עוקבים

יום חמישי, 25 בינואר 2018

10. סוף טוב

"נו, עידו, מה קורה? אתה נמצא שם כבר המון זמן." דפקה עופר בקוצר רוח על דלת חדר קטן שעל דלתו היה כתוב פרטי.
עידו הסתגר שם במצוות הרופא עם קופסת פלסטיק קטנה ועיתון פורנוגראפי שהכיל בעיקר תמונות של נשים שופעות שרק הגבירו את מצוקתו.
חצי שעה אחר כך יצא מהחדרון הקטן, מזיע ונבוך, והקופסא, עדיין ריקה, בידו.
"אני מצטערת." אמרה האחות שנזעקה לשמע המהומה, "נתתי לך בטעות... רק רגע, איפה העיתון של ההומואים?" פשפשה במגרת שולחנה.
"זה לא יעזור." אמר עידו, סמוק כולו, "אני מצטער עופר, אני פשוט לא יכול... זה כל כך... לא, אני לא יכול ככה."
"אבל אני צריכה את הזרע שלך." מחתה עופר שגם היא הייתה מתוחה ועצבנית.
" זה פשוט לא הולך ככה. אני לא מכונה, למה את לא מבינה?" עידו היה קרוב לדמעות ומזל שרוני - בת זוגה של עופר - נחפזה לקרוא לרופא שמיהר להרגיע את הרוחות והבטיח לעופר המתוחה שלא יקרה כלום אם הם ימתינו עוד כמה שעות וביקש מבת זוגה לקחת אותה לשתות משהו בקפיטריה.
"אני לא מצליח לעשות את זה שם." לחש עידו ומסר את הקופסא לידיו של הרופא, "אני מאוד רוצה לעשות ילד עם עופר, אבל אני פשוט לא יכול להביא ביד בחדר המגעיל הזה ולא משנה איזה עיתון או סרט פורנו תביאו לי. אני פשוט לא יכול לתפקד ככה."
הרופא שפיקח על שטיפת הזרע וההפריה המלאכותית של עופר - איש לא צעיר, רך דיבור ונעים הליכות - הנהן בהבנה. "אז איפה אתה חושב שאתה כן יכול לתפקד עידו?" שאל בעדינות, מביט בעידו בעיניים טובות.
"בבית עם החבר שלי." לחש עידו, "במיטה שלנו אני ממש בסדר, אבל ככה, בחדר הזה שכל כך הרבה אחרים היו בו... אני מצטער, זה לא הולך."
"אין בעיות." חייך הרופא, "אני מבין ותדע לך שאתה לא היחיד שמרגיש ככה. תראה, אם תצליח להגיע בחזרה למרפאה עם הזרע תוך עשרים דקות מהרגע שהוא יפלט זה יהיה בסדר."
"עשרים דקות?" הרהר עידו, "אני לא גר רחוק... אולי, אם אני אטוס על אופנוע, אבל אין לי אופנוע וגם אם היה לי אין לי רישיון."
הוא שקע במחשבות ואז חייך, אמר לרופא שהכול יהיה בסדר ורץ לקפיטריה. עופר ורוני ישבו על כוס תה צמחים ושוחחו בשקט, אוחזות יד ביד מתחת לשולחן.
"רוני, אני צריך את עזרתך." התנשף עידו והסביר להן מהר את תוכניתו.
"אין בעיות." קפצה רוני מהכסא, "קדימה, בוא נלך, ואת," פנתה לעופר, "תגמרי לשתות את התה ותנסי להירגע. בסדר, חמודה?" נשקה לשפתיה של עופר, חבשה את הקסדה שלה על ראשה והגישה לעידו את הקסדה השנייה.
לפני שהם יצאו לדרך הם התבוננו בשעון והביטו בו שוב כשהגיעו, שמחים לגלות שעברו את המרחק בין המרפאה לדירתם של עידו ואיתי תוך רבע שעה.
"רוני, את חכי כאן, אצל קוקו וז'וז'ו, ואני... טוב, את יודעת..." אמר עידו לרוני, עזב אותה ורץ לדירתו.
הוא התפרץ לחדר השינה, מפתיע את איתי שנמנם במיטה אחרי משמרת מעייפת במיוחד.
"מה, כבר גמרת עם ההפריה?" התפלא איתי למראה עידו.
"למעשה עוד לא התחלתי, אבל בעזרתך אני מקווה שזה יהיה בסדר."
"מה יהיה בסדר? אני לא מבין, מה הקופסא הזו ולמה אתה מתפשט?"
"אני אסביר לך הכול אחר כך, אבל קודם תביא נשיקה." קפץ עידו ערום למיטה וחסם את פיו של איתי בנשיקה.
רבע שעה אחר כך הוא דהר החוצה עם הקופסא שנעטפה ברוב צניעות בנייר ומסר אותה לרוני שהכניסה את החבילה החשובה לכיס מעיל העור שלה ודהרה על האופנוע שלה למרפאת הפוריות.
עידו ואיתי המתינו עצורי נשימה בבית עד שהטלפון צלצל ורוני הודיעה להם בשמחה שהמשימה הושלמה - הזרע הגיע לייעודו והכול בסדר.

