קוראים

יום חמישי, 25 בינואר 2018

5. מוסר כפול

קוקו וז'וז'ו העייפים חזרו הביתה אחרי שפקד אביטן לחץ בחום את ידיהם, מודה להם על עזרתם למשטרה, והלכו מיד לישון.
למחרת הם ראו את כל הסיפור מרוח בעיתון, הופך לשיחת היום בכל מקום, וכמובן שהפרטים לא היו מדויקים ומוגזמים מאוד. הנעשה במועדון 'הכלוב' עניין את העיתונאים והקוראים יותר מאשר העוול שנעשה לחולים, אבל מה שבאמת הרגיז את קוקו וז'וז'ו הייתה ההתעלמות המוזרה של כולם מכך שהרצח התבצע כדי להגן על כבודה של אישה אהובה ולא בגלל כסף או מין.
"גם אם אני לא מבין איך איציק נעשה פתאום עבד של אישה אני חייב להודות שהוא יצא גבר גבר." חיווה ז'וז'ו הנרגש את דעתו לפני קובי ובוזי שהקשיבו בעיניים קרועות לרווחה לסיפור החשיפה של הרוצח, וכעסו למה הניח להם לישון ולא לקח גם אותם לכלוב.
"המעצר במשטרה לא הספיק לכם, הייתם צריכים גם כלוב?" התלוצץ קוקו, אבל לפני שהשניים הספיקו למחות שהם רק היו בחקירה, לא במעצר, צלצל פתאום הטלפון של קובי שהקשיב לקול הבכי שבקע ממנו והחוויר.
"אל תבכי יעלי, אני מיד בא." קרא ודהר החוצה, ובוזי בעקבותיו. 
"יעל בוכה כי היא קיבלה תשובה חיובית?" שאל בוזי, מתנשף מעט מהריצה בעקבות קובי, וצנח לצידו על המושב של המכונית.
"לא, היא לא נדבקה. היא קיבלה תשובה שלילית עוד שלשום, אבל בגלל הבלגן עם הרצח שכחתי לספר לך."
"תודה לאל על זה. כבר חשבתי... אז למה היא בוכה?"
"לא יודע, היא אומללה אז היא בוכה. ככה זה אצל נשים." אמר קובי בקוצר רוח ונאבק בהצתה הסרבנית של רכבו.
"קובי." הניח בוזי יד על כפו, "לא רציתי להגיד כלום עד היום, אבל עכשיו, כשכל הסיפור הנוראי הזה עם הרצח מאחורינו וברור שיעל לא נשאית... מה עומד לקרות אתנו, איתי ואתך?"
קובי הניח למפתח המכונית והניח את מצחו על ההגה בתנועת אין אונים שצבטה את ליבו של בוזי. "לא יודע."
"אתה רוצה לחזור לחיות אתה?"
"לא יודע."
"אתה יכול אם אתה רוצה. אני לא בורח לשום מקום קובי, גם אם תחיה איתה אנחנו יכולים... אני ואתה..."
"יכולים מה?" התנער קובי והביט בו.
"לא יודע."
"בכל זאת, תנסה להסביר."
"חשבתי שאולי... שגם אם תחזור ליעל... אולי בכל זאת יהיה לך קצת זמן גם בשבילי קובי?"
קובי הניח יד על כתפו ונישק אותו על פיו. "אני מתכנן לפנות בשבילך הרבה יותר מקצת זמן בוזי, אבל יעל... טוב, היא לא רק אשתי, היא גם חברה שלי. אני לא יכול פשוט להוציא אותה מהחיים שלי ודי. אני והיא יחד מאז שנפגשנו בתיכון והיא פשוט חלק ממני, אתה מבין?"
"לא." אמר בוזי בעצב, "לא באמת. עד שחליתי לא הייתי באמת צריך אנשים בחיים שלי, ורק עכשיו אני מתחיל להבין משהו בקטע הזה של אהבה. מצחיק, אתה יודע קובי, לפני שחליתי לא הייתי בכלל מסתכל על בחור כמוך שהוא גם נשוי וגם נראה... אתה יודע..."
