוד יודו לי בעתיד."
"וזה עוזר?"
"לא ממש, אבל אני מקווה שיום אחד הם יהיו בגילי ויסבלו כמוני מצעירים מעצבנים, רעשניים ועצלנים, ואז הם יבינו אותי."
"כן, אבל עד שזה יקרה אנחנו כבר נריח את הפרחים מהשורש, ומה זה יעזור לנו אז?"
סאני שוב צחק ואמר לי לא לקחת כל כך ללב.
"אני מנסה סאני, אבל אני לא מסתדר עם ילדים בגיל הזה," התלוננתי. "אני בטוח שאני לא הייתי כל כך עצלן וחצוף כשהייתי בן שבע עשרה."
"אולי כדאי שתשאל את אימא שלך." חייך סאני, "ואם כבר מדברים על אמהות, אני לא מבין למה יובל עדיין פה? למה הוא לא גר עם אימא, ואיפה סשה?"
"חזר לעדה. הבנות שלו צריכות אותו איתן, והאמת סאני שאני מעדיף את זה ככה. התרגלתי לישון לבד. מספיק לי שהוא בא לישון אצלי מידי פעם."
"ואיפה יובל ישן?"
"קניתי לו מיטת שלושה רבעים והוספתי לסלון ספה חדשה ונוחה, כשנועה נשארת אצלי היא ישנה עליה."
"מי זו נועה?" התבלבל סאני.
"החברה של יובל ויוני שבעצם גר אצל הוריו, אבל כמעט תמיד נמצא פה, וכמובן שכל הזמן באים חברים שלהם לבקר... הדירה שלי הפכה לסניף של עיר הנוער. אל תבין אותי לא נכון, אני יודע שהעולם שייך לצעירים, צעירים זה כיף, אני נהנה מכל רגע, הם יפים ומלאי אנרגיות, זאת זכות ותענוג כשהם בסביבה, אבל..." צנחתי על הספה ופיהקתי - לא ישנתי מי יודע מה טוב לאחרונה – "הם פשוט יותר מידי בשבילי, ואתה צודק, באמת נורא מעצבן שהם יכולים לאכול כל היום ולא להשמין, ועוד יותר מרגיז שהם רשלנים ולכלכנים כאלו. אני בכלל לא מתפלא שאימא של יובל לא לוחצת עליו לחזור הביתה. גם ההורים של יוני לא מתרגשים מזה שהוא ישן כל כך הרבה פעמים מחוץ לבית, אבל בעצם רצית לבקש ממני להחביא מישהו, נכון?"
"כן." התיישב סאני מולי, "רק שעכשיו אני כבר לא כל כך בטוח שזה רעיון טוב גולדי, גם ככה הבית שלך מלא אנשים, אתה נראה קצת עייף מכל הבלגן, אבל מצד שני סמי בחור מאוד שקט ומחונך.. אולי זה רעיון טוב להחביא אותו דווקא פה, בתוך כל הבלגן."
"למה צריך להחביא אותו?"
"כי סמי נולד בכפר ערבי מוסלמי בגליל כעיסאם. אחרי שתפסו אותו על חם עם גבר הוא ברח מהבית כי הוא פוחד שירצחו אותו."
"מה? ירצחו אותו כי הוא הומו? זה לא מוגזם קצת?"
"המשפחה שלו שמרנית מאוד, הם בדואים והם יכולים לרצוח בחורה אם היא צוחקת קצת יותר מידי או לובשת מכנסים הדוקים."
"כן, אבל זה לא אותו דבר, או שכן?"
"מסתבר שכן. מאז מאורעות אוקטובר אבא שלו חזר בתשובה ונעשה מוסלמי מאוד אדוק. הוא השפיע גם על האחים הגדולים שלו וסמי פוחד מהם וכנראה שבצדק. כשהוא הגיע אלי הוא היה מנופח ממכות שחטף מהאחים שלו."
"למה הוא לא הרביץ להם בחזרה?"
"אם תראה אותו תבין, הוא בחור מאוד עדין, קצת נשי, מאוד ביישן ומאוד מפוחד."
"ולמה הוא לא יכול להישאר אצלך?"