הם המתינו במשך שבועיים שנמשכו כמו נצח עד שהגיע הזמן לבדוק אם ההיריון נקלט. בבוקר אותו יום גורלי עופר עשתה בדיקות דם ואחר כך, מתוחה מכדי לעבוד, חזרה הביתה וניסתה להעסיק את עצמה בכל מיני עיסוקים עד שהטלפון יצלצל.
גם עידו ואיתי היו מתוחים מאוד, ולמרות שחזרו והזכירו לעצמם את דברי הרופא - צריך סבלנות, אי אפשר לצפות שזה יצליח בפעם הראשונה, לפעמים זה לוקח זמן ורק אחרי כמה ניסיונות יש הפריה מוצלחת - הם בכל זאת קיוו שאולי...
"נו, אתם באים?" התפרצה רוני לדירתם, "בואו לחכות איתנו, כולנו שותפים להריון הזה."
ארבעתם ישבו יחד בדירה של רוני ועופר והביטו בטלפון, מנסים לשוחח שיחה קלילה, מעמידים פנים אחד בפני השני (ולא מצליחים בכך) שהם לא במתח ואז, סוף סוף, נשמע הצלצול המיוחל!
רגע אחד הם הביטו זה בזה, תוהים מי אמור לענות, עד שרוני שמה קץ להיסוסים והרימה את השפופרת, אישרה שכן, זה המספר של עופר סלוורמן, ופתאום עלה חיוך ענק על פניה. "תודה, תודה רבה! מזל טוב גם לך!" צעקה בשמחה וחיבקה את עופר. 
"יש!" צעקו עידו ואיתי מאושרים והתחבקו גם כן.
עשינו זאת." חייכה עופר, "ההיריון הזה הצליח בגלל מאמץ משותף של כולנו." שמחים מאוד הם פתחו בקבוק יין - ברגע האחרון נזכרו שלעופר אסור לשתות ועליה להסתפק במיץ - הרימו כוסות לחיים והיו מאושרים מאוד ואז הטלפון צלצל שוב.
"אוי ואבוי, רק שלא יגידו שזו טעות." החווירה עופר ורוני החוותה לעבר הטלפון בבקשה אילמת שמישהו אחר יענה הפעם.
עידו בלע את רוקו והרים את השפופרת. "כן, זה אני. קפצנו לבקר אצל עופר ורוני כי... כן, אני מבין. כן טל, בסדר. אנחנו נהיה שם. כן, זה נורא עצוב למרות שידענו שזה הסוף."
הוא סגר והביט בהם בפנים עצובות. "בוזי נפטר לפני כמה דקות, הלוויה תתקיים הערב."