"כמו סתם בן אדם." צחק קובי שהשלים כבר מזמן עם המראה הרגיל והרחוק מלהיות מדהים שלו, "ואני בוזי, עד שחליתי לא הייתי חולם בכלל לישון עם גבר, או לנשק אותו. עד שנדבקתי רציתי מגברים רק סקס מהיר ובלי סיבוכים."
"ואני סיבכתי אותך?"
"לגמרי, אבל גם אני סיבכתי אותך." הם צחקו יחד, וסוף סוף הצליח קובי להתניע את רכבו ולצאת לדרך.
יעל קיבלה את פניהם בעיניים אדומות ובפנים נפוחות מבכי
"יעל, זה בוזי. אני גר אצלו ו..."
"בחייך קובי, אתה לא רק גר איתו. אתם גם ישנים יחד, נכון?"
קובי האדים והחל לגמגם, אבל בוזי הישר אל יעל מבט והושיט לה את ידו והיא חייכה אליו ולחצה אותה בחמימות.
"אני רוצה להבטיח לך יעל שאני ובוזי... שאנחנו... שרק אחרי שעזבתי את הבית... שאני..." ניסה קובי הנבוך לצאת מהמצב המביך.
"הוא מנסה להסביר שהוא נפגש איתי רק אחרי שביקשת ממנו לעזוב את הבית." הבהיר בוזי שחש רווחה עצומה למראה אשת מאהבו. יעל מצאה חן בעיניו ממבט ראשון. היה בפניה משהו חמים, ישיר ולבבי שכבש את ליבו. הוא שם לב שלמרות מצוקתה הברורה יעל מצליחה לשמור על קור רוח וקורטוב הומור. בוזי בירך בליבו את טעמו הטוב של קובי בנשים ושאל את יעל איך ידעה ממבט ראשון שהוא וקובי יותר משותפים לדירה.
"אני מכירה אותו כל כך הרבה שנים, עוד לפני שראיתי אותך ידעתי, כל פעם שהוא היה מזכיר אותך הפנים שלו היו מאירות משמחה. עכשיו כשאני רואה אותך פנים אל פנים... טוב, זה ברור לגמרי."
"אז מה הבעיה יעלי? למה בכית?" שינה קובי הנבוך את הנושא.
יעל נאנחה, שלפה סיגריה, הציתה אותה ומיד מעכה אותה במאפרה ונתנה לקובי את הקופסא. "אסור לי לעשן במצבי. אני כל הזמן שוכחת את זה."
"במצבך?" קובי ובוזי החליפו מבט מבוהל, "איזה מצב?"
"אני בהריון, ואל תלחץ, זה לא ממך."
קובי צנח על הכסא ובמקום לדבר החל לעסות באגרופיו את רקותיו סימן בדוק לכך שהוא מתוח וחש בראשו.
"נו, תגיד משהו." ביקשה יעל שהייתה מתוחה לא פחות.
"מזל טוב." ניסה בוזי לשבור את השתיקה המעיקה.
השנים נעצו בו מבטים מזועזעים. "זו לא בדיחה בוזי, אשתי בהריון מ... ממישהו, ואני... מי זה? את זה את לפחות יודעת?" התנפל עליה קובי.
"שלא תעז לדבר אלי ככה!" צרחה יעל, "אתה בא לכאן עם המאהב שלך ויש לך עוד חוצפה..."
"לי יש חוצפה? חודשיים אני יושב אצל הד"ר פועה החפרנית הזאת ואוכל את הקשקשת שלה, וכל הזמן הזה את מזדיינת עם אחר!"
"כאילו שאתה לא!"
"ילדים, ילדים, מספיק." התערב בוזי, "אני מבקש מכם, האשמות וכעס לא יועילו לאף אחד במצב הזה. תפסיקו לכעוס ותזכרו שאף אחד כאן לא אשם."
"מה אף אחד לא אשם?" התרגז קובי וקם מכיסאו "היא בוגדת והיא בהריון!"