"לפני שבוע הוא כל כך התגעגע לאימא שלו עד שהוא לא התאפק והתקשר אליה וכנראה שגילה לה יותר מידי, כמה ימים אחר כך באו שני בחורים ערבים עם מדים של מג"ב ונשק לחפש אותו. אמרתי להם שאין אצלנו אף עיסאם, אבל הם לא כל כך האמינו ורצו לעשות אצלנו חיפוש. מזל שהיו בבית מספיק בחורים שפשוט נעמדו בפתח ולא נתנו להם להיכנס, אחרת הם בטח היו מוצאים את סמי המסכן שהתחבא בשירותים ורעד כולו מפחד."
"הוא מכיר את הבחורים שחיפשו אותו?"
"כן. אחד הוא אחיו הגדול והשני בן דוד שלו. הוא בטוח שהם היו הורגים אותו אם הוא היה בא אתם."
נאנחתי, "אז מה עושים? הוא לא יכול להתחבא כל החיים."
"אני אארגן לו דרכון ואוציא אותו מהארץ, אבל זה לוקח זמן ועד אז חשבתי שעדיף שהוא יגור פה. אני יודע שזו בקשה גדולה מאוד גולדי, אבל זה עניין של חיים ומוות."
"בסדר," הסכמתי, "תביא אותו."
"אין בעיות." שלף סאני את הנייד שלו, שוחח קצרות עם מישהו וכמה דקות אחר כך הופיע ארי מלווה באיש צעיר עצוב עיניים ודק גזרה שהיה מתוח כמו מיתר של כינור. היו לו ידיים יפות ודקות ופה עדין ורגיש כמו של בחורה, וכשנפרד מארי ומסאני בחיבוק זלגו עיניו דמעות. 
השארתי לו מאה ₪ התנצלתי שאני צריך ללכת לעבודה והבטחתי לחזור אחרי הצהרים. כשחזרתי לא הכרתי את הדירה שלי, היא הבהיקה מניקיון והדיפה ריחות של תבשילים.
יובל וסמי ישבו במטבח כתף אל כתף, אכלו במבה וחייכו זה אל זה בעודם מעמידים פנים שהם לומדים אנגלית מספר דקדוק, ויוני ישב נעלב בסלון והזעיף פנים לעבר הטלוויזיה.
הספיק לי מבט אחד כדי להבין שהדירה שלי הפכה מסניף של עיר הנוער לביצה הומואית ופתאום הבנתי שיש דברים גרועים יותר מדירה כבושה על ידי מתבגרים משועממים ולכלכנים. 

19. יחי ההבדל הקטן
יוני המסכן  למד על בשר שהקנאה קשה שבעתיים כשאסור לך להודות בה ולא די שאתה מתייסר ברגש המכוער הזה אתה גם מתבייש בכך.
אם לפחות היה מקנא בגלל סתם אחד, איזה אוחצ'ה תל אביבית מצויה, אולי היה מצבו נוח יותר, אבל מאחר וליוני היו דעות פוליטיות שמאלניות מוצקות כמו שדעות יכולות להיות רק בגיל שבע עשרה הוא ראה בסמי נציג של העם הפלשתינאי המדוכא והאדם הקרוב ביותר לקדוש מעונה שיוני פגש מימיו.
לא קל לראות בקדוש מעונה יריב רומנטי ועוד בגלל ידיד שעד לרגע זה מעולם לא עלה בדעתך שאתה מאוהב בו.
סבך כזה של רגשות ודעות פוליטיות מעורבבים בחרמנות של מתבגר יכול להכריע תחתיו כל אחד, לא רק נער צעיר שזה עתה החל לפסוע בשבילים הנפתלים של חיי המין והרגש של ההומו המצוי.
לא פלא שהוא סבל מנדודי שינה, וכשהתעוררתי בשלוש לפנות בוקר שטוף זיעה ומשתעל, אומר לעצמי שהכול בגלל המזגנים הארורים האלו שהיו גורמים דלקת ראות אפילו לפינגווין גיליתי את יוני יושב על הרצפה בסלון ובוהה במסך הטלוויזיה עליו הוקרנה ללא קול סדרת מתח עתיקת יומין שאפילו אני כבר הספקתי לשכוח.