הלוויה הייתה קטנה ומאופקת מאוד. אביו של בוזי נפטר מזמן ואימו הייתה תשושה וחולה מכדי להגיע. הגיע רק אחיו שאמר את הקדיש באדישות זריזה כאילו לא היה מדובר בבשר מבשרו והיה הראשון לעזוב את הקבר הטרי.
שאר הנוכחים היו עצובים, אבל מותו של בוזי לא בא בהפתעה לאיש ואיש מלבד יעל שהתייפחה בלי מעצורים לא בכה. אפילו עיניו של קובי - בן זוגו שטיפל בו במסירות עד הרגע האחרון - נותרו יבשות. הוא שמר על ארשת פנים מרוחקת ושקטה ונראה כאילו הוא נוכח במקום בגופו בלבד ולא שם את ליבו אל אשתו הבוכייה שילדה זה עתה. מי שתמך ביעל בדאגה, חיבק אותה וניגב את דמעותיה, היה טל, לא בעלה.
"ראית איך טל ויעל היו מחובקים כל הזמן?" שאל עידו את איתי אחרי הלוויה, "אם לא הייתי יודע יותר טוב הייתי חושב שהם נשואים. טל נורא השתנה מאז שהוא התחיל לקחת הורמונים, נכון?"
"כן, הוא נראה הרבה פחות ילדותי." הסכים איתי, "ואני חושב שאתה צודק ושהוא ויעל... ראית איך הוא החזיק כל הזמן את התינוקת בידיים? טל התנהג כאילו היא הבת שלו וקובי בקושי הסתכל עליה."
"אולי זה נכון מה שמספרים, שהילדה בכלל לא של קובי אלא של מישהו שליעל היה סטוץ איתו?"
"זה בהחלט יכול להיות."
"אני לא חושב שקובי ימשיך לגור עוד הרבה זמן עם יעל." אמר עידו, "עוד קודם הייתה לי הרגשה שהם יחד רק בגלל שהיא הייתה בהיריון, אבל עכשיו כשהיא כבר ילדה ומצאה אבא לתינוקת שלה ובוזי מת... מסכן קובי, בלוויה הוא נראה לגמרי המום."
"בסוף גם הוא ימצא מישהו אחר. הנה, גם יניב מצא לו חבר חדש אחרי שזוהר התאבד."
"נכון שיניב נראה נהדר? כשהוא התאשפז נורא פחדתי שהוא לא יצא מזה, אסי טיפל בו כל כך יפה, אם אני אחלה אתה תטפל בי עידו?"
"כן, בטח ואני סומך עליך שאתה תטפל בי, רק שלא נהיה חולים יחד." הם הביטו זה בזה ואז השפילו עיניים.
בימים כתיקונם המחלה הייתה אחד הנושאים שהם העדיפו לא לשוחח עליו יותר מידי, וכשהנושא בכל זאת עלה הם העדיפו לספר בדיחות מקבריות ולא לדון בו ברצינות, זאת הייתה דרכם להתמודד עם הפחד, אבל קשה לספר בדיחות אחרי לוויה, ולכן הם חיבקו זה את זה בכוח ושתקו.