"ואתה הומו ונשא איידס!" קפצה גם יעל מכיסאה, מוכנה לקרב.
"ושניכם צודקים לגמרי אבל גם טועים." קם גם בוזי ונעמד בין שניהם, "קובי לא אשם שהוא הומו ושהוא זקוק גם לגברים, ולך יעל יש זכות לחיי מין טובים עם גבר שאוהב נשים. חבל שהוא נדבק, וחבל שאת נכנסת להריון לא מתוכנן, אבל זה כבר קרה. עכשיו צריך רק לחשוב מה לעשות הלאה."
"אני לא עושה הפלה!" צעקה יעל, "אני רוצה את התינוק גם אם האבא שלו הוא בן זונה שקרן והומו פחדן!"
"אני מאוד מבקש יעל, הומו זו לא קללה." התערב בוזי בדיפלומטיות, מנסה לשמור על שלוות רוחו.
"אבל הוא באמת הומו, זה מה שהוא אמר לי, כשנפגשנו הוא אמר שהוא דו מיני ושהוא אוהב אותי, אבל ברגע שנכנסתי להריון הוא נזכר שבעצם הוא מעדיף רק גברים וברח." פרצה שוב יעל בבכי מר.
"אני רק מקווה שהוא לפחות לא נשא." אמר קובי במרירות,"מה יש לך מהומואים יעל? למה את תמיד מסתבכת אתם?"
"לא יודעת." התייפחה יעל, "והוא לא נשא, אני מכירה אותו כבר מעל שנה והוא כל הזמן חיזר אחרי והיה כל כך עדין ונחמד ומבין, הוא הזכיר לי אותך כשרק הכרנו ולאט לאט..."
"לאט לאט פתחת לו את הרגלים." סינן קובי ברשעות.
"קובי, מספיק עם זה!" התרגז בוזי, "אתה האחרון שיש לו זכות לדבר אליה בצורה כזו, אם לא היית מזניח אותה ומקפח אותה היא לא הייתה מחפשת מישהו אחר, הכול באשמתך."
"אני לא מאמין." נעלב קובי, נפגשתם רק לפני חמש דקות וכבר אתה נגדי?"
"אני לא נגד אף אחד, טיפש שכמוך, אני בעד שלושתכם."
"שלושתנו?" נדהם קובי, "על מה אתה מדבר?"
"עליכם. אתה, יעל והתינוק."
"התינוק הזה לא מעניין אותי. שמי שעשה לה אותו ידאג לו."
"התינוק הזה, אידיוט שכמוך הוא ההזדמנות שלך להיות אבא, הוא התיקון שלך על העוול שעשית ליעל. רק לפני שעה אמרת שהיא חברה שלך, שהיא חלק מהחיים שלך, למה, ברגע ששמעת שהיא הייתה עם גבר אחר, אתה מתנער מכל מה שאמרת קודם?"
"כי... כי..." קובי התיישב שוב וכבש את פניו בידיו, מנסה לחשוב,
"כי נשים זה לא גברים." נפלטה מפיו תשובה שהייתה מעלה עליו את חמתן של כל הפמיניסטיות בעולם.
לרוע מזלו יעל הייתה אחת מהן והיא כעסה מאוד על התשובה הטיפשית שלו. "נשים זה באמת לא גברים קובי! נשים שוות פי אלף מגברים, ואתה סתם חתיכת זבל צבוע עם מוסר כפול. לא הייתי נותנת לאפס כמוך להתקרב לתינוק שלי גם אם תתחנן! עוף לי מהעיניים, לך לכל הרוחות!" צרחה בקולי קולות, השליכה עליו את קופסת הסיגריות ויצאה מהחדר, טורקת אחריה את הדלת בזעם.
"אני מצטער להגיד לך את זה קובי, אבל היא צודקת לחלוטין." אמר בוזי בעצב והלך אחרי יעל.
הם המשיכו לריב, לבכות ולהטיח האשמות כל אותו יום, אבל בוזי התערב כל פעם שהגזימו, נזף קצת ביעל והרבה בקובי, ובסופו של דבר הצליח לפייס בין הניצים.