"אז מה דעתך על סמי?" שאלתי והתיישבתי לצידו, מתעלם מפרקי החורקים במחאה.
"הוא ממש נחמד, בחור מקסים וגם מבשל נהדר. יובל חושב שיש לו עיניים יפות." סח יוני בעצב.
"כן." נאלצתי להסכים, "יש לו באמת עיניים יפות, והוא באמת מקסים וחרוץ ויודע לבשל. אם הוא היה נולד בחורה החיים שלו ושלנו היו קלים יותר."
יוני נאנח. "הוא לא בחורה, הבאתי לו מגבת כשהוא התקלח ובדקתי טוב, הוא ממש לא בחורה."
"הוא ישן עם יובל?"
"כן."
"ולכן אתה לא מצליח להירדם?"
הנער משך בכתפיו ושתק. הבטנו יחד במסך ואז הוא פיהק ואני נדבקתי ממנו ופיהקתי גם כן.
"אני אהיה הרוג מחר בבוקר יוני. אני הולך לישון, כדאי שגם אתה תנסה."
"לא נעים לי לישון בסלון, לא נוח לי על הספה הזו."
"רוצה לבוא לישון איתי? ואני מתכוון רק לישון."
"אני יודע גולדי. מותר לקרוא לך גולדי או שרק לסאני אתה מרשה?"
"בארבע לפנות בוקר אתה יכול לקרא לי איך שאתה רוצה. קדימה, לישון."
רק נשכבתי על המיטה ומיד חזר השיעול, יימח שמו.
"אתה צריך להגביה את הראש." קיפל יוני את הכרית שלי לשניים ודחף תחתיה גם את הכרית שלו."
"ואיך אתה תישן?"
"אני אשים את הראש עליך." הניח את לחיו הרכה על חזי והעביר יד על בטני ומותני.
"יוני! די!"
"אני רק צריך טיפה חיבוק. תפסיק להילחץ."
ניסיתי להסביר שזה לא שאני לחוץ, אני פשוט... ושוב נתקפתי שיעול.
"אתה משתעל המון בזמן האחרון." העיר יוני אחרי שנרגעתי סוף סוף.
"כן." הסכמתי קצרות, צלעותיי וגבי כאבו והייתי עייף נורא. נזקקתי נואשות למנוחה, אבל השיעול היבש הזה שזעזע את כל גופי והפחיד אותי מאוד סירב להרפות.
"חכה, אני אביא לך משהו שירגיע אותך." קפץ הנער בזריזות מהמיטה וחזר אחרי דקה עם כדור לבן ותמים למראה וכוס מים.
"מה זה?" שאלתי בחשדנות.
"קודאין, זה ירגיע את השיעול. נו, קח, אחרת לא תצליח לישון."
לקחתי ונרדמתי.
התעוררתי מופתע בתשע לפנות בוקר, מרגיש שראשי ממולא צמר גפן. יוני ישן בשלווה לצידי, רגליו הארוכות והדקות מסובכות ברגלי וישבנו הקטן צמוד לבטני. הייתה לי זקפת בוקר כל כך חזקה עד שהתקשיתי להשתין.
מקלחת צוננת פתרה את הבעיה, אחרי כך תכננתי לאכול ארוחת בוקר זריזה ולצאת מהר למשרד, אבל יוני צץ פתאום במטבח והשתלט לי על הקפה.
"אני לא רוצה להישאר אתם בבית, אני יכול לבוא אתך גולדי?"
"יוני, זה לא..."
"בבקשה, בבקשה, אני לא אפריע, אני אהיה שקט ונחמד, בבקשה?"
"תראה חמוד..."
"אני אתייק ואנגב אבק ו..."
"אני בכלל לא הולך למשרד, היום אני הולך לדבר עם מאור."
"מי זה מאור?"
"בן דוד שלי, הוא שוטר."
"אני חולה על שוטרים." האירו פניו של יוני בשובבות, "בעיקר שריריים ורציניים כאלו עם מדים כחולים וחגורה עם אקדח ואזיקים ואלה וכובע כזה עם מצחייה ו..."