שנה אחר כך
שנה אחר כך החליטו טל ויעל לערוך את מסיבת יום ההולדת של סיוון הקטנה במסעדת אריה הזהב והזמינו את כל חבריהם, מכיריהם ובני משפחתם לחגוג איתם.
כולם כבר התרגלו לכך שטל ויעל הם זוג וגם המעטים שידעו שטל לא נולד כזכר הפסיקו להתפלא למה יעל בחרה דווקא בו. השניים היו בבירור מאושרים ומאוהבים מאוד וחבריהם שמחו בשמחתם והיו מרוצים שליעל יש בן זוג אוהב ולילדתה הקטנה יש אבא.
המסיבה הייתה מוצלחת מאוד. אוכל טוב, הרבה יין, מוזיקה נעימה ולא רועשת מידי, והרבה אנשים צעירים, יפים ומלאי חיים שרקדו התנשקו וצחקו.
אסי שנהנה להיות לשם שינוי אורח ולא מלצר אחראי ומודאג בילה נפלא, אבל אחרי שרקד כמעט שעה תמימה התעייף והלך לשבת בפינה ליד קובי שהביט ברוקדים ובחוגגים בסבר פנים רציני ולא רקד.
"למה אתה לא רוקד קובי?"
"אני קצת עייף, לא ישנתי כל כך טוב הלילה. אתה יודע שמחר יהיה יום השנה למותו של בוזי."
"כן, נכון, אתה צודק. הוא נפטר בדיוק כשעופר נכנסה להריון. ראית איזה תינוק חמוד יש לה?" נופף אסי לעבר עופר שהעבירה את התינוק שלה שזה עתה מלאו לו שלושה חודשים לאיתי שנישק אותו והגיש אותו לאביו.
עידו דגדג את התינוק כדי שיצחק ורוני שלא יכלה להתאפק חטפה אותו מידיו ונישקה אותו גם כן.
"התינוק מקסים, אבל כדאי שהם יביאו לו מהר אח או אחות, אחרת, עם שני זוגות הורים מעריצים, הוא יצא נורא מפונק." העיר קובי.
"לפחות אין להם אף פעם בעיה של שמרטף, ארבעתם משוגעים עליו." הסכים אסי.
"יש פה כל כך הרבה תינוקות וילדים חמודים, לא מתחשק גם לך אחד קובי."
"לא יודע, לדעתי צריך המון אופטימיות כדי להביא ילדים לעולם, בעיקר כשאתה חיובי. מאז שאיבדתי את בוזי איבדתי את כל האופטימיות שלי, אני חושב שאני אסתפק בלהיות הדוד של סיוון ודי. אתה יודע שעברתי דירה? אני כבר לא גר עם יעל."
"כן, שמעתי. לא עצוב לך להיות לבד?"
"כן, קצת, אבל אלו החיים. אולי יום אחד אני אמצא מישהו שהנשאות שלי לא תפחיד אותו והוא ירצה לגור איתי. לפעמים אני חושב שהייתי מעדיף בן זוג נשא ולפעמים אני אומר לעצמי שזה לא משנה, העיקר שתהיה לי אהבה, לא יודע. תגיד, אתה ויניב, אתם לא מדברים על זה לפעמים?"
"על מה? על המחלה? או על להביא ילד?" הופתע אסי.
"על שני הדברים, הרי שניכם נשאים, אתם לא פוחדים? אתם לא מתייאשים מהחיים לפעמים?"
"לפעמים אני מאוד פוחד ומתייאש. יש לילות שיש לי בהם סיוטים נוראיים ואני נכנס לדיכאון, אבל אני מתגבר ומשתדל לא לספר על זה ליניב כדי לא לגרור אותו אחרי. גם הוא משתדל לא להיות עצוב ומדוכא לידי. אולי אנחנו צריכים לדבר על זה יותר על זה, אבל מה יעזרו הדיבורים? הם לא ירפאו אותנו. אם נדוש במצב שלנו שוב ושוב רק נגרור זה את זה לתוך דיכאון. מה שמחזיק אותי זה שאנחנו אוהבים אחד את השני, אני יודע שאני צריך להחזיק מעמד בשבילו ואני בטוח שהוא מרגיש אותו דבר. אי אפשר להיות אופטימי בלי אהבה."
"כן, אתה צודק." הנהן קובי ועיניו הבריקו מדמעות שהוא התאפק לא להזיל.
אסי ידע שהוא חושב על בן זוגו שנפטר והצטער שאין בפיו מילים לנחם אותו. במקום לדבר חיבק את כתפו של קובי והם עמדו כתף אל כתף, מביטים בשתיקה במסיבה הצבעונית והעליזה שהסתחררה מולם עד שיניב התקרב אליהם, מושך אחריו גבר לא מוכר.
"זה אסי שלי." נישק את לחיו של אסי, "וזה קובי. תכירו, זה גיל. הוא בן דוד של חבר של חברה של אחותי, או משהו כזה, והוא לא מכיר פה אף אחד והוא רוצה לרקוד. קדימה קובי, תזמין אותו לרקוד, מספיק זמן ישבת פה עצוב לבד."
קובי חייך, קשה היה לו לעמוד בפני חיוכו המקסים של יניב שהיה מעט שתוי, סמוק לחיים ועליז מאוד. "נעים להכיר אותך גיל." לחץ את ידו של גיל והוביל אותו לרחבת הריקודים.
"ומה איתי? עם מי אני ארקוד?" חיבק אסי את יניב.
"איתי כמובן, אבל קודם נשיקה." דרש יניב. קיבל את הנשיקה שלו, החזיר לאסי נשיקה והמשיך לפטפט בעליזות. "נכון שזו מסיבה נהדרת אסי? תראה איזה יופי מנו וסטפן רוקדים, ותראה כמה סיוון מתוקה עם השמלת יום הולדת החדשה שלה. תראה את קובי, סוף סוף רואים אותו צוחק, בטח גיל סיפר לו בדיחה. גיל הזה נראה קצת ביישן, אבל כשמכירים אותו קצת רואים שהוא נורא מצחיק וגם עקשן, ברגע שהוא ראה את קובי הוא התלהב ולא עזב אותי עד שהפגשתי אותם."
"סיפרת לו הכול על קובי?"
"בטח, אמרתי לו שקובי עדיין מתאבל על החבר שלו שנפטר לפני שנה, אבל הוא התעקש."
"סיפרת לו שהוא נשא?"
"לא, זה לא. את זה אני משאיר לקובי לעשות, אני לא אעשה אאוטינג לאף אחד. למה, אתה חושב שהייתי צריך לספר לו?"
"לא, טוב עשית." חיבק אותו אסי, "אתה לא רק יפיוף יניב אתה גם חכם."
"ואתה חנפן." צחק יניב, "אבל אל תפסיק, אני אוהב את זה."
הם התנשקו ואז יניב קרא פתאום, "תראה אסי, איזה יופי, כוכב נופל! מהר, תבקש משאלה! נו, ביקשת?"
"כן, ביקשתי." אמר קובי, "אבל אל תשאל מה. זה סוד."
"אני יודע, גם אני ביקשתי אותו דבר." חיבק אותו יניב, "קדימה אסי, הם מנגנים את השיר שלנו, בוא לרקוד." 

אין תגובות:

פרסום תגובה