"לקח לי חצי יום והמון דיבורים עד שיעל הסכימה לעשות את הדבר ההגיוני ביותר." סיכם עוד באותו ערב את מאורעות היום אוזני קוקו וז'וז'ו.
"אל תגיד לי שהיא הסכימה לעשות הפלה?" נמלאו עיניו של ז'וז'ו דמעות (ז'וז'ו היה רגשן חסר תקנה כשזה נגע לתינוקות).
"לעשות הפלה? חס וחלילה." נחרד בוזי, "לא, היא הסכימה שקובי יחזור לגור בבית ויכיר בילד כאילו הוא שלו."
"אז מה יהיה אתך בוזי?" פער קוקו עיניים נדהמות, "מסכן שלי, אתה שוב תישאר לבד."
"אני? מה פתאום? בדיוק ההפך. קובי רוצה להמשיך לישון איתי כמו תמיד ויעל מעדיפה לדבר איתי ולא עם בעלה. הם מוכנים להתפייס רק אם גם אני אבוא לגור אתם ולשמור עליהם שלא יתנפלו זה על זה. אני חושב שהגיע זמנכם לחפש שוב דייר חדש לדירה שלכם ז'וז'ו."

 מצעד הגאווה
אסי ויניב רבו לעיתים רחוקות מאוד. מטבעם היו שניהם טיפוסים רודפי שלום ורגועים ששנאו צעקות וקטטות. הם אהבו וכיבדו זה את זה מאוד ואחרי שאסי השלים עם העובדה ששום דבר שהוא יגיד לא יצליח לגרום ליניב ללכת להיבדק היו להם מעט סיבות לריב.
אסי ששנא לריב ולנדנד החליט להפסיק ללחוץ ולהניח ליניב לברר אם זוהר הדביק אותו באיידס רק כשיחוש שהוא מוכן לעשות בדיקת דם ומאז התנהלו חייהם בשלווה ובאושר.
שניהם היו מונוגאמיים מטבעם, לא קנאים ולא לחוצים והשלימו זה את זה במיטה וגם מחוץ לה. הם אהבו אותו סוג מוזיקה, אותם סרטים ואותו סוג אוכל ובעיקר זה את זה, ונדמה היה שהם יחיו בנחת עד קץ כל הימים. עבר עליהם חורף מאושר וחמים ואביב פרחוני ורומנטי ואז הגיע הקיץ ודווקא חודש יוני, חודש הגאווה, גרם לזוג המושלם הזה לריב.
"לאיזה מצעד גאווה אתה רוצה ללכת, לזה שבתל אביב או למצעד בירושלים?" שאל יניב את אסי כשצפו ערב אחד יחד בחדשות שבהן שוב התראיינו בזה אחר זה דוברי הקהילה הלהטבי"ת שדיברו בזכות המצעד, ואחריהם כמה חברי כנסת דתיים חמורי סבר וזועמים שעצם הרעיון שיש הומואים בעולם שמעיזים להגיד בגלוי שהם הומואים בלי להתבייש בכך הטריף את דעתם מרוב זעם.
"אני לא כל כך אוהב מצעדים." הודה אסי, "והמצעד בתל אביב הוא... טוב, הוא..."
"הוא מה?" התרגז יניב, "מה הבעיה שלך עם מצעד הגאווה? אם לכולם מותר לצעוד ולהפגין גם לנו מותר?"
"כן, אבל לא ככה."
"איך ככה?"
"חצי ערומים ו... נו, אתה יודע... כל הפרובוקציות המיניות וההתגרות הבוטה הזו."
"פתאום נעשית ביישן וצנוע?" צחק יניב.
אסי לא יכול היה להתאפק וחייך אליו חזרה. קשה היה לו לריב עם יניב שניחן בחיוך מתוק ובצחוק מתגלגל ומדבק. "אתה יודע שאני לא כזה ביישן, ובטח לא צנוע, אבל יש דברים שלא עושים באמצע הרחוב לעיני כולם ועוד בצהרי היום."
