עוקבים

יום חמישי, 25 בינואר 2018

3. חג החירות

"אתה בטוח שזה בסדר מאמי?" שאל ז'וז'ו בקול מודאג, "כי אם לא אז נוותר, באמת. לא נורא אם הפעם נחגוג את פסח בבית."
"שלא תעיזו!" נבהל יניב, "למי אם לא לכם מגיע חופש בחג? תיסעו בכיף ותעשו חיים משוגעים כל חול המועד."
"האמת ששכחתי לגמרי מההזמנה שעשינו למלון באילת." המשיך ז'וז'ו להתנצל, מרגיש לא נעים שהוא בורח מבילוי סדר פסח מעיק עם משפחתו ונוסע עם קוקו להשתזף בשמש, משאיר את יניב לבד בחג עם שותף חדש ומוזר שהם תקעו לו בדירה.
"תפסיק לדבר שטויות." נזף בו יניב, "אני לא תינוק. אני אהיה בסדר."
"חבל שאתה לא יכול לבוא אתנו." אמר קוקו וצבט בחיבה את לחיו של יניב.
יניב צחק ואמר שכאשכנזי מדופלם הוא סובל בחום של אילת ובמקום להשתזף הוא מקבל כוויות, וחוץ מזה הוא התחיל לעבוד במסעדה רק לפני שבועיים ולא נעים לו לבקש חופש.
"איך אתה מסתדר עם בוזי?" המשיך ז'וז'ו לדאוג.
"נהדר, הוא בקושי זז, בקושי מדבר, רובץ כל היום מול הטלוויזיה, אוכל צ'יפס משקיות ולפעמים מגוון אותו בביסלי ושוטף הכל בקולה. פעם ביומיים אני מנגב ממנו את הפירורים ובימי שישי אני גם שואב אותו, זה כמו לחיות עם תוכי לא מדבר. אפילו את הערוצים בשלט הוא לא מחליף, כבר שלושה ימים הוא תקוע על ערוץ הקניות."
"אוי ואבוי." נדהם ז'וז'ו, "זה כל מה שהוא אוכל? צ'יפס וקולה? זה נורא לא בריא, ומה עם תרופות? ראית איזה תרופות הוא לוקח?"
"עד כמה שאני ראיתי הוא לא לוקח שום תרופות."
"מעניין מה יש לו?" הרהר קוקו, ולמרות שאף אחד מהם לא אמר את המילה המפורשת ברור שכולם חשבו - איידס!
קוקו וז'וז'ו ארזו שפע בגדי קיץ וטסו להם לאילת, משאירים את יניב בלי השגחה לראשונה מאז האסון. למרות שהוא העמיד פנים אמיצות הוא חש מעט חרדה, לראשונה מזה מותו של זוהר הוא היה באמת לבד וחברתו של בוזי הייתה נחמה קטנה מאוד.
כדי להתמודד עם הבדידות הוא רשם את עצמו למשמרת כפולה במסעדה וחזר הביתה אחרי חצות, עייף ויגע. רגליו כאבו, אבל הוא היה שבע רצון מהטיפים היפים שקיבל וציפה בשמחה למקלחת חמה ולשינה.
בבית חיכה לו בוזי, מנמנם מול הטלוויזיה, כרסו מכוסה פירורי צ'יפס, שקיות חטיפים ריקות וכוסות קולה דביקות פזורות סביבו.
הוא כיבה את הטלוויזיה והתחיל לאסוף את האשפה כשפתאום שמע נקישות חזקות על הדלת של הדירה ממול – הדירה של קוקו וז'וז'ו.
הציץ החוצה וראה לתדהמתו את קובי שנראה פרוע, לא מגולח ואדום עיניים, מתדפק על הדלת.
"הם נסעו לאילת לחופש קובי." אמר, "מה קרה? אתה מרגיש טוב?"
"מי זה שם? עם מי אתה מדבר יניב?" התעורר בוזי משנתו וקם מהספה.
קובי נכנס לדירה של יניב בלי לבקש רשות וצנח על הכורסא, מליט את פניו בידיו, "היא זרקה אותי מהבית." אמר בקול נואש והתחיל לבכות.
"מי זרקה אותך מהבית ולמה?" התפלא בוזי, מגלה לראשונה מאז הכיר אותו יניב שמץ של עניין בנעשה סביבו.
"אשתי זרקה אותי מהבית, יעלי שלי, האישה המתוקה שלי, הייתי חייב לספר לה והיא זרקה אותי מהבית."
"שטויות, תקנה לה זר פרחים, תבקש יפה סליחה והיא בטח תסלח לך." אמר בוזי בשלווה ודשדש להשתין בלי לטרוח לסגור אחריו את דלת השירותים.
"מי הטיפוס הזה?" נדהם קובי.
"זה השותף החדש שלי לדירה." הסביר יניב באנחה והתיישב, נותן מנוח לרגליו העייפות.
"מה הוא עושה בחיים?"
"הוא מנסה להפוך לפסל לא קינטי, כל יום הוא זז קצת פחות."