"מאור הוא לא שוטר מהסוג הזה. הוא שמן ולובש רק אזרחי. אין לו אקדח כי הוא עובד ביחידת המחשבים. אני צריך את העזרה שלו בקשר למשהו שלך אסור לדעת עליו כלום."
"איזה משהו? תגלה לי, אני לא אספר לאף אחד גולדי, אני מבטיח." התלהב יוני.
"אני לא יכול, חוקר פרטי הוא כמו רופא או עורך דין, הוא לא מרכל על הקליינטים שלו."
"אתה לא צריך לספר לי הכול, רק תן לי מושג על מה מדובר." נדנד יוני.
"מדובר בגברת אחת שמעדיפה בנות. היא יצרה קשר עם מישהי דרך פורום של לסביות ועכשיו היא מנסה לאתר אותה. זה התחיל בהחלפת דעות, גלש למיילים פרטיים ולחילופי תמונות והמשיך בטלפונים. הקשר שלהן התפתח לידידות ומשם לאהבה והכל היה נפלא עד לשלב שבו הלקוחה שלי ניסתה להיפגש עם הבחורה השנייה ששמה נגיד שרון."
"ושרון סירבה להיפגש עם הלקוחה שלך." ניחש יוני, "למה?"
"זו השאלה. היו לה המון תירוצים, היא בארון, היא גרה אצל ההורים, היא מפחדת שיראו אותן, היא חוששת שפגישה פנים אל פנים תקלקל את היחסים הנפלאים שלהן, היא בטוחה שברגע שהקליינטית שלי תראה אותה במציאות היא לא תרצה אותה יותר. כל מיני סיפורים כאלו."
"נשמע חשוד מאוד."
"גם הקליינטית שלי חשבה ככה וניסתה לנתק את הקשר, אבל היא הייתה מאוהבת ולכן נשברה כל פעם מחדש ואחרי כל ניסיון ניתוק חזרה וכתבה לשרון. הן דיברו המון במסנג'ר ומידי פעם היו שיחות טלפון חטופות. כמעט בלי להרגיש היא נשאבה לחיים של אדם שמעולם לא פגשה באמת, והרגישה שהיא מתחילה לאבד את אחיזתה במציאות. מצד אחד היא הייתה מאוהבת מעל לראש, ומצד שני לא היה לה מושג עם מי היא מדברת. פתאום היא הבינה שהיא חיה בפנטזיה ודוחה פגישות עם בנות זוג פוטנציאליות בגלל קשר ווירטואלי. זה הטריף אותה לגמרי ובסוף היא התעשתה ונתנה לשרון אולטימאטום, או פגישה או פרידה."
"ושרון בחרה בפרידה, נכון?"
"כן, היא ניתקה אתה קשר והלקוחה שלי, גברת נאה ונבונה, אשת עסקים ממולחת ומעשית, התרסקה לגמרי. כבר למעלה מחודש שהיא לא בקשר עם שרון ובכל זאת היא לא מצליחה לשכוח אותה ולהמשיך הלאה."
"ואיך אתה יכול לעזור לה?"
"אני מקווה שמאור הצליח לאתר את שרון דרך כתובת המחשב שלה."
"זה חוקי?" נדהם יוני.
"לא יודע, כנראה שלא כל כך, אבל מאחר ומאור שוטר..."
השארתי את יוני במכונית ונכנסתי למשרד של מאור שכרגיל ישב מול המחשב שלו, אפו כמעט נוגע במסך, ובקושי אמר לי שלום. לא נעלבתי, כמו כל המכורים למחשב מאור מסוגל להתייחס לאנשים רק כשמסך מחשב חוצץ בינו לבנם. הוא תמיד היה כזה וכבר התרגלתי אליו. בדרכו שלו אני חושב שהוא די מחבב אותי, עד כמה שהוא מסוגל להרגיש רגש כזה כלפי יצור אנושי.
הוא מסר לי פתק עם כתובת ולפני שהחזיר את תשומת ליבו למחשב ציין כלאחר יד שבמרשם התושבים כתוב במפורש ששרון קרמר הוא אזרח ממין זכר.