"טוב, יש בזה משהו." הודה יניב, "למרות שזה כיף לראות כל כך הרבה בחורים יפים, חצי ערומים, מסתובבים ברחוב."
"אני צריך להתחיל לקנא?" חיבק אותו אסי.
"לא, מה פתאום? בעיני אתה הבחור הכי יפה בעולם." הבטיח לו יניב.
הם התחבקו וצחקו, והסכימו שהמצעד בתל אביב ממוסחר מידי לטעמם והאמת שלאחרונה הוא נהיה נועז ורעשני מידי וחוץ מזה זה  ממש לא כיף לצעוד בשיא החום בלחות התל אביבית גם אם אתה לבוש רק בבגד ים.
"המצעד בירושלים הרבה יותר לטעמי." אמר יניב, "וגם חשוב הרבה יותר לדעתי כי בתל אביב לאף אחד לא באמת אכפת אם אתה הומו או לא, אבל בירושלים זה עדיין סיפור גדול ודווקא שם חשוב שנצעד ונפגין נוכחות."
אסי העווה את פניו בחוסר רצון ושב וציין שלצעוד בקצב אחד עם המון אנשים סביבו זה דבר שהיה לו די ממנו בצבא, ועם כל ההזדהות שלו עם מיעוטים מקופחים באשר הם לדעתו הדרך להילחם נגד קיפוח זכויות ההומואים לא עוברת במצעדים ראוותניים שסתם מעצבנים דתיים מתוסכלים מינית ו...
"אז אל תלך. אני הולך למצעד בירושלים וזהו." אמר יניב ופיו התהדק לקו ישר ועקשני שאסי היטב להכיר מהויכוחים שלהם בנושא בדיקת האיידס שיניב סירב לבצע.
"ולא אכפת לך לפגוע ברגשות של הדתיים שרואים בהומואים חוטאים וכל המצעד הזה מקומם אותם ופוגע בהם?"
"ממש לא." אמר יניב בכעס, "אם להם לא אכפת לפגוע ברגשות שלי ולקרוא לי בהמה טמאה ופושע רק כי אני שונה מהם בהעדפות שלי במיטה, לי ממש לא אכפת לפגוע בהם. למעשה אני נהנה מזה."
אסי נאנח. "קשה להאמין שפעם היית ילד דתי קטן וחמוד."
"דווקא בגלל שהייתי פעם דתי דחוף לי לצעוד, ודווקא בירושלים, ואם אפילו רק בחור צעיר אחד שסובל ומתייסר בגלל המשיכה שלו לגברים יתעודד קצת בגלל המצעד הזה דייני."
"טוב, אם אתה מרגיש ככה אז בסדר, תצעד." אמר אסי בהשלמה.
"ולא תבוא איתי?"
"לא. אני שונא לצעוד, אבל אני אחכה לך בסוף המסלול עם צידנית מלאה כל טוב ונשיקה. בסדר?"
"עשינו עסק." הסכים יניב והם חתמו את ההסכם בנשיקה והלכו למיטה.

ככל שהתקרב מועד המצעד בירושלים ככה הלכו האיומים של הקהילה הדתית והתגברו. היו מספר ימים בהם עצם קיומו של המצעד הוטל בספק, אבל בסופו של דבר המשטרה פסקה שהמצעד אכן יצעד למרות התנגדות הדתיים שהבטיחו לעשות הכול כדי להפריע לצועדים.
חברי הקהילה ההומו לסבית בירושלים הבטיחו שבניגוד למצעד התל אביבי המצעד בירושלים יהיה מצעד מכובד ומאופק ויעבור כמובן רק באזור חילוני מובהק ובכל זאת לא חדלו המתנגדים לאיים על הצועדים ולכולם היה ברור שהמצעד הזה עלול להיגמר רע.
"אולי בכל זאת תוותר?" ביקש אסי יום לפני שהם נסעו לירושלים, "מה רע אם במקום לצעוד נחכה לצועדים בסוף המסלול ונשתתף רק בהפנינג? זה יהיה נחמד, יבואו המון חברים שלנו ויהיה שמח, זה יהיה כמו פיקניק."