"בקרוב אני גם אפסיק לנשום, זה רק עניין של זמן." אמר בוזי שחזר מהשירותים ובלי להפגין שמץ של עלבון מהערתו העוקצנית של יניב שב והניח את ישבנו בדיוק במרכז השקע שיצר בספה והמשיך לבהות בטלוויזיה הכבויה.
"פשוט קמת וסיפרת לה?" המשיך יניב את השיחה עם קובי.
"לא בדיוק. אני... האמת ש... מה שקרה זה שבזמן שחיכיתי לרגע המתאים לספר לה היא גילתה פתאום את התרופות שלי ו... טוב, בזמנו חשבתי שאם היא תשאל מה זה הכדורים האלו אני אגיד לה שאלו תוספי מזון או משהו, אבל..." הוא השתתק ושפשף באגרופיו את עיניו כאילו ניסה למנוע מהדמעות לפרוץ.
"אבל מה?" שאל בוזי ורכן לעברו הבעת עניין נדירה על פניו.
"לא יכולתי לשקר לה, פשוט לא יכולתי. אמרתי לה את האמת. גיליתי לה שאני נשא איידס ואלו התרופות שאני חייב לקחת ואז היא... היא..." הוא פרץ בבכי.
"מה, היא זרקה אותך מהבית?" נחרד יניב והזיכרון של גירושו שלו מהבית אחרי שיצא מהארון עלה במוחו.
"לא, אז היא שאלה אותי אם אני הומו."
"ומה אמרת לה?"
"התחלתי להסביר שאני... שאני מאוד אוהב אותה אבל..."
"אוי, לא. לא עוד דו מיני מבולבל." נאנח בוזי, "מה אתה מתפלא שהיא זרקה אותך?"
"בעצם היא לא בדיוק זרקה אותי, דיברנו ואני סיפרתי לה על הלבטים שלי ועל... סיפרתי לה שלפעמים אני צריך... ניסיתי להסביר לה שאני אוהב אותה מאוד מאוד, אבל שלפעמים אני צריך סקס גם עם גבר והיא התחילה לבכות נורא וביקשה שאני אלך ואתן לה לחשוב על זה."
"אז למה באת לכאן?" שאל בוזי בלי להראות שמץ של רחמים למראה דמעותיו.
"כי לא ידעתי לאן ללכת. הייתי חייב לדבר עם מישהו שיודע עלי, אני כל כך מתגעגע לזוהר." התייפח קובי.
"מי זה זוהר?" השתומם בוזי.
"זוהר גר פה לפניך. הוא התאבד." אמר יניב בקרירות וקיווה שבוזי יפתח עוד שקית צ'יפס, ימלא בה את פיו וישתוק כבר.
"למה הוא התאבד?" המשיך בוזי לחקור.
"כי הוא היה חולה איידס והוא העדיף למות ולא להתחיל לקחת תרופות." הסביר יניב.
"איזה הומו!" פלט בוזי בבוז, "יש אנשים שלא יודעים איזה מזל יש להם."
"מה מזל? היה לו איידס." התרגז יניב.
"הלוואי עלי, לפחות כשיש איידס אפשר לקחת תרופות."
"מה, אין לך איידס?" השתומם יניב, הייתי בטוח ש..."
"אתה כמו כולם, חושב שאם אני הומו ואני חולה אז בטח יש לי איידס." התמלא בוזי כעס, "תתפלא, יש עוד מחלות בעולם, מחלות הרבה יותר גרועות מאיידס, מחלות שאין להן עדיין תרופות."
"מה יש לך?" שאל קובי בעדינות והניח יד מרגיעה על ברכו של בוזי.
"ניוון שרירים. נחמד, לא? דווקא אני שהריקוד היה כל החיים שלי חטפתי ניוון שרירים. יש לי קרוב משפחה שחזר בתשובה שאמר שזה העונש שאלוהים סידר לי על החטאים שלי."
"אבל... אבל... זאת אומרת... אתה נראה בסדר, זאת אומרת, אתה הולך והכל." השתומם יניב.
"נכון לעכשיו אני די בסדר חוץ מסחרחורות ובעיות של שיווי משקל, אבל זה רק זמני, בעוד כמה זמן המצב ידרדר."
"גם החיים הם דבר זמני." אמר קובי, "ואם אתה חי מספיק זמן בסופו של דבר המצב שלך מדרדר עד שאתה מת. זו לא סיבה לבלות את הזמן על הספה עם שקית צ'יפס וקולה."
"תעשה לי טובה ותסתום את הפה!" צעק בוזי בזעם, "אני לא צריך לשמוע הטפות מוסר מטיפוס כמוך."
"למה אתה מתכוון טיפוס כמוני?" נעלב קובי.
"הומו פחדן שמשקר לאשתו, מזיין מהצד גברים ובא אחר כך להתבכיין שלא מבינים אותו. אתם הדו מיניים, שמענו עליכם, כולכם אותו דבר."
