ג. פינקי ורוזי

דלוק

גם ידידי יודו שאני לא מושלם, רחוק מזה. למעשה אני מלא מגרעות כרימון. כבן זוג אני סוג של סיוט ורוזי שמחזיק מעמד איתי זמן רב כל כך הוא ללא ספק קדוש.

למה הוא נהנה כל כך להיות קדוש בעזרתי ולסבול כבר עשרים וחמש שנה את הזוגיות איתי זו שאלה שיום אחד יהיה צורך לעיין בה בקפידה, אבל אין להכחיש, אני לא בן אדם שקל לחיות איתו. לא די שאני רגזן, אגואיסט, רשלן ורומני מעצבן - כפי שרוזי טוען ובצדק - אני גם בוגד בו כל הזמן.

מעולם לא הייתי מונוגאמי כמוהו, וכנראה שגם לא אהיה, אני לא מסוגל לזה, עצם המחשבה שיהיה עלי להסתפק בגבר אחד בלבד עד סוף ימי חיי מערערת את שלוותי ואפילו מפחידה אותי.

רוזי יודע שהאהבה שלי כלפיו היא אהבה אמיתית ועמוקה ככל שאני מסוגל לה ואינה נפגמת כלל בגלל יחסי המין שאני מקיים פה ושם עם אחרים. פעם, בהתקף הגינות לא אופייני לי, הצעתי לו לגוון את חיי המין שלו עם עוד גברים חוץ ממני. לשמחתי הרבה הוא סירב בטענה שאין לו שום עניין להגיע למצבים אינטימיים עם זרים גם אם הם יפי תואר, סקסיים ולהוטים.

אני מניח שאם לא הייתי יודע שזו תהיה תשובתו לא הייתי מציע. לא שהוא נאלץ להסתפק רק בי, אני לא חזיר עד כדי כך, הוא היה גם עם גרי וצביקה, ידידנו הותיקים, אבל הסכים לכך רק בתנאי שגם אני אהיה שם, אחרת הוא חש לא בנוח, וגם אז הוא מעדיף להיות שתוי או מסטול מעט.

לי זה נראה משונה, אבל עובדה שרוזי מעדיף בעיקר להיות רק איתי, במיטה הפרטית שלנו ורצוי באפלולית, אור מלא מפריע לו. כזה הוא ובגלל זה אני אוהב אותו כל כך ומרשה לעצמי להיות חזיר בוגדני ולרדוף אחרי אחרים.

כן, זה נשמע נורא, אבל כמו שכבר הודיתי עוד קודם, אני לא אדם מוסרי, או אפילו נחמד במיוחד. לאלוהים פתרונים למה רוזי מוכן לסבול את החיים איתי זמן רב כל כך.

כל זמן שזו הייתה חלוקת התפקידים בינינו - הוא קדוש סובלני,  מונוגאמי כמו אשת איש חסודה, ואני הולל פרוע ובוגדני – אני הייתי מרוצה ולדעתי גם הוא היה מרוצה. השלווה הזו הופרה פעם אחת בלבד, מזמן, כשרוזי נפגש מאחורי גבי עם אריה לייב אהוב נעוריו, הגבר הראשון שזכה בליבו, ואולי בעוד חלקים ממנו, אם כי הוא מכחיש בתוקף.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שטעמתי טעמה של קנאה ואכן שיר השירים צדק, היא קשה כשאול. אם הם סתם היו מזדיינים ודי לא הייתי עושה סיפור גדול, אבל הצורה שבה הם הסתכלו זה על זה... לא יכולתי לסבול את זה. אני לא מוכן שרוזי יסתכל ככה על אף אחד חוץ ממני ואני רוצה לרצוח כל גבר שיעז לבהות בו במבט מאוהב. הוא שלי ורק לי יש זכות לאהוב אותו ולהיות נאהב על ידו. זו הסיבה האמיתית לכך שלא רציתי שהילד הזה שדמה יותר מידי לדוד שלו יגור אצלנו.

כן, אני יודע שרוזי בן יותר מארבעים והילד רק בן שש עשרה, אבל לאהבה אין מגבלות של גיל ורוזי שלי, למרות עדינותו והליכותיו הנעימות והסבלניות, יכול להיות עקשן גדול כשמדובר באהבה.

בהתחלה עקבתי אחרי שניהם בחשדנות, דרוך לכל סימן קטן של קרבה וחיבה שהם גילו זה לזה, חושש שעשהאל היפה, הצעיר והתמים שדמה כל כך לאריה לייב יעורר ברוזי את אותם הרגשות שעורר דודו בזמנו.