"מה? לוותר על המצעד? להיכנע לאיומים של בריונים? בשום פנים ואופן לא!" פסק יניב.
"אבל מה אם... אני מודאג מאוד יניב. הדוסים האלו מפחידים אותי."
"אל תדאג, המתחם של ההפנינג מאובטח, יש שמירה של המשטרה ואף דוס לא יורשה להיכנס לשם."
"אני לא דואג לעצמי טיפש, אני דואג לך."
"אל תדאג. אני אהיה בסדר גמור, תפסיק להיות פחדן כזה אסי." אמר יניב בביטחון נעורים תמים שלא הרגיע כלל את אסי שמטבעו היה דאגן קצת וחש אחראי לשלומו של יניב הצעיר ממנו.
ברגע האחרון הוא הפקיד את הצידנית שלו בידיו של מכר שגם הוא לא חיבב כל כך מצעדים והחליט לצעוד עם יניב.
"פתאום אתה לא פוחד?" התגרה בו יניב.
"ההיפך, אני פוחד מאוד. בגלל זה אני לא מוכן לתת לך ללכת לבד." אמר אסי בפנים רציניות מאוד.
"הכול יהיה בסדר, די כבר להיות לחוץ כזה." ניסה יניב לעודד אותו, אבל אסי נשאר מתוח ועצבני. הוא חש את האיבה שנשבה אליהם מכיוון המפגינים הדתיים, איבה שעוררה בו זיכרונות לא נעימים  ועצביו נמרטו.
אסי הוצא מהארון בסוף שירותו הצבאי על ידי בחור אחד ביחידה שלו שראה אותו מתנשק עם בחור במסיבה וסיפר בכל הבסיס שאסי הומו, ומאז הפכו חייו לגיהינום. חבריו לשעבר התגלו כהומופובים חסרי לאות שהציקו לו ללא הרף ופעם אפילו חטף מכות ומאז כל גילוי הומופוביה הלחיץ והדאיג אותו.
בניגוד ליניב הוא ידע ששנאת הומואים עלולה להסתיים בדברים גרועים יותר מהשלכת חיתולים מלוכלכים וצעקות גנאי והוא פחד, גם בגללו ובעיקר בגלל יניב שהלך זקוף וגאה, נופף דגל גאווה גדול, חייך חיוך מתגרה אל המפגינים נגד המצעד ולא התבייש לחבק אותו לעיני כל.
ואז, לקראת סוף המסלול, כשאפילו אסי המתוח החל להירגע מעט נעצר פתאום יניב ולטש מבט בקבוצה של צעירים רעשניים בלבוש של בחורי ישיבה שצעקו קריאות גנאי ונופפו כרזות בגנות ההומואים.
"אני לא מאמין, הנה אריה לייב." אמר לאסי והצביע לכיוון החבורה.
"מי?" התפלא אסי.
"אריה לייב, החבר הכי טוב שלי בישיבה התיכונית. הוא ואני... לא סיפרתי לך עליו? הוא היה הראשון שלי."
"באמת?" הביט אסי בחבורת בחורי הישיבה שבזקניהם הפרועים, כובעים הגדולים ובגדיהם השחורים האחידים נראו לו דומים זה לזה כמו אפונים בתרמיל. "כולם נראים אותו דבר. למי אתה מתכוון?"
"הנה לזה." אמר יניב, ניגש אל חבורת הצעירים והניח את ידו על שכמו של אחד מהם שאחז בידו כרזה עם ציור של ספק כלב ספק חמור ומתחתיו כתוב באותיות שחורות ומאיימות - לא נרשה לבהמות חוטאות לטמא את ירושלים עיר קודשנו!
המראה של שני הצעירים הללו, אחד בג'ינס ובטריקו אוחז בידו דגל גאווה צבעוני, והשני בז'קט שחור וכובע נוקשה, אוחז כרזת נאצה נגד הומואים, מביטים זה בזה בעצב, נתפס בעדשת המצלמה של צלם אחד שהזדמן למקום, ואולי היה מתפרסם בעיתון לולא כמה דקות אחר כך אחד מהמפגינים נגד המצעד תקף בסכין את הצועדים.