"בואנ'ה אתה!" התרגז קובי, ואז צלצל הטלפון ויניב הלך למטבח לענות, מחמיץ את המשך הויכוח בין השניים.
על הקו היה ז'וז'ו. קובי השאיר בתא הקולי שלו הודעה מאוד מבולבלת והוא רצה לשאול מה קורה.
יניב הסביר לו בקצרה את המצב וז'וז'ו הציע שקובי יישן בינתיים אצלם בדירה (הם השאירו ליניב מפתח) ואחר כך סיפר ליניב שהוא וקוקו הוזמנו היום למסיבה.
"אתה במסיבה עכשיו?" השתומם יניב.
"לא, אני בחדר. ברחנו משם ברגע שהבנו מה הסיפור."
"איזה סיפור?"
"זו לא הייתה סתם מסיבה, זו הייתה מין אורגיה כזו." הסביר ז'וז'ו.
"ואתה כזה ביישן עד שהסמקת וברחת משם מיד." צחק יניב.
"לא טיפשון, אורגיות לא מפחידות אותי, אבל זו הייתה אורגיה בלי קונדומים."
"בלי קונדומים?" נדהם יניב, "אבל זה נורא מסוכן. למה?"
"אין לי מושג, אבל זה היה הקטע שלהם, לזיין כמה שיותר בלי הגנה. שמעתי שיש דברים כאלו באמריקה, אבל לא האמנתי שזה יגיע גם לארץ."
"עכשיו כבר שמעתי הכל." אמר יניב באנחה, מחקה את סבתו שלא חדלה להשתומם על החידושים וההמצאות של סוף המאה שלנו. הוא איחל לז'וז'ו לילה טוב, מסר ד"ש לקוקו וחזר לסלון שם ישבו קובי ובוזי על הספה, אכלו צ'יפס שפג תוקפו ושטפו אותו עם בירה פושרת, ממשיכים להתווכח אם דו מיניות היא רק שלב בדרך להומואיות או שבאמת יש דבר כזה בעולם.
הם היו שקועים כל כך זה בזה ובויכוח שלהם עד שיניב החליט שהם לא זקוקים להשגחתו. נתן לקובי את מפתחות דירתם של קוקו וז'וז'ו, פרש למיטה ונרדם מיד.
למחרת בבוקר כשהכין לו קפה צצו השניים להפתעתו במטבח, דרשו קפה וחיסלו יחד את שאריות העוגה.
כשיניב יצא לעבודה (הייתה לו משמרת בוקר בבית הקפה) הוא ראה את המפתח לדירה של קוקו וז'וז'ו, מונח עדיין על השולחן בסלון. 

שרון הקפידה מאוד לחגוג את כל חגי ישראל בצורה משפחתית ככל האפשר כדי לתת לבני חסותה הצעירים תחושה של ביתיות וחמימות.
העובדה שחלק גדול מהם היו עולים שכלל לא הכירו את המסורת היהודית ולא ידעו מה משמעות החגים - חלקם אפילו לא היו יהודים - לא ריפתה את ידיה, להיפך.
לדעתה זו הייתה הזדמנות יוצאת מהכלל לתת לאלו שלא נולדו והתחנכו בישראל הזדמנות להכיר את המסורת היהודית ולהתחיל להתקרב אליה.
מכל החגים החג האהוב עליה ביותר היה פסח והיא הקפידה מאוד לקיים את כל מצוות החג על כל פרטיו ודקדוקיו - לנקות את המעון מהמסד עד הטפחות, לצבוע את הקירות, להעניק בגדים חדשים לכל אחד מהצעירים שגרו במעון, ולנסות לשכנע אותם - אם זה היה אפשרי - ליצור קשר עם משפחותיהם ולברך אותם בחג שמח.
מי שלא נסע בחג למשפחתו ונשאר במעון השתתף כמובן בליל הסדר שנערך ברוב הדר ופאר בחדר האוכל. הצעירים בישלו והכינו הכול במו ידיהם, קראו בהגדה, שרו שירים, דיברו על משמעות החג ולמחרת גם ניקו וסידרו הכול. ממש כמו בבית.
במשך ההכנות לחג התקרבו מאוד טל ואיתי זה לזה. צבעו יחד את חדר האוכל וגילו שהם נהנים אחד מחברתו של השני גם בעבודה וגם אחר כך.
טל סיפר לאיתי שהוא שואף להיות שף ושהוא מקווה, בתום לימודיו בקורס טבחות, לעבור ממשרת פיקולו במסעדת 'אריה הזהב' לעבודה במטבח המסעדה, ואילו איתי גילה לטל סוד נורא ששמר עד כה אך ורק לעצמו.
יום לפני ערב החג שכנעה שרון את איתי להתקשר להוריו, לברך אותם בחג שמח ולנסות להתפייס איתם.
הוא סירב בתחילה כי חש עדיין פגוע מיחסם אליו אחרי שמצאו חומר פורנוגראפי הומואי במחשב שלו.
"אבל הם לא ממש זרקו אותך מהבית." שכנעה אותו שרון, "הם כעסו בעיקר כי המחשב הזה היה גם של אחיך הקטן והם חשבו שנהגת בחוסר זהירות."
"ניסיתי להסביר להם שאחי לא יכול היה להיכנס לתיקיות שלי בלי סיסמא, וחוץ מזה, גם אם הוא היה רואה כמה תמונות של גברים ערומים לא היה קורה לו כלום. הוא כבר בן שש עשרה, רק אימא שלי חושבת שהוא עדיין ילד תמים."
"בכל זאת זה הבית של הוריך וזה היה קצת חוסר זהירות מצדך לגלוש באתר פורנו בלי לנעול את הדלת."
"אי אפשר לנעול אצלנו את הדלתות של חדרי השינה. זה עוד אחד מהשיגעונות של אימא שלי שלא מאמינה שיש לנו זכות לפרטיות." המשיך איתי לזעום, "אחי בכלל לא היה בבית באותו יום וזו הייתה שעת לילה מאוחרת. היא פשוט התגנבה מאחורי ותפסה אותי על חם. סך הכול הסתכלתי על כמה תמונות די תמימות של בחורים יפים ולא לבושים לגמרי, אבל לפי הרעש שהיא עשתה אפשר היה לחשוב שעשיתי אורגיה על השטיח."
"תראה איתי, אני מבינה שאתה כועס, אבל אתה צריך לנסות להבין את הוריך ולהתחשב בזה שהם אנשים די שמרניים וקשה להם עם הנושא הזה. בבקשה ממך, למעני, תנסה להתקשר ולהודיע להם שאתה בסדר."
"או. קי. אם את מבקשת שרון אז בסדר." התרצה איתי שמצב רוחו השתפר מאוד מאז שהתחבר עם טל וחש פחות בודד.
הוא התקשר להוריו והופתע משמחתם לשמוע שהוא בסדר. אימו הפצירה בו בדמעות לבוא הביתה לחג ואביו אפילו התנצל בחצי פה על המהומה שהם הקימו ואמר שאם איתי היה בא ומספר ישירות שהוא הומו אולי היה נחסך מהם השוק שחטפו כשהם גילו כפי שגילו על הנטיות שלו.
"אנחנו ההורים שלך, אנחנו אוהבים אותך, בוא, תדבר איתנו." חזרו שניהם ואמרו.
"זה נשמע נפלא איתי." חייך אליו טל כשסיפר לו על השיחה עם הוריו, "יכול להיות שהם נרגעו קצת והבינו שאם הם ימשיכו לכעוס עליך הם יפסידו אותך לגמרי ולכן הם מוכנים ללכת לקראתך?"
איתי היה פחות אופטימי מטל. "אבא אולי, הוא בן אדם פחות קשה מאימא, אבל היא... אני מכיר אותה, היא בטח כבר דיברה עם כל מיני פסיכולוגים והיא תרצה שאני אעבור טיפול ואהיה סטרייט."
"תן להם צ'אנס, מה אכפת לך? אתה לא רוצה לחגוג את הסדר עם המשפחה?"
"האמת שלא כל כך. הייתי מעדיף לחגוג אתך." אמר איתי ונישק את לחיו של טל שהסמיק וכמעט שהחזיר לו נשיקה, אבל מישהו נכנס לחדר והפריע.
"אני שונא את זה שאין כאן טיפת פרטיות." התרגז איתי.
"זאת לא אשמתה של שרון, המעון לא מספיק גדול בשביל לתת לכל אחד חדר לבד." ניסה טל להרגיע.
"אני יודע, אבל חבל שאני תקוע בחדר אחד עם החבר'ה הגועליים האלה שעושים הכול כדי לתת לי הרגשה שאני מפריע."
"אחרי שאני אתחיל לעבוד במטבח ואתה תמצא עבודה נשכור יחד דירה ותהיה לנו המון פרטיות." חייך אליו טל ולחץ בחמימות את ידו.
"באמת טל? אתה באמת רוצה שנגור יחד?" שאל איתי בהתרגשות.
"בטח! מיד אחרי החג אני גומר את הקורס ואז נוכל לעזוב את המעון ולגור יחד כמו בני אדם בוגרים." הבטיח טל. 
יום לפני ערב ליל הסדר עזב איתי את המעון ונסע להוריו. הוא צלצל לטל לספר שהגיע בשלום, שהוריו עושים את כל המאמצים להתייחס אליו יפה ולתת לו הרגשה נעימה, שאחיו ואחותו הקטנים מאוד התגעגעו אליו ושהוא שמח שחזר הביתה.
"אבל תחזור, נכון?" נבהל טל.
"בטח שכן. אחרי שגרתי בעיר אין מצב שאני חוזר לגור במושב הנידח הזה."
"ואיך אימא שלך מתייחסת אליך?"
"ממש בסדר, מאוד לא מתאים לה להיות כל כך נחמדה אלי. אולי זה בגלל שהדודים מחו"ל מתארחים אצלנו והיא רוצה שהם יחשבו שאנחנו משפחה מושלמת. היא כל כך משתדלת להראות לי שזה בסדר ושלא אכפת לה שאני הומו עד שאני כמעט רוצה לספר לה שאני נשא."
"אולי כדאי שתחכה עם זה עד אחרי הסדר?"
"לא יודע. אם אני אצליח. היא כבר שמה לב הבוקר שאני לוקח כדור אחרי האוכל ושאלה מה זה. אמרתי לה שזה ויטמינים, אבל היא תמיד יודעת מתי אני משקר. טוב, אני חייב לסגור, יש לי עבודות רס"ר במטבח. תבלה יפה בסדר טלי חמוד וניפגש בעוד יומיים."
"גם אתה תבלה יפה איתי. להתראות." 

שרון הודיעה לכולם שהסדר עומד להתחיל בדיוק בשעה שבע בערב וכולם צריכים להגיע לחדר האוכל לבושים יפה, נקיים ומסודרים.
כמה דקות לפני שבע כבר המה חדר האוכל מאנשים והתורנים השלימו הכנות אחרונות. ריח נהדר עלה מהמטבח, כולם היו במצב רוח עליז וחגיגי מאוד. שרון גמרה לחלק את ההגדות לפסח בין כל הצעירים, מחאה כפיים כדי למשוך את תשומת ליבם ובדיוק ברגע שהיא פצתה את פיה כדי לקרוא לכולם להסב לשולחנות נפתחה הדלת ואיתי כשל פנימה, גורר אחריו את תיק הנסיעות שלו.
"מה קרה? אתה בסדר?" נחרד טל שחש שאיתי נסער ואומלל מאוד.
"אני בסדר." לחש איתי שנראה כאילו הוא מתאפק לא לפרוץ בבכי.
"אבל למה חזרת? רבת עם ההורים?" נחרדה שרון.
"כן, בערך. לא חשוב. אני לא יכול לדבר על זה עכשיו."
"בסדר חמוד, תדבר איתי מתי שיהיה לך נוח." הסכימה שרון ושאלה אותו אם הוא רוצה לשבת איתם או ללכת לנוח.
אחרי היסוס קל איתי החליט שהוא יחגוג את החג כמו כולם וחיש קל הוסיפו בשבילו כיסא וצלחת. הוא ישב לצידו של טל ולמרות שלא שר וסירב לקרוא בהגדה אכל מעט מהמרק (שטל הכין) ושיבח את טעמו.
למחרת הסדר הוא נכנס למשרדה של שרון יחד עם טל ושאל אם הוא יכול לדבר איתה עכשיו.
"ברצון." אמרה שרון וניתקה את הטלפון כמו שעשתה תמיד כשחשה שהשיחה עומדת להיות חשובה.
"ביקשתי מטל שיבוא גם כן כי אני רוצה שהוא ישמע הכול. זה בסדר?"
"בטח, מבחינתי אין בעיה. שמתי לב שנעשיתם חברים טובים ואני שמחה על זה."
"קודם כל שרון רציתי שתדעי שאני נשא." התחיל איתי.
"אני יודעת איתי. שמתי לב שאתה לוקח תרופות ואני מכירה את הכדורים האלו. הבנתי מיד שאתה חיובי. אני מקווה שאתה מקפיד לקחת תרופות בצורה מסודרת ושאתה משתמש בקונדום."
"וזה שאני חיובי לא הפריע לך להזמין אותי לאכול עם כולם?" חקר איתי.
"למה שזה יפריע לי?" הופתעה שרון, "איידס לא עובר באוכל. הדבר היחיד שיפריע לי זה אם תזניח את הטיפול שלך או תקיים יחסי מין לא מוגנים."
"כמה חבל שאת לא אימא שלי." אמר איתי ופרץ בבכי, "גם אימא שמה לב שאני לוקח כדורים והתעקשה שאני אספר מה יש לי, ואני, כמו טיפש, הלכתי וסיפרתי להם. חשבתי שהם באמת קיבלו אותי בלב שלם ושהם אוהבים אותי ודואגים לי אז סיפרתי להם שאני נשא עכשיו אני מבין שעשיתי טעות אבל רציתי להרגיש חופשי בחג החירות, כל כך נמאס לי לשקר כל הזמן."
"מה הם אמרו?"
"שתקו. פשוט שתקו שתיקה איומה וארוכה, ואז אימא אמרה שהם צריכים לחשוב על זה ויצאה מהחדר עם אבא. חשבתי שאולי הם בהלם ושאני צריך לתת להם זמן להתרגל אז שתקתי גם כן. שעה אחר כך אימא התחילה לסדר את השולחן לכבוד החג ואמרה לי לבוא לעזור לה. היא אמרה שאם היא הייתה יודעת שאני חולה במחלה המסוכנת הזו היא לא הייתה מזמינה אותי הביתה, אבל מאחר וכבר הגעתי וכולם יודעים שאני בבית אז אין לה ברירה. היא מוכנה שאני אוכל עם כל המשפחה, אבל מותר לי לאכול רק בצלחת וסכו"ם חד פעמיים, והיא מבקשת שאני אקפיד מאוד לא לגעת בסרוויס הפסח שלה."
"אבל לא הסברת לה שהיא טועה? שאי אפשר להידבק באיידס מנגיעה?" נחרד טל.
"בטח שניסיתי. דיברת ודיברתי עד שהתעייפתי. אפילו הצעתי לה לבדוק לבד באינטרנט ולראות שהיא טועה, אבל זה היה כמו לדבר עם הקיר. היא התעקשה ואמרה שהיא לא מוכנה לקחת סיכונים, ואבא עוד ביקש ממני לא להתווכח ולא לקלקל להם את החג, הוא תמיד עושה מה שהיא מחליטה. בסוף נמאס לי, החלטתי שאין מצב שאני אוכל בכלים חד פעמיים כמו איזה מצורע. לא אמרתי להם שום דבר, פשוט לקחתי את הדברים שלי והסתלקתי. למזלי תפסתי טרמפ עם מישהו שנסע לסדר להוריו והגעתי בדיוק בזמן למקום היחיד שאני יכול להרגיש בו חופשי בחג החירות." 

קוקו וז'וז'ו ירדו מותשים מהטיסה מהמונית שהובילה אותם ואת מזוודותיהם משדה התעופה ובלי עזרת הנהג פרקו את המזוודות שמספרן התרבה בלי עין הרע בזמן החופשה (יצאו עם שלוש וחזרו עם חמש) ועוד לפני שהספיקו להגיד לנהג שלא מגיע לו טיפ הוא נתן גז ונעלם, משאיר אותם מוקפים מזוודות ותיקים מתפקעים מבגדים.
"איך נסחב הכל הביתה?" כעס קוקו שרצה כבר להשתין, "תראה כמה בגדים קנית? אז מה אם באילת אין מע"מ, זה לא אומר שהיית צריך לקנות כל מה שראית."
"אני?" התרגז ז'וז'ו שהיה עייף ונרגז ורצה פיפי עוד יותר מקוקו, "ומי היה חייב לקנות שבע עשרה זוגות נעליים?"
"אני עומד המון שעות על הרגליים, אני חייב נעלים נוחות." התווכח קוקו שהיה לו שיגעון קטן לנעליים.
"קטן?" היה ז'וז'ו מעיר כשהנושא היה עולה לדיון, "לאימלדה מרכוס היה שיגעון קטן לנעלים, מה שיש לקוקו עם נעליים זה סיפור אהבה אובססיבי!"
בעודם מתווכחים מי ילך ראשון הביתה ויזכה להשתין קודם ומי יישאר לשמור על החפצים הופיעו פתאום מעבר לפינה קובי ובוזי, לבושים בגדי התעמלות קצרים ומיוזעים, סרטי זיעה צבעוניים מעטרים את מצחם, נראים נמרצים וספורטיביים, ואפילו שזופים מעט.
השניים ברכו את השבים בהתלהבות, התנפלו על המטען ונשאו אותו בקלילות הביתה בעוד קוקו וז'וז'ו מדדים בעקבותיהם, המומים מכדי לברר מה קורה פה.
"מה קורה פה?" שאל קוקו אחרי שהשתין סוף סוף, "מי אתה ומה עשית לבוזי?" פנה אל הרקדן לשעבר שנראה רזה יותר ושמח יותר מהשמנמן בולס הצ'יפס שהשאירו מאחוריהם.
בוזי וקובי הביטו זה בזה וחייכו. "החלטתי לרדת קצת במשקל וקובי עוזר לי לחזור לכושר." אמר בוזי ובמעין ביישנות נוגעת ללב הסיר את רצועת הבד מעל מצחו של קובי ופרע בעדינות את שערו.
ז'וז'ו בעל הנשמה הרומנטית התמוגג למראה הזוג המפתיע, אבל קוקו היה טיפוס קשוח יותר. "ומה שלום אשתך קובי?" שאל בחמצמצות.
"בסדר גמור." נפלו פניו של קובי, "התשובה הראשונה יצאה שלילית, אבל החלטנו לחכות עוד חודשים לבדיקה השנייה."
"לחכות למה?"
"לחכות עד שניכנס להריון. בינתיים אני גר עם קובי ונפגש עם יעל פעמיים בשבוע אצל היועצת הזוגית שלנו."
"וואלה!" נדהם קוקו, "וזה שאתה גר עם קובי מקובל על יעל?"
"למה לא? אני צריך לגור באיזה מקום עד שנשקם את האמון הזוגי שלנו ונחזור לחיות יחד."
"כן, אבל... אבל... "
"מבחינתה אני רק חבר של קובי מהמילואים." הסביר בוזי.
"מה מילואים?" התרגז קוקו, "הרי שחררו אותך מהצבא אחרי חצי שנה של שירות בגלל... איך בעצם הצלחת להשתחרר מהצבא בקלות כזו?"
"עשיתי הצגה לקב"ן." אמר בוזי והסמיק קצת, "וחוץ מזה הייתי חייל דפוק, אני לא מסתדר טוב עם מסגרות."
"לי דווקא נראה שאתה מסתדר טוב מאוד עם מסגרת הנישואים של קובי." עקץ קוקו ברשעות.
"אולי תסתום כבר את הפה קוקו!" התרגז ז'וז'ו, "מי מת ומינה אותך לשומר המוסר? תראה כמה יפה הילדים ניקו לנו את הדירה."
"באמת יפה, והבאתם אפילו פרחים, תודה." הודה להם קוקו בנימוס, שומר ברוב תבונה את מחשבותיו לעצמו.
"ואיפה יניב?" שינה ז'וז'ו בזריזות את הנושא.
"בעבודה, הוא עובד המון שעות לאחרונה."
"ומה שלומו? שאל ז'וז'ו בקול מודאג, "הוא עדיין מתאבל על זוהר?"
"לא נראה לי שהוא חושב בכלל על זוהר." אמר בוזי, "אני חושב שהוא שם את הסיפור עם זוהר מאחוריו."
"לדעתי הוא מדחיק ויום אחד הכל יתפוצץ." אמר קובי שלמד הרבה מונחים פסיכולוגיים מיועצת הנישואים המלומדת שלו ושל אשתו. ובעוד ארבעתם עומדים ודנים בצורת ההתמודדות של יניב עם האבל, הזעם והפחד בגלל נסיבות מותו האיומות של זוהר התרוצץ מושא דאגתם הלוך ושוב בין השולחנות של מסעדת 'אריה הזהב', סינר קטן ולבן הדוק על מותניו, מבליט את גוו הגמיש ואת ישבנו העגלגל, ופיזר חיוכים לכל עבר, מפלרטט עם הלקוחות הגברים שהיו בקטע.
לאסי, מנהל המשמרת שלו, הוא אמר שהוא מתנהג ככה רק כדי להגדיל את סכומי הטיפים, אבל בסתר לבבו הוא ידע שהוא נהנה מהמבטים החומדים שסרקו אותו, מהפתקים שתקעו בכיסיו ומההצעות המאוד לא צנועות שהציעו לו לקוחות שליבם הלך שבי אחרי פניו הנאות, חיוכו הזורח וגופו הצעיר.
"תפסיקי כבר לענטז יא שרלילה." קינטר אותו אסי וצבט את ישבנו.
"מי שמדבר." צחק יניב וצבט אותו בחזרה, נהנה מהמגע בגוף השרירי והמוצק של מנהל המשמרת שלו ששימש לו חונך ושמרטף מרגע שנכנס לעבודה ב'אריה הזהב'.
בימים הראשונים שלו במסעדה הוא היה רציני ושתקן ועשה מאמצים גדולים ללמוד כהלכה את העבודה ולעשות רושם טוב על כולם, אבל אחרי שתפס קצת בטחון וראה שהוא מצליח בעבודה וקולט מהר את כל הסודות הקטנים של המקצוע השתחרר והרשה לעצמו להיות חופשי וקליל יותר.
הוא נהנה מהעבודה, מהפעילות הבלתי פוסקת, מהזרם המתמיד של לקוחות רעבים, מחברתם העליזה של המלצרים והמלצריות הצעירים והנאים, והסתדר מצוין עם כולם, אפילו עם הטבחים שנהגו להסתובב עם בנדנות כרוכות על מצחם והתנשאו על המלצרים.
אסי מצא חן בעיניו ממבט ראשון ואחרי שהבנות שבחבורה הבטיחו לו באנחת צער שגם אסי שייך לעדת חובבי הגברים ושאין לו חבר כבר מעל לשלושה חודשים הוא התמלא שמחה והחל לפלרטט איתו במרץ.
הערב הזמין אותו אסי לבוא איתו להצגת חצות בקולנוע והוא היה נמרץ ותוסס יותר מהרגיל, והתרוצץ בין השולחנות כאילו צימח כנפיים.
"אז מה, לאיזה סרט בא לך ללכת?" שאל אסי כשיצאו מהמסעדה.
"האמת שלא ממש בא לי סרט, הייתי מעדיף לשבת באיזה מקום רומנטי וחשוך ולשוחח אתך." תפס יניב אומץ.
"אני מכיר מקום מצוין." שמח אסי ולקח אותו לדירתו הקטנה, הסמוכה למסעדה. הם ישבו על הספה הנוחה, עמעמו את האור, שמעו מוזיקה, שוחחו על ספרים, סרטים, סיפרו זה לזה על ילדותם ושירותם הצבאי ולאט לאט גלשו למצב מאונך והחלו להתלטף להתנשק להתחבק ו...
קונדום! נזכרו שניהם בבת אחת וצחקו.
"תראה כמה אנחנו מתואמים." אמר אסי בשמחה, "כבר העפתי מפה כמה בחורים שהתווכחו איתי על קונדומים."
"ממני לא תשמע אף ויכוח בנושא הזה." פתח יניב את שקית האלומיניום שנתן לו אסי, גלגל אותו בחריצות על אברו הזקוף ושמח שאסי עשה כמוהו והוא לא היה צריך להסביר לו שגם מין אוראלי לא מוגן עלול להיות מסוכן.
הם התענגו אחד על גופו של השני ומרוב התלהבות ירדו מהספה לשטיח וחגגו לאורכו ולרוחבו עד שהתמוטטו עייפים ומסופקים אחד לצד השני, מחייכים זה אל זה באושר, ורק אז התחילו לדבר באמת על עצמם.
אסי סיפר ליניב על החבר הקודם שלו שהיה מבוגר ממנו בהרבה ולימד אותו המון, אבל החליט בסופו של דבר שאסי צעיר מידי בשבילו ולא רציני דיו.
"לי אתה נראה מספיק רציני." ליטף יניב את שערו החלק והמשיי של אסי.
"הוא רצה שנתחתן ונקנה יחד דירה ושאני אפסיק לעבוד במלצרות ואלך ללמוד, ובכלל, התחיל לתכנן לי את החיים בצורה ממש שתלטנית, וזה לא נראה לי." הסביר אסי, "הוא אפילו התחיל לדבר שנאמץ ילד, כאילו, מה ילד? אני רק בן עשרים ושמונה. אני מרגיש ילד בעצמי."
הם שוחחו על נושא הילדים והסכימו שזה נושא בעייתי ושאין ספק שילד זקוק גם לאימא בחייו, והודו זה בפני זה שהמחשבה על ילד שיבוא בוכה הביתה כי ילדים צחקו ממנו שיש לו שני אבות הומואים מעורר בהם חלחלה.
"מתי נפרדת מהאקס שלך?" שאל אסי שהתעייף מדיבורים על עצמו ורצה לדעת יותר על יניב.
"אהה... אני... אנחנו... האמת שהוא נפרד ממני, לא אני ממנו." הודה יניב ופרץ לא הגיוני אך ממשי מאוד של רגשות אשמה וגעגועים עזים לזוהר - אהבתו הראשונה - הציף אותו.
"קשה לי להאמין שמישהו יעזוב בחור מקסים ויפה כמוך." ליטף אותו אסי בחיבה, "האקס שלך אידיוט מושלם."
"כן הוא היה באמת... הוא..." ניסה יניב לענות תשובה מבודחת כפי שהתבקש מהמעמד, אבל במקום זה נפלטה מפיו גניחה ופתאום הוא פרץ בבכי.
"אוי, יניב, חמוד שלי." התרגש אסי שהיה, למרות מראהו המסוקס ושריריו המפוארים, בחור עדין נפש וטוב לב, ונחפז לחבק ולנחם את הצעיר המתייפח. "הוא נורא פגע בך, נכון?"
"כן, נורא." יילל יניב. "זוהר נורא פגע בי."
"רק תגיד לי איפה הוא גר ואני אחטיף לו מכות." הבטיח אסי, "איפה הוא נמצא, הזוהר הזה."
בכיו של יניב הפך לצחוק היסטרי. "אתה רוצה לדעת איפה זוהר נמצא? הוא נמצא בבית קברות, שם הוא גר."
"מה?" נרתע ממנו אסי שחשד שהוא קורבן לאיזו מתיחה חולנית, "על מה אתה מדבר יניב? זה לא מצחיק, תפסיק."
יניב השתלט על עצמו במאמץ וניגב את דמעותיו. "אני לא צוחק, האקס שלי התאבד, ואני זה שמצא את הגופה שלו."
אסי הנדהם שתק כמה שניות ואז הושיט את ידו ואחז בכף ידו הלחה של יניב. "אני לא יודע מה להגיד, אני נורא מצטער יניב, אהבת אותו?"
"כן, מאוד, ולמרות זאת לא ידעתי באיזה מצב נפשי הוא היה. ההתאבדות שלו הייתה הפתעה נוראית."
"הוא השאיר מכתב? אתה יודע למה הוא עשה את זה?"
יניב השפיל את עיניו ונאבק בעצמו, להגיד או לא? לספר את האמת או לשתוק? בסוף בחר בדרך הביניים, "כן, הוא השאיר מכתב, אבל אהה... אני מעדיף... קשה לי לדבר על זה אסי, בוא נשנה נושא, בסדר?"
"בטח, מאה אחוז." נחפז אסי להסכים, והציע ליניב להתקלח איתו.
הם התקלחו יחד, נהנים מאוד לסבן זה את זה, ואחר כך מצא את עצמו אסי להפתעתו מציע ליניב להישאר לישון איתו, ויניב שלא ישן מעולם עם אף אחד חוץ מאשר עם זוהר היסס רגע ואז הסכים.


שניהם ידעו, למרות שלא דיברו על זה, שפירוש הדבר הוא שהלילה הזה הוא לא רק סטוץ חסר חשיבות אלא ניסיון רציני להתחיל מערכת יחסים אמיתית. 

אין תגובות:

פרסום תגובה