שמחתי מאוד כשהתברר שלמרות הדמיון החיצוני עשהאל לא דמה לאריה לייב באופיו. הוא היה אמיץ ונחוש הרבה יותר ממנו ולהוט מאוד להיפטר מהדתיות שלו ולהפוך לחילוני.

רשמנו אותו לבית ספר אקסטרני, רכשנו לו בגדים מודרניים ועזרנו לו ככל יכולתנו להדביק את הפער בינו לבין חבריו לכיתה. המהירות שבה הוא הפך לנער חילוני הייתה מדהימה. מהר מאוד למד את הסלנג העכשווי ביותר, סיגל לעצמו התנהגות ולבוש חילוניים, וכבר אחרי חודש הפסיק להסמיק כשהשתמש במילה כוסית.

היה לו שכל חריף והרגלי לימוד טובים ומהר מאוד הוא הדביק את הפער בינו לבין חבריו לכיתה והיה לתלמיד טוב ולילד מקובל וחברותי מאוד.

פעם בשבוע הוא נהג לשוחח בטלפון עם אביו שנשאר לגור בירושלים בדירה סמוכה לדירתו של אריה לייב והתעקש להישאר באלמנותו למרות שטרם מלאו לו חמישים. אני מניח שהוא המשיך בקשריו עם אריה לייב גיסו שהמשיך מצידו להיות נשוי לאחותו של רוזי.

מה היא חשבה על העלמו של עשהאל, ומה חשבו על כך שאר בני משפחתו לא ידעתי ולא טרחתי לשאול. זה לא היה עסקי.

הנער עשה חיל בלימודיו, השתלב יפה במשפחתנו הקטנה, היה חביב ומנומס אל כל ידידנו ועסוק רוב הזמן בלימודיו ובידידיו. פחדי נרגעו כשראיתי שהוא מתייחס לרוזי כאילו היה דודו ורוזי מחזיר לו אותו יחס ומגלה כלפיו חיבה משפחתית רגילה.

לקראת סוף לימודיו בכתה י"א קיבל עשהאל זימון ללשכת הגיוס. הוא התרגש מאוד וקצת חשש ללכת לבד ולכן הצעתי ללוות אותו.

הוא היה נחוש לשרת שירות צבאי מלא ביחידה קרבית והצהיר על כך בפה מלא בלשכת הגיוס. בדרך חזרה חקר אותי בלהיטות על שירותי הצבאי - הייתי לוחם בגבעתי - ושאל אותי אם אני מוכן לקחת אותו לחדר כושר כדי לחזק את גופו לקראת הגיוס.

הסכמתי ברצון ועשהאל הטיל את עצמו למשימה בהתלהבות נעורים עצומה, ובהמלצת מדריך הכושר התחיל לרוץ כל בוקר ולהתעמל גם בבית. ההתלהבות שלו סחפה גם אותי, מאז שחליתי די הזנחתי את עצמי וגידלתי כרס ומראה הגבר הצעיר ודק הגזרה שהסתובב בבית בגופייה ובחן בהתפעלות תמימה את שריריו המתפתחים עוררה בי חשק לחזור לכושר גם כן.

התחלתי להשכים קום ולרוץ עם עשהאל כל בוקר - רוזי חשב שאני משוגע ופחד שאקבל התקף לב - וללכת אתו בערבים לחדר הכושר.

הקשר ביני לבינו שהיה בהתחלה מסויג מעט התחמם, גיליתי שאני מחבב אותו מאוד ונהנה מחברתו ואם הוא לא היה צעיר כל כך, וקרוב משפחה של רוזי וגר איתנו בבית אז...

בוקר לוהט אחד של אוגוסט חזרנו מיוזעים ומתנשמים מהריצה ומצאנו בית ריק. בגלל החום חזרנו הביתה לאט מהרגיל ועד אז רוזי הלך כבר לעבודה. עשהאל לא מיהר כי היה בחופש הגדול ואני הייתי צריך להגיע לעבודה רק לקראת הצהרים ככה שהיה לנו פנאי להתקלח ולאכול בנחת ארוחת בוקר.

"אכפת לך שאני אכנס ראשון למקלחת?" שאלתי את עשהאל, "אני נדבק לעצמי מרוב זיעה." ניסיתי להוריד מעלי את הגופייה שדבקה לבשרי המיוזע.

"תרים ידיים, אני אעזור לך." הוא אמר, משך את שולי הגופייה שלי כלפי מעלה וקילף אותה מעלי. נשארתי רק במכנסים קצרים והנער, שפשט את חולצתו עוד לפני, עומד לידי. ריחו, ריח זיעה של גבר צעיר, עולה באפי, וחום גופו שנעשה רחב ושרירי כמו חורך את עורי.

"מאז שהתחלת להתעמל אתה נראה ממש טוב פינקי, הלוואי ולי היה צבע נהדר כזה." הניח יד לבנה, ארוכת אצבעות, על כתפי, הרכין לעברי את ראשו ונישק אותי על פי.

הדחף הראשון שלי היה לכרוך סביבו את ידי, ללטף את חלקת עורו הבהיר והרענן, לדחוף את לשוני לפיו ו...

לשם שינוי הפעם לא פעלתי לפי הדחפים שלי. הלקח המר שלמדתי מפרשת התייר הבריטי לא היה לשווא, במקום זה הדפתי אותו קלות מעלי וברחתי למקלחת.

התקלחתי בשפע מים קרים, נוזף בזין הנרגש שלי, מזכיר לו מי פה הבוס, והקפדתי להתלבש מכף רגל ועד ראש לפני שחזרתי למטבח.

עשהאל עמד וחתך סלט וכשראה אותי הניח לסכין, ניגב את ידיו בזריזות באחורי מכנסיו ושוב ניגש אלי, עומד קרוב מידי.

"חבל שהתלבשת." אמר בקול חרישי וניסה שוב לנשק אותי.

"תפסיק עם זה מיד ילד."

"למה, אני לא מוצא חן בעיניך?"

"עשהאל... אני מבקש ממך, לא."

"אבל למה?"

"כי פעם, לפני הרבה מאוד שנים, כשאני ורוזי היינו צעירים, הבטחתי לאיש אחד זקן וחכם שנפטר עוד לפני שאתה נולדת שאני אף פעם לא אחרבן במקום שבו אני אוכל."

"אני לא מבין."

"לא חשוב, אתה צעיר מידי ואתה קרוב משפחה של רוזי ואני... לא, פשוט לא."

"אבל כולם אומרים שאתה בוגד ברוזי כל הזמן."

"אני לא בוגד בו, לא בגדתי בו אף פעם. אני מזיין לפעמים אחרים, זו לא בגידה."

"אז למה אותי לא? בגלל שאני גר אצלכם?"

"כן, גם, אבל לא רק."

"בגלל שרוזי היה מאוהב פעם, לפני אלפיים שנה, בדוד שלי? מה זה משנה? למי אכפת בכלל מה קרה אז?"

"לדינוזאורים כמונו שחיו אז. די, מספיק ילד. תוריד ממני את הידיים ותחפש לך מישהו יפה וצעיר בגילך."

"רק אחרי שתלמד אותי מה לעשות עם מישהו צעיר ויפה."

"בית הספר לסקס של פינקי נסגר מזמן, תמצא מורה אחר."

"למה הוא נסגר? בגללי? כי אני לא יפה מספיק?"

"אל תתחיל לפתח לי תסביכים עשהאל. אתה בחור יפה מאוד, אין לזה שום קשר אליך. הפסקתי להיות חונך סקס לצעירים בגלל משהו שקרה כשאתה עוד למדת לבר מצווה."

עשהאל נעלב והתרחק ממני, תודה לאל, מתיישב בארשת פנים פגועה על כסא מולי. "בסדר פינקי, קלטתי את הרמז, אתה דינוזאור קשיש ואני צעיר מידי בשבילך, אבל לא מגיע לי הסבר?"

"לא."

"בכל זאת, בבקשה... לא תעשה מערוף לקרוב משפחה של רוזי?" 

נאנחתי. "איזה ילד עקשן, עשהאל, אני נשא איידס, נדבקתי לפני כמה שנים ממישהו ולמרות זאת רוזי סלח לי והוא ממשיך לחיות איתי ולאהוב אותי."

"ומאז אתה לא בוגד בו יותר?"

"בטח שכן, אבל רק עם חברים שמכירים אותי טוב."

"ואם לא היית נשא אז אני ואתה..."

"לא, בשום פנים ואופן לא."

"ואם לא הייתי גר אצלכם... גם אז לא?"

"כן, גם אז לא."

"אבל למה?" התעצבן עשהאל, "למה לא? אני יודע שאני מוצא חן בעיניך, ראיתי איך אתה מסתכל עלי, ועמד לך כשנגעתי בך, אז למה לא? זה בגלל שרוזי דלוק עלי?"

כל הדם אזל מפני וברכי הפכו לג'לי רוטט. "למה אתה מתכוון? מה פתאום רוזי דלוק עליך?" שאלתי, חש שקולי רועד.

"תרגיע." אמר עשהאל בקוצר רוח, "זה לא שהוא עשה משהו."

"אז איך אתה יודע?"

"אני פשוט יודע." ענה הנער בביטחון נעורים אכזרי, "הוא אמר לי לא פעם כמה אני מזכיר לו את דוד אריה לייב, סיפר לי עליהם ושאל המון על אבא ועל היחסים בינו לדוד אריה לייב... וכל הזמן הסתכל עלי ככה... בצורה כזה... בעיקר הוא מסתכל כשאני יוצא מהמקלחת רק עם מגבת."

"שטויות, אף פעם לא ראיתי אותו מסתכל עליך יוצא מהמקלחת." התרגזתי

"כי הוא עושה את זה רק כשאתה לא בבית, ואתה המון לא בבית פינקי, וזה חבל... רוזי חמוד מאוד, אבל אתה..." ושוב הוא היה לידי, עומד קרוב מידי אלי, "אתה מדליק אותי פינקי, הצבע שלך, והגוף שלך ו..."

פיו הלוהט נגע שוב בפי.

"לא! די עם זה ילד!" צעקתי, הדפתי אותו מעלי וברחתי מהר מהבית. 

זקן טיפש

בחודשים הראשונים שלו אצלנו באמת שלא ראיתי בו יותר מאשר ילד רזה ומבולבל שצריך עזרה. ראיתי בו את עצמי בגילו, ידעתי איך הוא מרגיש, גם אני הייתי פעם במקום בו הוא נמצא ודחפים אבהיים שלא הייתי מודע לקיומם פרחו בי פתאום.

אני אוהב לטפל באנשים ונהניתי להוביל את עשהאל מירושלים הדתית והמסוגרת לתל אביב הפתוחה והחופשית, להזהיר אותו מהסכנות שבדרך, לפתוח לפניו את העושר שבתרבות החילונית, ולהיזכר בעזרתו בכל הטוב והיפה שנאלצתי לוותר עליו כשעזבתי את הבית.

בניגוד אלי השתקן וכבד הפה הוא קל ביטוי ומהיר מחשבה, כל כך קל היה לי לדבר איתו, להבין את התלבטויותיו, להרגיש את כאבו. בעיקר קשה היה לו בחגים, ויום כיפור הראשון שלו מחוץ לירושלים היה קשה לו במיוחד, וכשהוא אמר שהוא מרגיש לפעמים שהוא חתוך לשניים, שהוא פוחד שאף פעם לא יהיה אדם שלם ותמיד צד אחד שלו ימשך חזרה לדת, לבית הכנסת ולביטחון של האמונה באלוהים, והצד השני ירצה לרוץ יחף וערום על שפת הים של תל אביב, לחוות הכול, לראות הכול ולעשות את כל הרע בעיני אלוהים, ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר. עברתי את זה על בשרי ועד היום אני מתמודד עם הגרסא ד'ינקותא שלי שלא נשכחה ממני למרות כל שנותיי כחילוני.

עזבתי את הדת ואת אלוהים מרצוני בעיניים פקוחות ובהחלטה נחושה להפסיק להיות דתי, אבל למרות כל עוונותיי אלוהים אף פעם לא עזב אותי.

אני יודע שאני עובר על הרבה איסורים מדאורייתא כשאני חי כמו הומו חילוני עם פינקי, אולי בגלל זה אני משלים עם המרורים שהוא מאכיל אותי? יכול להיות, אני מעדיף לא לדוש בזה. הבחירות שאנחנו עושים בחיינו הן עניין לפסיכולוגים לענות בו ואני משאיר להם בשמחה את הסוגיה הזו

ככל שאני מתבגר ככה אני נוכח לדעת שכל אחד חי את סוג החיים שמגיעים לו לדעתו. כל המתלוננים והמסכנים בעיני עצמם בחרו להיות כאלו, ואני לא יוצא מהכלל. כנראה שאני נהנה לסבול כי אחרת למה לא הקשבתי לאזהרותיו של פינקי ואספתי אלינו את עשהאל שמסב לי מבלי דעת ייסורים כל כך מתוקים?

איך יכולתי להיות טיפש כל כך ולא להבין שזה מה שיקרה? אין לי מושג.

בתום החורף פשט עשהאל את בגדיו החמים, התחיל ללכת לחדר כושר ולטפח את גופו והפסיק להתבייש לחשוף את עצמו. נראה היה שהוא נהנה להסתובב ערום למחצה בבית, להציג לראווה את פלג גופו העליון החלק והשרירי. ידעתי בדיוק מה הוא חש ועד כמה משכרת אותו החרות הגופנית החושנית הזו, גם אני חשתי כך כשהייתי צעיר. בנעורי אהבתי להסתובב בבגדים הדוקים בין לקוחות בית הקפה, להרגיש את עיניהם החומדות של הגברים על גופי... והקנאה של פינקי רק הגבירה את הנאתי.

הנעורים כה קצרים, חולפים כל כך מהר, שמחתי שעשהאל חווה אותם ונהנה מהם ולקח זמן עד שהבנתי למה התחלתי לחלום פתאום על אריה לייב, על מגע ידו בידי מעל דפי ספרי הלימוד, על הלחץ של ברכו כנגד ברכי מתחת לשולחן ועל חומה של ירכו הצמודה לירכי, דברים שקרו לפני שנים רבות כל כך - כשעוד לא הייתי צריך להתגלח כל יום - חזרו פתאום להלהיט את דמי הקשיש.

הייתי מתעורר מהחלומות האלו שדמותו הרחוקה של אריה לייב מתבלבלת בזיכרוני עם עשהאל... שניהם התערבבו לדמות אחת בחלומותיי הקודחים, חלומות שהייתי מתעורר מהם לפנות בוקר עם זקפה וחשק ומתנפל על פינקי המופתע. הוא שמח והוחמא מההתלהבות הפתאומית שלי וחשב לתומו שאני רוצה בו בלהיטות כזו בזכות העבודה שעשה על עצמו בחדר הכושר.

לא הכחשתי למרות שאחר כך, אחרי שההתלהבות פגה והצורך הגופני שכך הרגשתי מרוקן ועצוב.

עשהאל סיפר לי בגילוי לב תמים ובוטח איך חש מאז ומתמיד בקשר המיוחד בין אביו יהודה לדוד אריה לייב. אביו הגיע לישיבה בה לימד אריה לייב כחוזר בתשובה צעיר ומבולבל ונשאר ללמוד בה מספר שנים כשהוא הולך ומתחזק באמונתו ולמרות זאת מסרב בעקשנות לכל הצעות השידוך שקיבל בטענה שעדיין הוא לא חש בטוח מספיק בעצמו כדי להקים בית יהודי.

רק אחרי שאחותו של ידידו הטוב התאלמנה הוא הסכים להינשא לה ולקיים איתה מצוות פרו ורבו. על פי דברי עשהאל הוא היה אב נעים הליכות, אבל מרוחק ששהה מעט מאוד בבית.

"הוא היה כמו אורח מנומס שבא מידי פעם לביקור קצר ואחר כך שוב הולך לישיבה או נוסע לחו"ל. תמיד הוא היה עסוק בכל מיני ענייני נדבנות ושתדלנות ובילה את רוב זמנו עם דוד אריה לייב. מי שגידל וחינך אותנו הייתה אימא." סיפר עשהאל, ויום אחד, קצת אחרי שמלאו לו ארבע עשרה, כשכבר ידע שהוא שונה מכל חבריו והתחיל לדאוג מה יהיה איתו כשיגיע לפרקו, הוא חזר הביתה באמצע היום כי היה חולה ותפס את אביו ודודו יחד במיטה של הוריו.

הם לא ראו אותו והוא שמר את סודו במשך שנה שלמה עד שלא יכול היה יותר, וכשאביו נזף בו על הציונים הגרועים שקיבל התפרץ וצעק, מגלה לו את הסוד שנשא בליבו זמן רב כל כך.

אביו החוויר ולקח אותו לביתו של אריה לייב. שלושתם הסתגרו בחדר העבודה שלו ושני הגברים המבוגרים ביקשו מהנער המבוהל לשמור על סודם בליבו ולא להרוס את חייהם ואת חיי שאר בני משפחתו.

הוא הסכים בתנאי שישלחו אותו בסתר ללמוד בפנימייה חילונית. הוא אפילו הציע שהם יספרו שהוא נשלח ללמוד בארצות הברית כדי שאיש לא ידע היכן הוא. הם ביקשו ממנו שיניח להם לחשוב מעט על הצעתו, אבל בטרם הספיקו להשיב לו התברר שאימו חולה מאוד וכל העניין נדחה עד אחרי מותה.

"חיכיתי עד השלושים של אימא ואז ביקשתי מהם שוב שיוציאו אותי משם כי אני לא יכול יותר להעמיד פנים שאני דתי וסטרייט. אחרי שהם שוב התחילו לספר לי סיפורים ולתרץ תירוצים נמאס לי ופשוט ברחתי."

"איך ידעת להגיע אלי?"

"ידעתי שלדודה פרומה חיה יש אח שהתפקר, שמעתי רכילויות עליך מאז שהייתי ילד קטן. חיטטתי במחשב של דוד אריה לייב, מצאתי את הטלפון והכתובת שלך וחשבתי שבטח תסכים לעזור לי וצדקתי, לא?"

"כן, צדקת. טוב שבאת אלי."

"רוזי, אתה חושב שזה תורשתי ש... שאני כזה בגלל אבא?"

"אני לא יודע עשהאל."

"לפעמים אני כועס עליו שהוא ואימא... אם הוא ידע שהוא כזה למה הוא התחתן איתה? למה הוא בכלל נעשה דתי?"

"אולי בעזרת הדת הוא ניסה להילחם בזה?"

"להילחם? אל תצחיק אותי. לא ראיתי אותו נלחם כשאריה לייב דפק אותו בתחת, בדיוק ההפך!" צעק עשהאל, פניו האדימו ועיניו נמלאו דמעות.

הרגשתי שגם אני מסמיק. "חבל שראית את זה, יש דברים שאף אחד לא צריך לראות."

עשהאל בכה ואני חיבקתי את כתפיו ולרגע קט הנחתי את לחיי על שערו הרך, ואחר כך נרתעתי, שונא את עצמי. לא יכולתי יותר להתכחש לתחושותיי, הנער היפה הזה שדמה כל כך לאהוב נעורי טרף את  חלומותיי, בלבל את ימיי ועינה אותי בעצם נוכחותו בחיי.

דווקא בתקופה הנוראית הזו התהדקו הקשרים בין עשהאל לפינקי שעד כה היה קריר ומסויג כלפיו. הם התחילו לרוץ יחד כל בוקר, ללכת לחדר כושר יחד, לדבר על השירות הצבאי של עשהאל, לצחוק מבדיחות משותפות שלא הבנתי ולצפות יחד במשחקי כדור רגל. הידידות הנעימה והגברית שלהם דחקה הצידה אותי ואת התשוקה הטיפשית, המכוערת והלא ראויה שלי לצעיר הזה, תשוקה שלא הייתה לי שום זכות לחוש. ידעתי היטב שאסור לי לחשוב עליו ולחלום עליו והייתי אומלל וחסר מנוחה.

האומללות שלי התגברה כשראיתי יום אחד את עשהאל לוקח את חולצת ההתעמלות של פינקי (שהתמיד לפזר את בגדיו וחפציו לכל עבר בהנחה שמישהו כבר יאסוף אותם במקומו), ולפני שהשליך אותה לכביסה הצמיד אותה לפניו, נושם עמוק לריאותיו את ריחה, ופתאום התחוור לי שאני לא מסוגל לעמוד בזה עוד, פשוט לא יכול ודי!

למראה חיוכו של עשהאל האוחז את בגדו של פינקי צמוד לפניו הבנתי שאם לא יחול שינוי במצב ליבי לא יעמוד בכך ושאני מעדיף למות מאשר להמשיך לסבול ככה.

עשהאל לא הבחין בי מביט בו. הוא השליך את החולצה של פינקי לכביסה ורק אז ניגש אלי. "מתי פינקי חוזר?" שאל כפי שעשה לאחרונה כל פעם כשהיה נכנס הביתה, "הוא התקשר?"

"לא, ואין לי מושג מה קורה איתו. אם הוא כל כך מעניין אותך תתקשר אליו בעצמך." אמרתי בכעס וטרקתי את דלת חדר השינה שלנו, מטיל את עצמי על המיטה.

עשהאל דפק כמה פעמים על הדלת, אבל אני שתקתי ולבסוף הוא נכנס בלי הזמנה והתיישב לצידי על המיטה. "מה קרה, רבתם?" שאל חרש והניח יד על כתפי.

"לא." ניערתי את ידו מעלי בתנועה חטופה.

"אז למה אתה כזה עצבני? מה עובר עליך? אתה מרגיש לא טוב?"

"כן, קצת. עזוב, זה כלום. לך תכין לך משהו לאכול, אני לא רעב."

"אני מעדיף לחכות לפינקי ולאכול איתו."

התיישבתי ונעצתי בו מבט, עוצר בכוח את דמעותיי. "מה קורה בינך לפינקי עשהאל?"

"שום דבר." הסמיק עשהאל. המשכתי להביט בו במבט חודר והוא השפיל את מבטו. "לא קרה שום דבר." לחש.

"אבל אתה רוצה שיקרה?"

"למה אתה שואל? מה הוא סיפר לך?"

"הוא לא סיפר לי כלום עשהאל. יש לי עיניים."

"ואם כן אז מה? בין כה וכה הוא בוגד בך כל הזמן, אז מה זה משנה אם גם אני והוא... מה אכפת לך?"

"מה אכפת לי? אתה לא יודע בעצמך מה אכפת לי? עד כמה טיפש אתה יכול להיות ילד?"

"מי שמדבר." התרגז עשהאל ונעמד, אגרופיו קפוצים, כולו נכון לקרב, "אני אולי ילד טיפש, אבל אתה זקן טיפש, וזה הרבה יותר גרוע!" הטיח והסתלק, משאיר אותי אילם מצער ואומלל כל כך עד שאפילו לבכות לא יכולתי, וככה מצא אותי פינקי, מוטל על המיטה ובוהה בתקרה.

"מה קרה לך? אתה חולה?" נחרד והושיט יד למשש את מצחי בעודו מתיישב לצידי, גופו הגדול מרעיד את קפיצי המיטה, ונוכחותו כל כך מוכרת, חמימה ומגוננת, מנחמת אותי למרות שביליתי את השעה האחרונה חושב מחשבות נקם, זעם ושטנה עליו ועל עשהאל.

"שמואל? מה הבעיה?" רכן לעברי, מביט בדאגה גדולה בפני.

"כלום, אני סתם... כלום."

"מה כלום? אתה לבן כמו קיר. כואב לך הראש?"

"כן, קצת. נדמה לי שאני הולך לקבל שפעת או משהו."

"כן, יש איזה וירוס שמסתובב עכשיו... זה תמיד ככה בעונה הזו." הוא חלץ את נעליו, מעיף אותן בחוסר התחשבות לשני קצוות החדר ונשכב לצידי. "איפה הילד?"

"יצא. לא יודע לאן, הסתלק."

פינקי נאנח והניח ברך כבדה על בטני, משעין את ראשו על חזי. "טוב, נחמד להיות רק שנינו בבית. התגעגעתי אליך."

"אני פה כל הזמן."

"אני יודע ועכשיו גם אני פה. מה דעתך שניסע לאיזה שבוע שבועיים לטיול באירופה? נורא בא לי לטייל בפאריז."

"שבועיים רק בפאריז?"

"כן, למה לא? מתחשק לי לקחת הכול באיזי, לנוח, אולי לטייל קצת בעמק הזה, מה שמו? ההוא עם הטירות היפות."

"עמק הלואר."

"כן, זהו. אחרי עשרים וחמש שנה יחד מגיע לנו ליהנות בסטייל. נישן בבתי מלון קטנים וחמודים, נאכל טוב אוכל לא כשר, נקנח בגבינות ו... רוזי, למה אתה בוכה? מה קרה?"

"לא יודע."

פינקי התרומם על מרפקו והציץ בפני, "אולי בכל זאת תספר לי?"

"התכנית שלך נהדרת, אבל אנחנו לא יכולים לנסוע בגלל עשהאל. אי אפשר לעזוב אותו לבד."

"בטח שכן. מה הוא, תינוק? שילמד להסתדר לבד. אני רוצה לבלות אתך קצת זמן איכות."

"ולזלול פרות נמוכות עם גבינה צרפתית מסריחה."

"לא חייבים, אפשר לאכול גם אוכל צמחוני."

המחשבה על פינקי חובב הסטייקים אוכל קציצות טופו הצליחה להצחיק אותי אפילו במצב רוחי הירוד.

"נו, מה אתה צוחק? מה מצחיק באוכל צמחוני?"

"שום דבר עד שמפגישים אותו עם רומנים זוללי בשר ואז זה הופך לטראגיקומדיה."

"מצחיק מאוד. לא יעזור לך כלום רוזי, אנחנו ניסע ונבלה נהדר, נאכל ארוחות פאר ונאהב אחד את השני מקצה אחד של עמק הלואר עד לקצה השני, ונמשיך גם בפריז, ואת הילד נשאיר פה לבד, הוא כבר מספיק מבוגר לטפל בעצמו בלעדינו." פסק פינקי, וזה בדיוק מה שעשינו.

אפילוג

רוזי ופינקי חזרו מהטיול הגדול שלהם לצרפת שהתארך לשלושה שבועות של הנאה וכיף מהנוף, מהאוכל ואחד מהשני, וגילו בית נקי ומצוחצח, מקרר מלא אוכל, זר ורדים ענק על השולחן במטבח ופתק מעשהאל מונח לידו.

בפתק כתב עשהאל שהוא מודה להם על השנה וחצי שבה הם טיפלו בו כל כך יפה, אבל בזמן שהם היו בחו"ל הוא קיבל תשובה חיובית על המבחן שעשה בחנוכה ומאז שכח ממנו לגמרי. מסתבר שמי שעובר את המבחן מוזמן ללמוד בפנימייה למחוננים בקיבוץ בצפון. זו פנימייה תובענית מאוד, אבל מאוד יוקרתית וכל מי שמסיים אותה מובטח לו תפקיד נחשק בחיל המודיעין. אחרי שהתייעץ עם אביו ועם דודו הוא החליט לקבל את ההצעה ולעבור ללמוד שם.

יש לי עוד הרבה חומר לימודים להשלים, כתב עשהאל, ולכן הוא יבלה גם את כל סופי השבוע בפנימייה ויבוא לבקר רק בחופשת הסוכות. הוא מקווה שהם בילו יפה בחופשתם ושהם לא יתגעגעו אליו יותר מידי.

"שכחתי לגמרי מהמבחן הזה שהוא עשה." הודה פינקי, "נהדר שהוא עבר אותו."

"אני מקווה שהוא יצליח להתגבר על עומס הלימודים. יש לו הרבה חומר להשלים."

"אל תדאג, החבר הזה שלו, ארז, זה שסחב אותו למבחן הזה בטח יעזור לו. אני חושב שהוא דלוק עליו קצת."

"כמו שאני מכיר את עשהאל הוא ינצל את זה עד הסוף וימצא גם אחרים שיעזרו לו." אמר רוזי במרירות, ומיד אחר כך התחרט על דבריו המרושעים.

"אל תגזים רוזי, הוא לא כל כך נוראי." אמר פינקי בפייסנות, "הוא פשוט צעיר מאוד והוא מנסה... אתה יודע, מנסה להבין איך העסק הזה שנקרא חיים עובד."

הם הביטו זה בזה ושניהם חשו נבוכים מעט. "פינקי, אתה ועשהאל, היה משהו ביניכם?" שאל רוזי את השאלה שהצליח לשכוח במשך כל הטיול בצרפת.

"לא." אמר פינקי בפשטות, "לא קרה שום דבר ביני לבינו ולא היה קורה גם אם הוא היה הגבר האחרון בעולם. אתה מאמין לי רוזי?"

"כן, אני מאמין לך." אמר רוזי, מביט הישר בעיניו.

"האמת שאני חשבתי שאתה והוא... חששתי שבגלל שהוא דומה כל כך לאריה לייב אתה..."

"אני מה? אני אדלק על הילד הזה? אל תדבר שטויות, הוא בכלל לא דומה לאריה לייב, וחוץ מזה אני כבר מזמן לא הישיבה בוחר הביישן שהתאהב בחבר שלו ללימודים, אני בן אדם אחר לגמרי מהילד שהייתי פעם."

"אז מה אתה עכשיו אם הפסקת להיות ישיבה בוחר ביישן?" קינטר אותו פינקי.

"כיום אני רוזי שלך פינקי, אתה יודע את זה, ועכשיו מספיק לקשקש, בוא נפרק את המזוודות."

"עוד מעט, המזוודות לא יברחו לשום מקום." משך פינקי את רוזי לחדר השינה, "אני מבטיח לך שהן יחכו לנו גם אחרי שנקום מהמיטה."

"אתה פשוט נורא ואיום מר פינקלשטיין." גיחך רוזי והלך אחריו בצייתנות, ואכן פינקי שוב צדק, המזוודות שלהם חיכו להם גם אחרי שהם קמו מהמיטה.