"שרון הוא גבר?" השתומם יוני, "אבל אמרת שהם דיברו בטלפון?"
"כן, והקליינטית שלי ששמה נגיד תמר ציינה שהיה לשרון קול נמוך ומרגיע עם מבטא לא ממש ברור, אבל מאוד מאוד סקסי ואחר כך היא בכתה, זה היה נורא ואיום."
"יש לי הרגשה שאתה לא מסתדר עם דמעות של נשים." הצטחק יוני.
"וגם לא עם כאלו של גברים." נאלצתי להודות.
"אז מה? נוסעים לשרון לראות מי הוא?" הציע יוני.
"לא יוני, קיבלתי כסף רק כדי לברר מה הכתובת של שרון, לא כדי לדבר איתה, אם כי מצד שני..." אין להכחיש שהייתי סקרן לא פחות מיוני.
"רק נציץ, מה כבר יכול להיות?" פיתה אותי העוזר המתנדב שלי.
"מה כבר יכול להיות?" הרהרתי בקול, "כנראה שבמקום בחורה עדינה עם תלתלים שחורים, חיוך עדין ועיניים כחולות כמו שראיתי בתמונות ששרון שלח לתמר נגלה סוטה מגעיל שחושב שזו בדיחה נהדרת לעבוד על איזו לסבית. אני לא אתפלא אם הוא זקן מכוער, שמן ומזיע ושכל העסק הזה חירמן אותו. לא יוני, אני לא הולך לפגוש את שרון לפני שאני אתייעץ עם תמר."
עצרתי בצד, התקשרתי למשרד של תמר ושאלתי אם אפשר לדבר איתה בפרטיות.
"יש לך את הכתובת?" היא שאלה בנשימה עצורה.
"כן, אבל..."
"נו, מה? תגיד מהר!" קצרה רוחה של הקליינטית שלי.
"תראי, אני לא בטוח שזה לטלפון, זה אולי יזעזע אותך אבל..."
"מה? נו, תגיד עכשיו!" צעקה תמר במתח, לא משאירה לי ברירה אלה לספר לה בטלפון את החדשה המזעזעת.
"יכול להיות שזו טעות, אבל לפי מרשם התושבים שרון הוא גבר."
תמר שתקה שתיקה ארוכה ואז אמרה שהיא מבינה וסגרה.
"למה היא סגרה? למה היא התכוונה שהיא מבינה? מבינה מה?" התעצבן יוני.
"אין לי מושג." הודיתי, "אני לא מבין נשים."
"טוב, מה נעשה עכשיו?"
"אני נוסע למשרד שלי ואתה יורד בדרך והולך הביתה לאימא."
"ההורים שלי בחו"ל ורק אחי והחברה שלו בבית, והם שונאים אותי."
"אז תחזור לדירה שלי."
"אבל יובל וסמי... אני לא מסוגל להיות אתם גולדי."
"אתה לא יכול להיגרר אחרי לכל מקום יוני, תצטרך להתמודד עם החיים שלך בכוחות עצמך."
"לא רוצה." הזעיף יוני פרצוף ואז ראה בית מרקחת וצעק לי לעצור ולקנות סירופ נגד שיעול כדי שלא אפריע לו בלילה עם השיעולים שלי.
"אני לא אפריע לך אם תישן במיטה שלך או על הספה." אמרתי ובכל זאת עצרתי מול בית המרקחת.
"אבל נעים לי לישון אתך גולדי, אל תהיה רשע."
"אני לא רשע יוני, אני בסך הכול..." ואז הטלפון שלי צלצל וזו הייתה תמר, הפעם רגועה יותר ונחושה מאוד.
"תן לי את הכתובת של שרון." דרשה.
"בבקשה, אבל לדעתי לא כדאי שתלכי לשם תמר. הגבר הזה הוא בטח איזה חולה נפש וסוטה, הוא עלול להיות מסוכן. עדיף שפשוט תשכחי מהסיפור הזה, תמשיכי בחיים שלך."
"אני לא יכולה, קודם אני חייבת לפגוש אותה."
"אותו." תיקנתי ונכנסתי לבית המרקחת.
"מר זהבי, אני שוחחתי עם שרון כל יום במשך חצי שנה. סיפרתי לה הכול, נפתחתי לפניה כמו שלא עשיתי עם אף אדם בעולם כולו, כולל הפסיכולוגית שלי, והיא אף פעם לא אכזבה אותי. היא תמיד ידעה מה להגיד ואיך להגיב והצליחה לעודד אותי ולהצחיק אותי. תוך כמה שבועות היא הפכה לאדם הכי חשוב בחיים שלי, לא יכול להיות שהבן אדם הזה שהיה כל כך רגיש וקשוב אלי הוא גבר. זה פשוט לא יכול להיות, יש פה איזה טעות, אני חייבת לברר את האמת או שזה יציק לי במשך כל ימי חיי."
"בסדר, אני מבין, אבל מה דעתך שליתר ביטחון אני אלווה אותך?"
היא חשבה דקה ואז הסכימה. נתתי לה את הכתובת של שרון וקבענו שניפגש בעוד חצי שעה מול הדירה שלה, או שלו, מה שלא יהיה. ברגע האחרון שאלתי את תמר אם זה בסדר מבחינתה שליתר ביטחון, אם במקרה יתברר ששרון הוא אדם אלים או מסוכן, שאני אביא איתי את המתלמד שלי?
"אני משוכנעת שזה לגמרי מיותר." אמרה תמר בביטחון, "אבל אין לי בעיה עם זה."
קניתי את הסירופ וחזרתי למכונית לספר את החדשות ליוני שקיפץ על מושבו בהתרגשות כל הדרך. נפגשנו ברחוב צדדי שקט מול הדירה של שרון ועמדנו מולה, מתלבטים אם להתקשר לדירה (לכתובת שנתן לי מאור היה מצורף גם מס' טלפון) או לבקר אותו בלי אזהרה מראש.
"איך זה שהוא לא עובד בשעות כאלו?" השתומם יוני.
"כי הוא מוקדן בחברת סלולר. הוא מעדיף לכתוב במשך היום ולעבוד בלילה."
"לכתוב מה?"
"שירים. שרון היא משוררת מאוד מוכשרת."
"זה מה שהיא סיפרה לך, אבל אם היא שיקרה בקשר למין שלה אז הוא בטח שיקר בקשר לשאר."
"אבל קראתי את השירים שלה, הם אמיתיים והם נהדרים." אמרה תמר.
"אם היא או הוא לא העתיק אותם ממישהו." הערתי בספקנות.
"היא לא, אני בטוחה שלא." מחתה תמר בעוז, סוקרת את בנין הדירות המרופט למדי בו גרה כפי הנראה שרון המשוררת שמן הסתם תתברר כגבר מופרע, סוטה מרושע שנהנה לרמות לסביות כמהות לאהבה.
בעוד אנחנו מתווכחים התקדמה לעברנו דמות דקה וגבוהה בג'ינס, תלתלים  שחורים גולשים על כתפיה, אוחזת בידה סל קניות. מרחוק קשה היה להבחין אם זה גבר או אישה.
הדמות פסעה בצעדים איטיים כשל אדם קשיש, נשענת כל כמה צעדים על הגדר שנמשכה לאורך המדרכה, מעבירה את הסל שלה מיד ליד.
רק אחרי שהיא התקרבה אלינו מספיק הבחנתי שיש לה שדיים - קטנים, אבל בפירוש שדיים - ואודם מרוח על שפתיה. כנראה שהיא חולה או משהו חשבתי בפיזור נפש, מוחי עסוק עדיין בשאלה מה תהיה הדרך הטובה ביותר להיכנס לביתו של שרון המסתורי.
תמר שהביטה גם היא באישה המדדה לאיטה לעברנו נדרכה פתאום ותקעה את ציפורניה החדות בזרועי.
"זו היא." לחשה, "זאת שרון." ולפני שהבנתי מה קורה הסתערה לכיוון האישה הזרה שעיניה הבחנתי זה עתה היו כחולות ויפות, חיבקה אותה ופרצה בבכי.
עד שהתאוששתי מתדהמתי והגעתי אליהן שתיהן בכו וגם יוני היה קרוב לדמעות. זה היה נורא מביך, עמדתי שם כמו גולם, השמעתי קולות מרגיעים ורציתי להיקבר מתחת לאדמה מעוצם הפדיחה.
סוף סוף התעשתנו ופסענו בשיירה לדירה של שרון ששילבה את זרועה בזרועה של תמר, נשענת עליה, מחייכת מבעד לדמעות. יוני פסע אחריהן, נושא את הסל שהכיל חלב גבינות ולחמניות, ואני הייתי המאסף, נגרר אחריהם ומשתעל.
שרון גרה בדירה קטנה, נקייה וצנועה מאוד. הבנות התיישבו על הספה, צמודות זו לזו ושוחחו, מתעלמות מנוכחותנו.
ישבנו בצד והקשבנו בשקט להסברים של שרון שבכתה, דיברה וליטפה את פניה של תמר, מנגבת את דמעותיה.
"אני יודעת ששיקרתי, לא התכוונתי, לא חשבתי שהקשר שלנו יתפתח בצורה כזו. תמיד הרגשתי כמו אישה, אבל עד שעשיתי את הניתוח העזתי להציג את האמת הפנימית שלי רק באינטרנט. הרגשתי כל כך רע שהייתי צריכה לשקר לך, לא העזתי לספר את האמת בקשר למין שלי, אבל זה השקר היחידי שסיפרתי וגם הוא לא היה ממש שקר כי מבפנים תמיד הייתי אישה ועכשיו אני אישה גם מבחוץ. עבדתי כל כך קשה להרוויח מספיק כסף לניתוח תמר, וכל כך פחדתי שאם תדעי תנתקי איתי את הקשר ו..."
"אני מבינה הכול ואני לא כועסת בכלל, אבל למה את מסתובבת בחוץ אחרי ניתוח? את לא אמורה לשכב ולנוח?"
"כן, אבל הייתי חייבת לצאת לקנות אוכל. את יודעת שאני והמשפחה שלי... את יודעת איך הם, סיפרתי לך. התכנון היה שהשותף שלי לדירה יטפל בי, אבל הוא היה חייב לנסוע להוריו כי אביו קיבל אתמול התקף לב. זה בסדר, שבוע אחרי הניתוח אני אמורה להסתובב קצת, אבל היה לי קשה להרים את הסל, אני לא מאמינה שהופעת פה פתאום! הגעת בדיוק כשהייתי צריכה אותך, זה היה כמו קסם! איך גילית איפה אני גרה?"
"עשיתי כמה בירורים קטנים בעזרת חברים ו... אה... את יודעת שרון, במציאות את הרבה יותר יפה מאשר בתמונות." שינתה תמר מהר את הנושא ורכנה לנשק לשרון בעוד היא מסמנת לנו נואשות בידה שנסתלק משם מהר.
הבנתי את הרמז וגררתי את יוני החוצה למרות שהיה ברור שהוא רוצה להישאר ולהקשיב עוד קצת.
כל הדרך הביתה הסברתי לו - בין שיעול ללגימה מבקבוק הסירופ שקניתי - שאחד ההבדלים בין ילד מנדנד לבין גבר רציני זה שגבר יודע לבד מתי הוא מיותר ומתי הגיע הזמן להתנדף. 
"נו, די כבר עם ההטפות מוסר האלו גולדי, הבנתי את הרמז." אמר יוני, "תעצור לי פה, אני הולך הביתה."
עצרתי והוא פתח את הדלת ולפני שיצא ביקש ממני למסור ד"ש לסמי וליובל ואחר כך הוסיף שגבר רציני יודע מתי הוא סתם מקורר ומתי זה משהו שמחייב בדיקה אצל רופא.
"לדעתי הגיע הזמן שתפסיק להדחיק ותלך לראות רופא גולדי." אמר, נישק על לחיי ויצא.
"אתה צודק ילד, אני אלך." הבטחתי.

הוא חייך, "אני סומך עליך, ביי גבר!" נופף לי בידו והסתלק. 

אין תגובות:

פרסום תגובה