את המצעד הזה בירושלים זוכרים כיום כולם כמצעד הראשון שבו נשפך דמם של צועדים בגלל שנאה, אבל אסי יזכור אותו תמיד בגלל הפגישה האילמת של יניב ואריה לייב שלחצו בשתיקה ידיים והביטו זה בזה בעצב עד שחבריו של אריה לייב משכו אותו משם והלאה כשהם נוזפים בו ביידיש.

"אריק המסכן. בזמנו הוא לא היה כל כך חרדי, היו לו חלומות לעזוב את הישיבה ואת הבית של הוריו בבני ברק, לעבור לגור בתל אביב... אולי להתגייס. כל כך אהבתי אותו. הוא עזב באמצע השנה כי אביו היה חולה ואימא שלו ביקשה שיחזור הביתה. בכיתי ימים שלמים אחרי שנפרדנו, הוא הבטיח שיבוא לבקר אותי, אבל לא ראיתי אותו יותר. סיפרו לי שאביו נפטר ואימא שלו חזרה איתו ועם האחים שלו לירושלים כדי לגור ליד ההורים שלה. הוא תמיד היה יותר דתי ממני, איזה מסכן."
"הוא עוד בחור צעיר." ניסה אסי לנחם אותו, "אולי הוא יתפוס יום אחד אומץ ויעזוב את הישיבה."
"לא חושב שזה יקרה אסי. יש לו טבעת נישואים, בטח כבר יש לו ילדים, הוא כל כך אהב שאני הייתי..." עיניו של יניב התמלאו דמעות והוא השתתק ושקע בזיכרונות, ואסי, מתוך כבוד לרגשותיו, העדיף לא לחקור אותו יותר בנושא ולכן לא גילה אף פעם מה אהב אריה לייב לעשות עם יניב, אבל היה נושא אחר שהציק לו ללא הרף ולבסוף, בדרך חזרה, הוא העז לשאול את יניב מה היה שמו הקודם לפני שהחליט לחזור בשאלה ולעזוב את העולם הדתי.
"למה אתה חושב שהיה לי שם אחר?" הסמיק יניב והסב את מבטו במבוכה.
"בחייך, מי שמע על בחור דתי ששמו יניב? זה שם חילוני."
"הוא לא מוצא חן בעיניך?"
"בטח שכן חמוד, ומאז שאני מכיר אותך אני ממש מת על השם הזה, אבל רציתי לדעת מה היה השם המקורי שלך."
"אתה תצחק ממני."
"נשבע לך שלא."
"באמת? אתה מבטיח? ולא תגלה לאף אחד?"
"מבטיח."
יניב כרך את זרועו על צווארו של אסי ולחש חרש באוזנו את שמו המקורי, השם שניתן לו כשנולד.
לזכותו של אסי יש לציין שהוא עשה כמיטב יכולתו כדי לא לצחוק, אבל למרות הבטחתו היה קשה לו להתאפק.
"קלמן? ככה ההורים שלך קראו לך? למה? מה עבר להם בראש? למה לתת לתינוק חף מפשע שם כזה?" 
"אמרת שלא תצחק." נעלב יניב, "זה היה השם של איזה דוד שנפטר כמה ימים לפני שנולדתי ואלמנתו נורא ביקשה שיקראו לי על שם בעלה וככה נתקעתי עם השם הנוראי הזה, ואם תספר למישהו..."
"נשבע לך שלא." ניסה אסי לשמור על פנים רציניות.
"כן, כמו שנשבעת שלא תצחק."

"מי צוחק? אני רציני לגמרי, הנה, תראה כמה אני רציני." עשה אסי פרצוף רציני, ושנייה אחר כך נשבר וצחק עד כאב בטן בעודו מחבק את יניב שנדבק לבסוף מצחוקו המתגלגל וסלח לו. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה