7. שותף סמוי
ההערה הקנטרנית של ז'וז'ו הטרידה אותי מאוד.
שכבתי ער, ממתין לשובו של דניס ממסיבת הטבע שלו, שואל את עצמי מה בדיוק עלי לעשות,
ולמה בעצם אני מוטרד כל כך?
הרי ברור שלא מפריע לי שדניס יוצא לרקוד ולשתות
פעם בשבוע עם חברים, נכון שזה לא הבילוי החביב עלי, אבל אם הוא נהנה שיהיה לו
לבריאות. האם מה שמציק לי זה החשש שדניס לא רק רוקד ושותה אלא מבלה עם גברים אחרים?
ונניח שהוא מפלרטט או אפילו מזדיין עם אחרים, למה זה מטריד אותי? יכול להיות שאני
מקנא? כן, קצת, אבל למה בעצם? הרי בסוף הוא חוזר הביתה, ומה כל כך נורא בזה שהוא מתחרמן
ואולי אפילו מזדיין פה ושם עם אחרים? ולמה אני יושב וחושב על זה בשלווה כזאת ולא
מתרגז ונטרף מכעס וקנאה רק מהמחשבה על דניס נוגע באחרים?
מולי לקח את כל עניין המונוגמיה די בקלות ותמיד
אמר שהומואים לא יכולים לחיות כמו סטרייטים, ושהניסיון לחקות אותם הוא מגוחך
ופתטי. היו לנו המון ויכוחים על זה, התקשיתי לקבל את הרעיון שאפשר להיות בזוגיות
אוהבת ובכל זאת להזדיין גם עם גברים אחרים, ונעלבתי מהגישה הקלילה שלו לסקס.
"הרי לא היית כועס אם הייתי הולך לאכול עם איזה חבר, אז למה אתה כועס אם אני
מתחרמן איתו קצת?" ניסה מולי להסביר לי את גישתו, והוסיף שגם אני מוזמן, גם
לסקס וגם לארוחה אחר כך. לא הצלחתי להסביר לו למה לנגב חומוס עם מישהו שהוא לא אני
לא דומה לסקס איתו, וההזמנה האגבית שלו לשלישייה בכלל חרפנה אותי. נפרדנו בגלל שלא
יכולתי לשאת יותר את חוסר הנאמנות הכרוני שלו, ואני מניח שהוא מסתדר כל כך טוב עם
לואיג'י כי שניהם מרגישים נוח ביחסים פתוחים.
היום אני מחייך כשאני נזכר במריבות הללו, אבל
אז הייתי צעיר יותר ומאוהב יותר, וזה לא שאני לא אוהב את דניס, ברור שאני אוהב אותו,
אבל משום מה אני לא חש כלפיו את אותה רכושנות שחשתי כלפי בני זוג אחרים שלי. יכול
להיות שאני פשוט מתבגר ואולי אפילו מזדקן? הרהרתי בנושא, נזכר בשמץ געגוע באדם
הצעיר והנלהב שהייתי כשחייתי עם מולי, ובסוף נרדמתי והתעוררתי רק כשדניס נכנס
הביתה לפנות בוקר וחש להתקלח.
"איך הייתה המסיבה?" שאלתי כשהוא יצא
עטוף במגבת ופרוע שיער.
"נהדרת, מוזיקה פיצוץ והמון חתיכים
מדהימים, אבל אני הרוס מעייפות." נפל דניס על המיטה ונרדם מיד. אכלתי ארוחת
בוקר לבד והתיישבתי לעבוד, היו לי כמה פרויקטים קטנים ואחד גדול ועסיסי - עיצוב של
אולם אירועים. בעל הבית רצה עיצוב מודולרי, רצה שאפשר יהיה לשנות את התפאורה לפי
טעמו של בעל השמחה, שבלי יותר מידי מאמץ האולם יראה כל פעם אחרת. זה היה אתגר
רציני שנהניתי מאוד להתמודד איתו, קצת כמו לעצב תפאורה למחזה. שקעתי בשרטוטים, אני
חושב יותר טוב עם עיפרון ביד, ולא הרגשתי איך הזמן עובר עד שדניס נגע בכתפי ושאל
מה יש לארוחת צהריים.
"לא הכנתי כלום," הודיתי, "אבל
יש לי קצת פסטה ונדמה לי שיש גם שמנת לבישול, עוד רגע אני מכין רוטב." תוך
שלוש דקות הכנתי רוטב לבן, ודניס גירד בפומפייה מעט גבינה צהובה. אחרי כמה דקות
כבר ישבנו מול צלחות מהבילות של פסטה ברוטב והטבנו את ליבנו. עוד ביום הראשון שלנו
כשותפים לדירה דניס הבהיר לי שהוא לא יודע לבשל, ואם יש לי בעיה עם זה אז חבל מאוד
כי הוא לא מתכוון ללמוד להתנהל במטבח, ושלא אצפה ממנו לנקות או לעשות קניות, אלו
עבודות של נשים והוא מוכן לממן עוזרת בית ולקנות אוכל מוכן ולא להתעסק בעיסוקים
הנשיים האלה.
התווכחתי איתו שהוא טועה, עובדה שכל השפים
הגדולים הם גברים ושאולי בתור גובה בשוק האפור היה לו די כסף לממן עוזרת ואוכל
מוכן, אבל בתור בעל עסק מתחיל עדיף לא לבזבז כסף על מותרות, ועוזרת בית ועוד בדירה
כל כך קטנה זה באמת מותרות.
דניס נהם בגבריות שאני סתם מקשקש ושאתן לו
לדאוג לכסף, נישק אותי והטיל אותי למיטה ובכך סיים את הוויכוח, ומאז אני מבשל
ומנקה כמו שעשיתי תמיד, וכמובן שגם דואג בגלל כסף, והוא עוזר לי פה ושם אם יש לו
חשק וזמן, מה שקורה לעיתים די רחוקות. לכן התמלאתי חשד ואפילו דאגה כשהוא התנדב
להוריד את הצלחות מהשולחן ולשים אותן במדיח, ואפילו ניגב את השולחן.
"מה קרה?" שאלתי, "למה אתה נחמד
כל כך? יש לך מצפון לא נקי?" חייכתי בניסיון כושל להתבדח.
דניס השליך את המטלית לכיור במקום לסחוט אותה
ולפרוש על השיש כמו שצריך, והתיישב מולי, רציני מאוד, "אתה ממש חכם אור, אתה
יודע?"
"על מה אתה מדבר?" התבלבלתי.
"שאלת אם יש לי מצפון לא נקי והתשובה היא
שכן, כבר כמה זמן שיש דברים שאני לא מספר לך וזה ממש מעיק עלי."
"אתה מתכוון לדברים שאתה עושה במסיבות
האלה שאתה הולך אליהן בלעדיי?"
הוא הנהן והוסיף בצדק שהוא הזמין אותי לא פעם,
ולא אשמתו שאני מסרב ללכת.
"דניס, בחייך, אני יודע שדי חשוך
במועדונים האלה, אבל בטח שמת לב שרוב החבר'ה שם הם ילדים בגיל של ז'וז'ו והחבורה
שלו, מה יש לבן אדם בגילי לעשות שם?"
"אתה רק בן שלושים ומשהו, זה לא נחשב זקן."
ניסה דניס להיות אבירי.
"אני בן שלושים ושבע, כמעט שמונה, והאמת
שגם כשהייתי צעיר יותר לא ממש אהבתי את הקטע הזה של ריקודים ומוזיקה וסמים וסקס
בשירותים, וכל מה שקורה במועדונים, וגם אם הייתי אוהב אני צריך לקום בבוקר וללכת
לעבודה, הקטעים האלה מתאימים יותר לצעירים שעוד גרים אצל ההורים ולא צריכים לדאוג
לפרנסה."
"זה לא נכון." מחה דניס, "יש שם
גם אנשים בגילך ואפילו מבוגרים יותר."
"שבטח מחפשים זיון או מנסים להרגיש שוב
צעירים, לי זה לא מתאים."
"ולי כן." הטיח דניס, "ואל תגיד
לי שבגלל שאני כבר בן שלושים אני צריך לשבת כל לילה בבית כמו איזה קשיש משעמם, אני
רוצה לבלות ולחגוג ולראות אנשים, ואני אוהב לשתות ולשמוע מוזיקה ולשמוח. השתעממתי
מספיק כשהייתי נשוי וניסיתי להיות סטרייט, עכשיו אני רוצה לחיות." הטיח אגרוף
כועס על השולחן.
"בסדר, אז תחיה, מי מפריע לך? אני בטח לא."
זעמו התפוגג והוא נראה עצוב ומלא חרטה, "אני
יודע שלא אור, אתה בחור נהדר ואני ממש ממש... היית ממש בסדר איתי, ואני מקווה שלא
תכעס ולא תיפגע, אבל חייתי יותר מידי שנים בשביל אחרים, עכשיו אני רוצה לחיות
בשביל עצמי."
"לחיות בשביל עצמך? למה אתה מתכוון בזה?"
שאלתי, למרות שבעצם כבר ידעתי. חשתי בחילה וראשי התחיל להסתחרר, מאז שמולי אמר
שהוא לא יכול יותר עם המריבות האלה ועם הרכושנות שלי ושהוא רוצה שניפרד לא הרגשתי
את ההרגשה המגעילה הזאת. למה זה שוב קורה? הרי עם דניס לא הייתי רכושני, הייתי הכי
מבין ומשוחרר שאפשר והנה, שוב זורקים אותי...
"אתה רוצה שניפרד?" שאלתי, ונאחזתי
כל כך חזק בשולחן עד שכתפי החלו לכאוב.
דניס נאנח ונראה מדוכדך, "הלוואי והיינו
יכולים להישאר יחד, אבל זה בלתי אפשרי כי הרי בטח לא תסכים לעבור איתי לתל אביב,
נכון?"
"אתה עובר לגור בתל אביב?" נדהמתי, "איפה,
ומה תעשה שם, ומה עם העסק שלנו?"
"אני אשאר שותף סמוי." הפתיע אותי
דניס, בכלל לא ידעתי שהוא מכיר את המונח הזה, "תשלם לי אחוז מסוים מהרווחים,
נגיד עשרים אחוז, ותשכור במקומי מישהו שיעזור לך ולז'וז'ו, אני בטוח שתסתדר."
"אבל מה תעשה בתל אביב? יש לך מושג כמה
יקר לחיות שם? במה תעבוד אצל מי תגור?" חקרתי אותו, נרעש ומודאג, לרגע אפשר
היה לחשוב שהוא ילד קטן שרוצה לעזוב את הבית.
דניס נשאר רגוע, "הכל כבר מסודר, ארגנתי
הכל ואתה לא צריך לדאוג לי."
"אני מבין." נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי
להירגע, הייתי בסדר גמור גם לפני שפגשתי את דניס ואני אמשיך להיות בסדר גמור גם
אחריו. "תגיד לי רק דבר אחד, כל השינוי הזה שאתה עושה פתאום, יש לו קשר לאריק
ולחן?"
סומק לא צפוי עלה בלחייו הזיפיות של דניס. פעם
הוא הקפיד להתגלח כל בוקר, אבל לאחרונה, מאז שהתחיל להתרועע עם חן ואריק, הוא
התחיל להשאיר עליהן זיפים מוקפדים, "כן." אמר והשפיל מבט, נבוך קצת.
"אתה הולך לגור אתם ולעבוד אתם?"
ניחשתי. הוא הנהן והשתמט ממבטי.
"בחיים לא הייתי מאמין שתתחבר ככה
לאוחצ'ות האלה דניס, פעם לא היית מוכן אפילו להגיד לטיפוסים האלה שלום, נורא
השתנית דניס."
"אני יודע ואני מבין שאתה לא מבין, אבל
תראה אור, אני..." הוא קימט את מצחו ונשם עמוקות, מנסה להבהיר את עצמו, "אתה
יודע איפה גדלתי, תמיד הרגשתי אחר מכולם, ניסיתי להסתיר את זה, אבל תמיד ידעתי
שאני רוצה חיים שונים משלהם, ולקח לי המון זמן להבין מה אני רוצה וצריך."
"חשבתי שאתה רוצה אותי." לא התאפקתי מלזרוק
הערה נעלבת.
"וצדקת, באמת רציתי, ברגע שראיתי אותך
הבנתי שאני בכיוון הנכון ושאני רוצה... אתה יודע למה אני מתכוון, הרבה זמן הייתי
ממש מרוצה ושמח, ואז ז'וז'ו הופיע ומיד קלטתי שאני רוצה עוד, שזה נורא מושך אותי,
אתה מבין?"
"לא כל כך, הרי בהתחלה לא סבלת את ז'וז'ו,
אמרת שהוא מעצבן אותך."
"כי קינאתי בו, כי רציתי להיות כזה ואפילו
עוד יותר."
"עוד יותר מה? יותר הומו? אז אתה זורק
אותי כי אני לא מספיק הומו בשבילך? אני סולידי מידי לטעמך?"
הוא הנהן ונראה מבויש ונבוך, "כן, משהו
כזה."
"אבל דניס, אתה לא מבין שזה גם עניין של
גיל ותקופה בחיים? נכון, אריק וחן חמודים ומצחיקים, והומואים מאה אחוז. הם ממש
גייזים לדוגמא, אבל כמה שנים אתה חושב שהם יהיו כאלה? עכשיו, כשהם בני עשרים ומשהו
זה חמוד ומשעשע, אבל מה יקרה בעוד עשר עשרים שנה? ראית הרבה אוחצ'ות בנות ארבעים?
כמה זמן אפשר לחגוג כל סוף שבוע, ולהתמסטל ולהשתכר ולהזדיין בשלישיות, ואני לא
יודע מה עוד? בסוף זה נעשה פתטי, ואחרי גיל מסוים גם בלתי אפשרי פיזית."
"יכול להיות." קם דניס מכיסאו והביט
בי בזעף, "אבל כל זמן שאני יכול ומסוגל זה מה שאני רוצה לעשות, חבל מאוד שלא
הבנתי את זה כשהייתי צעיר יותר, אבל אני עדיין מרגיש מספיק צעיר ונמאס לי להיתקע
במקום המשעמם הזה עם העבודה המשעממת הזו ו..."
"ועם ההומו המשעמם הזה." השלמתי
בשבילו את המשפט, וקמתי גם כן.
"לא התכוונתי להגיד שאתה משעמם אור,"
תיקן אותי דניס בנימוס, "אבל אתה פשוט אתה, וכיום אני מרגיש שאני צריך משהו
אחר, ואם נפגעת אני ממש ממש מצטער ומקווה שנישאר ידידים גם בעתיד."
8. פאב פריקלס
אחרי הצהרתו שהוא מקווה שנישאר ידידים דניס קם ובלי
להמתין לתשובתי נעל נעליים, אסף את ארנקו ומפתחות מכוניתו, אמר שהוא צריך ללכת
לסידורים והסתלק, משאיר אותי יושב במטבח, המום וחסר מילים.
יכולתי לחזור למיטה ולפרוץ בבכי, יכולתי לחדש
את החשבון הזנוח שלי באטרף ואולי לחפש אפליקציות חדשות, מסעירות יותר, או אולי
ללכת לחדר הכושר ולהתחיל להשקיע בחיטוב ועיצוב גופי התבגר במהירות. כל האפשרויות
הללו חלפו במוחי, אבל בסוף בחרתי לוותר על כל הכיוונים החדשים הללו ולהמשיך בתכנית
המקוריות שלי - הלכתי למשרד, התיישבתי ליד שולחן השרטוט והמשכתי לעבוד על עיצוב
אולם האירועים. שקעתי בעבודה ורק כמה שעות אחר כך, כשחשתי פתאום רעב, קלטתי כמה
זמן אני כבר יושב ועובד. הכנתי לעצמי כריך מרושל, אכלתי אותו בחיפזון מעל השיש
וחזרתי לעבוד, למרבה הפלא שפע מוחי רעיונות מופלאים ופתרונות מקוריים ורעננים צצו
מנבכי תודעתי, משכיחים ממני את עוגמת הנפש שנחלתי רק הבוקר. שרטטתי עוד ועוד
עיצובים שונים ומשונים לאולם האירועים, מזיז קירות, גופי תאורה וחלונות, משנה את
פניו ואת האווירה בעזרת סוגי ריהוט וצבעי ריפוד, ובטח הייתי ממשיך בכך עד שהייתי
מתמוטט מרוב עייפות על שולחן השרטוט, אבל אז צלצל פתאום הטלפון. זינקתי אל הטלפון
בטוח שזה דניס, מתחרט על השטויות שאמר, מתנצל ומבקש שאקבל אותו חזרה, אבל לא, זה
היה ז'וז'ו
"רציתי להתנצל על מה שאמרתי אתמול ולבקש
שתסלח לי, ההערה שלי הייתה מגעילה ולא במקום ואני ממש מצטער ומקווה שתוכל לשכוח את
כל השטויות שאמרתי." אמר ז'וז'ו בענווה.
"אל תדבר שטויות, בטח שאני סולח לך."
נחפזתי להרגיע אותו, "אבל לצערי מה שאמרת היה נכון וכנראה שאני ודניס כבר לא."
"אתה רציני?" השתנק ז'וז'ו, "נפרדתם,
באמת? אבל... אבל למה?"
"כי דניס החליט שאני לא מספיק הומו לטעמו,
אני משעמם מידי, לא דומה מספיק לאריק ולחן."
"אבל... אבל... אבל מה יהיה אתכם עכשיו? ומה
עם העסק שלכם ו..." ז'וז'ו היה נרעש ומבולבל יותר ממני לשמע הבשורה.
"העסק ימשיך לעבוד כרגיל רק בלי דניס, הוא
יהפוך להיות שותף סמוי."
"שותף סמוי? מה זה אומר, מה עושה שותף
סמוי?" התפלא ז'וז'ו.
"מתחבא כנראה, אני לא ממש יודע, אני צריך
לברר עם הרואה חשבון שלי. אל תדאג ז'וז'ו, דברים כאלה קורים וזה לא נעים, אבל לא
נורא. אני בטוח שהכל יסתדר עם הזמן. אז מה שלומך חוץ מזה?"
"אני? אני בסדר גמור, השאלה היא איך אתה?
אתה רוצה שאני אבוא אליך?"
"אה... אתה יודע מה? עדיף שאני אקפוץ
אליך, לא יצאתי מהבית כל היום, אני חייב לנשום קצת אוויר ואני גם מתגעגע לפיקי."
"יאללה, בוא, נלך איתו לטיול ואחר כך נאכל
יחד ארוחת ערב." הציע ז'וז'ו.
הסכמתי וביליתי אתו ערב נחמד מאוד, טיילנו יחד
עם הכלב, ואחר כך אכלנו יחד ספגטי ברוטב שמנת ולימון. ז'וז'ו התנהג איתי בעדינות, מתייחס
אלי כאילו הייתי עשוי זכוכית שבירה, ולא הפסיק להתנצל, לוקח על עצמו את כל האשמה
בפרידה שלי מדניס. "לא הייתי צריך להכיר לו את חנצ'וק ואריקה, ההומואיות
הדפוקות האלה השפיעו עליו לרעה, בחור תמים ונחמד כמוהו לא בנוי להתעסק עם קוקיצות
מחופפות כאלה." השמיץ את חבריו.
"דניס כבר ילד גדול ולא ממש תמים כמו
שנדמה לך, ולא יפה מצידך ללכלך ככה על חן ואריק, חשבתי שהם חברים שלך."
"הם חברים שלי, זה נכון, ואני ממש אוהב
אותם, אבל אני מבין את הראש הדפוק שלהם ויודע שאסור לקחת אותם ברצינות, חבל שדניס
החמוד שלך לא קולט עם מי הוא הסתבך."
"למה אתה מתכוון הסתבך, הוא הולך לגור אתם
בתל אביב?"
ז'וז'ו הנהן ונראה נבוך, "ומה עוד, הוא מזדיין
עם אחד מהם?"
"כן." אמר ז'וז'ו והשפיל מבט.
"מה כן? עם מי מהם?"
"עם שניהם." נע ז'וז'ו באי נוחות,
ואפילו הסמיק מעט, "והם גם מתכננים... עדיף שאני לא אגיד כלום כי בין כה וכה
אני לא יודע הרבה פרטים."
"תספר לי מה אתה כן יודע?"
ז'וז'ו התפתל וניסה להתחמק, אבל אני התעקשתי
ובסוף הוא נכנע וסיפר לי שהם קיבלו הצעה להיות שותפים בפאב הומואי שיארגן ליין
מסיבות שבועי, ויש להם תכניות לעשות ערבי דראג וערבי סאדו מאזו, ואם זה ילך להוסיף
עוד כהנה וכהנה נושאים שיימשכו הומואים מכל רחבי הארץ. "הם רוצים שיהיה להם
חדר חושך, ואולי אפילו סאונה, ושיהיו מסיבות דובים והקרנות של סרטי פורנו ואני לא
יודע מה עוד, חנצ'וק מפנטז אפילו על תחרות מיסטר דיק."
"מיסטר דיק?" נדהמתי, "זה מה
שאני חושב שזה?"
"לא יודע על מה אתה חושב, אבל שמעתי שיש
דברים כאלה בברלין, תחרות למי יש את הזין הכי גדול."
"מודדים אותו כשהוא עומד, אבל מה אם..."
"אל תשאל אותי, אף פעם לא ראיתי דבר כזה,
אין לי מושג איך הם עושים את זה." ברח ז'וז'ו למטבח וחזר עם תה ועוגה תוצרת
בית.
"חשבתי שאני בשלן לא רע, אבל אתה הרבה
יותר טוב ממני, העוגה הזאת ממש מעולה ז'וז'ו." שיבחתי אותו.
הוא קרן אלי בהכרת תודה וסיפר שיניב מעולם לא
שיבח אותו ולמרות כל מאמציו ותמיד מצא פגמים בכל מה שעשה. "יכולתי לצחצח את
כל הבית ולהבריק כל פינה, ואז הוא היה מתלונן למה לא ניקיתי את החצר, או למצוא
קורי עכביש באיזה פינה נידחת שאפילו לא ידעתי שהיא קיימת."
"יש אנשים שחושבים שאם תשבח מישהו הוא
יתפוס עליך תחת, לא סובל טיפוסים כאלה, גם דניס היה כזה?"
"לא, הוא דווקא היה מאוד מנומס, ותמיד אמר
תודה, אבל עצבן אותי שהוא חשב שגבר לא אמור לבשל ולנקות, אם לא אני הוא היה אוכל
רק בחוץ, ושוכר עוזרת בית שתנקה אחריו. בתור שותף לדירה הוא היה די מעצבן."
ישבנו ושתינו בירה והשמצנו את האקסים שלנו עד
שהבירה נגמרה ואז ז'וז'ו העיר שלמרות שיניב היה יכול להיות נורא מרגיז וקטנוני הוא
היה ממש טוב במיטה, והוא כל כך חרמן עכשיו עד ש... "עד שאפילו קשיש משעמם
כמוני נראה לך מעניין." גיחכתי. אני מודה, זו הייתה הערה מטופשת, אבל הייתי
קצת שתוי, וכמו ז'וז'ו גם אני הייתי חרמן והרגשתי צורך במגע אנושי מנחם. למזלי ז'וז'ו
הרגיש כנראה אותו הדבר, ודי מהר מצאנו את עצמנו ערומים על המיטה שלו. זה היה נחמד
ומרגיע, ואחר כך נרדמנו חבוקים כמו ילדים.
מן המפורסמות היא שלא כדאי לעשות סקס עם עמיתים
לעבודה, ושעניין כזה תמיד נגמר רע, ובשבועות שבאו אחר כך חששתי שיחסי העבודה
הטובים שהיו לי עם ז'וז'ו ישתבשו, אבל למזלי ז'וז'ו היה בחור נבון שניחן בשפע טקט,
ובדיוק כמוני גם הוא היה מעוניין בטובת העסק שהעניק לו פרנסה נאה. מהר מאוד נכנסנו
לשגרה ידידותית נעימה של פגישות לארוחה משותפת ולסקס פעם פעמיים בשבוע. נפגשנו
כמעט כל יום כמובן בחנות, אבל שם היינו בעל הבית והעובד שלו, ורק אחרי הצהריים
ובלילה היינו סוג של יזיזים שחיבבו אחד את השני ונהנו מהסקס ומהחברה, אבל מעולם לא
השלו את עצמם שמדובר באהבה. לא נורא, שנינו הסכמנו שאהבה זה משהו שמעריכים יותר
מידי, וחברות עדיפה עליה.
דניס ניצל את העדרי מהדירה ולקח את בגדיו
וחפציו כבר בשבוע הראשון לפרידה, אבל השאיר אצלו את המפתח. לא ניסיתי ליצור איתו
קשר, הנחתי לרואה החשבון להסדיר את עניין התשלומים שהגיעו לו מהעסק והתאמצתי מאוד
לשכוח אותו. זה לא היה קל כי אחרי כמה חודשים של פרידה התחילו להופיע באטרף
פרסומות של הפאב שהוא פתח עם חן ואריק. שלשתם כיכבו בתמונות שצולמו בפאב שהיה
הצלחה גדולה מהרגע שנפתח, ולא יכולת לגלוש באף אתר הומואי בלי לראות אותם עומדים
חבוקים, פניהם מחייכות והם נראים עשירים ומצליחים ומלאי ביטחון עצמי מתועב. מאיזה
סיבה לא ברורה הם החליטו לקרוא לפאב שלהם פריקלס, ואפילו טרחו לעטר את הלוגו של
הפאב בתמונת פסל של המדינאי היווני הדגול שבטח היה מתפלץ אם היה יודע איזה שימוש
נעשה בשמו.
"הם רק הפנים של המקום, מי שמממן אותם
וקובע הכל מעדיף להישאר מאחורי הקלעים." הסביר לי ז'וז'ו כשראה אותי מעווה את
פני למראה התמונות מערב הפתיחה של ליין הדובים החדש והמבטיח שנערך בפריקלס.
"איך אתה יודע?"
"חנצ'וק סיפר לי כשקפצתי לשם בסוף השבוע,
בחודש הבא תהיה תחרות דראג, אריק יהיה המנחה, ואגב, גם אתה מוזמן."
"מי הזמין אותי, דניס? התחלחלתי.
"לא, הוא נעלם בשנייה שהוא ראה אותי, אריק
סיפר שהוא ממונה על האבטחה והוא דווקא עושה עבודה מעולה. הם גרים יחד בדירה עם נוף
לים ומאוד מרוצים, זה בכל אופן מה שאריק וחן אמרו. מה, אתה כועס שהלכתי למקום שלהם?"
"לא, מה פתאום? יכול להיות שגם אני אקפוץ
לבקר." ניסיתי להפגין אומץ קל דעת.
"מתי??" תבע ז'וז'ו לדעת.
"לא יודע." משכתי בכתפי, "אחרי
שיהיה לי חבר חדש ומהמם שיוציא לדניס את העיניים?"
"עזוב מהמם, מספיק שתאהב אותו ויהיה לך
טוב."
"אני בספק אם זה יקרה אי פעם, אני כבר
מבוגר מידי להתאהב שוב."
"שטויות, אפשר להתאהב בכל גיל." מחה ז'וז'ו
ושאל מה להגיד לדניס אם הם יפגשו פתאום.
"תגיד לו שהוא עוד לא החזיר לי את המפתח
של הדירה שלי." עניתי ביובש, וחזרתי לשולחן השרטוטים שלי.
9. אני רוצה לחזור
התכנון של אולם האירועים הצליח מאוד. הייתי
צריך לבנות דגם תלת מימדי שלו כדי שהקליינט יבין מה בדיוק אני רוצה לעשות שם, אבל
אחרי שהוא קלט הוא ממש התלהב, שילם לי בלי שום ויכוחים את מה שדרשתי, ואפילו שכר
אותי ואת פרח האדריכלים הצעיר והנחמד שבנה למעני את הדגם התלת מימדי - הופך את
הרעיונות שלי למשהו ממשי רק בעזרת סכין חיתוך, טושים צבעוניים ושפע דבק וקרטון
ביצוע - לפקח על השיפוץ של אולם האירועים.
שני דברים טובים יצאו מהאולם אירועים הזה –
הראשון, ז'וז'ו שבא להביא לי אוכל כשנתקעתי שם עד שעה מאוחרת פגש את שימי, פרח
האדריכלים המוכשר והתאהב בו ממבט ראשון. מזל שגם שימי התלהב מז'וז'ו ונדלק קשות על
פיקי. והדבר השני הוא שהעיצוב שלי הופיע, בליווי צילומים מרהיבים, בעיתון אדריכלות
ועיצוב, וכתוצאה מכך הוגשה העבודה שלי לתחרות עיצוב ואפילו זכיתי במקום ראשון
בתחום המקוריות ובעוד שפע של עבודות עיצוב של תפאורות ואולמות אירועים, ואפילו
נשכרתי לעצב מחדש לובי של בית מלון. מבחינה מקצועית פרחתי ושגשגתי, שכרתי עוד שני
עובדים שעזרו לז'וז'ו לנהל את החנות, ורק מידי פעם קפצתי לשם להגיד שלום. חשבון
הבנק שלי תפח, מנהל הבנק היה מרוצה, והורי התפקעו מרוב גאווה על הצלחתי ופרסומי,
אבל החיים האישיים שלי היו בזבל.
מהרגע שז'וז'ו ושימי נעשו זוג נפסקה היזיזות
הנוחה שלי אתו, והוא הקפיד באדיקות דתית כמעט לתפוס ממני מרחק, ובקושי לחץ לי את
היד. יום אחרי פגישתו עם שימי הוא הפציר בי בחרדה שלא אספר לשימי שום דבר על הקשר
ביני לבינו.
"אבל למה?" התפלאתי וטיפה נעלבתי, "אני
בטוח ששימי לא חושב שאתה בתולה תמימה."
"לא," התפתל ז'וז'ו במבוכה, "אבל
הוא ממש שונא אנשים שעושים סטוצים וחושב שמגעיל להזדיין סתם, בלי אהבה, ואני פוחד
שהוא... בבקשה אור, זה ממש חשוב לי." התחנן.
"אין בעיות, אתה לא צריך לדאוג."
הבטחתי וקיימתי, אומר לעצמי שזה רק לטובה, ובאמת הגיע הזמן שגם אני אמצא לי מישהו
ואנסה לפצוח שוב בזוגיות, כי כמה אפשר להיות לבד? עברה כבר למעלה משנה מאז שנפרדתי
מדניס, והגיע הזמן שאתאושש ואתחיל להזיז את עצמי.
ניסיתי, נשבע שניסיתי, אבל זה היה כל כך קשה
ומתיש. מתי חיפוש אחרי זוגיות נעשה עניין מעיק כל כך? הרגשתי זקן מידי, עייף מידי,
ובעיקר עסוק מידי לכל העניין המציק הזה.
"אלו סתם תירוצים מטופשים." פסק מולי
בקוצר רוח, "אתה פשוט עוד לא מוכן להתאהב שוב, עד שלא תשכח לגמרי מהקווקזי
המופרע שלך לא תמצא אהבה חדשה. הבעיה שלך היא שאתה סנטימנטלי מידי, וגם יותר מידי
רומנטי, אני בטוח שהוא כבר שכח אותך מזמן ובטח כבר יש לו מישהו חדש. אגב, מה
המשפחה שלו אמרה על זה שהוא עובד בפאב של הומואים?"
"אין לי מושג." הודיתי, "אני לא
בטוח שהם יודעים במה הוא עובד, קשה לי להאמין שהם גולשים באתרים של הומואים."
"למה אתה לא שואל אותו?"
"כי אנחנו לא מדברים, לא החלפנו מילה מאז
שהוא עזב אותי."
"איך יכול להיות שאתם לא מדברים? חשבתי
שיש לכם עסקים משותפים."
"רק עסק אחד, ואין לנו מה לדבר עליו, דניס
נחשב שותף סמוי והוא מקבל אחוז לא גדול מהרווחים, הרואה חשבון שלי מטפל בזה."
מולי נאנח ומלמל ששנינו אידיוטים, "גרתם
יחד כמעט שנה, גם אם זה לא הצליח בסוף הרי לא רבתם, נפרדתם יפה, אני לא מבין למה
אתם לא יכולים להישאר ידידים?"
"גם אני לא, אבל ככה זה, אז מה שלום
לואיג'י?"
"בסדר גמור, ואל תנסה לשנות נושא, למה שלא
פשוט תתקשר אליו?"
"כי אין לי מה להגיד לו."
"ממתי זו סיבה לא להתקשר למישהו? תשאל מה
שלומו ותאחל לו חג שמח, מה כבר יכול להיות? מקסימום הוא יטרוק לך את הטלפון בפנים."
"הוא לא יעשה דבר כזה, זה לא הסגנון שלו.
למה אתה מתעקש כל כך שאני אתקשר אליו?"
"כי כדי להמשיך הלאה אתה חייב לסגור את
הסיפור איתו."
"ומה אם לא בא לי להמשיך הלאה? מה אם טוב
לי ככה?"
מולי נאנח שוב, אמר שאני נעשה זקן ממורמר,
ושאני חייב להתאפס על עצמי וסגר.
"אז אני זקן ממורמר, אז מה? זכותי להיות
ממורמר כמה שבא לי?" אמרתי לטלפון המנותק וסגרתי גם כן.
לא סיפרתי על זה למולי, אבל האמת שהרביתי לחשוב
על דניס ועל מה שקרה ולא קרה כשהיינו יחד. נזכרתי בחרטה בכל הפעמים שסירבתי לבקשתו
לאמץ כלב ולגור בבית עם חצר, נזכרתי איך סירבתי להזיז אף רהיט בבית, מקפיד כמו
אידיוט על העיצוב המושלם של הדירה, מנקה כל משטח כמו איזה נאצי ניקיון, שוטף כלים
מיד אחרי כל ארוחה, הולך אחריו ומסדר כל הזמן. דניס המסכן, בגללי הוא לא הצליח אף
פעם להרגיש כמו בבית. לא פלא שהוא ברח בסוף חשבתי, כועס על עצמי, שיגעתי אותו,
המקום היחיד שהנחתי לו להתפרע בו היה חדר השינה, וגם שם נחפזתי להחליף את כלי המיטה
ולסדר הכל מיד אחרי כל זיון, פלא שהוא החזיק מעמד כל כך הרבה זמן.
אני פשוט לא בנוי לזוגיות, איכשהו, אלוהים יודע
למה ובאיזה שלב של חיי נעשיתי בתולה זקנה ואובססיבית שמעדיפה סדר וניקיון על חברת
בני אדם וסקס, חשבתי לעצמי, וכמו תמיד, במקום להתמודד עם הבעיה מצאתי מפלט בחדר
העבודה שלי, שוקע בשרטוטים במקום לחשוב מה קורה איתי.
כמה ימים אחר כך, בעודי יושב ומצייר טיוטה
ראשונית של הלובי של בית המלון שבעליו רצה לשנות את פניו מבית הבראה מיושן של קופת
חולים למלון נוצץ וסקסי צלצל הטלפון שלי, ודניס היה על הקו.
הרגשתי על פי ההיסוס בקולו שהוא נבוך ומתקשה
להתבטא, וכדי להקל עליו ניסיתי להישמע ידידותי ונעים ולהפגין שמחה לשמע קולו. זה
עזר והוא נרגע, שאל מה שלומי ומה נשמע ובירך אותי על זכייתי בפרס העיצוב המקורי.
הודיתי לו בחמימות, מופתע שהוא ידע בכלל על
העניין.
"בטח שידעתי, אני תמיד עוקב אחריך בגוגל,
זאת אומרת... אני מתכוון..." התבלבל דניס כשקלט שהודאתו שהוא עוקב אחרי נשמעת
רע, "התכוונתי עוקב לא כמו סטוקר, אלא כמו... אני פשוט מתעניין בכל מה שקורה אתך."
"זה בסדר, אני מבין, גם אני רואה אותך כל
הזמן בפרסומות של הפריקלס, מה הדוד שלך אומר על זה שאתה שותף בפאב הומואי?"
"כלום, הראיתי לו פליירים של הפאב והוא
הסתכל עליהם טוב, ואחר כך הסתכל עוד יותר טוב עלי ושתק. אני מניח שהוא הבין שאם
אני עובד שם אז גם אני כזה, והחליט שעדיף לא לפתוח את הנושא. אין לי בעיה, אני שמח
שהוא יודע סוף סוף ולגמרי מתאים לי לא לדבר על זה."
"אז ככה נראית יציאה מהארון בנוסח
הקווקזי?" הצטחקתי.
"מסתבר שכן," הסכים דניס ונחפז לשנות
נושא, "תגיד אור, במקרה אני בצפון, יש מצב שנוכל להיפגש? זאת אומרת, אם החבר
שלך לא יתנגד?"
"אין לי חבר, מאז שעזבת אותי אני לבד. למה
אתה רוצה להיפגש איתי?"
"אהה... קודם כל כדי להחזיר לך את המפתח,
ושנית כדי... עזבתי אותך מרגע לרגע, וזה היה ממש מגעיל מצידי, קשה לי עם מה שעשיתי
לך, אני חושב שאנחנו צריכים לדבר, לסגור הכל יפה."
"אתה צודק, ואם מדברים על זה אז גם אני...
לא התנהגתי אתך כמו שצריך דניס, הייתי בן זוג די מבאס, ואני ממש מתנצל, מתי אתה
יכול להגיע אלי?"
"מה דעתך על עכשיו?" הפתיע אותי דניס,
ודקה אחר כך דפק על הדלת ונכנס.
עמדנו וסקרנו אחד את השני, מנסים לאתר איזה
שינויים התחוללו אצלנו בתקופת הפרידה. דניס נראה פשוט נהדר, תל אביב היטיבה איתו,
היה ברור שהוא מקפיד על אימון סדיר, ושהוא למד פרק מועיל בהלכות עיצוב בגדים ושיער.
"אתה נראה פשוט מעולה," החמאתי לו, "ממש
לירד."
"אני שונא את המילה הזו." התפרץ דניס
לדברי, "ואני שונא את הבגדים האלה." מרט בגסות את חולצת הטריקו המשובחת
והנאה שעטה על גופו, "אני מרגיש שאני משחק תפקיד ונמאס לי, אני רוצה להיות
שוב אני האמיתי כמו שהייתי כשהיינו יחד." הוא פסע צעד אחד גדול קדימה וכרך
סביבי את ידיו, מניח את ראשו על כתפי, "נהדר שלא השתנית, אתה נראה בדיוק כמו
תמיד וגם מריח טוב כמו פעם." לפת את עורפי, הדף אותי לעבר הקיר, דחף ברך קשה
בין ירכי ונישק את פי בכוח, "בוא!" פקד עלי, אחז בחולצתי, גרר אותי לחדר
השינה, הטיל אותי עליה ונשכב עלי.
"אבל דניס," התעוררתי מקיפאוני, "מה
אתה חושב שאתה עושה?" ניסיתי להדוף אותו מעלי.
"אתה רוצה שאני אפסיק?" הרפה ממני
דניס והביט מודאג בפני.
"שלא תעז, אבל תעשה לי טובה ותחלוץ נעלים,
הכיסוי מיטה חזר מניקוי יבש רק אתמול."
דניס חייך והעיף מעל רגליו את נעליו שנפלו כל
אחת בפינה אחרת של החדר, "כל כך התגעגעתי אליך אור." חזר ואמר ברוך דקה
לפני שהתנפל עלי, פורע ומקמט את כיסוי המיטה היקר שלי.
אפילוג
חזרנו לדבר בהיגיון רק למחרת בבוקר כשישבנו
לאכול יחד ארוחת בוקר. דניס התוודה שתל אביב נמאסה עליו לגמרי ושהוא רוצה לחזור
הביתה.
"מה, אתה רוצה לחזור לגור בקריות?"
התפלאתי.
הוא הניח את כף ידו על שלי, "לא משנה לי
איפה אני גר, אני רוצה לחזור אליך, אני רק רוצה ששוב נהיה יחד."
זה לא שלא ידעתי, אחרי מה שעשינו חצי לילה,
שהוא המשיך לאהוב אותי כמו שאני לא הפסקתי להתגעגע ולאהוב אותו, אבל הרי פטור בלא
כלום אי אפשר, והייתי חייב לשאול ועל הדרך להחזיר לו בקטנה על העלבון וכאב הלב
שגרם לי. "ולא אכפת לך שאני לא הומו אמיתי ושאני משעמם וזקן וסולידי?"
הוא גנח, "דיברתי שטויות אור, התנהגתי כמו
ילד קטן, אני נורא מצטער ומבקש סליחה." אמר, ונראה כל כך אומלל ומתחרט, ליבי
יצא אליו, "עזוב, כבר שכחתי מזה, כנראה שהיית צריך לעבור את השלב הזה בחיים
כדי להתבגר, אני שמח שזה נגמר."
פניו התבהרו, "גם אני, ניסיתי להיות מי
שאני לא וזה לא הצליח. לקח לי זמן להבין שאני טועה ומה שהכי כאב לי זה שפגעתי בך,
אתה בטוח שאתה סולח לי? כי אני לא הייתי סולח למי שהיה עושה לי דבר כזה."
חייכתי, "אי אפשר לדעת, יכול להיות שכן
היית סולח, אהבה משנה אנשים."
אצבעותיו התהדקו על פרק ידי, "אולי, אבל
אני מקווה שלא נצטרך לבדוק את זה אף פעם."
"אל תדאג, כבר עברתי את השלב החרמני דבילי
שלי, מזל שזה קרה לפני שהכרנו, אבל תגיד דניס, מה יהיה עם הפאב?"
הוא העווה את פניו, "שונא את המקום המזויף
הזה, אני אמכור את החלק שלי לאלכס, שימצא לו טיפש אחר שיתעסק עם כל השיכורים
והחרמנים."
"ומה עם חן ואריק וכל שאר הכוסונים התל
אביביים, לא תתגעגע אליהם?"
"לא." אמר דניס בקול קודר, ואחר כך,
למראה מבטי הספקני הודה שכבר אחרי שבוע נמאס לו לגמרי מכל הברדק של תל אביב, ושדי
מהר הוא הבין שהוא לא בנוי לעניין הזה של יחסים פתוחים. חילופי זוגות וסטוצים
וסמים ומועדונים רועשים מדכאים אותו, "הייתי צריך לברוח עוד קודם, אבל לא
ידעתי לאן ללכת, הייתי בטוח שיש לך כבר מישהו חדש ושאתה שונא אותי, ז'וז'ו נשבע לי
שזה לא נכון ושאתה מתגעגע אלי ורוצה אותי חזרה, אבל לא כל כך האמנתי לו. מזל שהוא
התקשר למולי ונתן לי לדבר איתו ועם החבר האיטלקי הזה שלו, הם ונשבעו לי שאתה לא
כועס, ושאתה מתגעגע אלי מאוד. זה נכון אור, גם אתה התגעגעת אלי?"
הנהנתי, פוחד שאם אפצה את פי לדבר אפרוץ בבכי. דניס
חיבק אותי ונראה כאילו גם הוא מתאפק לא לבכות, "אז אני יכול לחזור, מתי?"
"מתי שתרצה, אפילו עכשיו, ואם אנחנו כבר
מדברים דניס אז רציתי לבקש סליחה שעשיתי לך את המוות עם השמירה על סדר וניקיון
ועיצוב ואה... תגיד, מה דעתך שנשכיר את הדירה הזו ונעבור לגור באיזה יחידת דיור עם
חצר כמו של ז'וז'ו?"
פניו של דניס נדלקו בהתלהבות, "ונוכל לקחת
כלב?" התרגש כמו ילד.
"בטח, אם יש חצר חייבים גם כלב."
"לא נקנה כלב גזעי, נאמץ כלב מעורב מצער
בעלי חיים, נטייל איתו פעמיים ביום, והוא יגור איתנו בבית ואף פעם לא נקשור אותו
בחצר, בסדר?"
"בסדר דניס," ליטפתי את פניו
שהוורידו משמחה, "מה שתרצה, רק שלא יעלה על המיטה כי אני פשוט שונא שערות של
כלבים על הסדין."
"הוא לא יעלה," הבטיח דניס, "נקנה
לו מיטה נחמדה ורכה של כלבים ושטיח משלו, ונלמד אותו לא לעלות על מיטות וספות,
וניתן לו עצם מיוחדת של כלבים ללעוס כדי שלא ילעס לנו את הנעליים ו..." הוא
חיבק אותי בחזקה, מועך אותי בין זרועותיו, "אני אוהב אותך אור."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה